מחפשת לגוון את השגרה? הן ממש לא. רונית ציוני אוכלת ארוחת בוקר זהה כבר שנים, שושנה פרידמן עובדת באותה פינה במשרד 41 שנים, סימה כהן לובשת אותה שמלה ביום חול ובכל האירועים כבר שני עשורים, איריס כהן משמשת מורת שילוב זה כמה עשורים ורחל סלומון לא משנה מקום מגורים עשרות רבות של שנים | נשים שאינן שוברות שגרה בשיתופים מרתקים, לצד עצות זהב של המומחית כיצד בכל זאת נגוון את השגרה האישית שלנו | שגרה, לא רע
הבוקר שלמחרת שמחת תורה מצליח תמיד להפתיע אותנו. הרי חשבנו ש"אחרי החגים" לא יבוא לעולם, שהוא נמצא מעבר להרי החושך, והנה הוא נוחת עלינו במלוא הודו והדרו.
אחד הדברים הקשים בידיעה שהגענו ל"אחרי החגים" הוא ההבנה שמצפה לנו שגרה ארוכה וחדגונית, שונה כל כך מתקופת החגים העליזה שזה עתה הסתיימה.
לא עוד אווירה מרוממת, לא עוד אורחים שמגיעים במפתיע, הבן מהישיבה לא יגוון לנו את האווירה, והארוחות החגיגיות יפנו את מקומן לבנאליוֹת. בעצם הכל יהפוך להיות בנאלי, ללא כל הפתעה וגיוון.
ואולי, אולי השגרה הקבועה אינה נוראה כל כך?
מתברר שיש נשים שנהנות בהחלט מחיי שגרה רגילים שנפלו בחלקן, והן אפילו מחבקות אותם ושמחות בהם.
יצאנו לשוחח איתן ולשמוע איך נראים חיי שגרה אצל מי שחווה אותם כבר עשרות שנים, ואם ייתכן שגם בתוך השגרה יכול להיות סוג של גיוון.
ארבעים שנה על אותו כיסא
תכירו את שושנה פרידמן, מנהלת חשבונות בעלת רזומה של 41 שנים, כולן באותו משרד בפאתי בני ברק.
"בשנה הבאה אני עומדת לעזוב את העבודה ולצאת לפנסיה", היא מספרת. "קשה לי להאמין שלא אגיע עוד למשרד. זה נראה לי כמו משהו בלתי אפשרי, לא הגיוני. אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי ככה".
את עבודתה היא התחילה כבחורה בשנות ה-20 לחייה.
"סיימתי לימודי הנהלת חשבונות וחיפשתי מקום שאוכל לעבוד בו ויחד עם זאת גם להתמקצע. הצעת העבודה הגיעה בזמן הכי פחות מתאים – שבוע לפני החתונה שלי.
"למרות הכל, אמא שלי דחפה אותי לסגור עם הבוס. היא טענה שלא מפסידים הזדמנות לעבודה קבועה בשל חוסר זמן, והיא צדקה. שבועיים אחרי החתונה כבר מצאתי את עצמי במשרד – עובדת מדי יום שבע שעות.
"אחד עשר חודשים לאחר מכן ילדתי את בתי הבכורה, וכשחזרתי מחופשת הלידה ביקשתי מהבוס להקדים את שעות העבודה – להגיע ב-7:30 בבוקר ולסיים ב-14:30, כדי שאספיק לקחת את התינוקת מהמטפלת.
"הוא אישר, ומאז ועד היום אלו הן שעות העבודה הקבועות שלי, באותו משרד, באותו חדר, בחלק מהמקרים אפילו עם אותם לקוחות.
"אני עובדת בדיוק באותו תפקיד", היא מדגישה, "והעמדה שלי נמצאת בדיוק באותו מיקום. הספקנו בינתיים לעבור שלוש דירות, נולדו לנו תשעה ילדים שיהיו בריאים, עברו עלינו כל כך הרבה דברים בחיים, אבל העבודה נשארה יציבה.
"אגב, ההרגל להתחיל את העבודה בשעה מוקדמת לא עזב אותי גם היום, כשאין לי ילדים קטנים בבית. אני עולה לקו אוטובוס קבוע, ויוצאת לדרך בדיוק באותה שעה".
