בתקופה הכי מורכבת שידעה המדינה היהודית מאז הקמתה, כאשר הבלבול שולט בכיפה, ניצב מרן ראש ישיבת סלבודקה הגאון רבי משה הלל הירש ומאיר את האפלה באור של 'גדלות האדם' ושיקול דעת עמוק | ערב חג הפסח תשפ"ה יצאנו אל גבעת הישיבה הנודעת, התחקנו אחר תולדותיו של העילוי שעלה מארצות הברית בעקבות הלוויית רבו וכבש את כותל ה'מזרח' של היהדות החרדית | וגם דקות מרוממות בחדר קבלת הקהל וכמה עצות שיש בהן עניין לציבור | מסמך מרומם ומלמד
כן עשה הלל | איך הפך הנער האמריקני למנהיג עולם התורה הליטאי בדורנו. הצצה נדירה וביקור בקודש פנימה
צילום: ארכיון שוקי לרר
שתיקה עמוקה שוררת בחדר הקטן. העיניים החודרות נעצמות לרגע. היד אוחזת בדיקנא קדישא. רגעים של מחשבה.
חכימא דיהודאי. מרן הגאון רבי משה הלל הירש שליט"א
אלפי בוגרים של ישיבת סלבודקה, כמו גם אלפי השואלים מכל קצוות תבל, מכירים את השתיקה הזו. גם הם חוו אותה, ממש כאן, בחדר הקטן, לצד השולחן הגדוש בספרים וחברותות, חדרו של ראש הישיבה.
כאשר מישהו שואל שאלה משתררות שניות ספורות של שתיקה. של מחשבה. בחדר הזה, ממלכת גדלות האדם, לא 'יורים' תשובות. כאן כל מילה שקולה בפלס. לפעמים נראה שהשתיקה הזו, ההתבוננות, המחשבה, הן הן התשובה העמוקה ביותר שהדור המבולבל שלנו זקוק לה.
מייד כאשר אנו פוסעים פנימה, אל לשכת הגזית של מנהיג עולם התורה מרן ראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש שליט"א, אנו חשים כמו מסע בזמן, אל הימים הגדולים של ההנהגה הליטאית, הימים שבהם הנהגת הדור התנהלה בין כותלי ישיבה.
והנה, לאחר עשרות שנות הנהגה של דמויות הוד אשר התאפיינו בסגירות והפנמה אל תוך הבית פנימה, חוזרת הנהגת התורה אל הישיבות. ומי יודע אם לא לעת כזאת, כאשר עולם הישיבות נקלע למשבר הגדול ביותר בתולדותיו במדינה – סיבב מסובב הסיבות שדווקא עכשיו תימצא הכרעה ציבורית בחדרו של מי שמנווט את הספינה הפרטית שלו, ישיבת סלבודקה, כבר עשרות שנים.
התורה באכסניה שלה.
לפני שמגיעים אל חדרו של ראש ישיבת סלבודקה, אנו עוברים מעין תהליך בירור פנימי. דבר ראשון מטפסים אל גבעת הישיבה המפורסמת במעלה רחוב בן פתחיה התלול. יש כאן תחושה פיזית של עלייה. להתברך בחדרו של מנהיג הדור לא מגיעים סתם ככה, יש צורך להתאמץ, להשקיע.
השעה שעת לילה מוקדמת. שעה של סדר שלישי. ממולנו ניצב בניין הישיבה העתיק והמרשים. שני גרמי מדרגות מעוגלים מפרידים בינינו ובין אחד ממוקדי התורה החשובים של ארץ הקודש. בשעה זו, הריתחא דאורייתא גולשת מהחלונות, נשפכת על עיר התורה ומוסיפה הגנה על כל יהודי העולם.
פה ושם, במסדרונות וברחבה שלפני הישיבה, נתקלים בפרחי למדנים שמשוטטים להם רצוא ושוב, ממוללים את פלומת זקנקנם (גם זה אחד מסממני ההיכר של סלבודקה, הרבה בחורים ליטאים מגודלי זקן ופאות) וראשם מנסה להבקיע מהלך בסוגיה.
פה ושם אפשר להבחין גם בבחורים צעירים יותר וסקרנים יותר. גם הם משוטטים כאן מסביב לחדרו של ראש הישיבה, ומתהלכים בעיקר באזור מדרגות הברזל שנוספו בשנים האחרונות בפינה הימנית של הישיבה. המדרגות הללו, יודעים כולם, מוליכות היישר אל חדרו של ראש הישיבה המפורסם. מדרגות חיצוניות שנבנו במיוחד מחוץ לבניין הישיבה, אולי כדי לנתק את הישיבה מהנהגת הדור שנפלה בחלקה.
סדר יום קבוע. מרן פוסע מביתו אל חדר השיעורים וערימת הספרים בידו
מבט אל מה שמתחולל בחדרון הקטנטן הזה עשוי לספר על כל הדברים החשובים שמתחוללים בעולמה של היהדות החרדית. בזו אחר זו חומקות לכאן דמויות מרכזיות בציבוריות הישראלית, כולם מנסים להגיע לכאן לשיחה.
למרבה הפלא, אם יש לך מספיק סבלנות ואתה מוכן להמתין עד שגדולי ראשי הישיבות יסיימו לשטוח את שאלותיהם בפני מנהיג הדור ואחרוני העסקנים יעזבו את החדר, יהיה לך קל מאוד להתקבל כאן. למרות שזהו חדרו של מנהיג עולם התורה, עדיין לא התגבשו כאן 'בית' ו'חצר'. התיאורים מזכירים את השנים ההן של ישיבת פוניבז', כאשר אל החדר שמול היכל השיעורים המפורסם נהרו ראשי ממשל בשעות של בין הסדרים.
בשעה הזו שאחרי תפילת ערבית ראש הישיבה נכנס אל חדרו וכבר יש תור של פונים. כמה בחורים שזקוקים לייעוץ והכוונה, עוד מישהו מצוות הישיבה שמבקש ללבן את השיעור של מחר, יש גם גבאי צדקה בני ברקי מפורסם שמבקש עצה וברכה. ויש עוד שני יהודים מושכים בעט, שמבקשים לשאול כמה שאלות קצרות. וגם בקשות לברכה; הבקשות הפשוטות של עמך בית ישראל, שגם אותן נושא רבי משה הלל במוחו הכביר. ולמרות שסגנונו האמריקני אינו מורגל באווירה הארצישאלית של הברכות העממיות, הוא משתדל להעניק אותן לכל דורש ומבקש. כן, גם הן צורכי הדור ויש למלא אותן. אין גבאי שיסנן אותך לפי רמתך הסוציאלית או לפי מעמדך. אתה יהודי? יש לך שאלה? אתה רוצה ברכה? הגעת למקום הנכון.
גם אנו מבקשים להתברך. וכי חסר על מה? כל אחד נושא על כתפיו את שקו האישי מביתו, ממשפחתו ואולי ננסה לחטוף על הדרך גם איזו עצה עמוקה החודרת אל מעמקי הנפש וניזונה מרבבות שעות של עמל התורה.
