"אסור בשום אופן לשקר לילד", אומר הפסיכולוג הרב שמעון רסל, שמאחוריו רזומה של הצלת אלפי ילדים ומבוגרים בארצות הברית החרדית | הוא נולד באנגליה, עבר לארה"ב, למד פסיכולוגיה בעצת גדולי הדור בארץ ושימש כמשענת לאלפים בכל הגילים | בעשור האחרון, לאחר עשרות שנים בלייקווד, הוא עלה לירושלים ולאחרונה פרסם את ספרו 'לגדל משפחה אוהבת' | אחרי שבועיים של מלחמה התיישבנו על הכורסה בביתו כדי לשמוע: כך נתפקד נכון כהורים בשעת מתח ואי ודאות | מסמך חובה לכל אבא ואמא
צילום: אלחנן קוטלר, פלאש 90, AP
ילה. ילד נח בשלווה על מיטתו, חולם את חלומו הילדותי הטהור, התמים והמתוק.
ואז – אזעקה. עולה ויורדת. עולה ויורדת.
בהלה בבית. "רוצו, ילדים, רוצו לממ"ד, רדו למקלט. יש לנו שישים שניות!"
מה עובר במוחם הקטן של הילדים שלנו? איך מסבירים למי שטרם הבין את המציאות שאנחנו חיים בה על המלחמה שמשתוללת, על האיראנים שיורים, על הסכנה ועל הצורך לקום כל לילה בבעתה? ומהי הדרך הנכונה להעניק להם ביטחון וחוסן נפשי בימים הללו?
אלו שאלות שניקרו בראשם של כל אבא ואמא בשבועיים האחרונים.
וכדי לקבל תשובות מקצועיות עלינו לביתו של המומחה. בתקווה שהפסקת האש תחזיק מעמד וימי המלחמה העצימה מאחורנו, הבה נייחל שהתוכן ישמש אותנו לעיבוד רגשי לימים שלא אחרי המלחמה.
קוראים לו הרב שמעון רסל. הוא פסיכולוג קליני ותיק שפעל עשרות שנים בלייקווד שבניו ג'רזי וכמעט כל יהודי חרדי בארה"ב שמע עליו.
לפני עשור הוא עזב את ארה"ב ועלה לארץ. הרב רסל, שנחשב לחלוץ הטיפול הנפשי בעולם החרדי האמריקאי, מביא עימו ארבעה עשורים של ניסיון בטיפול בטראומות ובבניית חוסן משפחתי.
המפגש איתו מרתק. במבט ראשון הוא נראה כמו סבא חביב, ולמען האמת זה גם מה שהוא בשגרה: סבא חביב לנכדיו. אוהו, כמה חביב. לא סתם חביבות אלא חביבות בארומה מקצועית. אבל מה שמיוחד בו הוא שהוא כזה גם בתוך חדרי הטיפול, שבהם העוגן המשפחתי הוא מנטרה מרכזית.
"בימי חירום, בדיוק כמו בשגרה, משפחה אוהבת היא המפתח לתחום הוויסות הנפשי", הוא אומר לנו בביטחון. "לא משנה באיזה תחום מתמודדים אנשים. אנחנו כמטפלים רואים כיצד זה חוזר על עצמו שוב ושוב".
מהכולל לחדר הטיפול
הרב רסל נולד וגדל באנגליה. בגיל שמונה עשרה הגיע ללמוד בארץ הקודש והעביר את מיטב שנותיו בישיבת 'עזתה' (כיום: 'הנגב') בצילו של מורו ורבו הגאון הגדול רבי יששכר מאיר זצ"ל. שלוש שנים לאחר מכן חזר לישיבת גייטסהד, הפעם במגרש הביתי באנגליה, שם למד עד נישואיו. לאחר שהקימו את ביתם החליטו בני הזוג רסל, בהוראת רבו ומורו רבי שלמה ברעוודה זצ"ל להעתיק את מקומם ללייקווד שבארה"ב.
