מאז שפרצה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה – הרב הראשי לרוסיה, הגאון רבי בערל לאזאר – ממלא את פיו מים, ולא מסכים להכניס את ראשו במלחמה ולהתבטא בנושא | בנושא. "תפקידם של רבנים הוא לדאוג לקהילה, לא להתערב במלחמות בין מעצמות", הוא מסביר לעצמו ולשאר הרבנים ברוסיה | חצי שנה אחרי תחילת המלחמה – הוא מדבר בפעם הראשונה לתקשורת, ועושה זאת בשיחה מיוחדת לאריה ארליך | השיחות עם פוטין, היחסים עם הקרמלין, והסיבה לאי הבעת העמדה בין המעצמות | ובפיו בשורה: "אשקול לפנות לקרמלין בבקשה לנצור את האש בימי ראש השנה, עבור שלומם של חסידי ברסלב" | ועל המדינות בו ייאמר: שיחה בלעדית ומיוחדת
| צילום: לוי נאזרובש |
עות ספורות לפני שעזבתי את מוסקבה, הגיע הרגע שבו הרגשתי על בשרי את האווירה המלחמתית הדרוכה שאופפת את המעצמה הרוסית. באחת וחצי בלילה, אחרי יום של נסיעות ברחבי מוסקבה ופרבריה, יצאתי לטיול לילי בכיכר האדומה. כשהתקרבתי לקרמלין, שמביקורים קודמים אני זוכר אותו נגיש לתיירים – גיליתי שהוא מוקף עכשיו במחסומי משטרה. קרוון משטרתי מאייש את הכיכר בכל שעות היממה.
התקרבתי עד למחסום הכי קרוב לחומת הקרמלין.
שלפתי טלפון סלולרי. חשבתי שיהיה זה רעיון טוב לצלם עבור הקוראים במערב סרטון שבו אספר על המקום שבו אני נמצא – המקום שממנו יוצאות החלטות שהופכות את העולם בחצי השנה האחרונה.
"כאן, מאחוריי", אמרתי, "אתם יכולים לראות את הקרמלין. באחד המבנים מאחורי החומה הזאת יושב הנשיא פוטין ומתכנן את מהלכי המלחמה באוקראינה. אחרי יממה של הסתובבות ברוסיה אני יכול לקבוע שרוב הרחוב הרוסי עומד מאחורי פוטין, אבל מצד שני, ברוסיה יש צנזורה תקשורתית".
המילים 'פוטין', 'אוקראינה', ו'צנזורה' – היו מספיקות. אלה מילים אוניברסליות, שמובנות בכל שפה. כעת, בדיעבד, אני מודה: כל הצילום הזה היה צעד פזיז שבדיעבד לא הייתי מבצע שוב. עובדה – את שוטרי משמר הקרמלין – הסרטון שלי לא כל כך שעשע.
בעוד המילה 'צנזורה' מתגלגלת על שפתותיי – זינקו עליי שני שוטרים חמורי סבר. "את הטלפון בבקשה", הם דרשו במפגיע. היה רגע שבו האינסטינקט הישראלי שלי ניסה לנקוט בהתחכמות טיפוסית וללהג כל מיני מילים על הזכות שלי לצלם, אבל אז נזכרתי: הלו, אתה נמצא ברוסיה. זה לא מקום אידיאלי להתחכמות מול נציגי החוק.
רבנות מאחורי מסך הברזל. הגאון רבי בערל לאזאר, רבה הראשי של רוסיה
מסרתי את הטלפון שלי לידי השוטרים.
שוטרי הקרמלין דרשו ממני שאכנס לגלריית הסרטונים. נכנסתי. "תמחק את זה", הצביעו לעבר הסרטון שצולם זה עתה – בו אני נראה עומד בחזית חומת הקרמלין ומשמיע לעולם את התרשמותי המדינית.
לא התחכמתי. מחקתי. לא מתגרים במלכות. וכבר אמרתי: מלכתחילה הייתי צריך לחשוב שלא עושים דברים כאלה במקום כזה. המצב גם כך מתוח כמו קפיץ.
השוטרים לא הרפו. הם דפדפו במכשיר ודרשו שאראה להם איפה סל המחזור. נכנסתי לסל המחזור, הם הצביעו על הסרטון המחוק. "תמחק גם את זה", פקדו.
מחקתי.
"עכשיו תלך מכאן", פקדו במבט קפוא.
הלכתי, אלא מה. כל עוד רוחי בי הלכתי. שמחתי על העובדה שהתקרית הסתיימה במחיקת הסרטון בלבד, שלא הייתה כאן עוד התפתחות בלתי רצויה.
עבורי, המשך הביקור כבר לא היה רגוע. הלב שלי המשיך לפרפר. כל מיני תסריטים החלו להתרוצץ בראשי. לראשונה קיבלתי המחשה אישית לקמצוץ מהפחד שיהודים הרגישו במקום הזה במשך מאות שנים. עם השלטון הרוסי לא משחקים. פגישה עם נציגי החוק כאן איננה משחק הפגנות מהסוג שאליו הורגלתי בירושלים של שנות הילדות.
בדרכי חזור עברתי דרך רחוב לוביאנקה. לפניי הזדקר מבנה הקג"ב ההיסטורי – מפלצת נדל"ן ענקית וארוכה-ארוכה, שמשתרעת על פני חצי רחוב ומוארת בפנסי ענק מכל כיוון. במשך שנים, רק אזכורו של המבנה הרעיד את כל גופם של היהודים ברוסיה. כיום לא מתעללים בבניין הקג"ב, אבל המשטרה החשאית כאן – איננה חשאית בכלל. היא בולטת מכל כיוון, ומזכירה לכולם את קיומה של מערכת חוק דומיננטית, כזו שיכולה לדעת הכל.