בכנות, לא משעמם לך?
"האמת היא שהעבודה שלי די משעממת, אין בה יצירתיות או עניין גדול, אבל אף פעם לא ראיתי בה מקור לגיוון של החיים. החיים שלי ברוך השם מלאים בסיפוק ובעשייה מחוץ לשעות העבודה. גידלתי משפחה ברוכה ובמשך שנים זה העסיק אותי.
"כיום אני מארחת הרבה את הנשואים והנכדים וגם מתנדבת בשעותיי הפנויות, ואני אפילו שדכנית חובבנית. העבודה היא עוד משהו שצריך לסמן עליו וי, אבל לגמרי לא העיסוק היחיד שלי".
מה את חושבת לעשות בשנות הפנסיה?
"יש לי בת רואת חשבון שמנהלת משרד גדול. היא כבר הודיעה לי שהיא תשמח שאעבוד במשרד שלה. אבל הסברתי לה שאם היא רוצה את שירותיי, היא חייבת לסדר לי פינת עבודה בדיוק כמו זו שהורגלתי לה במשך 41 שנים. אחרת פשוט לא אצליח לעבוד".
מורה לנצח
"אפשר לומר שהעולם נחלק לשניים: אנשים שאוהבים שגרה, ואחרים שאוהבים שינויים והפתעות", אומרת איריס כהן, מורה ומפתחת ספרי למידה. "אם אתם שואלים אותי – אני שייכת לסוג הראשון, שאוהב שגרה. הפתעות וריגושים פשוט 'לא עושים לי את זה'".
את חייה התחילה איריס בצורה די שגרתית – בת בכורה לחמישה אחים, בני ברקית טיפוסית. "סיימתי את לימודי הסמינר במגמת הוראה + התמחות בגרפיקה. לאחר מכן עבדתי שנה בבית דפוס, ואז נפתחו מוסדות לימוד חדשים מטעם רשת 'מעיין החינוך התורני'.
"ההורים שלי עודדו אותי להציע את עצמי, וברוך השם נקלטתי לעבודה כמחנכת כיתה א', ואחר כך ב' ו-ג'. בעקבות פיטורין הועסקתי כמורת עזר, וצורת העבודה הזו התאימה לי.
"חזרתי ללימודים, וערכתי הסבה לחינוך מיוחד. המפקחת שראיינה אותי הביטה במטפחת שעל ראשי, ומייד שיבצה אותי בבית ספר שבו מקפידים על כך.
"מאז – כמעט שלושים שנה אני שם, בתור מורת שילוב, שמוציאה תלמידים לקידום. יום יום, שעה אחרי שעה באותו מקום".
ולא משעמם לך לפעמים באותו תפקיד?
"כבר אמרתי שאין לי בעיה עם שגרה. אבל בכל זאת אני בכלל לא מורה שגרתית. כל מורת שילוב היא לא 'ממש מורה' כמו כל המורות המלמדות פרונטלית בכיתה, אבל אני מדברת על משהו אחר.
"לפני בערך 25 שנה הוצאתי חוברת לימוד למקצוע הלשון בפעם הראשונה. על פני השטח, זה הגיע מתוך צורך – לימדתי בכיתות ב' ו-ג', וכשלא מצאתי חוברת לשון מסודרת התואמת את רוח 'בית יעקב', החלטתי להיענות לאתגר ופשוט להכין אותה בעצמי.
"היום אני יודעת שמתחת לפני השטח המנוע הפנימי של היצירתיות הוא שהוביל אותי. המנוע הזה, של היצירתיות, ניצח את האהבה לשגרה, גבר על הבושה הטבועה ומצא לו נתיב משלו.
"מהחוברת ההיא, שהתקבלה יפה בקרב המורות, המשכתי שלב אחר שלב – לעשרה ספרי לימוד במקצועות העברית, ועוד עשר ערכות למידה להוראה מתקנת, תחת קורת הגג של 'שבילים'. כיום אלו ספרים שמופצים בארץ ובתפוצות, לציבור יראי השם, מלמדים ומורות".
בשלב מסוים, איריס חששה שאולי הפקת הספרים באה על חשבון מסירותה לעבודה. אבל השתלמות שעברה הוכיחה לה כי הכיוון שבחרה בו היה רק טוב ומיטיב ושמר עליה משחיקה.
