כשהתמודדות פוגשת אמון, דברים טובים מתרחשים. דברים מפתיעים מאוד | קראו על הילדה ששובצה בכיתה טיפולית, וכיום היא מרצה. על ילד שהפסיד שנת לימודים והיה בטוח שאין לו מה לנסות ללמוד, וגילה מחדש שיש לו מה לנסות ומה להצליח. על עוד ילדות שגדלו בצל התמודדות לא פשוטה, והגיעו רחוק יותר ממה שיכלו לדמיין לעצמן | מאחורי כל ילד וכל ילדה כזו, עמד מישהו שבסך הכל נתן בהם אמון. והאמון הזה חולל את הבלתי ייאמן. בעצם, למה בלתי? ייאמן גם ייאמן! | אמון זה כוח
"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". המשפט הזה שמוכר לכולנו, מובן מאליו לכאורה. אך יש כאלו שהוא לא רק ברור להם, אלא גם בעל עוצמה מיוחדת עבורם. הוא חולל מהפך חד משמעי בחייהם. בזכות אותו מבוגר שהעניק להם אמון, הם הפכו בס"ד למי שהם היום.
קחו לדוגמה את אתי דהן, ילדה שסומנה כ'מקרה אבוד', נשלחה לכיתה טיפולית, ובהמשך נדחתה מכל תיכון אפשרי. אבל אתי סירבה להיכנע לתיוג, ובזכות האמון שנתנו בה הוריה, הצליחה להתקבל לתיכון נחשב, וכיום היא בעלת שלל תארים ומרצה בקורסים ידועים.
גם לחנה טחלוב, ילדת פנימייה שאיש לא האמין שתגיע רחוק, יש סיפור מרגש על כוחו של אמון. חנה לא רק הצליחה לבנות משפחה לתפארת, אלא גם פיתחה שיטה ייחודית לחיזוק ועידוד ילדים, מתוך הבנה עמוקה של הצורך באמונה ותמיכה.
ומה תגידו על מיכל? היא הוצאה מביתה בגיל תשע ונשלחה לאומנה אצל דודתה. הדודה, אף על פי שלא עברה כל הכשרה, התגלתה כמקור אמון אין-סופי, והיא שהפכה את חייה לסיפור של הצלחה.
סיפוריהן של אתי, חנה ומיכל הם רק שלושה מתוך סיפורי האמון שנחשפנו אליהם. סיפורים מרגשים של ניצחונות קטנים וגדולים, שמוכיחים לנו: אמון הוא חמצן. תנו לנשום בשפע.
לפרוש כנפיים
סיפורה של מיכל
המבוגר שהאמין: הדודה האומנת
סיפורה של מיכל מתחיל בגיל תשע, אז לראשונה הוציאו אותה ואת שניים מאחיה מהבית. כיום היא בחורה בת תשע-עשרה, זמן רב אחרי שהכל התרחש, אך את תחושות חוסר האונים והגעגועים באותה תקופה, עם סימני השאלה הרבים, היא זוכרת עד היום.
"הייתי בסך הכל ילדה קטנה, ולא הבנתי מה קורה איתי ומדוע ההורים לא יכולים לגדל אותנו", היא מספרת. "עם זאת, הייתי חכמה מספיק בשביל לתהות למה אותנו הוציאו, אך את האחים הקטנים השאירו. מה זה אומר על הרצון של ההורים לגדל אותנו? לא ממש ידעתי להסביר.
"עד אז התגוררנו במרכז ירושלים, באחד הרחובות השוקקים ביותר, ומאז עברנו שני אחיי ואני לגור עם הדודים שלנו – זוג צעיר עם שני תינוקות שהתגוררו הרחק בפריפריה. היינו צריכים להסתגל להרבה מאוד שינויים, שום דבר בחיים שלנו לא נשאר כפי שהיה".
את השיחה עם מיכל, שהיא מרתקת, פתוחה ומלאה בתובנות, מלווה רותי, רכזת בוגרים ב'אור שלום', ארגון הפועל למען ילדים ונוער בסיכון בישראל, והיא מסבירה את מה שמיכל טרם הבינה באותם ימים: "לעיתים קרובות אנו רואים שכאשר הבית מתפרק והילדים נלקחים לאומנה, מתקבלת החלטה להעבירם לקרובי משפחה, מה שנקרא 'אומנת קרובים'. בשלב הראשון קרובי המשפחה עדיין לא מקבלים חזקת אומנה רשמית, ולכן אין שום ליווי – לא למשפחה האומנת ולא לילד שמגיע אליה. כעת תחשבי מה עובר על מיכל, שעוברת את כל התהליך הזה לבדה, ללא ליווי מקצועי, ועל הדוד והדודה שלה שזכיתי להכירם מקרוב והם באמת אנשים מדהימים, אך אז הם היו בסך הכל זוג צעיר שלא קיבל שום הדרכה".
כמה זמן חלף, מיכל, עד שהפכה האומנה לרשמית?
