מאחורי מסך הברזל

הדרך אל התופת | ישראל יוסקוביץ חצה את הגבול לאוקראינה ופגש את האנשים שנפרדים מיקיריהם בדרך לחזית. יומן שטח בוער

"אם תחצה לתוך אוקראינה – ספק גדול אם תצליח לצאת בקלות", מזהיר שוטר עם מדים מנומרים במעבר הגבול. למרות זאת, ישראל יוסקוביץ, שליח 'משפחה' לאוקראינה, החליט לחצות את הגבול, לשמוע ולתעד את קולות האימה והייאוש, ולראות מקרוב את מחזות הפרֵדה קורעי הלב בין אבות לילדיהם ובין בעלים לנשותיהם • מחזות הרעב, תיאורי הפחד, הצעידה לאורך עשרות שעות והמונולוגים של האזרחים שמרגישים: "העולם הפקיר אותנו לגורלנו" • תיעוד דרמטי

הנהג עצר את הרכב בחריקת בלמים. כמעט ש'נכנסנו' בדבוקה האנושית שנעה לכיווננו. עיקול חד בדרך המפותלת, בין היערות והכפרים שבהם נסענו, הסתיר אותם מעינינו. הייתה זו קבוצה עייפה, מיוסרת, בת 30-40 אנשים, שצעדה יחדיו בגוש צפוף. כולם, עד כמה שיכולתי להבחין, היו כחושים, כפופים מרוב מאמץ.

הקבוצה צעדה לעבר שיירת השאטלים שהמתינה בצד הדרך. מכאן ימשיכו אל מרכזי הפליטים; חלקם יבחרו בזה השוכן בתחנת הרכבת בפשמש הסמוכה (היא פשמישל ההיסטורית), אחרים ירחיקו מעט יותר, אל האנגר ענק שהוקם בסמוך למעבר קורצ'בה. תכף גם אנחנו נגיע לשם.

היעד שלנו הוא 'מעבר מדיקה', שמוביל פנימה – אל הצד השני, אל הצד הבוער של העולם. הצד ההולך ונחרב, מופצץ בהפגזות ועולה בלהבות. אנחנו מנסים לחצות אל השטח האוקראיני.

אחרי נסיעה בת כמה שעות, הגענו לכפר ווייוודה פודקרפאטי. הנהג נשאר לשבת ברכב ואני יצאתי החוצה עם תומאס, מתורגמן מקומי שהתלווה אלי. ככל שהעמקנו פנימה, הזוועה נחשפה במלוא כיעורה.

במעבר הגבול הזהיר אותי השוטר שבדק את תעודת העיתונאי שבאמתחתי: "אם תחצה", אמר, "ייקח לך הרבה זמן לחזור. אנשים עומדים כאן בתור חמש-עשרה ועשרים שעות, כדי לצאת החוצה. זה סיוט. אם אתה נכנס פנימה – קח בחשבון שיהיה לך קשה לצאת".

הנהנתי בראשי והמשכתי. רציתי לחוש את מה שעובר עליהם: נשים וילדים קטנים שמשתרכים עם מטלטליהם בקור מזרח-אירופי, נמלטים מהתופת שמנחית עליהם צבאו של ולדימיר פוטין.

הטמפרטורות כאן עומדות על מינוס 8 מעלות. הקור חודר את שכבות הבגדים שעוטפות אותי. אנחנו צועדים פנימה והעולם בורח החוצה, אמרתי לתומאס. הנה אישה קשישה, בשנות ה-80 לחייה, נפלטת מהבידוק. היא מתמוטטת ארצה. קבוצת אנשים שעמדה על יד אוהל סמוך נעתקה ממקומה ורצה לעברה. בתוך שניות נפתח כיסא גלגלים, שמיכה תרמית נפרסה על רגליה והיא הובהלה למרפאה הסמוכה. עוד מרפאה, מני רבות אחרות. זאת המדוברת מתופעלת בידי ארגון צרפתי. יש כאן עוד מאות כאלו, כולן בתפוסה מלאה.

לכל אורך הציר עומדים בדממה אנשים טובים ושלטים בידיהם. האחד מציע אכסניה לשש נפשות בסלובקיה, זוג אחר מציע מחסה לאמא ושני ילדיה בברלין והשלישי מציע הסעה לכל יעד בפולין הענקית.

