לקראת הערב דפק המפקד על דלת הבית, ומאותו רגע התהפכו חייה של אסתר עיני | מה עובר על אישה צעירה, אמא לשתי ילדות קטנות, שבעלה נופל בשבי המצרי? איך היא מתמודדת יום יום, לילה לילה, לאורך שלוש וחצי שנים? מה מפיל אותה? ומה מרים אותה? | 55 שנים אחר כך, מספרת לנו אסתר את סיפורה האישי בכנות ובאומץ. היא מדברת על התקופה ההיא כפי שהיא רואה אותה במבט לאחור, ועל התקופה הנוכחית, כשסיפור החטופים צובט את ליבה | נתונים בצרה ובשביה
הם היו משפחה קטנה ומאושרת: הורים ושתי ילדות קטנות. הוא היה נווט בחיל האוויר, היא מורה. הם התגוררו בבסיס חצור עם משפחות נוספות כמותן, עבדו קשה, אך אהבו את היום-יום ואת השגרה המלאה בעשייה ברוכה.
"מה יכול היה להכין אותנו לכך שכל השגרה הזו תתנפץ בבת אחת, עם נפילתו של בעלי בשבי המצרי?" שואלת אסתר עיני, כאשר היא מספרת על החיים שלה ושל בעלה, הנווט מנחם עיני, לפני כחמישים שנה.
כשאסתר נזכרת בימים שקדמו לשבי היא רואה בהם סוג של אופוריה מתקתקה, אולי גם נאיבית במקצת. "הייתי בת 29, אמא לשתי ילדות קטנות – בת שש ובת שלוש. גרנו בבסיס חצור, וברוך השם היינו מאושרים בחיינו. כל התושבים סביבנו היו בערך בני גילנו, והבעלים יצאו מדי בוקר לטיסות ושבו בערב. בפועל גידלתי את הילדות כמעט לבד, אך לא הרגשתי קושי מיוחד. הכל היה קרוב ממש, ובתחושה ידעתי תמיד שאם רק ארצה משהו, אוכל ליצור קשר עם מנחם, והוא יגיע. זה לא קרה אף פעם, אך ההרגשה הייתה שאומנם אבא לא בבית, אבל הוא ממש סמוך אלינו".
בשטח אויב
באותם ימים של שנות השישים המאוחרות, אחרי מלחמת ששת הימים, נחשב חיל האוויר לפסגת תפארתה של מדינת ישראל, ואסתר ראתה זאת מקרוב. "חיל האוויר חדל להשתמש במטוסים צרפתיים, כפי שהיה עד מלחמת ששת הימים, ועבר להשתמש במטוסי פנטום אמריקאיים", היא מספרת. "כדי לערוך היכרות עם המטוסים הללו נבחרו עשרה טייסים מוכשרים, מהליגה הגבוהה ביותר, שיטוסו לארה"ב כדי לעבור את ההכשרה. מנחם בעלי היה אחד מהם.
"השהייה בארה"ב הייתה ממושכת, לכן משפחות הטייסים הצטרפו אליהם. לאחר שובנו לארץ הוקמה בבסיס חצור טייסת אחת, ואילו הטייסת הנוספת הוקמה ברמת דוד. באותם ימים עבדו בחיל האוויר בלחץ רב כשהם מוציאים טיסות מבצעיות באופן יום-יומי. מכיוון שבעלי שימש מדריך של קבוצות טייסים חדשות, וגם ביצע טיסות בעצמו, הוא היה יוצא מדי בוקר וחוזר בשעת לילה מאוחרת מאוד. אבל התחושה הייתה שאנחנו 'על הגובה'. היה נדמה ש'בזכות הפנטומים ננצח את העולם'. עם השנים הבנתי שהיו בכך לא מעט יהירות ושחצנות, תחושת 'כוחי ועוצם ידי' שאין לה בסיס. כבר אז הכרנו בחסרונות של המטוסים הללו, רק שפחות התייחסנו אליהם".
חיוך מר צץ על שפתיה של אסתר, כשהיא נזכרת: "אחד המאפיינים של אותם מטוסים הוא הרעש המחריד שהם חוללו בזמן הטיסה. זה הגיע עד כדי כך שנהגנו להתבדח שהאיום לילד במצרים שלא גומר את האוכל בצלחת, הוא ש'יבוא פנטום וייקח אותך'. אולי אותנו זה הצחיק, אך ברור שהמצרים חששו מאוד מהמטוסים הללו ועשו הכל כדי להפיל אותם.