בדקות הקצרות שנזכה לעמוד בחדר, נבין על מה כולם מדברים. אין כאן מתורגמנים, גבאים וכאלו שמסבירים מה אמרת. הדברים עובדים בישירות מופלאה. אין צורך לצעוק בקול, גם לא לשנות שפה (אנו למשל בוחרים לדבר באידיש, אך אפשר גם בעברית). בדקות ספורות אנו מספיקים לבקש ברכה, להזכיר את שמנו ולשאול אפילו עצה ותושייה. זכינו גם לקבל תשובות שקולות, חדות ומדודות וגם לספוג את רגעי השתיקה והמחשבה שלפניהן.
הימים לא פשוטים.
רק אתמול שמעה כל מדינת ישראל על שיחת טלפון ארוכה ונוקבת שהתקיימה בין מרן ראש הישיבה לבין האיש שעומד בראש ממשלת ישראל. על הקו עמדה שאלת עתידם של בני הישיבות. וכאן נכונה הפתעה גדולה לנתניהו, רב-מג של מילים, שהיה בטוח שלפניו מנהיג ישיש שאפשר לפזר מילים באוזניו.
אלא שלהפתעתו ראש הישיבה פונה אליו דווקא בשפה שבה נתניהו מתהדר, באנגלית גבוהה. בכמה משפטים נתניהו מבין שהפעם סיסמאות לא יעבדו. ראש הישיבה עובר איתו סעיף אחר סעיף, מלבן את המצב בחדות. אין שום יכולת לסובב או לערבב. "הייתי צריך לבוא יותר מוכן לשיחה הזו", נזף נתניהו ההמום באנשי צוותו.
"זהירות בכל הנוגע לדברים שקשורים לרבים". כותבי השורות בקודש פנימה
שעות ספורות לאחר מכן עקבה היהדות החרדית אחרי מפגש הפסגה ההיסטורי שהתקיים ממש כאן מעבר לכביש, בביתו של השותף הוותיק להנהגת הישיבה והדור מרן גאון ישראל רבי דוב לנדו שליט"א, שאליו הגיע גם כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א. גם זהו חידוש שכבר שנים לא נראה כאן, זכר לימי המועצת שבהם התקיימו דיונים חשאיים ועמוקים.
אבל עכשיו, בחדר הקטן, כל הסערות הללו כמו נעלמו. עכשיו יש כאן תור של יהודים שרוצים עצה וברכה. מייד לאחר מכן יש חברותות שמבקשים ללמוד קצת והלילה אפילו לא התחיל.
בנש"ק ויז'ניצאי באמריקה
אולי כפתיח לסיפור שאנו מבקשים לספר כאן, אחד מאיתנו מעז להציג בחדר שאלה שעוסקת בדיוק בנושא הזה, בכתיבה על גדולי ישראל: איך ניגשים לעסוק בתולדות חיים של ענקי רוח? כמה עלינו לדייק ולחשוף כל פרט? האם אין חשש בפרסום של סיפורים מסוימים שעלולים להתקבל אצל חלק מהקוראים בצורה לא נכונה?
ראש הישיבה מבקש דוגמה. אנחנו מספקים אחת: פרשייה שבזמנה הסעירה את היהדות. הוא משתתק. הופך בה. מלמד כיצד נכון לעסוק בנושא כה מורכב. "העיקר החשוב הוא שהמסר לעולם לא יגרום לאנשים להתקרר".
וכאן עולה השאלה ההפוכה. האם נכון לספר סיפורים כל כך עוצמתיים, עד שהקוראים ירגישו רפיון כשהם יבינו שאין להם שום סיכוי להצליח עד כדי כך בתורה ובעבודה?
"נו", נשמעת התשובה, "רבי יצחק הוטנר כבר כתב על זה את המכתב המפורסם".
הכוונה היא כמובן למכתב שבו כתב גאון המחשבה כי "רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
"הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל ה'חפץ חיים' זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא ה'חפץ חיים' בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
הכרעות של דור. בפגישה ההיסטורית עם מרנן הגר"ד לנדו וכ"ק מרן האדמו"ר מגור
"התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם. שלפי הדמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב, כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן".
אבל יש גדולים שנולדו על ההר, אנחנו מרהיבים עוז ואף נוקבים באחד השמות שהכי נוכחים בחדר הקטן הזה: מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת לייקווד. חייב אדם בכבוד רבו, ולשמע השם אפשר להבחין בנהרת געגוע גדולה. "רבי אהרן היה אדם השלם", מודה התלמיד, "אבל גם הוא התאמץ ונלחם".
כדי להבין איך הכל התחיל, עלינו לחצות את האוקיינוס ולנדוד לארצות הברית של לפני מלחמת העולם. שם, בביתם של רבי דוד יצחק וזוגתו מרת מינדה הירש עליהם השלום, זוג יהודים שהיגרו מהונגריה אל ארץ הזהב ועסקו בניהול קייטרינג, נולד מי שעתיד להנהיג את עולם התורה בימינו. (אגב, האם זכתה לשיבה מופלגת. בת מאה שנים הייתה בפטירתה. היא התגוררה אצל בנה עד אחרית ימיה, והגרמ"ה הצטיין בכיבוד אם מפליא ביותר.)
לא רבים יודעים, אבל שני ראשי הישיבה הליטאית של ימינו, הם צאצאים לקדושי החסידות. מצד הוריו הגרמ"ה הוא צאצא של הרה"ק רבי יעקב קאפיל זי"ע, בעל התפילה המפורסם של מרן הבעל שם טוב זי"ע ואביה של שושלת בית ויז'ניץ. הגר"ד לנדו הוא כידוע נינו של האדמו"ר רבי אלימלך מנחם מנדל לנדא מסטריקוב זי"ע.
באחת השיחות שלו עם גבירים אמריקנים, שיחזר הגרמ"ה את קורות הימים ההם. "ניו יורק הייתה אז מקום רחוק רחוק ממה שהיא היום. המושגים של 'תורה' ו'נאר תורה' (רק תורה) בכלל לא היה קיימים. בישיבות שררה תערובת של לימוד עם שאיפות כלכליות. אפילו בחור שלמד טוב לא היה מנותק מהחברה האמריקנית".
הגרמ"ה נשלח אז ללמוד בישיבה שכזו, ישיבת 'רבנו יעקב יוסף' שעמדה בראשותו של הגאון רבי נחום אבא גרוסברד זצ"ל. כבר באותה עת יצא שמו של התלמיד הצעיר כאחד מהאריות שבחבורת הלומדים באמריקה החומרנית של אותם ימים.
באותה שיחה סיפר הגרמ"ה איך התחולל המפנה העצום בחייו. "הייתה קבוצת בחורים מלייקווד שהגיעה אלינו ושכנעה אותנו להגיע 'רק לבקר' בישיבת לייקווד". הוא הלך לשם עם ידיד, רבי מאיר שטרן, לתקופה קצרה. "ברגע שנכנסנו לשם ראינו את רבי אהרן ומייד 'נשרפנו'".