בחסות המלחמה: פסגה אירנית- ישראלית. תושב גרמני ממוצא אירני, מציע מחסה לפליטים בביתו

'היה שלום, אבא'

כמה צעדים פנימה, ואנחנו פוגשים את סבטלנה, שנראית אובדת עצות. הרגע חצתה את נקודת הבידוק האחרונה בדרכה אל החופש, בידה האחת מזוודה קטנה, שבה ארזה את כל חייה. ביד השנייה, בנה הקטן. שני מטרים משם, מתחת לפנס הרחוב, ישובה נערה בשנות העשרה ובוכה תמרורים אל תוך הטלפון. זאת הבת הגדולה. זה עתה נפרדו השלושה מאבי המשפחה. הוא ליווה אותם עד לכאן, ל'מעבר מדיקה', וחזר לאחוריו.

צווי החירום אוסרים עליו לצאת את המדינה, אבל להבנתי הוא גם לא רוצה. הפטריוטיות הלאומית מריצה את הגברים, ולא רק אותם, לאחוז בנשק ולהגן על מולדתם.

המתורגמן מעביר בשמי מילות תנחומים ואני תופס לשיחה קצרה את האזרח האוקראיני דימה, שזה עתה נפרד מאשתו וילדיו, אינו יודע מתי יראה אותם שוב. הילוכו מהיר, פניו ממוקדות קדימה, אל האופק האוקראיני. דימה בן 30, ובשנה וחצי האחרונות הוא מתגורר בגרמניה. האפשרות לנצל את הפטור מגיוס – לא באה אצלו בחשבון. כמו רבים מחבריו, הוא עושה את הדרך ההפוכה, פנימה, אל תוך מרחץ הדמים שנכפה על בני עמו.

בהמשך הערב, בשטח האוקראיני, אנחנו פוגשים את איוואן. רכבו מפוצץ במוצרי מזון, תרופות ואפודי מגן. "הכל בשביל הצבא שלנו", הוא קורן מגאווה. זאת טיפה בים, אך האוקראינים מוכיחים שטיפה לטיפה מצטרפת לגשם של סיוע שמומטר על החיילים הניצבים בחזית.

מספרים לי כאן על תופעות מבישות שמופנה כלפי גברים המצטרפים למנוסה של נשיהם וילדיהם. למרות זאת, עדיין ניתן למצוא כאלו שהצליחו לחמוק מחובת הגיוס. גברים שמגיעים בגפם ייהדפו לאחור, גם אלו שנושאים באמתחתם שני דרכונים. אך אם יבואו עם בני משפחה, יתמסרו ליד המזל והמעבר. במנוסתם, הם לוקחים את הסיכון שייאלצו לשוב לאחור.

קשה לשפוט אותם. זה גם לא הוגן. האש לא פוסקת לרגע והמטחים אינם מבחינים בין יעדים אזרחיים לצבאיים. איך למשל, אפשר לשפוט את דימיטרי? הוא גר בזפוריז'יה, סמוך לכור הגרעיני שהותקף בסוף השבוע הקודם. מי יתקע לידו שאינו מסכן את חייו וחיי יקיריו אם יישאר בביתו?!

יחד איתו הגיעה גם אימו. היא בת 84 ומתקשה לצעוד דרך כל כך ארוכה. אבל הנה, היא כאן. איכשהו, הצליחה לעמוד במשימה, תרתי משמע, ולצלוח את נתיב ההימלטות.

רשמקול הדמעות

ההמתנה בצד של האוקראיני של הגבול, בדרך החוצה אל החופש, היא בלתי אנושית. הקור חודר לעצמות. הילדים הקטנים מתקשים לעמוד בתנאי מזג האוויר. חלקם סובלים באלם קול, חבריהם יחפשו מישהו לפרוק באוזניו את כאבם. ברגעים כאלה, העיתונאים הופכים לכותל הדמעות. קשה לעמוד מול בכי מתפרץ של אמא שמתקשה לראות את ילדה הקטן סובל.

בפי כולם אותה שאלה שחוזרת על עצמה: מה פוטין רוצה מאיתנו? מה כבר עשינו לו, שליבו כל כך אטום לסבלנו? מה כבר יכול להצדיק הרג אנשים וילדים קטנים? הם נוהמים את כאבם למכשיר ההקלטה שבידי, תוך כדי התייפחות נואשת. שום הסבר הגיוני לא ניתן להם.

