לאחר שהכתבה על מצוקתם של בני הדור השני לבעלי התשובה, טלטלה את המגזר, הגיע הזמן לחשוב על דרכי התיקון וההתמודדות הרצויה | רבנים, מחנכים וחוקרים, מנסים לאפיין את הבעיות ולהעניק פתרון כפול | הנקודות שיש לשפר, לפני שנפסיד דורות ונשמות | והטיפים שכדאי לחוזרים בתשובה ולבניהם לדעת | פרק שני בסדרה
היה נחמד פה לפעמים / היו לנו מספר התרגשויות / כמה רגעים של חסד / וגם כמה התנוצצויות.
אבל הרע פה מתחפש לטוב / והטוב כל כך חיוור / אז תצילי מה שתצילי / אנחנו צריכים למהר / אל תסתכלי אחורה / כי הכל עכשיו בוער.
גם אני בוכה עכשיו / יש לי פה עוד כמה חברים / כמה אהבות / וכמה דמיונות של נעורים…
אל תסתכלי אחורה / כי עכשיו הכל בוער / אין לנו דרך אחרת / ואי אפשר להישאר
השיר המצמרר הזה, שנכתב על ידי אומן הזמר החוזר בתשובה, עדי רן, מתאר את הבריחה הכואבת מ'סדום' של החילוניות. בריחה, מבלי יכולת להביט אחורה.
אבל רגע לפני שמצטרפים לשירה הזו, מתוך התנשאות על האחים התועים, מצמרר לגלות שיש ילדים וילדות, שאצלם כל הסיפור הפוך. הם בורחים, גם הם לא מסוגלים להסתכל אחורה, אבל הם בורחים מאיתנו. מהתורה ומהמצוות, רח"ל.
לב אבות על בנים. הכותל המערבי (צילום: פלאש 90)
בתגובות הכואבות שזרמו בעקבות הכתבה הקודמת שעסקה בסיפורו של 'הדור השני' לבעלי התשובה, גיליתי את המציאות המרה הזו. אלא, שבהיפוך גמור מאותה סדום, במחוזותינו – יש אין ספור צדיקים שיכולים להאיר ולהציל. לשנות ולתקן.
לפני הכל, חשוב להציף ולדבר. ללבן יחד את המציאות הכואבת. הינה, למשל, תגובתו של בנימין לוין, דור שני לחוזרים בתשובה ויזם חברתי, שמספר לנו את תחושותיו בעקבות הפרק הראשון שפורסם ב'משפחה'.
"כל החיים גדלנו במערכות החינוך החרדיות הרגילות – אבל הרגשנו אחרת. לא ידענו לתת מילים לזרות הזו. ופתאום יש עיתון ודפים שמבינים את ההתמודדות שלנו – זו תחושה מרפאה.
"שני הוריי בעלי תשובה: אבא מעין חרוד, עם מסלול חיים חילוני רגיל, צבא, טיול חו"ל, חזר בגיל שלושים ולמד ב'אור שמח'. גם אמא חזרה בתשובה בגיל 25, והם נישאו. אנחנו כבר נולדנו בחממה של רמות ג', עשר נפשות בבית אחד. ואני עברתי, לכאורה, מסלול רגיל: חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה. כאשכנזי לא היו בעיות בקבלה שלי, ועדיין, הייתי שונה כל הזמן. אבא שלי הוא היחיד ברחוב שהולך ללא מגבעת, אבא שלי מחבק את הראשישיבֶה שלי, ולא מבין למה זה חריג. אבא שלי יודע שצריך לשים על הראש בזמן תפילה שני כיסויים, אז הוא שם כיפה וכובע גרב. הוא לא ראה שכתוב שצריך בורסלינו (1,100 ש"ח)! בקיצור, חיינו כל הזמן – אחרת.
"כשהייתי בחור צעיר, רציתי להיות דומה לכולם. זו לא הרגשה נעימה להיות שונה. ביקשתי מאבא שלי לא להגיע לישיבה יותר ואבא לא בא. יום אחד, ראש הישיבה שאל אותי בחיוך למה אבא שלי לא בא. 'אני צריך שמישהו יחבק אותי'. אבל אני התביישתי. התביישתי לעלות לתורה כ'בנימין בן יובל'. התביישתי שסבא וסבתא באים אלינו לשכונה. התביישתי בדודים. התביישתי שכשאמא שלי מנקה את הבית, היא מזמזמת שירים לא של מוטי שטיינמץ"…
כשחושבים על זה, מגלים שכל הצדדים צודקים וצדיקים: יש פה הורים שבוחרים בדרך האמת; יש פה ראש ישיבה אוהב ומקבל; ויש פה ילד שמתבייש. ואת הילד הזה אנחנו כל כך רוצים איתנו, שלא ינשור, שלא יברח מהאור בלי להסתכל לאחור. איך עושים את זה?
אז אחרי פרק של תיאור הבעיה, הגיע הזמן לדבר על פתרון. את החלק הבא חילקנו לשניים: תחום עבודת התיקון של החברה החרדית המקבלת, ותחום עבודת התיקון של קהילת השבים.
הלוואי שיהיו הדברים לתועלת.
גֶן המהפכנות
את אחת המשקולות הכבדות נניח על המחנכים והמחנכות הצדיקים והצדיקות שעוסקים במלאכה הקדושה הזו. עובדים עם הנפשות ועם הנשמות הגבוהות האלו, שהוריהם עזבו את הכל ובאו. ובבריחתם הורישו להם את 'גֶן המהפכנות', הגֶן שמחפש אמת בלי פשרות. הגן שלא עושה הנחה. גם לא למורים ולמחנכים.