"אני חושבת שזה נכון לכל אישה. כל מי שמרגישה שהיא ממצה את הפוטנציאל שהשם הטביע בה ושהיא תורמת לעולם, מגיעה לרמה אחרת של סיפוק ושמחה. מה שמניע אותה להיות מגנט לשפע ולהתחדשות בכל תחום. גם במשפחה וגם בעבודה הכי שגרתית".
ביתי הוא מבצרי
כבר 41 שנים שרחל סלמון קמה בבוקר, וכשהיא מביטה מהחלון היא רואה את אותו נוף בדיוק שראתה בשנות ילדותה.
את הקניות היא עושה באותה חנות שכונתית, ובצהריים יוצאת עם הילדים (כיום עם הנכדים) אל אותה הגינה. מקום מגוריה בקריית 'ישמח משה' לא השתנה. היא גרה בדיוק באותו רחוב שבו התגוררה כילדה, רק מהעבר השני של הכביש.
"נולדתי בברית המועצות", היא מספרת, "עליתי לארץ בגיל שנה ובתחילה התגוררנו בבני ברק. כשהייתי בת עשר שמעו הוריי על קריית 'ישמח משה' הסמוכה לפתח תקווה.
"באותם ימים מחירי הדירות בקריה לא היו גבוהים כמו בבני ברק, אז עברנו להתגורר בה, ומאז ועד היום אני כאן. יש חנויות מסוימות שנשארו, וגם בית הכנסת נשאר, בעלי אפילו ממשיך להתפלל בו בימים הנוראים. אבל המשפחתיות שהייתה קיימת פעם בקריה כבר אינה קיימת היום, זה משהו שהתפוגג כבר מזמן".
לא חשבתם אף פעם לעבור דירה?
"מעולם לא. גם בעלי גדל כאן בשכונה, הוא מקורב מאוד לאדמו"ר מסאסוב ולשנינו טוב מאוד כאן. הייתה לנו פעם מחשבה לעבור דירה בתוך הקריה לדירה גדולה יותר, שתאפשר גם יותר מקום למשפחתון, אבל מחירי הדירות גבוהים מאוד, שלא כמו בעבר, ולא מצאנו משהו שיתאים לנו.
"לעזוב לגמרי את 'ישמח' אפילו לא העלינו בדעתנו. השורשים שלנו כאן, זהו המקום שלי ואני לא יכולה לראות את עצמי במקום אחר. גם מבחינה טכנית ההתנהלות כאן נוחה מאוד, כי יש נגישות לכל מקום ותחבורה ציבורית נוחה כמעט לכל עיר ברחבי הארץ, והעיקר: זהו מקום מלא בזיכרונות ובנוסטלגיה, כי כאן כל החיים שלי".
עשרים שנות התנדבות
אהובה לכיש עומדת לחגוג בעוד חודשים ספורים את יום הולדתה ה-90, אך כשהיא מתארת את סדר יומה, קשה להאמין שזהו גילה האמיתי.
כבר למעלה משני עשורים שהיא מנהלת מועדון לחולי פרקינסון בחולון, ולצד זאת תומכת בנשותיהם של החולים.
"האמת היא שהשגרה שלי התחילה עוד הרבה קודם לכן, כאשר עבדתי במשך 37 שנים כמנהלת הלשכה המשפטית בעירייה", היא מבהירה. "בדיוק כשפרשתי לגמלאות נפתח בעיר מועדון לגמלאים, ואז אמרה לי האחראית: 'אהובה, יש לך מרץ ואנרגיה, לכי תעזרי במועדון'.
"כך למעשה התחלתי לנהל את מועדון הגמלאים. אני עושה זאת בהתנדבות בעשרים השנים האחרונות, ונהנית מאוד מכל רגע ורגע. לפני כשנתיים אפילו קיבלתי על כך פרס משר הרווחה".
מה הסוד שלך? איך את מצליחה להתמיד שנים בלי להשתעמם?
"ההתנדבות פשוט ממלאת אותי, והיא שמעודדת אותי לקום בבוקר. כשאני מגיעה למועדון אני מרגישה שהפנים שלי זורחות. בעלי נפטר לפני חמש וחצי שנים, ומאז אני מרגישה שהנשים במועדון הן כמו בנות משפחה שלי, ונוצר בינינו קשר מיוחד במינו.
