"דורות רבים עברו, וחוש הציור לא תוקן – אתה תתקן" >> עם פטירתו של האמן היהודי הכי מפורסם בזמננו, חזרנו אל ביקור מעמיק בסטודיו הסודי שלו בחברון. דיוקן
במוסדות להשכלה גבוהה ביפן עשו מדיטציות מול ציורים שלו, חוקרים בכל העולם כתבו עליו עבודות מחקר, אבל הצייר החסידי ר' ברוך נחשון ז"ל הסתתר ב'מעבדה' בעיר חברון עטוף בטלית ועטור בתפילין, גדוש בספרי קבלה וחסידות, וניסה להפוך את הצורה ליצירה >> ישראל א' גרובייס חוזר אל ביקור מעמיק וצבעוני במיוחד, שבו שמע מהצייר המפורסם את סיפור החיים הייחודי שהסתיים בערב יום הכיפורים האחרון >> שליח ובידו מכחול
את הריאיון הזה לא אשכח. שום דבר בו לא היה שגרתי. זה התחיל בסחרחורת של צבעים עזים שקיבלה את פניי. במבט ראשון, קשה היה להחליט האם מדובר בגלריית ציורים יוקרתית, או בשטיבל מזרח אירופי עתיק. מכל עבר הציצו יצירות אמנות גדושות סמלים ומוטיבים קבליים, וכמו בניגוד מושלם ניצב לו כותל המזרח עם ארון קודש מעץ עתיק, בימת קריאה ועמוד תפילה. במקום שלט ה'שוויתי' המסורתי, התנוסס בד קנבס ועליו משיחות מכחול של אש כחולה על גבי לבנה, ובמרכז – האות יו"ד שקשה להסיר ממנה מבט.
הכל היה ססגוני. אפילו הפמוטים והנרות. שורת הכיסאות, המפה הפרושׂה על השולחן הגדול, ריפוד הכורסאות וכריות הספה. מניפה של כל צבעי הקשת.
ורק אז, אחרי כל ההקדמה הוויזואלית הזו, המרואיין שלי נכנס אל החדר, עטוף בטלית ועטור בתפילין.
אני זוכר את עצמי עומד ותוהה האם הוא אמיתי או שמא מדובר בדמות שברחה מאחד הציורים שמסביב. הוא היה רזה וגבוה, זקן לבן ירד על פי מידותיו, זוג עיניים חודרות, שהביטו דרך זגוגיות ומעל הכל כובע ברט דהוי.
הוא לא רצה לדבר עם התפילין. רק הושיט חמש אצבעות ארוכות ודקות של אמן וחזר להשלים את תפילתו, בבית הכנסת הפרטי שקיים בסלון ביתו בעיר האבות חברון כבר עשרות שנים.
"הביזנס שלי", הוא אמר לי אחר כך, "זה 'ריכוז'. אני כמעט לא יוצא מכאן, לא נוסע לחתונות לא משתתף באירועים ובאספות העם. כשאני מגיע אל העיר הגדולה, התזזיתיות פוגעת בי. המכוניות שדוהרות בכבישים, לא מפסיקות לדהור מול עיניי הרבה זמן אחר כך. כאן, בעיר האבות, יש לי שקט ומיקוד".
לפני שבועיים, שני לילות לפני יום הכיפורים, התמונה האגדית הזאת הושלמה. האמן המופלא, פילוסוף המכחול, הרב ברוך נחשון ז"ל, פרח לו למרומים. ממש כמו כל היהודים האלו שבציורים שלו. הוא נעלם בחיוך גדול, בתוך שמים כחולים, אל הגן עדן שכל ימיו הוא ניסה לצייר.
את השיחה שניהלנו באותו בוקר – תוך כדי שהוא סועד ארוחה בריאה עם מיני מאכלים אורגניים – אי אפשר לשכוח. הייתה לו מטרה חשובה בה. "אתה יודע", הוא אמר לי כמה פעמים אחרי זה בשיחות הטלפון, "לפעמים ריאיון בעיתון יכול להיות שליחות".
בואו נחזור ברשותכם אל המילים הציוריות של האיש, המכחול והשליחות. ויהיו הדברים לטובת נשמתו.
הצבעים של הגננת
כבר בחייו, ר' ברוך נחשון היה אגדה. על עבודתו המיוחדת נכתבו כמה עבודות מחקר בעברית ובאנגלית. כל ציור שלו נותח וספג פרשנות עצומה. ובעיקר דמותו וסיפור חייו הייחודי היוו השראה לספר רב-מכר שנכתב בארצות הברית של שנות השבעים.
