למען אשר יצווה את בניו | שיחה מרגשת ומלאת גילויים במעונו של מרן הגאון הגדול רבי משה צדקה שליט"א, במלאת שלושים שנה להסתלקות אביו, ראש ישיבת 'פורת יוסף'
התמונה בפרוזדור שמספרת את סיפור המאבק על נשמתם של העולים החדשים מעיראק • סדר היום המוקפד ("אבא תמיד הלך לישון מוקדם והתפלל בהנץ") שהיה הסוד להצלחה בתורה • הרכות הטבעית שהתחלפה בתקיפות ללא פשרות כשהיה צורך להיאבק • הקשרים הקרובים עם ראשי 'העדה החרדית' ("אבא הביא לישיבה את הראב"ד הגר"ד יונגרייז ואמר לתלמידים: 'אתם לא צריכים להבין אותו – מספיק שתראו אותו'") • וההתנזרות מבחירות שהייתה בכפיפה אחת עם ידידות אמיצה וארוכת שנים עם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל • ראש ישיבת 'פורת יוסף', מרן הגאון הגדול רבי משה צדקה שליט"א, בזיכרונות מאלפים על אביו ראש הישיבה מרן הגאון הגדול חכם יהודה צדקה זצ"ל • שיחה מאלפת.
וגם: מאמר מיוחד ל'משפחה' מהגאון רבי שלמה צדקה שליט"א, בנו הצעיר של ראש הישיבה
"אתם רואים את התמונה הזו על הקיר? אבא עשה אותה".
לרגע נאחזנו הלם. מה לפאר עולם התורה הספרדי וליצירת תמונות?!
אבל ראש הישיבה המשיך:
"העול של 'פורת יוסף' היה על כתפיו של אבא, וסדר היום שלו היה עמוס. מחצות לילה התעורר לתיקון חצות וללימוד תורה עד לתפילת שחרית עם הנץ החמה – אם קרה שלא הספיק לסיים את ההכנות עד להנץ, היה מצטער מאוד. ומהנץ החמה המשיך לסדר יום של שיעורים והנהגת הישיבה, ובערב – שיעורים לבעלי בתים ודרשות קירוב לעם שבשדות. אבל בתוך כל זה, אבא התעסק גם ביצירת התמונה הזו".
מה ראה ליצור את התמונה?
"כי האמין שזה יקרב עוד יהודים!"
קצות אצבעותיו של ראש ישיבת 'פורת יוסף' מלטפות באהבה את ציפוי התמונה התלויה בסלון ביתו. אין היא אלא פלקט ממוסגר משנות השישים, מלא דיוקני זיו ודמויות הוד. מרן ה'בן איש חי' זי"ע, פאר רבני בבל, במרכז התמונה. מצידו האחד בנו רבי יעקב חיים ומצידו השני – ממלא מקומו רבי שמעון אגסי. שתי שורות של תמונות מעוטרות בדיוקנאותיהם של בעל ה'כף החיים' ורבי יהודה פתיה, חכם סלמאן אליהו ורבי בן ציון חזן, חכם אפרים הכהן ועוד מגאוני וקדושי בבל בתפארתם. מעל לכל הדיוקנאות הללו, רשומה, בכתב יד קליגרפי, באותיות אמן, הכותרת: 'חכמי בבל'.
עיניו של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי משה צדקה שליט"א, ממשיך דרכו של אביו בראשות ישיבת 'פורת יוסף', נעצמות ברפיון. למפרע יספרו לנו תלמידים, שהוא לאחר עשרים שעות של לימוד, שכן בשעת לילה מאוחרת הגענו – הזמן היחיד שניתן למצוא חרך קל וקצר בסדר יומו.
ידו עדיין מונחת על התמונה המקודשת, משל במזוזת ביתו הוא אוחז. העייפות ניכרת מפניו הלאות. אבל למען כבוד אביו, במלאת שלושים שנה להסתלקותו לישיבה של מעלה, הוא יתגבר כארי, יעלה זיכרונות, יתחבר ויחבר.
דיבוריו קצרים, תכליתיים. גינוני כבוד – ממנו והלאה. בפשטות ידבר, בגובה העיניים. כאשר יספר לנו על הפשטות שאפיינה את הליכותיו של אביו, חכם יהודה צדקה זצוק"ל, שלא החזיק טובה לנפשו – נמצא את אותה בבואה בהליכותיו של בנו שייבדל לחיים ארוכים.
סיפורה של תמונה
עדיין ניצבים מול תמונת חכמי בבל, בסלון הבית שברחוב שמואל הנביא.
"שאלתם למה אדם גדול כמו אבא התעסק עם תמונות, ואני אגיד לכם, שאדם גדול צריך לפעמים להתעסק בתמונות – אם זה צורך הדור. אבא ראה שהדור הצעיר שעלה מבבל הולך ונעלם לתוך הסחף שהיה כאן, בראשית שנות המדינה. בחוץ לארץ חיו היהודים הללו חיי קדושה, וכשהגיעו לארץ ישראל, אנשי הסוכנות ושאר שליחי המדינה עשו בהם שמות. הרחיקו אותם מחיי תורה ומצוות.
"אבא שאג כארי. זה לא היה התפקיד שלו, הוא לימד תלמידים בישיבה. בן ארבעים שנה היה בסך הכל. יכול היה לומר 'שלום עלייך נפשי' ולהמשיך ללמוד. אבל גורלו של עם ישראל בער בעצמותיו. הסתובב בין ערי השדה, חדר למעברות הסגורות וחשף את התעלולים של החופשיים. המונים הציל, המונים!
"הייתה אז תמימות. גם היום יש תמימות, בדברים אחרים. אז אנשים חשבו שאם עלו לארץ ישראל – משמע ש'עמך כולם צדיקים'. ככה האמינו לכל מה שאמרו להם.
