חמישה חודשים עברו מאז לקחה זהורית שאובי חמש פיג'מות בשקית לבנה, עד שהיא ומשפחתה חזרו אל הבית בשדרות. זהבה ניישטיין נאלצה להתחיל לצאת ולעבוד במטעים שבמטולה. אביטל קסלר גילתה דרך תמונה שהבית שלה ספג פגיעת טיל ישירה. יהלי בדיחי עוד לא יודעת מתי תחזור לביתה שבקריית שמונה, ובעלה של רחלי מוגרבי מגויס מאז שמחת תורה | מאז שפרצה המלחמה השגרה שלהן טרם חזרה להיות מה שהייתה, והמרואיינות שלנו מתמודדות עם שגרה חדשה ולא פשוטה. הן מספרות על התמודדות, תפילה ואמונה | דיווחים מקו האש
"הימים חולפים ונראה שהחיים של כולם נמשכים, אבל הלב שלי נשאר בשמחת תורה", אומרת זהורית שאובי, תושבת שדרות, כשאני מתעניינת בשלומה בימים אלו.
לא רק את תחושותיה מבטאת זהורית, אלא גם את תחושותיהן של לא מעט משפחות שהמלחמה זעזעה את כל שגרת חייהן, ומאז דבר לא שב להיות כפי שהיה. חלק מהן נאלצו להתפנות מבתיהן וטרם שבו, חלק מתגוררות במקומות המטווחים, וישנן גם נשות הלוחמים שמעבירות שבועות וחודשים בדאגה עזה, כשהן מנהלות את הבית לבדן ומשמשות כאבא ואמא גם יחד.
שבעה חודשים מפרוץ המלחמה, וטרם ברור מתי היא תסתיים וכיצד, יצאנו לפגוש את הנשים הגיבורות שעושות הכל כדי ליצור לעצמן ולמשפחתן שגרה חדשה. שגרה שאינה בדיוק כפי שרצו שתיראה, אך היא בריאה ומלאה באמונה.
שגרת צבע אדום
זהורית שאובי, שדרות
"אני ילידת שדרות, גם בעלי נולד כאן והקסאמים הם חלק מהחיים שלנו", מספרת זהורית שאובי, מורה ואמא לחמישה. "הקסאמים התחילו כשהייתי בת עשר, ומאז לא פסקו. אני זוכרת את הימים הראשונים שבהם זה היה די חדש, ולא ממש הבנו את המשמעות. אבל מהר מאוד התחלנו להכיר את התרעות ה'צבע אדום' שהבהילו אותנו מאוד. היו תקופות שבהן לא הייתי יוצאת מהבית כלל, אפילו חששתי להיכנס למקלחת. אבל בסופו של דבר למדנו לחיות עם זה. לא הייתה לנו ברירה.
"גם כאמא לילדים נדרשתי להסתגל לשגרה המופרת בכל פעם מחדש. יש לנו חדר ממ"ד בבית שמתוחזק כל הזמן וערוך לקלוט לתוכו את כל בני המשפחה. בימי השגרה קורה לא פעם שנשמעות אזעקות ואנחנו רצים לחדר, לפעמים גם נשארים שם כל היום – אוכלים, ישנים ומשחקים שם, כי לא קל לרוץ עם הילדים בכל פעם מחדש. ככה נראתה השגרה שלנו, כך התרגלנו לחיות".