"במקרה שלנו זה ארך בערך חצי שנה", היא מספרת. "לאחר שנקלטנו אצל הדודים באופן רשמי הגיעה מנחת אומנה נחמדה שזכורה לי לטובה, כי היא הייתה הראשונה שעזרה לי להבין מה קורה איתי. אז כן, הבנתי את הדברים, אבל זה לא הקל על הקושי, כי הדבר שרציתי יותר מכל הוא להחזיר את החיים לאופן שבו הם התנהלו קודם. לא הבנתי שלא היה לי טוב. מבחינתי היה מצוין בבית של אבא ואמא, והתגעגעתי לשם מאוד".
אחרי שלוש שנים קרה הדבר שלו ציפתה מיכל כל הזמן: הוחלט להחזירה לבית הוריה. "לא דמיינתי שדווקא אז אחווה התמודדות קשה עוד יותר", היא אומרת. "כבר הייתי בת שתים-עשרה, ילדה בוגרת ומאוד מבינה, מודעת לכך שמשהו בהתנהלות בבית אינו תקין, וגם לאמא היה קשה לקלוט ולהכיל אותי ואת אחיי שהתבגרנו מאוד באותה תקופה.
"בסיומה של אותה שנה העליתי בעצמי את הרעיון לצאת שוב מהבית, וחזרתי לדודים שלי ולחברות שעוד ציפו לי ושמרו לי אמונים. בתחילה שוב היה קשה, ריחמתי על עצמי מאוד, לא הזמנתי חברות הביתה, וכשהגעתי לבקר אצלן הייתי תמיד נשברת למראה האם שמטגנת חביתות ומשחקת עם הילדים. ידעתי שאמא שלי רחוקה כל כך, ובמצב שונה לגמרי.
"אבל אז, דווקא כנערה מתבגרת שקולטת שזה מה שיש לה בידיים, התחלתי להבין שאין אפשרות לשנות את המציאות, ואני היחידה שיכולה לעזור לעצמי. מאותו רגע גייסתי את כל הכוחות והתחלתי לראות את ההצלחה, הן מבחינה לימודית והן מבחינה חברתית".
איך את מסבירה את העובדה שאחרי כל הטלטלות שעברת היו לך כוחות להשקיע בלימודים ובחברות?
רותי מבקשת להשיב במקומה: "למיכל יש חוסן מיוחד, שגם אני יכולה להעיד עליו מקרוב. יש לה אופי חזק ורצון עצום להשקיע. היא מאמינה בעצמה וביכולות שלה, ולא נותנת לאף אחד לערער את הביטחון הזה".
"הכוח הזה לא הגיע מעצמו", מוסיפה מיכל, "קיבלתי אותו חד משמעית מדודה שלי. אותה דודה שבתחילה היה לי כל כך קשה להתייחס אליה כדמות חילופית לאמא, הפכה עם הזמן לדמות שאני הכי מעריכה בעולם. היא נתנה לי את מה שהייתי צריכה – אמון ביכולות שלי.
"כשאמרתי לה שאני רוצה לחזור הביתה, היא השתתפה איתי, חיזקה ועודדה אותי, ואף הוסיפה: 'אני מבינה שזה קשה מאוד, את גיבורה!' וכשנערכו הראיונות לסמינרים והיא הגיעה איתי, כל כך חששתי ורעדתי, אבל היא אמרה לי מהמקום הכי אמיתי: 'כשהם יכירו אותך הם בוודאי יבינו את הכוחות והעוצמות שלך'. היו לה עוד הרבה משפטים מחזקים שהעניקו לי את האמון המוחלט ביותר בכוחותיי, ונוסף על כך הייתה גם ההתנהגות היום-יומית שלה – היא הייתה מתייעצת איתי בנושאים שונים, מייחסת חשיבות לדעות שלי ונעזרת בי".
מיכל גם מציינת את הדמויות המקצועיות שליוו אותה מטעם ארגון 'אור שלום', שעמדו לימינה כל הדרך. "היו כמה נשות מקצוע שנפגשתי איתן בקביעות, ישבנו ושוחחנו. הן העניקו לי את המעטפת האובייקטיבית, כי היו דברים שלא הרגשתי בנוח להעלות ליד דודה שלי, והן – ככאלו שליוו את הסיפור המשפחתי שלנו – יכלו להקשיב ולייעץ ברגישות ובהבנה".
ככל שחלפו השנים ומיכל התקרבה לגיל שמונה-עשרה שבו מסתיימת האומנה הרשמית, כך היה ברור לה שהיא נדרשת לחשוב על דרכה החדשה, בלימודים ובבית. "היה ברור לי שאני רוצה להישאר במסגרת הכי חזקה שיש", היא מספרת, "ודודה שלי הפצירה בי להירשם לאחד המסלולים הנחשבים ולהצליח לרכוש מקצוע משתלם. היא דחפה אותי בכל הכוח, מתוך אמון מלא, וכך בחרתי להמשיך בסמינר שאני לומדת בו. הפתעתי אפילו את עצמי כשבחרתי לימודי הייטק, אבל ברוך השם אני כבר מסיימת שנה ראשונה, ומוכיחה לעצמי שעשיתי את הלא ייאמן".