אני ממשיך בדרכי, חולף על פני הכפרים הסמוכים לגבול. בנקודה מסוימת עוצרת אותנו ניידת משטרה. שוטר עם נשק שלוף כורז לנו להזדהות. אני יוצא החוצה, מציג תעודת עיתונאי ומבקש לצלם. "בשום פנים ואופן לא!" אומר לי השוטר. "עשיתי את כל הדרך מהארץ", אני מתעקש. "לפחות תמונה אחת!"

השוטר מהסס. ניידת נוספת מבצעת פניית פרסה לכיווננו והוא פונה אליהם ומברר אולי בכל זאת. "יש כאן הרבה אנשים מהשירות החשאי", אומר לי שוטר אדמוני שיושב ברכב. "ברגע שתוציא מצלמה, הם יורו לנו לקחת אותך לחקירה".

היה מספיק. חוזרים לגבול הפולני. שורה בלתי נגמרת של כלי רכב עומדת ללא תזוזה. לצידה, בשולי הכביש, הולכי רגל שצועדים באיטיות אל נקודת המעבר. כולם כאן יודעים שבאזור הזה, מה שבטוח היום, מהר מאוד, בתוך שעות ספורות, יכול להפוך לאזור מלחמה. התחושה כאן משותפת גם לאורחים וגם למארחים: מתישהו גם תורם של הפולנים יבוא. ואחריהם? אחריהם המבול.

פליטים בגבול אוקראינה מתחממים סביב למדורה

מול העולם השותק

ולדימיר הוא תושב חרקוב, בעל אזרחות כפולה. אחרי נסיעה בת שלושים ושש שעות(!) הגיע לפולין. הזוועות שהוא מתאר לא מותירות מקום לדמיון. גם לא לסיפורי היסטוריה. בעיניו ראה עשרות הרוגים, זרוקים ונטושים, במרכזה של עיר מגוריו. אחרי כתישה אווירית שביצעו הרוסים בחרקוב, הוא החליט שזהו. חייו וחיי משפחתו קודמים.

"פוטין השתגע", הוא אומר לי באנגלית משובשת. "ידענו שהוא משוגע, אבל לא עד כדי כך. באמצע החיים, על כלום ושום דבר, החליט לרסס אזרחים תמימים למוות".

"והעולם שותק", מתערבת אשתו. "אנחנו נשחטים והמנהיגים במערב שולחים לנו מילים חמות במקום חיילים".

תומאס, המתורגמן הפולני שמלווה אותי מתקשה לעצור את דמעותיו. הוא אינו יהודי, אבל הוא דובר עברית שוטפת מהשנים שבהן עבד כמזכיר המערכת של העיתון הפולני-יהודי 'דָאס אִידִישֶׁע וָוארְט'. לא הכרתיו לפני כן וכנראה שיד ההשגחה הפגישה בינינו: הוא הכיר היטב את סבי, הרב פינחס מנחם יוסקוביץ זצ"ל, שכיהן במשך שנים רבות כרבה הראשי של פולין. תומאס היה מסייע לו בתרגום מאמרים שכתב לעיתונות הפולנית. סבא ידע פולנית היטב, אך לצורך הכתיבה נעזר בתומאס.

תוך כדי צעידה, אנחנו משחזרים את אותו מפגש מפורסם בין סבא זצ"ל לבין האפיפיור פאולוס השני. זה היה בראשית שנות ה-2000. האפיפיור הגיע לביקור ממלכתי בפולין וסבא הוזמן להיפגש עימו. בתקופה ההיא הציבה הכנסייה הקתולית צלבים באתר ההנצחה אושוויץ ועוררה סערה בעולם היהודי. בפגישתם, ניסה סבא להפציר באפיפיור להסירם. אדמת אושוויץ, אמר לו, איננה צריכה שום סמל דתי שיוכיח את קדושתה; די לה בדמם של מיליוני יהודים הזועק ממנה.

"במשך הרבה שנים", אומר לי תומאס, "חשבתי לעזוב את פולין. התביישתי בהיסטוריה שלה. עכשיו, לראשונה, אני גאה בה. העם שלי עושה תיקון לשתיקה המחפירה ולשיתוף הפעולה בטבח יהודי פולין. ההתגייסות האדירה לסייע לפליטי אוקראינה – אולי מתקנת במעט את העוול הנורא ההוא", הוא טוען.