הרב אלחנן רייזמן – בין שאר תפקידיו, הוא מנהל חינוכי בתלמוד תורה 'אמונת ציון', משפיע קבוצת 'חזק ואמץ' של ארגון הקירוב 'צהר' ויו"ר ארגון 'האירה' – מאירים את החיים:
"ראשית כל, אלו שזוכים להתעסק עם משפחות וילדי בעלי תשובה – צריכים להרגיש זכות ושליחות, לפחות כמו אלו שזוכים להחזיר את הוריהם בתשובה. מלאכת הקירוב לא מסתיימת אחרי שההורים מניחים תפילין, אלא אחרי שהילדים מתאקלמים ומתחנכים והדור השני והשלישי צומחים יראים ושלמים".
אלו הנקודות שנותן הרב רייזמן לעוסקים במלאכה הקדושה. כל נקודה, ראויה להילמד לעומק:
למלא את מקום ההורה – חלק מהתפקידים הבסיסיים בלמידה של הילד החרדי – נתונים לאביו. אך בעוד אב שלמד בישיבות יודע כיצד ללמוד עם ילדו, אבא שחזר בתשובה, בדרך כלל לא מיומן דיו ללמוד עם הילד. הלמידה מתוחה והילד אינו מעוניין ללמוד עם אביו. ולכן הילד פחות מצליח בלימוד. כאן המשימה מוטלת על המלמד.
המחנכים צריכים להיות בעלי רגישות מיוחדת. ללא התנשאות, להבין כיצד לדבר עם אנשים שאינם מגיעים מאותו קהילה ומאותו מגזר. "כמעט כל ילד שסובל", אומר הרב רייזמן, "משדר סימני מצוקה. המחנכים חייבים להיות ערניים, לא לחשוב שהתעלמות תפתור את הקושי. כל סימן הוא קרש הצלה, שחייבים להשתמש בו. היום יש פתרונות לרוב הקשיים. רק צריך לזהות ולהתאים.
צילום אילוסטרציה למצולמים אין כל קשר לנאמר בכתבה (צילום: פלאש 90)
"כל מחנך שזוכה לחנך בן של בעל תשובה, חייב להכיר את הילד ואת כל מה שעובר עליו. הוא צריך לשאול אותו לתחושותיו, להתייחס אליו בעדינות, לא לפגוע, בפרט כשרואים שהילד אינו כתמול שלשום. צריכים להיזהר שלא לאיים, וודאי שלא להשתמש במילים כמו 'נזרוק אותך'. אלא להפך, לחזור ולומר: 'אנחנו לא נוותר עליך בשום שלב, אלא נתמוך ונסייע לך'".
בתלמוד תורה שלו, 'אמונת ציון', פיתח הרב רייזמן מרכז חינוכי טיפולי בתוך המסגרת. "יש קומה שלמה ובה חדרי טיפול. כל ילד עובר מיפוי פעמיים בשנה, שבו מתעמקים בכל ילד, להבין מה טיבו, מה החוזקות שלו ומה קשיים שלו, וכך בונים לכל אחד תוכנית. יש כאלו שהתוכנית הכללית של הכיתה מספקת את צורכיהם ויש כאלו שצריכים תוכנית פרטנית".
מחנכים ליראת שמיים – זה קשור לכל ילד, ודאי לבני הדור השני של בעלי התשובה. "אני נוהג לומר למלמדים: 'אנחנו מחויבים לגרום לכל ילד להיות מחובר לד', לתורה ולמצוות, גם אם זה על חשבון ההספקים. ולכן, שימת הדגש היא, כיצד להאהיב שם שמיים על הילד".
נקודות המעבר – אחד מגורמי הקושי הגדולים אצל הדור השני, זו תחושת האפליה. בעיקר במעברים בין המוסדות, חיידר, ישיבה, ישיבה גדולה, בית ספר, סמינר וכו' – שם טמון הקושי הגדול. כי גם ילד שהצליח והתקדם, ברגע שמגיע לשעת מבחן ולא רוצים לקבל אותו, הוא מקבל את הטראומה של החיים. זו השעה הכי רגישה.
וכאן חשוב לו להסב את תשומת הלב לאחד הדברים החשובים ביותר בבחירת מוסדות: "ילד חייב להיכנס למסגרת שרוצים אותו בה ולא עושים לו טובה – מסגרת שהוא לא נמצא בה על תנאי, או על איומים. לכן עדיף שיהיו מסגרות המיועדות למשפחות בעלי תשובה או קהילות שפותחות את הלב ברצון ובשמחה".
פותחות את הלב ברצון ובשמחה, לא מילה זוטרתא היא. נצטרך לעבור דרך בשביל זה.
לא מדבר חרדית
גם הגב' עינת בר-דרור, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולגיה, חוקרת תהליכי זהות והתמקמות בקרב חוזרים בתשובה וילדיהם, רואה במערכת החינוך את קרש ההצלה עבור הדור השני. "מערכת החינוך חשובה ונחוצה לכל ילד באשר הוא, בטח לילדים של חוזרים בתשובה. חשוב כל כך שהמחנכים יכירו ויפנימו את זה. הם עובדים עם ילדים שההורים שלהם מגיעים מרקע שונה, מדברים שפה אחרת, שצריך להקשיב לה ולא לצעוק עליה, בטח לא להפעיל סנקציות רגשיות כלפיהם".