"מכיוון שמצרים הייתה בקשר טוב עם רוסיה, היא ייבאה ממנה טילים מיוחדים ש'מתלבשים' על מטוסי הפנטום, וכך גורמים לנפילתם. התוצאות נראו עד מהרה בשטח, כי למטוסים לא הייתה מערכת הגנה, והם הופלו בזה אחר זה".
זה הדאיג אותך?
"זה הכאיב לי, כי אלו היו טייסים ישראליים שחלק מהם גם הכרנו, אך לרגע לא חששתי שיקרה משהו לבעלי. אולי זה היה סוג של הכחשה, ואולי התחושה המיוחדת שמנחם ידע תמיד להשרות סביבו, כשהוא מבהיר לי שוב ושוב שהוא בטוח ששום דבר רע לא יקרה.
"באחד הימים", ממשיכה אסתר, "שמעתי את מנחם מתכנן טיסה נוספת, והיה לי קשה לשתוק. התערבתי ושאלתי: 'איך ייתכן לטוס במצב שאנו רואים שאין משהו נגד הטילים האלו?' הוא הקשיב לי בסבלנות ואחר כך הסביר שהוא בדיוק חוזר מפגישה משותפת שלו ושל מפקד חיל האוויר עם אמריקאים שהציעו להם כלי אלקטרוני שיפריד את הטילים מהמטוסים, ובזכות הכלי הייחודי הזה הם מוגנים והכל יהיה בסדר.
"מנחם נועד להיות במטוסים הראשונים שיטוסו עם אותו כלי אלקטרוני, ונאמר לו, כמו גם לטייסים האחרים שטסו איתו, שעליהם לטוס ישר בלי לסטות ימין או שמאל. זו הייתה הוראה יוצאת דופן, כי עד אז התבקשו הטייסים לבלבל את האויב ולטוס למעלה ולמטה, כדי להימלט. הפעם הם התבקשו לטוס כמו שיירה של ברווזים, כדי לנסות את המערכת שהותקנה. לחיל האוויר היה עניין שהטיל יוצמד אליהם, ושהמערכת תנטרל אותו. זו הייתה מטרת הטיסה".
ידעת על כך?
"מה פתאום? לא ידעתי שום דבר. רק שאלתי את מנחם אם נראה לו שהמצב בטוח, והוא השיב לי שיש להם אמצעי נטרול והם בטוחים במאה אחוז, בעזרת השם. כך הוא יצא לטיסה עם חברו, מפקד הטייסת שמוליק חץ ז"ל, איש יקר ומוערך שעד היום אנחנו מתאבלים עליו".
את מה שקרה לאחר מכן מצטטת אסתר ממה שכתב בעלה בספר 'חליפת לחץ' בהוצאת משרד הביטחון, שכן לה הוא מעולם לא סיפר על אותם רגעים מחרידים. "דקות ספורות לפני שהגענו למטרה, קיבלנו התראה שסוללת 3-SA ננעלה עלינו", כתב עיני בספר. "מספר שניות אחר כך שיגרה הסוללה טיל… הכל קרה בבת אחת: שמתי לב שהמטוס מבצע הטיה איטית בכיוון שמאל כלפי מטה. היינו בגובה 100 מטר בלבד. למרות שאני לא טייס, אלא נווט, הבנתי שאין יותר 'למטה'. מסקנה: המטוס יוצא מכלל שליטה. בלי לחשוב הרבה משכתי בידית ההפלטה ועפתי החוצה.
"כשיצאתי מהמטוס היינו במהירות עצומה של 600 קשר (בקמ"ש: 1111.2) ובגלל הלם האוויר איבדתי את ההכרה. אני זוכר במעורפל את המצנח נפתח, ואחר כך אני זוכר את עצמי זוחל על הקרקע, פצוע. לא ראיתי שום סימן לשמוליק חץ והנחתי שהוא נהרג. אני לא יודע איך עשיתי את זה, אבל הצלחתי לשלוף את מכשיר הקשר האישי שלי מן הסרבל וליצור קשר עם זוג פנטומים אחר שהיה באוויר.