13 שנות השובע
בתמצית ובחוכמה. נושא דברים בכינוס גדולי הדור
'רבי אהרן' הוא כמובן מרן הגר"א קוטלר, האב המייסד של עולם התורה האמריקני. לפני כמה שנים, בהזדמנות אחת, התרפק התלמיד על זכר רבו ואמר: "הציבור בחלקו לא מכיר את רבי אהרן. חושבים שהיה איש קשה. זה לא נכון. הוא היה אומנם צועק בלימוד, זה היה ריתחא דאורייתא. אבל באופי הוא לא היה איש קפדן. ממש לא. הוא היה מאוד נוח. מאוד מוותר. מאוד גמיש. יכלו לגשת אליו ולדבר עימו. הוא היה איש בלי 'אנוכי'. כולו לתלמידיו. בלימוד ובכל נושא", אומר הגרמ"ה וקשה שלא לראות גם את דיוקן התלמיד.
שלוש עשרה שנים רצופות עשה רבי משה הלל בלייקווד. היו אלו שנות פסגה. כחברותא עיקרית שימש לו רעו הגאון רבי אפרים ראובן זורייבין זצ"ל, ראש ישיבת 'כנסת בית אהרן'. הוא גם למד בחברותא עם הגאון רבי הלל זקס זצ"ל ראש ישיבת 'כנסת הגדולה'.
דבר אחד ברור, תקופת לייקווד היא שיצקה את קומתו הרוחנית הנשגבה. חבריו לספסל הלימודים סיפרו על מתמיד עצום ששקוע כולו בתורה, "באופן מבהיל".
עם כל הפיכחון והסדר ששוררים בהיכלו, רבי משה הלל הוא גם 'עילוי' על כל המשתמע. חבריו מאותם ימים תיארו שלא אחת היה עוצר ברחוב, בוהה בנקודה כלשהי ולא ממשיך הלאה. בעיני עוברים ושבים היה זה אולי צעד המבטא חולמניות, בעיני רעיו הייתה זו השתקפות של מוח עילויי המתעמק בסוגיה כלשהי ועד שאיננו מצליח לרדת לעומקם של דברים או ליישב את התמיהה שנקרתה לפניו – איננו מצליח להתקדם, תרתי משמע.
לפעמים, כך סיפרו חבריו לספסל הלימודים, היה עוסק בסוגיה אחת שלושה שבועות ברצף, יומם ולילה, בלי הפסקה כלל. זה היה מבהיל, הוא היה ישן מספר מועט של שעות בלילה ובכל שאר הזמן היה מחשבן במוח צדדים שונים של הסוגיה, שיטות ראשונים, עומק חקירות ומלבן עם עצמו את שיעוריו של רבו הגדול. אי אפשר היה לדבר איתו על כלום באותם ימים. לא על דברי חול ואפילו לא בלימוד בסוגיה אחרת. המוח שלו היה נעול בצורה כמעט לא אנושית על הסוגיה שלפניו.
תלמידי סלבודקה של היום יודעים לספר שמשהו מתכונות העילוי הללו נותרו עד היום. אחד התלמידים זוכר את ראש הישיבה עומד ליד הדלת, מפתח מושט בידו והוא לא נע ולא זע, כמה דקות ארוכות. "לפעמים", הוא אומר, "כשאתה חולף מולו, אתה חש שפשוט 'הערת' אותו מעיון עמוק בסוגיה. אבל החריפות כל כך גדולה, שתוך שבריר שנייה הוא כבר יודע להמשיך כאילו לא אירע דבר".
המוח העילויי הזה סייע לו לכבוש את המזרח של ישיבת לייקווד והסיבה פשוטה: ראש הישיבה הגדול, רבי אהרן קוטלר, היה מפורסם בכל עולם התורה האירופי כאחד המוחות העמוקים ביותר. השיעורים שלו היו מלאכת מחשבת של מורכבות, שרק בודדים הצליחו להבינם.
אחד מהבודדים הללו היה רבי משה הלל הירש. לא רק שהוא הבין את השיעורים, אלא שתוך תקופה קצרה הוא הפך ל'חוזר' הבלתי רשמי, שתיווך את השיעורים לכל שאר החברים. רבי אהרן, שהיה ביקורתי במיוחד ולא סמך כמעט על איש, זיהה את הכישרון. הוא התבטא על חריפותו של התלמיד החדש: "עמוק-עמוק, מי ישורנו".
כך הפך רבי משה הלל ל"בחיר תלמידי רבי אהרן קוטלר". אחרי תקופה בחר בו רבו כחברותא שסייע לו להכין את השיעורים לפני מסירתם. ואם היה ספק למישהו עד היכן הדברים מגיעים, רבי אהרן ציווה על אלו שעסקו בכתיבת ותיעוד השיעורים שלו, שיפעלו בכל דבר עם תלמידו הגרמ"ה. הוא הפך לכותב שערך וביקר את השיעורים הכתובים. לימים הוא גם אישר את הדפסת סדרת הספרים העמוקה: שו"ת 'משנת רבי אהרן'.
להאיר פנים לכל תלמיד. בשיעור כללי
ובכל זאת, כאשר פעם בקמפ של ישיבת סלבודקה העזו התלמידים לנצל את עת הרצון ולבקש שיספר זיכרונות מרבו הגדול הגר"א קוטלר, הביט הגרמ"ה הירש בתלמידים במבט תוהה ואמר כמשיח לפי תומו: "אין לי שום סיפור מרבי אהרן. לא התעניינו בדברים אחרים, ממילא ראינו אצלו אך ורק תורה".
הנה סיפור אחד שהתגלה רק בחול המועד פסח האחרון, כאשר אל ביתו של הגרמ"ה עלה ראש ישיבת תפרח, הגאון רבי אביעזר פילץ. במעמד הזה, שנכחו בו תלמידים רבים, הפתיע רבי אביעזר והחל להעלות זיכרונות מימי לייקווד:
"הרי שמענו יחד שיעורים", העיד רבי אביעזר, "את ההכנה לשיעור של רבי אהרן. אני זוכר שרבי אהרן אמר שיעור על 'שבח' ור' משה הלל הפריך, הקשה לו קושיה. ר' אהרן התווכח ולבסוף אמר 'עֶר אִיז גֶערֶעכְט (הוא, רמ"ה, צודק)!'"
מי שיודע מה המשמעות 'לנצח' את רבי אהרן קוטלר בלימוד, לא זקוק לסיפורים נוספים.
ארי עלה מאמריקה
ובכל זאת עוד סיפור אחד:
באותן שנים הגיע ראש ישיבת לייקווד הגר"א קוטלר לביקור בארץ הקודש. כמו בכל ביקור כזה, ביקשו הישיבות הישראליות לזכות לשמוע את שיעוריו המופלאים וכך הגיע רבי אהרן לישיבת סלבודקה, שם הכיר במשך השנים את ראש הישיבה הנודע, הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל.
לרבי מרדכי שולמן בת מוצלחת, אביגיל שמה, והיא עמדה אז בפרק השידוכים. רבי אהרן, שהספיק להכיר את הבית ואת צרכיו, העלה רעיון נועז. הוא פנה לרבי מרדכי שולמן ואמר: "יש לי בחור מצוין שלומד בישיבתי והוא מתאים לבתכם. הוא עתיד להיות ראש ישיבה גדול".