"המקרה של מיכל הוא באמת לא ייאמן", אומרת גם רותי, "כי האמון של האדם בעצמו נוצר בדרך כלל בזכות הסביבה, ואם הוא גדל בבית שבו הוא לא מקבל מההורים את כל מה שהוא זקוק לו, באופן טבעי האמון שלו בעצמו מתערער.
"אני יכולה להעיד על כך מקרוב, כי אני מלווה עשרות בנות במצבים דומים, ובכל המקרים כשיש דמות שמאמינה בהן לאורך הדרך, אז גם אם הבית המקורי אינו יציב, הבנות מגיעות רחוק, ואילו במקרים הפוכים, הן הופכות לבחורות בוגרות חסרות אמון בסיסי בעצמן, ורבות מהן עוזבות את הדרך ולא מוצאות את מקומן בעולם. אין מילים שיוכלו לתאר את החשיבות האדירה של האמון, כי זה יכול להגיע להצלת נפשות ממש".
כוחה של מילה
סיפורה של אתי דהן
המבוגר שהאמין: ההורים
השיחה עם אתי דהן מטלטלת. איך אפשר להאמין שהאישה הכריזמטית והמרשימה, בעלת שלל התארים, הייתה ילדה שסומנה כ'בעלת לקויות למידה' ונשלחה לכיתה טיפולית?
"גדלתי בבית חם ואוהב", פותחת אתי, שלימים חזרה בתשובה, בסיפורה. "הייתי הילדה הקטנה, המפונקת והמלאה באהבה מההורים והאחים. אבל בגיל חמש התהפך הכל. אמא שלי נפלה וסבלה מפריצת דיסק. היא עברה ניתוח קשה ולאחריו נותרה נכה. שנה היא הייתה מאושפזת בבית החולים, ואחר כך עברה שיקום ארוך. אבא שלי, שנאלץ לעבוד קשה יותר כדי לפרנס את המשפחה, כמעט לא היה בבית. זו הייתה תקופה קשה מאוד. הרגשתי כאילו איבדתי את אמא. אבא ניסה למלא את מקומה ככל יכולתו, אבל היה ברור שזה משהו אחר".
יש לה גם דוגמה להמחשה: "כשהכינים הגיעו בהמוניהן לשערות שלי ושל אחותי, אבא לא הצליח לקבל זאת כאתגר. בלי הרבה חוכמות הוא קצץ את מחלפות ראשינו, וריסס את הראשים בנפט. כיף זה לא היה, החברות לעגו וגם אמא שראתה אותנו לראשונה כמעט התעלפה. אבא לא היה תחליף לאמא, אבל היה לו משהו ייחודי מאוד: הוא האמין בנו באופן לא רגיל. תמיד אמר לנו שאנחנו יכולים להגיע עד אין-סוף, ואנחנו האמנו לו".
כבר בתחילת כיתה א' התברר שאתי מתקשה בלימודים. "היו לי קשיים רבים", היא מספרת, "ובעיקר הייתי 'מעופפת'. אני משערת שאילו היו מאבחנים אותי בצורה מסודרת, היו מזהים קשיי קשב וריכוז, וגם גמגום קל. לא עברתי אבחון, אבל בבית הספר מיהרו לחרוץ את גורלי, ומכיוון שהיו שם שתי כיתות א' – אחת 'רגילה' ואחת 'טיפולית', בחרו לשבץ אותי בכיתה הטיפולית, עם ילדים מרקע סוציואקונומי קשה המאופיינים בקשיים לימודיים רבים".
איך הגיבו הורייך לידיעה הזו, שהבת שלהם בכיתה טיפולית?
"זהו, שלא היה למי לספר בכלל. אמא הייתה בבית החולים, ולא מעורה בנעשה, ואבא, שהיה טרוד בעבודה ובצורך לגדל אותנו, לא באמת התפנה לדעת מה קורה בכיתה. כך נפלתי בין הכיסאות.
"אבל בהמשך אבא שלי החליט שהוא לא מוכן יותר. הוא החליט ללמד אותי בעצמו, ובמקביל הוא הגיע להנהלה והודיע להם שהבת שלו עוזבת את הכיתה הזו. הם כמובן התנגדו, אבל אבא שלי התעקש ולא ויתר. לבסוף הם החליטו לתת לי ולעוד תלמידה להיכנס אך ורק לשיעורי מתמטיקה ואנגלית בכיתה המקבילה, כדי 'ללמוד יותר'".