האלטרואיזם שאנחנו רואים לנגד עינינו, מרגש. התגייסות חוצה לאומים לצד החלש. איפה הייתם, אני חושב לעצמי, ללא מילים, כשבני משפחתי נעקדו במשרפות? למה שתקתם כשראיתם את הזוועות שהגרמנים מבצעים ביהודים?

שבעים ושבע שנים אחרי, הלקח אולי נלמד, לפחות חלקית, אבל לא אצל כולם. אני שומע על קבוצות גלוחי ראש שמשוטטות בערים ומנסות להדוף את קליטת הפליטים.

לפני כמה ימים נכנס ערבי ממוצא מרוקני לחנות בעיר פשמש וניסה לשדוד את הבעלים באיומי סכין. במקרה אחר, צוות תקשורת בינלאומי הוכה בגלל צבע עורו. הפחד המוצדק מגורמים קיצוניים, נוצל להקמה של יחידת גלוחי ראש שמשוטטים בעיר ופוגעים בפליטים חפים מפשע. כמו בגרמניה, כך גם בפולין: זוהי שעתו של הימין הקיצוני להרים ראש מגולח ולנצל את מצוקת המהגרים להצדקת תורת הגזע ושנאת הזר.

המשטרה הפולנית מתקשה להטיל את מרותה ביישובים המרוחקים. בפשמש למשל, רבע מהאוכלוסייה נתנה את קולה בבחירות האחרונות למפלגת הקונפדרציה הלאומנית. עשרים וחמישה אחוזים מתושבי העיר אמרו כן לעליונות הגזע והפשיזם.

אבל עדיין מדובר בתופעת שוליים. מרבית הפולנים ושכניהם האירופים מגויסים לסייע. אנשים מציעים לינה, הסעה, ביגוד חם ותרופות. הביקוש עדיין גדול מההיצע לאין ערוך, אבל עוד ועוד אנשים אדיבים נוהרים לאזור ופותחים את ליבם וביתם.

קריאות האנשים מתערבבות כאן בבכי של ילדים. אם ושתי בנותיה נאספות כעת על ידי גברת מהעיר ורוצלב. הם ישהו אצלה עד יעבור זעם. והנה עוד משפחה שמוצאת מחסה ועוד אחת.

ככל שאנחנו מעמיקים פנימה – הצעקות הולכות ונחלשות. דממה מוזרה משתלטת על המרחב ושיירה אינסופית של הולכי רגל, דוממת, עושה את דרכה החוצה מהתופת.

צבא מגויס. חיילים פולנים מעמיסים ציוד לחזית הלחימה במדינה השכנה

יהודים בפינצטה

הנוכחות היהודית במעברים – חריגה בנוף. משרד החוץ הישראלי מחזיק יותר ממאה נציגים שנוכחים ליד מעברי הגבול; אנשיו פועלים באפס תנאים. אין עוד משרד חוץ שפועל באופן דומה.

בעודנו ממתינים בצד האוקראיני בדרכנו חזרה, ראינו מקרוב איך הסגל הישראלי מדלג פנימה, שולף בפינצטה יהודים מהפקקים הארוכים ומסייע להם לצלוח את הבידוק הקפדני.

זה מסובך יותר מכפי שזה נקרא. תחשבו על אותו אדם שעומד בתור המשתרך על פני שנים-עשר קילומטרים ונמשך יותר מעשרים וארבע שעות. פתאום, משום מקום, נשלפים פריבילגים שממתינים על ידו ומשתחררים אל החופש. ברור שזה לא סימפתי. בוודאי לא במקום שגם ככה לחוץ ורעב וקר.

זהו אחד המבצעים המורכבים והרגישים ביותר שאיתו מתמודד שירות החוץ הישראלי. לא פשוט לחלץ כל כך הרבה ישראלים. כדי לנהל את האופרציה המסובכת הזאת, הקים משרד החוץ באחת הנקודות על הגבול האוקראיני חפ"ק מיוחד, שחולש על הפעילות בכל המעברים.

מטעמי ביטחון לא אציין את מיקומו המדויק. כמות האבטחה שמקיפה את המתחם שבו הוא שוכן, מלמדת עד כמה הדריכות כאן גבוהה.

זהו היעד האחרון במסעי. למרות האיפול הכבד, הורשיתי להגיע, להתרשם מקרוב ולגלות סולידריות בשפה היהודית מהי. גם גדולי הציניקנים יתקשו להישאר אדישים נוכח הפעילות שנעשית במעברי הגבול. היכולת להגיע לכל יהודי, ולא משנה היכן מיקומו ומהם סיכויי ההצלחה לחילוצו, מדהימה. ראיתי בזמן אמת אילו מאמצים כבירים נעשים כדי לסייע לאחינו הנתונים בצרה ומפלסים את דרכם בין פגזים לירי מקלעים.