"יש לשאול את רבי משה הלל". עם מרן הגרמ"צ ברגמן
ההצעה נראתה לשני הצדדים, אך למעשה התעכב השידוך תקופה ארוכה. ואז הגיע היום המר והנמהר ב' בכסלו תשכ"ג שבו שקעה שמשה של יהדות אמריקה, מרן הגר"א קוטלר עלה בסערה השמיימה.
כשפתחו את צוואתו גילו שראש הישיבה ציווה כי רק חמישה תלמידים, מהמיוחדים והקרובים אליו ביותר, יישאו את מיטתו בלוויה. אחד מהם היה הגרמ"ה הירש שיבדלחט"א. המיטה יצאה לדרכה במסע אדיר שתחילתו בארצות הברית וסופו בארץ ישראל, ולאורך כל הדרך התלמיד הצעיר לא מש ממיטת רבו.
באותו ביקור עצוב ניטעה נטיעה של שמחה. השידוך נסגר בשעה טובה. למעשה המציע הראשון והסוגר האחרון היה הגר"א קוטלר זצ"ל. מעמד אשכבתיה דרבי היה גם מעמד אירוסיו של התלמיד.
החתונה נערכה באמריקה ומסדר הקידושין היה פוסק הדור מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל. החתן הצעיר המשיך לשקוד על תלמודו בישיבת לייקווד. רק חמש שנים לאחר החתונה עלו הגרמ"ה ורעייתו ארצה והוא החל ללמוד בישיבת סלבודקה. (אגב, מעניין לדעת, כי עד היום לגרמ"ה אזרחות אמריקנית בלבד ומשכך אינו יכול להצביע בבחירות לכנסת.)
המעבר מלייקווד לסלבודקה – באותם ימים – היה חד ובולט.
למי שלא מכיר, סלבודקה היא תופעה מעניינת. בעיקרון, הישיבה הזאת שקמה בפרבר של העיר קובנה על ידי ה'סבא' רבי נתן צבי פינקל זי"ע, הייתה סמל של גדלות האדם. בחורי סלבודקה היו ידועים בלבושם המקופד והמהודר, שהיה מודרני במיוחד. תמונות של בחורים מאותם ימים מאששות זאת.
מה ששינה את גורלה של הישיבה היה – כמה אקטואלי – גזרת הגיוס.
"בשנת תרפ"ד", סיפר פעם רבי משה הלל, "ניחתה על בני הישיבות בליטא גזרת גיוס. ראש הישיבה דאז, הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין, היה בדיוק אז באמריקה והוא הצליח לאסוף סכום נכבד. כשהוא שמע על הגזרה הוא הגה תוכנית שאפתנית: לקחת את כל הישיבה לארץ ישראל. התוכנית כבר בוצעה חלקית, כמחצית מהתלמידים עלו לארץ ואז התבטלה הגזרה.
"אלו שעלו לארץ היו גרעין היסוד של ישיבת חברון ואלו שנשארו שם המשיכו את ישיבת סלבודקה. כך שיש שתי ישיבות".
אחרי השואה הוקמה בארץ הגרסה החדשה של סלבודקה. מי שהקים אותה היו הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, חתנו של הסבא, וחתנו רבי מרדכי שולמן, חמיו של הגרמ"ה. הגרסה החדשה של הישיבה הייתה גם שונה מבחינה מנטלית ומי שהשפיע על השינוי הזה היה מרן החזון איש שהתגורר ליד הישיבה.
השפעתו של החזון איש בולטת מאוד בסלבודקה של ימינו. תמצאו כאן כמות גדולה יותר של בחורים שמקפידים לעשר מחדש את כל המאכלים, שמגדלים זקן ופאות ועוד, ובעקבות כך גם הרבה יותר תלמידים מבתים חסידיים שמגיעים לכאן מכל העולם. האווירה הרבה יותר פרומערית. סלבודקה היא כמו אי של שמרנות וחן של פעם, באוקיינוס זועף של קִדמה ומודרנה שמשפיעה במקצת גם על עולם הישיבות.
לתוך האווירה המיוחדת הזו הגיע רבי משה הלל. בשנים ספורות הוא קלט את ה'שניט' והתערה בו. בגיל 35 הוא כבר החל למסור שיעורים בישיבה, אבל במובן מסוים גם אחרי עשרות שנים של ניהול הישיבה רבי משה הלל
אמת מה נהדר. יוצא מהיכל הישיבה במוצאי יום כיפור
עדיין שומר על ייחודיות לייקוודית בתוך המרחב החזון-אישניקי שסביבו. הוא אף המשיך בשנים הראשונות לנהוג במכונית בעצמו, דבר בלתי מתקבל על הדעת בחוגים הישיבתיים בארץ ישראל. בשלב מסוים זנח את המכונית משתי סיבות: הראשונה כי היא גזלה לו זמן של תיקונים, טיפולים וכו'. הסיבה השנייה משום מעשה שהיה. פעם אחת, מרוב מחשבה בלימוד, הוא החמיץ לרגע את התנועה שלפניו באמצע הנהיגה. כשחשש שהדבר עשוי לבוא לידי סכנה זרק את המפתחות ומאז לא נהג לעולם.
אבל כל זה לא הועיל ואחרי פטירת חמיו הוא מונה לשמש כאחד מראשי הישיבה, לצד גיסו הגאון רבי עמרם זקס זצ"ל והגאון רבי ברוך רוזנברג זצ"ל.
מרן הגאון הגדול רבי דוב לנדו שליט"א החל לשמש לצידו בתפקיד. השותפות המדהימה בין שני ראשי הישיבה היא פרק ומופת שעוד יילמד לדורות. למעשה, בין רבי משה הלל ורבי דוב שוררת מעין קרבת משפחה, משום שהרבנית עדינה לנדו שתחי' היא קרובת משפחתה של הרבנית הירש. השתיים גדלו באותו בית: הרבנית לנדו אומצה על ידי דודה רבי מרדכי שולמן, אחרי שהוריה רבי יוסף שר ורעייתו הי"ד, נעקדו בשואה.
המודל הזה של ארבעה ראשי ישיבה המכהנים יחד, עשוי היה להיות נפיץ. אבל סלבודקה הייתה מאז ומתמיד אי של שלום ואחווה: נדמה כי יצר המחלוקת לא מכיר את הדרך לגבעת רוקח.
הישיבה מצטיינת לאות ומופת בדרכי השלום והשלווה ששוררים בה עשרות שנים. מודל ההנהגה המשותפת מרתק.
סוגיית הכבוד ההדדי שרוחשים הגר"ד לנדו והגרמ"ה הירש זה לזה, החיבה וההערצה הדו סטריות ואופן ניהולם הדואלי את הישיבה, ובשנים האחרונות נשיאתם בעול הנהגת הדור, מעוררים השתאות ומשמשים מושא להערצה ומודל לחיקוי.
שוב ושוב עסקנים שעולים אל ביתו של מרן הגרד"ל מופנים ללכת להתייעץ עם השותף. ישנן סוגיות ידועות שבהן הגר"ד מורה כי הגרמ"ה הוא האיש אשר על פיו יישק כל דבר. וגם להפך: הגרמ"ה רואה בכל מוצא פיו של הגרד"ל דעת תורה מוחלטת שיש לציית לה ללא כחל ושרק.