גב' אורית כהן, זו מהכתבה הקודמת, מדגימה מהסמינר שלה: "אני רציתי, מבטיחה שרציתי, רציתי מאוד להיות כמו כולן. אבל לא הייתי. אבא שלי עבד ואמא שלי הייתה עם מטפחת ולא פאה. ואז, כשהעזתי לשאול את המורה איך היא לובשת פאה, היא צעקה עליי והוציאה אותי מהכיתה לשבוע. היום אני מבינה אותה, אבל אני גם מבינה כמה הצפה רגשית הייתה בשאלה התמימה הזו:
"'אולי אמא שלי יותר צדיקה ממך, המורה? ואם כן, אולי גם לי יש מה להחזיר אותך בתשובה, ואת תוכלי לקבל מאמא שלי, ולא רק ללמד את אמא שלי?' ככה, אולי, אהיה שווה עם כל החברות. גם עם החברה, שאמא שלה מפקחת ארצית ויש לאמא שלה הרבה מה לתת למורה… הייתה בשאלה הזו בקשה נואשת, בבלבול הזה שהרגשתי. ואולי התכוונתי למשהו אחר לגמרי: 'אמא שלי, שאני כל כך רוצה שהיא תהיה כמו כולן והיא מתעקשת על המטפחת, המורה, אולי תשכנעי אותה?'
"אבל לכל השאלות הללו לא היו לי מילים, בטח לא מול כל הכיתה. הן קפצו בתוכי בצעקות ודמעות. אולי אם המורה לא הייתה משעה אותי על חוצפה, אלא הייתה מנסה להבין ולקחת אותי לצד, הייתי מצליחה להירגע קצת".
בר-דרור מציינת מתוך המחקר שלה: "הדור השני שנשאר בחברה החרדית מספרים, שאחד התיקונים שהם מרגישים שחובה עליהם לתקן, זה שכשהם עצמם נעשים הורים לילדים, הם לא מאפשרים להתנשא עליהם, כמו שהתנשאו על ההורים שלהם.
"ההורים, החוזרים בתשובה, חוו תלות קשה: 'אם לא תיישר קו איתנו, אם לא תלך לייעוץ שאנחנו נשלח אותך אליו, לא תוכל להשאיר את הילד שלך איתנו'. הורים לדור שלישי מגיעים כבר עם ביטחון ולא חוששים לומר את דעתם ומחשבותיהם. לפעמים הם מרגישים צורך לתקן את הבושה שחוו הוריהם".
"אלו שזוכים להתעסק עם משפחות וילדי בעלי תשובה צריכים להרגיש זכות ושליחות. הרב אלחנן רייזמן
והינה עוד סיפור מזעזע ששמור באמתחתה. לא נרצה לשמוע אותו, אבל אם לא נשמע, איך נתקן?
"אחד המשתתפים במחקר סיפר, שבילדותו התעצל פעם ולא הכין שיעורים. הרב'ה צעק על הילדים שלא הכינו שיעורי בית. הוא זרק את הכיפה של אחד השובבים, ולו, בן לחוזרים בתשובה, הוא גזר את הפאה… האבא הגיע, משתולל מזעם. וזה חדש: כי הורים חוזרים בתשובה פוחדים מהמערכת שקיבלה אותם אליה, עד שקיבלה, והם נוהגים לשתוק ולהוריד ראש. אבל האבא הזה לא ויתר. הוא עירב רבנים נוספים ונעשה שימוע למלמד. בשימוע, האבא שאל את המלמד: 'למה לילד אחד זרקת את הכיפה ולילד שלי גזרת את הפאות?' והמלמד השיב את התשובה המזעזעת: 'כי הבן שלך הוא בן להורים חוזרים בתשובה. הורים כאלו לא עושים בלגן'".
המלמד סולק מתפקידו, כמובן. אבל זה מחייב להדהד את התובנה.
כדי להעמיק את בירור העניין, שוחחנו עם אנשי עמותת 'שלבים', לקידום פריפריה החרדית. המנהל – הרב אילן קוסמן ומנהל תוכנית החינוך – הרב ישראל שילה, שניהם יודעים פה אחד: "בסופו של דבר בעל תשובה, כאדם, אינו שונה מאף אחד אחר. רק השפה וההגשה שונים.
"הנה סיפורו של רב'ה בת"ת חסידי: באספת ההורים, אמרתי לעשרה אבות שהבן שלהם מאחר לתפילה. כולם קיבלו את זה והבטיחו לטפל. ורק אבא אחד החוויר ובאותו יום העניש את בנו חמורות ולא הרשה לו להגיע לטיול השנתי. מה עושים? מה קורה לאבא הזה בראש?'
"זהו, שכדי להבין מה קורה בראש, צריך להקשיב להיסטוריה של האבא, ללכת אחורה ולהבין: איזו דרך הוא עשה עד לתפילה הראשונה שלו עצמו? אלו תקוות הוא תולה בילד; איך הוא מבין את המילים 'ילד מאחר לתפילה' – ורק אז נבין את עוצמת החרדה. כי אי אפשר לדבר איתו באותה שפה שמדברים עם אבות אחרים, מנוסים יותר.
"אבא אחר מתחנן לייעוץ: הבת שלו, בת שש, לא מקפידה על נטילת ידיים. כל אבא חרדי – רגוע. הוא יודע שזה יגיע. היא תגבה, תיגש בקלות לכיור, תלמד את ההלכות ותקפיד עליהן בעצמה. אבל אם נשיב תשובה פשוטה כזו לאבא חוזר בתשובה – נאבד אותו. אנחנו נצטרך להקשיב לו. לאן ההתנהגות של הבת שלו לוקחת אותו, ממה הוא פוחד, ממה הוא לחוץ, למה הוא לא נושם בגלל בת השש שלו. רק אם נקשיב ונבין אותו באמת, נוכל לענות לו תשובה שמתאימה לו ולילדה שלו".
