קבוצה א' לא מצליחה להבין איך לא יודעים בלילה מה הולכים לבשל מחר. לקראת התוכנית בשבוע הבא היא מתקשרת מראש לכל פרטנר כדי לוודא שהוא יודע את תפקידו בכוח, סופרת ציוד ומשרטטת טבלאות זמנים לפי שניות. סיסמת הקבוצה: הכינותי מראש קבוצה ב' מאלתרת שיעור בצלצול ותוכנית בדרך לאולם, מורידה בגדי חורף כשמזג האוויר הופך לסוער, מדהימה את עצמה גם בבעיות מפתיעות וגם בפתרונות יצירתיים. סיסמת הקבוצה: נזרום, זורמת, תזרמו הייפגשו שתי הקבוצות הללו? בהחלט שכן, כאן ועכשיו שיחה מתוכננת עם גילויים ספונטניים
"תכננתי להפיק תוכנית גדולה לנשים ולנערות. היום אני עוברת איתה, בשינויים והתאמות, בגני ילדים! פשוט כדי להתגמש על פי הוראותיו של גמזו כזה או אחר. מוכרחה להודות שאני נהנית לא פחות, וגם הילדים".
שירה, מפיקת תוכניות, יודעת להסתגל לשגרה מעורערת, ללו"ז אלסטי. מצליחה להתאים את עצמה למגבלות ה'לא ידוע'.
יש גם אחרות.
סביב שולחן אחד התכנסו נשים משתי קצוות הסקאלה: המתוכננות – עם יומן מלא, כתוב, מאורגן, מחולק לפי שעות עד לראש השנה תשפ"ב ואולי גם אחרי, וכנגדן הספונטניות – יומן? מה זה בכלל?
בגד ללבוש
ככה הן קונות בגדים
המתוכננת: באמצע הקיץ עורכת רשימה של כל פריטי הלבוש לחורף לפי גילים, ביקוש והצע. מזמינה קטלוגים, מתפלאת על בעלות החנויות שעוד לא מילאו סטנדים בפרוות וקטיפות, מארגנת ארונות לפי סדר עדיפות. הגשם הראשון לעולם לא יפתיע אותה.
"השנה חיכיתי קצת, הסחורה לא הגיעה לאף חנות וכל מה שקשור בתכנון – אחת דינו להיגנז", משתפת ##טובה## בצער. "זה קשה לי, ואני כל הזמן נלחמת בזה. שוב ושוב מוצאת את עצמי עורכת רשימות, נתלית בהן, מתוסכלת כשאין ביכולתי לעמוד בכל היעדים שהצבתי.
"לפני ראש השנה (מאוחר לכל הדעות, כן?) שאלתי את גיסתי אם אפשר לקבל את הסרבל שהבן שלה לבש בשנה שעברה, כי הוא יכול להשלים לי את הסט שתכננתי כבר בסוף החורף שעבר. גיסתי, שכבר מכירה אותי היטב, הרימה יד, הצמידה אצבע לרקה, סובבה אותה פעמיים ושלוש ושאלה אותי אם אני באמת חושבת שיש לה מושג איפה נמצא הסרבל. היא הודיעה לי שלפני שהפאה שלה נהרסת בגשם, מבחינתה עוד לא הגיע החורף, והיא לא מטפסת לטרור שבארונות העליונים.
"יש לציין שזאת הייתה התגובה ההמומה, הספונטנית. מיד אחר כך גייסה הגיסה את טוב ליבה, טיפסה על סולם ושלפה את הסרבל דווקא ממש מהר. אחר כך היא אפילו הודתה לי, כי סוף סוף נמצא הצמיד האבוד שלה בארון העליון…"
הספונטנית: רואה חולצה בחנות, נזכרת שחסרה אחת לחצאית הירוקה, קונה. מגיעה הביתה ורואה שכבר קנתה בסוף העונה שעברה בניסיון נואש להיות מתוכננת הפעם.
מירי רוזנברג למדה לקנות ממה שיש לסטנדים בחנות להציע, בלי להסתמך על פריטים שאולי מחר תמצא בחנות אחרת. וכך היא מספרת: "כשכבר היו לי שתי פעוטות שדרשו מלתחה, ורציתי להיות סטייליסטית כמו חברה שלי שתמיד יודעת מה קונים ואיך מתאימים ובאיזה צבע, הלכתי לחנות מהסוג שאת משפשפת את הסוליות שמונה פעמים לפני שאת נכנסת, כי הצילו, איזו רצפה מבריקה ואיזו סחורה!
