לא קלה הדרך

טיול שנתי? לא תודה. מסלול מים? לא בשבילי. הליכה בתוואי הנוף? שמישהו אחר ילך. אני? רק תנו לי לטייל במכתש הספה או במערת השמיכה, וחיי יהיו יפים מאוד | למה ילדים לא אוהבים לטייל? ולמה מבוגרים לא? | אם אתם מאלה, בואו להבין את זה קצת יותר ואולי גם למצוא פתרונות. אם אתם אחרים, בואו להבין את אלה שמעדיפים להישאר בבית | לא צועדים בשביל

כשהייתה רבקה בת עשר היא נשלחה לחוג שחייה. אלו היו הימים של לפני יותר מחמישים שנה, ולימודי השחייה נראו קצת שונים מכפי שהם מוכרים כיום.
"בדורי לימדו לשחות בים ולא בבריכה", מספרת רבקה. "הייתי ילדה די פחדנית וחששתי לשחות במים, ואילו המדריכה הייתה קצרת סבלנות ולא הבינה למה לוקח לי יותר זמן מלבנות אחרות. אחרי סדרת שיעורים, כשהמדריכה ראתה שאני יודעת לתרגל את תנועות השחייה היטב ביבשה, היא לא חשבה פעמיים לפני שעלתה איתי על סוכת המציל, ודחפה אותי בחוזקה אל הים.
"עד עכשיו אני נרעדת כשאני נזכרת בכך. ברור לי שהמדריכה הייתה בטוחה שכך אצליח לשחות, ובאמת הצלחתי, וכי הייתה לי ברירה? פרפרתי בתוך המים ואיכשהו שחיתי עד לחוף, אבל שום דבר טוב לא יצא מזה. כי מאז אותו יום ועד היום הזה אני לא מסוגלת להיכנס לים, וגם לא לשום מקור מים אחר. על כל טיול שכולל בתוכו מים, אני מוותרת מראש. זה לא שאני מפחדת, אלא פשוט מרגישה רתיעה וריחוק. לא רוצה להתקרב לשם בכלל".
רבקה מציינת שחלפו שנים עד שהיא קישרה בין החוויה המבעיתה כילדה לבין החשש מהמים. "תמיד שאלתי את עצמי איך יכול להיות שאני כל כך אוהבת ללכת ברגל, וגומאת פסיעות מדי שבת עד לכותל המערבי יותר משעה וחצי, ופתאום בטיולי הקיץ אני מתעקשת שלא להשתתף. באחת ההזדמנויות, במסגרת סדנת פסיכותרפיה שהשתתפתי בה, זה עלה, ופתאום התחוור לי הכל. זה היה רגע שבו הבנתי עד כמה חוויות הילדות נצרבות בנו, ומשפיעות על חיינו".

הכי טוב בבית
נכון שסיפורה של רבקה הוא מעט קיצוני, ונכון שכיום לומדים שחייה בדרכים אחרות, אבל מתברר שהיא אינה היחידה. יש לא מעט מבוגרים, וגם ילדים צעירים, שבזמן שחבריהם קונים ממתקים לטיול בהתרגשות עצומה, לא עוצמים עין בלילה שלפני, ומצפים ליציאה הזו בקוצר רוח, הם חושקים שיניים ומצפים רק לדבר אחד – להיות אחרי.
קחו לדוגמה את מרים. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא לא אהבה את הטיולים השנתיים, וכשבאחת השנים בוטל הטיול בשל מזג אוויר קיצוני, וכל ילדות הכיתה געו בבכיות ויצאו בהפגנות, היא חגגה בסתר את אושרה הגדול.
