מהי הרוח הפנימית היוצאת מתוכך ומספרת על רצון וחלום? איך את מעבירה אותם לחיי הגשם? | הרצון הוא בעל ערך רב, גם אם עדיין לא יצא לפועל ועליו ועל הגשמתו באנו לדבר | איך 'משיבים את הרוח', מוציאים תכנים נפשיים המודחקים פנימה ומבקשים לצאת החוצה, ואיך מורידים גשם?
ואיך מדלגים על מכשולי החיים שמונעים מאיתנו להגשים רצונות? | 'משיב הרוח ומוריד הגשם' מזכיר לנו שלעיתים חיי הרוח והרצון הפנימי הם עיקר החיות, והגשם, כלומר ההגשמה, יכולה לחכות לזמן המתאים לה | גשמי ברכה
זוכרות שפעם אראלה ממפעל הפיס הייתה מתקשרת לספר ש"זכיתם בחמישה מיליון שקלים"? זוכרות שהיינו רצות לטלפון כי אולי הפעם זו היא ואם לא נענה אנחנו עלולות להפסיד? אז נגיד שהיא, אראלה, מתקשרת ומספרת שזכית בחמישים מיליון. מה הכי תרצי לקנות, אחרי דירות לכל הילדים? משהו שיהיה בשבילך?
"נו, באמת", יענו הציניקניות. אם תרצו מונח מקצועי: הנורמוטיות – מונח שטבע האנליטיקאי פרופ' בולאס – אלו שחייבות להיות מאוד נורמליות. כל כך נורמליות, שאין מקום לשמחה גדולה, לפחד עצום, לצעקה או לרצון. "נו, באמת, בשביל מה לרצות אם עדיין לא קנינו כרטיס וגם לא נקנה לעולם?" יהיו שיגידו שזה נשמע אפילו אכזרי.
אבל יש סיפור מרושע יותר. אפיקורסי, הייתי אומרת ממרום שנותיי כיום, סיפור שסיפרו לנו די בארסיות החברות בהפסקה: איש אחד הלך במדבר והיה עייף ויגע. הוא רצה כל כך גמל לרכוב עליו והתחנן להשם שיביא לו גמל. פתאום עצר לידו הפריץ (ממתי יש פריץ במדבר?) ואמר לו: הגמל שלי עייף, סחב אותו על כתפיך! נאנח היהודי, נטל את הגמל ושר: אשירה… כי גמל עלי.
צחקנו כשסיפרנו אותו, אבל מתחת לצחוק הסיפור היה מבהיל הרבה יותר: היזהרי במשאלותייך, הן עלולות להתגשם. אם לא תדייקי בהן מאוד, הן עלולות לפעול נגדך ובעוצמה. אם הן תתגשמנה? אויש, זה יהיה חורבן, הרס ומשא כבד מאוד.
והתחושות המסתתרות הללו מגלות לנו: לפעמים אנחנו פוחדות כל כך לרצות. פוחדות להשיב את רוח הרצון על הפנים שלנו, להשתעשע במשאלות. למה?
אז מה, שנקרוס לצד השני? אי אפשר, כי מסוכן גם להפסיק לרצות. אז איך רצון יכול לכאוב כל כך עד כדי שנרצה לברוח ממנו גם אם נגיע לסף הדיכאון?
את הפסיעה במשעולי הרצון מלווה ד"ר דורית מינץ, עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית.
נקודת מפגש
המורות היו תולות מעל הלוח את הפתגם: "אין דבר העומד בפני הרצון" ומזעיפות פנים אם איחרנו כי היינו עייפות: "אם היה היום טיול, לא היית עייפה, נכון?" נכון. מה לעשות שיום לימודים ארוך לא קרץ כמו טיול, ושהפתגם הוכח כמתנפנף ברוח בלי מקור?
הזוהר הקדוש כותב דבר מופלא על הרצון, חיובי ומקדם באמת: "כל מלין דעלמא לא תליין אלא ברעותא" (כל דברי העולם אינם תלויים אלא ברצון). מה הרצון שלך? בואו נקשיב.