מוחקים סיפור אהבה
ויש גם את 'גאוות היחידה' שלנו, שעשויה לפגוע באלו שלא ממש ביחידה. "אחת החברות תיארה לי סצנה של פורים", אומרת בר-דרור, "כל השכנות הכינו מאפי בית למשלוחי מנות. רק אמא שלה קנתה עוגות בהכשר מהודר והפטירה לילדים: 'אין מה לעשות, על המטבח שלנו עדיין לא סומכים'. 'ואני', אמרה הבת באומץ שהיה בו גם עלבון גדול, 'אני מכינה מאפה בית לכל השכנות. מי שלא רוצה – שלא יאכל!'"
מעבר לאנקדוטה, יש כאן עמקים של צער, של זרות, של חוסר קבלה: את מאפה הבית שלי, את היצירה שלי, את מה שאני הכנתי – לא יאכלו. המאפים שלך לא יבואו בקהל, לא כי אנחנו יודעים על ליקויים במטבח שלך, אלא כי אנחנו לא סומכים.
בטח שזה בסדר להדר בכשרויות, וזה בסדר גמור לא לאכול מכל מטבח שהוא. אבל אולי נכון לשמור את ההידורים הללו בשקט, ולתת לאדם שמולנו תחושה חמימה, מקבלת ומעריכה.
"בגדול", מסבירה בר-דרור, "בעלי התשובה מגיעים ממקום של הֶבִיטוּס – רקע תרבותי מעולם קודם. ואת כל העולם שלהם הם שמו על 'השתק', אבל זה לא באמת מצליח. אי אפשר לעצור ולהשתיק את העולמות הללו.
"הילדים גדלים בלי התרבות החילונית המוכרת להורים שלהם. מאידך – הם נחשפים אליה בצורה מקוטעת, בלי הבסיס של מה כן, מה מותר, מה אפשר, מה צריך. זה מציב אותם בקונפליקט: זו התרבות של המשפחה שלי בעבר. אבל אני זה שצריך ללמד את ההורים שלי את התרבות שהם עדיין מהגרים בתוכה. אני זה שצריך להגיד לאבא שלא שמים תפילין בלי תיק. ושלא שמים תיק על הגב.
לחשוב על כך שאנו עלולים לאבד כאלו ילדים מיוחדים. הרב אילן קוסמן
"ולפעמים, הילדים כבר לא מחזיקים ראש מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה לא – ושם מתחילות הצרות. סיפר לי מרואיין, שכשהיה ילד קטן בחיידר, הוא סיפר לחבר שלו בהפסקה שאתמול הוא שיחק עם הכלבה החמודה של הדודים שהמליטה גורים. הרב'ה עבר ונתן לו סטירה. זו מורכבות בלתי נסבלת".
והתוצאה היא, שהילדים מוחקים את ההורים שלהם: "אחד מבני הדור השני סיפר, שהוא התעקש שאבא שלו יחליף את שמו מ'ערן' ל'יהודה'. למה? בגלל הפדיחות בעליה לתורה. לאמא קראו 'דפנת', ולילדה שלה לא היה נעים, אז גם היא שינתה לאמא שלה את השם".
וילד שמוחק את שמות הוריו, יתקשה מאוד להחזיק בדרכם.
והינה עוד נקודה שנראית רק טריוויאלית, אבל עמוסה בתוכן רגשי: "במחקר שלי שוחחתי עם איש חינוך, שסיפר על ילד, דור שני, שמופיע לכיתה עם תחפושת של פיראט, מול כל הכהנים הגדולים וספרי התורה. בשביל משפחה חרדית שקוראת כתבות בעיתון ושומעת שוב ושוב ש'אתה מתחפש למה שהנשמה שלך רוצה', הילד הזה שרוף. אבל בשביל אמא חוזרת בתשובה, התחפושת הכי מוכרת מאז שהיא ילדה זו תחפושת של פיראט. מה הבעיה?"
והאמא החרדית בולעת את הרוק ואומרת: "אתם רואים? אי אפשר לתת לו לשחק עם יודל'ה, ספר התורה החי שלי".
"אפשר להבין את האמא החרדית. אנחנו חרדים כל כך לייצר עולם מוגן, שמור, נטול יצרים ורצונות שאינם עולים בקנה אחד עם דרך החיים שלנו, שאין אצלנו מקום לפיראטים".
ומנגד? חייבים לזכור שאנחנו מספיק חזקים כדי לשאת רצון פורימי של ילד בן שמונה. הפיראט הקטן, יכול לצמוח לגדול הדור הבא.
וזה רגע מבחן לעצמינו: האם אנחנו יכולים להכיל 'ערן' בבית הכנסת בלי לזקוף גבה ולפלוט חיוך או אנחה? האם נוכל לשוחח עם 'דפנת' מבלי לרוץ ללמד אותה הלכות? נוכל להקשיב בשוויון נפש למשחק של ילד עם כלב של דוד שלו?
"ועל כל זה, יש גם אתגר הפוך", מוסיפה בר דרור. "ילדים בדור השני חווים את ההורים ככאלו שמגזימים בקיום המצוות, לוקחים חומרות לא מקובלות ומקפידים עליהן מאוד, הרבה יותר מבכל בית חרדי סטנדרטי. והכי גרוע: הם מחילים את החומרות על הילדים. כי מבחינת ההורה, הילד – הוא הוכחה לכך, שהתהליך שלהם הושלם. לילד כזה יש עול עצום על הכתפיים. הוא צריך להוכיח שהתהליך של ההורה נכון ומושלם. וההורה עצמו – לא נמצא שם עבורו".
