אם המילה 'טראומה' אינה זרה לך, ואם חווית אחת מאיימת כזו, או יותר, את יודעת בדיוק על מה אנחנו מדברות | לפעמים התוצאה תהיה התרסקות, בפעמים אחרות התקופה הקשה תחלוף והחיים יחזרו למסלולם הרגיל, ולפעמים – בסוף תצמחי מכל הרע והנורא הזה, תצאי אדם חדש. ולפעמים – גם תחווי התרסקות וגם צמיחה | במה זה תלוי? בדיוק על זה באנו לספר ולהסביר | מה שלא מחסל – מחשל
עכשיו, במבט לאחור של כמעט שלוש שנים, מה דעתך על תקופת הקורונה?
כמה היא הייתה טראומתית עבורך?
מה קיבלת ממנה?
מה היה קורה אילו היא לא הייתה מתרחשת ובאה לעולם שלנו?
מחקרים לא מעטים מספרים על עלייה משמעותית בשיעור הסובלים מהפרעות דיכאון, חרדה והפרעות אכילה בעקבות תקופת הקורונה שהייתה טראומה בין-לאומית. מאמרים לא מעטים נכתבו ונכתבים על התוצאות הקשות שלה, שחלק מהן מתגלות רק עכשיו, כשהיא מאחורינו. תלמידים נושרים, הרגלי למידה עלו בעשן, בולימיה התפרצה כמו מגפה בפני עצמה ואימהות משדרות חוויית קריסה.
אבל יש גם סיפורים מנוגדים, בדיוק כמו האמרה העממית והפשוטה 'מה שלא מחסל – מחשל'. וקצת יותר מכך: מה שעברנו, יכול גם להצמיח אותנו לאין שיעור.
מחקרים אחרים, מספרים על קשר בין יכולת של PTG – צמיחה פוסט טראומתית, לבין חוויה של משמעות, שביעות רצון, הכרת תודה ובכלל – התפתחות נפשית אחרי הקורונה.
ובמילים אחרות: יש לא מעטים שחוו צמיחה בעקבות הקורונה. לא כי היא לא הייתה עבורם קשה ומפחידה, אלא כי מתוך הקושי והפחד דווקא, יכלה להיגזר הצמיחה וההתפתחות.
"למדתי טכניקות של מיינדפולנס, קשיבות ומודעות, וזה עוזר לי עד עכשיו", תספר מי שהתמודדה עם חרדה בקורונה וצמחה מתוך החרדה הזו.
"חיפשתי טכניקות לשחרור הילדים שלי גם כשהם כלואים בחדר איתי", תספר אימא לחמישה שהייתה איתם שבועיים בבידוד.
"הייתי חייבת למצוא דרך להתגבר על הדיכאון שאפף אותי ו… מצאתי את עצמי". זו גם יכולה להיות אופציה של צמיחה ארוכת טווח מתוך הטראומה.
איך מתפתחת היכולת הזו, של צמיחה מפוסט טראומה? האם כל אחד יכול לחוות אותה? האם היא לא אשליה, שקר עצמי? בואו נבדוק.
מצא את ההבדלים
עטרה ווינשטיין, עו"ס קלינית, מטפלת ומדריכה, מתארת את הטראומה ואת הצמיחה האפשרית ממנה.
תחילה היא מציינת שאנחנו שומעים כל כך הרבה על שבר, על טראומה, על זוועות שממוטטות את הנפש ולא משאירות ממנה 'אדם' חי, רוצה חיים ובוחר בהם, אבל אנחנו גם שומעים, במקביל, סיפורים אחרים לחלוטין, על אנשים שעברו תקופות קשות, טראומות, ילדוּת בלתי אפשרית או תקופת מחלה הרסנית, והם קמו. קמו והתעודדו – והתפתחו גבוה.
איך זה ייתכן? מה ההבדל בין אנשים שמתחסלים לבין אלה שמתחשלים?
"זו לא אבחנה חדה וברורה, אלו לא קווים מקבילים", מתקנת עטרה, "במציאות, זה גם וגם. יש לנו בחיים אירועים וחוויות שגם קצת מחסלים אותנו, פוגעים בנו ומותירים אותנו עייפים ותשושים, ועם זה – גם מחשלים אותנו. אנחנו יוצאים מתוכם גם קצת שרוטים אבל גם עם צמיחה ושינוי לטובה.
"אבל באופן כללי יותר, אנחנו רואים תגובות שונות של אנשים שעוברים אירוע קשה, בדגש על התקופה הסמוכה לאירוע – יש החסונים יותר לחוויה הטראומתית, במובן של צמיחה, התקדמות ושגשוג, והם נבנים בעקבות תקופות קשות, ויש שחווים בעיקר תופעות קשות ושליליות.
"אני מדגישה את העובדה שמדובר בסמוך לאירוע, כי בעזרת השם החיים הם מסלול ארוך. לפעמים נראה זרע מתפורר, ואז – מצמיח משהו חדש. לפעמים משהו ישן נסדק בעקבות חוויה טראומתית: הסתכלות מסוימת על החיים, קיבעון כלשהו, ואז, אם לאדם יש מספיק חוסן ומשאבים להתמודד, צומח מתוכו משהו חדש".
דוגמה? הנה:
רחל היא אמא למשפחה ברוכה וחשובה מאוד. הכל הלך בתלם ברור ויפהפה ללא שום סטייה, בלי שום מבוכה: כל המשפחה ידעה בדיוק מה צריך לעשות, איפה, כמה ואיך. בדיוק.