המעבר לכיתה הרגילה היה קשה. "הפערים היו גדולים", מספרת אתי. "הכיתה הייתה מגובשת, ופתאום הגיעה ילדה מהכיתה הטיפולית. אחת החוויות הכואבות הייתה כשהמורה למתמטיקה השוותה אותי לתלמידה אחרת. היא אמרה לה שהיא מופתעת מהציון הנמוך שלה, אבל ממני היא התפעלה. הרגשתי מושפלת. ואז הגיעה כיתה ח' וצרה חדשה נחתה לפתחי: 'מבחן מילת"ה' – מבחן הבודק יכולות והישגים. המבחן היה נשלח לתיכונים שרצינו להתקבל אליהם. הציון שלי היה בקרקעית. זה היה משבר ממש".
איך ממשיכים מכאן?
"זו השאלה שהעלתה גם היועצת שקבעה לי ולאמא פגישה במשרד. מרגע שנכנסנו היא חזרה ואמרה שאין לי סיכוי להתקבל לשום תיכון, מלבד – כאן היא נקבה בשם של אחד התיכונים שמיועד לילדים עם קשיי למידה. אבל אמא שלי לא התבלבלה לרגע. היא קמה מהכיסא ואמרה לה משפט בלתי נשכח: 'הבת שלי תעשה מה שהיא תרצה, ותצליח בכל אשר תעשה, ולא את תקבעי לה מה היא תהיה בחיים'".
משפט חזק, וכשהוא מגיע מהלב של אמא זה מכפיל את העוצמה…
"כן, זה המשפט שילווה אותי מכאן והלאה בכל צומת בחיי. הטון וההחלטיות שלה כאשר אמרה זאת, בביטחון מוחלט, חייבו אותי, כפשוטו ממש, להאמין בעצמי, כי אני יכולה.
"כשחזרנו הביתה נשכבתי על הספה ושיחקתי את משחק ה'לא אכפת לי'. אבל ברגע שאמא שלי יצאה מהסלון, הסתובבתי אל הקיר ובכיתי בשקט, כדי לא לצער אותה. פרקתי את כל הקושי, הפחד, החרדה מהכישלון, הלעג וההתמודדות מגיל קטן. היום במבט לאחור אני חושבת שזה היה הבכי המכונן של חיי. הרצון להצליח והידיעה שאני יכולה ורק לא יודעת איך, פתחו לי את השערים.
"למרות הניסיונות שלי להסתיר את הבכי, זה לא עבד. אמא קלטה את זה והבינה מייד. היא התיישבה לידי ואמרה לי בפשטות ובביטחון: 'אתי, היועצת לא תקבע לך שום דבר. את רוצה להיבחן שוב? אני בטוחה שתצליחי'. הרגשתי שאני חייבת לגשת, ו- להצליח".
וכך אכן היה. "האמונה של ההורים שלי עמדה מאחוריי כל הזמן, וידעתי שהפעם אצליח. ניגשתי שוב למבחן, והפעם קיבלתי ציון די גבוה. שלחנו את המבחן לשלושה תיכונים שרצינו, ומתוכם התקבלתי לאחד שהיה ברמה בינונית, לבנות בלבד".
בתיכון פיתחה אתי לעצמה שיטות לימוד ייחודיות והתחילה להרגיש את טעם ההצלחה. "באותם ימים התחברתי לבורא עולם", היא מציינת, "ואני זוכרת שכאשר חברה שאלה אותי: 'איך את כל כך מצליחה במבחנים?' עניתי לה: 'אני מכוונת ב'אתה חונן לאדם דעת'".
כאן אכן הגיע השלב הבא בחייה, כשהיא מתקרבת ליהדות ומאוד מתחזקת. "נכנסתי למדרשה חרדית, ובמקביל סיימתי תואר ראשון באלקטרו-אופטיקה (פיזיקה יישומית). הכרתי את בעלי, אברך שתורתו אומנתו, וזכיתי להקים משפחה, תוך כדי שאני משלימה לתואר שני בפיזיקה. כיום אני מרצה במכללות רבות, ואחד הדברים שחשובים לי, הוא להנגיש לתלמידות את המתמטיקה ברמה גבוהה. יש לי המון סבלנות, ואני לא מתייאשת מאף אחת. אני מאמינה בכל תלמידה, משתדלת מאוד להנחיל להן את הדרך שהתוו לי הוריי.
"גם לילדיי אני משתדלת להתנהג באופן דומה. אני מאמינה בהם באמת ובתמים. אני מחייכת בכל פעם שאני נזכרת באבא שלי כשהוא פנה למורה שלי והודיע לה בביטחון: 'אתי תהיה דוקטור', וזוכרת את ארשת פניה המופתעת של המורה. זה המקום לציין שאני בדרך להגשים את הנבואה של אבא, ובימים אלו אני בשלב מתקדם של עבודה על דוקטורט בהוראת המדעים".
יתומה גאה
סיפורה של ד"ר מתוקה הורוביץ
המבוגר שהאמין: אמא
ד"ר מתוקה הורוביץ מוכרת לרבות מאיתנו כמי שעוסקת באבחון, ייעוץ, טיפול ואימון אישי, רגשי, זוגי וכלכלי. היא הצליחה לשנות את החיים לנשים רבות שנעזרו בה. לכן מפליא כל כך לשמוע שהיא בעצמה עברה ילדות לא פשוטה, ודווקא חוויות הילדות שנצרבו בה, והאמון המוחלט שנתנה בה אימה, הם שגרמו לה להיות מי שהיא היום.