האם יש לנו מספיק מודעות להושיט להם יד ולב, לקבל אותם?
לא חבל להפסיד?
כדי להכיל ולסייע לבני הדור השני, חייבים להצטייד במנות גדושות של ענווה. המידה היפיפייה הזו, שמאפשרת לנו ללמוד מכל אדם, שמלמדת אותנו להקשיב, בגובה העיניים.
הרב רייזמן יודע את זה מהשטח:
"חשוב מאוד לדבר איתם בהכנעה וענווה, בכבוד ובתחושת הפריה הדדית. צריך לדעת, שלכל אב ואם בעלי תשובה יש עבר גדול, ויש להם הרבה מה לתרום לנו. אפשר וצריכים ללמוד מהם הרבה.
"ברגע שהגישה היא כזו, ממילא הכל מתנהל אחרת. המחנכים שמגיעים מהמגזר החרדי, רגילים לדבר בשפה ובסגנון שמדברים בישיבה, בקהילה ובבית הכנסת. אך השפה הזו אינה ברורה דיה לחוזרים בתשובה, ויש לוודא ולבדוק כל פעם האם אנחנו מובנים, האם אנחנו מדברים מספיק ברור, האם המסר הועבר כמו שצריך, והאם קלטו את הרעיון בצורה טובה.
"חוזר בתשובה רוצה להבין ורגיל לשאול. לא כל שאלה היא התרסה. לפעמים השאלה מגיעה ממקום של רצון לדעת, ומתוך הרגל שמותר וצריכים לשאול. אבל כאשר הורה שכזה נתקל במחנך שאינו מיומן מספיק, עלול להיווצר הרושם שההורים מתווכחים בכוונה – או שהם לא מקבלים את דעת המחנך. וכאשר אין תמימות דעים בין ההורים למחנכים, המסרים שהבן מקבל נעשים סותרים. המחנך מדבר כך וההורים מדברים אחרת, והילד מבולבל.
"חוסר התיאום גורם גם לכך, שהמחנך מתחיל לחשוב מחשבות שליליות על הילד. הוא משוכנע שהוריו אינם נורמליים, שהם מוזרים וכדומה. ואם הרגשות הללו נמצאים באוויר, והמחנך לוקח צעד אחורה בקשר ובחינוך הילד, כי הוא לא מסתדר עם הוריו ולכן הוא מעדיף לא להתעסק עם הילד מעבר למה שמוכרח – הוא למעשה יוצר דחייה כואבת ומסוכנת.
"וילדי בעלי התשובה הם ילדים רגישים. כי גם ההורים שלהם רגישים. ולא, זה לא בגלל שהם חלשים. להפך, הם אנשים יותר חזקים מכל אחד, אבל צריכים לזכור שהם מגיעים ממקום אחד ומנסים להיכנס למקום אחר. הם מתקבלים בהרבה מקרים בחרדה".
"לילדים של בעלי תשובה אין את החלומות שחרדים יונקים עם חלב האם". הרב ישראל שילה
אבל מה שכואב לבנימין לוין יותר מהכל, זאת ההחמצה שלנו. ההחמצה הגדולה של דמויות מופת: "אני מתבונן בהורים שלי. לא היה חסר להם כלום והם קמו ועזבו הכל, כדי להתקרב להשם, מתוך אמת פנימית חסרת פשרות. והינה, במקום להעלות אותם על נס, במקום שהם יהוו מודל – כמה אנחנו צריכים ללמוד מהם, איך לעבוד את השם לא כמצוות אנשים מלומדה – במקום זה, מפקירים אותם ומתרחקים מהם.
"אתם לא קולטים כמה אתם מפסידים מהריחוק הזה!" הוא זועק. "כשאנשים נשארים לאכול את הצ'ולנט שלהם עם עצמם, הם מחמיצים מודל שיכול לקרב אותם לעבוד את השם באמת ובאמונה. זה פשוט הפסד. יש בינינו כל כך הרבה דמויות של אנשים שהקריבו חיים למען התורה, אבל לא תמיד שמים לב אליהם בכלל.
"יום אחד", הוא מספר, "הלכתי לבקר את אבי, ששימש כצלם באולמי 'בית ישראל'. אבא שמח לקראתי וחיבק אותי בחום. אחד האברכים שאל אותי – מי זה? השבתי לו: 'זה אבא שלי'. והוא השפיל עיניים: 'אבא שלי מעולם לא חיבק אותי'.
"אני יודע, זה לא אפיון. יש אבות חרדים מחבקים והורים חוזרים בתשובה שלא נוגעים בילדים שלהם. ועדיין, כפרפרזה: יש בבעלי התשובה משהו חם, לא קפוא, משהו מחבק ונעור, ואפשר, אפשר ללמוד כל כך הרבה מהשפה של בעלי התשובה!"
לא חבל להפסיד?
נורה דולקת במקרר
אחד האתגרים הכי מחרידים, זו שלמות הבית של בעלי התשובה. "רוב המשפחות בסביבת הוריי", מספר לוין, "חווים קשיים עצומים. חלקם פירקו את הבית בגיל מבוגר והותירו ילדים אומללים".
ויש לזה סיבה – מראש ההרכב היה גרוע:
"אמא שלי סיפרה לי איך היא התחתנה: הציעו לה את כל הבחורים של הישיבה לחוזרים בתשובה 'אור שמח' – והיא נישאה למי שהיה הכי פחות גרוע. זו האופציה שנתנו לה במדרשה. שיטות השידוכים במגזר החוזרים בתשובה – קשות מאוד. בשלב הראשון יש להם הרבה אורות והתלהבות – והם נכונים לשמוע את כל דברי הרב והרבנית. הקול הפנימי, לא מקבל אצלם במה.
