אבי עולם התשובה, חלוץ סמינרי ההסברה, נאמנם של גדולי ישראל והאיש שתרגם את השקפתם למילים וכותרות, לטורים וספרים. אחרי מיטתו של העורך הראשי של 'משפחה' הרה"ג הרב משה גרילק זצ"ל
ההתחלה הייתה סוערת. פרדה כואבת מההורים, שאגות של קלגסים והברחת גבולות מפחידה | האמצע היה מזהיר. הגעה מרגשת לארץ, לימודים ב'קול תורה' ובפוניבז', ושליחות חינוכית בדרום אמריקה | ההמשך הותיר חותם נצחי. הקמת 'יתד נאמן', חיבור של שורת ספרים פופולריים והתוויית הקו כעורך הראשי של 'משפחה' | עם פטירתו המכאיבה של הרה"ג רבי משה חיים גרילק זצ"ל, העורך הראשי הוותיק והאגדי של 'משפחה', תלמידו הרב אליהו גוט יבדלח"א משרטט את תולדות חייו המרתקים כפי ששמע אותם מפיו | פרשת חיים ופשרה
מעטים הם היהודים שהשפיעו כל־כך לטובה על כל־כך הרבה קוראים בכל שבוע. מעטים הכותבים שכל־כך הרבה שנים נכנסו לכל־כך הרבה לבבות.
לא רק בטורים הבהירים, לא רק במילים הישירות, לא רק בהסתכלות המקורית (לא לחינם קרא לטורו 'זווית ראייה'), אלא גם בבחירת הנושאים לשאר חלקי העיתון שנערך במשך שנים תחת שרביטו, פיקוחו והכוונתו, ובהדרכה הצמודה שלו לעורכי החלקים השונים.
זכה וזיכה את הרבים. העורך הראשי של 'משפחה' הרה"ג הרב משה גרילק זצ"ל (צילום: אוריה תדמור)
מעטים הם היהודים שזכו למה שזכה הרה"ג רבי משה גרילק זצ"ל, רב־אומן של מילים, ענק במחשבה ובהשקפה, חלוץ עולם הקירוב.
שופרו של דור.
ועכשיו הושברנו, התייתמנו. החוליה המבהיקה שנותרה מדור דעה, התנתקה מאיתנו.
איש שראה גדולים וינק מראייתם, איש שהנחיל ראייה בהירה לדור שלם של קוראים, זך הרעיון ובהיר המחשבה הזה, שהיה עמוד האש לפני המחנה של 'משפחה' וקוראיו, ושל המוני יהודים שהושפעו במישרין ובעקיפין מהטורים והספרים, מהדרשות וההרצאות, מהראיונות והנאומים.
עכשיו הוא איננו. עזב אותנו לאנחות. אין די מילים להעריך את עומק החלל שנפער.
אין מילים, כי אין 'הרב גרילק' שינסח אותן ויאשר את נכונותן – – –
ילדות באנטוורפן
ההתחלה הייתה מסעירה. הכי מסעירה שיש. חיים של פרדה ומלחמות ובריחה שצרבו את תודעתו לכל חייו.
הרב משה חיים גרילק זצ"ל נולד באנטוורפן בכ"ח באדר תרצ"ו. כשכוחות הכיבוש הנאצי פלשו לבלגיה בשנת ת"ש הוא היה בן ארבע, אך סיפר לנו תמיד שהוא זוכר בבהירות רבה מספר תמונות מהאווירה של הימים הטעונים ההם.
למשל, הוא זכר צניחה של עשרות רבות של צנחנים במרכזה של אנטוורפן. הוא זכר את תחושת הבריחה המתמדת של הוריו עם ילדיהם, משה, הבכור, ואחיותיו, חוה וברכה. הוא זכר נסיעות ארוכות ברכבת, חניה זמנית בכפרים והמשך מסע הלאה לתוך צרפת.
למרות גילו הצעיר הוא הבין שמוכרחים לברוח ושחייהם היו בסכנה, אך כל עוד היו משפחה אחת מלוכדת לא חרט בו המסע את אותותיו.
האב, ר' אליהו ז"ל, בוקע יהלומים לפרנסתו, שקודם לכן היה מהעסקנים הבולטים של 'אגודת ישראל' בוורשה, הצליח להשיג תעודות אַרִיוֹת, שבאמצעותן הם חיו והסתתרו באזור הכפרי בדרום צרפת.
המצודים הלכו ותכפו. היו הלשנות. משפחת גרילק החלה לחוש כי הטבעת הולכת ומתהדקת סביבה. מישהו דיווח לאב כי עלו על עקבותיו וכי הוא מופיע ברשימות של אלה שיועדו להישלח למחנה 'דראנסי'.