"סיפרתי לטייס שאני פצוע קשה ואחר כך דיווחתי שאני רואה משאית עם חיילים מצרים מתקרבת למקום ושהחיילים יורדים ממנה ובאים לקראתי. אמרתי לו: 'הם מתקרבים, תמסור דרישת שלום בבית, תגיד שאני חי'. סגרתי את מכשיר הקשר. אני חושב שזה היה מקרה ראשון בעולם של נפילה בשבי בשידור חי".
24 שעות קריטיות
מה עבר עלייך, אסתר, באותו יום גורלי?
"העברתי את אותו בוקר עם חברה טובה", היא מספרת. "גם בעלה היה בטיסה הזו, רק שהוא הצליח למלט את מטוסו מהטיל וחזר בריא ושלם. זה היה יום שגרתי מאוד. החששות התחילו לצוץ מאוחר יותר, כאשר שמתי לב שלא קיבלתי שום שיחת טלפון מבעלי. היה לנו מנהג קבוע, שבמהלך פעילות מבצעית הוא השתדל תמיד להתקשר סתם בשביל לשאול 'מה נשמע?' ו'מה שלום הילדות?' זו הייתה שיחה סתמית ששנינו ידענו שלא נועדה לשום צורך מיוחד, לבד מאשר להעביר את המסר – 'הכל בסדר איתי'. רק שבאותו יום השיחה הזו לא הגיעה.
"ככל שעברו השעות התחלתי לאבד את הסבלנות. החששות הלכו וגברו. רק לקראת הערב נשמעה דפיקה על הדלת, ובפתח נראה מפקד הבסיס, כולו רועד וחיוור. זה היה כל כך שונה מהיום, שמביאים צוות שלם עם עובד סוציאלי ואנשי מקצוע. אז היה רק המפקד שאמר לי בקצרה: 'המטוס ננטש, חץ נהרג, ובעלך ככל הנראה חי ונלקח בשבי המצרי'. אני שומעת את הדברים ולא מסוגלת להפנים אותם.
"המפקד אומר לי: 'אני צריך ללכת לאשתו של חץ, כדי להודיע לה'. הוא הולך ואני נשארת לבדי עם הבנות, שוקלת איך לתווך להן את המצב הבלתי אפשרי. לבסוף אני אומרת בקצרה: 'אבא שלנו נפל בשבי של המצרים, הוא חי וזה אומר שהוא יחזור, בעזרת השם, אך אני לא יודעת מתי ואיך'. הן שומעות את הדברים ולא מגיבות תגובה דרמטית, ופונות לענייניהן.
"בינתיים כולם בבסיס שומעים שחץ נהרג. הם מתקבצים בביתה של אשתו, שבורים ובוכים, ואילו אני נשארת עם שתי הבנות לבד כל הערב, מאכילה, משכיבה, מספרת סיפור… רק למחרת בבוקר שלחו לקרוא לאמא שלי. גם אחותי הגיעה והיו חברות נוספות שהצטרפו. היה משהו בנוכחות של כולם שעודד וניחם, אבל יותר מכך – גרם לי להתחיל לעכל ולהבין את המצב: אני כאן, ובעלי בשבי המצרי".
מה נאמר לך על מצבו של בעלך?
"המפקד הסביר לי שאיש לא יודע מה מצבו של מנחם, אבל ברור שעשרים וארבע השעות הראשונות הן קריטיות ביותר. את הדברים הוא למד מטייסים קודמים שנפלו בשבי ושוחררו – ניסים אשכנזי וגיורא רום, שסיפרו כי בעשרים וארבע השעות הראשונות שואלים המצרים את השאלות שהכי דחופות להם, וכדי לקבל את התשובות הם משתמשים בכל האמצעים להשגת מידע. המפקד אמר לי: 'נחכה את פרק הזמן הזה ונראה מה קורה'.