"אחרי שיטוט בעיניים מפולבלות, קרועות לרווחה בהלם קרב, בחרתי לבנותיי חולצת שיפון לבנה, קישוטים וצווארון שלא תשאלי. כן, חולצה לבנה עם צווארון לשבת. השלב הבא היה ביקור אצל החברה, שפסקה שהחולצה הזאת מבקשת ווסט אפור. ווסט אפור? קדימה. אחרי שבועיים הוא נמצא.
"השלב הבא – חצאיות. אחרי שסבבתי בכל החנויות בעיר, נסעתי למרכז מסחרי. פגשתי שם את האחות של החברה, שיחד עימי התעמקה בכל עיטור בחולצה, ובצוותא ישבנו על המדוכה: איזו חצאית תהלום את החולצה הנדירה הזו? 'חמרה', פסקה האחות לטובת צבע שלא הכרתי. אחרי שלוש שעות וסוליות מעלות עשן – מצאתי חצאיות שהניחו את דעתי, אלא שעד לרגע זה לא ידוע לי האם הן בצבע חמרה, או שמא, חלילה, צבע אחר בחרתי בלי דעת?
"עד פסח התהלכו בנותיי עם יצירת המופת הזו, כשאני מבטיחה לעצמי מדי שבת שלעולם לא אקנה חולצה בתכנון לא הגיוני למצוא לה חצאית תואמת. רק מי שמוכר סט מוכן – מצליח לקנות אותי".
הכל לפי התוכנית
ככה הן מפיקות תוכניות
המתכוננת: קובעת תאריך לאירוע, ממרקרת אותו ביומן, מזמינה אולם, מתזמנת הרצאה, בונה לוח זמנים קפדני, סוגרת עם נהג על הסעה למרצה, הנהג שואל: באיזו שעה? היא אומרת: בשש בערב, בעוד חצי שנה. הוא מנתק את השיחה, חושב שזאת מתיחה.
עטי שטמר, מפיקה ערבי נשים בקהילה, משתפת: "בכל ערב-נשים אנחנו מחלקות שי. צריך להתאים אותו לכל הנשים המשתתפות: אמא לשמונה, סבתא לעשרים, צעירה במוצאי השבע ברכות, חובשת מטפחת או חובשת פאה.
"קודם אני מתחילה במחשבה מה להזמין, אחר כך צריך להזמין ולחכות שההזמנה תגיע מסין, כך שאני מזמינה לפחות שלושה חודשים לפני האירוע.
"את התוכנית העיקרית לערב אני סוגרת מספיק זמן מראש. כחלק מהסדר והארגון אני אוהבת להתקשר למשתתפים בתוכנית כמה ימים לפני הערב, כדי לוודא שאכן הכל בסדר: שלום, זאת עטי מ… רציתי לוודא שאכן אתם מגיעים, שעה, כתובת ולהתראות.
"יומיים לפני אחד האירועים התקשרתי למפעילת התוכנית, לוודא שהיא זוכרת אותנו ולשאול אותה אם היא מביאה מחשב או שנארגן לה בעצמנו. התברר ש… לא! התאריך שרשום אצלה הוא בעוד שבועיים!
"תבינו שאת התאריך לאירוע קבעתי לפי התאריך שהיא נתנה לי… וההזמנות כבר חולקו… ואני צריכה כעת להפיק מאפס אירוע מיוחד לעוד יומיים…
"נשאתי תפילה לריבונו של עולם שיציל אותנו מחרפה, נשמתי עמוק והתחלתי להעביר בראשי את כל התוכניות, המפעילות, מספרות הסיפורים האישיים ומעבירות הסדנאות… שלפתי שם ללא סיבה נראית, נשאתי תפילה לנשיאת חן בעיני כולן, והתקשרתי אליה. הידד! היא יכולה להגיע בתאריך הנקוב! סגרתי את הפינה, התקדמתי בהכנות האחרונות בתפילה שיתר חלקי הערב יהיו מספיק מוצלחים כדי לטשטש את הפשלה הזו.
"ובערב – – – כזאת תוכנית לא הייתה מזמן!!! נשים לא גמרו להלל ולשבח (אותי, ברור) שניכרת ההשקעה, ורק אצלי הכל ככה מצליח עם כל הבירורים לפני סגירת תוכנית שאכן זו 'תוכנית השנה', ואיך רואים שאני לא מביאה סתם תוכניות מהרגע להרגע…"
הספונטנית: מזמינה את כולן לתוכנית, על הבמה היא כבר תראה מה בדיוק ואיך יהיה. מנפחת בלונים, משוררת בחרוזים, מתנועעת וכולן אחריה. שולפת שפנים מהכובע ונחשים מהשרוול אל מול עיניו הקרועות של הקהל. כזו תוכנית עוד לא הייתה! כל זה, כמובן, בתנאי שהשפנים מסכימים לשתף פעולה ולהישלף מהכובע.