ד"ר דורית מינץ פותחת במשל: "ארמון מפואר ורחב ידיים עמד בלב אי ששרר בו חושך בכל שעות היממה. כל שכיות החמדה היו באותו ארמון, מלבד דבר אחד: מתג חשמלי. מה שוויו של ארמון זה ללא המתג שיאיר במקום חשוך כל כך? איך יוכלו ליהנות מזיו יופיו? והתשובה: אכן, לא יוכלו. המתג הוא פריט כה בסיסי שהחיים וההנאה בארמון המושקע תלויים בו.
המתג – ובנמשל: הרצון, הוא האור שבלעדיו לא יוכלו האדם והעולם להתפתח. הרצון הוא נקודת החיבור שבין הגוף לנפש. איברי גופנו לא ינועו ללא הרצון הפנימי. הרצון הוא מנוע פסיכולוגי אדיר שטבע בנו הבורא לטובתנו ברוב רחמיו. לא בכדי השורש ר-צ-ה משותף למילים רוצֶה, מרַצֶה, מרוצה ואף רץ. הרצון מריץ אותנו לפעולה, להגשמה, ההגשמה מרצה את נפשנו ואנו הופכים להיות מרוצים ולפעמים כדי לשאת חן אף מרצים.
חשוב להדגיש: ריצוי אינו מילת גנאי! התרגלנו כל כך לא להיות "מרַצים", אבל לפעמים זה מה שהשם שואל מאיתנו: לבטל רצוננו מפני רצונו. לפעמים רצונו הוא רצוננו, ולפעמים הוא אחר, אבל זו כבר סוגיה שלמה אחרת. רק שנזכור: כל ילד צריך גם לרַצות את הוריו במידה מסוימת. כל תלמיד מרצה את רבו. בלעדי כיפוף הרצון, לפרקים, אין חיים. בלעדי הרמת הרצון וזקיפת קומתו, גם אין חיים. אבל זה, כאמור, מאמר מוסגר".
הרצון הוא הנפש
"בלשון הקודש רצון נקרא 'נפש'", ממשיכה דורית. "פירוש מילות הפסוק 'אם יש את נפשכם' (בראשית כג ח) הוא אם יש ברצונכם. גם במגילת אסתר נאמר: "נפשי בשאלתי", כלומר הרצון מגיע מההיכל הפנימי ביותר של האדם, הנפש. בהיכל הזה נרקמים במהלך החיים רבבות רצונות שיקרמו סביבם עור וגידים ויהפכו לחלומות. חלק מהם יישארו בלא מודע וחלק יגיחו אל המודע, חלק מהם ימומשו לאורך החיים לרוב באופן חלקי ולעיתים נדירות באופן שלם. חלק מהם גבוהים ומשמעותיים, חלק אפלים והרבה מהם גם סתמיים. חלומות ורצונות לא ממומשים משקפים לעיתים קרובות על פי תאוריית המעמקים, מאבקים פנימיים בין הדחפים הסתמיים ומערכת הערכים והכללים שנקראת הסופר-אגו. רצונות לא ממומשים, דחפים מודחקים או משאלות לא מודעות שהנפש מתקשה להתמודד איתם במציאות, יכולים ליצור קונפליקטים פנימיים".
וזה לא חייב להיות אפל. לפעמים זה פשוט עד כדי הדחף העצום לטוס לחו"ל, לראות עולם, לסייר בין מדינות ולברוח מכל מחויבות, מול סופר אגו שנוזף: אילו הערכים שלך, בת חרדית? או: ככה נראה בית של תורה? או: איזו בזבזנית! ואז, אז הרצון מתחפש למשהו אחר. למשל – לקול צדקני מדי שמזדעזע מכל מי שטסה לחו"ל, גם אם אמא שלה גרה שם; לקול מוסרני מדי, שנואם בקול חוצב להבות בלי להקשיב – אולי מישהו אחר כן רוצה וצריך להגשים את הרצון של עצמו? או, לחלופין, הרצון מתחפש לחרדת טיסות עזה שמספרת: "הייתי רוצה לטוס, ואין לי מגבלה כספית בכלל, אבל יש לי חרדת טיסות, אין ברירה".