האב נאלץ לברוח ומשה ואחיותיו נותרו לבד עם אימם. לימים סיפר הרב גרילק בדמעות, שהוא זוכר את הז'נדרמים הנאצים לוקחים את אימם לחקירות ומכים אותה כדי שתגלה לאן נעלם בעלה. הוא גם זכר היטב את הכלב הגדול ששיסו בה. המצב הלך והחמיר. ההורים הבינו שגם צרפת אינה מקום בטוח ליהודים וגם תעודות אריות אינן מעניקות שלווה.
כתב היד שהועתק למחשב והפך לפס-קול השקפתי וחרדי. הרב גרילק זצ"ל ליד המכתבה, במשרדי 'משפחה' הישנים
הם החליטו לחצות את הגבול לשווייץ. האם ניצלה את ההזדמנות שנקרתה בדרכה ושלחה את משה הקטן ואחת מאחיותיו עם שני ילדי משפחת ברונר (משפחה שעברה מסלול דומה והייתה מיודדת עם משפחת גרילק), בליווי גויה שתוגמלה כראוי כדי שתעביר אותם את הגבול לשווייץ. משה־מוריס ה'גדול' שבחבורה, היה אז בן שבע. אימו ציידה אותו בפתק שבו כתובות של מכרים יהודיים בשווייץ. הוא התבקש ליצור איתם קשר לאחר שייחצה את הגבול, ועם זאת הוזהר: "מוישל'ה, אם תשמע את השפה הגרמנית כשתחצה את הגבול מפיהם של שוטרים או חיילים, תבלע את הדף עם הכתובות".
פרדה כואבת מאמא
הפרדה מהאם הייתה קשה, ואפילו טראומתית. במשך כל חייה המשיכה האם, מרת טאביל חיה ע"ה, להזכיר את מה ש'הטיח' בה בנה ה'גדול', בשעה שקלט שהיא מוסרת אותו לחסותה של גויה זרה עם ילדים קטנים ממנו. הוא בכה וצעק: "אני אבוד… אתם לא תראו אותי יותר… אמא לא עושה דבר כזה לילד שלה".
בכל פעם שהזכירה זאת הייתה בוכה. גם בגיל 97 עדיין מילא הכאב של בנה את ליבה. עד יומה האחרון הכו בה מילותיו. ואף שידעה שכך הצילה את חייו וחיי אחותו, פעפע בה כאבו כל חייה.
"הרגשתי את כאב הנטישה במלוא עוצמתו", סיפר לנו הרב גרילק זצ"ל בהזדמנויות שונות. "לבד בעולם, בעולם מעורער ולא בטוח, בעולם של מלחמה, מוות, אסונות, בן שבע. כל ילדותי נגזלה ממני ברגע אחד. התקשיתי להבין את צעדה של אימי ואת בחירתה. היום, במבט לאחור, אין ספק שעשתה את הטוב ביותר שיכולה הייתה לעשות. אך כילד זה היה נורא.
"לעיתים, בנסיבות מסוימות, הכאב הזה צף לפתע בעוצמה אדירה", סיפר. "למשל, במלחמת יום כיפור הייתי באבו רודס בצד המזרחי של תעלת סואץ. באחד הלילות התעורר חשש להתקפת קומנדו מצרי על סוללות הנ"מ שלנו לאורך החוף, ואנו, מתי מספר חיילי מילואים, נדרשנו להחזיק בקו עד בוא השריון. באותן שעות של הלילה זה חזר אליי. תחושת ה'לבד' והבדד שהרגשתי אז, ביער הסבוך שעל גבול צרפת ושווייץ. פתאום הרגשתי את הילד הנטוש שבתוכי".
והוא המשיך לספר: " חצינו את היער לכיוון שווייץ עם הגויה, שאחר כך אמרה לנו להמשיך לבד את המסע ביער אל מעבר לגבול, על כל הסכנה שבדבר. נותרנו אפוא ארבעה ילדים קטנים לבדנו ביער, אחוזי פחד ממה שעלול לארוב לנו בכל פינה. עד היום לפעמים כשאני נכנס ליער, כל יער, הזיכרונות של אותן שעות צפים ועולים בקרבי".
הפתק שנבלע
ואז, ממש בגבול, נשמעה שאגתם של מלאכי החבלה.
"חצינו את הגבול, אך לפתע שמענו ציווי: 'האלט!' ראינו חייל חמוש שפנה אלינו בגרמנית. זכרתי את ההוראות של אמא ובלעתי את הפתק עם הכתובות. בדיעבד, התברר שהיה זה שוטר שווייצרי. גם השווייצרים דיברו גרמנית. הוא הוביל אותנו כברת דרך ולפתע הורה לנו להתכופף. התכופפנו. בסביבה נראו שומרי גבול צרפתים משרתי הגרמנים. הוא סיפר שהוא ריחם עלינו, כי ראה קודם לכן ילדים יהודים תועים שניסו לחצות את הגבול, כמונו, אך מזלם לא שפר עליהם והם נתפסו על ידי שוטרי הגבול הגרמניים ונורו על אתר.