זוהי שעת לילה מאוחרת. זה עתה הסתיימה הערכת המצב היומית. עשרה אנשים תופסים את מקומותיהם מסביב למסכים גדולים. לפניהם רשימות צפופות ומכשור אלקטרוני שמאפשר להם לעקוב אחרי דרכי הניווט והעומס בדרכים. הטלפונים אינם מפסיקים לצלצל וככל שנוקפות השעות והמצור על קייב הולך ומתהדק – כך גם גובר הלחץ ורמת הקושי שהישראלים מזמנים למחלצים הממתינים על הגבול.

רועי רוזנבליט מכהן בימי שגרה כשגריר ישראל למדינות האיים באוקיינוס השקט. הוא דיפלומט מנוסה, שכיהן כשגריר בשורת מדינות אפריקאיות, מוכות לחימה, וכקונסול בקטאר, במצרים, ברוסיה ובעומאן.

הוא מקבל את פניי בלבביות. "מהרגע שהחל המשבר באוקראינה", הוא אומר, "משרד החוץ והנציגות שלנו בקייב החלו במאמצי הסיוע. כשלא נותרה ברירה, אנשינו עברו מקייב ללבוב ומשם לפולין. צוות השגרירות שנמצא כאן תוגבר מאנשי משרד החוץ שפועלים בשגרירויות אחרות וגם אני התנדבתי לקחת חלק במאמצים.

"תפקידנו לסייע לישראלים שרוצים לצאת מאוקראינה. מסביב לגבולות אוקראינה יש לנו חפ"קים נוספים. במולדובה, ברומניה, בסלובקיה ובהונגריה, אבל מרבית היוצאים מאוקראינה באופן כללי מבקשים להגיע לפולין ולכן הם נעזרים בנו.

"במקביל", אומר רוזנבליט, "התחלנו במאמץ הומניטרי לסייע לאוקראינים. בשבוע שעבר תרמה סוכנות הסיוע שלנו מאה טונות ציוד רפואי והומניטרי.

"אלו שרוצים לצאת דרך פולין", הוא אומר, "מגיעים בדרך כלל דרך ללבוב. משם אנחנו מוציאים מדי יום אוטובוסים אל הגבול, כשאנחנו מוודאים שכל הישראלים מצליחים לעבור בבטחה ומלווים אותם עד לנקודות שמהן יוכלו להמשיך לוורשה או לקרקוב בדרכם ארצה.

"המורכבות", אומר רוזנבליט, "פוגשת אותנו במקרים הומניטריים מסובכים. אנחנו מטילים את כל כובד משקלנו לחתוך בירוקרטיה ולדלג מעל משוכות טופסלוגיות שביום-יום נחשבות קרדינליות".

"במקרים רבים", מספר לי גורם אחר, "אנשינו מסייעים לישראלים התקועים בפקקים באמצעות לוויינים. אנחנו מפנים אותם לדרכים חלופיות, צדדיות ופנויות יותר, שדרכן אפשר להגיע מהר יותר למעברים".

. נלחמים עד הסוף. כתב 'משפחה' עם אזרחים אוקראינים נחושים

'הבנתי שאין קייב'

כאמור, הצו הממשלתי, האוסר על גברים בגילי 18-60 לעזוב את המדינה – כדי להחיל עליהם חובת גיוס בשל שעת החירום – מקשה מאוד על הישראלים שנושאים איתם אזרחות כפולה. הוויכוח עם האוקראינים מתקיים על כל ראש משפחה ששמו מתנוסס על דרכון ישראלי ואוקראיני.

האוקראינים לא מוכנים לוותר על ההון האנושי הזה, שיכול להתגייס ולהחזיר מלחמה נגד רוסיה, והישראלים במעברים נלחמים על שחרורו של כל אחד מהם.