המשפחה הזו הייתה עוגן יציב מאוד להישען עליה. לעולם לא מדברים עם אנשים מסוג X. אם צריך משהו דחוף מסגנון Y עושים את זה בריחוק ובמהירות, לא שוהים. אין בכלל קרובי משפחה מסוג ,Z אבל אם בכל זאת נתקלים בטיפוסים כאלו וצריכים לנהל איתם שיח, אז הוא ענייני מאוד ומקוטע.
ואז הגיע משבר קשה. הבן הבכור שלהם חלה במחלה נוראה. האשפוזים הארוכים גרמו לכל ה-X, Y, Z להתחבר לשעות ארוכות, עצובות, שבורות. היה צריך לנהל מגעים ארוכים בארץ ובחו"ל עם טיפוסים שאי אפשר לענות להם מהר ובריחוק, ובכלל, השהייה הארוכה והדומעת בצוותא, יצרה משהו קצת מערער בנפש עם העוגנים הכל-יודעים.
כי פתאום סלסל להם קידוש נער גבעות, ובחדר האוכל הגישו להם מתנדבות מזרם קצת שונה, אוכל בכשרות המהודרת שלהם. בחנוכה הגיעו שליחים נפלאים להדליק להם חנוכייה, ולא, הם לא היו אנשים שהם נוהגים לדבר איתם, ובטח לא עם הרופאים והעו"סית שישבה והרגיעה ונתנה תקווה.
אם לפני חמש שנים היו אומרים להם שכך הם ישבו וישוחחו עם כל ה'אחרים' האלו, הם היו בטוחים שצריך לקרוא לזה שבר והתרסקות. כיום… כיום רחל מבינה שהיא צמחה. ה'אחר' הזה צמח בתוכה והרחיב אותה, לטובה.
מי האנשים הללו?
כמעט כולנו רוצים להחזיק את דגל המנצחים בקרב, אלו שהרחיבו את ליבם בעקבות הצרות, אלו שצמחו בגלל משבר. דרושים לכך תנאים? מסתבר שכן, כמו בכל דבר.
עטרה נותנת כמה נקודות שמאפשרות את היכולת הזו לצמוח ולא להישבר. "ישנם כמה גורמים שתלויים בבחירה שלנו, וגורמים אחרים – שאין להם שליטה שלנו, אלא הם מתנת שמיים שאנחנו רוצים להתנהל איתה באמונה וקבלה", היא מסבירה ומרחיבה:
אופי מולד: ישנו אופי גמיש לשינויים וישנו אופי מקובע וחרד יותר. אנשים בעלי אופי גמיש מסתגלים מהר יותר לשינויים ופתוחים לחוויות חדשות, ואילו אלו בעלי אופי מקובע וחרד, נוטים לפתח תפיסות שליליות בעקבות טראומה.
כך למשל, אנשים מוחצנים מבטאים יותר את הרגשות שלהם ומחפשים משאבים וחיבור עם אנשים, מה שיועיל להם במצבי טראומה. לעומתם, אנשים בעלי אופי מולד מופנם יותר, יתקשו לקבל עזרה חיצונית כשהם עצמם מפורקים, וממילא הסיכון שלהם לפתח פוסט טראומה עולה.
וזו זווית מעניינת, כי היא בעצם אומרת שדווקא מי שיספר על הרגשות השליליים שלו, על הקושי והכאב, יוכל לצאת מתוכו. מי שיצטרך לצבוע הכל בזהב ונצנצים, ולתאר את החוויה הקשה בוורוד זוהר, עלול לקרוס.
החוסן שנבנה בילדות: כאשר ההיקשרות הראשונית עם ההורים היא טובה, בטוחה ושומרת, החוסן הזה ממשיך לגונן ולחבק מבפנים גם בבגרות. הוא מלווה גם מצבים קשים, והאמונה הפנימית היא שיש על מי להישען.
לעומת זאת, אדם שחווה בילדותו התמודדות קשה מכל סוג שהוא, רעב, התפרקות של הבית, מחלה, אלימות, חשיפה לפשע וכדומה, כשהוא מתבגר ושוב מגיעות לפתחו התמודדויות, כבר אין לו אנרגיה פנימית להתמודדות, כי חוויה של סטרס קיצוני בילדות גורעת מהחוסן, היא לא מאפשרת לפתח משאבים פנימיים שגורמים לתחושה בטוחה בהמשך החיים.
תמיכה חברתית. תמיכה חברתית תורמת לצמיחה. טראומה יוצרת בדידות, ההרגשה שאני לבד עם החוויה ואין מי שמבין אותי ויכול לעזור לי להכיל את הבלגן הפנימי שהטראומה יוצרת. זו חוויה עמוקה של שונות שמבודדת את האדם.
אם בכל זאת קיים חיבור חברתי, מישהו שנמצא שם, מבין בשקט ונותן יד ולב, יש בכך תרומה עצומה לצמיחה פוסט טראומתית.
אומרים בשם שלמה קרליבך, שכל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו. ואולי כולנו ילדים, ואולי כולנו זקוקים למבוגר אחד שלרגעים 'ילווה' לנו את הנפש שלו כדי לעזור לנו להכיל משהו גדול.
זה נכון במיוחד לילדים, כי יש דברים שכמבוגרים אנחנו בנויים להכיל יותר. אפילו רגש קיצוני כמו אשפוז ממושך או חוויה מאתגרת שאדם מבוגר עובר וזה בסדר עבורו, לילד זו יכולה להיות חוויה טראומתית. אולם אם היה שם מישהו שהכיל איתו את החוויה, ההשפעה של החוויה פוחתת.
"כי כן, טראומה בגיל ילדות היא טראומה הרסנית יותר. ייתכן שהשיקום ממנה מוביל ליותר צמיחה, אבל עדיין, המציאות היא שחמש השנים הראשונות של החיים מעצבות את המוח. בשנים הללו המוח גמיש יותר וההתפתחות שלו מואצת, ועל כן החוויות נקלטות ברשת ענפה של חיבורים.