"אבי נפטר כשהייתי בת שמונה, ואחיי ואני גדלנו יחד כיתומים", היא מספרת. "אמא שלי הייתה אישה מדהימה, עסקה תמיד בצדקה וחסד, גם לפני שאבא נפטר וגם אחרי פטירתו. היא הייתה משננת לנו שוב ושוב את המשפט הבא: 'אתם הילדים הכי טובים, הכי מוצלחים והכי מוכשרים, ואם אתם מפחדים שמשהו לא בסדר איתכם, שימו יד ימין על הכתף ותגידו לעצמכם: 'אני מותק".
"אמא הייתה ניצולת שואה, היא ידעה מה זה לאבד דמויות קרובות, אבל בנוגע לילדים האישיים שלה היה חשוב לה יותר מכל לפתח את האמון שלהם בעצמם, וזה בדיוק מה שהיא שיננה תמיד באוזנינו: 'תגידו לעצמכם – אני מותק'.
"אמא המשיכה ורוממה אותנו ממש בכל תחום. אני זוכרת שזמן קצר אחרי שאבי נפטר, אמרה אחותי לאמא: 'כולם מרחמים עלינו, כי אנחנו מאוד מסכנים'. אמא נדהמה: 'מה פתאום מסכנים? הרי יש לכם עיניים, אף, פה, ידיים וראש, אתם בריאים, חכמים ומוצלחים – תגידו על כך תודה להשם'. אחותי לא ויתרה: 'אבל אין לנו אבא', היא טענה.
"לאמא הייתה על כך תשובה ניצחת: 'לכל העולם יש אבא רגיל ואבא בשמיים, ובמשפחה שלנו אבא נפטר כי כך רצה השם, וכעת הקב"ה נהיה אבא פעמיים בשבילנו, וכל מה שתבקשו – תקבלו'. היא גם הוסיפה והסבירה: 'אתם נמצאים במקום הרבה יותר גבוה מכולם, כי יש לכם יכולת להשיג ולקבל הרבה יותר דברים'. אמא אמרה את זה כל כך בפשטות, מתוך אמון מוחלט, עד שהשתכנענו לגמרי וכך גדלנו.
"לא היה דבר אחד שאמא לא האמינה שנצליח בו. כשהייתי ילדה בכיתה ב' ואחת הדודות שאלה אותי: 'מה תרצי להיות כשתגדלי?' השבתי לה בביטחון רב: 'מנהלת'. היא התחילה לצחוק, אך אמא התערבה מייד: 'אל תצחקי, אם מתוקה רוצה להיות מנהלת – היא תהיה מנהלת'. ובאמת המשפט הזה ליווה אותי לאורך כל החיים, כשניהלתי צוותים וכשהייתי אחראית על עובדות, וידעתי תמיד שאני בוודאי יכולה לנהל, כי הרי 'אמא אמרה, והיא יודעת'.
"אבל בעיקר אני יכולה לציין שהאמון של אמא גרם לי ולאחיי להאמין לא רק בעצמנו, אלא גם בכל מי שסביבנו. אני יכולה לציין שלמרות היותי מבית חסידי למדתי בסמינר הרב וולף הליטאי, שמעתי המון שיעורים על בית של תורה, והגעתי להחלטה שזה הבית שברצוני להקים, אך בזמנו היה קשה למצוא בחור חסידי שמתכוון לעסוק אך ורק בתורה. כך הגיעו אלינו הצעות רבות, אך את כולן פסלתי מאותה סיבה.
"בסופו של דבר אמרה לי אמא שהייתה מבית של חסידי ספינקא: 'בואי ניכנס לרב'ה מספינקא ונשאל כיצד לנהוג'. כך היה, ואת השיחה הזו לא אשכח כל חיי. אחרי שאמא סיפרה עלי בקצרה והציגה את השאלה, הסתכל עלי הרב'ה ואמר: 'הדבר הראשון שיש לבדוק הוא מידות, ובנוגע ללימוד התורה – אם תרצי ותאמיני, תקבלי כל מה שאת חפצה'.
"האמון הזה שהרב'ה נתן בי כנערה צעירה, העניק לי כוח עצום. המשכתי לחפש את השידוך שימלא את רצונותיי ובאמת זכיתי ברוך השם להתחתן עם בעל תלמיד חכם ענק. אחרי החתונה אמרתי לו בתמימות שאני בטוחה שהוא יגמור את הש"ס ובאמת האמנתי שזה יקרה. האמון שלי היה חזק כל כך עד שאפילו לא דיברתי על כך יותר. ואכן, זכיתי שבעלי למד כל חייו וגם סיים את הש"ס חמש פעמים. גם הבן שלי סיים וכך גם בן נוסף, ועוד הרבה נכדים שהלכו בעקבותיו, ברוך השם".