במקרה שלה הדבר אינו יושב על טראומה, אלא על מניע פשוט, או אולי לא כל כך. "מאז שהייתי קטנה אני סובלת מעודף משקל", היא מספרת. "לא משהו קיצוני, אבל מספיק כבד כדי לגרום לי להעדיף את הישיבה במקום ממוזג ולהימנע מטיפוס על הרים, סלעים ואבנים. אף פעם לא הבנתי את חברותיי שנהנות מטיולים כאלו. עבורי הם היו מאמץ גדול, עם הרבה התנשפויות, זיעה ניגרת, ואפס הנאה.
"כילדה תמיד יצאתי לטיולים ואפילו חזרתי מרוצה, כי אני טיפוס חברותי ואוהבת מאוד את הנסיעות באוטובוסים והפטפוטים. אילו רק היו מוחקים מהתוכנייה את הטיול עצמו זה היה מושלם, אך מה לעשות שאין הרבה בנות כמוני?"
במקרה של מרים ההתמודדות לא נפתרה עם סיום הלימודים, שכן כבר כאישה צעירה היא החלה לעבוד בתחום ההוראה ושובצה כמחנכת כיתה. "שוב מצאתי את עצמי נאלצת בכל שנה לצאת לטיולים, רק שהפעם עם תלמידות שמצפות למורה חברה'מנית וסמוקת לחיים שתצעד בראש כולן אל מעלה ההר, תתיז עליהן מים בנחל, ותפזז יחד איתן, כאילו היו עדר גדיות במרעה. צר לי לאכזב, אך אני רחוקה מאוד מלהיות כזו".
איך את מסתדרת?
"תלמידותיי נאלצות להתאכזב בכל שנה מחדש, ולהבין שאין להן פרטנר לטיול, שכן המורה בדרך כלל נשארת באוטובוס, או מקסימום יושבת על הסלע בכניסה למסלול. לפעמים אני מבקשת מאחת המורות הצעירות בצוות להצטרף לטיול, כדי להעניק לילדות את החוויה האטרקטיבית שהן כה מצפות לה. מדי פעם יש ילדות שצריכות להישאר מחוץ למסלול, מסיבות שונות, ואני תמיד מתנדבת בשמחה להישאר איתן ולקבל את מלוא האחריות עליהן".
שרי הולצמן, מנהלת 'לשכת הילדים' – עסק המפיק סיפורי שמע לילדים על בסיס שבועי, מזדהה אף היא עם הדברים. "כילדה אהבתי לצאת לטיולים, אך לא באמת אהבתי את הטיולים עצמם, אלא שמחתי בכל דבר שעזר קצת ליציאה מהשגרה ולביטול לימודים. המשפחה שלי לא הייתה טיילנית. לא היה לנו רכב, ויציאה באוטובוסים הייתה סיפור מורכב עבורנו, כך שלא חרשנו את הארץ. אבא שלי אהב מאוד לקחת אותנו לגן החיות התנ"כי ולהחכים אותנו על עולמו של הבורא. גם היה לי דוד שלקח אותנו פעם לחוף הדייגים באשדוד, וזהו – אלו בערך זיכרונות הילדות שלי בענייני טיולים.
"אחרי החתונה בעלי פקח לי את העיניים, כשהתחלנו לחרוש את הארץ מקצה אל קצה – ראש הנקרה, עכו, חיפה, אשדוד, ים המלח… נהניתי מאוד, עד שהילדים המתוקים הצטרפו לחיינו, ואז, בלי שום הודעה דרמטית, שוב הפסקתי להתלהב מטיולים. טיולים אמורים להעניק לנו כוח ולמלא את הנפש, אבל בשבילי הם הפכו למשאבת כוח. קשה לי לדאוג שהילדים יהיו מצוידים כראוי, שיהיה לכולם אוכל, שיהיו להם בגדים להחלפה, שלא יקבלו מכת שמש ושאף אחד לא ייעלם באזור לא מוכר. גם אחרי שחוזרים הביתה יש לא מעט עבודה, כשצריכים לפרוק הכל, לנקות את החול, לגלות שאיבדנו חפצים יקרים, וכו' וכו'. מישהו יכול להסביר לי למה אני עוד צריכה ליהנות מזה?