הוא נולד על פסגות הכרמל שלפני שמונים שנה. הוריו היו חלוצים מפולין, שהשתייכו לזרם המזרחי הישן והבורגני "שהקפידו לקרוא כל בוקר את עיתון 'הצופה' הקדוש", כמו שהוא אמר בסרקזם. אביו היה נגר, האם עקרת בית, והאח הפך ברבות הימים פרופסור לחקר המוח. "זה מה שקרה. הוא נהיה ליבוביץ' ואני ליובאוויטש", הוא מצטחק.
האמנות הלכה איתו לכל מקום. לא רק כשהוא צייר, גם כשהוא שוחח, הסביר והתבונן, את הכל עשה בצורה יצירתית ומסקרנת. הוא היה איש של שילובים – 'אקלקטי' בשפת המבקרים – רצינות תהומית והומור מושחז שכנו אצלו יחד, שפת תנ"ך גבוהה עם סלנג עדכני ונגיעות ערבית של השכנים. פניני קבלה, לצד מוטיבים מן המזרח הרחוק והרחוק פחות.
את ההשראה הראשונה הוא קיבל מתבנית נוף ילדותו. מהמראות של מפרץ חיפה, מהעננים, מהגשם וגם מהשכנים הערבים. "בכל בוקר ראיתי את רועי-הצאן הערבים עולים בהר אל המרעה וחוזרים לעת ערב. אהבתי את הצמחים שנחבאו בין הסלעים והשתעשעתי בבוץ, שהחליף צורות עם כל מדרך כף רגל".
כששאלתי איך ומתי הוא גילה את כישרון הציור, הוא ציטט את עצמו: "לפני הרבה שנים הוזמנתי למסור הרצאה בבית הכנסת 'הנשיא', מול כל ה'סולתה והשמנה' של שכונת רחביה. משפט הפתיחה שלי היה די מוזר להם: 'אני עכשיו באבל', אמרתי וכל היושבים הסתכלו עלי בתמיהה. לקחתי רגע של שתיקה וסיפרתי שבאותו שבוע נפטרה הגננת שלי. היא הראשונה שגילתה את כושר היצירה שלי ועודד אותו. היא הראשונה שהעניקה לי דף וצבעים בכל פעם שעשיתי מהומה בגן הילדים. עמדתי איתה בקשר כמעט עד יום פטירתה. זה באמת נדיר.
"מאוחר יותר, כשישבתי במוסד הזה שנקרא 'בית ספר', שום דבר לא עניין אותי חוץ מהתקרה הלבנה, שעליה ראיתי את הכל. הייתי יושב ומתבונן ובעצם מצייר. התקרה הייתה כמו בד לבן והדמיון שלי מכחול שיצר עולם ומלואו".
הלימוד המסודר הגיע בגיל אחת עשרה. "ההורים שלי קלטו סופית שאני חייב לצייר. ואז אבא לקח אותי לאמן הגדול שלמה נראני. הוא היה ממש מומחה בתחומו. לפני הכל, הוא היה הצלם הראשון בארץ. תלמידו של הצייר הנודע פול סזאן. והייחוס שלו היה, שהוא שימש גם כצייר החצר של מלך מצרים פארוק. אני הייתי היחיד, חוץ מאשתו, שזכה לראות אותו בפעולה. הוא הראה לי ציורים מדהימים מגני המלוכה המצריים. אחרי מותו הכל נגנז.
"נראני לא היה אדם שומר מצוות. אבל כשהייתה מגיעה שבת, הוא היה מניח את המכחולים. זה לא קל. בשבת יש את ההשראה הכי גבוהה, בפרט ברגעים הנשגבים של קבלת שבת. אבל בשבת 'כל מלאכתך עשויה'. אני שומר את התמונה עד מוצאי שבת".
באיזה שלב צבעת את כיפתך בשחור? שאלתי.