"האמת שמעולם לא חשבתי להיות תרפיסט (פסיכולוג, בשפה אמריקאית)", הוא מספר. "תכננתי להיות איש חינוך, לכהן אולי כר"מ בישיבה. לא הכרתי את עולם הטיפול כלל, ואף פעם לא העליתי על דעתי ללמוד את המקצוע".
אבל הכל השתנה באחת בעקבות מקרה טרגי שאירע לפני חמישים שנה, בעודו בשנות העשרים לחייו. החוויה נצרבה בליבו לתמיד.
"היה אברך בכולל שישב מספר ספסלים לידי. שמתי לב שפניו משדרות מצוקה עמוקה. היה קשה שלא לראות את זה, אבל לא התערבתי, כי הרי מה לי ומה לעניין הזה? ובכל זאת, אחרי כמה ימים שהמחזה חזר על עצמו, ניסיתי לשאול את חבריו הקרובים יותר מה אפשר אולי לעשות, אם יש משהו שאפשר לעזור. אבל לא היה למישהו איך לסייע. ביום בהיר אחד הוא הפסיק להגיע אל הכולל וכולנו שמענו את הבשורה המרה מכל.
"זה היה רגע שטלטל אותי ושינה את חיי", הוא מספר.
הרב רסל עוצר לרגע ונאנח. "מאז אותו מקרה הבנתי שחייבים שינוי. לא יכול להיות שאדם המתמודד עם תמורות נפשיות, ולא משנה מהי הסיבה, כי יש המון סיבות שגורמות לכך, לא יוכל לקבל עזרה הולמת, טיפול מתאים, אפילו ברמה של אוזן מקצועית שתקשיב. זה פשוט לא ייתכן.
"חייבים להבין: פניו של אותו יהודי זעקו לעזרה חצי שנה. שישה חודשים תמימים, יום אחרי יום. וזה היה יכול להימנע. אין שום סיבה שבפרק זמן ארוך כל כך הוא לא יוכל להיפגש עם מישהו מקצועי. זה היה אסון ברמה הכללית, אבל בפן האישי הרגשתי שאינני יכול לקבל את המצב הזה בשוויון נפש".
ברכה בגבעת הישיבה
בעודו מתלבט ומתחבט במחשבותיו, הגיעו מספר חברים ושאלו את דעתו. "אתה שמת לב למצבו, יש לך עין חדה וכישרון לבחון את הבריות. אולי תיקח על עצמך את המשימה?"
בהתחלה דחה הרב רסל את הרעיון. מה לו ולכורסת המטפל? ובכלל, מי שמע על דבר כזה? מטפל מקצועי? זה הרי של גויים. בניגוד להיום, שתרומתה של הפסיכולוגיה מוכרת גם בעולם החרדי, באותם ימים, לפני כמעט יובל שנים, הציבור החרדי לא היה פתוח לרעיונות הללו, ודאי לא באופן רשמי.
"החברותא שלי, שהיום משמש כמרביץ תורה גדול ומורה הוראה, המליץ לי ללכת ולשאול את הרב שך".
הרב רסל הגיע לארץ ושם פעמיו אל חדר הלימוד בגבעת הישיבה. "סיפרתי הכל, מתחילה ועד הסוף. סיפרתי על שאיפותיי האישיות בעקבות המקרה שקרה והמחשבות שעלו כתוצאה ממנו. הרב שך נתן בי מבט חודר והשיב לי: 'אתה רוצה להיות בעבודת הקודש? זו עבודת הקודש האמיתית. לדאוג לנפשות בני ישראל. זו עבודת קודש נעלה מאין כמותה'. הוא תפס את ידי ואמר לי משפט שאני זוכר עד היום: 'אנחנו צריכים שם מישהו משלנו'".