"אני לא טיפוס ממורמר, ובסיפורים שאני כותבת אני משתדלת לחנך את הילדים המאזינים איך לראות את הטוב בכל דבר, ומשתדלת כמובן גם ליישם. כשיוצאים אני תמיד מחייכת חיוך ענק, מחפשת עם הילדים את החוויות ומלמדת אותם קצת על הטבע ועל נפלאות הבורא, אבל אם תשאלו אם הייתי בוחרת בטיולים האלו מלכתחילה – התשובה בוודאי שלילית".
אז למה בעצם את יוצאת לטיולים?
היא מחייכת ומתארת איך זה נראה, ולמה בעצם לא נשארות לה הרבה ברירות: "זה מתחיל אצלנו בבוקר שלמחרת תשעה באב, כשהצום מפנה את עצמו ל'נחמו עמי', והילדים בהחלט מצפים למה שנחשב בעיניהם כנחמה גדולה. הם עומדים סביבי בעיניים מאשימות: 'כבר בין-הזמנים, ועוד לא נסענו לשום מקום'. אני כמובן דוחה אותם בהצעה הקבועה: 'תשאלו את אבא'.
'אבא אמר שנשאל את אמא…'
'אבל לאמא אין כוח לטיולים…'
"בסופו של דבר אין מנוס ומחליטים לצאת לדרך. הילדים בוחרים בנסיעה לקבר יוסף. אני מתחלחלת. הם מוותרים.
"מחליטים לנסות דרך נוספת לבחירת היעד: אחד מתחיל לומר בשקט את אותיות האל"ף בי"ת, עד שמישהו אומר סטופ.
'יצא לי נו"ן'.
'אבא, איזה מקומות יש שמתחילים בנו"ן?'
אבא, שחכם עוד יותר מווייז, שולף מיד: 'נס ציונה', 'נתניה…'
"בשלב הזה המשחק עוד מהנה אותי, כל עוד זה קורה מתחת למזגן. אבל כשהצוות מתחיל לארוז תיקים ולהוציא כובעי שמש, אני מנסה לשכנע שעדיף לדחות את הטיול לשבוע הבא או לעוד שבועיים, ואולי בכלל לשנה הבאה. 'כבר היו לכם מלא טיולים השנה בבית הספר, בישיבה ובקייטנה, וגם סבתא נוסעת איתכם לים ויש לכם מחנה, ואולי עדיף לקנות איזה משחק ממש יפה ושווה, שתוכלו ליהנות ממנו כל השנה, ולא רק טיול אחד וזהו'.
'אמא, אפשר גם משחק וגם טיול', הם מעדכנים אותי.
"בדרך כלל הם מנצחים כמובן, בעידודו של אבא, ואז אמא העייפה מצטרפת לחגיגה וממלאת את תפקידיה השונים כדי שהטיול אכן יצא לפועל".
יש טיולים מסוימים שאת אוהבת לצאת אליהם?
"כן, בוודאי. טיול משותף רק להורים הוא משהו שבאמת נותן לי כוח לטווח הארוך, גם אם הוא מרוקן את המלאי לטווח הקצר. אגב, גם בטיול כזה אין לי שאיפות גדולות. רק תארגנו לי כיסא חוף מול הגלים וזה מספיק.
"מעבר לכך אני לא זקוקה לשום טיול או יציאה. השותפה שלי למיזם לשכת הילדים – מירי ארשטר, כבר למודת ניסיון בשכנועיה שאצא מהבית, ללא הצלחה כמובן. כששואלים אותי למה אני לא יוצאת, אני עונה בחשיבות שאני מ'אשרי יושבי ביתך', אבל הסיבה המדויקת יותר היא שאני פשוט אוהבת את המזגן ואת הספה הנוחה".