מגדולי הסופרים החרדיים בכל הזמנים. חלק מספריו התורניים והספרותיים, לצד הגיליון הראשון של מגזין 'משפחה' בעריכתו
"למזלנו, השווייצרים לא הסגירו אותנו. הם העבירו אותנו למחנה ושם שהינו לבד. ארבעה ילדים, שאיש לא מתייחס אליהם. כל הפליטים היו עסוקים בצרותיהם שלהם. לא עניינו אף אחד. אני זוכר שהגענו למחנה רעבים, ואיש לא טרח להגיש לנו אוכל.
"ידעתי שלמכרים הטובים של ההורים לא נוכל להגיע, כי לדאבון ליבי בלעתי את הכתובות. הקב"ה דאג שגם אם אנו לא נשיג אותם, הם ישיגו אותנו. בדרך מופלאה ביותר הם עלו על עקבותינו. את הסיפור כיצד גילו אותנו שמעתי ארבעים שנה לאחר מכן בעת ביקורי בשווייץ.
"כך היה הסיפור: אחותי, חוה, חלתה והיה צורך לפנות אותה ממחנה הפליטים לבית החולים. היא פחדה להישאר לבד וכך הובלתי גם אני לבית החולים כדי לשהות איתה ליד מיטתה. גב' רוזנגרטן, שהייתה אחת הכתובות שלנו, הגיעה בדיוק באותו יום שישי לבית החולים לבקר חולה ממכריה.
"היא חלפה במסדרון וראתה ילד קטן מדבר אל אחותו בצרפתית ואומר: 'אני לא יודע מתי נכנסת שבת ואני לא יודע מה לעשות'. היא עצרה והחלה לתחקר את הילד היהודי הקטן. לתדהמתה התברר לה שזהו הבן של גרילק. הסתבר שהם ידעו שהילדים של גרילק וברונר אמורים להגיע לשווייץ וליצור איתם קשר, אך מכיוון שהם לא יצרו קשר, לא ידעו מה עלה בגורלם.
"כמובן שנלקחנו מייד לציריך. שם הופרדנו פעם נוספת וחולקנו בקרב משפחות. אני אומצתי על ידי משפחת לוונשטיין נשואת הפנים, אחות אחת אומצה על ידי משפחת רוזנגרטן וילדי ברונר על ידי משפחות בלוצרן.
"הפעם", סיפר, "זו לא הייתה טראומה. ההפך. המשפחות טיפלו בנו יוצא מן הכלל. אותי פינקו בצורה לא רגילה. נכון שלא היינו יחד, אבל לפחות היינו בחיק משפחות חמות ונדיבות שהעניקו לנו הכל".
בכי בארץ הקודש
שנה וחצי חי לו משה הקטן ללא אבא ואמא. עד שהגיע האיחוד המרגש.
"ההורים, ברחמי שמיים, הצליחו אף הם לחצות את הגבול ולהגיע לשווייץ כשנה וחצי לאחר מכן", תיאר לנו. "בכל התקופה הזאת לא ידענו אפילו אם הם בחיים. השווייצרים, עם הדייקנות שלהם, פרסמו באופן שוטף בכל המחנות, שבהם כלאו את הפליטים היהודיים, רשימות מפורטות של כל הפליטים היהודיים שהצליחו להבריח את הגבול לשווייץ, וכך בעזרת הרשימות גילו הורינו את מקומנו והתאחדנו. בתש"ה עלינו לארץ".
כך תיאר את ההגעה לארץ הקודש: "בזיכרוני חקוקה תמונה אחת שלא אשכח לעולם: באונייה שלנו היו ניצולי שואה רבים, דוויים וסחופים, שהסבל הנוראי ניכר בהם היטב. רבים מהם היו ממחנה ההשמדה ברגן־בלזן. אני זוכר את היום האחרון של ההפלגה שבו עלו האנשים לסיפון כדי לצפות עם שחר בחופי ארץ ישראל המתקרבים. זה היה רגע גדול של התרוממות הנפש".
בכמה הזדמנויות שמענו את הסיפור הזה מהרב גרילק זצ"ל. בכל פעם נשנק קולו, והוא אף פרץ בבכי של ממש, לא מסוגל להתאפק בשחזור הזיכרונות והרגשות המציפים אותו ומחזירים אותו בבת אחת אל הרגע על סיפון האונייה.
"לעולם לא אשכח את המחזה נורא ההוד, כאשר כל הנאספים על הסיפון גועים בבכי ללא מעצור. לבבות האנשים השבורים והרצוצים לא יכלו להכיל את ההתרגשות העצומה והכואבת שאחזה בכולם. הנה הם זוכים לראות את ארץ החלומות מתקרבת אליהם, הנה בתיה של חיפה.
"תמונה זו תמיד צפה בזיכרוני כאשר אני שומע אנשים שלא טעמו את טעם הימים ההם מדברים סרה על הארץ, וכלל אינם חשים הכרת הטוב על כך שהם זוכים לחיות כאן".