השינוי הדרמטי הגיע עם הוראות מדויקות. "הוא הסביר לי כיצד לגשת אל התחום ולסנן את מה שצריך לסנן, אבל הדגיש שעליי להמשיך להיות מחובר לתורה. לא משנה מה, עליי להתחייב לסדר לימוד רגיל פעם ביום לפחות, גם בימים הלחוצים ביותר, הן בעבודה והן בלימודים. בסייעתא דשמיא זכיתי להקפיד על זה מאוד. זה ממש בגדר ייהרג ואל יעבור. התורה לעולם לא תמוש מפי וזה חשוב אף יותר אצל מי שעומד ללמוד סוג של חוכמה חיצונית הקריטית לטיפול בנפש האדם".
עם הגב של הרב שך מאחוריו, התחיל מיידית את לימודיו בניו ג'רזי, בהקפדה על סדרי הלימוד כמובטח. זה היה חידוש אמיתי. לא היו עובדים סוציאליים, מטפלים רגשיים או פסיכולוגים במגזר החרדי בלייקווד.
"היום יש בסייעתא דשמיא סוללה שלמה של אנשי מקצוע מצוינים מכל הקהילות והחוגים. מהפך של ממש. יש שמחה גדולה בידיעה שאנשים הזקוקים לכך, וכמעט כולם נצרכים לכך באיזשהו שלב בחייהם, יכולים ללכת ולטפל בעצמם. זה בעיניי הישג שלא יסולא בפז".
אלה היו שלוש שנים עמוסות, ועוד מספר שנים של התמחויות שונות, עד שהגיעה התעודה הנכספת וחדר הטיפול החל להתמלא. "הדרך הייתה ארוכה, אין ספק. אבל זה היה שווה כל צעד".
חוסנו של התא המשפחתי
הרב רסל החל את דרכו כפסיכולוג של בית ספר בלייקווד, כמתנדב בלבד. "תורת הנפש אינה משהו פשוט. למעשה, מי שרק לומד אותה בצורה מקצועית, לא יודע כלום. זה אומנם הרבה מאוד תאוריה, אבל חייבים לצבור ניסיון. לפעמים המטופלים הראשונים משלמים את המחיר, אבל אין ברירה. את הסטז' הראשוני אתה צריך לרכוש ללא תמורה כספית. גם לקח לי זמן למצוא מנחה, מנטור ראוי שינחה אותי בעת הצורך, והיו הרבה סיטואציות שהייתי זקוק לו בהחלט".
זו הייתה הזדמנות מצוינת להתנסות בפסיכולוגיה בתחום החינוך, במיוחד אצל ילדים. "הבעיות היו מגוונות: משברים, חרדות, דיכאון, הכל היה קיים ובשפע. הדבר הראשון שתמיד עשיתי, כיאה למטפל, הוא לחפש את הטריגר שמסתתר מאחור, את המוגלה שמבעבעת בפנים. לקח לי זמן לעכל את כמויות החוויות הטראומטיות שפגשתי בחדר הטיפול. היה כמובן משהו שחזר על עצמו שוב ושוב, אבל יש כל כך הרבה סוגים, כל כך הרבה מקרים שונים של צורות ביטוי".
הרב רסל שם לב לשני דפוסים הפוכים זה מזה. ילדים שעברו את אותן חוויות נוראות וקשות, אבל בעוד שחיי חלקם נהרסו ונפשם הייתה צריכה שיקום שורשי, הילדים האחרים עברו את החוויה וחזרו לחייהם באופן רגיל, והיא לא השפיעה עליהם יתר על המידה.
"התחלתי לחקור את העניין לעומק. איך ייתכן שילדים יעברו את אותם דברים ויגיבו באופן כל כך שונה?"
התגלית הייתה מרתקת. הרב רסל קורא לה 'הבניין של הילד', או ה'בניין של המשפחה'. בעגה המקצועית מכנים אותה 'החוסן של התא המשפחתי'.
"היה מדהים לראות את זה. ההבדל היה פשוט חד וניכר מיידית. ילדים יכלו לעבור כל מיני דברים, קשים יותר וקשים פחות, אבל אופן ההתמודדות שלהם – שלא לומר ההצלחה לעבור את החוויה הזו ולהשיב את החיים למסלולם – היה תלוי ברמת החוזקה של התא המשפחתי שממנו הגיעו. הפערים היו מצמררים.