"זה היה אמור להיות יום שיא במחנה היומי", נזכרת ##ללי##. "כך רשמנו בתוכנייה: יום שיא. במרכז היום תוכננה התמודדות בין הקבוצות. הזמנו ארגזי ענק מלאים בחומרי יצירה שישמשו לכרזות ועוד ועוד.
"יומיים לפני היום הגדול שאלו המדריכות מה הנושא של ההתמודדות. שלפתי משום מקום נושא מטופש כלשהו. המדריכות קיבלו אותו בהתלהבות, כאילו הוא כזה מבריק ויצירתי ולא רגיל…
"אתא יום שלישי, מאתיים חניכות מתכנסות באחר צהריים מהביל באולם בית הספר, נכונות ומרוגשות ל'יום שיא'. השיא מתחיל בשביתת מזגנים (אמצע אב, כן?) ואחר כך בהשבתת החשמל כמעט בכל המבנה. המדריכות בורחות לחדר המורות הממוזג, ואני צווחת את נשמתי על הבמה (בלי מיקרופון, כמובן) בניסיון נואל לרכז את החניכות ולהסביר משהו על מהלך התוכנית.
"איכשהו הן התחלקו לקבוצות. השעות עברו, דביקות, מזיעות, משעממות. השיא שלי הגיע כשבפעם האלף ניגשה אלי חניכה להתלונן על היום הדפוק. או אז חמקתי אל חדר התלבושות שנמצא מאחורי הבניין, טמנתי את ראשי בתוך שמלת מלמלה מאובקת, ואפילו לבכות לא הצלחתי מרוב תסכול וכלימה. אין לי מושג איך נגמר היום האיום הזה. חלק מהטראומה צלל אל מעמקי השכחה, בחסד וברחמים. די לי במה שאני זוכרת…"
שיר אערוך
ככה הן משוררות שירים
המתוכננת: כותבת תווים, מחלקת מילים והגאים לפי תיבות וחלקיקי שמיניות, אבל בדיוק. בשרביט מנצחת, מניחה כל קול במקום הראוי לו. כך בדיוק היא תכננה שיצא השיר, כך זה נשמע.
אלישבע פישר, בעלת אולפן הקלטות ומעצבת סאונד לפסי קול ולמדיה, מעלה זיכרונות: "בימי עלומיי העליזים הייתי מתכננת תוכניות, מאמנת מקהלות, מפיקה מחנות. הרכבים ותזמורות היו חלק בלתי נפרד ממני.
"בשנה האחרונה ללימודיי בסמינר, העלתה מי שהעלתה תכנון גרנדיוזי: לאמן תזמורת כלים ענקית שתשלב את כל המנגנות בשלל כלים מהסמינר, לכבוד ה'עלייה לבנות' השנתית.
"נרתמתי למשימה הכבירה בהתלהבות ובהתרגשות רבה. כבר נכנסנו, חברותיי לתחביב ולמקצוע ואני, לכיתות, הלהבנו והדגמנו ובחרנו ובררנו ודיברנו וכתבנו תווים והתווינו מחרוזות מופלאות.
"ובסוף, שום דבר מכל התכנון הגדול והמפואר הזה לא קרה, כי קרה דבר אחר ומשמח מאוד: זכיתי לבוא בברית האירוסין בשעה טובה ברוך השם.
"במקום שאת הבמה תפאר התזמורת המהוללת – הגעתי לאירוע ה'עלייה' כאורחת זורחת שלא קשורה לדבר מכל התכנונים, והאולם רעש משירת 'עוד יישמע'…"
הספונטנית: מפיקה קולות ב'שלוף', מנפיקה ביצועים אוטופיים שגם היא לא חשבה שיש, שולפת קולות מהמותן, מוסיפה עוד סופרן רק לקישוט, מתרווחת על הכיסא המומה מהתוצאה. וואו! אפילו היא לא דמיינה.
רותי רכניצר, מפיקת מוזיקה, קריינות ומשחק, מספרת: "זה היה אחד הפרויקטים המשמעותיים שעבדתי עליהם, פס קול למסיבת גמר של כיתה ח'. היו שם שירים וקטעי קריינות והצגה, עבודה של ימים ולילות ושבועות.