שכנות עם ה'חזון איש'
"גרנו בבני ברק, לא רחוק מביתו הראשון של ה'חזון איש'. אבי עסק ביהלומים, אני למדתי בתלמוד תורה, אחר כך בישיבת 'קול תורה' בירושלים ואחר כך בישיבת פוניבז' בבני ברק".
את עולם הישיבות של הימים ההם תיאר תמיד בערגה: "אפשר לומר שזכינו לגדול, גם בישיבת 'קול תורה' ואחר כך בפוניבז', בצילם של גדולי עולם. שם, ב'קול תורה', לצד התלמידים ילידי הארץ, למדו ניצולי שואה רבים כמוני וכמו הרב ישראל מאיר לאו (יבלח"א), שהוא ואחרים בישיבה עברו תלאות וייסורים קשים עוד יותר מאלו שאני עברתי. היה זה לא פשוט לראשי הישיבה לשקם את הנפשות השבורות הללו ולבנות אותן. ישיבת 'קול תורה' אכן בנתה אותנו. הסבלנות ואורך הרוח שלוו באמפתיה רבה. אין לתאר היום כמה זמן וסבלנות השקיע בנו, למשל, המשגיח הנערץ עלינו, רבי גדליה אייזמן זצ"ל, שירד לעומק שורש נשמותינו הדוויות והעלה אותנו".
לאחר נישואיו החל להתגורר בתל־אביב והמשיך ללמוד בכולל פוניבז'. לאחר מכן יצא לארבע שנות שליחות בברזיל, שנמשכו משנת תשכ"ו עד לשנת תש"ל. תיאורה של ארץ זו מופיע בנובלה שכתב בשם העט ח. אליאב ('בין קורי העכביש'). הרב גרילק זצ"ל לימד שם בסמינר 'בית יעקב'. לאחר מכן חזר לארץ ואז שימש כר"מ בישיבת ההסדר ברחובות.
היישר לעולם ה'קירוב'
עם החזרה ארצה החלה ההפצעה לעולם ה'קירוב'.
תחילת הכתיבה שלו הייתה ב'דגלנו', הביטאון של 'צעירי אגודת ישראל', כאשר עוד למדתי בישיבה. הרב גרילק הפתיע כשסיפר לנו כי למרות כישרונו הגדול רכש בצורה מקצועית את יסודות הכתיבה העיתונאית. הוא הראה קלסרים עבי כרס מלאים וגדושים במאמרים מקצועיים באנגלית, העוסקים בטכניקות כתיבה ובדרכי עריכה.
"הרב שמואל חסידה ערך את המדור 'דע את יהדותך' בעיתון 'מעריב'", סיפר הרב גרילק, "ואני חברתי אליו בכתיבת המדור. אחרי מספר שנים ערכתי אותו לבד. זה היה בשנת תשל"ג".
הרב גרילק נהג לא אחת להוציא מהספרייה כרך גדול ומרשים שבו מקובצים כל עמודי העיתון של המדור. בהחלט מדהים לחשוב שחומר תורני רב ומגוון, המשתרע על עמוד עיתון שלם ושחובר על ידי מושך בעט חרדי, שוכן לו כבוד בין עמודי עיתון כ'מעריב'. מסתבר שפילנטרופ יהודי יקר בשם ר' שכנא רותם ז"ל (אביו של ח"כ לשעבר דוד רותם ז"ל) השיג תקציב למימון העמוד כעמוד פרסומת לכל דבר ועניין, וכך במשך שנים זיכה את הקוראים בעמודי תוכן כה רבים. עד שֶ…נגמר הכסף, וגם זה נגמר.
"אחרי זמן מה באו אליי מ'מעריב' ואמרו: אם זה נגמר – בוא תכניס משהו אחר משלך. וכך נולד המדור של 'פרשה ופשרה'".
ולמה נגמר המדור?
"מרן הגרא"מ שך זצ"ל אמר לי להפסיק בשלב מסוים, כי 'מעריב' התדרדר".
אבל לא איש כמו הרב גרילק ינוח על זרי הדפנה.
"בשלב זה החלה העבודה בתנועת התשובה. ר' שלום סרברניק חזר לארץ משליחות מחקרית בקנדה, וכאן ייסדו הוא ור' צבי ענבל את היסוד לכל הסמינרים שקמו אחר כך, ואני צורפתי לצוות המרצים. זו הייתה פעילות ייחודית בזמן ההוא, בהרבה השקעה אינטלקטואלית. הפירות שלה נתנו אותותיהם אז וגם עתה. עם הזמן הצוות הלך והתרחב, אך המתודה נבנתה אז. באותה תקופה יצרתי את המגזין הצבעוני הראשון על נייר כרומו לענייני השקפה יהודית: 'ניצוצות', שממנו יצאו לאור עשרה גיליונות עשירים בחומר משובח".