נחשון הגיב בבוז. ממש לא סבל את המגירות המגזריות. "בשנים הראשונות למדתי במערכת החינוך הדתית-לאומית, אבל אני תמיד חיפשתי את ה'נשמה', את האור". מוסדות הלימוד שידרו לו סגירות ונוקשות. ואז הוא גילה את חב"ד. "הייתי תלמיד ישיבת 'כרם ביבנה', שנה לפני שגויסתי. ואז הגיע י"ט בכסלו. כמה בחורים נסעו לחגיגה בישיבת חב"ד בלוד ואני הצטרפתי. הגעתי לאולם גדול שבו התכנסו אנשים ושרו בהתלהבות. הרגשתי שהנשמה היהודית זועקת. זה מאוד משך אותי".
הרגיש ועשה. בתוך תקופה קצרה עבר נחשון ללמוד בכפר חב"ד, ואז עבר לשרת בצבא. גם השירות הזה, היה ציורי למדי. "הייתי רועה צאן בגרעין הנח"ל", שִׁחזר בערגה של נוסטלגיה. ואז הקים את ביתו בישראל. אבל לפני שהספיק לעשות צעד אחד, החליט שהוא חייב לנסוע לארצות הברית, לפגוש את האדמו"ר מליובאוויטש, שעימו הוא עמד בקשר מכתבים רצוף. "כל התלבטות שהייתה לי כתבתי לו. החלטתי שהגיע הזמן לפגוש אותו".
זה לא היה פשוט. "כתבתי לרבי מכתב וסיפרתי שאנחנו רוצים לנסוע, אבל הוא אמר שלא ניכנס לחובות. אז חסכנו שנה שלמה, עד שהשגנו כסף להפלגה במחלקה שלישית של אנייה, ויצאנו לדרך של שלושה שבועות עד שהגענו לניו יורק".
מלגת תמיכה מהרבי
את המשך הסיפור, חזר ר' ברוך נחשון וסיפר מאז שוב ושוב. במובן מסוים, זה המוטו של כל ציוריו. יומיים אחרי שדרכה כף רגלם על אדמת אמריקה, התקבל נחשון לשיחה של שלוש שעות אצל רבו. הוא לא הביא איתו ציורים, רק לבטים וקשיים. זאת הייתה השיחה ששינתה את חייו. היא התחילה בחצות לילה והסתיימה בשלוש לפנות בוקר. הוא סיפר את כל מה שעבר עליו, ואז הוא שמע מהאדמו"ר מליובאוויטש את משפט המפתח של חייו. "דורות רבים עברו", אמר הרבי, "וחוש הציור בכשרות לא תוקן – ואתה תתקן".
מאז, העיד ר' ברוך, המשפט הזה לא עזב אותו. "אני חוזר עליו בלכתי בדרך, בשכבי ובקומי. זאת השליחות של חיי, 'לתקן את חוש הציור בכשרות'. אבל אז זה מאוד הבהיל אותי ושאלתי מה הפירוש 'בכשרות'. הרבי הורה לי לשאול רב. פניתי לשניים, ליטאי וחסיד: לגאון רבי יוסף אליהו הנקין מ'אגודת הרבנים' ולרבי זלמן דבורקין רבה של 'קראון הייטס', והם הורו לי מה מותר ומה לא. שאלתי את הרבי מי ידריך אותי. הרבי הפנה אותי לחסיד צעיר בן גילי, והוא לקח אותי לאמן מפורסם בשם חיים גרוס".
הגיע רגע הניסיון. ניו יורק של שנות השישים (ה'סיקסטיז', בעגה המקומית) הייתה עסוקה בפורקן יצרים שהתבטא בכל התחומים, גם בתרבות ובציור. לא משהו שאפשר להכליל תחת ההגדרה של 'כשרות'. הפיתוי היה עצום. "כשגרוס שמע את הסיפור שלי, הודיע שהוא מוכן להעניק לי במקום שלוש מלגות, כל אחת בת 10,000 דולר, לשלושה קורסים יוקרתיים. כשניסיתי להבין מה בדיוק לומדים בקורסים ואיך האווירה שם, הבנתי שזאת תהיה בעיה גדולה מאוד. ממש לא 'על טהרת הקודש' שהרבי התכוון. דחיתי אותו, למרות שהייתי 'תפרן' של ממש באותם ימים".
כשנחשון יצא, גרוס זלזל בהחלטתו התמוהה ואמר לו: "הרבי מליובאוויטש מבין בהלכה, אבל חיים גרוס מבין באמנות".
"אחרי 15 שנה נסגר המעגל", סיפר נחשון. "הופעתי שוב בארצות הברית והצגתי את עבודותיי בפני גרוס. הוא היה מספיק הגון להודות: 'הרבי מליובאוויטש צדק, חיים גרוס טעה'".