"אחר כך, עם התפתחות השפה מתפתחת היכולת לספר את הדברים, וזה עוזר לעיבוד אדפטיבי ויעיל של החוויות, אבל לפני כן, אם הייתה חוויה ולא הייתה שפה לדבר אותה, נוצר חוסר עיבוד טראומתי.
"לפעמים אנחנו חושבים 'אה, זה קרה לו כשהוא היה תינוק, הוא ישכח', אבל האמת היא שלהפך, חוויה בגיל ינקות משפיעה יותר על הנפש דווקא כי אין יכולת לספר, לעבד ולהכיל. היא הופכת להיות מציפה יותר ופחות קוהרנטית וברורה.
האדם מחפש משמעות, ולא רק
לא רק אופי, חוסן מולד ותמיכה חברתית עשויים לתרום לצמיחה מפוסט טראומה. יש גם מרכיבים נוספים, משמעותיים לא פחות:
רוחניות, אמונה, חיבור עם הקב"ה. הפער בין אדם שקיבל את המתנה היקרה הזו, לאדם שלא קיבל אותה, הוא פער עצום, גם מבחינת האמונה עצמה שמעצבת את השקפת העולם: האמונה שאבא אוהב סידר את הכל מלמעלה, וזה לטובתי, זו אמונה משמעותית מאוד לצורה שבה תופסים את הטראומה:
כי טראומה זו לא רק החוויה המסכנת את החיים הפיזיים או את החיים הנפשיים. טראומה בהגדרתה היא חוסר אונים משמעותי. ולכן, היא לא רק באירוע עצמו, אלא בחוויה של האדם, במשמעות שמתלבשת על החוויה. ואם חלק מהמשמעות מלווה באמונה עמוקה שהכל באמת לטובה, הכל מתוכנן למען תכלית של טוב נצחי – זה משפיע מאוד על הזיכרון של הטראומה ועל מה שעושים איתו הלאה.
כי אם הכל מגיע מהסיבה של המסובב לעזור לי להתקדם ולצמוח, אז יש גרעין, יש מה לעשות עם זה, דברים לא קורים סתם כך, וממילא – לא מרגישים את תחושת חוסר האונים הנוראה שהיא היא הטראומה.
"קראתי", מציינת עטרה, "שבתקופת הקורונה, החיפושים ברשת למילה 'תפילה' הכפילו את עצמם ב-5! כי תקופה טראומתית מבקשת מאוד את החוסן הפנימי בדמותה של אמונה. זה לא עוזר רק כדי 'לשרוד' אלא הרבה יותר: למצוא משאבים ומשמעות.
משמעות. היכולת למצוא משמעות בטראומה היא גורם מצמיח.
ויקטור פרנקל טבע את הביטוי 'האדם מחפש משמעות' בעקבות ההתמודדות שלו עם השואה האיומה. המשמעות היא חלק ייחודי בתוכנו, וזה הצורך לא רק לספר את סיפור הטראומה, לא רק את העובדות, אלא את ההזדמנות ליצור משהו חדש בעקבותיו, ערך כלשהו שגזרנו דווקא מתוך התקופה הקשה.
ענווה. כן. מידת הנפש הזו מסייעת לחוויה טראומתית להיות מצמיחה. היכולת לקבל ולהשלים עם מה שקרה, גם עם מצבים פחות רצויים, לקבל את הדברים שאין לנו יכולת לשנות אותם, ולהיות אמיצים לשנות את הדברים שיש לנו יכולת לשנות.
זו עבודה, והיא קשה לרוב האנשים. הרבה פעמים אנחנו עסוקים במחשבות ודיבורים בסגנון 'זה לא היה אמור להיות ככה' או בניתוח ושפיטה של הסיפור, להוכיח כמה 'הוא לא היה בסדר' ולהתאבל.
זה טבעי ויש לזה מקום, ולצד כל זה, המיומנות להשלים עם משהו שלא רצינו שיהיה בחיים שלנו והוא בכל זאת היה, זו מיומנות. נכון, היא כרוכה בדם ויזע, אבל היא מאפשרת לצמוח אחרי חוויה קשה. כי אם אני מקבלת אחריות לסיפור שלי, אני יכולה לכתוב את הפרק הבא. זה לא אומר לאהוב את הטראומה ולשמוח בה, אלא להשלים עם המציאות כמו שהיא:
"נכון, לא הייתה לי ילדוּת כמו שרציתי וחלמתי. מה שקרה באמת קרה, וזה לא היה כיף, וזה לא היה מתוק. ועדיין, המציאות הייתה כמו שהיא הייתה אמורה להיות". הפשטות הזו, הקבלה הזו, היא אחד הדברים המצמיחים אחרי הטראומה.
כשהקלפים נטרפים
חייבים דוגמה?
בבקשה:
כשהיא הייתה בת ארבעים, חלתה חיה במחלה קשה. פתאום, כל הקלפים שהיא אחזה בידיים שלה, נטרפו. היא הייתה חייבת לצאת לחופשה ארוכה מהעבודה שמילאה את חייה, את הכביסות – לא היא כיבסה, והיא גם לא בחרה לתאומים בני השנתיים את הבגדים כל יום. השליטה על החיים שלה אבדה לחודשים ארוכים וקשים מנשוא.