בקרקוב, אומר לי השגריר רועי רוזנבליט, תוכל למצוא פליטים רבים, חלקם הגדול חרדים, שימשיכו ממנה לארץ. את אחד מהם אני פוגש כבר באותו לילה. קוראים לו מוישי הורביץ. הוא תושב אומן ומהדמויות הבולטות והאהודות בקהילה המקומית. בבעלותו חברת הסעות מצליחה ומאפיית מצות. שתיהן הושבתו מאז הפלישה הרוסית. בדרך לא דרך הצליח להימלט עם משפחתו כבר ביום הראשון למלחמה. אחרי שליווה אותה לארץ, חזר לקרקוב כדי לפתח ולהרחיב את חברת ההסעות המקומית שהקים לאחרונה בעיר.

"ביום חמישי בבוקר", הוא משחזר, "כשהחלה הפלישה, רציתי לשלוח את אשתי והילדים לארץ. הייתה לה טיסה ב-11 בבוקר מקייב, אז יצאנו ב-04:00 לשדה. נסענו בערך שעה כשהחלו פיצוצים אדירים להישמע באזור. הבנתי שאין קייב והכל נסגר", הוא אומר. "במקרה היה עלי דרכון, אז החלטתי שגם אני מצטרף ועוזב הכל. הבנו שזאת סכנה להישאר באוקראינה".

השעה הייתה כבר 06:00 בבוקר. אנשים התחילו להתעורר ומוישי חשש להיתקע בפקקים. "המדינה הכי קרובה אלינו הייתה מולדובה", הוא מספר. "כדי לחצות אליה קיימים שלושה מעברים. על פניו, הדרך הכי נוחה הייתה לעבור דרך מעבר טרנסניסטריה (על חבל הארץ הזה – ראו בכתבה נפרדת במגזין זה. המערכת). הבעיה הייתה, ששם מתגוררים הבדלנים שתומכים בפוטין. זה מקום מאוד מסוכן. התקשרתי לכל הנהגים וכולם כמובן המליצו על דרכים אחרות. אלא שאז התברר שבינתיים שתי הדרכים האחרות הופצצו. לא היה שייך לעבור דרכן.

"ראיתי שאין ברירה והחלטתי שאני בכל זאת נוסע דרך טרנסניסטריה. כשהגענו לשם, הנהג האוקראיני לא רצה להיכנס פנימה והוריד אותנו בגבול עם המזוודות. התחלנו ללכת רגלית לכיוון הגבול עם הילדים. החיילים התחילו לשגע אותנו, אבל אפשרו לנו לעבור לצד המולדבי.

"כשהגענו לקישינב (בירת מולדובה. י"י), הרבה חברים שנשארו באומן והמתינו לראות מה הדרך הטובה למעבר, החליטו לצאת לשם. כשהם הגיעו לגבול, התחילו בדיוק חילופי אש בין החיילים. שעה אחר כך גם הגבול הזה כבר הופצץ והפך ללא רלוונטי".

בליל שישי, יממה לפני כניסת השבת, הציפו את הבירה המולדבית המוני פליטים יהודים. מחפשים היכן ניתן לשהות בשבת. משפחת הורביץ החליטה להמשיך הלאה, להונגריה. "רצינו לעשות שבת אצל הרה"ק רבי ישעי'לה מקרעסטיר זי"ע. התארגנו שיירה של חמישה עשר רכבים וחצינו במשך שתים עשרה שעות את רומניה. לגבול ההונגרי הגענו סמוך לכניסת השבת, ולקרעסטיר נכנסו שניות לפני השקיעה".

מוישי לא חילץ רק את משפחתו. גם בשעות אלו הוא מסייע לאלו שנותרו מאחור. "הוצאנו מאות אוטובוסים מאומן וכעת נותרו שם בין שלושים לארבעים אנשים, שבשום אופן לא מוכנים לעזוב. אני מקווה שגם אותם נצליח להוציא מתישהו".

מכל מעברי הגבול, אומר הורביץ, הכי מומלץ המעבר הפולני. הבידוק גמיש יותר, מסביר פנים ומאפשר לעבור דרך המדינה לכל מקום באירופה.

הדרך אל החופש

אני יוצא מ'מעבר מדיקה' וממשיך למרכז הפליטים בקורצ'ובה. באמצע הדרך, מסב את תשומת ליבנו כלי טיס כבד שחולף מעלינו. מבט מאומץ מגלה: זהו מטוס תובלה אמריקני. חרטומו מוטֶה מטָה, פניו לנחיתה. מאוחר יותר מתברר, שמדובר בקרון אחד, מתוך רכבת אווירית של ארבעה עשר מטוסי תובלה, שנחתו בשדה התעופה הסמוך לגבול פולין-אוקראינה, ובתוכם תחמושת צבאית בשווי שלוש מאות וחמישים מיליון דולר.