מרתק לגלות: הרצון, לעולם יישאר רצון. כמו שהוא יכול להתחפש, הוא גם יכול להחליף תלבושת. וככה דורית מסבירה את זה:
"החלומות כתוצרי הרצונות ילבשו ויפשטו צורות בהתאם לגיל ולנסיבות החיים. למשל הרצון שיש בכל אחד מאיתנו: שיראו אותנו. שנהיה ראויים. אותו הילד שרצה שאמא תראה אותו מטפס בגינה, הפך לבחור חמד מלא חיות שימסור חבורה לעיני חבריו ורבותיו בישיבה, והלאה – לאב המסור, שיישא דרשה בשבע ברכות של בתו". הרצון הוא אותו רצון, וכשהוא מקבל מקום של כבוד בנפש, אפשר לעלות איתו, לדאות הלאה.
גשם – אין
עד כאן – העולם שייך לעשירים. אלו שדואים עם הרצונות של עצמם, אלו שיכולים לחלום, אלו ש… נו, קצת לא יכולים לטוס. NOT BIG DIL יאמרו יודעי דבר. תזרמו. מה קורה כשהדברים חובטים? מה קורה כשיש נשיאים ורוח – וגשם אין? כשיש המון רצון טוב וחלום נוצץ, אבל שום דבר ממנו לא מוגשם, לא יכול להתגשם?
"ישנה נטייה אנושית לחשוב שאין טעם ברצון, בחלום שאינו מגיע לכלל מימוש". ד"ר מינץ מבינה לגמרי. אבל ההבנה איננה סוף פסוק:
"חיה, בחורה שחווה רווקות מאוחרת וכבר בעשור הרביעי לחייה, הפסיקה לרצות להתחתן. 'למה חיה?' אני שואלת כמחזיקה עבורה את התקווה. 'זה ממילא לא יקרה', היא עונה במרירות, 'אם עד עכשיו זה לא קרה. למה לי לרצות כשאני כבר רואה שכל כך הרבה פעמים חלומי לא התגשם?'
"חדווה הגיעה בפנים נפולות. מאז שפוטרה מעבודתה היא הלכה ומיעטה את עצמה, איבדה את התיאבון הבריא, את הרצון לצאת ולהיפגש עם חברות. לאחר שיח עמוק, אני מנסה לעזור לה להתחבר לחלומותיה הפנימיים, והיא מתחמקת כאילו איבדה איתם כל קשר. במר ייאושה היא טוענת: 'אין טעם לפתח רצונות. את רוצה ממני צ'ק בלי כיסוי?'"
כן, הן צודקות. כולנו צודקות כשאנחנו מיואשות מלחלום. אבל בכביש של החיים עדיף להיות חכמים, נכון? ככה זה. התקווה הולכת יד ביד עם הצער, עם הפחד, עם האפשרות לאובדן. יד ביד הן הולכות. תקווה והיפוכה, רוח וגשם, שלפעמים לא יורד.
דורית מינץ ממשיכה: "פעם מישהי הביאה את בתה שהרבתה לחלום בהקיץ ותיארה את מצבה בבדיחות: 'מחשבות וחלומות כמו חול ואין מה לאכול!' אז נכון, כמו כל בדיחה שמביאה את הקיצון, גם במציאות ישנם אנשים ששרויים ברוב חייהם בחלימה קיצונית אשר פוגעת קשות בחיי המעשה. כל נטייה קיצונית דורשת עבודת איזון ומיקוד, אבל לא על זה אנחנו מדברים.
"מטבע הדברים בנפש האדם מתקיים מתח תמידי בין הרצון לבין ההגשמה. הרצון והכמיהה הם חלק אינטגרלי מהקיום האנושי. גם אם החלום לא תמיד מתממש, הוא נותן לחיים משמעות וכיוון ומניע אותנו לפעול. דורות לפנינו חלמו בערגה ובמסירות על ביאת המשיח אף על פי שיתמהמה, ולא פסקו מלתאר בצבעוניות את אופי הימים הנשגבים הללו, את הסיטואציות שבהן ניתפס בזמן שיגיע, את שמיעת קול השופר המכריז על ביאתו ואת הבגדים הלבנים שנלבש לכבודו. כמיהה זו נתנה משמעות ותקווה לעם רווי סבל כשלנו. נהרות של כוח סבל דלינו מכמיהה זו.