והיה לו גם הסבר: "הלימוד הרגיל והמסורתי, בכל תחום, קצת מגביל את התפיסה. דווקא העובדה שלא למדתי את המקצוע, מאפשרת לי להיות מי שאני, בלי גבולות חיצוניים ובלי להתקבע למוסכמות וכללים. מעולם לא למדתי אמנות במוסד גבוה", הוא מסיים. "האמרה הזו של גרוס הייתה עבורי תעודת בגרות".
אבל אז, באותם ימים, הוא נותר ללא עבודה וללא לימודים. מי שבא לעזרתו שוב, היה הרבי מליובאוויטש שהעניק לו מלגת קיום. "עברה שנה, והמלגה תמה. התחלתי לחפש עבודה. אלא שכל העסקים בתחום דרשו עבודה גם בשבתות. בסוף נאלצתי להתבזות בשטיפת חדרי שירותים בסאטמר וצביעת קירות. החלטנו לחזור לארץ, ותשובת הרבי עודדה אותנו לחפש מקום בארץ ישראל".
התחנה הראשונה בארץ הייתה בירושלים. לחברון הוא הגיע מיד אחרי מלחמת ששת-הימים, עם קבוצת המתנחלים הראשונה שהגיעה לעיר. "שמענו על קבוצה שיוצאים לחברון והצטרפנו אליה. כך נהיינו החסידים הראשונים בעיר חברון שמחדשים את ההיסטוריה החב"דית הענפה בעיר". מאז הוא כאן, "הכי קרוב לאבות ולאימהות". הוא ממש לא חושש מהשכנים הערבים.
אם יש משהו שפרסם את נחשון ומשפחתו, יותר מהציור, זהו הסיפור האישי של קבורת בנו בבית העלמין העתיק בחברון. כשנולד בנו הראשון, ההורים החליטו לערוך את ברית המילה במערת המכפלה, בניגוד גמור להוראת הממשל הצבאי. הברית נערכה בסתר ולאחר מעשה הפכה לעובדה.
למרבה הצער, הבן השני שנימול במערת המכפלה ונקרא אברהם, נפטר בגיל חצי שנה במוות עריסה. בני המשפחה לקחו את הצער והכאב והפכו אותו למנוף להתחדשות. הם החליטו שהתינוק ייקבר בבית העלמין העתיק בחברון, שבו נטמנו גאוני הדורות הקודמים ומאז הרוגי הטבח בתרפ"ט לא נקברו בו יהודים. הממשלה התנגדה לקבורה זו, והוראה על כך יצאה מראש הממשלה דאז יצחק רבין, ושר הביטחון שמעון פרס.
המשך הסיפור הפך למיתוס בחברון: שיירת המכוניות של הלוויה יצאה לדרך, ושר הביטחון, הורה למפקד אזור יהודה ושומרון לעמוד במחסום ולא לתת לשיירה להתקדם. משראתה האם נחשון שכך הם פני הדברים, לקחה את התינוק בידיה ואמרה: "הוא נולד פה, הוא נימול פה נגד החוק שלכם והוא ייקבר פה. אם לא תיתנו לי לנסוע ברכב, אלך ברגל. אין חוק שאסור ליהודי ללכת בארץ ישראל'. בסופו של דבר נכנע המפקד ואמר 'תנו למשוגעת ללכת'". היא הלכה, ובעקבותיה המלווים. כך חזר גם בית העלמין העתיק לידיים יהודיות.
תמונה מתחת הגשר
הציורים מהתקופה ההיא שונים מעט. בשנים ההן צייר ר' ברוך בשחור לבן. "בהשגחה אלוקית פגשתי בזקן מחסידי ברסלב, שהורה לי לומר במשך 40 לילות, מחצות הלילה ואילך, את כל ספר התהילים. מאז, קיבלתי השראה מופלאה ואותה תרגמתי לצורה וצבע".
ההצלחה שלו, חצתה גבולות וקהלים. הוא הגיע למקומות שונים בעולם, קיים תערוכות בארגנטינה, בברזיל, בקנדה ובמדינות שונות בארצות הברית. "אני שליח של המכחול", אמר לי. "אני צריך להעביר את המסרים שבתוך הציורים".