ההיסטוריה של הבניין הזה – מעוררת בעתה: כאן נחקרו, הוכו ועונו יהודים לאורך עשרות שנים של משטר סובייטי. כיום שוכן כאן מטה הפס"ב הרוסי – גלגולו המודרני של הקג"ב. בהרגשה שלי – אחרי התקרית בקרמלין – מהבניין הזה עוקבים אחריי כרגע, שומרים את צעדיי, מוודאים שהתייר שצילם באופן חשוד ליד הקרמלין – אינה אישיות בלתי רצויה וחורשת רעה.
מאז ועד שגלגלי המטוס ניתקו מהאספלט של נמל התעופה דומודדובו – הלב שלי לא הפסיק לרעוד. בדיעבד – זה אולי יצא לטובה: כך הבנתי טוב יותר את מצבם של אחיי היהודים החיים ברוסיה, שחיים בין הפטיש למגל, מתפללים לשלומה של מלכות כמו שעשו יהודים בכל שנות הגלות, ולא שועים לכל מיני עצות מגוחכות שיהודים חכמולוגים משגרים אליהם בטיפשות מבחוץ – לצאת נגד הקרמלין בגלל המלחמה באוקראינה.
עד יעבור זעם, יהדות הדממה מעדיפה כרגע להישאר כזו: יהדות של דממה מוחלטת.
יותר מאלף מילים
בצהרי היום זכיתי להתקבל בלשכתו של המנהיג היהודי הבלתי מעורער של יהדות רוסיה – הגאון רבי שלמה דובער פנחס לאזאר. בלשכתו במרכז היהודי 'מארינה רושצ'ה' יושב הרב, ארשת של דאגה דרוכה על פניו, והוא מנסה לפתור הר של בעיות שהתעוררו ביהדות רוסיה בעקבות המלחמה.
המרכזית שבהן – היא הבעיה הכלכלית. רוסיה – ואת זאת חשתי בשיטוטיי בין מרכזי הקניות ואפילו בדיוטי-פרי – יושבת שוב מאחורי מסך ברזל: מסך ברזל כלכלי (כשביקשתי לשלם בכרטיס אשראי, הובהר לי שלא מכבדים שום כרטיס אשראי בינלאומי, עקב הסנקציות), מסך ברזל תקשורתי, וגם מסך ברזל תודעתי.
רבי בערל לאזאר – שהמלחמה תפסה אותו בפוזיציה הכי מורכבת, כרב שאמור להרגיע את צאן מרעיתו מחד, להשמיע עמדה מוסרית מאידך, ולשמור על יחסיו ההדוקים עם הקרמלין ועם הנשיא מן הצד השלישי – יכול רק לייחל לסייעתא דשמיא, ולפעול כמו אדם שפועל בסיטואציה מורכבת ומסוכנת תוך כדי הליכה על חבל דק.
לא מצאתי ליהודי רוסיה טוב משתיקה. הגר"ב לאזאר בשיחה המיוחדת ל'משפחה'
בראש ובראשונה – הוא גזר על עצמו שתיקה. בניגוד לכל מיני חכמים שחשבו לגזור קופון עולמי מהתבטאויות שיוציאו אותם מוסריים בעיני העולם – הרב לאזאר אימץ את העצה החכמה של חז"ל – לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. והוא, הרב שההשגחה גלגלה לעמוד בראש קהילה בשעה שמלכויות מתגרות זו בזו – לא מצא לגוף הגדול של יהודי רוסיה מהלך טוב יותר מפלך השתיקה.
מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה – הרב הראשי לרוסיה לא פצה את פיו בפומבי. הוא מדיר את עצמו אפילו מ'התוועדויות' חב"דיות שמאז הקורונה נערכות מפעם לפעם ב'זום' במתכונת בינלאומית, בהשתתפות 'שלוחים' מקצווי תבל. הוא אינו מתראיין לאף כלי תקשורת – לא מקומי ולא בינלאומי – וגם במעמדים בתוך הקהילה, הוא קורא להתחזק ולהתגבר, אך אינו מזכיר ישירות את המלחמה.
מחוויה אישית – דבר אחד עליי לציין בזכותו של המשטר הנוקשה ברוסיה: כששוטטתי במוסקבה בלילה, אחרי התקרית בקרמלין – חששתי אולי משוטרים, אך בניגוד לכל בירה אירופית אחרת – לא חששתי מעוברי אורח מקומיים. הילכתי בחזותי היהודית, לא הסתתרתי מאחורי קסקט, וידעתי שאיש לא יפגע בי לרעה. אימת השלטון מורגשת כאן, וגם שיכורים שחוזרים מבילוי לילי נזהרים להישאר מפוקסים ולא להסתבך. זוהי מדינת חוק במובן המלא של ההגדרה – גם אם על סגנון החוק מושמעת במערב ביקורת רבה.
הריאיון שלפניכם – לא בקלות בא לעולם. הוא לא יכול היה להיערך לפני שישה חודשים, סמוך לפרוץ המלחמה, וגם לא לפני חודש, כאשר התמונה לא הייתה בהירה מספיק. הריאיון הוא תוצאה של הבשלה איטית וזהירה מאוד שהתפתחה אצל הרב הראשי לרוסיה, עד שזיקק לעצמו את המסרים המדויקים שעליו לומר, כאלו שמצד אחד יסבירו לעולם את העמדה של יהודי רוסיה בימים לא פשוטים אלו, ומצד שני – לא יגרמו חלילה נזק לקהילה היהודית.
הרב הראשי לרוסיה אינו מצליח להבין את ההיגיון מאחורי התנהלותם של מנהיגים שעזבו את רוסיה עם פרוץ המלחמה והחלו להשמיע ביקורת עולמית נגד הקרמלין. "מה תפקידו של רב בישראל לעת כזו? – זו השאלה היחידה שאני שואל את עצמי שוב ושוב", יאמר, ויסביר בעדינות באיזה מצב רגיש הציבה אותו המציאות שהחלה ביום כ"ג אדר א' השנה (24 בפברואר למספרם) – אז החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה, פלישה שהרב עצמו לא האמין מלכתחילה שתתחולל.