"ויקטור פרנקל, פסיכיאטר מהזרם ההומניסטי, ניצול מחנות ההשמדה הנאציים, מתאר בספרו 'האדם מחפש משמעות', שכאשר היה מפנה נרצחים במחנות ההשמדה, הוא דמיין את עצמו מרצה בפני קהל גדול של תלמידים. הדמיון הזה לא רק סיפק לו נחמה, אלא גם עזר לו להבין את החשיבות של מציאת משמעות בכל נסיבות החיים, מושג שבהמשך הפך לעיקרון מרכזי בתורת הלוגותרפיה שפיתח. החלום משמש לא פעם כמחזיק התקווה. התקווה היא כאיזשהו קו ישר ארוך שבנקודה מסוימת על אותו קו נפגוש את המצב הרצוי, את האור".
זה קל? מה פתאום קל. זה לפגוש בכל בוקר מחדש מציאות חשוכה ועגמומית של – היא עדיין לא התחתנה, לא מצאה עבודה או – נורא יותר, הוא עדיין מפנה נרצחים במחנות השמדה. אבל הרצון. הרצון. הרוח ממשיכה לנשוב. אי אפשר לחיות אחרת.
"הכרת החלומות והרצונות מאפשרת לנו להתחבר לעצמנו, להבין מה חשוב לנו, ומה מעניק תחושת משמעות ושייכות. חלומות יכולים להוביל אותנו לצמיחה אישית, גם אם המטרה הסופית אינה מושגת. הם מעודדים אותנו לחקור, ליצור ולשאוף ליותר, וזה בפני עצמו תורם לחיים מלאים ומספקים יותר.
"היהדות נותנת מקום גם לרצונות שאינם מתגשמים. אחד מהביטויים שחז"ל נתנו לרעיון זה, הוא 'מחשבה טובה, הקב"ה מצרפה למעשה'. במקרה שאדם רצה לעשות טוב והיו אילוצים שמנעו ממנו, על פי ה'משך חכמה', עצם הרצון לעשות טוב מספיק, גם אם הוא לא יצא אל הפועל מסיבות צדדיות, שכן רצון זה גופו הוא אמיתי ואף ראוי לשכר.
"אחד מהתאורטיקנים הבולטים בארה"ב, יהודי בשם אברהם מסלו, פרופ' לפסיכולוגיה, פיתח את אחת התאוריות המרכזיות בתולדות הפסיכולוגיה: 'תאוריית הצרכים של אברהם מאסלו'. הוא מציג בה, ואף בצורה גרפית, כפירמידה, היררכיה של צרכים אנושיים החל מהבסיסיים ביותר (כמו צרכים פיזיולוגיים) הנמצאים בתחתית הפירמידה ועד הצורך למימוש עצמי המוצב בראשה. מסלו טוען שרצונות וחלומות הם חלק ממימוש הצרכים הגבוהים יותר שיש לאדם, כמו הצורך ברוחניות, הישגיות, משמעות ויצירתיות. גם אם לא כל חלום מתממש, הניסיון להשיג אותו קשור ישירות למימוש עצמי ולצמיחה פסיכולוגית. גם אדוארד דצ'י וריצ'רד ריאן, שני חוקרים חשובים ומרכזיים בארה"ב שעסקו בתחום הפסיכולוגיה של המוטיבציה וההגדרה העצמית, מדגישים את חשיבות המגע של האדם עם רצונותיו הפנימיים, גם במצב שהוא אינו מצליח לממשם. לסברתם כאשר אנשים חשים שהם מתחברים לרצונם הפנימי הם מגבירים את תחושת האוטונומיה שלהם. גם אם לא תמיד יש מימוש מוחלט של הרצון, הם חווים תחושת סיפוק ורווחה נפשית".