ארבעה ראשים לישיבה
מטבע הדברים, לכל ראש ישיבה משנה לימודית סדורה וסביבו מתקהלים ומגובשים תלמידי הישיבה. כשיש שני ראשי ישיבה, התלמידים מתפלגים וכל אחד בוחר את סגנון הלימוד והשיעור המועדף עליו.
אבל בסלבודקה אין כל סתירה בין השניים. מעריצי שיעוריו של רבי דוב דבקים ללא סייג ברבי משה הלל וכן להפך. אין פה כיתתיות. לא תמצאו, גם אם תחפשו, מתיחות. גם לא מתחת לפני השטח.
מזכיר הישיבה המיתולוגי של סלבודקה, הרה"ג רבי שלום פישר זצ"ל (ככה זה בסלבודקה, גם המזכיר יודע ללמוד), שהשתתף בחייו בעשרות ישיבות צוות, אמר פעם כי הוויכוח הארוך ביותר שנכח בו, ארך הרבה פחות מעשר שניות.
אם יש ויכוחים הם בדרך כלל הפוכים. כך למשל כאשר נקלעים שני ראשי הישיבה למעמד משותף – יכול להיפתח ויכוח נוקב בסוגיה של מי לא יקבל כיבוד. רבי משה הלל סבור שכיבודים יש לתת דווקא לרבי דוב, והאחרון סב
תרי רעין דלא מתפרשין. עם מרן הגר"ד לנדו
ור בדיוק להפך.
הדילמה הזו התעוררה בכל פעם שיצא ממשרדי סלבודקה מכתב שעליו נדרשו שני ראשי הישיבה לחתום. גם כאן כל אחד סבור היה שהשני צריך לחתום קודם. בוויכוח הזה מנצח רבי משה הלל שתמיד תמיד חותם ממש בקצה הדף ומאלץ את הגר"ד לחתום מעליו.
טוב ונעים שבת אחים גם יחד.
המכירים את הגרמ"ה רק מהשנים האחרונות לא יודעים שסדר יומו ולימודו צפופים וגדושים. במרבית הזמן הוא יושב בביתו או בחדרו אשר בישיבה ולומד עם חברותות. אל היכל הישיבה הוא מגיע בכל עת אשר עליו למסור שיעור או שיחה, או סתם כך 'לדבר בלימוד'. במשך שנים היה מוסר לבני הקיבוץ חבורת 'קדשים' בביתו בשעות אחר הצהריים מספר פעמים בשבוע, לצד התמסרותו לתלמידים. כמעט בכל שעות היממה הוא מוכן ומזומן לדבר בלימוד. כל הנהגת הדור, השיחות עם רבנים ועסקנים, חברי כנסת שרים, נגידי עולם התורה ושאר מבקשי עצתו – מתרכזות לשעה אחת בלבד, שעת קבלת הקהל הרשמית של הצהריים, בין שתיים לשלוש. שאר הזמן מוקדש ראשו ורובו לתורה, ללימוד, לחברותות, למסירת שיעורים ולהעמקה נוספת מזוויות נוספות של סוגיות שהוא 'טוחן' במוחו כבר שמונים שנה.
שיעוריו הם שם דבר. הוא יוצר ריתחא דאורייתא בשיעורים ומשתף את כולם. אין מי שלא יוצא מהשיעור בלא חידוש בידו. בשיעור שהוא מוסר מדי יום, זולת השיעור המרכזי הנמסר אחת לשבועיים (הגרמ"ה והגר"ד מוסרים שיעור כללי לסירוגין: בכל שבוע ראש ישיבה אחר) משתתפים אברכים רבים המשתוקקים למוצא פיו. במשך מספר שנים סירב לומר שיעור כללי והחל בכך רק עם פטירת המשגיח, הגאון הצדיק רבי משה טיקוצ'נסקי זצ"ל.
בדרך לימודו הוא עמקן נפלא וחדשן גדול. גישתו לכל סוגיה היא כביכול הוא לומד אותה בכל פעם מחדש, כצורב צעיר. הוא מתווכח בלימוד עם צעיר כמבוגר ובונה ב'לימוד' באומנות מופלאה. יש לו ריכוז מדהים, אף תוך כדי הליכה הוא יכול לעצור לדקות ארוכות להתעמקות חשיבתית. לא אחת שוחח בלימוד עם בחור לאחר שחרית תוך כדי חליצת תפילין של ראש, ונשאר עם תפילין של יד הרבה זמן, בלי לשים לב שהוא עדיין עטור חלקית בתפילין.
בכל הכרוך בהנהגת הישיבה נחשב הגרמ"ה הירש הדומיננטי מראשי הישיבה ומרבניה. מלבד השיעורים והעול הכלכלי שמוטל על כתפיו, הרי שגם קבלת הבחורים הייתה בתחום אחריותו.
חמישים שנות הנהגה. ב'התרת נדרים' עם רעו וידידו מרן הגר"ד לנדו
במקביל, ראש הישיבה מקדיש שעות רבות ללבטיהם של בחורים ושל בוגרים. הוא היה דואג לבחורים מכל הבחינות, מתקשר, מעודד, מתעניין ומדרבן אותם להוסיף לימודים בין הסדרים. הוא גם פועל ומקדם כל יוזמה שתועיל לתוספת חיזוק לימוד התורה, בין ליחיד ובין לרבים. לעיתים הוא נצפה גם משוחח בלימוד בטלפון מחו"ל עם תלמידים.
אחד הבוגרים נזכר שפעם הייתה תקופה שנחלש קצת בלימודו. המשגיח עדכן את ההורים ומטבע הדברים הם הצטערו. לאחר זמן הוא שוב התחזק וחזר לשטייגן הישן והטוב. יום אחד אמא של הבחור הופתעה לקבל שיחת טלפון. "שלום, מדבר משה הלל הירש". ראש הישיבה התקשר כדי לעדכן אותה שהבן יקיר שלה לומד טוב, הוא שקוע בלימוד, מתפלל טוב. כמה נחת. ההורים חזרו לנשום.
"הוא כמו אבא", מנסה אחד הבוגרים להסביר לנו. "למרות שהוא בבחינת 'גבוה מעל גבוה', הרי שהוא מבין טוב מה קורה בעולם, חי את המציאות ומאות מקרב תלמידי הישיבה ורבים מחוצה לה מתייעצים איתו בענייני חינוך ובנושאים שונים שעל הפרק".
הלכה כבית הלל
ההבנה העמוקה הזו בנפש האדם היא שהוציאה את הגרמ"ה מגבעת ישיבת סלבודקה אל הנהגת הדור.
אי שם, לפני שני עשורים, החלה בעיית הנשירה בציבור החרדי לתת את אותותיה. אחרי שנים של הדחקה, המושג של נוער חרדי בסיכון הפך לתופעה שלא ניתן היה עוד להתעלם ממנה.
אחד הראשונים שגילה אחריות והחל לטפל בסוגיה היה הגרמ"ה. הוא הקים ארגוני סיוע ובהמשך גם מוסדות חינוך ייעודיים לנוער נושר. הדבר היה כרוך במאבקים פנימיים רבים, אך בסופו של דבר הצליח הגרמ"ה לקבל תמיכה מכל גדולי אותו דור, ובראשם מרנן הגרי"ש אלישיב והגראי"ל שטיינמן.