"יום לפני המופע התקשרה המאמנת וביקשה שינוי קטנטן, אם אני יכולה לקצר את המנגינה של הריקוד בעשרים שניות. ארבע אחר הצהריים, ארבעה ילדים מטפסים איתי יחד על הקירות, מקלפים אותם, רעש ובלגן. אני מתחמקת רגע לאולפן, עשרים שניות, סוגרת ושולחת.
"בערב שלמחרת, ברגע של הפוגה, אני מתיישבת בסטודיו, רוצה ליהנות מפירות עמלי, לשמוע את התוצר שעכשיו ממש מתנגן באחד האולמות הגדולים בארץ. זוועה עולה מהרמקולים. פס קול עמום, איפה ההדהוד? האפקטים? שעות של עבודת נמלים על מיקס איכותי? אה …סגרתי ב'מונו' במקום ב'סטריאו', למי שמבינה. כמעט התעלפתי במקום, איזו עוגמת נפש איומה! הם שומעים עכשיו את הביצוע המפוקפק הזה ברמקולים של אולמות…
"למחרת התקשרתי למורה של אחת הכיתות. 'וואו, היה מדהים, אין מילים', היא השתפכה. איך מדהים? אני מסבירה לה שמרוב לחץ סגרתי את הקובץ בצורה לא נכונה. 'אה', היא אומרת בתום, 'העורכת של המצגת לא הסכימה לערוך שינויים'. איזה נס!
"למדתי מאז שאין 'דחוף' בארבע אחר הצהריים גם אם זה 'רק' עשרים שניות. חייבים לעמוד בזמנים שפויים כדי לא ליפול בדברים האלה.
"אז כן, מבחינת לוחות זמנים אני מקפידה להיות מתוכננת היטב, בסייעתא דשמיא. אבל בחומר עצמו זה איכשהו עובד אחרת. הרבה לקוחות שמביאים לי טקסטים דורשים משחק, אם במחזות ואם בג'ינגלים, וכשהם מקבלים את הסאונד הסופי הם תמיד מנסים לזהות את המקור, עם כל ההוספות שנתתי לו משלי… כמובן שלא לכל אחד זה מתאים, ואני יודעת לזהות אילו לקוחות ייהנו מזה ואפילו יבקשו 'תוסיפי מה שנראה לך', ועם אילו לקוחות עדיף לא להתחיל עם הפתעות כאלה, אם אני רוצה לראות אותם שוב…
"לקוחה שלחה לי קטע קריינות שהיא קריינה, ואני הייתי הזקנה שעניתי לה בפס קול. היא התקשרה אלי רוטטת מצחוק, כי כדרך זקנות רגזניות, צעקתי עליה שם: 'די, תפסיקי להתערב לי בדיבורים!' אלו דברים שאי אפשר לכתוב בטקסט, הם זורמים מול המיקרופון וזה היופי של ה'תוך כדי'.
"אבל אם את שואלת אותי על תכנון, מי שבאמת מתכנן את העניינים הוא הקדוש ברוך הוא. הנה, לדוגמה, מה שקרה לי לאחרונה. הילדים התחילו לצאת לחיידר ולגנים, וסוף סוף היומן מתמלא. בתכנון: לתקתק עניינים, לסגור פרויקטים פתוחים.
"אני קמה בבוקר מכחכחת בגרוני ו… אין קול ואין מענה. שקט! בירור בהול אצל הרופא מגלה וירוס על מיתרי הקול שהוציא אותם לחל"ת… רגע אחרי הבהלה הראשונה, מגלה שרוב העבודה היא דווקא עריכת מוזיקה שכבר הקלטתי או ששלחה לי מישהי לעריכה.
"זאת הייתה מתנה מיוחדת מהשם לבוקר הראשון של הילדים במוסדות. זאת לא אני שכותבת לי לו"ז, זה השם שמתכנן לי מה לעשות ומתי, ואם המיתרים שלי הכריזו על שביתה – יש לו תוכנית מסודרת בשבילי. וככה זה לאורך כל הדרך. בדרך נס, בחופשת לידה פתאום יש פחות הזמנות, בשבוע של חתונה – באופן פלאי אני מגלה אותו פנוי מהקלטות.
"נגיף הקורונה הביא איתו הרבה אי ודאות ו'מה יהיה', אבל הנה, בתשעת הימים, שהם הימים שבהם מדי שנה יש לי זמן לסדר ארונות, כי מי מזמין שירים בכזה זמן – דווקא השנה היו לי כמה עבודות קריינות בלי מוזיקה לקווים של בתי ספר ומתנ"סים.
"כך, בדאגה מדוקדקת, באהבה אין סופית, השם דואג לי לתוכנית שמתאימה לי בדיוק. אז למה לי לדאוג מראש?"