"לאבא הייתה ראייה חדה, כמו רועה שעומד וצופה ושומר על עדרו. הוא היה בירושלים מילדות, הכיר את התעלולים ולחם נגדם כמו אריה. כל כך הרבה דברים ופעולות עשה להציל את עם ישראל. אני זוכר איך אבא היה מתהפך על המיטה בלילות – לילות שלמים – ונאנח על שבר בת עמי.
"היום יש ישיבות ברוך השם, ישיבות טובות, תלמידי חכמים. זה לא היה לנו פעם. ואני חושב, שגם מה שיש היום לא היה קורה, אלמלא אבא וחבריו עשו מה שעשו לתורה שלא תשתכח מישראל. כשאני הייתי צעיר, אילו ישיבות היו? כמה בני ישיבות היו? מתי מעט.
"מי שהיה לו בן, העדיף לקחת אותו לחנות. יסחוב קלבסה לשוק, יעבוד באיזו מלאכה וירוויח כמה לירות. רק תלמידי חכמים שידעו מה זה תורה, או בעלי בתים יחידים, שלחו את בניהם לישיבות. אבל הרחוב הכללי היה רחוק מכל זה, וליבו של אבא כאב. הוא דאב ממש".
ומשנוכח מרן חכם יהודה צדקה זצוק"ל בכך – החליט לשנס מותניים ולעשות הכל. כולל התעסקות ביצירת תמונה.
"יום אחד, מו"ר אבי פונה לאחי רבי דוד שיהיה בריא (הגר"ד צדקה שליט"א, רבה של פרדס חנה – א"א, א"ק) ומבקש ממנו לסדר את התמונות של חכמי בבל בדור האחרון. 'אנשים מרגישים שכאן שכחו את גדולי התורה. בואו ונעשה תמונה גדולה לסלון, אנשים ייזכרו וידעו כי לא תישכח מפי זרעו'.
"אחי רבי דוד סייע בידו, והתמונה הזו נפוצה בין כל העולים מבגדד ומבבל בכלל. זה נתן להם תחושת גאווה ושייכות.
"אבל זו לא הייתה רק תמונה; אל התמונה צירף אבא כיתוב שניסח, שמפאר את דמותם הגדולה של חכמי בבל, וקורא לבני העדה ללכת בדרכם". ראש הישיבה מקריא באוזנינו את סיום השורות הללו:
"הבה נקווה כי גם אנחנו, צאצאי הדורות, נמשיך בשלשלת זהב זו. את אותה הטהרה והקדושה של הרבנים הללו".
אבל התמונה הזו היא רק בפרוזדור, תרתי משמע. היקף הפעולות של מרן הגאון רבי יהודה צדקה זי"ע חבק ארץ ומלואה. איש לא עמד בפניו, ושום קיר לא היווה עבורו מחסום. כל עם ישראל עמד לפניו כקומה אחת. בירושלים ישב עת עלו נפוצים מארצות הגולה, ובראייתו החדה זיהה את התכסיסים של אנשי הקיבוצים ובעבודת נמלים הצליח לפוגג את קסמם.
והקסם של חכם יהודה התפשט בכל בית ישראל. נעימת קולו הכניסה ניחוח של יהדות צרופה בלבבות. בכל מקום שאליו הגיע, אנשים נהרו לשמוע את דרשותיו. פנינים התגלגלו בבתי המדרש בשמו של 'הרב צדקה', ורעיונותיו הכו גלים.
לא לבדו הלך. עיתים צירף אליו את ראש המקובלים הגאון הקדוש חכם אפרים הכהן זי"ע, אביו של ראש ישיבת 'פורת יוסף' מרן חכם שלום כהן שליט"א, נשיא 'מועצת חכמי התורה'. בדמותו ההדורה המס את הלבבות, ויושבי המעברות ראו בתלמידו של מרן ה'בן איש חי' את האורים והתומים. היו נסיעות שהצטרף אליו הגאון רבי בן ציון חזן, אף הוא תלמיד של מרן ה'בן איש חי' ומייסד ישיבת 'פורת יוסף', או הגאון רבי דוד שרבאני, לימים רבה של קולומביה.
והמהפכה הבשילה. רבבות בימינו חבים לה את חייהם.
'לא ישן מאוחר'
עתה אנו זוכים לשבת בחדר לימודו של מרן הגאון רבי משה צדקה שליט"א, מתנצלים קלות על השעה המאוחרת ובתמורה מקבלים סיפור. "בסוף ימיו, אבא נחלש. היה צריך לאשפז אותו. בדרך, אבא ביקש להיכנס למקום פלוני. מה קרה? הייתה עצרת התעוררות, הוא רצה לדבר. בלי כוחות הגיע, ובכוחות של אריה דיבר ועורר, חיזק את הנאספים ורק אז הגיע לאשפוז".
התיישבנו. הבית פשוט ונקי, הספרים שבו מהוהים ומשומשים. על הקירות תלויות תמונות מצהיבות של גדולי ישראל, שנראה כי נתלו כאן לפני חמישים ושישים שנה. בלי משמשים ובלי עוזרים מתיישב מרן הגר"מ צדקה בקצה הספה ומציע לנו כיסאות פלסטיק פשוטים. מעל ראשו, מאחורי וילון תחרה, ניצב חלון מסורג בתריסי ברזל מוגפים. שני נקבים נחרכו בו, מספרים על שדה הקרב הירדני שהגיע עד לסלון הבית הזה ועל הצלתו של מרן ראש הישיבה. עוד נגיע גם לזה.
בחוגים של נקיי הדעת בירושלים, נחשב מרן ראש הישיבה שליט"א לעמוד של אש יוקדת, חפה מנגיעות ואינטרסים. דעתו זכה, דעת תורה צלולה. בחשאי אף נלחשים סיפורי גילויי רוח הקודש היוצאים מפיו בעידן חדווה. אשרי העם שככה לו. שלושים שנה לפטירת אביו, אנו מבקשים לדלות מעט ממעיינו, מבעד לחלון זמן קצר שהוקצב לשם מצוות 'מכבדו במותו'.