אלא שהמלחמה שפרצה בשמחת תורה שינתה לגמרי את המצב. "אף על פי שהתרגלתי לאזעקות, אחרי מה שקרה בשמחת תורה אני כבר לגמרי לא מסוגלת לשאת את זה", אומרת זהורית, ונזכרת בחלחלה במאורעות אותו יום. "אירחנו את אחי עם אשתו ותשעת ילדיהם, בלילה עוד הספקנו לאכול, לרקוד ולשמוח, אך בבוקר שלמחרת התחיל להישמע רצף של אזעקות בלתי פוסקות. היו להערכתי בערך 200 טילים, ועוד המון קולות נפץ ויריות. הבנו מהר מאוד שמתרחש משהו חריג ונוצרה היסטריה גדולה. הסתגרנו כולנו – 17 נפשות – בתוך ממ"ד אחד, היה חם ומחניק מאוד, הילדים בכו, חלק מהם לא אכלו וחלק הקיאו, ונוסף על כל זאת חשנו כל הזמן דאגה גדולה לחמי שידענו שיצא לתפילה בבוקר ובהמשך הבנו שנפצע.
"כל השבת קלטנו שמתרחש משהו נוראי, אך לא הבנו את גודל האירוע, וגם לא היה לנו קשר עם העולם החיצון. במוצאי שבת גילינו שהרשת הסלולרית קרסה ולא התאפשר לנו ליצור קשר עם אף אחד. רק למחרת התוודענו לטרגדיה במלוא עוצמתה. באותו רגע הודעתי לבעלי שאנחנו לא נשארים אפילו עוד רגע אחד בשדרות. אמרתי לו: 'אנחנו מתפנים, ולא משנה להיכן. מצידי ניסע לבני ברק ונישן ברחוב'. לקחתי שקית סופר, שמתי בתוכה חמש פיג'מות לילדים וכמה טיטולים, ויצאנו".
מאותו רגע התחילה הגלות הפרטית שלהם שנמשכה חמישה חודשים. "בתחילה היינו שבועיים בבת ים", מפרטת זהורית, "ובאותם ימים ראינו את עם ישראל במלוא תפארתו דאגו לנו לכל הציוד מכף רגל ועד ראש, כי החנויות היו סגורות ולא יכולנו לרכוש אפילו את הפריטים הבסיסיים ביותר. היו גם מתנדבות מדהימות שהגיעו מאחד הסמינרים ועזרו לנו בטיפול בילדים. אחר כך עברנו למלון בירושלים שהיה אומנם חמישה כוכבים עם כל הפינוקים, אך התחושה הייתה רחוקה מאוד מלהיות ביתית. נדרשנו באותם ימים למצוא גם מסגרות חדשות לילדים וזה היה מאוד לא פשוט. זוהי הסיבה שברגע שהתאפשר לנו, כעבור שלושה חודשים, עברנו לדירה שכורה בנתיבות, ורק כחודש וחצי לאחר מכן חזרנו סוף סוף לבית שלנו, בשדרות".
התרגשתם לחזור?
"ודאי שהתרגשנו, חיכינו לזה מאוד, אך לילדים זה לא היה פשוט בכלל, כי הזיכרון שלהם מהבית היה מפחיד ומלחיץ. ניסינו ליצור להם אווירה טובה – הצענו מיטות מפנקות וקנינו לכל ילד מתנה גדולה, אך קשה לומר שחזרנו לשגרה. מהבוקר עד הלילה נשמעים כאן פיצוצים וקולות ירי. בעלי ואני מסבירים לילדים שאלו פיצוצים של הצבא שנלחם וגם לימדנו אותם לצעוק: 'יש!' ו'זה טוב!' אך הם עדיין מבוהלים מאוד.
"בכלל, עצם החזרה לעיר החזירה אותנו לכל מה שחווינו והתחושה היא שאנחנו לא מסוגלים לחוות שוב אזעקות ונפילות. כשיצאתי לעבודה בפעם הראשונה הרגשתי שהנפש שלי עייפה ולא מסוגלת לחזור לעצמה. כל פגישה עם חברה הייתה מלווה בפרץ של בכי, כשאני מרגישה שהמטען הרגשי כבד מאוד וכולנו קטנים מלהכיל אותו.