כדי להתמודד עם התחושה הכל כך מעורערת הזו, היא יכולה לבחור בדרך שאכן מסייעת לאנשים רבים בממד מסוים: למצוא אשמים: זו התזונה המערבית שככה פוגעת לנו בבריאות, זו הקרינה המסוכנת שהממשלה לא עושה כלום בקשר אליה, זה בגלל הפגיעה הקשה שעברתי…
כשהאשמה עוברת מאיתנו לאחרים, משהו הופך להיות קל לנו יותר, ויותר מכך: מתאפשרת לנו תחושה מסוימת של שליטה בהבנה של המצב. מציאת אשמים מייצרת לנו סדר בכאוס הפנימי הנוראי שטראומה יוצרת.
ויש אפשרות נוספת. היא קשה מאוד, אבל מייצרת משהו חדש לגמרי: אין בה אשמים, יש בה למידה מהמצב: ככה היה צריך לקרות. המחלה הזו הגיעה כדי ללמד אותי. מה ללמד? אישה אישה ופיקדונה: ללמד להרפות קצת מהשליטה האין-סופית בכל החזיתות, ללמד את היכולת לקבל, ללמד את היכולת להתגמש למצבים חדשים ולא מוכרים, להרחיב את יכולת הסבל, ללמוד להודות על כל יש שאינו מובן מאליו…
זו עבודה לא פשוטה בכלל, אבל מרחיבת לב ומצמיחה מאין כמותה.
חשיבה חיובית. "האמת שיש לי קצת ריאקציה לביטוי הזה", צוחקת עטרה, "כי לפעמים הביטוי הזה מגיע בקטע רדוד, שיפוטי ולא מותאם למצב. אבל, וזה גם מגובה במחקרים, כשהחשיבה החיובית מגיעה מתוך בחירה, זה אחד הגורמים התורמים ליכולת לצמוח מתוך משבר.
"כאומה עברנו המון טלטלות וכאב, ועדיין, אנחנו שמים דגש יום-יומי על מה שיש לנו להודות. מהרגע הראשון של פקיחת העיניים, אנחנו מוצאים לנכון להודות על החזרת הנשמה, ובהמשך בברכות השחר.
"כי כן, יש אפשרות להרגיש את שני הצדדים, את החסר ואת הנמצא. מה שאין קיים כמו מה שיש. הבחירה לשים את הפוקוס על הטוב ועל המשמעות, היא משהו שמוביל לצמיחה.
"חשיבה חיובית היא גם כלפי עצמנו: מה עשיתי טוב, איך נעזרתי, איך בחרתי כשהיה צריך וכמה בחרתי. איך הכנסתי אנשים לחיי. ובקיצור, להתבונן במה שעשינו טוב".
אין חלקים רעים
מכירות את אלו שסופקות כפיים באושר וממלמלות כל הזמן ש'הכל לטובה'? למען הסר ספק, לא אליהן הכוונה.
למה כן? ל'הכל לטובה' ברמה אמונית אמיתית, שמחפשת בכנות וללא פשרות את אותו טוב שנגזר מהכאב, בלי משוא פנים. עטרה מדברת על כך:
"ישנה גישה שלמה בשם IFS שפיתח ד"ר ריצ'רד שוורץ, שגם כתב עליה את הספר 'אין חלקים רעים', ('NO BAD PARTS').
הבסיס של הגישה הוא להתבונן על האדם כמכלול של חלקים מול ה'אני' שלו שהוא החלק הנשמתי, הגרעין הטהור של האדם. הרצון האמיתי. החלקים מסביב באים להגן עלינו מכאב, לפעמים כמנגנון יעיל, לפעמים פחות. העניין בשיטה הזו, שרואים בסימפטום גורם שהוא כמעט תמיד נותן פתרון לבעיה גדולה יותר".
למשל?
קחו למשל את המשבר של יעלי. בגיל שלושים היא שקעה בדיכאון. אמיתי. כזה שגרם לה לא לקום מהמיטה, לא לבשל לילדים שלה ולא לצאת לעבודה. לומר שהדיכאון לא כואב? שלא עצוב שהיא לא מכבסת? לומר ששמח לראות אמא במיטה? זה לעשות שקר בנפשנו אנו.
ועדיין, לפי גישת ה-IFS נוכל להתבונן בסימפטום, בדיכאון, כמשהו שנותן פתרון לבעיה גדולה יותר. יעלי רוצה להביע באמצעותו משהו, שבשום צורה אחרת היא לא הצליחה להביע. אולי את ההשתוקקות שלה שיטפלו בה, אחרי שנים ארוכות שרק היא מטפלת באחרים? אולי את הקושי העצום שלה ללכת יום יום לעבודה שהיא לא סובלת? אולי את הרצון להתחיל במסע אל זיכרונות מודחקים שמחכים לפרוץ כדי לאפשר לעצמה ולמשפחתה חיים טובים יותר?
כך או כך, התבוננות כזו, שלא רואה בחומרה ובבהלה את המילה 'דיכאון' אלא מוצאת את המשמעות החיובית שהוא מבקש להוציא מתוכו, היא גישה שמאפשרת לצמוח מתוך המשבר ולא להתבונן בו בחרדה ובצקצוק לשון.
כמובן, אם יעלי חלילה תישאר שם, זה יהיה עצוב מאוד. היא תצטרך עזרה של עצמה או של אחרים כדי לנתב את עצמה ולשמוע את מה שהדיכאון צועק כדי להיחלץ ממנו, אבל בהתבוננות, הוא יהיה חלק שצעק את הצורך הפנימי ולא סתם 'משבר השלושים'.
'אבל למה דרך דיכאון? למה שהיא לא פשוט תקום ותעזוב את העבודה שלה? למה בדרך קשה כל כך?' יהיה מי שישאל, בצדק אולי, אבל צודק זה לא תמיד חכם. לפעמים הנפש לא מוצאת שום דרך מילוט אחרת, ורק הדיכאון יכול להיות השליח הגואל. קצת ענווה וקבלה, כבר סיגלנו?