במונחי 'פורת יוסף', השעה היא שעת לילה מאוחרת מאוד. ראש הישיבה יספר לנו, כי אצל אביו – הסדר היה סוד ההצלחה בתורה. "הוא היה עולה על יצועו בשעה מוקדמת, כדי להשכים לעבודת השם". וכאביו, גם מרן הגר"מ יקום בעוד לילה לאחר שינה קצרה ויערוך את תפילותיו בבית המדרש אשר מעל לביתו. באספקלריית חכמי ירושלים, תפילת הנץ החמה נחשבת אבן יסוד. תפילה מתונה ונינוחה – היא המפתח ליום מוצלח בהרבצת תורה.
ומה אם חכם צדקה זצ"ל הלך לישון מאוחר?
לתשובה הבאה לא ציפינו. "לישון מאוחר? אין דבר כזה".
ראש הישיבה רואה את מבטינו המשתאים, ומסביר מושגים שמבחינתו הם פשוטים בתכלית. "בשביל להיות גדול בתורה, חייבים להיות מסודרים ומתוכננים בזמן, לכל דקה יש תכלית ויש מטרה.
"כמה שיעורים והספקים היו לאבא עליו השלום. הייתה לו חברותא כמה שעות לפני הנץ החמה והיו לו שיעורים רבים, דרשות וביקורים בערי ישראל, בשיכוני עולים ובמקומות רחוקים. את הכל סידר בסדר מתוכנן. שאלתם מה היה אם הלך לישון מאוחר? אינני זוכר מקרה כזה. ישן בזמן וקם בזמן.
"תמיד היה מספר על רבנו הקדוש בעל ה'כף החיים', שבשכנותו התגורר כמה שנים עד שנפטר בשנת תרצ"ט, איך היה מקפיד ונזהר כל ימיו להיות ער ב'נקודת חצות' ואז לערוך תיקון חצות ולאחר מכן ללמוד שמונה עשר פרקי משנה".
הוא התעסק גם בלימוד הקבלה?
"אצלנו הספרדים לא היו רואים שחכם מתעסק בקבלה. מעטים עסקו בזה בגלוי, וכל היתר למדו בסתר, בלי שאיש רואה. בדרך כלל היו לומדים בלילות, לאחר תיקון חצות. ככה גם מור אבי עליו השלום, קם לערוך תיקון חצות ואז לומד בחברותא. בסוף ימיו התקשה להסתיר, וראיתי אותו עוסק בקבלה".
- • •
החברותא של מרן הגר"י צדקה, הייתה דמות מסתורית שנקיי הדעת בירושלים עקבו אחריה בהשתאות. היה זה המקובל הקדוש חכם ששון מזרחי זי"ע, איש מקודש שביאורו 'באתי לגני' על ספר 'עץ חיים' נחשב לאחד היסודיים בהבנת כתבי רבנו האר"י. רבים מגדולי ירושלים, מקהילות הספרדים והאשכנזים כאחד, ראו בו את רבם המובהק, אף על פי שהתהלך בצידי דרכים ולא ראה עצמו יותר מרואה חשבון פשוט בחליפה אפורה קצרה. רק זאת ביקש בצוואתו: אדם שאיננו טהור, בבקשה שלא יעלה לציונו. זה החברותא.
והנה סיפור אופייני על הקשר ביניהם זה עשרות שנים; לאחר פטירת מרן הגר"י צדקה זצ"ל, עלו תלמידיו וביקשו לשמוע מחכם ששון עובדות מרבם המנוח. באו וחילו את פניו, וביקשו שייזכר במשהו מעשרות שנות חברותא. קימט המקובל הישיש את מצחו, ניסה להיזכר במשהו, ולא עלה בידו.
העזו והזכירו בעדינות: 'עשרות שנים הרב לומד עם ראש הישיבה בצוותא'… התחייך חכם ששון כנגדם ואמר: 'האמת היא, שמעולם לא שוחחנו בינינו בשום עניין חוץ מהלימוד. מעולם הוא לא סיפר דבר שעבר עליו, ואני מעולם לא סיפרתי לו דבר שעבר עלי. ישבנו ללמוד שלוש שעות ותכף נערכנו לתפילה. האמת, אתם צודקים. אני לא זוכר כלום, מלבד זה שלמדנו עשרות שנים בלי שיחה בטלה' – – –
לעצור את הסחף
חן קמאי שזור בבית הפשוט ברחוב שמואל הנביא. המולת מוניות צופרות ואוטובוסים מתפקעים עולה מהכביש הסואן ומצומת שמואל הנביא הסמוך, נהדפת על מפתן החלונות. קשה להבין את יישוב הדעת המופלג שאופף את ראש הישיבה – כניגוד מוחלט להמולה שנשמעת מבעד לחלונות.
בתוך הבית פנימה מורגשת אווירת קדומים. רוחם של מרנן ה'בן איש חי' וחכם עזרא עטיה חופפת על הבית, משמרת את הגחלים הלוחשות ומבעירה אש בתלמידיו של ראש הישיבה, בדיוק כמו אביו הקדוש. לבד מהתמונה שיצר אביו זצ"ל – קירות ביתו של ראש הישיבה מעוטרים בתמונותיהם של אביו זצ"ל; עוד תמונה משותפת של אביו עם עמיתו לראשות הישיבה, מרן חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, תמונה מיוחדת של מרן ה'בן איש חי' זי"ע, ואף תמונה של ה'באבא סאלי' זי"ע.
ומעל לכל, עדיין מרחפת בבית הזה התחושה שנוצקה בשנים שלאחר קום המדינה – הצורך להציל את הדור. אז, הייתה זו הציונות ושליחיה – ועד היום, כפי ששמענו מראש הישיבה עצמו, ההשקפה דומה לזו של ה'עדה החרדית'; כיום הגר"מ צדקה מקדש מלחמה נגד הניסיונות הטכנולוגיים שמכלים כל חלקה טובה.