"רק בגיל מבוגר יותר, הקול הפנימי מתגלה לפתע. אנשים שהתחתנו בצוו אלו שיודעים עליהם הכל, יותר טוב מהם, מוצאים את עצמם מרוסקים. וזה משפיע על הדור השני, שפוחד מאוד להינשא ולשחזר את הזוגיות הרעועה שראה בבית. אין לי מחקר", הוא אומר, "אבל אני רואה בעיניים. זה המצב והוא עצוב".
לפעמים השיטה הרבה יותר קשה ומסוכנת. 'מקובל' או 'מדריך רוחני' שאומר: "זה הזיווג שלך, אני רואה בשמיים"; או "אין פה מקום לרצון שלך. זה מה שהשם רוצה שתעשה, ואנחנו מכופפים את עצמנו לרצונו". הערבוב הזה בין האמת וקרבת האלוקים לבין מקום הפטרונות, השליטה והפסולת, הוא ערבוב קשה ומסוכן.
"אמר לי משתתף במחקר", מצטטת הגב' בר-דרור, "'אני לא כועס על ההורים שלי, כי זה כמו פעם – כשהייתה רק חברה סלולרית אחת, והיית שבוי שלה, גם כשהיא העלתה מחירים ללא שפויים".
במקום פטרונות צריך לבוא ליווי. "מה שראיתי במחקרי", כך בר-דרור, "זה שהדבר שהכי עזר לבעלי התשובה, זו משפחה מלווה שנתנה להם מעטפת לווי בצורה חברית ולא פטרונית. זו עבודה מורכבת, זה 'לעזור' ולא 'להציל', להתערב מבלי לעקֵר את המקום שלהם".
גם קוסמן ושילה מכירים את הצורך הזה, ובדיוק לכן הקימו ב'שלבים' את תוכנית 'מעברים': השם 'מעברים' מגלם את הפתרון שלא מגיע מחדרים ממוזגים סגורים, אלא מהשטח האפור, הלוחם, המתאבק. הפתרון שמגיע מהקצה: בתוכנית אנחנו מלווים תלמידים החל מכיתה ח' לישיבה קטנה ועמוק לתוכה.
"לילד חרדי המסלול ברור: חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל. ככה עשו אבא וסבא, וכך גם יעשו בדורות הבאים – בעזר ד'. אבל ילדים של בעלי תשובה לא מכירים את השפה הזו. אין להם את החלומות האלו, שיונקים עם חלב האם. אין להם את השאיפות האלו וזה מפחיד אותם מאוד.
"ילד שגר בפריפריה, חווה סדר יום אחר לגמרי מילד שגר בקריית ספר. אין לו 'מתמידים' בשעות הערב ולא סבא שבוחן אותו על סוגיות גמרא בשולחן שבת. הוא מגיע לישיבה והמשגיח דופק על הסטנדר וצועק 'אלול!!!' והוא נבהל, מבועת ולא מבין, מרגיש כל כך זר לשפה הזו – ומחפש לחזור למוכר.
"פגשנו נערים, שכאשר שאלנו אותם: 'מה אתם עושים בבית? למה אתם לא בישיבה?' הם השיבו בפשטות: 'הייתי בשבת בישיבה, המשגיח עצבן אותי, חזרתי הביתה ואף אחד לא שאל למה אני לא חוזר. המשגיח התייאש ממני ואבא לא יודע מה עושים'.
"האין אונים הזו, הוא תוצר של חוסר ליווי. ואותו בדיוק אנחנו רוצים למנוע: אנחנו לוקחים אותו מכיתה ח' והופכים להיות 'אח גדול' או 'חבר' לאורך הדרך. יש סדנאות קבוצתיות, יש שיחות אישיות וליווי פרטי, העיקר שהוא, ברחוב, לא יהיה".
"כל החיים גדלנו במערכות החינוך החרדיות הרגילות – אבל הרגשנו אחרת". בנימין לוין
בסיפור מצמרר הם מתארים מה יכול ללכת לאיבוד בקלות ללא הליווי: "לפני מספר שנים, פגשנו תלמיד שבית הוריו התפרק על רקע דתי: האמא חזרה בתשובה בצורה קיצונית והאבא חזר לאחור. הילד עבר תהפוכות בתוכו ובכיתה ח' החליט שהוא רוצה לחיות עם אבא שלו. הוא קבע להגיע לשבת לאבא, אבל האבא לא היה בבית באותה שבת. הוא השאיר לבן אוכל במקרר. במוצאי שבת האבא מתקשר והבן מספר לו שהוא צם כל השבת, כי הוא חשש שמא הנורה נותרה דלוקה במקרר והוא חשש לחילול שבת.
"אתם מבינים מה זה?!" הוא אומר כמעט בזעקה. "לישיבה הנער הצדיק הזה לא רוצה ללכת, אבל לצום שבת שלמה כדי לא להיכשל בספק חילול שבת – אין לו שום בעיה. ולחשוב על כך שאנו עלולים לאבד כזה ילד מיוחד".
אמת או פקפוק
וכאן אנו מגיעים לחלק השני של הכתבה, לחלק התיקון של החוזרים בתשובה בעצמם.
כי גם האנשים האמיצים האלו, בעלי האמת חסרת הפשרות ותעצומות הנפש, לא יכולים לשקוט על השמרים. בין אם הם חובשים בורסלינו, בין אם זה כובע גרב – העבודה עדיין נמשכת.