"וזו קריאה לכל הורה שקורא את זה. משום מה לא מרבים לדבר על זה, על חשיבותו של החיבור המשפחתי ברמה הפסיכולוגית והתחום הנפשי. מניסיוני, סביר שהעוגן המשפחתי יהיה הערובה החזקה ביותר לחוויות שעוברות על הילדים שלנו".
ידוע שרוב הבעיות שמופיעות אצל אנשים בכל גיל על ציר החיים, מתחילות בדרך כלל בחוויה שאדם עבר בשנותיו הראשונות. "זה לא תמיד, אבל באחוזים גבוהים מאוד. חוויה שאדם עובר בעודו ילד יכולה להשפיע עליו עמוקות לעוד אין ספור חוויות ורשמים שיהיו מנת חלקו בעתיד. אם היה לו עוגן משפחתי איתן, הרי שאת החוויה הראשונית הוא עבר באופן שאפשר לו להתגבר ולהשיב את רגשותיו למסלול הנכון. אם לא היה לו עוגן כזה – לא רק שהבעיה או החוויה הספציפית לא תיפתר, היא תמשיך להופיע ולהבזיק לו עוד פעם ועוד פעם בכל שנות חייו. סיבוכים נוספים יופיעו, והחלל רק ילך ויגדל".
ארבעה S
"יש מנטרה באנגלית שנוהגים לכנות אותה 'ארבעת ה־S'. הכוונה היא לארבע המילים: Safe, Secure, Seen, Soothed (בטוח, מוגן, נראה, מורגע). עיקרי המנטרה הם למעשה הדרכה להורים לשמירת ביטחונו של הילד באופן אקטיבי, כמו גם התחושה שהוא בטוח, התחושה שרואים אותו והוא לא שקוף, והכי חשוב: לא להאשים אותו בחוויה שהוא עבר. כל אלו ביחד בונים את הטאצ'מנט – החיבור הרגשי העמוק ביותר המאפשר להעניק עוגן משפחתי איתן לילד, כמו גם לאדם מבוגר, והמבסס יכולת עמידה יציבה גם בתקופות קשות יותר, שלא לומר טראומות וחוויות טרגיות".
בקצרה, ארבעת העקרונות פועלים כך:
Safe (בטוח) – ודאו שהילד נמצא במקום פיזי בטוח ויודע שאתם שומרים עליו. במלחמה זה אומר הסבר פשוט: "אנחנו בממ"ד, זה המקום הכי בטוח בבית".
Secure (מאובטח רגשית) – תנו לילד את הביטחון שאתם שם בשבילו ללא תנאי. "אמא ואבא כאן איתך ונשמור עליך תמיד".
Seen (נראה) – הכירו ברגשות הילד ואל תתעלמו מהם. "אני רואה שאתה מפוחד מהקולות, זה בסדר להיות מפוחד".
Soothed (מורגע) – השתמשו בקול רך, מגע מרגיע וטכניקות הרגעה. חיבוק, שיר שקט או סתם נוכחות רגועה שלכם.
כל אלה יחד מעניקים לילד תחושה שהעולם עדיין יציב ובטוח, גם כשבחוץ יש סערה.
השפעה על כל גיל
בחזרה לדברי הרב רסל:
"איך למעשה מתבטא ההבדל בין ילדים שחווים את הטראומה במעטפת משפחתית מגוננת וחסונה לבין אלה שחסרים אותה? ולמה הכל קשור בראש ובראשונה לחיבור המשפחתי?
"ובכן, למעשה יש שתי צורות שבהן אדם יכול לעבור חוויה שלילית. הצורה הראשונה: הוא מגיע למסקנה שהחוויה השלילית שהוא עבר קשורה אליו. היא בעצם בגללו. במילים אחרות: הוא אשם בה בדרך כלשהי, הגיונית או לא. זו גישה אסונית כמובן, והיא השורש לטראומה שתלווה אותו בהמשך, ותלך ותגדל עם כל טריגר שיבוא בעתיד אם לא יעבור טיפול הולם.