ודורית מדגימה: "רבקה היא אם למשפחה ברוכה ועיתותיה אינן בידיה בשלב זה של החיים. עם הזמן ובצעדים מדודים היא יוצאת מתחושת העצב העמוק וחוסר הסיפוק שליוו אותה. בחדרי היא רוקמת תוכנית עבודה לחלומותיה כשוחרת אומנות. היא למדה לטפל במסירות בעצמה בבמשפחתה ולדעת שגם אם מתאפשר לה להגשים את רצונותיה רק באופן חלקי זה לא אומר שהיא לא תמשיך להתפתח. "החלום מעשיר אותי ועוזר לי לקוות שיום יבוא ואוכל להתפנות גם אליו".
"לא פעם אנו נתקלים במכשולים שמונעים מאיתנו להגשים רצונות: נסיבות החיים, אילוצים משפחתיים, מגבלות אישיות או כלכליות, ולעיתים גם פחדים פנימיים. אך השאיפה להחיות את הרצון יכולה להיות מקור לתחושת חיות, לזרימה פנימית ולחיבור עמוק עם עצמנו". נרגיש? אני רוצה! רוצה! רוצה וילה עם בריכה. ולהבדיל, רוצה לשבת שעתיים בכותל לגמור ספר תהילים. רוצה! לצאת לנופש עם בעלי. רוצה! מרגישות שמשהו מתחיה?
"זהו תהליך של חזרה למגע עם הרוח הפנימית, עם הילד הפנימי שבתוכנו שחי בעולם של אפשרויות בלתי מוגבלות. הדבר חשוב במיוחד בעידן שבו אנו חשופים ללחצים מתמידים לעמוד בציפיות ולהגשים את עצמנו כלפי חוץ. השבת הרוח הפנימית – החייאת הרצון לצד ההתבוננות בערכים הפנימיים – מזכירה לנו שלפני הכל, חשוב שנחיה בהרמוניה עם עצמנו, עם החלומות והרצונות שמניעים אותנו מבפנים לצד הערכים שלנו. גם אם לעיתים המימוש אינו אפשרי או נדחה, עצם קיומו של הרצון הוא בעל ערך רב. אפשר לראות בכך הזמנה לשמור על המתח הבריא בין רצון למעשה, בין החיוניות הפנימית להגשמה החיצונית. לא כל רצון חייב להתגשם כדי להיות בעל משמעות. חשוב להחזיר לעצמנו את הרשות לחלום, לרצות ולשאוף, בלי ההכרח להוריד את הגשם – בלי ההכרח לממש את הכל כאן ועכשיו".
אפשר לקחת את הדברים שד"ר מינץ אומרת למשחקים עם הילדים: מה אתה רוצה בחורף? מה את חולמת שנעשה? אולי נטוס לאלסקה. כנראה רק בדמיון, אבל זה בסדר. העיקר – נרצה. נרצה מאוד. נחיה מאוד, הרי נחתמנו לחיים, נכון?
"כך גם באמונה", מסבירה ד"ר מינץ, "לפעמים הרוח היא שמחיה אותנו, גם כאשר 'הגשם' לא יורד בדיוק כפי שקיווינו. 'משיב הרוח ומוריד הגשם' מזכיר לנו שלעיתים חיי הרוח והרצון הפנימי הם עיקר החיות, והגשם, כלומר ההגשמה, יכולים לחכות לזמן המתאים להם".
גשמים שלא בעיתם
גשם, הגשמה, מים. מים הם חיים לעולם. מה קורה אם הגשם יורד שלא בזמנו? זה עצוב, הוא סימן לקללה. וזה כל כך דקיק וחמקמק, שאנחנו עלולות להתבלבל:
ילד בן שבע שכבר מכין ארוחות ערב לאחים הצעירים שלו ומשכיב אותם לישון כל ערב – הוא ילד מחונן ופלאי שמגשים חלומות או ילד שמשתמשים בו ולוקחים את ילדותו? מסתבר שצריך שירד הגשם שלו, אבל לא עכשיו, בבקשה.
ילדה בת עשר שעולה על במות והעולם עוצר את נשמתו לשמע נגינת הכינור שלה, והיא מדמיעה רבבות וזוכה למחיאות כפיים של אלפים – הגשם שלה משביע את הנפש שלה או מטביע אותה בסכנת נפשות איומה שבה העצמי שלה לא מתפתח?