"האם אנחנו יכולים לבחור אם יהיו לנו גורמי חוסן לצמיחה מתוך משבר או לא?" שואלת עטרה, ומשיבה: "חלקית. את הילדות שלנו אנחנו מקבלים, כך השם הגדול ידע לתת לנו. את האופי הבסיסי שלנו אנחנו גם מקבלים, אין לנו שליטה עליו. יש לנו אפשרות לבחור ולהשפיע על היכולת שלנו להכניס אנשים לחיינו, ואם יהיו לנו יותר מעגלי חברה, יהיה לנו גם יותר חוסן.
"אם נחפש ונתור אחרי משמעות, שוב, יהיה לנו יותר חוסן. לעבוד על היכולת להתחבר לתפילה ולאמונה, פירושו לעבוד על היכולת לייצר חוסן בחיים שלנו, וכך גם לייצר סיפור חיים קוהרנטי וחיובי.
"ויש עוד משהו, בסיסי ושחוק אבל אין מנוס מלהזכיר אותו שוב ושוב כי הוא עלול להיזנח: הבסיס של תזונה ושינה. כשאדם ישן טוב ואוכל טוב, הוא יכול למצוא את הכוחות הטבעיים והפשוטים לצמוח ממצבי משבר".
למעשה
"אז כן", מסכמת עטרה ווינשטיין, "יש כאלו שעוברים טראומה ונשברים ממנה. זה אחוז קטן מהאוכלוסייה. רוב האנושות חוזרת להיות מי שהייתה לפני המשבר, עם צלקות או בלעדיהן, וממשיכה לחיים תקינים ומשמעותיים.
"ויש מי שחייהם משגשגים אחרי הטראומה. הם לא יחזרו להיות מי שהם, אלא ישתנו השתנות משמעותית לטובה, והשינוי יכול להיות במישורים שונים: למשל, תפיסת העצמי שנעשית מדויקת יותר.
"פתאום אישה מבינה שהיא מסוגלת לעשות דברים קשים שלפני כן היו נדמים לה בלתי אפשריים. נוסף על כך, תפיסת העולם הופכת להיות רכה יותר ורחבה. זה יכול להיות בהקשר החברתי, תחושת שליחות, ערך מוסף לחיים, הרוחניות יכולה לקבל גוון עז יותר. העוצמה הזו, שמעבר לחוויה החושית יש רוח, ובכלל, שינויים רבים יכולים לצמוח מטלטלה.
"בזווית היהודית, טראומה היא לא משהו שמשנה את האדם. לכאב אין ערך בפני עצמו – לא הכאב עצמו הוא שמקרב אותנו להשם או מרחיק, חלילה, אלא מה שאנחנו עושים בו. איך אנחנו מעבדים אותו, זה בסופו של דבר מה שמשנה אותנו, איך לחפש את הקדוש ברוך הוא מתוך הכאב.
"אומנם הכאב עצמו יכול להחליש ולדכא, אבל אט אט, מתוך המעמקים האיומים של הסבל, קוראים להשם ומרגישים חיבור.
"אני זוכרת שפגשתי הורים לילד חולה ומשותק. התפעמתי מהיכולת הפשוטה שלהם, להיות עם מה שיש. בקבלה. הם ידעו שהם עושים דברים קשים מאוד, אבל זה לא בלתי אפשרי, כי השם לא נותן לנו דברים בלתי אפשריים לעשות.
"הייתי מתבוננת בהם ורואה את הנוכחות הפשוטה של 'הנני': אנחנו כאן כדי לעשות מה שצריך לעשות. אנחנו כאן. נוכחים עם הילד שלנו. זה אפשרי. הם לא התפרקו ולא ייצרו דרמות. הם פשוט היו. בענווה, בקבלה, בנוכחות פשוטה".
לספר את הסיפור
"זה משאב בפני עצמו", מבהירה ווינשטיין, "לספר את הסיפור. בין אם זה להתבונן על מי שהייתי לפני הטראומה ולשאוב כוח ואמונה שאוכל לחזור למצב הזה, ובין אם זה לספר את הסיפור שעברתי ולהתרגש מהצמיחה שנוצרה".
נוכל להדגים את זה על יהודית, למשל, שעברה תקופה קשה של חרדות, הסתבכה עם כדורים לא מתאימים ונותרה מותשת, אבל מחזיקה בסיפור:
היא סיפרה לעצמה יום יום מי היא באמת, מה היא הייתה לפני כן, איך היא יכלה לצאת ולעבוד ולשחק עם הילדים שלה ולצחוק, והזיכרון הזה החזיק לה את עצמה שהיא או טו טו חוזרת אליו.
היא גם סיפרה לעצמה כמה לא פשוטה התקופה שהיא עוברת ואיך הנפש שלה יכולה להתרחב: הנה, היא מבינה את מה שהלא מודע הסתיר מפניה שנים ארוכות, הנה היא מתיידדת עם רגשות שלפני כן לא הצליחה להכיל. הנה, היא ממש צומחת מתוך השבר.
"לפעמים זה לכתוב בראש איך נהייתי מי שאני היום, איך הסדר הפנימי הזה נוצר, ולפעמים ממש לכתוב כסיפור, ואנשים רבים עושים את זה, זה מרפא.
"הסיפור הזה הוא רחב. מצד אחד הוא קוהרנטי, יש לו התחלה, אמצע והמשך, ומצד שני – הוא מגוון ולא מגביל. הוא לא מחייב להיות בצמיחה ובאושר מתמידים. לפעמים אנחנו כך, לפעמים אחרת, נופלים וקמים: יש לנו טווח רחב בתוך הסיפור עצמו.