מקורה של הרוח הזו בבית אבא. גווניו של אביו, ראש גולת יהודה, היו צבעי העוז והתקיפות. גלי התקופה געשו ורעשו. מברית המועצות עלו רחשי הקומוניזם וממערב אירופה רוח החלוציות והציונות. צַבָּרֵי הארץ הטיפו לעמל כפיים ולזניחת מורשת אבות. קבוצות ההגנה, האצ"ל והלח"י השרו אווירה של התנשאות וכוחניות.
בני טובים נסחפו באשד הזה, ובבתים של יראים ושלמים לחשה הרוח החופשית בתחפושות ותלבושות מתחלפות. ועד שהצליחו פרנסי הדור לייצר מנגנון כנגד הסחף, הגיעו העולים. ממזרח וממערב, בעיקר ממזרח. תמימים כארץ מוצאם ומקבלים ברגשות חמים כל הבא בצל קורתם. פעילי הסוכנות עבדו בקדחתנות, מבוגרים הופרדו ונערים חוללו. בימים ספורים השילו מהם סימני יהדות והניחו אותם להתבוסס ברוח החלוצית, כענף ללא שורש.
בדיוק במקום הזה בערה אישו של מרן הגר"י צדקה. הוא לחם, עורר והתריע. לא נח ולא שקט. נסע לכל מקום אפשרי ולא אפשרי. אם הכירו אותו, התכבדו בדרשתו. ואם לא הכירו, הציג את עצמו כ'אברך מירושלים' וביקש את רשותם לומר דברי תורה.
וישראל, קדושים הם. אדרבה, בין מנחה לערבית אפשר לדבר. האוזניים קשובות, הלבבות פתוחים. נעמד ודרש, לא הניח פשרות ולא הציב ויתורים. "אבא נסע לכל מקום שהזמינו אותו לדרוש – אולי יזכה להציל עוד נפש מישראל", יספר לנו בנו, ראש הישיבה.
בדרשותיו, נהג חכם יהודה צדקה זצ"ל לתאר את חיי הבית היהודי והציף זיכרונות מההורים והסבים. ישראל קדושים, כבר אמרנו, התעוררו ונדלקו, הבינו את הסכנה בחינוך הממלכתי. תלמודי תורה חדשים נוסדו בערי השדה. הוא הציב שם אברכים מטעמו לניהול ופיקוח מתאים, ורשת החינוך התורנית החלה לקרום עור וגידים.
נגד הבריכה המעורבת
לא תמיד ראה מרן חכם יהודה צדקה זצ"ל פירות מיידיים. היו מקרים שאנשים השתמטו. במקרים קיצוניים לעגו, והיו פעמים שכלל לא הגיע ציבור להאזין לדבריו. אבל הוא, מעולם לא הרים ידיים.
פעם צעד לכותל בערב שבת קודש. בדרך ראה נערים מבתים מוכרים המשחקים בכדור בזמן התפילה. הוא עצר מהילוכו והתעניין היכן נמצא אביו של כל אחד. ראש הישיבה הבין, שההורים העייפים מטרדות השבוע לא משגיחים היכן הילדים. די לאבא שהוא מגיע כעת לבית הכנסת לקבלת שבת, ישתחררו הילדים בחוץ.
כאב חכם יהודה את רוח ההפקרות וביקש מגבאי בית הכנסת השכונתי לדרוש במוצאי שבת. הגבאי נענה ופרסם את דבר הדרשה הקרבה.
בשונה ממקומות אחרים, שבהם קריאה כזו מילאה את בית הכנסת, הקריאה הנוכחית שבה ריקם. הספסלים נותרו מיותמים והציבור לא הגיע לדרשה. מרן הגר"י לא הרים ידיים, ביקש מהגבאי להודיע לו היכן מתגוררים המתפללים ונקש על הדלתות. האנשים הביטו בו במבוכה והצטרפו. באו, הקשיבו. ישראל קדושים.
את הסיפור הזה רגיל לספר תלמידו הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א, כשהוא מציין כי הוא יודע על קבוצה גדולה מאותם נערים שהוריהם התרשמו מהשיחה הנוקבת במוצאי שבת. מני אז החלו לפקוח עין על בניהם וסוף דבר שיצאו מהם תלמידי חכמים ידועים.
היה מקרה אחר, כשביקש להתרים יהודי לצורך הקמת תלמוד תורה. יש עלות שכירת מקום ועלות שיפוץ, משכורות למלמדים ותחזוקה שוטפת. שמע האיש את בקשתו של חכם יהודה והרעים עליו בקולו: 'האומנם יש משהו שרבנים יודעים מהחיים שלהם, חוץ מכסף? רק כסף בראש שלכם. לכו תעבדו, יהיה לכם כסף'.
ורבי יהודה עמד דומם כנגדו, ראשו מושפל ואינו משיב דבר. הסיק העשיר שדבריו נשמעים והמשיך להרעים על 'הטפילים והסחטנים', מתענג לחזור על המילים היפות ששמע היכן ששמע. משסיים לשפוך את הרפש שבאמתחתו, שב ראש הישיבה ושאל: 'ועכשיו, האם ירצה כבודו להקדיש חדר אחד ויהיה זה על שמו לדורות עולם?!'
התרכך העשיר במפתיע ושאל: 'אהה, להקדיש חדר. רעיון לא רע, לא רע. אתן לכם מחצית כעת ומחצית בעוד חודש ימים, זה בסדר?' – – –
"האופי של אבא עליו השלום היה מורכב משני המזגים", מסכם מרן ראש הישיבה שליט"א את רוחו של אביו במשפט אחד. "מצד אחד היה רך כחמאה לכל אדם, מתנהל בפשטות כאחד האדם. ומצד שני – קשה כארז, גנרל של מלחמות. מזהה נקודות תורפה מרחוק בדברים שאחרים לא הבחינו ולא נתנו דעתם ומסתער על הסכנה בעודה קטנה.