"לצערי, גם בימים אלו נשמעות לא מעט אזעקות של צבע אדום. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי בבית הספר, והיה מחריד לראות 150 תלמידות רצות מבועתות אל הממ"ד, ואימהות היסטריות שמגיעות לקחת את הבנות שלהן, כאילו לא חווינו את זה בעיר כבר 23 שנה. אנשים חושבים שחזרנו לעיר ואנו מנהלים חיים תקינים, אך האמת שונה לגמרי – החיים כאן לגמרי לא רגילים ולא תקינים".
עברה בך המחשבה לעבור למקום אחר?
"יש לי גיסות שבאמת לא חזרו לשדרות, יש כאלו ששוקלות לעבור, אבל לי באופן אישי ברור שאישאר כאן, כי בעלי הוא ראש כולל ונטוע חזק. אני מבינה שזהו המצב, ומשתדלת לדבר פחות על הקושי, ובעיקר להראות לילדים את הדברים החיוביים. יש לנו כאן בני המשפחה יקרים שנמצאים איתנו כל הזמן, ואפילו במלון היו איתנו תשעה אחים נוספים של בעלי, ויש גם אמונה שהתחזקה מאוד, ובכל מקום מלווה אותנו הידיעה ש'אין עוד מלבדו'. גם בזמנים שנשמעו היריות וחווינו פחד נוראי, שיננתי לעצמי שאף אחד בעולם לא יכול לפגוע בי ללא רצונו של הבורא, וזה הקנה ביטחון ושלווה. עד עכשיו אנחנו משננים את המסר הזה לילדים, ומרגישים שזה מחזק את כולנו. אין ספק שזכינו לקשר אישי ומיוחד עם בורא עולם".
לגור תחת אש
זהבה ניישטיין, מטולה
אצל זהבה ניישטיין, תושבת מטולה יותר מחמישים שנה, השגרה לכאורה נמשכת. גם בימים אלו היא ממשיכה להתגורר בביתה במושבה, ומשתדלת לנהל שגרת חיים רגילה. אלא שגם אצלה דבר לא נותר כפי שהיה בעבר. מטולה הפכה לשדה קרב, הצימרים היפהפיים שבהם אירחה זהבה עד לא מזמן אורחים ותיירים, עברו הסבה ומשרתים כיום את החיילים, וישנם לא מעט בתים במושבה ואפילו סמוכים לזהבה, שספגו פגיעות ישירות. "מטולה התרוקנה מתושביה", היא אומרת בעצב.
למה החלטת להישאר ולא התפנית?
"נשארתי כי זה הבית שלי, כאן אני גרה, אין לי בית אחר", מסבירה זהבה, "אבל זה באמת לא פשוט. נשמעות כל הזמן אזעקות, ויש גם נפילות בלי אזעקות. בית הספר אינו פעיל כמובן וגם יתר הגופים העירוניים סגורים. מדי זמן מה מתקבלות הודעות מהחמ"ל: 'נא להיכנס למרחב המוגן', 'אסור לצאת לשטחים החקלאיים' וכדומה. בדרך כלל אני פעילה ועצמאית, עובדת ומתנדבת, אך כעת המגבלות רבות ואני נאלצת להישאר בבית ולצמצם מאוד את כמות והיקף הפעילויות. מדי פעם אני נוסעת לבקר את הילדים והנכדים שבמרכז הארץ, אך מייד חוזרת. זה לא קל, אבל אני משתדלת להיות רגועה, מתוך הבנה שהבהלה לא תועיל".
זהבה מציינת שיש בעיה חמורה גם בתחום התעסוקה. "אני עוסקת בנתינת שירותי תיירות במטולה, וכן יש לנו שטחים חקלאיים. התיירות פסקה לגמרי מאז פרוץ המלחמה, אבל החקלאות חייבת להימשך. בעלי נפטר לפני שנתיים ומאז הבן שלי הוא שאחראי על החקלאות, אך מכיוון שהוא גויס אני ממלאת בימים אלו את מקומו וגם יוצאת לעבוד במטעים. זהו שינוי משמעותי מאוד עבורי, כי מעולם לא עסקתי בכך".