גדולי הדור החלו לשלוח אליו עוד ועוד מנהלי ישיבות, חיידרים וסמינרים כדי שייוועצו ברוחב דעתו. כך החלו ראשי ישיבות בכירים לנהור אל ביתו לפגישות שנמשכו שעות.
כשהוקם ארגון 'המשיבים' בעולם הישיבות, מינה מרן הגראי"ל שטיינמן את הגרמ"ה לשמש הסמכות הרוחנית הישירה של הארגון. הוא הדריך את האברכים הפעילים כיצד לנהוג עם התלמידים.
ומשאלות של חינוך החלו לזרום למעונו שאלות בכל תחומי הציבוריות החרדית. מספרים שפעם אחרי שיצא מביתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, התבטא עליו מרן הגרי"ש: "הרצינות והאחריות של רבי משה הלל לענייני הכלל, הן יקרות המציאות". במקרה אחר, עקב שליטתו בשפה האנגלית, הטיל עליו הגרי"ש לעבור על ספר שיצא בשפת האנגלית, שהייתה עליו ביקורת ציבורית.
כשהושלמה המשימה, התבטא מרן הגרי"ש אלישיב על אודותיו באוזני חתנו, הגאון רבי עזריאל אוירבך: "אני מתפעל מכובד הראש והרצינות הניכרים עליו כאשר אחריות ציבורית מוטלת על צווארו".
אומנם עלינו רק כדי לקבל ברכה, אך איזה יהודי שלב פועם בקרבו לא ינצל את הרגע המרומם הזה כדי לקבל עצה חינוכית ממרא דשמעתתא. הדור סבוך, מלא פיתויים וקשיים.
לאחד את כלל ישראל. בכינוס היסוד לועדת הרבנים לענייני תקשורת
מהי הדרך הנכונה, אנו שואלים, כיצד יכול אב בן דורנו לשמור על בנו?
כאן, להפתעתנו, אין אפילו רגע של שתיקה. ראש הישיבה עונה ישירות: "החובה של כל אבא להתחבב על בנו. להיות 'חבר' שלו. חברות לא בנויה רק על לימודים ורוחניות, אלא על רגש אישי עמוק. כאשר ילד חוזר מטיול אתה לא צריך לשאול אותו: 'האם התפללת מנחה ולמדת בדרך?' אתה צריך לשאול אותו: 'איך היה? איך הרגשת? מה חווית?' הידידות הזו מאוד חשובה בימינו, לפתח את האהבה האנושית הפשוטה בין אב לבן".
אך כל זה היה רק ההתחלה.
מייד לאחר פטירת הרב אלישיב, כאשר החלו לגבש מחדש את מועצת גדולי התורה של דגל התורה, בחר מרן הגראי"ל שטיינמן לצרף את הגרמ"ה כחבר מן המניין, כנציגה של ישיבת סלבודקה (במקומו של הגר"ב רוזנברג שנפטר לבית עולמו). ההופעה הראשונה של המועצת הייתה במעונו של הגראי"ל שטיינמן, ברחוב חזון איש 5 בבני ברק. ישבו שם כל החברים שבאו כדי להפיח רוח מחודשת במועצת. בחלל ריחפה אז אותה גזרה עתיקה, גזרת הגיוס, שלהט חרבה עודו מתהפך מעל ראשי הציבור החרדי בארץ.
כחצי דקה לאחר שהנשיא החדש מרן הגראי"ל שטיינמן נכנס לחדר והתיישב במקומו, הגיע הגרמ"ה. כשלחשו באוזנו של רבי אהרן לייב כי רבי משה הלל הופיע, אורו פניו והוא הסב אותן לכיוון האורח. נראה היה כי אלמלא כבודם של זקני ראשי הישיבות שנכחו באספה, היה קם לכבודו של רבי משה הלל.
לאחר שהתיישב החבר החדש במקומו, הופתעו כולם לשמוע וורט יוצא מפיו הגראי"ל שטיינמן.
"הפסוק אומר: 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה'. התורה בעצם מלמדת אותנו שצריכים להיות ענווים כמו משה. מנגד", המשיך הרב שטיינמן, "הברייתא במסכת שבת אומרת: 'לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל'. לכאורה, יש סתירה בין הדברים. האם עלינו להיות ענוותנים כמשה רבנו או כהלל הזקן?"
במקום להשיב על השאלה, חתם הגראי"ל את דבריו בחיוך:
"במקרה שלפנינו, אין סתירה. יש לנו גם משה וגם הלל".
למען עולם התורה. עם הנגיד הרצקא וולף
לאחד את כולם
למרות שבתחומים רבים הנהגתו של רבי משה הלל מוסכמת כבר יותר מעשור, אין ספק שהקפיצה הגדולה התרחשה בעיקר בשנים האחרונות, לאחר פטירת מרן הגרי"ג אדלשטיין לבית עולמו. או אז קרה המפנה לראשונה בהיסטוריה, אדרת ההנהגה עברה מפוניבז' לסלבודקה. היא נפרסה במקביל על שני ראשי הישיבה, מרנן רבי דוב ורבי משה הלל.
קשה להגדיר כיצד נחלקים הדברים, משום שהם כמעט לא נחלקים. אחרי יותר מחמישים שנה יחד לא באמת ניתן להפריד בין הדבקים. אם מישהו מנסה להכניס טריז בין שני המנהיגים, בפגישתם היומית אחרי תפילת שחרית בסלבודקה נעמדים שני הרעים לשיחה קצרצרה, שבדרך כלל פותרת הכל ומציבה מחדש את סדר היום החרדי על מכונו.
גם כאן ניתן אולי להציב את רבי משה הלל כ'שר החוץ' של אותה הנהגה. בכל פעם שיש צורך לגייס קואליציות ושיתופי פעולה פנימיים – הגר"ד מעדיף להסתמך על כישוריו של הגרמ"ה. ומנגד, במקרים שבהם הגר"ד מביע עמדה נחרצת, הגרמ"ה מתבטל כלפיה לגמרי. הדברים כמעט לא מתרחשים בפועל, משום שאת רוב הסוגיות הם רואים עין בעין.
פעם נשאל הגר"ד על השלום שכה מאפיין את ראשי ישיבת סלבודקה והוא השיב בפשטות: "האלוקים עשה את האדם ישר. ראשי הישיבה כאן הם פשוט אנשים ישרים וטבעיים".
ללא ספק אחד המהלכים הראשוניים שהרעישו את הציבור היה הסדרת מעמדה של ועדת הרבנים לענייני תקשורת. למי שלא זוכר: שנה קודם לכן הורה שר התקשורת דאז, יועז הנדל, לבטל את ייחודיותה של הקומה הכשרה של מספרי הסלולרי, דבר שנחווה אז כגזרה קשה במיוחד שכל הצדדים ניסו לבטלה.