אם תקני מחר וילה לכל ילד, זו תהיה ברכה? תלוי. תלוי אם אראלה ממפעל הפיס התקשרה אלייך, או לחלופין – יש לך אפשרות. ואם אין לך, הגשם הזה שאת מטפטפת, הוא ברכה?
"כשהייתי נערת תיכון", מספרת אלישבע, "התנדבתי אצל שכנה שלי שעברה אז טיפולים במחלה הממאירה שהיא סבלה ממנה. הייתי שומרת על הילדים שלה, מקלחת אותם, מסדרת לה את הבית, ואז, כשסיימתי, הייתי יושבת לידה והיא הייתה מספרת לי על החוויות מהמחלקה האונקולוגית. אלו היו סיפורי מסמרי שיער. היא תיארה לי… טוב, למה שאתאר לכם? לפחות אני אשמור פה על מישהו… אבל תבינו, התיאורים שלה היו קשים. העולם החל להיצבע אצלי בגוונים של מוות, ועבר זמן עד שההורים שמו לב שאני מתכנסת ועצרו את ההתנדבות הזו. מאז חלפו עשרים שנה, השכנה החלימה ולא מזמן, כשפגשתי אותה, אמרתי לה שההתנדבות אצלה בנתה בי המון, אבל… הייתי צעירה מדי בשביל לשמוע את הסיפורים האלו. הם השפיעו קשות על שנות הנערות שלי וגזלו ממני תום ילדות. היא פקחה עיניים משתוממות מאוד ואמרה לי: אבל את רצית לשמוע!
"וזו אמת. אני רציתי לשמוע. נמשכתי לשמוע. אבל… אבל הייתי צריכה שהיא תישאר המבוגר האחראי שיגיד לי: לא. לא אעמיס עלייך סיפורים קשים מנשוא, את בת שש עשרה, החיים לפנייך".
ככה הנפש שלנו, פרדוקסלית. יכולה לרצות, מתחננת שהרצון לא יבוא לידי מימוש; יכולה לחלום, ולא פעם תתייסר אם החלום יוגשם.
ד"ר דורית מינץ מתארת את ההגשמה הלא מבורכת בצורה נוספת ומרתקת:
"באופן מטפורי, השבח של 'משיב הרוח ומוריד הגשם' משקף את המתח בין הדחפים הפנימיים לבין הפעולות החיצוניות, הגשמיות, שלא תמיד מתאימות לסיטואציה או מביאות לתוצאות רצויות. מושג שמבטא מצבים מעין אלו הוא 'ביטוי בפעולה'. זהו מונח פסיכואנליטי המתאר תהליך שבו האדם מבטא רגשות, דחפים או זיכרונות בלתי נסבלים דרך פעולה, במקום לדבר עליהם או להיזכר בהם באופן מודע. במקרים רבים, מדובר ברגשות קשים או מבישים או בתכנים הנתפסים כבלתי לגיטימיים, ולכן הם מוצאים את ביטויים בפעולות שונות, לעיתים אף במעשים קיצוניים, כמו אלימות, פגיעה עצמית או קבלת החלטות אימפולסיביות.
"רחל, אמא לשישה, החלה להגיע אלי כדי לטפל בנפשה הסוערת ולהתמודד עם חרדות ומתחים בבית. אף שהכירה בצורך בטיפול, היא הרגישה פגועה מכך שדי בתחילת התהליך יצאתי לחופשת בין הזמנים אף על פי שהדברים היו ידועים מראש. בסוף בין הזמנים היא התקשרה להודיע שהיא עוזבת את הטיפול. לא הסכמתי לסיים את הטיפול בלי פגישת סיכום, גם מתוך ידיעה שרחל זקוקה לתהליך זה עד מאוד. בפגישה זו תוך כדי שיח מעמיק עלה כעסה של רחל עלי שיצאתי לחופשה. היא התקשתה לבטא זאת במילים. במקום לשתף אותי ישירות, היא הודיעה על עזיבת הטיפול. היא הוציאה את זעמה הפנימי ונתנה מקום לרגשותיה אך לא בצורה מודעת, אלא דרך פעולה כניסיון להחזיר לעצמה את השליטה והביטוי. כאשר ההגשמה מתבטאת בפעולות קיצוניות ולא מותאמות למציאות כדאי לבדוק את הרצון הפנימי.