"הגישה השנייה היא שזה בכלל לא קשור אליו. הילד מבין שהוא לא הסיבה לתוצאה השלילית שהוא נקלע אליה, החוויה השלילית שהוא עבר נוצרה מכוחו של צד נוסף כזה או אחר. המעטפת המשפחתית שמחבקת אותו מכל כיוון מאפשרת לו להיות בטוח בזה. ילד שמוקף בקשר חיובי ותורם מצליח להשיל מעצמו את החוויות השליליות שעוברות עליו, ולא משנה כמה גדולות הן יהיו.
"אני עומד מאחורי זה באופן מלא, עם כמעט ארבעים שנה ותק. את החוויות הכי קשות ראיתי במו עיניי, אבל המנטרה חזרה על עצמה שוב ושוב ושוב", מדגיש הרב רסל.
הוא מסביר שהדבר קורה לא רק אצל ילדים. גם בגילים מבוגרים יותר, ואפילו כאשר אדם מגיע אל חיי הנישואין – הקשר בין ההורים לבין עצמם ישפיע גם עליו בחויות שיעברו יחד ולחוד. "הבסיס המשפחתי, על כל צורותיו הוא שנותן את הכוח להתמודדות היום יומית".
לאחרונה הוציא הרב רסל לאור ספר מהפכני, באנגלית וכעת גם בעברית, שכל כולו נסוב סביב הנושא הזה. השם הוא כמובן 'לגדל משפחה אוהבת'.
"זה המפתח להכל, פשוט הכל. תמיד, כשבאים לפתור את הבעיה או התעוקה הנפשית שקיימת אצל מטופלים – חיזוק הקשר המשפחתי יתלווה להנחיות. בלי זה קשה מאוד להתקדם".
קשה לתאר איך החוויות האלה יכולות להתפתח ולהסתבך אחר כך. לדברי הפסיכולוג התמורות הנפשיות האלה מוטבעות גם דורות לאחר מכן, עשרות שנים קדימה. "עד היום אנחנו מתמודדים עם פוסט טראומה של שואה אצל נכדים ונינים של ניצולי שואה. אלה ממש מעשים שבכל יום, שמתבטאים בכל מיני צורות. כל שכן וכל שכן, כאשר מדובר על חווה הטראומה עצמו, שהטראומה עלולה להרוג אותו מבפנים גם עשרות שנים קדימה".
מצוקת ה'רגילים'
בשנות חייו נאלץ ר' שמעון להתמודד עם כל מיני גורמים שלא תמיד אהבו את מה שהוא עושה. העובדה שתחום הפסיכולוגיה לא היה מוכר כל כך בעבר בציבור החרדי, גרמה לאי אלו אנשים להציג את התחום כמנוגד לדעת תורה. היו חריקות פה ושם בקרב מי שלא ראה זאת בעין יפה. אנשים נאלצו להתרגל אט אט למציאות החדשה ולהבין שכוחות הנפש וההקשבה נועדו לטובתם, ולטובת העמדת הדורות הבאים בדרכי התורה והקדושה.
ההתנגדות עזרה לו בשנים הבאות, במיוחד במקרים שבהם היה צריך להציף נושא כואב, שתמיד ניסו לטאטא מתחת לשטיח. "יש הרבה בעיות בעולם שאנחנו גדלים בו, לצערי הרב", הוא אומר. "לכל דור יש התמודדויות משלו. בדור שלנו יש קבוצות קבוצות של פיתויים, גירויים, עיוותים וטראומות למכביר. השפע הוא לא רק בכיוון החיובי, הרוחני והגשמי, אלא יש לו מחיר גם בצד הפחות חביב שלא תמיד כיף להסתכל עליו".