למה הוא ככה
"חשוב להדגיש שילד שאינו אוהב טיולים הוא מקרה מאוד יוצא דופן", מבהירה רחל רבינוביץ, מנכ"לית ומייסדת 'בשביל ארצי', העוסקת זה עשרים שנה בארגון טיולים. "בבית הספר היסודי אין כמעט מציאות של ילד שלא מצטרף לטיול השנתי, בדרך כלל כולם נוסעים וגם נהנים. הקושי או חוסר הסימפתיה מגיעים לרוב בגיל מבוגר יותר, לפעמים בעקבות טראומה שהילדים חוו, ולעיתים רחוקות בגלל הורה חרדתי שלא מאפשר לילדיו להצטרף לטיול. אבל מניסיוני, אין כמעט דבר כזה שתלמידים מחסירים טיול. באופן אישי, אני יותר נתקלת במבוגרים שמוכנים לעשות הכל כדי שיפטרו אותם מהמשימה הקשה הזו".
אסתי פרסטר, מטפלת רגשית אינטגרטיבית לנשים ונערות, מתמחה בשחרור חרדות, פחדים וטראומות, מצטרפת לדברים. "נכון שרוב האנשים אוהבים טיולים, אך יש לזכור שקיים גם מיעוט שפחות אוהב אותם. הדבר יכול לנבוע ממספר סיבות – יש אנשים שפשוט לא נעים להם להסתובב תחת השמש הקופחת, להתאמץ כדי לטפס על הרים, או להירטב ממים ולהזיע בלי סוף. לעומתם, ישנה הקבוצה שלא אוהבת טיולים עקב הקונוטציה הבלתי נעימה שמתלווה אצלה לחוויית הטיול. אנשים כאלו סוחבים איתם לפעמים טראומה מטיול שהסתיים בצורה טרגית או לא נעימה, ואם מדובר בילדים – פעמים רבות הם סובלים מבעיות חברתיות שמשליכות על ההנאה בטיול. לעיתים אין להם על יד מי לשבת באוטובוס וזה מדאיג אותם, או שבמהלך הטיול, בזמן שכל אחד יוצא עם חברו הטוב או עם קבוצת חברים, הם חוששים שייאלצו ללכת לבד או להצטרף לקבוצה שפחות נעים להם איתה, ועוד כל מיני סיטואציות חברתיות שגורמות להם לחוסר הנאה.
"חשוב גם לדעת שפעמים רבות ילדים כאלו סוחבים איתם את זיכרונות העבר גם בבגרותם, ולכן גם אחרי שכבר גדלו ונישאו, אפילו כשהם נוסעים לטיול עם אנשים קרובים ולא במסגרת חברתית כמו פעם, עדיין זכרם של טיולי העבר יקשה עליהם לאהוב טיולים".
מה עושים במצבים כאלה? האם אין ברירה וחייבים לצאת? ואולי יש דרך ללמד את אלו שאינם אוהבים טיולים – ליהנות מהם?
"זה מאוד אינדיווידואלי", משיבה אסתי, "כי לפני שפונים לשכנע מישהו להתחיל לאהוב טיולים, חייבים לדעת מהי הסיבה שבשלה הוא אינו אוהב אותם. אם הילד מתקשה בהליכה ממושכת או שלא נעים לו להירטב, אפשר לנסות להאיר לו זוויות אחרות שקיימות בטיול שדווקא נעימות ונחמדות, ולנסות לגמד את הזמן שבו הוא עושה את מה שאינו מחבב. אפשר למשל להזכיר לו כמה כיף יהיה כשנשב באוטובוס ונשיר יחד שירים, אפשר גם להטיל עליו תפקיד – להכין חידות לזמן הנסיעה, או לעסוק בדברים שנחמדים עבורו.
"אם הילד אינו מחבב טיולים בשל בעיות חברתיות, נהיה חייבים ראשית כל לנסות לפתור את הבעיה, ורק לאחר מכן נוכל לנסות לשכנע אותו לצאת לטיול, בתקווה שכעת הוא ילמד ליהנות".