קריאה לדגל ל'יתד'
שנת תשמ"ה היא קו פרשת מים בציבוריות החרדית. מרן ה'סטייפלר' זצ"ל מחליט על הקמתו של עיתון חדש עבור ציבור בני התורה הליטאיים, לקראת הקמתה של תנועת 'דגל התורה'.
את התקופה הזו סיכם הרב גרילק בפשטות: "בתשמ"ה נקראתי להשתתף בבניית עיתון לציבור בני תורה. יצאנו לדרך ופתחנו את העיתון 'יתד נאמן' ".
בתחילה ערך את 'יתד נאמן' עם הרב שמואל חסידה ז"ל. "לאחר מספר חודשים פרש הרב שמואל חסידה וערכתי את העיתון בעצמי במשך שלוש שנ
בירור אחר בירור. באחת ההתייעצויות במעונו של הגאון הגדול רבי אשר וייס, יחד עם יבדלח"א נשיא הוועדה הרוחנית של 'משפחה' הגאון רבי מנחם כהן, מזכיר הוועדה הרוחנית הרה"ג רבי אליהו גוט ומו"ל 'משפחה' אליהו פלאי
ים. זמן מה לאחר שעזבתי את 'יתד' קרא לי מרן הגרא"מ שך זצ"ל וביקש ממני לחזור. השבתי לו: 'פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה'…"
בחודש ניסן שנת תשנ"ג הצטרף הרב גרילק זצ"ל למגזין 'משפחה' שהוקם כשנה קודם לכן, והיה לעורכו הראשי. הוא זה שהעניק לעיתון את הקו ההשקפתי, ההגותי והתורני במשך שלושים שנה. טורו 'זווית ראייה' החל להתפרסם כבר אז, להתפשט בבתי ישראל ולהפוך לשיחת המשפחה בשולחנות השבת שבבתי ישראל.
בין לבין כתב את ספריו, ספרי קודש ולהבדיל ספרי חולין. סדרות 'פרשה ופשרה' ו'פרשה ולקחה' הפכו למבוקשות מאוד בקרב קהלים נרחבים. במקביל פרסם את הספר 'החרדים – מי אנחנו באמת', שנועד לנפץ סטיגמות רווחות בציבור הכללי על הציבור החרדי. כמו כן פרסם לקט של חומרים שהתפרסמו ב'דע את יהדותך' וב'ניצוצות', מפרי עטו ועטם של אחרים בנושא של אמיתות מתן תורה, בשם 'סיני – מאז ולתמיד'".
רק מעטים יודעים שלצד עיסוקיו המפורסמים בפובליציסטיקה וקירוב רחוקים, הוא גם היה זה שאסף את החומר לסדרת הספרים 'פאר הדור' לאחר פטירתו של ה'חזון איש'. במסגרת זו הוא ראיין רבים מגדולי תלמידיו באותם ימים ושמע מכלי ראשון סיפורים רבים, שליוו אותו כל ימי חייו.
בהמשך סייע ביד דוד רעייתו, כ"ק מרן האדמו"ר רבי משה יחיאל אפשטיין מאז'ורוב-חנצ'ין, יו"ר 'מועצת גדולי התורה', בכתיבת סדרת ספריו המופלאים 'אש דת'. האדמו"ר היה מקריא בעל פה מראי מקומות ור' משה כותב במהירות על גבי הנייר את הספרים.
איך עושים עיתון חרדי
רוב זכויותיו של עיתון 'משפחה' וכל הנכסים שבאו בעקבות העיתון בשלל תחומי תקשורת ועשייה, כולל מהדורתו הבין־לאומית של 'משפחה' באנגלית, רשומים על שמו לנצח. הייתה זו עבודת צוות, שבראשה עמד הרב יהודה פלאי ז"ל, שייסד את העיתון ועמד על כך ש'משפחה' ימשיך לצאת לאור למרות קשיים עצומים שליוו את ימי הבראשית. הרב פלאי ז"ל דאג לחומר, לקמח, לתחזוקת העיתון חרף מהמורות עצומות, ואילו החזון, המבט למרחוק, הבנת צורכי הדור ותרגום של הדרכת גדולי התורה למילים וכותרות היו של הרב משה גרילק.
את קשריו עם גדולי ישראל הוא לא פרסם ברבים, למרות שהתייעץ איתם לא מעט. החל ממחותנו מרן הגרש"ז אוירבך, דרך מורו ורבו מרן הרב שך, מרן הגראי"ל שטיינמן ועוד רבים אחרים, ואף זכה להדרכה ממרן הסטייפלר איך צריך להיראות עיתון חרדי.