אחרי חצי שעת נסיעה הגענו למרכז הפליטים. בחוץ אנחנו פוגשים בתכונה יוצאת דופן: עשרות חיילים פורקים סחורה ממשאיות, דוכני מזון מהיר המציעים אוכל חם ומזין, ועשרות אוטובוסים שמתמלאים ויוצאים לעשרות יעדים שונים.

כשאנחנו נכנסים פנימה מתברר, שעוד לא ראינו כלום: בתוך אולם ענק, מוקף בכמה אולמות משנה, פרושים אלפי מיטות ומזרנים. על ידם ועליהם המון אדם. קשישים, נשים וטף.

זוהי שעת ערב. האורות דולקים, הרעש מחריש אוזניים, אבל יש לא מעט פליטים שמתנתקים ונמים את שנתם. אחרים ישובים על קצה המיטה, כוס תה או צלחת מרק בידיהם, והמבט המיוסר בפניהם מלמד מה שעבר עליהם, ומה שעוד עשוי לעבור עליהם.

עשרים וארבע שעות הם ישהו כאן. ינוחו, יתרעננו וימשיכו הלאה. אין מספיק מקום לקלוט אותם לשהייה ארוכה והם מנצלים כל דקת חסד שניתנת להם כדי לאגור כוחות להמשך המסע.

בקצה האולם, סמוך ליציאה, ניצב דלפק. אנשים מתגודדים סביב. מאזינים להצעות האירוח שנקלטות מכל רחבי אירופה ונמסרות לפליטים.

בצד אני פוגש זוג ושלט בידו. יולנטה ואומן, איראנים במוצאם, מתגוררים בבון הגרמנית. הם מציעים לארח בביתם, ללא הגבלת זמן, אמא ושני ילדים. הכיפה שעל ראשי לא מותירה אצלם מקום לספק: "אנחנו מאוד אוהבים את מדינת ישראל", אומר לי אומן. הרגע היפה הזה, מפגש בין איראני למדינת ישראל, נקטע בקריאה נרגשת של אדם נוסף. "ז'שוב, ז'שוב", הוא קורא ומציע הסעה בחינם לעיר הגליציאנית. שמות ערים נוספות נקראים בחלל. פעם. פעמיים. שתיקה. בחסות המלחמה, אין עיר שנותרת מקופחת.

"לחלק מהאוקראינים", אומר לי תומאס, "זאת הזדמנות לעשות רילוקיישן. מדינות אירופה נותנות עכשיו אזרחות זמנית למשך שלוש שנים, עם אפשרות להארכה. מרבית האוקראינים הם פטריוטים גדולים, הם לא יעזבו, אבל ישנם לא מעט שחולמים עכשיו להיטמע ברחבי אירופה ולפתוח חיים חדשים, הרחק מאזורי הקרבות והעוני".

גם כאן, בקורצ'בה, ישנם כאלו שרק רוצים שמישהו ישמע אותם. שהעולם ידע מה עובר בשעות אלו על מדינה שבסך הכל ביקשה ביטחון לאזרחיה וכעונש סופגת מטחי אש. אלו אנשים שמחפשים לפרוק מעליהם את המעמסה הנפשית הכבדה שמלווה אותם יחד עם תמונות האימה מאוקראינה.

תיקון פולני. במרכז הלוגיסטי שהקימה ממשלת פולין

בתוך הריסות החיים

איגור מתיישב איתי על פלטת עץ מחוץ למתחם. הוא הגיע לכאן כפליט ודיבר כאילו כפאו שד ובפנים חתומות. "הריח של הפצצות וההרוגים", הוא אומר לי, "לא עוזב אותי. לא יודע איך אצליח להשתקם אחרי מה שראיתי".

הוא מראה לי תמונה, בה נראה חייל אוקראיני, מסכת קורונה מכסה את פיו, ובידו תינוק קטן, אולי בן שבוע, עטוף במעיל תכלת. מאחור הריסות גשר שהופצץ, על ידו רכב שנפל ופניו תקועות בקרקע וכלב נטוש. "אני לא יודע מי צילם את התמונה הזאת", אומר איגור, "אבל זוהי תמונת המלחמה שלי: חורבן והרס – וחיים חדשים שמתחילים במקום הכי נורא לגדול בו בני אדם".