כשאנו משוחחים – הדיווחים העולמיים מספרים על בליץ אוקראיני שהדף את קווי ההגנה של הרוסים במחוז חרקוב, כאשר האוקראינים משתלטים מחדש על עשרות יישובים במחוז. אני מספר על כך לרב הראשי – והוא מגיב כי הוא אינו מאמין לאף דיווח תקשורתי בעניין המלחמה. "יש הרבה דיווחים כוזבים, מכל כיוון", אומר הגר"ב לאזאר. "אם הייתי מאמין לכל דיווח – לא הייתי יכול לעשות כלום, רק לעקוב אחרי המלחמה. תפקידנו לפעול, לתמרן בתוך המציאות שנוצרה, ולא להתמסר לבליצים תקשורתיים ואחרים".
בין הפטיש למגל
מאז פרצה המלחמה – הזהירות היא המרכיב הבולט ביותר בהתנהלותו של הגר"ב לאזאר. גם בשיחותיו עימי לאורך הביקור – ניכר היה שלצד הפתיחות היחסית והדי מפתיעה שבה נקט, כפי שתיווכחו מייד – הרב הראשי לרוסיה יותר לא אמר מאשר אמר. לא פחות משדיברו מילותיו – דיברו שתיקותיו, ודיברו המילים שנשארו בין השורות.
ומעל לכל – דיבר כובד האחריות.
האנתרופולוג הגרמני מקס וובר הגדיר את ההבדל שבין אחריות אישית לאחריות ציבורית. כשיש לך על הכתפיים אחריות אישית בלבד – אתה יכול לקחת על עצמך סיכונים, אם אתה מוכן לשאת בתוצאות. כשיש לך אחריות ציבורית – אנשים אחרים הם אלה שעשויים לשאת בתוצאות, ועל כן אין לך את הפריבילגיה לקחת סיכונים.
על כתפיו של הרב הראשי לרוסיה רובצת אחריות שדוגמתה לא רובצת על אף רב בעולם, ועל אף שליח חב"ד בעולם. כל אמירה שלו בנושא המלחמה – משפיעה על כל יהודי רוסיה ואוקראינה. אילו היה יוצא בקריאה פומבית נגד פוטין – כפי שרבים במערב היו מצפים שיעשה – התוצאה הייתה נזק אדיר, מיידי והרסני לכל הקהילות ברוסיה. אילו היה תומך במלחמה – כפי שהקרמלין מן הסתם היה שמח שיעשה – התוצאה הייתה נזק אדיר לקהילות היהודיות באוקראינה.
התנהלותו עדינה מאוד. הוא מתהלך בין הטיפות. לא תומך במלחמה, לא מדבר נגדה. כשנדרש לנושא – הוא מדבר על אידיאל שלום באופן כללי, מתנהל מתוך תפיסה שצריך לשאוף לשלום, אך לא אומר מי אשם במלחמה ומי הוא זה שצריך לעשות את השלום.
בהימנעותו מלצאת חוצץ נגד מרחץ הדמים באוקראינה – הרב לאזאר מזמין על עצמו טענות קשות מחוץ לרוסיה – כולל מדוברי רוסית שחיים במערב. חלקם אומרים עליו שהוא "שפוט של פוטין". מנגד, השלטון היה מצפה שיתמוך במלחמה כפי שמנהיגי דתות אחרים עשו. אגב, רבי בערל לאזאר הוא מנהיג העדה הדתית היחיד ברוסיה שלא הביעה תמיכה במלחמה.
בקרב הקהילות היהודיות ברוסיה – ישנם פטריוטים רבים שתומכים במלחמה. מנגד, בקהילות אלו ישנם רבים שמתנגדים למלחמה בתוקף. אם הרב הראשי יתבטא בעד או נגד – התוצאה עלולה לבוא בדמותו
להכניע כל מסטין ומקטרג. בתקיעת שופר בבית הכנסת הגדול במוסקבה
של קרע בתוך הקהילה.
רמת היחסים של הרב עם הנשיא פוטין – היא בגדר חידה. בפגישותיהם הפומביות – הנשיא הרוסי נוהג להרעיף על הרב הראשי הערכה רבה, והדברים באים לידי ביטוי בשפת הגוף של הנשיא. בכל ערב חג מקפיד פוטין לשגר לרב לאזאר אגרת ברכה.
פוטין מנהיג משכיל, סקרן, אוהב היסטוריה, חובב שפות ותרבויות מגוונות. הוא מעריך את הרב לאזאר בתור נציגו של העם היהודי, וההערכה, יש להניח, נובעת מלמידה מעמיקה. האם זו אהדה אותנטית או תועלתית? אין לדעת, אבל זה לא משנה את השורה התחתונה: הרב לאזאר מנצל את הקשר הזה לטובתם של עשרות אלפי היהודים המפוזרים על פני המעצמה הרוסית – ששטחה גדול יותר מכל מדינה אחרת בעולם.
משחק דיפלומטי רגיש
ברוסיה מתגוררים 150 מיליון איש. למעלה משמונים אחוזים מהם – לא נושאים דרכון. הם מעולם לא יצאו מגבולות רוסיה. כל מה שהם יודעים על המערב ועל אמריקה – מקורו בחדשות שהם רואים בתקשורת הרוסית. גם אלה שכן יצאו – לאן יצאו? לקירגיסטן, אוזבקיסטן, איראן וטורקיה. אחוזים מזעריים מקרב תושבי פטרבורג ומוסקבה מכירים את המערב מביקור בלתי אמצעי. כל היתר לא יודעים איך נראית תקשורת שאינה כפופה לשלטון. בתוך מציאות תקשורתית כזו מתמרן הרב הראשי לרוסיה – ונזהר מאוד שלא לעשות טעויות.