"כעבור 24 שעות דפקה על הדלת אשתו של סגן מפקד הבסיס. הכרתי אותה וידעתי שבהכשרתה היא אחות. הייתי בטוחה שרוצים להודיע לי את הנורא מכל ומביאים אותה כדי שתטפל בי. אבל היא חייכה ואמרה לי: 'יש לי בשורה נהדרת. בעיתון מצרי הופיעה תמונה של מנחם כשהוא חבוש ופצוע, אך מחייך, ותחת התמונה כתוב: 'טייס פנטום נתפס חי'. היא הסבירה לי שזו בשורה משמחת ביותר, כי כעת מחויבים המצרים לצלב האדום ולעולם להשאירו בחיים".
אסתר ניסתה לראות בכך סיבה לשמוח, אלא שאז הגיעו החודשים הבאים ללא שום מידע, והמחישו לה את הקושי הגדול שבציפייה. "בשלושת החודשים הראשונים לא התקבלה ממנחם שום דרישת שלום", מספרת אסתר. "ניסיתי להמשיך בשגרה שלי, כשאני מנהלת את הבית ומטפלת בבנות, ולא מפסידה אפילו יום עבודה אחד. הרגשתי שהמאמץ לשמור על שגרה הוא שעוזר לי להחזיק מעמד.
"באחד הימים כשחזרתי הביתה ראיתי שממתינים לי קצינים בעלי דרגות גבוהות. אחד מהם הציג את עצמו כקצין האחראי על נפגעים, והוא בישר לי: 'הצלב האדום ביקר את מנחם, הנה הדו"ח שנכתב לנו'. האמת היא שקצת התאכזבתי, כי לפי ההתרגשות וקבלת הפנים כבר הייתי בטוחה שרוצים להודיע לי שמנחם חוזר.
"הדו"ח של האו"ם היה בסך הכל פתקה קטנה בגודל שלושה על שלושה סנטימטרים, מקופלת לארבע. כשפתחתי אותה ראיתי דו"ח יבש על מצב השברים שלו, ולבסוף נכתב: 'מצב רוח טוב'. שלוש המילים הללו נסכו בי כוחות מחודשים. נכון, מנחם נמצא בשבי, אבל הוא בשליטה, יש לו מצב רוח טוב והוא לא אומלל. זו הייתה הפעם הראשונה מאז הנפילה בשבי שבה חשתי סוג של הקלה. נוסף על כך, הודיעו לי שאני יכולה לכתוב לו מכתב, והצלב האדום יעביר לו. גם זו הייתה בשורה מצוינת".
מכתבים לאבא
מה נתן כוח במצב כל כך בלתי אפשרי?
"גם אני וגם מנחם הרגשנו שמשימת החיים של שנינו היא להחזיק מעמד. כל אחד מאיתנו ידע שאת הכוחות לכך הוא שואב מהמכתבים שנשלחים אליו, וכן להפך – שבן זוגו מקבל את הכוחות ממכתביו. לכן היה לו חשוב להחזיק מעמד ולא ליפול. ידענו שנעשה הכל כדי לעזור זה לזה להישאר עם כוחות, אופטימיות ואמונה".
באיזו תדירות נשלחו המכתבים?
"זה השתנה מזמן לזמן. היו תקופות שבהן קיבלתי מכתב אחד לחודש, ולפעמים לא קיבלתי מכתבים ארבעה חודשים, ואז הגיעו שמונה בבת אחת. בשלב מסוים התחלנו למספר את המכתבים, והתברר שלא כולם מגיעים ליעדם, אך בימים שהגיעו מכתבים רבים זה עודד אותי ושיפר את מצב רוחי מאוד.
"מנחם תמיד ניהל את המשפחה שלנו, והוא המשיך לעשות זאת גם מהשבי. הוא היה שואל אותי במכתבים: 'שילמת את חשבון החשמל?' 'בדקת את מכונת הכביסה?' ואני הייתי שולחת לו ספרים, תקליטים, בגדים, וכל מה שחשבתי שיוכל לעודד אותו. המשלוחים האלו נמשכו חצי שנה, עד שחיל האוויר ביקש מהמשפחות להפסיק לשלוח חבילות, והוא בעצמו דאג לספק כל מה שהשבויים ביקשו".
זכור לך מכתב בלתי נשכח?
"כן. באחד המכתבים ציין מנחם את הערכתו הגדולה לאימהוּת שלי, ולאופן שבו אני מתנהלת עם הילדות בתקופה הזו שאותה הוא 'גרם לנו', כלשונו. ראיתי את זה לגמרי כמחמאה. מאז אני מרגישה מחויבת להיות אמא טובה".