בדיוק כמו שהקהילה לא יכולה לומר: "החזרנו אתכם, זהו", גם הם לא יכולים לומר: "חזרנו, דיינו". העבודה היא תמידית. ופנימית. הינה רק כמה נקודות:
גב' עינת בר-דרור מצביעה על נקודה חמקמקה:
"לפעמים ילדים לבעלי תשובה מציינים שהם קיבלו שני מסרים. האחד – מודע, והשני – לא מודע. על פני השטח ההורים מכוונים לציית למערכת, להתנהג בכל הדיוקים והדקדוקים שלה. מתחת לפני השטח, עם אותו 'גן מהפכנות', ההורים ממשיכים לפקפק, לא לקבל כל דבר כמובן מאליו, לא לסמוך בעיניים עצומות, לחפש, ולהמשיך לחפש.
"תחשבו: הם ערערו לחלוטין על העולם הקודם שלהם. לערער על עולם – זה הדבר הכי מנוגד לתפיסה החרדית, שדורשת הליכה מובהקת בתלם וציות ללא עוררין. זה כוח שנמצא בתוכם ויכול להוביל אותם לאמת ללא פשרות. אבל ההורים צריכים להבין את המסר הכפול הזה שהם מחזיקים, לקחת ממנו את הטוב שבו, שיוביל אותם ואת ילדיהם לאמת ולא להתנגחות".
לא קל להחזיק את המורכבות הזו. הינה דוגמא ממחקרה של בר-דרור: "ילד של חוזרים בתשובה 'מועף' מהת"ת, כי הביא לכיתה תמונה בה הוא מנשק סוס. ההורים צילמו אותו בחופשה האחרונה. ההורים אומרים לעצמם: מה הבעיה בתמונה כזו? אין שום איסור שכזה! מאידך, ההורים צריכים גם לחזק ולהזין את המערכת הזו, שעכשיו הם רוצים להשתייך אליה".
להצליח להחזיק את החבל משני קצותיו, זו אומנות אמיתית: בת"ת לא מכירים מספיק את עולם החי ולכן הם נבהלים. אנחנו מצד אחד נקשיב למה שהת"ת אומר, נכבד אותם – וגם את העובדה שיש דברים שהם לא יודעים… – כי יש הרבה מאוד דברים שהם יודעים ואנחנו רוצים ללמוד מהם.
ככה זה מורכבות. זו עבודה עמוקה ולא פשוטה, בפרט למי שליבו נוטה לקצה ובורח מפשרות, אבל זו עבודה משתלמת. ככה יוצאים ילדים שיכולים לשאת מורכבות, עושר נפשי.
"סיפרה לי מרואיינת", מספרת בר-דרור, "שהרב בכיתה שאל את הילדים: מי רוצה להישאר פה כל היום וללמוד עוד ועוד תורה? כל הילדים צעקו: 'אני!' ורק הילד שלי – לא. הוא רצה ללכת אחרי הצהריים לשחק".
הילדון החמוד הזה לא הרגיל את פיו לדבר שקר, והרי כולנו יודעים שכל הילדים רצו ללכת לשחק וגם הרב רצה להגיע הביתה ולא להישאר עד הלילה ללמד. אלא מה? הילדים בת"ת יודעים, שלהביע רצון זה לא אומר בהכרח שהם מחויבים גם ליישם אותו. לילד של חוזרים בתשובה המורכבות הזו עדיין לא פשוטה. אולי כי יש לו אמת ללא פשרות, ואולי כי הוא עדיין צריך ללמוד מורכבות.
תלות
נקודות העבודה שלובות אלו באלו בדרך למציאת פתרונות. גב' אורית כהן, בת לחוזרים בתשובה, מספרת: "בתחילת הדרך, ההורים שלי ניגשו לכל שאלה לרב. רק הוא יגיד להם איפה לגור, רק הוא יסביר להם מה ללבוש. איזו כשרות לצרוך ואיזה ממתק לחלק ביום ההולדת שלי.
"אני יכולה להבין אותם. הם היו מהגרים לגמרי, בתחושה עמוקה מאוד שהם לא יודעים כלום ואין דבר שהנפש משתוקקת אליו יותר מאשר שיהיה שם מישהו כל-יודע שינחה אותם בכל צעד ושעל. אותי זה קומם. למה שרב יחליט שנביא ביסלי ליומולדת שלי, אם אני רוצה שרשרת סוכריות?!"
אלו חלק מהקילומטרז'ים הנפשיים של השבים: מחד – כמיהה עמוקה לתלות, כגמול עלי אימו, ומאידך? עצמאות, חיפוש, ערעור על המקובל. הרצון והגעגוע הזה ל'אחר גדול' כלשונו של לאקן, פסיכואנליטקאי. ה'אחר הגדול', הוא מישהו יודע כל, מבין בכל דבר, שניתן להישען עליו לגמרי. זהו רצון עמוק וקדמוני בלב של כולנו.
אבל אנחנו חייבים להתבגר מהפנטזיה הזו, ולהבין שהמציאות לא מעניקה אותה, ושנצטרך לחשוב בעצמנו האם לקנות ביסלי או שרשרת סוכריות.
לא פעם, הקהילה החרדית, זו שיש לה תשובה לכל שאלה, מהווה קריאת-כיוון לפנטזיה העמוקה הזו. אבל דרך התורה והמצוות לא נותנת רק הגדרות ברורות, יש הרבה מקום לשאלה ולהתאמה אישית, ואת הדרך הזו, כל אדם, ובייחוד בעל תשובה, יצטרך לעשות עם עצמו.