האם נוכל לשנות טבע של ילד?
"ייתכן שכן, אך במאמצים מרובים", משיבה אסתי בזהירות, "והאמת היא שלא תמיד הם מצדיקים את ההשקעה. כי כל זמן שלילד לא מפריע שהוא שונה, אין צורך להלחיץ אותו סביב הנושא.
"מובן שאם הילד חווה טראומה באחד הטיולים צריך לשחרר אותו מכך. הדרך לשחרור טראומות היא פשוטה יחסית, ולאחר מכן הילד או המבוגר יחזור לעצמו ויחזור ליהנות מטיולים. יש טיפולים ייעודיים לשחרור טראומות, וחשוב מאוד שלא להשאיר לו להתמודד עם הטראומה, וגם לא לחשוף אותו לטיולים בצורה לא מבוקרת בלי שמטפלים בכך.
"אגב, חשוב לי לציין שבנוגע למצב של חוסר אהבה לים או לבריכה, הדבר יכול להתקשר לנושא אחר – איסטניסות. ישנם אנשים שפשוט סולדים מהמים של הבריכה. גם בעיות תחושתיות יכולות להסתתר מאחורי רתיעה כזו, או חוסר סימפתיה למים או טראומה שקשורה לים, לבריכה או למים. אלו דברים שחשוב מאוד לבדוק כל אחד מהם בפני עצמו, כי רק לאחר שנבין על מה הם יושבים, נוכל לעזור לילד".
ומה עם מבוגרים?
"מבוגרים שממש אינם אוהבים טיולים יכולים כמובן להימנע", מבהירה אסתי, "אך כדי שזה לא יוביל לכך שגם ילדיהם יימנעו, הייתי ממליצה להסביר לילדים את הקושי, ולשלוח אותם לטיולים עם קרובי משפחה או חברים. מובן שאם יש סגנון מסוים של טיולים שההורים אוהבים ומתחברים אליו, חשוב לצאת אליו עם הילדים, כדי לתת להם לחוות את החוויה של 'טיול עם אבא ואמא'. כך למשל אם אמא לא אוהבת טיולים עם הליכה מרובה, אך מתחברת לים ולבריכה, כדאי לה לקחת את הבנות למקומות האלו. אפילו יציאה לגינה מרוחקת וגדולה נחשבת ל'טיול עם אמא', ושווה להתאמץ כדי להעניק מדי פעם את החוויה הזו לילדים".

טיול בהתאמה
גם רחל רבינוביץ טוענת שאפשר למצוא פתרונות. "כשמישהו טוען שאינו אוהב טיולים, כדאי שננסה להבין ממנו מה הוא כן אוהב בהם. לעיתים קרובות נגלה שהוא דווקא אוהב את הטיולים, רק שלא תמיד הוא יוצא לטיול שמתאים לאהבותיו והעדפותיו, ולכן מרגיש כך. בסופו של דבר יש מגוון כל כך רחב של דרכים לטייל: אם מישהו לא אוהב סנפלינג הוא יכול לצאת לקייקים, ואם לא שיט אז אפשר מסלולים, אבל כל אחד יאהב משהו מסוים, כי זה היופי של טיולים – שתמיד אפשר לבנות משהו שיהיה נחמד ומהנה. יש רק צורך בתיאום ציפיות. ולכן תמיד כשמזמינים אותי להדריך, אני שואלת מיהי הקבוצה ומהן הציפיות שלה, ולפי זה בונה את המסלול.
"חשוב גם לדעת שכיום יש מספיק מקומות סגורים וממוזגים שאפשר ליהנות בהם. קיימים לא מעט מרכזי מבקרים ומוזיאונים ברחבי הארץ, חלקם חינמיים לגמרי. יש מהם הנמצאים בצפון, כמו מרכז מבקרים אשכול של המוביל הארצי, ואז אפשר לצרפם למסלול הליכה קצר שלא יכביד על מי שמעדיף להתאמץ פחות, ויש כאלו השוכנים בערים המרכזיות, כמו עיר דוד בירושלים, ואז זו יכולה להיות יציאה ספציפית ונקודתית לאותם אתרים.