"יש גם קבוצה נוספת שאני מנהלת לנשים של חולי פרקינסון. יש בהן נשים שממשיכות להגיע לקבוצה, אף על פי שבעליהן שהיו חולים כבר נפטרו. הן פשוט אוהבות את האווירה ואני אוהבת אותן. זהו תפקיד עם המון סיפוק, לא משעמם לי לרגע".
השחיינית המתמידה
כשאני שואלת את סמדר פלג אם היא שינתה את שם משפחתה לפלג בשל חיבתה הגדולה לשחייה במים, היא מתחייכת.
"לא, זהו שמי האמיתי", היא מבהירה, "אבל מה שנכון – נכון. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחוברת מאוד לים ולבריכה. כל יום שלי נפתח בשחייה, אני פשוט לא מוותרת לעצמי".
זה התחיל בכך שהיא גדלה באזור הקריות, בצפון, בסמוך לחוף הים. "ההורים שלי עודדו אותי ללמוד שחייה מגיל שש, ומאז התחלתי לבקר בקביעות בים או בבריכה.
"כבר כנערה אני זוכרת את עצמי מתכוננת למבחנים על חוף הים, ולאחר מכן נכנסת למים ומשננת שם את החומר. אין יום שעבר עלי בלי שחייה. חלפו מאז עשרות שנים, וחוץ משנה אחת שבה התגוררתי בירושלים והסתפקתי בשחייה בבריכה בלבד, אני יכולה לומר שלא עובר עלי יום חול בלי שאני שוחה בבריכה או בים".
כיום זה קל יותר עבורה, שכן זוהי גם העבודה שלה. "באופן טבעי בחרתי לעבוד בבריכה", מסבירה סמדר, "וסידרתי לעצמי את מערכת השעות באופן כזה שבכל יום יישאר לי זמן לשחות בעצמי. לא מוותרת".
אבל מה כל כך מיוחד בשחייה? למה זה חשוב לך כל כך?
"קודם כל – התרגלתי לכך מגיל כל כך צעיר, עד שזה הפך להיות חלק ממני והגוף דורש את זה, אבל במקרה שלי יש גם סיבה נוספת: אני קטועת רגל, מאז שנפצעתי בתאונה בגיל שש עשרה, ומכיוון שאני רוצה שהגב שלי יחזיק מעמד לאורך שנים, אני מקפידה על שחייה מסיבות בריאותיות.
"אגב, בתקופה שאחרי הפציעה אושפזתי במשך כמה חודשים בשיקום, וכשהשתחררתי והגעתי הביתה לחופשה, שאלה אותי אמא: 'לאן את רוצה שאקח אותך?' ואני עניתי באופן טבעי: 'לים כמובן'".
עובדת היותך קטועת רגל לא מפריעה לך בעבודה?
"להפך, במידה מסוימת היא אפילו עוזרת לי, כי אנשים מקבלים ממני השראה. כשאני מלמדת מישהו לשחות הוא לא יכול לטעון 'אני לא יכול', כי אני בעצמי מתמודדת עם רגל אחת, ובכל זאת שוחה היטב.
"אגב, זו גם הסיבה שאני מתמחה באופן מיוחד בלימוד שחייה לאנשים עם מוגבלויות. הזדמן לי ללמד אפילו עיוורים לשחות. מובן שיש צורך בטכניקות מיוחדות ובאדם מיוחד שישחה לידם ויקשור את עצמו אליהם, כדי שלא יאבדו את הדרך או ייתקלו במכשולים".
עם כל ההנאה, אחרי עשרות שנות שחייה, זה לא נמאס לפעמים?
"לא, כי אומנם אני כל הזמן במים, אך בכמה כובעים שונים. לפעמים אני מלמדת הידרותרפיה, לפעמים אלו שיעורי שחייה ולפעמים זו שחייה עצמאית.
"אני עובדת הרבה בדיור מוגן וצריכה להמציא את עצמי בכל פעם מחדש, כי יש צורך בהרבה יצירתיות כדי ללמד קשישים בני 80 ואפילו 90 לשחות, או לעזור לאנשים אחרי אירוע מוחי או כאלו שמתמודדים עם פרקינסון להתגבר על הקשיים ולהיכנס למים.