ומה נותן לך כוח בזמנים כאלו?
זהבה מדגישה שסיפורה המשפחתי מחזק אותה: "כל המשפחה שלי נספתה בשואה, את הדודים והסבים לא זכיתי כלל להכיר. היה לי בן דוד צדיק ממאה שערים בשם ר' יוסף שוורץ זצ"ל, שעלה לארץ לפני המלחמה והקים משפחה מפוארת. כל חייו הוא היה הולך מדי יום ברגל להתפלל בכותל המערבי, איש מאמין ומיוחד. גם בעלי הגיע ממשפחת חסידית מפוארת. האמונה ששאבנו מכל מקום ואנו עדיין שואבים, נותנת כוח גם בימים קשים אלו.
"אנו מתפללים שנחזור עד מהרה לשגרה, ומקווים שמטולה תשוב להיות מושבה מתוירת ויפהפייה. לא כולם יודעים, אבל עד מלחמת השחרור היו פה שנים שקטות ורגועות, כך שברור שאפשר גם אחרת. אנו חולמים על השבת השכנות הטובה והשלווה שלנו עם תושבי דרום לבנון".
חיים בנדודים
יהלי בדיחי, קריית שמונה
יהלי בדיחי היא אם לחמישה ילדים, כולם קטנים מתחת לגיל עשר. במקצועה היא אחראית על 'מרכז תקוותנו', המרכז הקהילתי בקריית שמונה, ואילו בעלה עובד ב-BMC, מפעל ההייטק הגדול באזור תל חי.
"לאף אחד לא קל להתפנות, אך עבורנו זה היה מורכב במיוחד כיוון שהבן השני שלנו הוא אוטיסט, אינו מסוגל לדבר, והתקשורת איתו מאוד לא פשוטה", מספרת יהלי. "בימים הראשונים למלחמה הוא היה מבוהל מאוד, כי כל השגרה שלו הופרה ומבחינתו זה אסון. בתחילה נסענו לבית הוריי ברמת הגולן, שם היה עדיין שקט, אבל עד מהרה הפך גם אזור זה למסוכן, החלטנו לחזור לקריית שמונה, ואחרי כמה ימים הגיעה ההוראה הגורפת של העירייה על פינוי. בתחילה פונו משפחות עם ילדים, חולים וכל מי שנזקק לעזרה. אנחנו נמנינו עם הקבוצה הזו.
"השינוי היה מאתגר וקשה מאוד לכולנו, בפרט כמובן לילד המיוחד שבשבוע הראשון ממש כעס. הוא 'עשה ברוגז', לא אכל, לא שתה ולא ישן. הייתי מחבקת אותו המון, ובלילות משכיבה אותו לפעמים במשך חמש שעות, כשאני נמצאת לידו כל הזמן, מנסה להכיל ולא עוזבת".
להיכן פוניתם?
"נתנו לנו לבחור בין חיפה, ירושלים וכפר הרא"ה, ובחרנו בכפר הרא"ה בגלל המרחבים הגדולים שיש שם. בהמשך, כשהבנו שתקופת הפינוי תהיה ארוכה יותר מכפי שחשבנו, החלטנו לחפש מקום מתאים יותר. הקריטריון החשוב ביותר בעינינו היה שיהיה לנו בית פרטי ומגודר, מכיוון שבתקופה שבה היינו בכפר הבן שלנו יצא מהחדר בלי שראינו ונמצא לבסוף במרחק של מטר מכביש סואן. לבסוף מצאנו את מושב חיבת ציון, שם אנו מתגוררים כיום".
על השכנים החדשים והאווירה במושב יש ליהלי רק מילים טובות. "קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, מציעים לנו עזרה ומאוד תומכים בנו. עבור הבן המיוחד היה גם השינוי הזה מאתגר, ובתחילה הוא לא הסכים לצאת מהדלת ולרדת להסעה, אבל ככל שחולף הזמן הוא מתרגל ושמח ללכת לבית הספר, הוא אוהב את אנשי הצוות שעושים עבודה נהדרת ורגישים מאוד לצרכים שלו.