"ליבו היה רך כחמאה, אבל כשהיה צורך – היה משנס מותניים ונלחם כארי", מסביר ראש הישיבה.
אילו דברים הוא זיהה כסכנה שמצריכה מלחמה תקיפה?
"כמעט את כל הבעיות שהיהדות החרדית עמדה בפניהן הוא זיהה ראשון, התריע ראשון והציג דרכי פעולה חדשות.
"לדוגמה, הבריכה המעורבת שפתחו אז בירושלים. עד שאבא לא עורר, אנשים התייחסו לזה בשאט נפש. הרגישו שזה לא נוגע אליהם ולבני ביתם. מי מתקרב למקומות האלה בכלל?
"נערכה עצרת בבית הכנסת 'זכרון משה'. בתחילה ההיענות הייתה נמוכה, אך כששמעו שאבא יבוא לדבר גם כן הגיעו רבים, כי אהבו לשמוע אותו מדבר. זו כבר סיבה שבשבילה שווה להגיע מרחוק.
"הוא עמד על מדרגות ההיכל, הביט בציבור והחל לנגן את הפסוק בפרשת משפטים אודות כריית בור: 'כי יכרה איש בור'… ואז הרים קולו ותיאר את הנפילה: "ונפל שמה שור או חמור'… בבריכה הזו לא ייפלו בני אדם, לא ייפלו אנשים בני תורה כמונו. מי שייפול שם, זה שור או חמור. אנחנו לא זועקים על עצמנו, אנחנו מצירים על אחינו ובשרנו, אלה הרחוקים משמירת התורה. הם ייפלו שם. 'בעל הבור ישלם'. רבותיי, בעל הבור ישלם! והמת יהיה לו! המוות הרוחני שייגרם למישהו כתוצאה מכך – יירשם על שמו של מי שמקים את הפרצה הזו!'"
'חכם עובדיה' קורא בתורה
את הרוח הקנאית ירש מרן הגר"י צדקה זצ"ל מדודו, הגאון הקדוש חכם צדקה חוציין זצ"ל, שרף ירושלמי קמאי, שאפילו לוחות המודעות בירושלים רעדו לקראת בואו. עוד בבגדד יראו ממנו העסקנים ובוחשי הקדרות. בית ספר 'אליאנס' לא הצליח להיפתח בעיר, כל זמן ששהה שם האברך הצעיר חכם צדקה חוציין.
שום משרה לא נשא על כתפו, לא בארץ ולא בחו"ל. משהפצירו בו רבות, השיב שאינו נוטל משרה בדווקא. "אם אהיה משועבד לנותן המשרה, תהיה האמת שבפי מסולפת. אעדיף לא ליהנות משום אדם ולא להתחייב לשום אדם, רק לקדוש ברוך הוא".
ואת נקודת האמת הזו הוריש לאחיינו, חכם יהודה צדקה זצ"ל. מהממסד התרחק לחלוטין ובכספם לא אבה להשתמש, הגם שחי בצמצום ודחקות בדירת דמי מפתח.
פעם סיפר לתלמידו הקרוב הגאון רבי ראובן שרבאני זצ"ל בצהלה, שכעת עמד בניסיון נוסף. התקשרו אליו מ'הביטוח הלאומי' וביקשו שיפדה את כספו שצבור שלם זה עשרות שנים. "סירבתי למשוך את הכסף", סיפר מרן. "הפקיד אומר לי: 'כבוד הרב, בכסף שיש כאן, אתה יכול לקנות דירה משלך'. אמרתי לו: 'בני, אני מעדיף לקנות לעצמי דירה בעולם הבא. אינני מעוניין ליהנות מכסף של מרשיעי ברית'".
ועל הנקודה הזו אנחנו מבקשים להחכים בבית בנו שליט"א:
מצד אחד, היה אבא מתנגד חריף לציונות ולמדינה. מצד שני, רתם את עצמו להצלחת מפעלי התורה והיה בקשר של אהבה עזה עם מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זי"ע, מייסדה ומנהיגה של תנועת שס. איך מסתדרות שתי הגישות יחד?
"אני חושב שאין בזה סתירה", פוסק הגאון הירושלמי. "את אבא עניין כבוד שמים בלבד, ובכל דבר בירר בעצמו מה עושה נחת רוח לבורא ומה לא. את חכם עובדיה הוא אהב אהבת נפש. עוד מגיל צעיר שלימד אותו בישיבה ובהמשך שנעשה כחבר לו, ראה את פעולותיו עין בעין, גם אם היו ביניהם חילוקי דעות.
"אז יש כאן שני חלקים. חכם עובדיה עליו השלום עסק בזיכוי הרבים – ואבא נרתם בכל הכוח לעזור לו יד ביד. אבל מצד המנגנון הממשלתי, לשם הוא לא היה מחובר. השקפתו הייתה שעדיף להתנתק מהממסד לחלוטין".
הוא היה מצביע בבחירות?
"לא. בשום אופן. גם אנחנו איננו מצביעים".
מתי החל הקשר עם מרן חכם עובדיה זצ"ל?
"מילדות ממש. חכם עובדיה היה צעיר מאבא באחת עשרה שנה, והיה תלמיד-חבר שלו. חכם עובדיה היה קורא בתורה בבית הכנסת של אבא, בית הכנסת 'שאול צדקה' בשכונת בית ישראל. היה קורא בנעימות ובמתינות. עד שירד למצרים. מאז אבא דחף אותי למלא את מקומו בקריאת התורה מדי שבת".
מילוי המקום הזה מזכיר לנו מילוי מקום אחר, שהמשיך עוד עשרות שנים. הרב צבי חקק, משמשו בקודש של מרן הגר"ע יוסף, סיפר ל'משפחה' על מקרים רבים של אבות שהגיעו וביקשו לכבד את מרן בסנדקאות. לא תמיד התאפשר הדבר. כאשר היה רואה הגר"ע את אכזבת האב, היה מורה לו ללכת לישיבת 'פורת יוסף' בשכונת גאולה. 'תבקש מחכם משה צדקה שישב סנדק במקומי. לא תפסיד מזה, לך אליו'.