"כשמישהו לא מצליח לשחות, אני מאמינה שאני אשמה בכך, ואז אני חוזרת הביתה ומנסה לחשוב מה אעשה בשיעור הבא כדי לתת לו איזו קפיצה, חוויה חיובית וביטחון. זהו עיסוק שנותן לי כל כך המון סיפוק, אז איך אפשר לומר שמשעמם?"
השמלה עושהאת האדם
"אנחנו משוחחות עכשיו, חצי שעה אחרי שחזרתי מהבריכה, כשאני לבושה בשמלה השחורה, האלגנטית, הנוחה והיפה שלי". במילים אלו פותחת את שיחתנו סימה כהן.
סימה, פנסיונרית שנונה ומלאת הומור, שמחה מאוד לספר על השמלה ועל הקשר המיוחד שנוצר ביניהן.
"קניתי אותה עם בתי במכירה לפני בערך עשרים שנה", היא מקדימה, "ומאז היא משמשת אותי בלי הפסקה – זו שמלה שהייתה נוכחת בכל החתונות של נכדיי, אם כי היא מעולם לא רקדה, כי אני לא רוקדת.
"גם בשמחות אחרות שבהן אני משתתפת – אני לובשת אותה. היא יוצאת איתי להרצאות במתנ"ס, לשיעורי 'תניא' שאני מוסרת וגם לשיעורי פרשת שבוע. אפילו כשהלכתי לנחם אבלים לבשתי אותה. השמלה השתתפה ב'קייטנה של סבתא' בהכנת יצירות, והיא משמשת אותי גם בחורף גם בקיץ. שטיפה קלה ביד בשמפו, תלייה במרפסת הפונה לים והיא שוב בשימוש".
איך ייתכן שאותה שמלה מתאימה לכל כך הרבה שימושים?
"האמת היא שאני לא בטוחה שכולם מזהים שמדובר באותה שמלה. לפעמים יש לה בת לוויה – עליונית יפה או צעיף, שרשרת, סוודר או מעיל. אבל כולם מגיעים מעל אותה שמלה בסיסית, שחורה ויפה".
ולך עצמך לא מתחשק לפעמים לגוון וללבוש שמלה אחרת?
"אני טיפוס מאוד קלאסי, לא מחפשת ייחודיות או נוצות להתהדר בהן. גם הפאה שלי זהה בדיוק לפאה שלבשתי לאחר החתונה, לפני 53 שנים, המשקפיים אף הם זהים לגמרי. נראה לי שזה דווקא נחמד לחברות מהעבר. אני פוגשת אותן לפעמים אחרי כמה עשרות שנים שלא התראינו, ובעוד כולן מתקשות לזהות זו את זו – אותי הן פשוט מזהות בקלות, כי אין הרבה שינויים".
בוקר טוב וקבוע
גבינה לבנה, שתי פרוסות לחם דגנים, ביצה, שמונה-תשעה זיתים וגמבה – זהו התפריט הקבוע שבו פותחת רונית ציוני, דיאטנית קלינית, מומחית לטיפול בהשמנה ובאכילה רגשית, את הבוקר שלה.
"כבר שנים שזוהי ארוחת הבוקר הקבועה שלי, כמעט ללא שינויים. אני אוכלת אותה בשעה תשע בבוקר ונהנית ממנה מאוד", היא מציינת, ואז מפתיעה: "זאת אף על פי שאני כדיאטנית סבורה דווקא שארוחה לא צריכה להיראות אותו דבר בכל יום".
אז את בעצמך לא מיישמת את התאוריה שלך?
"אסביר את עצמי קצת יותר: השאיפה היא שתהיה לנו תבנית בסיס לארוחת בוקר שחייבת להיות בריאה ומורכבת מפחמימות, ירקות וחלבונים.
"כשאנחנו באים ליישם את התבנית הזו חשוב מאוד שכל אדם ידע מהם המזונות מכל קבוצת מזון שטעימים לו, שבריאים עבורו, ושיוכלו להשביע אותו אחרי אכילת כמות קטנה וסבירה, למשך מספר שעות".
רונית מדגישה שאין מאכל מסוים ש'מתיישב לכולם טוב בבטן', אלא מדובר ב'קצב התרוקנות קיבה' שמשתנה מאדם לאדם.