מה יקרה אם חלילה יסור חִנו של הרב בעיני הקרמלין? השאלה כלל אינה אישית. הרב לאזאר איש מוכשר – וביכולתו להסתדר ברבנות בכל מקום אחר מחוץ לרוסיה. מה שמוטל על כף המאזניים – הוא גורלה של יהדות רוסיה הגדולה. מה יקרה עם יהדות רוסיה במקרה של התרופפות הקשרים בין הרב הראשי לבין הקרמלין? מה יעלה בגורלם של עשרות אלפי יהודים שחיים במאות קהילות ומונהגים על ידי למעלה ממאתיים רבנים שכפופים למרותו של הרב לאזאר? לאן ילכו היהודים? היכן יפתחו חיים חדשים? איפה יחיו חיי קהילה?
היהודים באופן טבעי קשורים יותר למערב. חלקם זכאי עלייה ובעלי קרובי משפחה בישראל, בגרמניה או בארצות הברית. בתוך מציאות כזו צריכים הרבנים ברוסיה לתמרן. את האסטרטגיה מתווה הרב, יחד עם ר' סאשה (אלכסנדר) בֹּרֹדָה, נשיא פדרציית הקהילות היהודיות ברוסיה.
גם למדינת ישראל חשוב שברוסיה תהיה נציגות יהודית נחשבת ומשפיעה.
הרב לאזאר מְשַׂחֵק אפוא מִשְׂחָק עדין מאוד. מנהיגים של קהילות יהודיות ברוסיה שעימם שוחחתי – אמרו לי שהם נפעמים מיכולת התמרון של הרב בעל מבע הפנים העדין והדיבור השקט, שבשפה רוסית עם נימת מבטא אמריקאי ומעט איטלקי מתרחק מכל צעד שעלול לסבך את חיי הקהילה היהודית במדינה שלכודה מאחורי מערכת של אינטרסים מורכבים.
הרבנות הראשית לרוסיה מנסה למצוא את האיזון הנכון בהתנהלות מול קרמלין שיודע להיות חסר מעצורים: לא להתמסר לכל ציפייה, אך בשום אופן לא להרגיז, לא לחצות קווים ולא לקומם. הרב לאזאר לא למד מדעי המדינה, לא השתלם בדיפלומטיה, לא כיהן כשגריר יום אחד בחייו. חסיד חב"ד, בן של 'שלוחים' מאיטליה, שמנהל את אחד התמרונים הדיפלומטיים הכי קשוחים בעולם, כזו שדיפלומטים גדולים היו כושלים בה.
לשלוחים ורבני הקהילות הוא אומר: "תפקידכם הוא ללמד את היהודים יהדות, לעזור להם בגשמיות וברוחניות. כל מי שדורש מכם להתערב במצב המלחמה – מנסה לגרום לכם להחטיא את המטרה שבעבורה אתם פועלים. זה לא תפקידכם".
כעת, בסיומה של שנה, הרב הראשי לרוסיה נעתר לסדוק את מעטה השתיקה שגזר על עצמו. בדפים הבאים אביא בפניכם את תיעודה של השיחה שכמותה לא זכה אף אדם – לא כל שכן איש תקשורת – לנהל עם הגר"ב לאזאר מאז שפרצה המלחמה. שיחה שבה מתייחס הרב בגילוי לב לכל הסוגיות הבוערות, ועושה זאת בדרך דיפלומטית ונבונה, כזו שניתן ללמוד ממנה המון.
עיניים נשואות לאוקראינה
הכניסה ללשכתו של הרב הראשי לרוסיה, במרכז היהודי מרינה רושצ'ה, מרגישה כמו כניסה לחמ"ל מלחמה. על השולחן – ערמה של ספרי שו"ת והלכה, בהן עסוק הרב לאורך רוב היום. בבניין הסמוך מתנהל בית הדין של רוסיה, שבו יושב הרב כמעט בכל יום ומכריע בעיקר בדיני יוחסין, גיורים ודיני משפחה. ללשכה הזו מגיע כל מקרה קשה מעשרות הקהילות היהודיות ברחבי רוסיה הגדולה – בגשמיות וברוחניות. קושי כלכלי של קהילה, נענית באותם רצינות וכובד ראש שבה נענית קושיה הלכתית חמורה, ובאותה רצינות שבה עורך הרב את סידור קידושין או מכירת חמץ.
איפה תופסת המלחמה את הרב באופן אישי?
"זה תופס אותי כמעט בכל דבר. אין תחום אחד בחיים שהמלחמה לא נגעה בו. דבר ראשון – מה שקורה באוקראינה כואב לנו מאוד. יש לנו שם לא רק ידידים, אלא גם קהילות יהודיות שלמות, אחים ואחיות של כל היהודים פה. רוסיה ואוקראינה היו תמיד לא רק קשורות זו לזו אלא משפחה אחת ממש, עם אחד. רוב המשפחות שיש לנו בקהילת יהודי רוסיה – הן חציין אוקראיניות וחציין רוסיות. כמעט אין משפחה לא מעורבת. המון אנשים שחיים כאן הגיעו מאוקראינה, המון חיו שם, ויש שם קברי אבות. בין הרבנים וה'שלוחים' מכאן ומשם – בוודאי יש קשר.
"כשיצאנו לכאן לפני 32 שנה, היינו שלושה: הרב משה מוסקוביץ' יצא לחרקוב, הרב שמואל קמינצקי לדנייפר (שתיהן באוקראינה – א"א), ואני נסעתי למוסקבה. אז זו הייתה מדינה אחת. מה שקורה שם בימים האלה – כואב לנו מאוד ונוגע לליבנו. הפחד גדול מאוד, כי לא יודעים מה יילד יום. זה בנוגע למצב של הקהילות בכלל.
"באשר לרוסיה – המצב משפיע מאוד על החיים היהודיים. קודם כל על האווירה. כל הזמן אנשים מדברים, דנים מה קורה, מה עלינו לעשות, אם צריך לעזוב או להישאר, להתבטא או לא, להתערב או לא. המצב הכלכלי קשה מאוד, כי על רוב התורמים של הקהילה הוטלו סנקציות. חשבונות הבנק שלהם מוקפאים. הם אומרים לנו: 'היינו רוצים מאוד לסייע, אבל אין לנו אפשרות להעביר את הכסף'. לכן מצב המוסדות קשה מאוד.