הייתה זו סוגיה כואבת ושנויה במחלוקת. מצד אחד היו לא מעט טענות על התנהלות הוועדה הישנה, מצד שני ברור היה לכל הצדדים כי פירוק הוועדה יוביל למעשה לביטול אפשרויות החסימה והשמירה מפגעי הטכנולוגיה. הלבטים הפנימיים לא היו פשוטים אלא שאז קם הגרמ"ה ויצא בצעד מנהיגות חסר תקדים, שהבהיר לכל הצדדים כי יש הנהגה חדשה.
הצעד היה הוכחה משולבת של פיקחות ושמרנות עם הבנת הצרכים של כל הצדדים, והתוצאה הפתיעה את כל מי שרק מכיר משהו בציבור החרדי. בתוך ימים ספורים הצליח הגרמ"ה להוביל סדרת מהלכים שבסופה התקיים כינוס משותף שאליו הגיעו נציגי הגרמ"ה לצד נציגי כל חצרות החסידים, שס, ולא רק הם אלא אפילו נציג הפלג הירושלמי והעדה החרדית. הגרמ"ה הצליח להקים מחדש את הוועדה הישנה. מי שעמד בראשה ברשומות הרשמיות של רשם העמותות הוא לא אחר מאשר רבי משה הלל בכבודו ובעצמו, ולצידו מרן האדמו"ר מוויז'ניץ והגאון הגדול רבי משה מאיה, זקן חברי מועצת החכמים של שס.
בנתיב ההשקפה. בהדרכה בביתו
כל מועצות גדולי וחכמי התורה תמכו באופן נלהב במהלך. באותם ימים יצא מכתב הבכורה שעליו חתמו כל נציגי היהדות התורנית, ולאחר מכן התקיים גם כינוס צנוע שהגרמ"ה עמד בראשו ואף נשא בו דברים. ברור היה לכל הצדדים כי עידן חדש בא.
ככל שנקפו הימים הלכה ההנהגה ופשטה סביב. באותם ימים הגיע הגרמ"ה אל ביתו של זקן המועצת הליטאית, מרן הגרמ"צ ברגמן שליט"א חתנא דבי נשיאה, שהסתגר עימו בחדר והפציר: "אתם חייבים לקחת על שכמכם את עול ההנהגה. הדור זקוק לכם". הגרמ"ה ניסה לחמוק. הענווה הקשתה עליו, אך מאז אין נושא שהוא לא מעורב בו. מאז הקשר בין קברניט עולם התורה לזקן המועצת הולך ומתהדק. בכל שאלה ציבורית שעולה למעונו של רבי מאיר צבי, הוא שולח קודם כל לשמוע את דעתו של רבי משה הלל. "מה שרבי משה הלל אומר, ככה תעשו", הוא מורה לכל שואליו. לעולם הוא לא יחתום על מכתב ציבורי לפני שיראה שרבי משה הלל כבר חתם.
בערב ראש השנה האחרון הגיע רבי מאיר צבי לברך ולהתברך לקראת השנה החדשה אצל רבי משה הלל בגבעת הישיבה. רבי מאיר צבי, שמתקשה ללכת רגלית, הסתייע במשמשיו. רבי משה הלל ששמע שזקן המועצת נמצא מחוץ לבית, חבש את הפראק והכובע ורץ לקבל את פני ידידו בחרדת קודש. הוא אף סייע בידי הגבאים, באופן פיזי ממש, להכניס את רבי מאיר צבי אל ביתו.
חפ"ק עולם התורה
רצתה ההשגחה והקדנציה הנוכחית של הנהגת הדור מתמודדת עם האתגרים המורכבים ביותר שידע הציבור החרדי מאז תקומתו המחודשת כאן בארץ הקודש. אין יום שלא עולה בו שאלה מורכבת.
האסון הנוראי של שמחת תורה תשפ"ד בלבל את כל התוכניות. נהרות הדם והדמע ששטפו את הרחובות עדיין לא יבשו. וכמו שקורה במצבי דחק ומצוקה, חלק מהכאב הזה מתנקז על חשבון בני התורה. הגרמ"ה מוביל הנהגה נחושה אך מלאת רגישות. מצד אחד הוא, כנציג מובהק של עולם הישיבות, לא מתכנן לרגע לוותר על קוצו של יו"ד בעניין גיוס בני הישיבות, אך ליבו הרחום ובעיקר הרגשתו את מצב הר
דרך משותפת. עם מרן הגר"ד לנדו
וח הלאומי, מובילים קו מתוחכם ומתחשב.
אחת ההוראות הראשונות שיצאו מבית מדרשו קראה לראשי הישיבות ותלמידיהם לקצר את תקופת בין הזמנים אשתקד, ולהוסיף שקידה לזכות עם ישראל. כך גם בכל מה שקשור לניהול משבר חוק הגיוס נוטה מרן הגרמ"ה ללכת בדרך אחרת. בתקופה האחרונה התפרסמה עמדתו שלא להוביל למשבר חריף מדי נגד הממשלה, כדי שלא ליצור קרע בלתי ניתן לאיחוי עם הציבור המסורתי בארץ. "בנושאים הללו", אומר לנו אחד התלמידים, "הוא נוהג כעצתו של הרב שטיינמן, לסחוב את העגלה ככל שאפשר, להמתין להזדמנות הכי טובה, ובינתיים לנסות להשיג כל מה שאפשר. הגישה הזו הוכיחה את עצמה באין ספור מקרים ובעזרת השם היא תוכיח את עצמה גם להבא".
הנהגתו של רבי משה הלל בעניין הגיוס יכולה להיראות סותרת למי שלא מבין את עומקם של דברים. מצד אחד רבי משה הלל הורה לבני התורה להפסיק להתייצב בלשכות הגיוס, הקרע עם הרשויות ובית המשפט הפך לעובדה מוגמרת. הוא גם נשא שיחה בפני הבחורים שבה אמר שייתכן שיגיעו ימים שבני התורה יצטרכו אפילו לשבת בכלא. מצד שני הוא נוגע בעדינות בחיילים ובמשפחות השכול. כאשר אחד מהם הגיע אל מעונו לבכות ולזעוק מדוע הבחורים לא מתגייסים, רבי משה הלל שמע אותו שעה ארוכה, שתק והשתתף עימו בכאבו הגדול".
בשבעה באוקטובר האחרון ציינו במדינת ישראל את הטבח הנורא של שמחת תורה. אלא שעבור הציבור החרדי שאמון על הלוח העברי, לא הייתה לתאריך הזה משמעות מיוחדת. כך יצא שכמה עסקנים ארגנו כנס העוסק בנושא גיוס בני הישיבות בדיוק בשבעה באוקטובר למניינם. רגע לפני שרבי משה הלל הגיע לכנס, העיר אחד מבני הבית את תשומת ליבו שהכנס חל ביום הזה, שבו האזרחים במדינת ישראל כאובים ונזכרים.
כבר היה מאוחר מדי לבטל את האירוע, אבל רבי משה הלל החליט לשנות את הנאום המתוכנן. הוא ביקש סליחה ומחילה על שהאירוע נקבע להיום והסביר את הטעות המצערת שקרתה. הוא הזכיר את כאבם של אחינו בני ישראל ואת הצער הגדול שבו אנו שותפים עימם. התקשורת הישראלית נדהמה מהדברים, מראש הישיבה שמרכין ראש יחד עם החיילים, החטופים ומשפחות השכול. וגם לא ירא לומר "טעינו בקביעת המועד של הכינוס". הדברים סוקרו בהרחבה בכל כלי התקשורת וגרמו לאהבת אחים.