"אולי זה מפתיע, אך אף על פי שאני מדריכת טיולים, אני מבינה מאוד את אלו שקשה להם לטייל בקיץ, כי זו עונה פחות נוחה לטיולים. לעיתים קרובות אין ברירה וזו האופציה היחידה, כי אז יש חופש, אך כשיש אפשרות נוספת – אני חושבת שטיולי סתיו ואביב יכולים להיות מקסימים ולפתור חלק גדול מהבעיות של אלו שפחות מתחברים ליציאה לטיול. אני עובדת לא מעט לשכנע בתי ספר להעביר את הטיולים לחורף, ואכן רואה בכך שינוי לעיתים קרובות".
ומה עושים כשהקבוצה אינה הומוגנית, או כמו שקורה בדרך כלל שמשפחה יוצאת לטיול עם טווח רחב של גילים – מבחורי הישיבות הנמרצים ועד הפעוט בן השנתיים שבעגלה?
"זה באמת האתגר הגדול ביותר בטיולים – שגם בן השנתיים ייהנה וגם הבחורים לא יתלוננו, ואוסיף שקורה לא פעם שגם סבא וסבתא מחליטים להצטרף, וכשצריכים להתאים טיול לקשת כה רחבה של גילים זה באמת מאתגר מאוד.
"צריכים להתחשב בכולם. ברור שלא אוכל לקחת למג'רסה את בן השבעים וגם לא את בן השנתיים שבעגלה, אבל יש מקומות שיכולים להתאים, כמו מקורות מים שיש סביבם מקומות מוצלים או ספסלים לפיקניק. אלו שרוצים להירטב וליהנות במים יוכלו להיכנס, והאחרים יישארו בחוץ. אם יש כמה רכבים אפשר לפצל – חלק מהמשתתפים יצאו למסלול מאתגר יותר וחלק למקום שמותאם לכאלו שאינם מיטיבי לכת. לגיטימי שלא כולם אוהבים את כל סוגי הטיולים, ולא חייבים להכריח מישהו שנרתע ממים לצאת למסלול רטוב, או מישהו שמתקני הלונה פארק עושים לו בחילות – לעלות על גלגל ענק. הכל בסדר, ולא צריכים להיות שיפוטיים כלפי אף אחד. פשוט לנסות ליזום מסלול שמתאים להעדפות ולחוויות. זה הכל".

בשביל הנפש
ד"ר ענת אביטל, מנהלת חברת טיולים, מרצה ומנחה מדריכות, טוענת שחוסר הרצון לצאת לטיולים מתקשר לפעמים לפינוק הכללי של הדור שלנו. "פעם היינו יוצאים לטיולים, מזיעים, מתאמצים ונהנים. היום יש מספיק חוויות בקורת גג ממוזגת, ובכל מתנ"ס שמכבד את עצמו מציעים לנו שפע של פעילויות בלי לזוז בכלל, אז למה שאנשים יטרחו?
"אבל הסוד הוא, וחשוב שכל אחד יהיה מודע לכך, שהפעילות הפיזית היא שמביאה לנו שמחה. כאשר אדם עושה פעילות גופנית הוא שמח, וכשהוא מתאמץ בטיול – מגיעה עם זה השמחה. כי בזמן הפעילות הגופנית הגוף שלנו מפריש אנדורפינים שגורמים לכך. זוהי הסיבה שאחרי שאנחנו מתאמצים במשך שעות תחת השמש – מטפסים, קופצים ונופלים, אנחנו חוזרים לאוטובוס מאושרים וטוענים שהיה טיול הכי יפה בעולם".
ואיך ייתכן שישנם אנשים שאינם מרגישים את השמחה הזו?