בין הדיבור לשתיקה. עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין
"מפעם לפעם אנחנו עורכים כינוס רבנים שעוסק בענייני הלכה ובנושאים שונים שעל הפרק. גם לפני כמה ימים נערך כינוס כזה. פתאום קלטנו שמה שתפס כותרות – לא היו השיעורים שמסרנו אלא הנושאים הפוליטיים שעלו לדיון. הרגשנו שחייבים לתת תשובה לרבנים, כי נוצר אצלם בלבול – האם המטרה היא להמשיך פה, להרחיב את הפעילות והמוסדות – או חס ושלום להתחיל לקצץ? היו שמועות שצריכים לעזוב. אני חייב להגיד שכולם יצאו מעודדים מאוד, ובידיעה שמרחיבים את הפעילות ולא עוצרים למרות הקשיים, כי היום צריך יותר מבעבר לעזור ליהודים שנמצאים פה. אני מלא התפעלות מהעובדה שאף רב לא עזב את קהילתו, אף 'שליח' לא חושב לעבור מקום. כל הרבנים בערי השדה הפזורים בכל רוסיה פועלים במסירות נפש, דווקא בזמנים מורכבים כאלו.
"התופעה הכי מעניינת שמתרחשת פה – היא נהירה מאסיבית של יהודים רבים שמבקשים את קרבתה של הקהילה היהודית, הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים בימים רגילים. הייתי אומר שמגיעים פי שניים ממה שהיינו רגילים. פתאום אנשים 'יוצאים מהמחבוא' ואומרים לנו: 'אני יהודי ורוצה להיות חלק מהעם היהודי'".
מה הסיבה לכך?
"לתופעה הזו יש כמה סיבות: קודם כל זה קשור לעלייה – כל אחד רוצה לקבל דרכון ישראלי. אבל יש פה גם חלק אותנטי. רוצים קשר עם משהו נצחי, ופשוט באים ואומרים אנחנו רוצים ללמוד, אנחנו רוצים לדעת, אנחנו רוצים להבין. רוצים לדעת אם הקהילה תעמוד לצידנו אם יקרה משהו. וזה מאוד מאוד מעניין. זה מראה לנו כמה חשובה העבודה דווקא היום, יותר מתמיד".
הרב הראשי מתלבט אם לומר את המשפט הבא – ואז הוא מחליט להמתיק סוד:
"גם מאיראן מגיעים לפה ולומדים, עכשיו הייתה קבוצה גדולה. הם באים אלינו, לקהילה היהודית ברוסיה, כדי ללמוד, להיבחן ולהשתלם במקצועות התורה. הם מקבלים 'סמיכה' וכמובן שאנחנו מציידים אותם בתשמישי קדושה וכדומה".
'לא דיברתי עם פוטין'
במהלך השנים בהן יצא לי לבקר ברוסיה – גיליתי ששבעה פנים לרב הראשי של המעצמה הרוסית: בחלק מהזמן הוא רב תקיף, שיודע לדפוק על השולחן, לדרוש תקן נאות ממנהיגי קהילות ולנהל את רוסיה היהודית ביד רמה; ויש שהוא 'שליח' מן השורה שינצל טיסה כדי להניח תפילין עם יהודים מזדמנים; ויש שהוא מנהיג רחום לקהילה שיש בה צרות וקשיים, בעיות ומורכבויות. ויש שהוא 'משפיע' שיושב שעות ארוכות לאחר צאת אחרון של פסח ועורך 'התוועדות' עד חצות עם צאן מרעיתו (עם הפסקה קלה לאחר צאת הכוכבים לקניית החמץ מהנכרי). ויש שהוא מרביץ תורה שיושב שעות ארוכות עם תלמידי הישיבה במוסקבה ומרצה בפניהם 'שיעור כללי'. ועוד משהו: על נרתיק התפילין שלו רקום הבניין איגוד הקהילות היהודיות ברוסיה – מרכז מרינה רושצ'ה במוסקבה.
המלחמה הזאת לוכדת את הרב בין הפטיש לסדן. מצד אחד – יש ציפייה מרב בישראל שיביע עמדה מוסרית נגד שפיכות דמים. מצד שני – הרב נמצא תחת שלטון שמצפה מהרבנים לא להתערב. איך מתמרנים במצב כזה?
"מה הקרמלין מצפה ממני – אני באמת לא יודע. יש כאלה שאומרים שהקרמלין רוצה שנתערב בעד המלחמה, ויש כאלה שאומרים שהקרמלין מעדיף שנשתוק. אני לא שמעתי מהקרמלין שום דבר בעניין שקשור לקהילה".
לא היה שום קשר עם הקרמלין מהיום הראשון של המלחמה?
"היה קשר, אבל לא בנושא הזה. בנושא המלחמה לא שאלו אותנו, לא נגעו בנו, לא רמזו לנו מה להגיד. כל השמועות האלה כביכול יש עלינו לחץ מלמעלה – אלה פנטזיות שלא קשורות לגמרי למציאות".
הרב לא דיבר עם פוטין מאז שהתחילה המלחמה?
"לא, אבל לא בגלל המלחמה, אלא בגלל הקורונה. היו צריכות להיות פגישות, אבל אמרו לי שצריך קודם שבועיים בבידוד. אני לא מוכן לשבת שבועיים בלי מניין ובחדר סגור. כמה שחשובה לי פגישה עם הנשיא – זה לא עד כדי מסירות נפש. לכן לא היו פגישות. מאז שהתחילה המלחמה הנשיא עסוק בעניינים שלו ולכן לא ביקשתי פגישה. יש גורמים בקרמלין שעומדים איתנו בקשר, ולא התקבלה מהם בקשה בשום נושא. יש לנו מאתיים רבנים בקהילה, אצל אף אחד מהם אין לחץ.