"חיים, נער בן חמש עשרה, היה תמיד הממושמע בבית ובתלמוד תורה. בגיל ההתבגרות, בעקבות לחצים לקראת קבלה לישיבה קטנה והציפיות ממנו בבית, הוא החל לחוות קשיים פנימיים שלא ידע לבטא. במקום לשתף את הוריו או מישהו קרוב, חיים החל להיעדר מלימודיו ולבלות עם חברים שלא מתאימים לו. הוא עשה פעולות שהתפרשו כמרד, אך למעשה אלו היו פעולות שבאמצעותן הוא ניסה להתמודד עם תחושות של לחץ וחוסר שליטה.
"במובן מסוים אפשר לראות בפעולה זו דרך שבאמצעותה הנפש 'משיבה את הרוח', דהיינו משיבה את התכנים הנפשיים המודחקים פנימה ומבקשים לצאת החוצה. אותה הרוח דוחפת לביטויים. הגשם לעומת זאת מייצג את הפעולה החיצונית, המעשה שדרכו התוכן הנפשי מוצא ביטוי מוחשי. לעיתים, כמו הגשם, מדובר במשהו שמגיע בעוצמה ולא תמיד בשליטה, לעיתים הביטוי מתרחש לא במועד ובאופן הרצוי. כלומר הפעולה היא סוג של 'גשם' שהוציא את 'הרוח', התוכן הפנימי החוצה, אך לא תמיד באופן שיכול להועיל, כדוגמת כעס שמתבטא בשכחה או איחור, חרדה שמתבטאת בנטישה וכדומה".
ובמקרי קיצון?
במקרי קיצון, אם הרוח מוגשמת טרם זמנה, 'אורות ללא כלים' כמו שאומר המושג הקבלי, אזי יכולה להיווצר סכנה של ממש. יש לזה אפילו שם: פסיכוזה.
פסיכוזה היא מצב נפשי קיצוני של אובדן חלקי או מלא של הקשר עם המציאות ופגיעה חמורה בשיפוט ובתובנה.
אדם שנמצא בפסיכוזה מתקשה להבדיל בין המציאות החיצונית לעולמו הפנימי.
לא באנו לדבר כאן על פסיכוזה כמחלה, אלא על תופעה של קווים פסיכוטיים שיכולים להתפתח ולשבש את כושר השיפוט ואת ההבחנה בין המציאות לבין החוויה.
למשל?
היא שוב גיהצה את האשראי אף על פי שהמינוס על פי תהום, ואף על פי שהוא ביקש ממנה להשהות את קניית הקמין החשמלי שהיא כל כך עורגת אליו. כשהוא הגיע הביתה וראה את הקמין, הוא כעס ממש. נשם עמוק כדי לא להתפרץ, אבל הלם באגרופו על השולחן תוך כדי שהוא מסנן: "אמרתי לך לחכות עם הקנייה הזו!" בעולם הפנימי שלה, היא רוצה להיות מוגנת. רוצה מאוד להיות מוגנת ואהובה ושאף אחד בעולם לא יגיד לה "לא". האם הרצון שלה לגיטימי? בטח. לגיטימי וטהור. אלא שהיא מיישמת אותו בצורה מנותקת מהמציאות: באותו רגע שהוא הלם על השולחן היא התקשרה למשטרה, דיווחה על אלימות ונסה למקלט. במקלט אולי ישמרו עליה, היא אולי תרגיש מוגנת, הרצון שלה ככל הנראה ימומש, אבל? אבל היא איבדה קשר עם המציאות ובדרך הזו הרסה את האיש הטוב שהיה יכול להיות לה.