לא בבית ספרנו
ככה הן מתנהלות בהוראה
המתוכננת: בחופש תולה מערכת על דלת הארון הפנימית, סופרת שעות, גוזרת בריסטולים, עורמת כרטיסים, מתקשרת למקבילה לשאול אם השכפולים כבר צולמו, היא רק רוצה להדק. שיעורים במרחב? זה לא בשבילה. אלא אם כן הודעתם חצי שנה לפני.
גיטי סגל, מחנכת בבית ספר בירושלים, משתפת: "זה קרה בימים הטובים, בהם יכולתי לתכנן תוכנית לימודים שבועית וליהנות מההספקים… הכנתי משחק קריאה מושקע כמו בכל שבוע. הילדות המתוקות של כיתה א' מחכות לו בכיליון עיניים, והאימהות מספרות אחר כך על החוויה המשפחתית בשבת.
"עד יום שישי המשחק היה מצולם, מחכה לי יפה בתא. בתוכנית: שעתיים ראשונות של יום שישי גוזרים ומדביקים.
"חמישי בלילה, חוזרת מאירוסין של אחיינית, ומקבילה נחמדה מתקשרת אלי: 'גיטי, כדי שלא תהיי מופתעת, המנהלת הודיעה לתלמידות שמחר יתקיים יום פעילות. הודיעו לבנות לא להביא למחר ילקוטים ולא יהיו להן כלי כתיבה'.
"אין מספריים. את מבינה מה זה אומר? שוד ושבר! הקולגה ריחמה עלי (היכרות קרובה של חמש עשרה שנות עבודה בצוות מעניקות תובנה ושתיים לגבי הזעזוע האמיתי שלי בכזה מצב), והביאה את כל המספריים שהיו לה בבית. גם אני הבאתי את כל המספריים שהיו בסטנד של כלי הכתיבה, וכשהגעתי לבית הספר הודעתי חגיגית למנהלת ולרכזת החברתית שקודם כל נגזור את המשחק ואז נרד לתוכנית.
"יהיו מורות שיגידו – מה קרה? תדחי את חלוקת המשחק לשבוע הבא! אבל לא. בשבוע הבא המשחק לא יהיה רלוונטי, הוא יהיה שווה כמו פתקי הבחירות ביום שאחרי…
"אז זהו, כשאני מתכננת משהו, הדבר הזה חייב לקרות. אני אאסוף מספריים מכל השכנים ובלבד שאוכל לסמן 'וי' ביומן. לא מסוגלת אחרת.
"הסיפור הזה, אגב, הוא רק דוגמה להתמודדות של מתוכננת בעולם של לא-מתוכננים. מה שקשה בעיקר, זה חוסר הקבלה לכך שהתכנון והוודאות חשובים לי ברמה של חמצן. פעם המנהלת נזפה בנו על משמעת רופפת בחדר המורות. הייתה מי שטענה שכשמודיעים דברים ברגע האחרון, קשה להישמע להוראות. הוספתי והסברתי שאני פשוט לא מסוגלת לקבל הודעה באמצע שיעור: 'גיטי, תעלי את התלמידות לאולם'. אבל רגע! לא אמרתי להן לצאת לשירותים, ואני אמורה לחלק להן דף מאוד חשוב! אז לא, לא מצליחה להיות ממושמעת ולהוריד הרגע את התלמידות לאולם.
"חברה לצוות אומרת לי מדי פעם בדרך לבית הספר: 'גיטי, חשבתי עלייך, איך את מסתדרת עם ההודעה שנחתה אתמול בשמונה בערב…' הופה, הפכתי לתלמידת חינוך מיוחד. זאת הבעיה? שאין לי אפשרות להסתדר? לא, הבעיה שלי היא שאני מאוד מאוד לא אוהבת את זה.
"לא יודעת איך אפשר לחיות אחרת. למי שמתוכנן יש סדר בחיים. כשהכל מאורגן וידוע – אפשר להיות רגועים. לא מתעוררים בבוקר ושואלים 'מה נבשל היום?' אין אצלי שאלה כזו בכלל. בעצם – יש אותה, אבל שואלים אותה לילה שלפני. מספיקים יותר, ויש פחות 'עשיתי ככה ובסוף יצא ככה'…
"ונכון, עד כמה שאני רוצה להיות מתוכננת, החיים מפתיעים, ואני לא רובוט. עבודת החיים שלי היא ללמוד איך להסתדר עם דברים שלא מתכתבים עם מה שתכננתי. החיים מלמדים אותי, ואני תלמידה די טובה.