הכי כואב לו לראות דברים שנובעים מכשלים מערכתיים, למשל בתחום החינוך. "יש בערך עשרים אחוזים מהילדים במערכות החינוך שהם 'השמנת של השמנת'. לעומתם עשרים אחוזים שהם בתחתית של התחתית. מה לעשות, זה טבעי. הבעיה מתחילה באותם שישים אחוזים, קבוצת ה'רגילים', שלפעמים המוסד או המערכת שבה הם נמצאים נותנים להם תחושה שהם בעצם החמיצו את החיים שלהם היות שהם לא זכו להשתייך לקבוצת העילית.
"הילדים גדלים והם לא מכירים ביכולות שכן יש להם. הם תמיד מרגישים שהם למעשה סוג ב' וכך נגזר עליהם לחיות. בציבור שלנו זה אף חמור יותר, משום שזה לא רק הצלחה טכנית בלימודים. התורה שאנחנו לומדים היא חלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית שלנו, מהמהות שלנו. אם ילד לומד את אורחות חייו עם מסר כופה ולא נכון – הוא עלול בעתיד לחפש להתנתק ממנו. כי כל ההיכרות שלו, החוויה שלו עם הלימוד, הייתה בעצם עקומה מהשורש רק משום שהוא לא היה 'שפיץ'. וזה כל כך חבל.
"לפעמים כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו. הדבר הראשון שצריך בשביל להצליח בחיים, כמו גם לא ליפול, הוא להכיר בכוחות שלך, ביכולות שלך. זה רבנו יונה מפורש ב'שערי תשובה': 'הפתח הראשון הוא שידע האיש העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו, וגדולתם וחשיבותם וחיבתם אצל הבורא יתברך'. זה הבסיס. במקומות הללו לוקחים ילדים מגיל שש ועד גיל 18, והדבר היחיד שהם בעצם מקבלים יום וליל זה שהם לא מספיק שווים במקרה הטוב, או שלרב'ה שלהם בחיידר היה הרבה יותר נחמד אם הם בכלל לא היו מגיעים לכיתה היום. זה הורס אותם לחלוטין ושנים אחר כך לא מבינים למה הם נושרים. מה ציפיתם?"
תביעה לדין תורה
עם השנים הפך הרב רסל לבר סמכא בכל הקשור לעולם הפסיכולוגי ביהדות החרדית האמריקאית. אלפים ישבו על כורסת המטופל שלו, בהם גם רבנים ואנשים מכובדים, והוא ליווה עשרות מוסדות, בתי ספר וישיבות.
אבל תמיד היה שם, בירכתי התודעה, החלום של כל יהודי – לעלות לארץ הקודש. "ניסינו כמה פעמים, בכל פעם היה 'מעכב' אחר. בפעם הראשונה שרצינו לעשות עלייה, לקחו אותי מספר רבנים בלייקווד לדין תורה אצל רבי שמעון שוואב. לא פחות ולא יותר.
"הלכתי בשלוות נפש. הייתי בטוח בניצחוני המובטח. הכיצד ייתכן שיכריחו אותי להישאר? מה רבה הייתה הפתעתי כשמורי ורבי, ר' שמעון, פסק לטובתם. 'אתה לא יכול להשאיר את הציבור בלי עזרה למקרים האלה', הוא אמר באופן נחרץ. מתברר שצורכי רבים קודמים".
רק לפני עשור זכו הוא ורעייתו לממש את חלומם ולעלות לארץ ישראל. את הריאיון אנחנו מקיימים בביתו הצופה אל נוף ירושלמי מרהיב. ממרפסת ביתו רואים את קבר שמואל הנביא והוא חש האיש המאושר עלי אדמות. "אשתי לא הסכימה להתפשר על הנוף", אומר הפסיכולוג בחיוך.
ועדיין הוא נע על הציר שבין ארץ ישראל לארה"ב, מוזעק מפעם לפעם לטפל וללוות במחוזות שבהם רכש את מומחיותו והציל נפשות רבות.