הוא הצביע על רפרודוקציה שתלתה בסטודיו שלו. "המקור", הוא מפתיע, "תולה במוסד להשכלה גבוהה ביפן, בחדרו של מאסטרו למדיטציה". הסיפור שמאחורי הציור, הוא ידיד משותף שנוסע אחת לשנה למזרח הרחוק, כדי להתעסק באמנויות לחימה שונות. לפני כמה שנים הוא לקח עימו כמה מהציורים של נחשון והראה למאמן שלו שיצא מהכלים מרוב התפעלות. "זה היה הלקוח הראשון ששילם לי ב-יֵין יפני".
כשאני שואל אותו מה לדעתו הסוד של היצירות שלו, הוא חוזר אל סיפור האוצר שמתחת לגשר. "אתה מזכיר לי את הפעם הראשונה שביקרתי במוזיאון על שם גוגנהיים. מדובר במוזיאון של אמנות מודרנית. במשך שעה ארוכה שוטטתי במבנה הזה, שהוא מאוד מרשים. זה בנוי כמו ספירלה ענקית. מכל עבר תולים ציורים ענקיים, כל אחד בגודל של קיר שלם. אתה מסתכל ולא מבין מה בדיוק אתה רואה. תערובת צבעים, שלכל היותר יכולים לסקרן אותך, ממש לא לרגש אותך. אני יכול לסכם את החוויה של הביקור הזה – נכנסתי ריק ויצאתי עוד יותר ריק.
"נזכרתי בסיפור החסידי על היהודי שחלם שמתחת לגשר בפראג מסתתר איזשהו אוצר גדול. הוא טרח והגיע עד לפראג ובדיוק מתחת לגשר הוא פגש חייל חמוש שסיפר לו שגם הוא חלם חלום, שבו נאמר לו שהאוצר נמצא מתחת לתנור של אותו יהודי. זה הסיפור של היהודים והאמנות.
"יש היום חיפוש וצימאון אדיר. אתה רואה היום את האמנים הישראלים מחפשים את האוצר. מעתיקים ומחקים אמנות מכל העולם. אבל כל זה רִיק אחד גדול. האוצר האמיתי נמצא אצלנו. אנחנו המקור של הכל. כל מה שאנחנו צריכים זה כמה 'ארכיאולוגים רוחניים' אמיצים שפשוט יחפרו ויגלו את האוצר של האמנות היהודית".
את הדחיפה הגדולה להציג את יצירותיו, הוא קיבל בשנת תשל"ט, בביקור נוסף אצל הרבי. הוא רצה להביא ציורים לחדרו של הרבי והצעתו נענתה בהצעה: "הרבי אמר לי: 'תעשה תערוכה במרכז חב"ד'. בחיוך גדול על שפתיו הוסיף: 'אני אהיה הפותח'. הרבי אכן הגיע לבקר והתהלך בין הציורים במשך חמישים דקות, העיר הערות על ציוריי ובתום הביקור אמר לי: 'אני מבקש שתפיץ את הציורים בכל האמצעים, בכל העולם'".
השראה מקליגרפיה סינית
ממש מאחורי סלון בית הכנסת הפרטי שלו, שכן הסטודיו. ר' ברוך נחשון לא היה מוכן לעשות הפרדה ביניהם. לחדר הזה הוא כמעט לא הכניס אנשים. איכשהו נשאתי חן בעיניו והוכנסתי אל אותו חדר. "כאן המעבדה". ולא, לא היה שם שום חלון אל נוף עוצר נשימה. רק שולחן כתיבה עתיק, שפופרות צבע ומכחול.
הנוף שגורם לו השראה, היה מדפי הספרים הגדושים שמאחוריו. ספרי חסידות, קבלה, תנ"ך ונגלה דחוסים שם. "אלה מקורות ההשראה שלי". לכל ציור היה תהליך מאוד ברור. "בטרם שאתחיל ואחרי שאני מסיים, אני מודה לד', שנטע בי את הכישרון, ההשראה והיכולת", אמר.
הדבר הכי מרתק שראיתי אצלו, היה 'ספר הסקיצות'. מדובר בכרך ענק שדפיו ריקים, ובו רשם נחשון את הסקיצות הראשונות לפני שהתחיל את העבודה על הבד. לחלק גדול מהציורים הייתה כותרת ולחלק גם הסבר ארוך יותר. כך למשל בסקיצה ראשונית לציור בשם 'אור הכתר' הוא כתב: "אחרי הלימוד בספר 'תורה אור' במאמר לך לך".