לדרוש בשלום מלכות. נשיא רוסיה עם הרב הראשי לרוסיה
"בקרב אנשי הקהילה היו דעות שונות מה אנחנו צריכים לעשות. אנשים במערב תמהו בפנינו – למה אתם לא יוצאים לרחוב בהפגנות ושלטים? ולעומתם היו מקומיים שאמרו לנו להפך – אתם צריכים לצאת ולתמוך במדיניות של המלחמה".
הגר"ב לאזאר מחייך. "אתה מכיר את הסיפור על הרשל'ה?" הוא שואל. "הרשל'ה אסף כסף לצורך מחייתו. פעם, כשהגיע ליהודי אמר לו אותו יהודי – 'אני לא יכול לעזור לך בכסף, אבל ביכולתי לתת לך ארוחת ערב'. אחרי הארוחה שאל הרשל'ה – 'אפשר ללון פה?' התשובה הייתה – 'בשמחה רבה'. אחר כך הגיעו ארוחת בוקר, צהריים ערב. בסוף הזוג הבין שהרשל'ה לא מתכוון לעזוב לשום מקום והם צריכים להוציא אותו. החליטו שיריבו ביניהם בזמן ארוחת הערב, והצד שאליו יתנגד הרשל'ה – יגיד לו: 'מה, אתה נגדי? צא מהבית!'
"כשהגיע הזמן, החלו בני הזוג לריב. הרשל'ה ישב ואכל ולא הסתכל ולא התעניין על מה הם רבים. למחרת החליטו להגביר את עוצמות הריב, אך התגובה הייתה זהה. לבסוף שאל הבעל את הרשל'ה: 'מי צודק, אני או אשתי?' ענה לו: 'אני לא הייתי פה כשהתחתנתם, אני עסוק, אני אוכל, בקושי נותנים לי פה לישון. מה אני צריך להתערב בדברים האלה?'
"את הנמשל אתה מבין לבד", אומר הרב בבת־שחוק. "זו בעצם המציאות שלנו. אנחנו לא מתערבים. לא חשוב מי צודק ומי לא צודק – לדעתי אף אחד לא צודק – זה לא הנושא כאן. השאלה היא מה הקהילה היהודית צריכה לעשות. לקהילה היהודית יש מטרה: לקרב את היהודים לתורה ומצוות, להחזיק מוסדות חינוך ועזרה הומניטרית. זה מה שאנחנו עושים – מבוקר עד ליל.
"זה לא שאין בעיות", מדגיש הרב. "יש בעיות בוודאי, אבל זה לא נוגע לנו".
לא עומד מנגד
המלחמה ברוסיה הפכה את עבודתם של הרבנים לקשה ואינטנסיבית מהרגיל. יהודי רוסיה עצמם חלוקים בדעתם – חלקם פטריוטים רוסיים חדורי גאווה לאומית, שסבורים ש'אין עם אוקראיני' ולכן יש להגיב בצעדי מלחמה לניסיונות אוקראינה להשיג עצמאות תוך התקרבות למערב. אחרים רותחים על המצב, הופכים לקורבנותיו של משטר הסנקציות, ומבינים שככה אי אפשר להמשיך. ובתווך נמצאים הרבנים.
אז הרב לא יכול להשמיע עמדה נגד המלחמה? – אני שואל ישירות.
"בוודאי שאנחנו בעד שלום, נגד שפיכות דמים ונגד קורבנות", מגיב הרב לאזאר. "כל בנאדם, לא חשוב באיזה צד הוא, צריך להתפלל שכולם יהיו בריאים וחס ושלום לא ייפקד איש. אבל הדיבור שלנו בנושא הזה לא ישנה את המצב ויכול להפך – להראות שהקהילה היהודית היא חלק מכל הסיפור הזה. אנחנו לא חלק מהסיפור. כולם יודעים שאנחנו בקשר יום-יומי עם הרבנים באוקראינה, וגם אצלם יש מאה אחוז של הבנה שאנחנו לא צריכים להתערב. צריך לעשות הכל בשביל שאנשים לא יסבלו, אבל לא מתפקידנו להתערב בנושא הזה".
בתחילת המלחמה עמד רב חב"די מקייב עם ספר תורה וצעק לעבר רבני רוסיה: "למה אתם עומדים מנגד? אתם מסייעים לרצח!"
"אני לא חושב שהוא עשה זאת מטעם חב"ד. הוא היחיד שם שמדבר ככה. אנחנו התייעצנו עם כל המוסדות שקשורים לחב"ד. שאלנו אם מישהו חושב שיש לנו צורך להתערב בנושא הזה, וכולם אמרו פה אחד: חס ושלום, לא צריך להתערב, לטוב ולמוטב. מי נתן רשות להוציא ספר תורה ולדבר את הדברים האלה?! ומי אומר שדעתו צודקת או לא?!
"יבוא אליי מישהו ויגיד: 'איך אתה מחזק או לא מחזק את הצד הזה'. ואני אענה לו: 'מי אומר שזו העבודה שלי?' יש אנשים שצועקים על בעיות האקלים – למה אני לא צועק על זה? כי זו לא העבודה שלנו. העבודה שלנו היא לעסוק בנושאים שקשורים לתורה ומצוות.
"אספר לך סיפור. לפני יותר מעשרים שנה הייתה תקופה שאנשים צעקו עלי למה אני לא מגיב בנושאים שקשורים לדמוקרטיה ברוסיה. 'איך אתה שותק?' הם התרעמו, 'אתה רב ברוסיה, ואתה חייב לדבר על זה'. היה לחץ כבד כל כך – והתחלתי לחשוב שבאיזשהו מקום אולי יש צדק בדבריהם. אני לא חשבתי שצריך לדבר על זה, אבל מי יודע. באותם ימים הייתי בוועידת הכלכלה העולמית בדאבוס, ופגשתי שם את הסופר אלי ויזל. החלטתי לשאול לדעתו.