"אבל אנחנו מתגעגעים כמובן לבית ולא גומרים לחשוב עליו. עברנו לבית החדש שלנו בקריית שמונה בסך הכל שבועיים לפני פרוץ המלחמה, קנינו גם מוצרי חשמל יקרים, ומי יודע מה איתם כעת?"
מה יהיה כשתחזרו בסיום המלחמה לקריית שמונה? שוב תחוו שינוי?
"אני בינתיים לא חושבת על סיום המלחמה, כי אף אחד לא באמת יודע מתי זה יקרה, אך למיטב הבנתי לא נוכל לחזור לשם בזמן הקרוב. מה עוד שהעיר כולה תזדקק לשיקום גדול ומשמעותי, כי יש מקומות ובתים רבים שנפגעו, כולל 'מרכז תקוותנו' שבו אני עובדת ומארח עשרות חיילים. האופטימיים מדברים על חזרה באמצע השנה הבאה. הלוואי שזה יקרה".
ברור לכם שתחזרו?
"איננו יודעים. הדבר היחיד שברור לנו הוא שאם יהיה הסכם מגוחך או שנחוש חוסר ביטחון, לא נחזור לשם ונשים את ילדינו בקו האש", משיבה יהלי בהחלטיות. "בדיוק נזכרנו שלפני כמה שנים טיילנו עם הילדים בנחל עיון, ובמעלה ההר, במרחק של 20 מטר מאיתנו, מעבר לגבול, ראינו איש חיזבאללה שעומד עם נשק שלוף. הסתובבנו וברחנו מייד, אך באותו זמן אפילו לא הבנו באיזה מצב של סכנה היינו. רק אחרי הטבח הנוראי בדרום התחלנו להבין את הסכנה הגדולה המצויה גם בצפון, וזו הסיבה שאנחנו לא מסוגלים לחשוב על חזרה ללא הרתעה מוחלטת. אני גם יודעת על תושבים רבים נוספים שמרגישים בדיוק כמונו, אנחנו לא מוכנים לחוש מופקרים".
פגיעה ישירה
אביטל קסלר, קריית שמונה
אביטל קסלר מתגוררת עם משפחתה בקריית שמונה כבר יותר מחצי יובל. "עברנו לעיר בערך שנה אחרי שהתחתנו", היא מספרת. "הבן הבכור שלנו נולד בקריית שמונה, ואחריו נולדו לנו ארבע בנות. אנחנו מאוד מחוברים למקום, כי בעלי הוא ר"מ בישיבת ההסדר בעיר".
הישיבה נסגרה מייד עם פרוץ המלחמה?
"היא לא נסגרה מייד. בתחילה היא נשארה בעיר, ואנחנו נשארנו איתה. זה הזכיר לי מאוד את תקופת מלחמת לבנון השנייה, שבה גם היינו מהבודדים שנשארו. היו לנו אז שלושה ילדים קטנים ועברנו איתם בין בתי התושבים כדי לחזק ולעודד את אלו שישבו במקלטים, עד שלבסוף הישיבה פונתה וגם אנחנו עזבנו את העיר.
"גם הפעם ניצלנו את הזמן שבו נשארנו כדי לעזור לאוכלוסייה, ומכיוון שאני דוברת רוסית השתדלתי לעזור במיוחד לאוכלוסייה המבוגרת דוברת הרוסית. אבל אז הגיעה ההוראה הגורפת על פינוי העיר, הישיבה עברה לנחלים, ואני השתדלתי לעזור בנתינת הסבר על המצב לקשישים ולאנשים הזקוקים לכך, עד שלבסוף התפנינו גם אנחנו".