אורח מ'העדה החרדית'
ראש הישיבה מספר בערגה על הקשר של אביו זצ"ל עם כל גדולי ירושלים, ובייחוד על הקשר הקרוב עם רבני 'העדה החרדית' באותם ימים, שהיו לו לידידי נפש. "אבא התערה בקרבם. הייתה ביניהם קרבה גדולה. כולם היו יחד, בשכונת בית ישראל וסביבותיה. למדו יחדיו כל ערב בבית הכנסת 'בית יעקב' (מעל השטיבלך של בית ישראל – א"א, א"ק).
"אבא היה רגיל להביא לישיבה את הגאון הגדול רבי דוד יונגרייז, ראב"ד 'העדה החרדית', כדי שימסור שיחות חיזוק לבחורים".
הבחורים הבינו את שפתו של רבי דוד יונגרייז?
"הם אמרו לאבא: 'אנחנו לא מבינים מה הוא אומר'. אמר להם אבא: 'וכי אני מביא אותו כדי שיבינו אותו? אני מביא אותו כדי שיראו אותו'"…
לאחר רגע של מחשבה מוסיף ראש הישיבה שליט"א עוד תובנה מעניינת: "היום יש הרבה קהילות והתפלגויות. פעם היו רק אשכנזים וספרדים. לא היו ליטאים וירושלמים או שינויים אחרים. הציבור התורני היה מאוחד ומחובר יחד, כמעט לא היו מחלוקות משמעותיות בתוך מחנה יראי השם. וגם אם נחלקו, זה היה לגופו של עניין. בהרבה בתים, גם אצל האשכנזים, היה אפשר לראות בן אחד לומד בגור והשני בישיבת חברון, ולא ראו בזה משהו משמעותי.
"תראו לדוגמה איך גדולי התורה האשכנזים התייחסו למור אבי עליו השלום, העריצו אותו עוד כשהיה צעיר. היה שקדן בשכונת בית ישראל, שקדן פלאי של ממש, גר בדירת חדר קטנטנה וכל היום יושב בבית הכנסת 'בית יעקב' יומם ולילה. זהו הגאון האדיר רבי גרשון לפידות זצ"ל. הוא היה הרב של השכונה אחרי שנפטר הרב מטפליק, רבי שמשון אהרן פולונסקי זצ"ל.
"בכל פעם שאבא נכנס לבית המדרש, היה הגאון הישיש נעמד על רגליו. הוא היה מבוגר מאבא בעשרות שנים, ואבא היה אברך צעיר שאיש כמעט לא הכיר. אבל רבי גרשון זיהה במי מדובר ונהג בו כבוד של גדול בישראל. ככה גם הרב מטפליק, ככה גם הגאון רבי חיים נאה זצ"ל שהיה נושא ונותן איתו בהלכה, ועוד הרבה מגדולי ירושלים. מי שהכיר את אבא, הבין שמדובר באדם גדול מאוד.
"בלוויה של אבא הגיעו מכל הזרמים, גם כאלה שרחוקים מאוד מהשקפת עולמו. גם אנשי ה'מזרחי' וגם 'נטורי קרתא'. דעותיו היו ברורות וחדות מאוד, אבל כל אחד העריך אותו והעריץ את מידת האמת שלו".
איך מתיישבת ההשקפה התקיפה עם תחושת הקרבה שכל סוגי האנשים חשו כלפיו?
"יש לזה הרבה הסברים. אבל כשיש לפניך איש אמת – האמת קורנת ובוקעת. אבא התנהל בפשטות. זה קנה את לב הכל".
סודו של יהודי פשוט
על הפשטות הזו חוזר מרן ראש הישיבה שליט"א שוב ושוב. אנחנו מבקשים להבין את טיבה.
היכן ראו את הפשטות הזו שהרב מרבה להזכיר אותה?
"אהה, זו שאלה שאי אפשר לה שתישאל", מתחייך הרב. "פשטות היא בדיוק ההפך ממה שמראים. אי אפשר 'להראות' פשטות, אם אדם מתנהל בפשטות, מרגיש את עצמו שהוא יהודי פשוט, הרי שלא יראה את הפשטות הזו. זה משהו שבינו לבין הקדוש ברוך הוא".
ומה הגדר של יהודי פשוט?
"אדם הולך בעולם ומרגיש שצריך את זה וצריך להשיג את זה, למה אין לו פה ולמה אין לו שם. לעומתו, אדם פשוט – שמח בפרוסת לחם בבוקר, לא מרגיש שמגיע לו משהו, לא חש שמישהו חייב לו והוא צריך משהו. הוא רוצה שיהיה טוב לכל האנשים האחרים, כי כולם טובים ממני.
"יהודי פשוט צריך רק את הקדוש ברוך הוא וזהו. ממילא הוא לא יכול להרגיש שררה על השני, לעולם לא יחשוב שהוא טוב יותר, כי הוא לא צריך עולם הזה ולא כסף ולא כבוד, זו מעלה גבוהה מאוד.
"אנשים היו ניגשים לדבר עם אבא ברחוב. ידעו שמדובר במנהיג הדור, אבל התחושה שקיבלו הייתה כאילו מדובר בחבר נעורים, בידיד ותיק. אם היו צריכים עזרה, הוא התאמץ בשבילם כאילו מכיר מזמן רב. זה נקרא פשטות".
ומה עם 'שמינית שבשמינית' של גאווה שצריך תלמיד חכם לנהוג?