"טיול זה אומנות, זה מקצוע", מבהירה ענת. "אי אפשר לקחת סתם כך אנשים, לזרוק אותם לאוטובוס, להוריד אותם בשטח, ולצפות שייהנו. לפני שיוצאים לדרך חייבים להיות חכמים ומתוכננים – לדעת מיהם המשתתפים, להיכן יוצאים, מה עושים שם ומתי חוזרים".
ענת בטוחה שאפשר לפתור את האתגרים עם מעט מחשבה ושימת לב. "אם יוצאים לטיולים משפחתיים, כדאי להעדיף אתרים קרובים יחסית לבית. לא הייתי ממליצה לצאת עם רכב מלא בילדים קטנים לצפון הרחוק, כי המאמץ והדרך לא שווים את זה. יש כיום כל כך הרבה אתרים באזור המרכז, במרחק של שעה נסיעה מהערים הגדולות. אפשר ליהנות שם יום שלם.
"לפעמים יהיו מצבים שבהם יהיה כדאי לחלק את משתתפי הטיול לשניים – קבוצה אחת של האימהות עם התינוקות והילדים הקטנים שאינם מיטיבי לכת יושבים בפארק מוצל ונעים, עם שירותים ותנאים נוחים, וקבוצה של הגדולים ההולכים עם מבוגר בקיא בדרך שמדריך אותם. חשוב מאוד להשקיע מחשבה בכל אחת מהקבוצות, כי אם נוצר מצב שבו רק חצי מהמשפחה נהנה, זה באמת לא מספיק. צריך שכולם ייהנו, וכמובן לא להגזים או למתוח מישהו יותר ממה שהוא מסוגל ויכול".
ואילו שרי הולצמן מסיימת בטיפ חשוב, מעט בהומור: "עם כל הקושי, ומי כמוני מבינה אותו, נסי לזרום, כי אלו הם החיים. כבר יצאת לטיול? אל תחשבי כל הזמן כמה צדקת שלא היה כדאי לצאת ולא היה שווה, והנה אפילו היה פנצ'ר, והפארק היה סגור ו'אמרתי לכם'. אם כבר יצאת, נסי לחפש ממה בכל זאת את נהנית. אפילו מהחשיבה על איך תחלצי את עצמותייך ברגע שתגיעו הביתה. כי מי שיושב כל היום בבית, לא חווה את העונג הגדול הזה: לחזור הביתה…"

עלילות המבגר המשתמט

אם אתם הורים לילדים מתבגרים, אתם בוודאי מכירים את המצב שבו אתם מכינים את הכריכים לכל הילדים, מסדרים את האוכל בצידניות, בודקים שקרם ההגנה בתוך התיק, רוצים כבר לצאת מהבית לטיול – והנה מגלים שהבן הגדול יושב בחדר על המיטה, עסוק במחשבותיו ולא מוכן להצטרף, כי הוא מעדיף ללכת עם חבר למגרש המשחקים. או שהבת מתווכחת וטוענת שהיא לא תלך בכל פעם לבקר את הדודים האלו, שכל הילדים שלהם קטנים ואין לה מה לעשות איתם.
מה יש לעשות במצבים כאלו? איך נכון להגיב?
הסופרת מנוחה פוקס, מנחת הורים ויועצת זוגית, מומחית לתהליכי חינוך, מנסה להשיב: "פעמים רבות אנחנו, המבוגרים, טועים. אנחנו שומעים את הילדים המתבגרים שלנו ונדהמים: 'לא לבוא לסבא? מי שמע דבר כזה?' 'כל המשפחה תיסע לטיול ורק אתה תישאר? אני לא מסכים לזה!' לפעמים אנחנו שומעים את הילד ונעלבים: 'כבר לא נאה לך לבוא איתנו?' 'החברים שלך יותר חשובים מאיתנו?' אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו ולא מאמינים שאת הילד כפוי הטובה הזה גידלתי. והילד, בסך הכל, הוא ילד מתבגר.