עם זאת הוא אינו מתפשר על קוצו של יו"ד. אינו מוכן לשום מסלול או מסגרת שתוציא את בני התורה מלימודם ומורה לבחורים לסרב להתייצב בלשכות הגיוס. את האשמה אגב הוא לא מטיל על המדינה או על צה"ל. במעונו נערכו פגישות רבות עם בכירי צה"ל,
הדרכה בחדר הלימוד. ח"כי דגל התורה מקבלים הדרכה
בדרגות הכי בכירות שיש. לעת עתה לא את הכל אפשר לפרסם, אבל בכל הפגישות הללו ישב רבי משה הלל עם המפקדים וירד לפרטי פרטים על הצרכים הצה"ליים ועל יחסי הכוחות בין הצבאות. הגנרלים נדהמו לראות את ההתמצאות של המנהיג הליטאי בשדה הקרב ובטכסיסי מלחמה. לאחר מכן הגיעו השיחות לענייני השעה. המפקדים הודו לרבי משה הלל שהקרע הוא לא בין הצבא לעולם התורה, אלא בין בג"ץ לעולם התורה. "איתנו תוכלו להסתדר, איתם לא".
מאז רואה רבי משה הלל בבג"ץ את מקור הרוע. וגם את השמאל האידאולוגי הקשוח שאיתו אי אפשר לנהל שום שיח על ערכי היהדות והמסורת. בכנס 'אדירי התורה' בארצות הברית, לפני כשלושים אלף איש שהתאספו בפילדלפיה, תקף ראש הישיבה את מערכת המשפט ואת השמאל שרודפים את עולם התורה. גם בשיחתו עם ראש הממשלה חזר ראש הישיבה על הדברים.
כאשר בג"ץ ביטל את תקציבי עולם התורה של בני התורה שבגיל גיוס, יצא רבי משה הלל למלחמה אישית. הוא נטל את מטלטליו, ארז מזוודה ויצא על שמונים ושבע שנותיו לנדוד בדרכים, בטיסות ובשדות תעופה בעולם כולו, כדי לגייס את הכסף החסר. בביתו הוקם מעין חפ"ק מיוחד ואליו עלו לרגל כל הגבירים הגדולים של עולם התורה. שם תוכננו התוכניות ונטוו החוטים. בעצה אחת עם רעו להנהגה מרן ראש הישיבה הגר"ד לנדו, הוא גייס עשרות מיליוני דולרים עבור הבור התקציבי שנפער. רבי משה הלל הצליח לרתום למאמץ הזה גם עשירים שעד היום לא זכו לתרום עבור תורה וישיבות. הוא הצליח לשכנע אותם שהפעם המאבק הוא רעיוני, מאבק בכפירה ובהרסנות של בג"ץ שרוצה לחלן את העם. הארנקים נפתחו, הצ'קים נרשמו וגבירים מסורתיים, שפוקדים את בתי הכנסת בימים נוראים בלבד, הצטרפו למאבק של הגנרל הישיש שלקח על עצמו לנהל את המלחמה הכי גדולה של היהדות החרדית בעת הזו.
לחשוב על ההשלכות
רגע לפני שאנו יוצאים מן החדר אנו מבקשים לשמוע מילים ספורות של חיזוק בענייני אמונה. "אמונה צריך לדבר ביחידות במקומות הנכונים", אנחנו מקבלים תשובה מחויכת. וזה לא סתם.
הגרמ"ה – כמו גם הגר"ד לנדו – מתנגדים לעיסוק שפשט לאחרונה בכמה ישיבות, לחקור ולעסוק בשאלות ותשובות בנושאי אמונה.
לפני כמה שנים, באחד ממושבי הקעמפים המפורסמים של סלבודקה, שאלו התלמידים את הגרמ"ה: "למה לא מלמדים היום בישיבות 'אמונה'? חקירות באמונה, הוכחות לאמונה".
היה זה רגע של גילוי. "האמת היא", אמר הגרמ"ה, "שהיו כאלו שניסו לעשות זאת אצלנו בישיבה. והיו לזה מתנגדים, ר' דוב ואני היינו ראשי המתנגדים.
"ואבאר את עמדתי: ההוכחות של אמונה הן לא מדע מדויק, אלא מדובר בהבנות של שכל ישר מאוד, והבעיה שלא כל אחד זוכה לשכל ישר. היה פעם בחור בישיבה אמריקנית שהיו לו הרבה בעיות באמונה. ממתי התחילו לו הבעיות? כאשר בא אחד מארגון קירוב לישיבה שבה הוא למד בארה"ב ונתן שיעור באמונה, שיעור של חקירה והוכחות. אותו בחור אמר לי: 'אני הפרכתי כל הוכחה שהוא אמר!' כך הוא הרגיש.
"והאמת הייתה שהבחור הזה היה צעיר עם חשיבה עקומה ולא כל כך חכמה, ולכן הוא מצא 'פרכות' על כל מה שהמרצה הזה אמר. אבל למעשה בגלל זה הוא נכנס לבעיות רציניות מאוד מאוד באמונה.
אחדות סביב תורה. עם מרן האדמו"ר מוויז'ניץ וזקן מועצת חכמי התורה מרן הגר"מ מאיה
"זו הסיבה לכך שאסור ללמד דברים כאלו ברבים. זה שבארגונים כמו 'ערכים' מדברים ומלמדים את זה לבעלי תשובה, זה משהו אחר, משום שלאנשים שאין להם אמונה זה בהחלט יכול לעזור. אבל מי שיש לו אמונה בגיל הבחרות זו יכולה להיות סכנה גדולה.
"ומה יעשה אדם שנוצרו לו בעיות באמונה? הכלל הוא, וכן שמעתי גם שהסטייפלר אמר, צריך להסיח דעת ולהמשיך. פשוט כך! זה בדוק ומנוסה. ראיתי את זה בכמה וכמה דוגמאות, מסיחים מזה דעת ואחרי זמן קצר רואים שהכל הבלים, כל הספקות היו ממש הבל.
"במקרים שזה לא עוזר", סיים ראש הישיבה, "יש אפשרות לדבר על זה ביחידות. יש מקומות בשביל זה, אבל זה רק לגבי אדם יחידי ולא בציבור".
הרגעים הנדירים בחדרו של ראש הישיבה נצרבים בליבנו. יותר מכל המילים ששמענו, מהדהדות השתיקה והזהירות הגדולה בכל מילה שיוצאת לרבים, שיש לחשוב על כל הגורמים שייתקלו בה במישרין ובעקיפין. "כשעוסקים עם הרבים, זו אחריות גדולה. צריך לחשוב על כל ההשלכות". ושוב שתיקה ארוכה.
אנחנו צועדים לאחור, נפעמים מהפיקחות והרוממות שנדחפות כאן בחדר הקטן, וחושבים שאולי המשפט הזה מקפל את תמצית משנת ההנהגה: "אחריות גדולה" ו"לחשוב על כל ההשלכות".
ימים על ימי מלך תוסיף, שנותיו כמו דור ודור.