"אה, זה מה שחסר? בדיוק בזה לדקדק? גמרנו עם כל החומרות וההידורים, וזה מה שנשאר, לדקדק בשמינית שבשמינית? את זה כבר היצר ייתן לך במתנה, בלי שתטרח"…
אפילו את תפקידו בראשות הישיבה לא ראה מרן הגר"י צדקה זצ"ל בעין יפה, השתמט ממנו כל אימת שהתאפשר לו. לאורחים שהגיעו לישיבה ושאלוהו למעשיו היה אומר שהוא 'מגיד שיעור'. אף בבלנק הרשמי שהודפס עבורו, סירב לכתוב את התואר 'ראש ישיבת פורת יוסף'. במקרים שסבר שאין צורך לכתוב את מכתבו על בלנק רשמי, היה גוזר את החלק העליון של הדף ומותיר גיליון ריק, עליו יוכל לכתוב בלא 'חשש התנשאות'.
גם את לבושו לא ההין להמיר מחליפה קצרה לפראק ארוך. רק כשהסביר לו מנהל הישיבה שכך יהיה קל יותר לגייס תרומות, כאשר גבירי התפוצות רואים ראש ישיבה עטוי כהלכה – הסכים ללבוש פראק, בתנאי אחד: שכל הר"מים ילבשו כמותו והוא לא יהיה ניכר בהתנשאות מעליהם.
והנה סיפור נאה שסיפר בן אחותו, הראשון לציון הגאון הגדול רבי מרדכי אליהו זצ"ל, ויש בו לימוד לימינו: בסמוך לישיבה ניצב ביתם של אדמו"רי בית גור, זה לצד זה. פעם יצא חכם יהודה צדקה מהישיבה וצעד לכיוון ביתו. כיון שהגיע סמוך לפתח הבית, עצרוהו אברכים מחסידי גור. עוד רגע, אמרו, אמור הרבי ה'בית ישראל' לצאת בקטע הרחוב וכעת אי אפשר לעבור.
סבר מרן וקיבל, נעמד בדומייה והמתין לצאתו של כ"ק מרן האדמו"ר. משיצא ה'בית ישראל' והבחין בראש הישיבה הממתין כאחד האדם, נחרד לקראתו. 'יסלח נא כבודו. בשגגה עיכבו אתכם החסידים, לא ידעו להיזהר בכבוד התורה. אל נא יקפיד מר, מחילה!' לא התקררה דעתו של הרבי ושב לביתו, מוותר על היציאה שתוכננה. אם כבוד התורה נפגע, לא יצא!
תלמידים רבים ששוחחנו עימם שבו והזכירו את ההתבטלות של ראש הישיבה לפני עמיתו מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ואת התבטלות מרן הגרב"צ אליו. כל אחד מהם ראה בזולתו כאילו הוא ראש הישיבה היחיד, מבטלים את דעתם זה בפני זה. אם הזדמן ששניהם הגיעו לישיבה בשעה אחת, סירב אחד מהם להיכנס לפני חברו, גם אם הוויכוח ארך דקות ארוכות. לבסוף תפסו איש ביד רעהו ונכנסו בצוותא רגל כנגד רגל.
פעם הוצרך חכם יהודה לכתוב מכתב המלצה לאברך נזקק. היה זה בערוב ימיו. משסיים את איגרתו, התמהמה רבות ולבסוף חתם 'יאודה ש. צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף'. הניח את העט בצד, הגיש לאברך את המלצתו והוסיף: "כמדומני שכעת זו הפעם הראשונה בימי חיי – לכבודך, כדי שתהיה השפעה למכתב – שכתבתי על עצמי 'ראש ישיבה'" – – –
לאחר הסתלקותו, הראה הרב מנחם פרוש ז"ל מכתב נוגע ללב שכתב אליו מרן, כאשר שמע שעומדים לצרף אותו כחבר 'מועצת גדולי התורה': "אני חייב להודיע לרום מעלתו, שמשרה כזו לא הולמת אותי ואין אני מוכן לזה… איזהו חכם המכיר את מקומו, ולא חסרים רבנים ספרדים אחרים"…
לשמור על הגחלת
שלושים שנה חלפו-עברו, ועולם התורה הספרדי פרח והתעצם לאין ערוך ושיעור. אילו היה עימנו ורואה את הפריחה העצומה של עולם התורה כיום, מה היה אומר?
"בקושי אני יכול לדעת מה אני אומר", תוהה ראש הישיבה, "איך אדע מה אבא יאמר?"
ומה הרב עצמו אומר?
"אתם רואים כמוני את המצב היום, כמה ישיבות יש היום ברוך השם, כמה לומדי תורה יש, לאלפים ולרבבות. עתה הרחיב השם לנו ופרינו בארץ.
"אני יכול אולי להגיד דבר אחד. תסתכלו על החלון הזה. יש כאן שני חורים גדולים. לפני שבעים וחמש שנה היו עומדים כאן בחדר הזה ויורים על הירדנים. ראינו את התקופות האלה בעיניים, עברנו את תקופת הבריטים ששלטו כאן, בשעות החשכה לא יכלנו לצאת לבית המדרש. בניסים ניצלנו בכל המלחמות האלה והעולם התהפך. הגיע שלטון יהודי בארץ ישראל, והצרות רק התרבו, הניסיונות התרבו.
"העולם התחלף מול עינינו כמה פעמים, אבל דבר אחד לא השתנה ולא התחלף – התורה הקדושה. זאת התורה לא תהא מוחלפת, כי היא חיינו ואורך ימינו. אבא עליו השלום פיקח היה, פיקח גדול היה כמו סוחר ממולח. ידע איך לקנות עולם הבא, ידע איך להשיג עוד בעולם הזה, כדי לקנות עולם הבא.
"עלינו רק מוטל לשמור על הגחלת, להמשיך ולהוסיף בתורה, ולהישמר מהשפעות לא טובות. שהתורה שאנו לומדים, תהיה קדושה וטהורה" – – –
מחזה בבית הסטייפלר
לצידו של אביו, יושב הגאון רבי יאיר צדקה שליט"א, ראש ישיבת 'פורת יוסף' לצעירים. צורת פניו מזכירה מאוד את דמות דיוקנו של סבו הגדול זצ"ל.