"בתשובה הוא אמר לי: 'מעניין שאתה זה ששואל אותי. כשאני התחלתי בפעילות שלי היו אותן טענות עלי, אנשים אמרו לי – 'אסור לך להיפגש עם פידל קסטרו'. מה עושה יהודי כשהוא נמצא בדילמה כזו? הלכתי לליובאוויטשער רבי. שאלתי את השאלה והרבי אמר לי את המילים האלה: 'בנושאים של דמוקרטיה, שאלות זכויות אדם, חופש ושלום, יש המון ארגונים שעוסקים. הנושא שלך זה מה שטוב ליהודים. אם זה קשור ליהודים – אתה צריך להתעסק בזה, ואם לא – תן לאחרים'. אותו הדבר אצלך', אמר ויזל, 'יש לך מספיק מה לעשות. אתה לא צריך להתעסק בדמוקרטיה ובכל הדברים האחרים – אתה תתעסק בדברים שקשורים ליהודים'".
'בנט החמיץ הזדמנות'
אבל אולי בקרמלין שואבים צידוק מוסרי מזה שרבני רוסיה שותקים?
'עצור, תמחק את כל התיעודים!' סופר 'משפחה' מאחורי הקרמלין, רגע לפני התקרית עם השוטרים
"יש לי תשובה פשוטה: כמה ימים אחרי תחילת המלחמה יצאתי בהודעה שאני קורא לשלום, לא אמרתי למי אני פונה. ועוד יותר: קראתי לכל המנהיגים בעולם שכל מי שיכול להתעסק בזה – שיכניס את עצמו לעניין ויעשה הכל כדי לעשות שלום, כי שפיכות דמים זה נורא ואיום. אמרתי את זה בצורה ברורה מאוד. חזרנו על זה לפני כמה ימים בזמן הכינוס. העמדה שלנו ברורה מאוד: אנחנו בעד שלום. אבל להגיד שאני נגד צד אחד או צד אחר? שמעתי כל כך הרבה סיפורים נגד אחד הצדדים. מה קורה פה בפנים, מה קורה שם. ולא ברצון שמעתי – פשוט אנשים מגיעים ומספרים. יכול להיות שזה נכון ויכול להיות שאלו פנטזיות, אני לא יודע. אילו הייתי יודע הייתי מנהיג של אחת המדינות. היו אנשים שניסו להביא לשלום והשקיעו המון כוחות, אבל לא הצליחו".
בתחילת המלחמה ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, נסע בשבת לקרמלין כדי לפגוש את פוטין. איך הרב ראה את זה?
"הייתי אז בקשר עם כל האנשים שלו. אני חושב שעצם הנסיעה בשבת היה נכון מבחינת הכוונה וגם בשביל ארץ ישראל, אבל לדעתי הוא החמיץ הזדמנות אדירה. דיברתי עם אחד מאנשיו ושאלתי – 'הוא הגיע, דיבר, נפגש. עכשיו מה הלאה?' הוא שתק. אמרתי: 'לפחות שיעשה משהו'. בנט אמר 'אני רק מוסר מסרים'. אני לא חושב שהסיבה שנפגשו איתו הייתה להעביר מסרים. אפשר להעביר מסרים בטלפון. הייתה לו הזדמנות להראות שעם ישראל בעד שלום. אנחנו יכולים להביא ביטחונות, לאסוף כמה מדינות בעולם שיתמכו בתהליך הזה, אבל שהוא יעשה משהו, ולדעתי או שהוא פחד או שהוא לא האמין בזה. הייתה הזדמנות אדירה לעשות משהו אבל היא לא נוצלה. חבל.
"אילו היו באים אלי משני הצדדים ואומרים לי 'אם תתערב אתה יכול להביא לשלום' – הייתי עושה את זה גם בשבת. אם יש סיכוי להציל יהודי אחד – אז על פי ההלכה בוודאי שצריך לעשות זאת. אבל אף אחד לא ביקש ממני, ואני לא חושב שמעוניינים לשמוע את דעתי. לא כי אני עניו גדול, אלא כי המצב כל כך מסובך וטעון, שקשה מאוד למצוא פתרון שיתאים לשני הצדדים.
"אבל להתערב כדי להראות שאני גיבור – זו לא עבודה שלנו. אם אני צריך לצעוק בשביל המצפון שלי – אני יכול לצעוק בבית. הרבי מליובאוויטש אמר פעם: 'מה זה דברים בטלים? דברים שלא מביאים לשום תוצאות'. אלה לא דברים של לשון הרע, אלא דברים שאתה מדבר ומדבר ובסוף לא יוצא מהם שום דבר. אנחנו צריכים לעשות מה שכן יביא תוצאות".
רואים את האור בקצה המנהרה?
"אני מקווה שאני לא מאלה שניתנה להם נבואה לאחר שנחרב בית המקדש. אני לא יודע להגיד מה הולך להיות. אין ספק שעל פי דרך הטבע – הסיפור יימשך הרבה זמן, כי שום צד לא מוכן ללכת אחורה. כולם מבינים שאם צד אחד ירים דגל לבן ישאלו אותו 'למה עשית את זה? למה לא הרמת את הדגל הלבן לפני חצי שנה?' כל העניין של שלום הוא לא רק שקט. המשמעות של 'יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם' היא שיש שני צדדים, ומביאים צד שלישי שמוצא את הפשרה באמצע שמחברת את שניהם. "אנחנו תמיד אומרים שאחת פלוס אחת הן שלוש. התורה ניתנה ב'ירחא תליתאה' – החודש השלישי – כיוון שהוא מחבר ומכריע בין החודש הראשון והשני. זוהי היכולת לחבר שני הפכים.
"יש פה מצב של שני הפכים. צריך לבוא שלישי שיכריע ביניהם. לדאבוננו אני לא חושב שאני הוא השלישי הזה שיכול להביא פתרון אף על פי שהייתי רוצה מאוד שיהיה פתרון. אבל כל זמן שלא יבוא מישהו שישמע את שני הצדדים ויביא לפתרון, על פי דרך הטבע זה סיפור שיימשך, ולמרבה הצער הרבה דם יישפך".
לא מאמין לחדשות
הרב מאשים את המערב שהעלה את זלנסקי על עץ גבוה?