"חשוב לשים לב לשלבים. לתהליך", מציינת עטרה נקודה חשובה כל כך. "לא מנחמים אדם כשמתו מוטל לפניו. כל חיפוש המשמעות והמבט החיובי – אלו דברים שמתרחשים בשלבים.
"קודם כל האדם צריך לחזור להרגשה בטוחה מספיק ורק אחר כך הוא יכול לעבור לשלבי העיבוד: שיתוף ודיבור עם עצמו ועם אנשים או בטיפול, להתמודד ישירות עם העבר.
"גם אם אנחנו רוצים מאוד לאתגר את עצמנו ולכונן את עצמנו לשגשוג וצמיחה, זה צריך להיות מותאם למקום שאנחנו נמצאים עכשיו וקצת מעבֵר. אם נעשה את זה מוקדם מדי, אנחנו מסתכנים בניתוק עצמי 'צמיחה דיסוציאטיבית' ומנותקת מדי. זה עלול להיות לא הרמוני ומחובר אלא קיים 'על הנייר'".
ככה למשל קרה לשרה, שעברה דברים קשים בחייה, ומייד אחרי שפירקה את המשפחה, הרגישה שקיבלה חזרה את חייה במתנה ולא שעתה לפסיכולוגית שליוותה אותה כמה חודשים וביקשה ממנה להמתין קצת.
היא נרשמה מייד ללימודי פסיכולוגיה, כשהיא להוטה לעזור לאחרים. הרצון היה נפלא, הכוונה מיוחדת, אבל שרה לא באמת הייתה שם, במקום הזה, למרות רצונה העז. הדרישות היו גבוהות מדי, התכנים מציפים מדי, הערבוב בינה לבין אחרות היה מבלבל ונסער, והיא פרשה, רצוצה, באמצע. היא אומנם חוותה צמיחה, אבל – דיסוציאטיבית, מנותקת ולא מחוברת למי שהיא כרגע.
"להיות מהצומחים", כך עטרה, "זה להקשיב לעצמנו ולמטרה שלנו: באיזה שלב אני עכשיו? האם בשלב הקושי, ההתייצבות או השגשוג? מה טוב לי כעת – להיעזר באוכל מוכן או שאני כבר יכולה לבשל? האם אני יכולה להיות כבר מעֵבר? לבשל גם עבור אחרים, כמו שבישלו לי כשלא יכולתי? האם אני צריכה עכשיו חברה או ללכת לטיפול? לנוח? לישון? לטייל? לבכות? לקנות?
"לפעמים פשוט צריך לספר שוב ושוב ושוב ו-שוב, את הסיפור הטראומתי, גם אם אחרים חושבים שזו סתם התבוססות בכאב. לפעמים קיים צורך אמיתי לספר ולשמוע: 'אויש, כמה זה קשה, מה שעברת'! הזיהוי של השלב וההתאמה של הקצב אליו, הם עבודה גדולה של דיוק, ובתוכו נמצאת האמונה, שכאשר נמצה את השלב הנוכחי, נוכל להתקדם גם ליעד הבא.
"הקשב הזה הוא מה נכון לי עכשיו בהתמודדות שלי. בעומק החוויה האישית. לא מה מתאים למישהו אחר, אפילו כזה שעבר טראומה זהה.
"בשלב הבא תגיע המשמעות. מה נהיה מהסיפור שעברתי. הרי השם לא שולח התמודדויות סתם ככה. מה אני רוצה לברוא מהדבר הזה. יש מי שרוצה לתמוך באחרים בעקבות גיל ההתבגרות הקשה שהוא עבר, יש מי שגדל בלי אבא ומחפש להיות דמות כזו עבור ילדים ב'אבות ובנים', יש מי ששבעה אכזבות מאמא שלה ולומדת ליצור קרבה רגשית עם הילדה שלה.
"כמה עמותות נבנו בעקבות חוויות חיים קשות. אנשים שהפכו את מה שהם עברו למשהו משמעותי – אישי או ציבורי, מעבירים את הידיעה שאפשר להיחלץ מהמצוקה ולצמוח, שגם אם דברים נדמים לא אפשריים, הם אפשריים. העבודה היא קשה ועקבית, לפעמים. יש רגעים של תקיעות ומשבר וחזרתיות, אבל יש גם התקדמות".
תנאים
"ויש גם תנאים", עטרה לא מוותרת עליהם. "לכאורה, כשאדם נמצא בהישרדות, הוא פנוי פחות להגשמה עצמית. אבל במציאות נשמע גם סיפורים על אנשים שמתוך הקושי העצום של ההישרדות גם צמחו. אלו סיפורים חד פעמיים של גיבורי רוח, אבל כדאי קודם כל שיהיו התנאים הבסיסיים של תזונה ושינה, של הרגעת הכאוס הפנימי שתקופה טראומתית יוצרת.
"אחר כך אנחנו בדרך כלל זקוקים למישהו שיאמין בנו שאנחנו שווים ומסוגלים. מישהו שיזכיר לנו ויאהב אותנו וימשיך להאמין. כי כן, אפשר לבד, אבל קשה לשאת הכל בעצמנו. המישהו הזה יכול להיות כל אחד, וכל המרבה – הרי זה משובח. ככל שיש קשרים משמעותיים, ולא מצטמצמים לאדם אחד אלא בונים רשת תמיכה, זה טוב יותר.
"והנתון הנוסף הוא האומץ. האומץ לשנות. הרב אברהם טברסקי, שהיה פסיכיאטר אמריקאי, היה מספר על הסרטן שגדל בקונכייה והיא נעשית קטנה עליו, הוא צריך לצאת מתוכה ולחפש לעצמו קונכייה חדשה.