המטרה: למען יידעו דור אחרון. בתקופה האחרונה לחייו, מקליט את זכרונותיו באולפן הפודקאסטים שבמערכת 'משפחה', עם חברי הוועדה הרוחנית רבי אליהו גוט ורבי אפרים זלמן גלינסקי
רבים מטוריו המונומנטליים במשך שלושים שנה ב'משפחה', בשם 'זווית ראייה' נכתבו לאחר התייעצות עם גדולי תורה. הוא ביקש לא רק לדייק בתוכן הדברים אלא גם בצורת הגשתם. במשך השנים כתב לא מעט מאמרים במסגרת זו על פרקי אבות, ואף תכנן להוציא אותם בעתיד כספר.
מקבץ ממאמרים אלה יצא לאור לפני כשנה בשם 'שם אבותיי' לעילוי נשמת רעייתו שהלכה לעולמה לפני שלוש שנים. כמו כן ספריו 'פרשה ופשרה' ו'פרשה ולקחה' וכן ההגדה של פסח 'הגדה ופשרה' לצד ספריו הנוספים זכו למהדורות רבות. הם נותרו אקטואליים בכל הזמנים ומשפיעים על ציבורים רחבים, חרדים כרחוקים.
בשנים האחרונות נחלש בגופו, עבר טיפולי דיאליזה מספר פעמים בשבוע וסבל נוראות. אף על פי כן המשיך לקבל כל אדם במאור פנים, באמירות שנונות ובדברי הגות חדים שעשו רושם על כל מי שפגש אותו. הרופאים והאחיות במחלקה, כולל כאלה שאינם בני ברית, תמיד קיבלו לא רק חיוך ותודה מקרב לב, אלא גם מחמאה, ואף התעניינות בחייהם.
ובליל 'יסוד שביסוד', כ"ו באייר תשפ"ג, נדם הלב הגדול ונפסק אשד המילים – – –
הוא זכה להשאיר אחריו משפחה מפוארת של ילדים, נכדים ונינים ההולכים בדרכיו, מרביצי תורה ומזכי הרבים.
השירה הזו, תמשיך לתמיד, בדרכו, לאורו, בזכותו. [
מי יפרק שברים?!
הרב אליהו גוט, מזכיר הוועדה הרוחנית של 'משפחה'
בחג הפסח האחרון, בפרויקט מיוחד שבו התבקשו כותבי 'משפחה' לבחור בדמות שהשפיעה על חייהם בצעירותם, בחרתי ליטול חלק.
למרות שזה קצת חרג מהקונספט, בחרתי בך, מורי ורבי ר' משה גרילק. זה לא היה סתם. זה אפילו היה קצת מעבר למבט האישי, למרות שהוא היה אישי לגמרי, כי חשתי שאני מייצג בכך דור שלם, אולי דורות.
מעטים היהודים שהשפיעו כל כך לטובה על רבבות קוראים בכל שבוע. לא רק בטורים ובמילים הישירות, אלא גם בבחירת הנושאים לשאר חלקי העיתון, בהדרכת העורכים של החלקים השונים ובצורת הגשת הדברים.
בשעה כזו קשה לסכם עשרות שונות היכרות והשפעה, אבל כמה נקודות אני רואה חובה לעצמי לציין:
לשאת את קולו של הדור. עם מו"ל קבוצת 'משפחה' אלי פלאי והמנכ"ל יהודה נחשוני (צילום: אלחנן קוטלר)
בין אדם לחברו: היחס אל האחר, גם אם הוא שונה, היה מפליא. עובדים במערכת שהייתה להם בעיה אישית ידעו תמיד שיש אצלו אוזן קשבת, וחייהם הפרטיים קודמים לכל דבר אחר, כולל העיתון. העיתון כבר יסתדר, אבל עובדת שילדיה מחכים לה בבית, למשל, אי אפשר חלילה לעכב אותה. והאנשים חשו את זה ונמשכו אליו כמו פרפרים אל אור. כל כך הרבה סיפורים אישיים עצובים נחתו על שולחנו, והוא תמיד חשב איך אפשר לעזור, לקדם, לשנות.
יראת שמיים: כמי שעבר כל כך הרבה תהפוכות בימי חייו עוד מלפני השואה והלאה, הוא הפך לצוק איתן של אמונה שאף הקרינה על הזולת. הוא לא נמנע מלדבר על לבטים, לברר מה הקב"ה רוצה ממנו בכל סיטואציה, אבל דווקא ניתוח הדברים בלי משוא פנים יצרה רוח של אמונה יצוקה בסלע, ללא יכולת ערעור. הכל היה כל כך ברור וכל כך בהיר, וכטופח על מנת להטפיח העביר זאת למתקרבים וגם לסתם יהודים שהתבשמו מסביבתו.
כתלמידיהם של גדולי המוסר רבי גדליה אייזמן זצ"ל ור' יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, היה דוגמה חיה בתהלוכות חייו ובעיקר בחיטוט במעמקי נפשו שלו בלי כחל וסרק, לאדם שעושה את חשבון נפשו בלי זיופים. הוא לא היסס אף לדבר על חלק מהדברים, בורח מכל תדמית שיש בה נדנוד של זיוף או צביעות.