"היום, כשאנחנו יוצאים מהבית, ואני מתחילה לעבור שוב על הרשימות לראות מהר מה שכחתי, כבר יש לי היכולת לומר לעצמי: אה, שכחנו? לא נורא, אטפל בזה מחר".
הספונטנית: גם אם בטעות היא כתבה מערך, לא יהיה קשר בין הכתוב למה שנמסר בכיתה, כי תוך כדי דיבור היא נזכרת בסיפור שיסביר נהדר את רש”י, ושאלה של תלמידה לוקחת אותה למחוז קסום וחדש שהקשר בינו לבין שיעור טבע מפוקפק למדי.
"פעם אחת דווקא כן תכננתי שיעור, ממש תכננתי", קורצת ##חוי ש'##. "בערב שלפני אמרתי לעצמי: מחר בשיעור גאוגרפיה נתכונן למבחן. אמדתי מראש את משך הזמן שיידרש לתלמידות כדי להוציא ספרים, ואחר כך לסמן אילו עמודים צריך ללמוד ומה לא. הסתמכתי על אלף השאלות הלחוצות שיש להן לפני מבחן. וככה, מאורגנת ומתוכננת, הגעתי לבית הספר.
"בהפסקה – אורחת! המפקחת בכבודה הגיחה אלינו והודיעה שהיא רוצה לבקר אותנו בכיתות. לרגע אחד נחנקתי עם העגבנייה בפה, למשנהו הרגעתי את עצמי שהיא בוודאי לא תיכנס לכיתה בה אני מלמדת: כיתת קרוון, דרך חתחתים שאפילו המנהלת מעדיפה שלא לפסוע בה, ובכלל – אני מורה ותיקה, היא כבר מכירה אותי היטב.
"השם ריחם עלי, ורגע לפני שהודעתי חגיגית על המבחן, שנייה לפני שהזמנתי על עצמי מתקפת צעקות היסטריות, היא פתחה את הדלת יחד עם המנהלת, מצוידות בכיסאות מחדר המורות, מה שאומר – שהביקור לא יסתיים ב'שלום מקסימות ויום טוב'. הן התיישבו לפניי כמו שתי תלמידות ממושמעות, נכונות לראות מה יש לי לומר.
"את התכנון ה'מדוקדק' שלי מאמש – גנזתי. שלושים זוגות עיניים לטשו בי מבט, מחכות למוצא פי, דממה שלא מעלמא דבית הספר.
"התחלתי. תיארתי להן את בית הנבחרים בארצות הברית, סיפרתי להן סיפור על הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, עוד ועוד סיפורים ותיאורים שהשם זימן לי. כשתלמידה חכמה שאלה אותי שאלה, עניתי לה ברוגע: 'אני לא יודעת, אוכל לברר לך לשיעור הבא'. הבזק מרוצה עבר בעיניה של המפקחת, הנה, מורה לדוגמה, לא חוששת לומר שהיא לא יודעת…
"אז לא תמיד זה כך. שיעורי דינים, נביא והיסטוריה – חייבים תכנון ולימוד מעמיק של החומר מראש. אבל איך למסור אותו? איך להסביר? איך לעניין? את זה אני יודעת רק אחרי השיעור, אחרי שכבר סיפרתי…
"אני לא מהמורות שנבהלות אם מבקשים מהן למלא חור ולהיכנס לכיתה אחרת במקום מורה חסרה. תמיד יש לי מה לשלוף. לא פעם קרה שעמדתי מול הכיתה, כולן כבר ישבו ושקט שרר, ועוד לא הגיע הרעיון. אבל תמיד בסוף השם שלח לי משהו שהדליק להן את העיניים והפתיע גם אותי…"
…
גורם ההפתעה
רחלי גשייד, מטפלת בעזרת אומנויות, מומחית בטיפול דיאדי והדרכת הורים לילדים עם קשיי ויסות##, מדברת על הפתעות שפוגשות את התוכניות:
"הפתעה!
"איזו מילה נחמדה, מעוררת, מדליקה את העיניים ומקפיצה משהו בלב.
"אך לא אצל כולם.
"מי שבאופי שלו הוא זורם, ספונטני, מתמודד בצורה טובה עם שינויים ועם מצבים של חוסר שליטה – הפתעה יכולה לשמח אותו.
"אך מי שזקוק לתחושת שליטה, וחייב לתכנן דברים מראש כדי שהם ילכו לפי הספר – בשבילו המילה הפתעה היא מאיימת, מלחיצה ומעוררת תחושות מאוד לא נעימות.