כיום מתגוררת משפחת קסלר בנתניה, והיא משתדלת לנהל אורח חיים שגרתי עד כמה שאפשר. "במקצועי אני מרצה ומנחה פדגוגית בסמינר בחצור ובמקומות לימוד נוספים בצפון", מספרת אביטל. "החלטתי שאני לא עוזבת את העבודה, אלא ממשיכה לנסוע מדי יום. בדרך כלל אני נשארת לישון לילה או שניים בצפון. באחד הימים יצאתי מהבית עם מזוודה ופגשתי חברה מקריית שמונה עם תיק גב ענק שיצאה גם כן צפונה. התחושה הייתה מוזרה מאוד, כאילו לקראת שנות החמישים לחיינו אנו הופכות לנערות פנימייה".
ואיך הילדים מתמודדים עם השינוי?
"חלק מבנותיי לקחו את המעבר יותר בקלות, ויש כאלו שקשה להן. אבל כאמא אני יכולה לומר שהקושי האמיתי היה בזמן הקבלה למוסדות החלופיים. לא תיארתי לעצמי שנימצא במצב כזה – אחרי שכולם לומדים ומסודרים, לעמוד בתור כדי להתקבל למוסד חדש".
עם זאת, אביטל מתעקשת לראות במעבר הזה גם את הצד האופטימי. "אני חוזרת ואומרת לילדים שלי: 'אנחנו עוברים כעת תקופה לא פשוטה, אך כשנחזור לשגרה תוכלו לראות שאפילו הרווחתם. כשתגדלו ותרצו להסתגל למקומות חדשים, יהיה לכם קל יותר כי כבר התנסיתם בכך, יהיו גם אנשים שיכירו אתכם בכל הארץ, וגם תלמדו להבין מורכבויות בנושאים שונים מתוך הניסיון שרכשתם".
המילים היפות, כך מתברר, נדרשו לעמוד גם במבחן המציאות, כאשר משפחת קסלר קיבלה דיווח על פגיעה ישירה בביתם. "אולי זה יישמע הזוי, אך המידע על כך הגיע אלינו ממש במקרה", משתפת אביטל, "כאשר מישהו שלח לבעלי תמונה שכנראה צולמה מרחפן או מבניין גבוה בעיר, שבה רואים באופן ברור את הבית שלנו שנפגע. הוא אפילו לא הבין את עוצמת הפגיעה, אבל אנחנו זיהינו מייד את ההרס הגדול. כבר למחרת נסענו לקריית שמונה כדי לראות מקרוב את הנזק ולחשוב מה לעשות. היה כאב לב גדול. התברר שחלקים ממרפסת הסוכה שלנו נפלו מגובה רב למטה, חפצים כבדים נשברו, והיו גם הרבה מאוד רהיטים וחפצים אישיים שנפגעו".
ובכל זאת את נשמעת כל כך רגועה. מאיפה הכוחות האלו?
"אני מאמינה שהקב"ה מספק לנו כוחות בהתאם לאירועים שהוא מזמן לנו. אם אנו צריכים להתמודד עם חוויה קלה, אז הכוח בהתאם, ובזמנים כמו עכשיו כשההתמודדות מורכבת, מקבלים את הכוחות המתאימים. בתקופה זו גם למדתי לראות את הניסים הגדולים ולהודות עליהם. כך למשל, בדיוק ביום שאירעה הנפילה על הבית היה בעלי אמור להיות בקריית שמונה, שכן בין יתר תפקידיו הוא אחראי על מערך הכשרות בעיר. התכנון היה שהוא ייסע לשם ואחת הבנות תתלווה אליו ותבקר בבית. בניסי-ניסים בעלי לא הרגיש טוב, שזה דבר חריג ביותר אצלו, והנסיעה בוטלה. אני לא רוצה לחשוב מה היה עלול לקרות אילו הם היו בבית בזמן הנפילה.