שיטה של עידוד
סיפורה של חנה טחלוב
המבוגר שהאמין: המורה חנה הוכברגר, הרבנית מירה מימון, ועוד הרבה נשים יקרות
חנה טחלוב מוסרת כיום הרצאות על עיצוב אישיות בשיטת העידודים שפיתחה, ויש לא מעט הורים ומחנכים שאימצו את עקרונות השיטה. "זה לא במקרה", היא אומרת, "שכן אני בעצמי חוויתי את הצורך הגדול כל כך באמון ובעידוד.
"הייתי ילדה בת אחת-עשרה כשהוציאו אותי מהבית ונשלחתי לפנימייה, ובגיל תשע-עשרה הגעתי ללמוד בנתיבות. במשך כל אותן שנים עברתי ניסיונות רבים. זה התחיל עוד בימי הפנימייה, כשהגעתי לכיתה ו' אחרי חוויות קשות בבית הספר הקודם, מרוסקת, מרגישה שאין לי יכולת או כישרון בשום תחום. ואז הגיעה 'המלאכית' הראשונה שלי – המורה חנה הוכברגר שמהרגע הראשון לקחה אותי כפרויקט ואף כינתה אותי: 'בת טיפוחיי'.
"המורה חנה הביאה לי ערמת מחברות וביקשה ממני להשלים את כל מה שהחסרתי, כשהיא מעודדת אותי: 'את מסוגלת' ו-'תראי כמה שאת יכולה'. לא היה יום שבו היא לא ישבה איתי בהפסקות, לראות איך אני כותבת, משלימה ומתקדמת. כיום, אחרי שנים, אני יכולה לומר באופן ברור שהמורה חנה היא שהעלתה אותי על דרך המלך. בזכותה התחלתי ללמוד, אחרי שנים שלא ניסיתי אפילו. בזכותה האמנתי בעצמי וגם ראיתי תוצאות.
"מאז הגיעו עוד מורות ודמויות נוספות, שכל אחת מהן נשתלה בדיוק ברגע הנכון עבורי. כך למשל הייתה בפנימייה שלנו מזכירה, אישה צעירה שאהבה מאוד אותי ואת אחותי ודאגה לנו כל הזמן. אני זוכרת במיוחד יום חורפי אחד, לאחר סוף שבוע בבית, שבו חזרנו לפנימייה הירושלמית במזג אוויר סוער. אמא שלחה אותנו בחצאיות דקות ובלתי מתאימות, והתקשינו להתקדם בעלייה המושלגת, אוחזות במטרייה רעועה כשבגדינו ספוגים במים.
"כשהגענו סוף סוף לפנימייה, המזכירה קיבלה אותנו בחום ובחיוך, דאגה לנו לבגדים חמים ולכל צרכינו. עד היום אני נזכרת במחווה הזו בדמעות, מלאת הכרת טובה על האהבה והדאגה שקיבלנו ממנה. בהמשך התקבלתי לאחד התיכונים המובילים בעיר, שם פרחתי חברתית ולימודית, וגם השלמתי את הלימודים וגיליתי שאני מסוגלת להצליח כמו כל תלמידה אחרת, ואפילו להצטיין".
חנה המשיכה ללימודי הוראה בסמינר בנתיבות, שם הכירה את המורה הרבנית מירה מימון הנערצת, שליוותה אותה וגם עוררה אצלה את הרצון החזק לעסוק בהוראה.
"אחרי החתונה עסקתי בהוראה בכיתות היסודי. במשך שנים זו הייתה העבודה שלי ושאבתי ממנה סיפוק רב", מספרת חנה. "בשנים האחרונות הפסקתי את ההוראה הפורמלית, אך החלטתי למנף את תודעת מהות האישה כאם או מורה מחנכת בישראל. כך פיתחתי את שיטת 'ששת האפקטים' שמאפשרת לנו כהורים וכמחנכים להפנים ולהשריש בילדים את החוסן הנפשי שהם זקוקים לו כל כך. הפקתי תוכנית אור קולית המשלבת שיח והרצאה שלי עם קטעי שירה ומסך עם מקורות מעצימים, המעבירים מסר לכל אמא ואשת חינוך כמה משמעותית היא בעיצוב האישיות של ילדיה וגם מלמדים איך לעשות זאת בדרך מעצימה וחיובית. התוכנית שלי מיועדת לערבי הורים, לגיבוש צוות, מורות ואפילו לבנות בכיתות הסמינר.
"נוסף על כך פתחתי קבוצות לאימהות עם חיזוק שבועי בנושא בניית האישיות, וכן אני מוסרת הרצאות וסדנאות לקבוצות. מיום ליום אני מבינה כמה כוח ועוצמה יש לנו בידיים כהורים וכמחנכים, כמה אנחנו יכולים להשפיע על הילדים שלנו, ובאמצעות חידוד המבט על המעלות שבהם ומילה טובה, לבנות את עולמם".