"בגיל הנעורים הילד בונה לעצמו את זהותו העצמית הייחודית שלו. כדי לבנות את הזהות הזו, הוא חייב להרגיש שהוא בעל יצרים ורצונות ייחודיים ונפרדים. הוא לא נגד ההורים, כפי שאנו חושבים לעיתים. הוא פשוט בעד עצמו ובעד חיי החברה שלו, שכל כך חשובים לו בגיל הזה.
"אם כהורים נשכיל להבין שהילד שלנו מתבגר וההתנהגות הזו מאפיינת את הגיל, נוכל להירגע ולא להתרגז, וגם למתבגר שלנו יהיה קל וטוב יותר".
אבל מה לעשות שאנחנו רוצים את המתבגר איתנו בטיול?
"לפעמים באמת מגיע לסבא ולסבתא שגם הילד הזה יבוא לבקר אצלם. התקשורת עם הילדים שלנו, ובפרט עם המתבגרים, חייבת להיות תקשורת מכבדת. כפי שאנו רוצים שהילד יקשיב לבקשותינו, עלינו לשים לב לדברים החשובים לו. 'משעמם שם' – רוטן הילד. ואנחנו צריכים לבדוק: אולי הוא צודק? אולי זה לא מתאים לו בכלל? אולי אנחנו אוהבים לטייל ביערות ולהיכנס למערות והמתבגר שלנו לא בקטע הזה? 'אני לא תינוק' – מתעצבן הילד כשאנו מחליטים לנסוע לגן החיות. בדקו את הדברים שהוא אומר. אולי באמת הטיול הזה לא מתאים לגיל שלו?
"ילד מתבגר משתעמם במקומות שאינם מלאי אטרקציות וחוויות. הוא כבר לא נהנה מלשבת תחת עץ רענן ולהביט בילדים המשחקים בכדור. אם הוא צודק לדעתכם, איך תוכלו להכריח אותו לבוא איתכם?
"לעומת זאת, אם אתם באמת רוצים שיצטרף, הביאו בחשבון שיש מקומות שמתאימים בדיוק לגיל הזה. נוסף על כך, ילד בגיל הזה מרגיש את עצמו גדול ומכובד, הוא פחות פנוי לדרישות של ההורים או לקביעת עובדות, ויותר אוהב ומשתף פעולה אם מסדרים את הלו"ז לפי ההעדפות שלו. למשל אם יוצאים לאטרקציות שהוא בעצמו בחר. לשם כך הציעו לו להיות חלק מהצוות שמכין את התוכניות. הוא יבדוק מה יש לעשות באזור, הוא יחליט אילו קניות מתאימות ומה מתאים לקחת כדי לחוות חופשה מוצלחת.
"נוסף על כך, זו גם הזדמנות ללמד את הילדים התחשבות הדדית. 'אתה אוהב שמתחשבים בך, התחשב גם בנו'; 'לנו חשוב שכל המשפחה תצא יחד, אז תדאג שמדי פעם תצטרף לטיול ולא תשתמט ממנו'. כשמדברים עם הילד בגובה העיניים הוא שומע, מקשיב ומקבל.
"הדבר החשוב ביותר הוא להיות הורים משוחררים ומשחררים. אם לא תעשו עסק גדול מדי מזה שהילד נשאר, לא תצחקו על כך ולא תתווכחו על כך, יש סיכוי גדול שלהבא הוא יבוא איתכם מרצונו למקום שאליו אתם בוחרים לנסוע, מתוך הנאה וחפץ לב. ההתנהגות הספונטנית של ההורים והקבלה המקילה מדי פעם הן שיגרמו לילד להתווכח פחות ולקבל יותר, בעזרת השם. גם אם לפעמים יהיה קשה לכם עם העובדה שהוא לא איתכם בטיול הזה, שרציתם שהוא יהיה משפחתי ומלוכד, תוכלו להיות רגועים שלפחות הועלתם לו".