אפשר גם אחרת
לסיום, מבקש הרב רייזמן לעשות סוף טוב ומרגש לסיפור שלנו: "זה היה לפני שנה, בשבת גיבוש שערכנו למחנכים. החלטתי להכין להם הפתעה. בליל שבת אחרי הסעודה, באמצע השירות והתשבחות, עצרתי ואמרתי שבעוד עשר דקות ייכנסו לכאן אורחים.
"עשר דקות חלפו, ובזה אחר זה נכנסו לאולם עשרה נערים בוגרים. לקח כמה שניות, עד שהמחנכים זיהו אותם. הם היו בהלם לראות אותם כך, בחורים עדינים מעוררי רושם עם פאות מסולסלות עם כובעים ובעקיטשע.
"ואז המתבגרים החלו לדבר. אחד מהם, משה, סיפר כיצד הוא היה הילד המופרע של הכיתה, שלא היה שיעור שלא הפריע. הוא גולל את הסיבות לכך. הוא תיאר בפנינו כמה מתח היה בבית. בכל יום הוא לא ידע האם הוא חוזר לבית שהאבא והאמא יהיו ביחד.
"אבל בשלב מסוים, המחנך בכיתה ה' היה עם לב רגיש, ובמקום לצעוק עליו הוא שאל אותו: 'מה קורה? מה מפריע לך?' ולאט לאט סיפר לו את ההתמודדות. ומאז הילד ידע שיש לו עם מי לדבר על הקושי שלו. וכך נשאר המלמד הזה בקשר איתו עד שיצא לישיבה.
"ילד אחר, נחמן, סיפר כיצד הוא לא הצליח לקרוא. לא בכיתה א' ולא בכיתה ב' ולא בכיתה ג'. רק בכיתה ו' הוא קלט את הקריאה. בכל אותן שנים הילד קיבל הוראה מתקנת. כל שנה מחדש הצמידו לו עזרה וכך הוא הצליח להתקדם.
"כשהוא כבר החל לקרוא, היה צורך להדביק פערים והוא קיבל חונכים לכמה מקצועות, עד שעלה על דרך המלך ונהפך לאחד המצטיינים של הכיתה. כשנכנס לישיבה קטנה, התחיל לשאול שאלות של אמונה ויהדות. המשגיח של הישיבה הבין לליבו ושוחח איתו והסביר לו באהבה ובנעימות. כיום הוא אבא לבן, לומד בכולל, אוהב את התורה ומחובר לקב"ה.
"דוד סיפר שכל האחים הגדולים שלו נשרו מהלימודים. הוא נחשף בביתו לכל הקלקולים ולכל העולם הגדול, ההליכה שלו לחיידר הייתה קשה מנשוא. כל יום מחדש הוא שאל את עצמו למה ללמוד בתלמוד תורה, כשהאחים שלו 'חוגגים' להם.
"'אבל התלמוד תורה לא ויתר עליי. כל מחנך דרבן אותי, האיר לי פנים, אהב אותי. הרגשתי שאני עטוף בכל כל הרבה אהבה'. הוא נעמד מול המחנכים וזעק בבכי: 'זה שלא ויתרתם עליי, זה שאהבתם אותי גרם לי להיות איפה שאני היום, שיושב ולומד בשמחה ובסיפוק'.
"ככה", מספר הרב רייזמן, "שמענו עשרה סיפורים, שכל אחד מהם נוסך כוחות אדירים להמשיך. כי אפשר גם אחרת. אפשר להציל נערים ולהקים דורות של נאמנים לקב"ה ולתורתו". [
הנשירה חייבת להיפסק
הרב אלחנן רייזמן עם ארבעת הכללים למניעת נשירה
א. להילחם על כל נפש – לא לוותר על אף אחד, ולהילחם על ההצלחה והרווחה הרגשית של כל תלמיד. אם המחנכים יהיו דבקים במטרה ויסתכלו על עתידו הרוחני כמו עתידו הגופני (כל אחד יודע שאין שום בושה להפעיל את כל העולם כדי להציל ילד שיש לו מחלה קשה), זו תהיה מלחמת קודש חשובה. נלחמים על כל נשמה, לא מוותרים על אף אחד.
ב. אהבה – זה הבסיס לכל, המחנכים חייבים להיות אנשים אוהבים, וכבר כתב ב'ספר הברית', שראשית כל חייב אדם לאהוב את עצמו, ולאחר מכן הוא חייב לאהוב כל תלמיד באמת ובאהבה אין סופית.
ג. אמון – אם נאמין שלכל ילד יש תפקיד, ושכל ילד וכל נער יכול וחייב להצליח, וגם לא נחסוך שום מאמץ כדי שירגיש טוב ומוצלח, האמונה הזו תניע אותם להגיע למקומות ופסגות גבוהים.
ד. חיבור – אסור למחנך לומר, אפילו לא לעצמו, על תלמיד מסוים שהוא לא שייך ולא קשור. זה ראשית ההרס! כל מחנך חייב להאמין ולהרגיש שאם הילד הזה לומד אצלו, הוא שלו! ואסור לך להתנתק ממנו. יש עליו חיוב גדול כלפי שמיא, להשקיע וללמוד עם הילד, עד שיעלה על דרך המלך.
ולא, זה לא קשור רק לבני ה'דור השני'. זה קשור כלפי כל ילד: אם ניקח את אותם העקרונות ונעתיק אותם גם אצלנו, נעצור את הנשירה אם לא במאה אחוז אז בתשעים אחוז.