עם הזמן החליטה אסתר לייעד לעצמה זמן קבוע לכתיבת המכתבים. "החלטתי שזה יהיה במוצאי שבת, וכך הייתי מתיישבת בכל מוצאי שבת מחדש ומתארת את כל השבוע שחלף – מה שעשינו ומה שעבר עלינו. מנחם היה מעורה בכל. אחרי תקופה מסוימת הודיעו לנו שאפשר לשלוח תמונות, ושלחתי לו המון תמונות משפחתיות. הוא היה בוחן את התמונות וכותב לי מה שצריך לעשות בהתאם למה שראה שם: 'יש לקרן פצעונים על הפנים, היית אצל רופא?' או 'האופניים מקולקלים, צריכים לתקן'. במשך כל הזמן שהוא היה בשבי הוא התנהג כאילו הוא בבית, ואני, אף על פי שכבר עשיתי הכל לבד, אפשרתי לו לנהל אותנו מרחוק".
גם הבנות כתבו לו?
"כן. בהחלט. ליאת בדיוק התחילה כיתה א', וכל מילה חדשה שהיא למדה היא כתבה לאבא, ואילו קרן הקטנה הייתה שולחת לו יצירות מפלסטלינה. מנחם היה כותב בתגובה מכתב שבו הוא פונה לכולנו, ובסוף היה חותם: 'אבא'. כך הוא בעצם היה אבא של כולנו".
בין ייאוש לתקווה
בכנות, האמנת שמנחם יחזור?
"בוודאי. באותם ימים חייתי בתחושת ציפייה גדולה – 'עוד רגע מנחם יחזור'. מאחר שכך נמנעתי לעשות כל צעד משמעותי בחיים, מתוך ההבנה שזה יכול לקרות ממש בקרוב. כך למשל קרן גדלה, ומיטת התינוק לא התאימה לה עוד. היינו צריכים לקנות לה מיטה של גדולים, אך מכיוון שתמיד קנינו כל דבר יחד, לא רציתי לעשות זאת בלי מנחם.
"חשבתי לעצמי: 'מחר או מחרתיים הוא יחזור, חבל למהר לקנות'. בינתיים קרן התחילה לטפס ולרדת בעצמה ממיטת התינוק שלה, והיה ברור שהיא לא תואמת כלל למידותיה, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת לקנות לה מיטה חדשה, שהרי 'תכף מנחם יחזור'.
"באחד הימים בא לבקר אצלנו חבר של מנחם, מפקד הטייסת ניסים אשכנזי, שבעצמו נפל בשבי ושוחרר. הוא הבין מייד שאני מצויה במצב של המתנה, מה שלא מצא חן בעיניו, והוא מיהר לעדכן בכך את מפקד הבסיס שהוא ואשתו דאגו לי כל הזמן.
"המפקד דפק אצלי וביקש לשמוע על מצבי. הסברתי לו שאני מחכה לבעלי, וקשה לי לבצע קניות או צעדים משמעותיים כל עוד שהוא לא חוזר. התגובה שלו הייתה חד משמעית: 'ברור שמנחם לא יחזור לעולם. לא שמעת שנאצר הודיע שאת טייסי הפנטום הוא לעולם לא ישחרר? הדרך היחידה להביא אותם הביתה היא אם תפרוץ מלחמה, או להפך – יהיה שלום מוחלט. אבל כמו שאת רואה, אנחנו במצב של שביתת נשק, אז הוא לא יחזור'.
"המפקד יצא, ואני הרגשתי שאני צונחת למעמקי בור שחור. התחלתי להבין שכלל לא בטוח שבעלי יחזור הביתה, וזה היה קשה ומטלטל. אני בעצמי לא זכיתי לקרוא למישהו בשם 'אבא', שכן אבי נהרג כשהייתי בת שנה. פתאום חלחלה בי ההבנה שייתכן מאוד שגם בנותיי יגדלו כמוני. המשכתי וחשבתי על כך שגם אני כמו אימי איאלץ לסחוב את משא החיים על כתפיי ולהתמודד עם כל המשתמע מכך. הפחדים עטפו אותי, והרגשתי שאני שוקעת.