לו נזכה לקחת מקצת מדרכיו כצוואה, ולקדש שם שמיים – – –
שלושים שנות 'משפחה'
המאמר שבו הגדיר עורך 'משפחה' הרב משה גרילק זצ"ל את דרכו, מטרתו ורוחו של העיתון
מאז שהרב גרילק הצטרף ל'משפחה' לפני שלושים שנה (גיליון 94, ג' בניסן תשנ"ג), השתנו הרבה דברים בציבוריות החרדית, וייאמר בבטחה שלא מעט מהם בזכותו של הרב גרילק.
וכך כתב הרב גרילק עצמו במאמר שפרסם על כך:
"שבועון 'משפחה' בישר על עידן חדש בתחום העיתונות החרדית. עיתון שבעצם אפיין את התהליכים העוברים על החברה החרדית שלנו, הגדלה והולכת, וביקש לענות על הצרכים המשתנים שלה.
"היה בכך חידוש. אם תרצו אפילו חידוש מרענן. עד לאותה תקופה שלטה העיתונות החרדית הפוליטית, אם זה 'המודיע' הוותיק ואם זה 'יתד נאמן' שאך זה החל להופיע. שני עיתונים חשובים אלו שנאמנותם לגדולי התורה ולדעת התורה הייתה מוחלטת, אך עם זאת הם בעלי גוון פוליטי מובהק. כמובן, שכל המתחולל בחברה החרדית נצבע בצבע המפלגתי המשמש בסיס דומיננטי של שני עיתונים אלו.
"אולם מן השטח עלה והתבקש גם כתב עת עצמאי, שנאמנותו לדעת התורה ולגדולי ישראל מוחלטת ומובנת מאליה, אך עם זאת מאפשר להתבונן על חברתו בעין בוחנת וביקורתית יותר, שיהיה לו העוז לטפל בנושאים מעיקים שהעיתונות המפלגתית נמנעה מסיבות שונות מלעסוק בהם, בעוד הציבור דרש להציף את הנושאים הללו לכלל דיון ציבורי, כדי למצוא להם מזור ופתרון הולם. מלבד זאת, חשוב היה שיופיע עיתון שבו יש לכל חלקי היהדות החרדית זכות הבעת הדעה וזכות הסיקור האובייקטיבי, מציאות שהיא בלתי אפשרית בעיתונות המפלגתית.
"לעניות דעתי, עמדנו בשתי המטרות הללו במרוצת השנים.
שליחות ממרן הרב שך. שלושת התלמידים – הרב גרילק ויבדלח"א ידידיו הגאונים רבי מנחם כהן ורבי משה פראנק בריאיון במערכת 'משפחה' (צילום: אלחנן קוטלר)
"טעות לחשוב ש'משפחה' עשה מהפכה, אף כי לרבים בציבור החרדי כך זה היה נראה. הם הורגלו במשך שנים ארוכות לעיתון שלהם בשטאנץ קבוע, שלא חלו בו כל שינויים למרות השנים שחלפו. והנה, פתאום, מופיע מגזין בצבע ועם תמונות. 'כמו אצל החילוינים'. זה היה קצת קשה לעיכול. אבל למעשה מגזין 'משפחה' הוא לא מהפכה, כי אם המשך בלתי נמנע של התפתחות, שחש את צורך השעה של חלק נכבד מן הציבור החרדי.
"הלא מקובל עלינו מקדמת דנא, שכל המושג 'עיתונות' הוא מושג של בדיעבד ולא לכתחילה בחברתנו. בכל אופן, גדולי ישראל, בעיקר בפולין שבין שתי מלחמות העולם, צפו בחרדה בהרס הנורא שזורעת העיתונות החילונית האגרסיבית בקרב הנוער החרדי והם החליטו, כצורך השעה, להקים כתשובת המשקל עיתונות חרדית, שבהחלט בלמה את השפעת העיתונות החילונית בקרב הציבור החרדי.
"כמובן שתנועת 'אגודת ישראל' השכילה מייד עם התפתחות היישוב בארץ לפעול גם בתחום העיתונות. היא לא הייתה היחידה שפעלה בכיוון זה, אולם 'המודיע' הוא היחידי שהאריך ימים. הוא ממלא את תעודתו בכבוד, שכן גם בארץ הבינו שהעיתון הוא צו השעה וההכרח לא יגונה.
"אולם החיים לא עומדים על מקום אחד. הם דינמיים ומתפתחים ללא הרף. כמובן גם העיתונות. זו, מחוץ למסגרות היהדות החרדית, פשטה צורה ולבשה צורה, והיום העיתונות הכללית לא דומה כמעט בשום פרמטר לאותה עיתונות לפני שבעים שנה. העיתונות החרדית, לעומת זאת, שקטה על שמריה. לא תמצא כמעט כל הבדל בין 'המודיע' שהיה העיתון היחיד עם הקמתו, לאותו עיתון שעה שנולד מגזין 'משפחה'.