"לעיתים התגובות להפתעות יכולות להיות קיצוניות. הגיעו אלי הורים להדרכה, חסרי אונים ומבוהלים. הם סיפרו כי כשהסבתא הגיעה אליהם לביקור היא הביאה מתנות לילדים, וכשבן השמונה קיבל את המתנה מידיה של הסבתא, הוא ירק עליה כתגובה. הסבתא כמובן לא עברה על הדברים בשתיקה, וההורים לא ידעו איך להגיב, בפרט כשזו הייתה רק דוגמה מייצגת לקושי של הילד.
"מה באמת קרה שם לילד? המתנה הייתה עבורו הפתעה, שינוי מהמצב הרגיל. המצב שלא היה מספיק ברור גרם לו לצאת מוויסות רגשי, וכתוצאה מכך הוא הגיב בלי להפעיל חשיבה או בקרה.
"במקרה כזה, חלק מהעבודה הטיפולית הוא להכיר מה עומד מאחורי התגובות הקיצוניות של הילד, מתי הוא יוצא מוויסות, והכי חשוב – איך להגיב במצבים כאלו באופן שיקדם אותו ויעזור לו.
"כי לכל אחד מאיתנו יש אופי שונה ונתוני חיים שונים, והתגובות שלנו לאירועים נגזרות מכך".
כיצד משפיע האופי על יכולת ההתגמשות שלנו?
"כנראה לא סתם התאגדו להם הספונטניים והמתוכננים תחת קורת כתבה אחת. ישנו מאפיין אחד, או תימה (-רעיון מרכזי) אחת בלשון מקצועית, מאחורי שני הצדדים הללו:
"צורך בשליטה.
"כאשר אנו מדברים על אדם עם צורך גבוה בשליטה – בשטח נפגוש בהתנהלות של תכנון מראש, צורך לדעת בדיוק את כל הפרטים: באיזו שעה בדיוק? מי המשתתפים? כמה יהיו? יהיה רמקול? וכן הלאה.
"לעומת זאת, אדם שאין לו צורך גבוה בשליטה, יזרום ביתר קלות עם הסיטואציה. יהיה ספונטני וגמיש, ויתאים את עצמו לפי דרישות המצב.
"זה לא שיש צד אחד מועדף וצד שני פחות. אלו נתונים של אופי, אירועי חיים שעברנו, סביבה בה גדלנו ועוד, המשפיעים על עוצמת הצורך בשליטה".
בפועל, איך תיראה בשטח הפגישה בין האופי לבין ההפתעה?
"כשהכל מתנהל לפי הספר", מנתחת רחלי, "כולם מצליחים לזרום עם הנהר. גם כשקורים דברים שמאתגרים אותנו ודוחפים מהמקום הבטוח, השלֵו והמוכר, אנחנו מצליחים להתמודד.
"מתי לא מצליחים להתמודד בצורה טובה ויוצאים מוויסות?
"כאשר הפער בין התכנון והציפיות שלנו למציאות בשטח גדול מדי, או כשאנו נמצאים במצב של עומס רגשי או קוגניטיבי. במצב כזה, היציאה מהמקום הבטוח והמווסת תהיה לרוב לאחד משני כיוונים: אש – כל המערכות עובדות על טורבו, או קפיאה.
"הצד של האש גורם לתגובות בעוצמות גבוהות, לוחמות ותוקפניות, ולרמת פעילות גבוהה. הצד השני, של הקיפאון, מעורר התכנסות פנימה וכיבוי מערכות.
"לדוגמה, אמא שמגלה בשעת בוקר לחוצה שאין לילד בגד נקי בארון, ההסעה מצפצפת למטה והיא כבר מאחרת לפגישה חשובה בעבודה. אם היא עוברת למצב של טורבו – היא מגיבה בעוצמות, מתחילה לצעוק על כל הילדים ועל כל מה שזז בסביבה; אם היא במצב של קפיאה – היא תתיישב באפיסת כוחות בצד וזהו. תסתדרו לכם. אני כבר לא הולכת היום לעבודה…
"והנה אנחנו חוזרות להפתעה עליה דיברנו קודם.
"כאשר אדם עם צורך גבוה בשליטה פוגש הפתעה, או כשיש פער בין התכנון לבין מה שמתרחש בפועל – מי שמתעוררת היא תחושת האכזבה.
"ומהי אכזבה? אכזבה היא תחושה של מפח נפש, צער, עצב או היעדר הנאה, כאשר בעיני המאוכזב יש פער גדול בין הציפיות המוקדמות בנוגע להתרחשות מסוימת, לבין מה שהתרחש בפועל.