"אני יכולה להדגים זאת על עצמי – אם אני אוכל יוגורט לארוחת בוקר, זה אולי יהיה בריא וגם טעים לי, אבל באופן אישי בתוך שעה כבר אהיה רעבה שוב.
"לעומת זאת, כשאני אוכלת לחם עם גבינה וירקות, אני מקבלת ארוחה מנצחת – היא גם טעימה עבורי וגם משביעה אותי לשלוש שעות לפחות. זו גם הסיבה שהארוחה הזו שמורה אצלי לאורך כל כך הרבה שנים כקלאסית עבור הבוקר שלי – זוהי הנוסחה המנצחת שלי.
"עם זאת", היא מוסיפה, "חשוב לי להגיד שמעצם היותי דיאטנית, ומכיוון שההתמחות שלי היא ללמד נשים להקשיב לגוף שלהן ולזהות כמה ומתי הן צריכות לאכול – גם אני קשובה לגוף שלי, ובימים שאני מרגישה שהגוף צריך משהו קצת אחר – אני נותנת לו.
"כך למשל בימים שאני רעבה יותר או מרגישה שאני צריכה משהו 'כבד' יותר מגבינה – אני מרשה זאת לעצמי. במקרה שלי אני יודעת שחביתה או ביצה קשה ישביעו אותי כמו שצריך, ואז אני עושה את השינויים הקלים האלו.
"אבל אין כאן המלצה גורפת, כי יש נשים שאצלן יתאימו דווקא מאכלים אחרים".
ולא מתחשק לך לפעמים לגוון?
"לא, כי הכל עניין של הקשבה לגוף, והגוף שלי לא צריך דברים אחרים. המקסימום של הגיוון אצלי מגיע בתוך הארוחה, למשל לחם מסוג אחר. אני חושבת שבחמש השנים האחרונות לפחות לא היה שינוי מהותי בארוחת הבוקר שלי, וגם לפני כן אכלתי ארוחה בערך זהה, וטוב לי ככה". ]
שגרה יצירתית
בין אם השגרה היא משאת חייכן, ובין אם אתן נאלצות לצעוד לתוכה בחוסר ברירה, כדאי שתדעו שתמיד ניתן לגוון ולייעל אותה. שרי מילר, מאמנת אישית לנשים, נוער וילדים, מסבירה איך עושים זאת בכל הרבדים:
הרובד המחשבתי
סקרנות:
ננסה להיות סקרניות ולהתעניין גם בדברים שלא תופסים את תשומת ליבנו בשגרה. את שוטפת כלים? נסי לקרוא מה שכתוב על בקבוק סבון הכלים וממה הוא יוצר; את יושבת על יד השולחן במשרד? נסי לחשוב על הצורה שלו ועל החומר שממנו הוא עשוי.
מהר מאוד תגלי שגם פעולות שגרתיות יכולות להפוך למעניינות. ישנם מחקרים שמוכיחים שמחקר והתעניינות מובילים לתהיות, להיקשים ולהסקת מסקנות. הדבר בולט אצל ילדים קטנים שהם החוקרים הטובים ביותר, וגם מלאים בשמחת חיים.
תחשבי טוב, יהיה טוב:
האם ידעתן שבראשינו מתרוצצות מדי יום כ-80-70 אלף מחשבות שרובן שליליות מכיוון שהמוח מנסה להזהיר אותנו? ננסה לגרום לכך שהן תהיינה ברובן חיובית, שכן מחשבה טובה מביאה בהכרח הסתכלות חיובית על דברים חיוביים וטובים, וזו ממלאת אותנו בחשק ובמצב רוח טוב לעשייה.
רשימה 'טובה':
כדי להצליח לראות חיובי מומלץ להקפיד לרשום מדי ערב בין שלושה לחמישה דברים ששימחו אותנו במשך היום. אלו יכולים להיות הדברים הבנאליים ביותר – שניצל טעים, מילה טובה שנאמרה, פרק תהילים שקראנו בכוונה וכדומה.
אחרי מספר ימים נשים לב שהאנרגיה שלנו מופנית וזורמת בעיקר לדברים חיוביים וטובים.