אחת הטכניקות שבהן השתמש בציוריו, נקראת בשפה המקצועית 'פוינטיליזם'. מדובר בציור שעשוי מצירוף של עשרות אלפי נקודות בודדות. כך למשל, רק אחרי התבוננות עמוקה בדמותו של חסיד קמאי מניף ידיים בתפילה, אפשר להבחין שהדמות הזאת בעצם מורכבת מהמילים של מזמור שלם של תהילים. "לא פעם", הוא סיפר, "פגשתי אנשים שרכשו ממני ציורים, ורק אחרי שנים שהם מסתכלים בהם, הם פתאום הבחינו בעוד ועוד פרטים. האמת היא שאני עצמי לא תמיד יודע את כל הפרטים הללו, ככה זה יוצא לי. זאת השראה".
בקיר שמולו זיהיתי חרבות סמוראים, שלל כובעים ומגבעות, וכרזה ענקית בקליגרפיה סינית לא ברורה. "אני אוסף חוויות", סיפר נחשון. מכל פריט הוא למד סיפור וטכניקה. בעקבות אותו שלט יפני, הוא צייר סדרה של ציורים 'עומדים במאונך'. "ככה זה. מכל דבר צריך ללמוד משהו חדש".
בתוך הדיבור על השליחות בציור, ביקשתי לשמוע ממנו, מה הוא חושב על נער חרדי בזמננו שיש לו כישרון ציור, האם עליו להגביר אותו על חשבון הלימוד?
הוא שתק ארוכות. "זו שאלה מאוד עדינה", אמר. "המסגרות הרגילות של הישיבות ומוסדות החינוך, מתקשות להתמודד עם נערים שיש להם כישרונות אמנותיים. וזה לא רק ציור, זה גם נגינה, כתיבה ועוד. האיזון כאן הוא מלאכת מחשבת. מצד אחד השאיפה היא שהילד או הנער ישב וילמד ללא הפסקה, שיגדל להיות תלמיד חכם ושעיקר עיסוקו יהיה בתורה ובתפילה.
"אחד מנכדיי קיבל משמים מתנה מיוחדת של יכולת נגינה. הוא כבר ניגן על במות ברחבי העולם, מבלי שהוא יודע בכלל לקרוא תווים. אלא שהישיבה שבה הוא למד, לא ראתה בעין יפה את העיסוק האינטנסיבי שלו בנגינה. הוא נאלץ לעבור ישיבה. זה מתח לא פשוט. מצד אחד, יש צדק. חייבים להגביל ולא לתת ליצר למשוך ולבלבל.
"מאידך, חייבים לדעת שבהרבה מהמקרים מדובר בצורך נפשי קיומי, שחייבים לתת לו מענה. האמנות נמצאת בנפש. כשנתקלים בצעיר או מבוגר שהנטייה האמנותית שלו מחפשת לפרוץ, אסור לכלוא אותו. הזמנים השתנו, העולם נהיה גלובלי. אם חונקים כישרון, הוא יכול להתנקם ולעזוב חלילה את הכל. היום יש הרבה הזדמנויות מחוץ לגדר. אנחנו חייבים להציב גם אלטרנטיבות על טהרת הקודש 'בכשרות'".
אבל בעיניו זה ממש לא פשרה של בדיעבד. "חשוב שנזכור, אין בעולם שלנו מקרה. אם בן אדם קיבל משמים מתנה, כישרון בתחום מסוים, זה לא סתם. יש לו שליחות מיוחדת לעשות עם המתנה הזאת. אחרת הוא לא היה מקבל את זה. האמת שזו כל תורת החסידות על רגל אחת. להפוך את החומר לרוח. לעשות את הציור לצורה".
…
כמה חודשים אחרי אותו ריאיון בלתי נשכח, הוא צלצל. קולו היה צלול ורענן. הוא רצה לברר משהו. ביקשתי שהשיחה לא תהא ריקנית. "תצייר לי ווארט", ביקשתי ממנו. והוא, כדרכו, התחיל לטוות גימטריה ארוכה של שמות ופסוקים – שבאמצע איבדתי את החישוב.
השבוע, אחרי פטירתו, חזרתי אל המשפט האחרון שהוא ביקש למסור לציבור. "תכתוב להם, שיש טכניקה אחת חשובה לאלו שלומדים אצלי ציור: גם כשמשהו מתפשל, תמיד אפשר לתקן ולהפוך אותו ליצירה של אור".