"דבר נוסף שלמדנו הוא לשים את הדברים בפרופורציות. במלחמה הזו היו לצערנו אירועים כל כך קשים וטרגיים שבהם אנשים איבדו את היקרים להם מכל, יש גם רבים שספגו פציעות קשות שילוו אותם כל חייהם, ואילו במקרה שלנו באמת מדובר בעצים ואבנים, אז איך אפשר להשוות?
"וכן, אני גם מבינה כעת יותר מתמיד שהעולם שלנו זמני. השקענו כל כך הרבה מחשבה ומשאבים בתכנון הבית, והנה הכל קרס ונהרס לגמרי, אך את הערכים שלנו, האמונה שלנו ומה שנמצא במוח ובלב – אלו דברים שלעולם אף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו. אז בואו נשקיע בהם, כי הם הנכסים האמיתיים".
בשדה הקרב
רחלי מוגרבי, בית שמש
"את שואלת אותי אם השגרה שלנו השתנתה, והתשובה שלי היא שיש לנו כיום שגרה, אבל זו שגרה אחרת", אומרת רחלי מוגרבי שבעלה גויס למילואים כבר בשמחת תורה, ומאז הוא חוזר הביתה אחת לכמה שבועות. "למדנו ליצור לעצמנו שגרה בלי אבא", היא מספרת. "אנחנו מעבירים שבתות לבד, אני הולכת לבד לאספות הורים ולקופת חולים, מתגעגעים אך ממשיכים. זוהי השגרה החדשה שלנו".
רחלי, אם לארבעה ילדים ברוך השם, עובדת במשרה מלאה. על תפקידו של בעלה היא מספרת: "בעלי משרת בגדוד 'יס"ר דרום' שהמשימה העיקרית שלו היא להביא חללים לקבורה. הם לוחמים ומבצעים את כל הפעולות תחת אש, ומגיעים לכל מקום בעזה שיש אפילו רק השערה שאפשר לאסוף בו חללים ולהביאם לקבורה יהודית.
"למעשה, כל האירועים ששומעים עליהם בתקשורת, שבהם חולצו חטופים שאינם בחיים או שחיפשו חללים בבתי חולים או שחיילים שנפלו חולצו לשטחי ישראל, הכל נעשה בעזרת בעלי וחבריו לגדוד. בדרך כלל אני לא יודעת אפילו מה בעלי עושה, ורק לאחר מכן מבינה באיזו סכנה הוא היה מצוי".
זה מלחיץ אותך?
"ברור שזה מלחיץ מאוד, אבל גם מעלה את האדרנלין הטוב, כי אני מבינה את גודל השליחות ואת החשיבות הבלתי ניתנת לתיאור של הפעילות הזו. שמתי לב שגם הנשים האחרות שאני בקשר איתן חשות כמוני, וכולנו מבינות שהשליחות של הבעלים שלנו היא לבצע את עבודתם, ואילו תפקידנו להיות בבית. אני חייבת להודות שלפעמים קצת קשה לי להשלים עם זה. אני רוצה להיות גם כן מהצד הנותן והפועל, ולא זו שנעזרת, אבל ככל שחולף הזמן כך אני מבינה שהתפקיד שלי הוא להיות בתוך הבית וזה מה שמוטל עלי כיום".
יש רגעים שבהם היית רוצה לשנות את המצב?
"כן, היו לא מעט מצבים שבהם היה קשה ממש, למשל בחג הפסח האחרון כשעשו תורנות בין החיילים וכל אחד קיבל אפשרות להיות בבית או בחג הראשון, או בשבת או בשביעי של פסח. אנחנו בחרנו בחג הראשון, אך לאחר מכן הבנו שיש כאלו שקיבלו אישור להשתחרר ליותר מיום אחד. הבנות הגדולות שלי התחננו: 'בואו נבקש שגם אבא ישתחרר ימים נוספים', אבל אני עצרתי אותן ושאלתי: 'ומה יקרה אז? יהיו לוחמים אחרים שיצטרכו להישאר יותר'. הסברתי להן שכל אחד תורם את חלקו, ובמצב כזה שכל עם ישראל זקוק לאבא שלנו, אסור לנו לחשוב על הנוחות הרגעית שלנו".