'כהן גדול' אצלך בבית:
כנשים, חלק גדול מהשגרה הבנאלית שלנו מתבטא בעבודות הבית. אם נרגיל את עצמנו לחשוב על החשיבות של העבודות הללו ועל כך שמשרתי השם בבית המקדש בכבודם ובעצמם היו עסוקים בחיתוך, שטיפה, שחיטה וכדומה, נרגיש שגם הפעולות האלו הופכות להיות מקודשות.
הרובד הרגשי
ככל שנחזק את הרגשות החיוביים שלנו, כך נקבל מרץ רב יותר כדי לפעול. ואיך נעשה זאת?
נלמד לאהוב את עצמנו:
נכיר ביכולות ובמעלות שלנו, ונדע שזה לא סותר את הענווה הפנימית. אלו מתנות שהקב"ה בירך אותנו בהן, ועלינו להשתמש בהן כראוי. נמשיך ונאהב כל אחד ממשפחתנו הקרובה והמורחבת, נאהב גם את התחביבים שלנו ואת הבחירות שאנו עושות.
ככל שנמשיך באהבה, כך נחוש שמחה פנימית ומוטיבציה חיובית, וירוויחו גם הסובבים אותנו.
רואים את הסוף:
לפני כל עשייה (גם אם זו הפעם המיליון שאנו מבצעות אותה) ננסה לדמיין את הרגשות שנחוש בסיומה – כך למשל כשאנו מבשלות ארוחה, נדמיין את ההנאה של בני המשפחה סביב השולחן כשהם אוכלים ונהנים, או כשאנו עובדות על דו"ח בעבודה נדמיין את הלקוח המרוצה, וכשאנו בודקות מבחנים לתלמידות – נדמיין אותנו מחלקות אותם ביום המחרת. נגלה שבאופן כזה הופכת העבודה השגרתית לפחות שוחקת.
להנעים:
נחפש דרכים שינעימו לנו את הפעילות השגרתית שאנו מבצעות, כמו מוזיקה נעימה, שיחת טלפון עם חברה וכדומה.
הרובד המעשי
כדי לפעול במרץ גם כשהשגרה חוזרת על עצמה, ננסה למלא מצברים באמצעות תזונה, נשימה, שינה, מחשבה ותנועה, או בקיצור –
תנשמ"ת'.
תזונה:
נקפיד על ארוחות מסודרות ומזינות ולא נשנושים. כשאוכלים ומנשנשים כל הזמן, זה גורם למצב רוח רע, לכבדות ולעייפות.
נשימה:
חשוב לעצור מדי יום ולנשום במודע כמה פעמים, ממש להתרכז בכל נשימה ונשימה. הנשימה תסייע להעברת החמצן לתאי הגוף באופן מיטבי.
שינה:
חשוב ככל האפשר לישון בשעה מוקדמת, וחשוב לא פחות – לדאוג לא רק למשך זמן השינה אלא גם לאיכות השינה: במקום נקי, שקט וחשוך.
מחשבה:
יש להשתדל לחשוב מחוץ לקופסה ולהיות יצירתיים גם כשנראה לנו שכל הרעיונות נגמרו. זה יעזור להתגבר על השחיקה וגם יעודד פיתוח של מחשבות טובות.
תנועה:
לא חייבים לעשות כושר מדי יום, אבל כדאי להיות בתנועה – אם, למשל, אנחנו יושבות בעבודה במשך שש שעות על אותו כיסא – נשתדל להניע את עצמנו ולקום מדי פעם, או שנקפיד ללכת ברגל לתחנת האוטובוס ולעלות במדרגות ולא במעלית. התנועתיות מפעילה את הגוף ומעודדת אותנו לפעול.
וטיפ אחרון – למי שמרגישה שהשגרה הפכה עבורה ממש לעול – נסי להשקיע בתחום נוסף שאינו קשור לעבודה וליום-יום השוטף שלך. משהו שאת אוהבת במיוחד, אפילו לשתות כוס קפה בנחת, לצייר ציור (אם את אוהבת) או לקרוא ספר טוב. אל תחכי לשנת הפנסיה או לזמן שתצברי בו מספיק כסף כדי לצאת לנופש. ממשי כבר כעת את החלום, לפי נטיות ליבך ובאופן שיעשה טוב לך ולמשפחתך.