"כמה אומץ נדרש ממנו עבור זה! זו סכנה להיות חשוף ופגיע כל כך. כל חיפוש של דרך, כל דפוס רגשי חדש או דרך היקשרות, זה סיכון שדורש אומץ. זה לקפוץ מקצה הצוק בלי להרגיש שום קרקע מתחת לרגליים. האומץ הוא תנאי לשינוי.
"ובסופו של דבר, אף על פי שאנחנו חיים בטבע, אנחנו יצורים על טבעיים. השם הטוב נותן כוח גם למי שאין לו שום תנאי ושום סיכוי הגיוני להישרדות, אבל הוא יודע לבקש ולצעוק. מאשפות הוא מרים, גם אביון".
סיפורה של צמיחה
מירי משאירה את שם משפחתה שמור, פשוט, כי אולי תהיה אמינות רבה יותר לסיפור בשם מלא, אבל גם ייגרמו בכך עוגמת נפש רבה מדי וצער אסור, ואלו חשובים יותר מאמינות ומשאר ירקות.
את הסיפור שלה קיבלנו עוד לפני הריאיון עם עטרה על צמיחה פוסט טראומתית, אבל כמה מדהים יהיה לקרוא בסיפור של מירי, את כל השלבים האלו של היכולת לצמוח. את הטראומה, השבר, האבל הנורא, ואט אט – את היכולת לצאת ממנו ולמצוא משמעות עמוקה.
"שנים רבות חייתי בתחושה ש… אלו החיים הטבעיים. בת בכורה בבית שהיה נדמה לי שהוא רגיל, כי זה מה שהכרתי. היו בו ויכוחים קשים בין ההורים כשאני מנסה להרגיע, להשקיט רוחות, לייצר סדר.
"הייתי ילדה חברותית שכל היום רוצה להיות מחוץ לבית, בלי להבין שפשוט – רציתי לנשום אוויר רגוע, אנרגיות נעימות ומקבלות. לא היו מילים לחוויה הקשה שהייתה בי. לא היו מילים לכך שמעולם לא קיבלתי בגד חדש כי 'את שמנה והכל מכוער עלייך' או 'יצאת לנו הכהה של המשפחה, תעמדי בצד, לא חייבים שכולם יהיו בתמונה'.
"נישאתי לאדם שקט ונעים, אבל… לא היה לי טוב. לא ידעתי למה לא טוב לי, ניסיתי להתייעץ עם מדריכת הכלות, ניסיתי ליישם את כל מה שהיא אמרה, עד שבמהלך אחת הפגישות שלי עם המדריכה, היא שמעה אותי משוחחת איתו בטלפון ושאלה: 'בגלל מה את מתנצלת כל הזמן?'
"ככה. כי התנצלתי כל הזמן וכל החיים שלי על עצם היותי. בתוך תוכי ריחמתי על האיש שלי שנאלץ לחיות עם אישה שמנה, כהה ומכוערת, הייתי מבוהלת ממשפחתו שבטח רואה בי כמו כולם: משהו מוזר ולא שייך.
"ניסיתי לחקות את כולם, להתאים את עצמי, לדאוג לכל מי שצריך ולפנק בעוגות גם את מי שלא צריך. כולם חייכו אלי, אבל מעולם לא החזירו חזרה. ואני? הותשתי. אבל היה אסור לי להיות מותשת. הייתי בקרב על הקיום שלי. בקרב על חיי.
"ואז הגיעו ימי הקורונה. שם, כשבעלי היה בבית כל היום ולא בכולל, התרסקה לי בפנים אמת נוקבת וקשה: הוא מכור קשות.
"הגילוי הזה תקף אותי כמו תולעת מכרסמת ואט אט חדלתי מלהיות אני. לא יכולתי לשתף אף אחד, כי לא עניינתי באמת אף אחד. הרגשתי חושך ובדידות נוראה והפסקתי לתפקד גם בתפקיד שלי כמרכזת מקצוע מוצלחת. לא עמדתי בשום התחייבות. שקעתי.
"בהמשך הבעיה שלו טופלה ברוך השם, אבל הבנתי שגם אני חייבת טיפול. פניתי לכמה חברות, מרוסקת, מקיפה את עצמי בהגנות – שאף אחד לא יפגע בי יותר ממה שאני פגועה, גם אם זה במחיר שלא יבינו אותי… הגעתי לכמה תהליכים טיפוליים שהתחלתי במקביל וגם יצאתי ללימודים שהרחיבו ומילאו אותי.
"אבל דווקא אז, מתוך כל השפע הזה שהקפתי את עצמי בו, יכולתי להתחיל לגעת בעבר שלי. ולגעת בעבר שלי… אוהו, זה היה קשה. המילים שמצאתי לחוויות העבר שעד אז היו נראות כל כך תמימות, הכו אותי בתדהמה.
"פתאום הבנתי למה תמיד התהלכתי בתחושה של 'ענן' על ראשי, למה אף פעם לא הצלחתי לשמוח באמת, למה הרגשתי תמיד כל כך שונה ויוצאת דופן, גם במעגלים שלי בהווה…
"קראתי כתבות מצוינות בעיתון, שמהן הבנתי שאני צריכה עזרה. תמיכה. תיארו שם איך נראית אישה בדיכאון וכתבו כמה חשוב שחברות ושכנות ישימו לב. אבל… אלי אף אחת לא שמה לב.
"כנראה הייתי שקופה מדי, שקופה כי לאורך שנים ארוכות הייתי שקופה, הניסיון שלי היה שקוף ואף לא אחת הבינה שעובר עלי משהו. במשפחה הקרובה כעסו עלי שאני מסתגרת, וחברות טענו שאני עוברת תהליכים הזויים וכדאי שאעצור.