עוד דוגמה כואבת: שירה, שגם לה יש קווים פסיכוטיים – כאלו שמקשים עליה להבדיל בין המציאות לבין הרצון, הבינה בטיפול שהיא רוצה וצריכה המון תמיכה מאבא ואמא שלה. התעוררו לה המשאלות. טוב או לא? ודאי טוב. איך אפשר לחיות בלי משאלות? אבל העובדה היא שאין לשירה יכולת להבדיל בין רצון למימוש. היא הגיעה אל ההורים שלה בני השבעים, עם חמשת הילדים שלה, ביקשה מאמא שתבשל לה ותטגן לה חביתה, וביקשה מאבא כסף למימון הטיפול שלה, כי גם המטפלת הסבירה לה שהיא זקוקה לתמיכה.
אבל אבא ואמא קשישים כעת, ובעצמם זקוקים למישהו שיעזור להם להכין חביתות או עדיף – ביצים קשות. גם לממן טיפול פרטני הם לא ממש רוצים או יכולים כעת. ומשהרצון לא ממומש במציאות, שירה פורצת בזעקות שבר על המשפחה ההרסנית שלה. ואז הרצון לא מיטיב בכלל, להפך, הוא הופך להיות הרסני: לא מימשתם לי את הפנטזיה, אז אני מפנה עורף למי שלא יכולה לטגן לי חביתה, אבל כן יכולה להתבונן בעיניים טובות ולהקשיב בחכמה בת שבעים.
ו… בואו לא נלעג: למשאלה לעולם לא לועגים. רק מבינים שלא תמיד היא תתממש, למרות הכמיהה הגדולה.
להשיב את הרוח,
גם אם הגשם טרם יורד
"אבא שלי היה הלום קרב", מספרת אילה. "בשל כך הוא היה זקוק לשקט מוחלט בזמן השינה. אם מישהו מאיתנו הרעיש, היו מתפרצות ממנו צעקות וצרחות… היום אני מבינה שהמוח שלו היה זקוק לשקט מוחלט כדי שיצליח להרפות, ואם ברגעי דמדומי שינה מישהו הרעיש והעיר אותו, זה היה מעיר אצלו את הפוסט טראומה והוא היה מגיב בצעקות מבהילות. יום אחד בצהריים, כשחזרתי מהגן שבו הגננת המשלימה סיפרה לנו על הכוח של תפילה, התיישבתי ליד הדלת הסגורה של אבא שלי והתפללתי להשם שאבא יפסיק לצעוק. התפללתי בלחישות, אבל איכשהו הרצועה של התיק שלי קצת חבטה בדלת, והוא התעורר ב… צעקות.
"זה היה רגע שנשבר בתוכי משהו: הבעתי משאלה והיא התנפצה. מאז פחדתי להתפלל. פחדתי לרצות שוב. החלום והכמיהה שלי לשלווה התערבבו עם הצעקות של אבא וחשבתי ש… לועגים שם, למעלה, לתחנונים שלי. ארך לי זמן להתבגר, להבין שהמשאלה שלי טהורה, ויש לה מקום וכבוד ויש ציפיה גדולה שאתפלל, גם… גם אם יעבור עוד זמן להגשמה של התפילה". כמה בגרות נדרשת. כמה סבלנות נצטרך כדי לכבד את הרצון הלא ממומש. את החלום.
כי שוב, מפגש עם הרצון הלא ממומש הוא מפגש מצער. לפעמים, הנפש כבר לא יכולה לשאת את הצער ומפסיקה לרצות. בשביל מה לרצות אם אין? אלא שאז אנחנו מסתכנים. צער הוא רגש חי. כל עוד אנחנו רוצים שמקדש ייבנה וניגאל, יש לנו תקווה, והתקווה – כרוכה בפחד ובצער. אבל רק מי שמתאבל על חורבן ירושלים זוכה ורואה בבניינה. זה לא רק פרס, זו מציאות פשוטה: אם השארת את הרגשות שלך חיים ומתגעגעים, תוכלי שהדופק שלך יפעם: טוק, טוק, באה נחמה. אם השתקת את הלב, כי כאב לך מדי ולא הצלחת לשאת את הרצון ואת הגעגוע, אם הלב מת… איך תוכלי לפגוש את הרגש הזה, ששוטף כמו גלים חמימים ומתוקים את הנפש?
תגיע העת, יֵרד גם גשם.