"הדברים לא נאמרים חס וחלילה כגנאי, כי אם כתיאור מציאות. וכך, כל עוד שהייתה בלעדית, היא לא ראתה צורך לחולל שינויים, לא בהגשה לא בכתיבת התוכן. מה שהיה הוא שיהיה. שום תשובה לא ניתנה להתפתחות מסביב, לשינויים המתחוללים בעיתונות הכללית הקורצת בגלל החידושים, בל נכחיש, גם ליהודים רבים הנמנים עם הציבור החרדי".
***
"אכן, לצערנו לא ניתן היה למנוע את זליגת הקוראים לא לקרוא עיתונים חילונים. הצבע חדר לעיתונות. צורת הגשה שונה של החומרים שבתה את הלב. הגשה אוורירית יותר, עם הדגשים מושכים ושפע של תמונות, כבשה את עין הקורא. וכמובן הייתה להתפתחות זו השפעה לא מיטיבה על הציבור שלנו. מי שלא רוצה להכיר שזו הייתה המציאות, שימשיך לחיות בבועה של עצמו. אנו זוכרים היטב את המלחמה שהכריז כ"ק מרן בעל ה'בית ישראל' מגור נגד הקוראים ב'רויטע אותיות' (הכוונה לעיתונים 'ידיעות' ו'מעריב' שכותרתם הייתה אדומה).
"וכך, כשם שהעיתונות החרדית בפולין הייתה בזמנה חידוש וחוב קדוש כתשובה למתחולל בחוצות קריה, כיום היווה מגזין 'מ
זכרונות מרבי שלמה זלמן זצוק"ל. עם חבר נעוריו יבדלחט"א הגרי"מ לאו (צילום: אלחנן קוטלר)
שפחה' המשך המגמה, שבאה לענות אל אתגרי התקופה בתחום המילה הכתובה, ששינתה את פניה עד לבלי היכר והתבקשה תשובה הולמת.
"ו'משפחה' הייתה התשובה.
"הוא בא עם הגשה שונה חדשה ורעננה. הגשה המדברת יותר אל לב הקורא של המאה העשרים, זאת כמובן תוך דאגה מתמדת שהכול יהיה על טהרת הקודש. בתכנים עצמם לא היה שום שינוי ועם זאת בהחלט בצורה ובהגשה חדשים. בסך הכול, ייסודו של מגזין 'משפחה' תאם בכול את חזון העיתונות החרדית. וכשם שקנאי אותה תקופה התנגדו בכל תוקף לעצם הופעת העיתונות ברחובות שלנו וראו בה זמורת זר, כך גם הקנאים שלנו. למזלנו, גדולי ישראל ובראשם כ"ק האדמו"ר מגור בפולין, יזמו את המהפכה בבחינת 'ויגזול את החנית מיד המצרי'. כלומר, כשהחילונים משתמשים בעיתונות כדי להילחם נגד היהדות החרדית, אף אנו נשתמש באותה 'חנית' כדי להגן על כל הקדוש והיקר לנו. כך 'משפחה' גזל את ה'חנית' המודרנית יותר.
"מתוך תחושת כובד האחריות המוטלת על כתפינו, הרכבנו עטרה לראשינו ועדה רוחנית פעילה, המורכבת מתלמידי חכמים ויראי ד'. ועדה זו, הקיימת מן היום הראשון לקיומו של העיתון, עושה את עבודתה נאמנה בלי שתוותר לאף אחד מן הכותבים, אפילו לא לעורכים, אם לדעתם הייתה איזו חריגה מן הגבולות והלא 'אין אדם רואה חוב לעצמו', כך שייתכנו בדרך הטבע סטיות מן הקו החייב להיות נקוט בידינו, ורק מבטם של המבקרים, המבט האובייקטיבי, מבט של בית המדרש, מצילנו מיד הטעות.
"אנו יודעים בעליל, זאת מפי מוכרי עיתונים ביניהם חילוניים, שמאז הופיע המגזין 'משפחה', בתהליך, אומנם איטי, בתים חרדים רבים תאבי קריאה שקנו בעבר רח"ל עיתונות כללית שלדעת הכול אין רוח חכמים נוחה מהן וזאת בלשון עדינה, מגזין 'משפחה' היה עבורם תחליף ראוי. עובדה, המכירות של אותם כתבי עת כלליים ירדו ויש מקומות שאף פסקו לחלוטין. שמענו זאת בעדות ישירה ושמענו זאת גם מפי יהודים שבתיהם טוהרו והמגזין הנוכחי הוא בהחלט תחליף הולם לשביעות רצון בני ביתם. והיה זה בהחלט שכרנו".
ועתה דבריו הם־הם זיכרונו. לנצח נצחים.