"הבנתי שלצערי – אף לא אחת מבינה אותי, ושאני חייבת לפנות לעזרה כדי שהבית לא יקרוס. פניתי לכמה ארגוני חסד וסיפרתי להם בשקט על מצבי. אובחנתי עם פוסט טראומה מורכבת והתחלתי לטפל, בה, ובי.
"פתאום, בבת אחת, עלו כל הדברים שהדחקתי שנים ארוכות, ואני צללתי לתהומות נוראיים. בכיתי ימים ולילות, ולא הצלחתי לקום ולתפקד. בעלי הוא שניקה, כיבס ובישל.
"זה היה קשה, אבל גם הבנתי שבמשך שנים ארוכות נתתי שלוש מאות אחוז מעצמי, ועכשיו אני מצליחה לתת עשרים אחוז. עשרים אחוזים שאישה רגילה יכולה להסתפק בהם, אבל אני מרגישה שזה כלום. וזה לא כלום, זו ההחלמה שלי. להתחיל להיווצר בעצמי.
"ונוצרתי.
"גיליתי שאני יודעת לכתוב, התחלתי לכתוב שירים ולדמוע כשאני קוראת אותם. שלחתי אותם לחברות והן החלו להגיב… להבין… לתמוך.
"לאט לאט התחלתי להבין גם את ההורים שלי. לדעת שהם העבירו לי את מה שהם עצמם עברו, למרבה הצער. הבנתי כמה ניסיתי לרצות אותם כל חיי עד שנמחקתי לחלוטין, בעוד הריצוי – מעולם לא סיפק אותם באמת. אחרי שאלת רב ופוסק עצרתי את הקשר איתם (מה שלא באמת היה קשר אלא פקודות וגערות) כדי להתחיל את השיקום שלי.
"נוכחתי לדעת שבכוח ההווה לשנות וליצור חיים חדשים לחלוטין.
"כל כך הרבה דברים נתנו לי כוח. כל מה שקשור ליצירה אישית, כתיבה, מוזיקה, שירה, קריאה של חומר מוגדר, הרצאות בנושאים של התמודדות ותקומה. התחלתי לגלות מה אני אוהבת לעשות (לשבת ביער שמאחורי הבית שלי, בשקט ובציוץ ציפורים).
"הלימודים שלי העשירו אותי ונתנו לי טכניקות של צמיחה. הרגשתי איך השם מכוון אותי למילים מדויקות שאני צריכה לשמוע ברגע הנכון ובמקום הנכון.
"תובנה שהגעתי אליה יום אחד ריגשה אותי ויצרה בי משהו חדש: רציתי כל חיי לחיות חיים במודל מסוים שהצבתי לעצמי: איך ייראה בעלי, איך אהיה אני, איך יהיו ילדיי. אבל הקדוש ברוך הוא רצה אחרת, והוא מנהל את החיים שלי, ואני – אני מקבלת אותם על כל שללם. על הילדות שנעשקה ממני, על ההתבגרות המכאיבה, ו- על ההווה.
"לתוך זה אני מכניסה את האהבה שיש בי, את השינויים העמוקים. לתוך מה שהשם נתן לי אני יוצקת את החיוּת שבתוכי, ולא לתוך הדגם שהיה בראש שלי: יש לי בחירה איך לקבל את המציאות של החיים שלי.
"וזו הצמיחה שלי.
"אני חושבת איך הילדים חווים אותי: לפעמים משוחררת וצוחקת, ולפעמים עצובה ובוכה, כשנזכרת בעבר כאוב. אבל הם רואים אותי לא מוותרת, נלחמת בכל הכוח, לפעמים מתרסקת אבל קמה. שוב קמה.
"לאחרונה, החלטתי על כמה שינויים בחיים שלי. אתחיל בעזרת השם בקרוב עבודה חדשה שתיתן לי אפשרות קידום. אני חושבת שרק מהמקום הזה שהעזתי לומר: 'נגמרו לי החיים', הגעתי לתחתית, כלום לא נותר לי – יכולה להתרחש צמיחה ללא פחד. כי כבר פגשתי את התחתית של התחתית.
"כשאני שואלת את עצמי מה נתן לי כוח בכל השבר והתקומה, אני יודעת מה התשובה: היו אנשים טובים שדאגו לנו, קיבלנו במשך תקופה ארוכה אוכל לשבת מארגון, ובניגוד למשפחה שהעדיפה להתעלם, היו אנשים טובים אחרים שתמכו וחיבקו: ארגון אחד שלח כסף לטיפול ועוד ארגון שלח עוגות.
"היכולת להיעזר ולהיתמך נתנה לי אוויר לנשימה, כי הרגשתי שלא הכל על הכתפיים שלי, יש מי שנושא איתי את המערכה של חיי, ואני לא אפול.
"והתחלתי לחיות. לא על האוטומט שבעבר הפעיל את חיי, אלא חיים אמיתיים. מלאים בבחירות אמיתיות. קשרתי מחדש קשר עם השם. קשר אמיתי, לא מן השפה ולחוץ. חזרתי לחיים. זה לא שהכל מסתדר כמו שאני רוצה, אבל קיבלתי יכולת להרגיש את הרגשות שלי, להאמין להם, לחוות אותי בכנות, וזה מאפשר לי פשוט – לחיות.
"יש לי חלום להיות דמות שתעזור לנשים שעוברות מסע. להעניק להן את השפע הזה לחזור להאמין בעצמן. כי זו דרך. מישהי שאני מתייעצת איתה הרבה אמרה לי: 'למדת להסתדר עם עצמך, עכשיו את לומדת להכיל גם את העולם סביב, וזה לוקח זמן, וזה בסדר'. אז אני לוקחת את הזמן, מאמינה שאני והעולם בדרך ל'בסדר' הזה…"