"ואז, דווקא מתוך התחושה הקשה הזו, הבליחה פתאום ההבנה שאם באמת משפחתי חשובה לי, והבריאות הנפשית חשובה לי, אני חייבת להתחיל מהיום והלאה לנהל את חיי. זה לא היה פשוט בכלל, אבל זו הייתה הבנה חד משמעית – אני לא מוכנה להמשיך ליפול. כבר למחרת קניתי מיטה לקרן, גם נרשמתי לקורסים בלימודים שהיו חשובים לי, ושיפצתי את הבית הקטן שלנו".
כל זה מתוך ייאוש מהמצב?
"חס וחלילה. אני אישה מאמינה ולרגע לא התייאשתי מנס שיקרה, אלא פשוט לקחתי את עצמי בידיים, כשאני מבינה שיש לי שתי ברירות – או לצלול מטה-מטה, להפוך למסכנה ולהזדקק לאחרים, או להמשיך לחיות. אז כן, בחרתי לחיות את החיים במלואם, לצמוח ולעשות הכי טוב שאני יכולה לעצמי, למשפחתי ולכל אלו שסביבי.
"באחד הימים התחילו לתקוף אותי כאבים חזקים. פחדתי מאוד שאני חווה התקף לב, ומול עיניי ראיתי את תרחיש הבלהות – אני מוצאת את מותי מהתקף, ובעלי בשבי, וכך אין לילדות לא אבא ולא אמא. בסופו של דבר החלטתי להתפנות לבית החולים, ואחרי חצי יום של בדיקות התיישב מולי רופא והודיע לי: 'הכל תקין, הלב שלך בריא במאה אחוז. הוא רק כואב לך בגלל המצב'. יצאתי מחדרו של הרופא כשאני על כנפי נשרים. כל הדאגות הגדולות התנפצו – הנה אני בריאה ברוך השם ו'רק' בעלי בשבי.
"במקרה אחר חזרתי מהעבודה ברכב, ופתאום הרגשתי שההגה מסתובב לצד השני, והרכב מתהפך ונופל לתוך התעלה שבצד הדרך. חברה שנסעה אחריי הזעיקה את כוחות ההצלה, והם חילצו אותי והביאו אותי הביתה. הרגשתי איך שוב הרוויחו בנותיי אמא שתחיה איתן, אך כלפי חוץ שמרתי על נוקשות ואדישות. הגשתי להן ארוחת צהריים, כאילו דבר לא קרה, והמשכתי לדבוק בשגרה שנתנה לי כוחות, מתוך הבנה שאסור לי ליפול".
את נשמעת חזקה נורא!
"זו לא אני. אני חושבת ומאמינה שכל אחת מאיתנו שמגיעה למצבים בחיים שבהם היא יכולה להתקפל או להזדקף, היא מנסה באופן טבעי לזקוף קומה ולהתגבר. משמיים שולחים לנו את הכוחות, כי לא ייתכן שנקבל ניסיון בלי שנוכל לעמוד בו".
ואז נפתחה דלת המטוס
שלוש וחצי שנים אחרי שנפל מנחם עיני בשבי, פרצה מלחמת יום כיפור, ועם כל הלחץ והבהלה הכללית במדינה, הבינה אסתר שייתכן שהגיעה הזדמנות פז שבה יחולץ בעלה.
"לא רק אני הבנתי את זה, אלא כל התקשורת בישראל דיברה על עשרת השבויים ממלחמת ההתשה שמצויים במצרים", היא נזכרת, "באותם ימים עברתי מפוליטיקאי לפוליטיקאי, כשאני מתחננת שיעשה הכל כדי שמנחם יחולץ סוף-סוף.
"אחרי כמה חודשי מלחמה התחילו דיבורים על חילופי שבויים, והודיעו שהשבויים הראשונים שיוחזרו לארץ הם עשרת שבויי ההתשה. התחלתי להתרגש, זה הפך להיות מוחשי. באחד הימים כבר נאמר לי: 'תהיי מוכנה מחר בשבע בבוקר'. הערתי את הבנות מוקדם, וכולנו ישבנו וציפינו, רועדות, מתפללות ומייחלות. עברו להן השעות ובסביבות השעה עשר קיבלנו צלצול טלפון: 'מצטערים, המטוס הראשון הביא בסוף את הפצועים קשה. עשרת השבויים יחזרו מחר'".