בכל התקופה הזו היה גם יום מצמרר ובלתי נשכח. "זה קרה בשבת חנוכה", מספרת רחלי, "בעלי היה בעזה ועבד עם חבריו במשך כל ליל שבת. בשבת בבוקר הוא ועוד שלושה חיילים רצו לעזוב את המקום, ובעלי הציע: 'בואו נזוז מכאן ונחכה לרכב שייקח אותנו בעוד כמה מטרים'. באותו רגע שהם קמו והתחילו ללכת נפל פצמ"ר בדיוק במקום שבו הם היו קודם והם פשוט הועפו באוויר מעוצמת ההדף. בעלי נפצע קל וחלק מחבריו נפצעו קשה יותר. שמעתי על כך רק אחרי צאת שבת וכמובן נלחצתי מאוד, אך זה לא מנע ממנו לחזור בסוף השבוע שלאחר מכן כדי להמשיך להילחם".
איך מבחינה טכנית את מצליחה לתפקד בכזו שגרה, כשאת נושאת בו זמנית בתפקיד האב והאם?
"למדנו להיערך באופן אחר מזה שאנחנו רגילים לו. כך למשל בתחילה היינו בעיקר מתארחים בשבתות, אך עם הזמן לימדתי את עצמי להתארגן לשבת כבר מתחילת השבוע, וזה עוד לפני שאני יודעת אם בעלי יחזור או לא. כבר מיום ראשון אני מתחילה לבשל ולהקפיא, כדי ששום דבר לא יפתיע אותי, ואילו בשבת עצמה הילדים עושים ביניהם תורנויות – מי מקדש, מי בוצע על החלות וגם מי ישן איתי בחדר".
רחלי מציינת ששום דבר לא קל, והאתגר מלווה לאורך כל הדרך. "קשה לבנים שאין להם עם מי ללכת לבית הכנסת או לחזור על החומר שנלמד בכיתה, וקשה לכולנו שאבא לא נמצא, בפרט שהוא כל כך מורגש כשהוא בבית. קשה גם מבחינה נפשית להיות כל כך הרבה זמן לבד. אבל אני חייבת לציין שבזכות המצב שנוצר למדתי להרגיש את הקשר הנפשי העמוק שבזמנים רגילים פחות בא לידי ביטוי, וכעת הוא כל כך מוחשי – ההבנה הזו שגם אם לא נפגשים מדי יום ולפעמים יש שבועות שבכלל לא מדברים, הקשר החזק ממשיך להיות קיים".
יש מי שתומך בכם ומציע עזרה?
"אני אומנם מסתדרת נפלא ברוך השם, הבית נקי ומתוחזק ולא חסר לנו דבר, ובכל זאת מרגש אותי בכל פעם מחדש כשאנו מקבלים משלוחים קטנים מהתלמוד תורה של הבנים, כמו עוגת גבינה לשבת, משחק לילדים, זר פרחים וכדומה. גם בקהילה מסביב יש כאלו שמציעים עזרה, ולא מפסיקים אף על פי שעבר זמן רב מאוד מאז הגיוס. זה מחזק מאוד ונותן הרבה כוחות.
"וכמובן", היא מוסיפה, "יש התפילות הרבות, ואי אפשר לתאר את גודל חשיבותן. לא על כל דבר אפשר לספר, אבל כשבעלי משתף אותי בחלק ממה שהם חווים, אני קולטת שהם באמת מצויים בין חיים למוות, רואים מראות נוראיים וחווים אתגרים מאוד לא פשוטים. אין מילים לתאר את חשיבותן הגדולה של התפילות של כולנו, שנותנות להם כוח להמשיך עד לסיום הטוב, בעזרת השם".