להתגבר על הפחדים
המעבר לארץ דורש הסתגלויות לדברים שאחינו האמריקאים פשוט לא מכירים. אזעקות, למשל. או מלחמות בכלל. המלחמות שארה"ב הייתה מעורבת בהן התקיימו מחוץ לגבולות המדינה. במילים אחרות, לאמריקאים יש המון סיבות להיות בחרדה, מלחמה פעילה היא לא אחת מהן. מה שאי אפשר להגיד על העם היושב בציון, במיוחד נוכח המלחמה בימים אלו.
גם בתום המלחמה, הטראומות כאן כדי להישאר והרבה הורים מנסים להבין כיצד אפשר להתמודד ולתווך את זה לילדים באופן שלא יבהיל אותם יתר על המידה. מה היית ממליץ כפסיכולוג?
"קודם כל, וחשוב להדגיש את זה, אסור בשום אופן לשקר לילד. זה הכי גרוע שיכול להיות!" אומר רסל בנחרצות. "הילדים קולטים הכל, במיוחד את השֶׁדֶר שמתחת לכסות החיצונית. זה רק יבהיל אותם עוד יותר. המפתח במקרה הזה הוא לטפח רוגע פנימי, חזק ויציב. בסייעתא דשמיא יהיה בסדר ואנחנו עושים את ההשתדלות שלנו בשביל לשמור על הביטחון האישי שלנו. בעגה שלנו קוראים לזה: להיות בעלי אמונה.
"מכאן והלאה זה בשליטת ההורים. ברור שהלחץ של ריצה לממ"ד בחשכת הלילה, קול האזעקות וחוסר הוודאות לגבי מה שיקרה הלאה יכולים לגבות מחיר גם מהמבוגרים העמידים ביותר, קל וחומר מילדינו. הפחד, התשישות וחוסר האונים שאתם עשויים לחוש הם כולם נורמליים לחלוטין. הם בסך הכל עדות לאנושיותכם. וילדיכם אינם שבורים בגלל שהם מפוחדים, הם פשוט ילדים שחיים בזמן מלחמה. זה טבעי, זה נורמלי".
אז איך אפשר בכל זאת להרגיע ולהשרות שלווה?
"בראש ובראשונה תנסו לאמץ גישה של ביטחון רגשי. משמעות הדבר היא שהמטרה העיקרית אינה חינוך או משמעת, אלא התקשרות. לוודא שילדינו מרגישים בטוחים, מוגנים, נראים ורגועים בנוכחותכם. כמו כן אפשר להשתמש בכלים פיזיים באופן מיידי.
"עוד כלל מפתח: עיניים רכות וקול איטי, כמו גם הימנעות מפחד וחרדה מוגזמים. ילדים קולטים רמזים ואם תוכלו להאט את דיבורכם ולסדיר את נשימתכם, גם כשהאזעקות מייללות, אתם תשדרו למוחם את המסר: 'אני בטוח עם אמא ואבא'. קשה להגזים בחשיבות תחושה זו, המרגיעה ילד קטן.
"כמו כן, נרמלו את הפחד שלהם. כן, זה טבעי, אין טעם להתכחש לו. אפשר להגיד משפטים כמו: 'כן, זה מפחיד. גם אנחנו קצת מפחדים, אבל אני ממש כאן. נעבור את זה יחד בעזרת השם'. אל תנסו לבטל או להסיח את דעתם מרגשותיהם, כי מה שמרפא הוא נוכחותכם היציבה והרגועה, לא 'ביטול' או התעלמות ממה שהם חשים ומרגישים.
"כמו כן חשוב ליצור בסיסים של יציבות גם מהבחינה של שמירת השגרה. ילדים רגישים מאוד לשינויים קיצוניים בזמנים וסדר יום, וחשוב ליצור מיקרו שגרות, כן, גם בתוך הבלגן. אפילו סיפור לפני השינה בממ"ד או ניגון משפחתי אחרי האזעקות יכולים להחזיר תחושה של שליטה.