איך הרגשת עם זה?
"אין מילים לתאר את האכזבה. שלוש וחצי שנים הייתי מסוגלת לחכות, אבל יום נוסף כבר לא יכולתי להמתין. סגרתי את כל החלונות של הבית והשכבתי את הילדות. הרגשתי שאני לא רוצה לראות אור יום. אך דווקא אז הגיעו חברות טובות שעזרו לי להעביר את השעות הקשות ולהמתין לבשורות הטובות שיגיעו מחר.
"ביום שלמחרת כבר הייתי סקפטית. בשעות הבוקר שלחתי את הילדות לבית הספר, ובשעה שמונה הודיעו לי שעשרת השבויים חוזרים ושאהיה מוכנה לכך שבאים לאסוף אותי. מיהרתי לקחת את הילדות מהלימודים, ונסענו יחד לשדה דב. שם קיבלו את פנינו מפקדים בחיל האוויר, וציפו איתנו למטוס שהביא את השבויים. לפתע נפתחה הדלת וראיתי מולי את מנחם, שהיה נראה בריא וחזק, עם חיוך רחב, כולו קורן מאושר ושמחה.
"לאחר מכן הגיע רגע קשה מאוד, כאשר הופיע במקום אבא של שמוליק חץ ז"ל, שהצטרף לקבלת הפנים הזו מתוך תקווה שאולי יגלה שטעו כשהודיעו לו שבנו אינו בחיים… האב השכול ניגש למנחם וביקש ממנו לספר לו כל מה שהוא יודע על שמוליק. הפנים של מנחם התעוותו, והוא פנה איתו לצד, חיבק אותו וסיפר לו הכל. לאחר מכן הוא חזר אלינו ונסענו הביתה, שם ציפו לנו חברים, אורחים וקרובי משפחה. אבל הדבר הכי בלתי צפוי בכל הסיפור הזה, הוא שחלפו מההתאחדות שלנו שלושה ימים בלבד, ולאחר מכן הודיע לי בעלי: 'קיבלתי תפקיד בחיל האוויר, אני חוזר לטוס'".
מה?!
"גם אני שאלתי בדיוק את ה'מה' הזה. לרגע לא התכוננתי לכך. במקום העבודה שלי כבר הודעתי שאני לוקחת חופש לפחות לחודש-חודשיים, והנה מתברר שאחרי שלושה ימים בעלי מתכוון לחזור לעבוד. אני לא הבנתי אותו, ואילו הוא לא הבין למה קשה לי. לא היה אף אחד שיסביר לנו שהבעל שחזר מהשבי הוא לא אותו בעל שעזב, ושגם אני לא אותה אישה שהייתי בעבר. נדרשו לנו חודשים ארוכים מאוד להבין ולהפנים… האמת היא שהדבר היחיד שעזר לי היה הולדת בתנו השלישית – עדי, שהגיעה לעולם והפיצה סביבה כל כך הרבה אור, והוא עמעם את הכאב שחשתי.
"רק שנים רבות לאחר מכן היינו מסוגלים לדבר על הקשיים שחווינו, לעבד אותם יחד ולקלוט מה עבר על שנינו בשלוש שנים וחצי. אני למדתי להבין את בעלי שחווה השפלה גדולה כשנפל בשבי המצרי, והדרך היחידה שלו למנף את עצמו בחזרה הייתה באמצעות חזרה לתפקיד, ואף קידום בו; והוא למד להכיר בצרכים שלי כאמא וכרעיה".
בעלך סיפר לך על מה שהם חוו בשבי?