• • •

בשעה שתיים אחר חצות הגעתי לחדרי במלון. המיני-בר היה עמוס משקאות קרים והמים החמים זרמו בנחת בברזים.

נזכרתי באותה אמא שנסחבה עם ילדיה במעבר מדיקה; באותו ילד קטן שרגליו כבר אינן נשמעות לו והוא מדדה פנימה, החוצה מהתופת, מתקדם ברגליים כבדות לעבר מה שהוא חולם עליו כעתיד של חיי חופש; באותה קשישה שאחרי חמש עשרה שעות בעמידה במחסום התמוטטה על כיסא הגלגלים. וגם בתמונה של הילד ההוא מזפוריז'יה, בן 11 בלבד, שנמלט לבדו לסלובקיה.

משפחתו נאלצה להישאר מאחור והוא נשלח לבדו. באמתחתו דרכון, מספר טלפון של קרובי משפחה סלובקים ותקווה לחמלה. "לעולם לא נסלח לכם על מה שעוללתם לילדים שלנו", כתב מתחת לאותה תמונה מצמררת חבר פרלמנט אוקראיני.

אני לא רוצה טרמפ אלא נשק, חוזר ואומר הנשיא זלנסקי למנהיגי המערב. נכון לעכשיו, בגבול האוקראיני הסמוך למעבר מדיקה הפולני נרשמת דריכות. הדיווחים על מתקפה אווירית, מסיבית, שעומדת לנחות על קייב הבירה וחרקוב העיר השנייה בגודלה, הביאו את האמריקנים לשוב ולהציע בפעם הרביעית לזלנסקי לחצות אישית את הגבול ולנהל את המערכה משטחה הטריטוריאלי של פולין, כדי להתרחק מסכנת החיסול של הרוסים. לא פרישה, לא כניעה, אמרו לו, רק תעביר את לשכתך למקום מבטחים ותנהל משם את המלחמה.

זלנסקי מסרב. כמו צ'רצ'יל בשעתו, אם כי בטמפרמנט אישיותי שונה בתכלית, הוא בוחר להישאר ולשגר מהבונקר נאומים ותיעודים אישיים לחזית. הצעד הזה נתפס כאן כמעשה מנהיגותי הרואי. ערב המלחמה, מעמדו הציבורי של הנשיא היהודי היה בשפל של כל הזמנים. עכשיו מצהירים תשעים ושניים אחוזים מאזרחי המדינה כי תמיכתם נתונה לו. זלנסקי מסכן את חייו – ואחריו עושים זאת מיליונים רבים.

• • •

מכאן, מהגבול האוקראיני, אפשר להבין טוב יותר את הגנום המקומי. ההשלכות לכך אינן מוטלות בספק: השליט המטורף ממוסקבה יגבה מהעם האוקראיני מחיר דמים כבד על סירובם להיכנע, כזה שאירופה לא ראתה מאז מלחמת העולם השנייה.

"הנשיא שלנו", אומרים לי בכעס אוקראינים רבים שפגשתי בצידו הפנימי של הגבול, "העלה תמונה שבה נראים יהודים ("חסידים", כפי שכינה אותם. י"י) מתפללים בכותל. קל לכם לרקוד עם הדגל שלנו. אבל לספק לנו נשק הגנתי, כיפת ברזל, משהו שיגן עלינו מהטילים והפצצות של פוטין – אתם מסרבים. להגן על חפים מפשע – אתם לא מוכנים".

הם מדווחים כי בתוך הערים הגדולות, האוכל הולך ואוזל. נהגי משאיות מסרבים להביא סחורה לקייב וחרקוב, מחשש שבדרך ישתלטו עליהם פלנגות חמושות שמנצלות את הכאוס לבזוז עוברי אורח.

בצד האוקראיני של מעבר מדיקה, סיפרו לי אוקראינים מפוחדים שאסירים רבים מבתי הכלא ברחבי אוקראינה שוחררו לחופשי ונשלחו עם נשק לחזית. "ברור שיהיו כאלו שיפנו את הנשק למטרות פליליות. זה מפחיד ומדאיג אותנו".

"אם המערב היה ממהר לצייד אותנו, לא היינו נקלעים לכאוס כזה", הם אומרים. "עכשיו, כשהאש בוערת והמדינה שלנו נחרבת – העולם נזכר לצקצק קצת בלשון", הם מפטירים במרירות. "בסוף בסוף, נשארנו כמעט לבד".