מעשרים אחוז לשמונים אחוז
סיפורו של אוריאל
המבוגר שהאמין: המורה אודליה
"אוריאל נכנס לכיתה א' בשיא הקורונה", מספרת שירי, אימו של אוריאל הלומד כיום בכיתה ה'. "אלו היו ימים לא פשוטים לכולנו, מכיוון שאבא שלי ז"ל היה חולה אונקולוגי עם מערכת חיסונית חלשה מאוד. אירחנו אותו אצלנו, כשאנו מקפידים לייצר לו סביבה בטוחה ולא מאפשרים לאף אחד לצאת מהבית. ממילא לא שלחתי את הילדים כלל לבית הספר. גם כשהיו הפוגות והלימודים התקיימו – הילדים לא יצאו מהבית. הגדולים יותר למדו איכשהו מרחוק, אבל אוריאל שהיה בסך הכל בכיתה א', וכילד פעיל לא אהב במיוחד לשבת ולהתרכז, פשוט לא למד מילה. כך היה כמעט שנה, וכשחזר אוריאל ללימודים בכיתה ב', הוא היה בפער עצום מיתר התלמידים. הם כבר קראו היטב, בעוד הוא בקושי הכיר את האותיות. מבחינתו זה היה שיא ההשפלה והכישלון.
"בכל פעם שאוריאל הגיע לכיתה הוא היה חסר אמביציה כי ראה את הכישלון מראש והעדיף מלכתחילה לא להתנסות. אומנם לאורך כל הדרך היו מורים שתמכו בו, ניתנה לו גם הוראה מתקנת, וברוך השם הוא התקדם, אך תמיד הלימודים נשארו עבורו עול כבד שהעיק מאוד. הוא לא אהב ללכת לכיתה, גם לא אהב ללמוד, וממילא הציונים היו נמוכים והאמביציה ירדה מיום ליום.
"אבל השנה, בכיתה ה', השתנו הדברים לגמרי", מספרת שירי. "אוריאל התחיל ללמוד בכיתתה של המורה אודליה נידאף, מורה מדהימה בבית ספר 'שובו נתניה', והיא הצליחה לפרוץ דרך. מיום ליום אני רואה איך אוריאל פורץ קדימה, ומגלה את כל היכולות שעד היום הוא מעולם לא ראה בעצמו".
מה הסוד?
"אצל המורה אודליה יש שילוב של כמה דברים, אבל בראש כולם הוא האמון. זה מתחיל בכך שהיא מאמינה שהחומר שהיא מלמדת באמת מעניין, ושהילדים, למרות היותם בנים שרבים מהם אינם מתעניינים בלימודים כלל, יכולים לאהוב אותו ולמצוא בו עניין. היא מייצרת להם פעילויות כדי לשפר את המוטיבציה, ובאופן אישי אני יודעת שהיא משקיעה המון הכנה בבית, עובדת על השיעורים, מכינה מצגות ודפי תרגול מיוחדים, עם המון חדשנות ורעיונות שמצליחים לרתק גם ילדים שבדרך כלל רק מחכים להפסקות.
"באופן ספציפי לגבי אוריאל אני יכולה לציין שמהרגע הראשון היא קלטה שהוא לא ילד שאינו מסוגל ללמוד, אלא שהוא פשוט לא חווה מעולם חוויות של הצלחה, וגם כביכול התחיל את בית הספר באיחור של שנה, כי בכיתה א' הוא לא למד.
"מאז היא עשתה הכל כדי להעניק לו את האמון בעצמו ולאפשר לו לדעת שהוא באמת יכול ומסוגל. לא מתוך רחמים או נתינת עזרה, גם לא מתוך נוקשות ודין, אלא יש כאן איזו דרך אמצע שהיא סיגלה, ומסתבר שזה בדיוק מה שהיה חסר לבן שלי.
"אתן לכך דוגמה: בתחילת השנה נערך מבחן בעברית, מקצוע שבו אוריאל היה מקבל באופן קבוע ציונים כמו 20%-30%, ואפילו לא מנסה לשנות אותם כי ידע שאין לו סיכוי. השנה הגיעה המורה אודליה והציעה לו: 'תיקח את המבחן הביתה ותכין אותו עם אמא, ואני מאשרת לך שהציון הזה באופן חד פעמי ישפיע על התעודה'. כך היה. הוא חזר הביתה וכתבנו יחד את התשובות למבחן. בהמשך היו עוד כמה מבחנים שנעשו באופן הזה, ורק כשאוריאל הרגיש מספיק מוכן להיבחן עם ילדי הכיתה, הוא התחיל לכתוב את המבחנים לבדו בכיתה.
"מאותו רגע הציונים שלו זינקו, ואחרי שהממוצע שלו בעבר היה 26% הוא התחיל לקבל 70% ואפילו 80%, במבחנים שהוא כתב בעצמו, ללא שום עזרה. ברור לי שמאחורי הכל מסתתר האמון שהמורה נתנה בו, היא פשוט האמינה שהוא מסוגל, והוא הוכיח זאת בענק".