"מנחם לא דיבר על כך הרבה, אך בדבר אחד הוא שיתף אותי: בקושי הגדול שהיה לו עם התנאים בשבי. באופן כללי הוא אדם אסטניס במיוחד, בעל טעם מעודן וגם נקי מאוד. במצרים הוא היה בתחילה בבית חולים, אך כעבור תקופה הועבר לכלא עבאסייה בקהיר, למקום שבו היו השבויים האחרים כבר יותר משנה ביחד. כשהוא נכנס לשם הוא מצא חדר מלוכלך ומוזנח, כשחבריו לחדר שותים קפה בצנצנות של ריבה, אוכלים לרוב בידיים, וישנים על הרצפה. מנחם לא היה מסוגל לשאת זאת. הוא הודיע לכולם: 'דבר ראשון נזמין ספלים וכלים'. כשחבריו לשבי ניסו להשתיק אותו, וטענו: 'אם נבקש יותר מדי לא נקבל כלום', הוא השיב להם: 'כבר עכשיו אין לנו כלום, ומה נוכל להפסיד?'
"הוא וחבריו קיבלו לבסוף סרוויסים ומפות שולחן יפהפיות. אחת לחודש הם הוציאו מהחדר את כל החפצים והרהיטים, כדי שיוכלו לנקות, לרסס ולצבוע. הם גם התקינו כונניות ספרים, ותא המעצר הפך לחדר סביר. בסעודות שבת הם לבשו חולצות לבנות, ובליל הסדר הביאו להם רב יהודי ממצרים שניהל להם את הסדר, כשהם אוכלים מצות, שותים יין וקוראים את ההגדה. עבור מנחם זה היה משמעותי ומרגש במיוחד".
לבחור בחיים
כיום אסתר בת שמונים וארבע, אך בשל האירועים הקשים בשנה האחרונה, והחטופים הרבים שמצויים בקן הצרעות בעזה, מציפים אותה שוב ושוב הזיכרונות מאותם ימים.
אסתר נושמת נשימה עמוקה. "קשה לי מאוד לדבר על המצב כיום", היא אומרת, "כי זה כל כך שונה ממה שהיה בימי השבי של בעלי. מצרים הייתה בסופו של דבר מדינה מתורבתת עם כבוד, היה אכפת לה מה יגיד הצלב האדום ומה יגידו עליה בעולם. זה לא שהתנאים שם היו צפיחית בדבש, אך אי אפשר להשוות את המצב שלהם למצב של החטופים בעזה.
"עם זאת, אני מזדהה עם משפחות החטופים שמוכנות לעשות הכל כדי להשיב את יקיריהן. זה שובר אותי לרסיסים, וגם מנחם אומר לי לא פעם שהוא מרגיש כאילו קיבל בעיטה בלב. הוא כל הזמן אומר לי: 'השאלה שהכי מטרידה אותי היא כמה 'רון ארדים' יהיו לנו אחרי שמחת תורה'.
"אגב, מאז שבעלי חזר מהשבי הוא כמעט לא דיבר על מה שחווה, אבל בהמשך הזדמן לי לשוחח עם משפחות של שבויים, בין היתר כמתנדבת של עמותת נט"ל לנפגעי טראומה. השיחות הללו המחישו לי את מה שלא הבנתי עד אז – את גודל ההשפלה שהם חוו, את חוסר האונים, ואת פחד המוות שליווה אותם לכל מקום. גם למדתי פסיכולוגיה, וכיום אני בעלת תואר שני. במשך השנים עבדתי כיועצת בבתי ספר, ועל ידי שעזרתי וייעצתי לאחרים, הבנתי שבעצם כולנו מתמודדים עם אתגרים. טבעי ומתבקש שאנשים יתקשו להמשיך בחיים, וזה שאנחנו הצלחנו לגמרי לא מובן מאליו".
מה עזר לכם לבחור בחיים?
"הרצון העמוק והפנימי שלנו לחיות חיים טובים ובריאים", היא משיבה מייד. "שנינו ידענו שאנחנו רוצים לקום ולהמשיך הלאה, וכמובן הייתה לנו עזרה גדולה משמיים".
אסתר רואה בכך מקור לאופטימיות. "כפי שכולנו יודעים, בחברה הישראלית של היום יש אינדיווידואליזם גדול, אך בדבר אחד כולם מאוחדים – שצריך לעשות הכל בשביל שכל אחד מהחטופים יחזור. לדעתי זהו גם מקור לתקווה, כי לאחר שהחטופים יהיו שוב איתנו, ברור שכולנו נעשה כל שביכולתנו כדי לתת להם את הכלים הנכונים ביותר לשוב לחיים ולבחור בטוב. הלוואי שזה יקרה בקרוב".