"כמובן, אין כמו קרבה פיזית לאבא ולאמא. חיבוק אוהב או ליטוף יד חמה מומלצים בהחלט. מגע מרגיע את מערכת העצבים וכשהוא מגיע עם לחישה בסגנון של 'אני אוהב אותך', גם כשהטילים עפים זה מזור מצוין לילד מבולבל ומפוחד".
הרב רסל עוצר לרגע, מביט בי ומחייך. "אבל הדבר הכי חשוב הוא להגביל חשיפה. נסו לסנן את כמות החדשות שילדיכם קוראים או שומעים. הם זקוקים לפנים שלכם, למבטכם הרגוע והבטוח, לא לכותרת נוספת. למרות שאתה עיתונאי אני ממליץ את זה גם לך. אולי אפילו יותר כלפיך מאשר לשאר".
להתאים את המציאות
אם אתם רוצים דוגמה למידת ההשפעה של תגובות ההורים לסיטואציה על נפש הילדים, מביא הרב רסל דוגמה משפחתית מקרוב: "בתי הנשואה גם מתגוררת בארץ. אחד מהטריקים שלה כשהיא באה להאכיל את הנכד בן השנתיים הוא להגיד לו בכל ביס שהוא 'מאכיל' מישהו. מאכיל את אבא, מאכיל את אמא, את סבא, וככה הילד פותח את הפה ואוכל. זה מוכר אצל כולם. בימים האחרונים, עם הטילים והאזעקות, הילד המפוחד הפסיק כמעט לאכול. הטריקים הישנים פשוט לא עבדו.
"בהברקה של רגע, באחת מארוחות הצהריים, בתי החליטה לשנות כיוון. 'התקפת טילים מגיעה', היא אמרה בחיוך וכיוונה כפית לכיוון פיו של הילד. להפתעתה הוא פער את הפה לרווחה. 'מתקפת טילים בליסטיים', היא הוסיפה, והילד צחק והמשיך לאכול לתיאבון. זה רק מראה שהתאמת המציאות לסביבה והשראת רוגע בצורה נכונה עוזרות לילדים לעבור גם תקופות מורכבות כמו עכשיו".
***
למרות שהוא יושב בכורסת הפסיכולוג, ר' שמעון רסל הוא קודם כל איש משפחה.
הילדים שלך מתלוננים לפעמים על שאתה 'קורא' אותם לעומק מדי?
הרב רסל צוחק. "כשאני יוצא מחדר הטיפול אני אבא, בעל, סבא לכל דבר. אני מאוד מקפיד לעשות את ההפרדה בין החיים האישיים לחיים המקצועיים. הילדים שלי, חברים שלי, אשתי, כולם מגיע להם חיים נורמליים, ואני משתדל להיות הכי טוב שאפשר.
"אבל כן, זה תפקיד עם הרבה מאוד אחריות על הכתפיים. לא תמיד גם מצליחים. אנשים בטוחים שאם מגיעים לפסיכולוג כל הבעיות נפתרות אוטומטית. זה לצערי לא ככה. הלוואי שהייתי יכול ללחוץ על כפתור ולפתור את הבעיות של עם ישראל כהרף עין, אבל בעיות דורשות תהליך ועבודה מתמדת בשביל לחתור לפתרון. אדם לעמל יולד".
לקראת סיום, הרב רסל מבקש להוסיף: "אסור להאשים הורים בכישלון של חינוך ילדיהם. צריך לזכור שהכל בידי שמים.אנחנו רק מנסים ללמד הורים להית טובים יותר בעתיד, אבל בשום אופן לא לערוך חשבונות על העבר."
אנחנו מסיימים את השיחה דקות מספר לפני שאזעקה נוספת מפלחת את המרחב, והרב רסל מנצל את הסירנה שעולה ויורדת כדי להזכיר: "החיים שלנו כל הזמן עולים ויורדים, יורדים ועולים. מי שרוצה לחיות כמו שצריך ולמלא את ייעודו בשלווה ובטוב – שימצא את הדרך לגדל משפחה אוהבת, חזקה, איתנה וחמה. בחיים האמיתיים, אין כמו משפחה".