תנו אמון, תנו כוח
"כשילד אומר 'כל העולם', למי הוא מתכוון?" אדל חנה פולק, מנהלת מכון 'אשיחה' המציע קורסים לאימהות וטיפולים רגשיים לילדים ולנשים, מעלה את השאלה, ומשיבה מייד: "מבחינתו של הילד 'כולם' אלו אבא ואמא, ואין משהו שחשוב לילד שלנו יותר מלמצוא חן בעינינו – ההורים".
בואי נדבר בפועל: כאבא וכאמא, איך אנחנו נותנים אמון בילד?
"המשמעות של נתינת אמון היא לא להסתכל על הנראות החיצונית של הילד, אלא על הפנימיות שלו. בכך אנחנו בעצם ממלאים את הנשמה שלו בחמצן, וממילא היא מתפתחת ומאפשרת לו להוציא לפועל את כל הכישרונות שטמונים בו. הבעיה היא שלא פעם במקום להתמקד בפנימיות, אנחנו מסתכלים על החיצוניות – על הקשיים הלימודיים שיש לו, על ה-ADHD, על הבעיות שלו בחברה, או על כל חיסרון אחר, וממילא קשה לנו לתת את האמון שהוא כל כך בסיסי ונדרש".
אבל איך נאמין בילד שהוא יצליח בזמן שברור לנו שהוא לא מסוגל?
"אני לא מאמינה בו שהוא יוכל לעשות דברים שאינו מסוגל ושנוגדים את הטבע שלו", מדייקת אדל חנה, "אני מאמינה שיש לו יכולת לנצל את כל הכלים שקיבל, כדי למלא את השליחות שלו בעולם באופן הטוב ביותר. אני מסתכלת על הנשמה שלו, ולא על החיצוניות שמטעה.
"כך למשל אם ילד עם קשיים לימודיים ניגש למבחן, אני לא אומר לו באמונה תמימה: 'אני בטוחה שתקבל מאה' אף שבליבי אני יודעת שגם שלושים הוא יתקשה לקבל, אבל אגיד לו ככה: 'שלושים האחוזים שלך הם כמו מאה אחוז בשביל ילד אחר, כי הניסיון שלך והרצון שלך שווים יותר מהציון'.
"אנחנו לא צריכים לחיות באשליות לגבי היכולות של הילדים שלנו, וגם לא להשלות אותם", היא מדגישה. "אין טעם להרגיע ילד שמפחד לצאת לטיול שנתי כי לא יהיה לו ליד מי לשבת, בכך ש'עוד תראה שכולם יתחננו לשבת לידך', וגם לא נגיד לילדה שלנו שמעולם לא אפתה: 'בטוח שתצליחי לאפות עוגה מדהימה של שבע קומות'. אבל נאמין שאם הילדים יתאמצו, הם בסוף יצליחו באופן חלקי, ואם כך יהיה – הם יהיו ראויים להערכה עצומה מצידנו, ואכן נביע אותה ונתלהב".
אדל חנה גם מבקשת להדגיש כמה דברים חשובים לגבי אמון: "אמון חייב להיות מוחלט, ולא רק מן השפה ולחוץ. זה אומר שכאמא עלייך להאמין באמת ובתמים בילד שלך, ואם הוא מספר לך משהו מסוים, את לא מתקשרת בלילה לגננת לשאול אם זה נכון, את גם לא מחטטת בילקוט של הילדה ולא בודקת את אנשי הקשר במכשיר הסלולרי של הבן הגדול.
"אמון זה להאמין באמת, להיות בטוחה במאה אחוז ביכולות של הילדים שלך, ובדברים שהם מספרים לך. גם אם הם נכשלים, את מבינה שזו הייתה מעידה חד פעמית, וזה קרה ללא כוונה אמיתית. זו גם הסיבה שבמצבים כאלו אפילו תצ'פרי אותם כדי לעודד, לא רק שלא תכעסי".
ומה עושים אם האמון נפגע, ואם מערכת היחסים בינינו הפוכה בדיוק ממה שתואר כאן?
"בכל רגע נתון אפשר לבחור מחדש ולתקן. אומנם בתחילה זה יישמע לילד מוזר, אבל פשוט נרגיל את עצמנו לכך, וממילא זה יהפוך לדרך חיים בבית. לא נבקש חמש פעמים לקחת את הפח, אלא נגיד פעם אחת ונאמין שזה יקרה; לא ננזוף במי שקם מאוחר ומאחר לכיתה, אלא ניתן פתק איחור ואפילו נציין: 'בטוח יש לך סיבה טובה שאיחרת'; ובכל פעם שאחד מהילדים כועס ומתפרץ, נענה לו בעדינות: 'אני בטוחה שלא כעסת סתם'. כפי שציינתי, ייתכן שבתחילה זה ייראה מוזר, אך עם הזמן יוכיח את עצמו בע"ה, כי ככל שנאמין יותר בילדים שלנו ונהיה ה'ברדיצ'בער' שלהם, כך גם הם יאמינו יותר ביכולותיהם".