"ככל שהפער בין הציפיות לבין מה שקורה בשטח הוא גדול יותר, כך האכזבה גדולה יותר. וככל שהאכזבה גדולה יותר, כך תחושת השליטה מתערערת יותר. ואז – היציאה לשני הקצוות היא משמעותית יותר".
אז מה עושים? מתעצבנים? מנסים להילחם במציאות? מתייאשים ומרימים ידיים, או לחילופין נכנסים מתחת לשמיכה ושוכחים מכל העולם?
"זהו, שלא".
מה כן?
"מה עושים לאש שדולקת? מקררים אותה, שופכים עליה מים.
"ומה עושים כשמשהו קפא? מחממים אותו.
"זה גם מה שיכול לתרום לנו כשאנחנו מצליחים לזהות איפה אנחנו נמצאים במצב של איבוד השליטה.
"אם הגעתי למקום שבו אני מנסה להפוך את העולם, להילחם בטחנות רוח ולעשות הכל כדי שדברים ילכו כמו שתכננתי – דבר ראשון שעלי לעשות זה לזהות מה קורה איתי. אני כעת בסוג של 'מלחמה'. כרגע יהיה כדאי לעצור. לקחת אוויר. לנשום קצת ולהתבונן על המצב מבחוץ. לנסות לשנות אפילו את שפת הדיבור של 'אני חייבת לדאוג ש…', 'צריך לראות…', ובמקומן להשתמש במילים אלו, המגיעות מרצון לפרפקציוניזם, להשתמש בביטויים פחות קיצוניים כמו – היה כדאי, רצוי, מקווה ועוד. למילים בהן נבחר השפעה גדולה על אופן ההתנהלות שלנו.
"מצד שני, אם אני נמצאת במקום של קפיאה, התכנסות או חוסר אונים – דבר ראשון, ננסה לעשות משהו, אפילו קטן, כדי להתחמם ולהתחיל להמיס את המקום שקפא. כך למשל כדאי לנסות לצאת להליכה קצרה סביב השכונה, או אפילו להרים רק טלפון אחד למישהו הקשור לנושא. העיקר לעשות משהו ולהתחיל להניע את עצמנו. זה בסדר גם כשלא רואים תוצאות. עצם התזוזה מחזירה אותנו למקום מתפקד, פועל ומתקדם".
איך ניגשים למצב חדש ומפתיע? איך מתחילים להתמודד איתו?
רחלי: "כשאנו באים לבחון מצב של מציאות משתנה, ובפרט כשאנו נמצאים במצב של לחץ וחוסר ודאות, אנו נוטים לראות את העולם בשחור לבן, טוב או רע. כדי להתמודד עם ראייה זו ולהחזיר לעצמנו תחושת שליטה במצב, נשים לב כי מציאות זו מורכבת משני חלקים מרכזיים: חלק אחד ודאי, וחלק שני גמיש.
"למה הכוונה?
"ניקח לדוגמה את שרי שמחתנת בעזרת השם בחורף הקרוב. היא מרגישה חסרת אונים ואין לה אפילו טיפת כוח להתחיל לעשות משהו.
"מה יהיה? המצב עכשיו מאוד מורכב: יהיה עוד סגר? כמה אנשים יוכלו להשתתף? איפה תתקיים החתונה? מי יהיה בבידוד? בלי סוף שאלות, תהיות ומחשבות.
"בתוך כל הסיטואציה הזו, שמאתגרת ומוציאה מאזור הנוחות כל אחד ובפרט מי שזקוק לתחושת שליטה, יש לנו חלק אחד ודאי – בעזרת השם תהיה חתונה בחודש אדר. יהיו חתן וכלה, חופה וקידושין, סעודת מצווה וכך הלאה, ויש לנו חלק אחר גמיש – כמה ישתתפו, מי הם יהיו, מקום האירוע ועוד. החלק הזה הוא החלק המפתיע, הלא ברור והמשתנה.
"כשאנחנו מצליחים להתמקד בחלק הוודאי, אנחנו מצליחים להתמודד בצורה טובה, ומחזקים את החוסן הפנימי שלנו ואת יכולת התפקוד. כך למשל נלך לקנות בגדים לחתונה שתתקיים בעזרת השם בחודש אדר, הרי בגדים ברור שנצטרך, לא משנה היכן תהיה החתונה ומי ישתתף. נשכור דירה לזוג הצעיר וכך הלאה.
"ככל שנצליח לעגן את החלקים הוודאיים בתוך החיים שלנו, יתעוררו אצלנו שוב תחושות של רוגע וביטחון, ונצליח בעז"ה לתפקד ולהתמודד טוב יותר גם במצבים של חוסר ודאות".