ורבי יאיר, בכור נכדיו של חכם יהודה צדקה זצ"ל, שקיבל ממנו רבות – יושב בצד ודומם. אינו פוצה פיו. כבוד אביו יקר בעיניו, המחשה ברורה למצוות התורה 'איש אימו ואביו תיראו'. רבי יאיר לא יפצה פיו ללא הוראה מאביו.
עד שמרן שליט"א מציע לו לספר דבר מה, וזאת אשר סיפר:
"פעם הגעתי לביתו של מרן הסטייפלר זצ"ל בבני ברק, ביקשתי להתייעץ בדבר מה. הסטייפלר לא שמע, ולכן היו כותבים לו. הוא היה קורא את הנכתב, ומשיב בעל פה.
"המתנתי בתור, והנה האיש שלפניי סופג צעקות קשות, עד שהרב מסלק אותו – כפשוטו – מהחדר. 'גֵיי אַרוֹיס', צעק לו. תצא החוצה. זה היה מחזה לא נעים, וחשבתי שמן הסתם עידן דריתחא עכשיו, ואי אפשר להיכנס.
"למרות זאת נכנסתי. הסטייפלר ראה בשורה הראשונה שכתבתי כי אני נכדו של מרן ראש הישיבה חכם צדקה והוא התפעל: 'אוהו, כזה אורח חשוב יש לי, נכדו של הרב צדקה מירושלים. אז למה אתה עומד? שב כאן לידי'. הוא עבר על המכתב והתחיל לענות בפרטות. ביקשתי הבהרות, כתבתי בשולי הגיליון, והרב שב לענות וליבן את תשובתו. הר של פתקי שאלות נערם בינינו וציבור הממתינים האיץ בי לסיים.
"הסטייפלר כמו לא שם לב שיש כאן אנשים נוספים. 'נכד של הרב צדקה זה משהו מיוחד', הוא אמר שוב ושוב. ארבעים דקות ישב איתי, בעת שאחרים סיימו בדקה או שתיים. די היה לו שאני 'נכד של הרב צדקה מירושלים'"…
מיוחד ובלעדי: הגאון רבי שלמה צדקה, בנו הצעיר של מרן חכם יהודה זצ"ל, כותב ל'משפחה'
כאשר ביקשנו מהגאון רבי שלמה צדקה שליט"א, הממשיך בדרכו של אביו בהרבצת תורה ובחידושי תורה, לשמוע מפיו דברים לזכרו של אביו – הוא נרתע. שוב הייתה זו הפשטות הצַדְקָאִית, המתרחקת מהזרקורים. "הפרסום זר לנו", אמר.
מששמע כי מדובר ביריעה לזכרו של אביו הגדול זצ"ל, דבר שיש בו משום כיבוד אב – הציע הגר"ש צדקה פשרה: יכתוב לנו מאמר קצר על אביו. יממה לאחר מכן עלינו לביתו וקיבלנו את המאמר בכתב ידו. הנה המאמר במלואו:
בראש ובראשונה, למורי אבי זצ"ל היה עניין בהרבצת תורה וזיכוי הרבים. כמה שיעורים היה נותן – חוץ מהשיעורים בישיבה – בכל עת שהתאפשר, כמו בשבתות ובמוצאי שבתות. במוצאי שבת היה שיעור במשניות. כמה וכמה פעמים סיימו שישה סדרי משנה, ושיעור זה עדיין ממשיך על ידי גיסי, הגאון רבי אבנר מרציאנו שליט"א. וכמה היה מעודד להקים עוד שיעור ועוד שיעור בכל מקום ומקום. ואף בהיותו בחו"ל – כל כך עודד והקים שיעורי תורה.
היה יהודי, בעל-בית פשוט, שאף אותו עודד לארגן שיעור בשבת בבית הכנסת שמתפלל שם, וכך עשה.
וכל כך היה דבר זה בנפשו – להרביץ תורה בישראל. בצוואתו כתב להימנע מלכתוב על מצבתו תארים מסוימים, אך זה הסכים שיכתבו – הרב שהרביץ תורה בישראל.
את שיעוריו בישיבה מסר במסירות גדולה. אף בימי חוליו, כשהיה עם בלון חמצן, לא נמנע למסור שיעור.
מדי שנה, כשסיים מסכת עם תלמידיו, היה נוסע לצפת לשבת – וגם שם לא שקט. בליל שבת היה נודד מבית כנסת לבית כנסת, להשמיע לציבור דברי חיזוק לעבודת השם.
פעם, בזמן שמסר את ספרו לדפוס – סיפר לי כמה עוגמת נפש הייתה לו מצד בית הדפוס במהלך ההדפסה. כששאלתי אותו על איזה בית דפוס מדובר – שתק ולא ענה לי על שאלתי, מחשש לשון-הרע. כך זהיר היה בשמירת הפה.
הקפיד מאוד על תפילת הנץ החמה, ולאחר התפילה ישב עם הציבור ללמוד עימם 'חק לישראל' מדי יום ביומו. ואם קרה פעם שהפסיד תפילה בהנץ, כמה צער היה מצטער על זה, על אף שמתחת לביתו היה שטיבלך עם מניינים הרבה.
וסיפר לי אחד מהמתפללים, שכשהיה חסר עשירי לתפילה – היה הוא יוצא בעצמו לחפש עשירי, אף תחת הגשם.
דאג מאוד לבחורי הישיבה. לא פעם ניגש לאיזה בחור ונתן לו סכום כסף – "לך ותקנה לך מעיל" – כשראה אותו בימים הקרים ללא לבוש מספיק. ובייחוד לבחורים מבתים קשים הייתה דאגתו גדולה, וגם מחוץ למסגרת הישיבה דאג לקשי יום ולאלמנות וכדומה.
בנושא הברכות היה מאוד מחזק לחלק את הברכה לג' חלקים – כדי לכוון בכל מילה בברכה כראוי.