ע"י חרבות. ממראות ההרס בעיירה חרקוב
"אני חושב שזה לא סיפור שהתחיל עכשיו. במשך שנים ראה המערב את רוסיה בתור משהו שיכול להפריע לו. זה לא סיפור בין רוסיה לאוקראינה, זה סיפור בין רוסיה והמערב. הקורבנות שסובלים באמת הם האוקראינים. הם נהיו ה'שעיר לעזאזל'. האמריקאים הקריבו אותם. האמריקאים לא מוכנים שחייליהם יילחמו, והם מקריבים את האוקראינים".
אז הרב אומר שהאמריקאים מקיזים את הדם של האוקראינים בשביל מאבק גלובלי?
"אני לא יודע אם במודע. זו לא הנקודה. הנקודה היא שכבר עשרות שנים אמריקה עושה הכל כדי שרוסיה לא תהיה מעצמה. בשביל אמריקה הימצאות של עוד מעצמה בעולם לא מסתדרת עם האינטרסים שלה. זה לא טוב לה במזרח התיכון ולא טוב לה באירופה, לכן צריכים מישהו שיתמודד איתה. עכשיו מצאו את הדרך – יש נושא שנקרא אוקראינה. הטענה שלה היא שרוסיה מתערבת במקומות אחרים, והטענה של רוסיה שאמריקה מתערבת".
ברוסיה מופתעים מכושר העמידה האוקראיני? רק בימים האחרונים רואים איך הם הודפים את הכוחות הרוסיים במזרח בצורה מרשימה.
"אני כבר לא מאמין לחדשות. יש אמת אחת והיא התורה. לגבי חדשות – כל אחד כותב מה שהוא רוצה. על אותו נושא אתה שומע שמצד אומרים כך ומהצד האחר אומרים כך, והפערים הם מן הקצה אל הקצה. אני חושב שאף אחד לא מנצח. כולם מפסידים לדאבוננו. לשני הצדדים יש אבדות קשות. אני לא יודע כמה קורבנות בדיוק יש לכל צד, אבל ברור שזה יותר ממאות.
"כמו שאמרתי, אני לא רואה צד אחד מנצח. כדי לנצח צד אחד צריך להיות הרס של מדינה. כשצד אחד אומר 'אני מוכן ללכת עד מסירות נפש כדי לנצח', והצד השני אומר 'לא יהיה סוף למלחמה עד שהצד השני יתמוטט' – לא פשוט להגיע להכרעה. אני שוב מדגיש: הנושא עצמו הוא לא רק איזה צד השתלט על איזו עיר. זהו נושא טעון שקשור לכל העולם. פעם אמרו שבמקום לערוך מלחמה בין שתי מדינות יציבו שני חיילים. הם יריבו ביניהם, ומי שינצח – המדינה שלו ניצחה. פה מדובר במעצמות שרוצות להכריע למי יש עמדה על מה שקורה ברחבי העולם. הסיבה לכך שסין ומדינות אחרות מתערבות נובעת מהמחלוקת על השאלה האם ארצות הברית מנהלת את העולם או שגם מדינות אחרות מנהלות. אתה שאלת למה אני אומר את זה – בחדשות בארה"ב כבר אמרו עשר פעמים שהאוקראינים כבר ניצחו והכל נגמר. למחרת אתה קורא את החדשות ואתה מבין שזה לא בדיוק כך".
טוב, אבל התקשורת ברוסיה מצונזרת. עוצרים כאן עיתונאים, סוגרים כלי תקשורת ומצנזרים דיווחים – אני מעיר.
"אולי יש ביקורת על מה שמראים בתקשורת החזותית. אבל בעיתונות כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה".
העיתונות פה חופשית?
"יש פה עיתונים שלא כפופים לממשל. כל איש פרטי יכול לכתוב מה שהוא רוצה. חדשות יוצאות היום מכל בנאדם. שוב, אם אתה שואל אותי מה החדשות הנכונות, אני לא מאמין בחדשות. כל הנושא של חדשות נהיה כלי. כמו שיש כלי נשק, פוליטיקה וכסף – גם חדשות הן כלי שמנצלים אותו כל אחד לאינטרסים שלו. כשאני קורא בחדשות עלי, אני אומר שאנשים בכלל לא יודעים מה אני ואיך אני. זו פשוט דרך להשפיע על אנשים.
"אם נחזור שוב ללב העניין – המצב הוא שלדאבוננו לא ברור איך זה ייגמר, כי הבעיה היא לא העיר הזאת הקטנה שנכבשה או שוחררה. זה לא שרוסיה רצתה לכבוש שטח אדמה וברגע שהיא תכבוש אותו המלחמה נגמרת. אם זה היה הנושא – היו מסתדרים עם עוד כמה קילומטרים פחות לפה ולפה. הנושא הוא אם יש לרוסיה איזושהי דעה או לא, ואם יש לאמריקה דעה במה שקורה במקומות אחרים בעולם. זו התגוששות שנמשכת שנים ארוכות, רואים אותה גם בסוריה ובמדינות אחרות".
פוטין רוצה להחזיר את ברית המועצות הגדולה. אוקראינה אומרת: 'אנחנו לאום לעצמנו'.
"השאלה היא למי יש כוח השפעה. אמריקה טוענת שבאחריותה לשלוט במה שקורה בלבנון, סוריה ואיראן. רוסיה אומרת שהיא אחראית למה שקורה בברית המועצות לשעבר. וזה הנושא: למי יש כוח להשפיע לא רק על המדינה שלו אלא גם על מדינות אחרות. לדעת הרוסים, אילו אמריקה הייתה יושבת רק באמריקה ודואגת לאמריקה ומקסימום קצת גם למקסיקו וקנדה – מדינות שגובלות איתה – הם היו אומרים: גם אנחנו דואגים רק לעצמנו. אבל אם אמריקה מתערבת בכל מקום, ולדעת הרוסים האמריקאים מתערבים באופן מאסיבי במה שקורה באוקראינה – אומרת רוסיה: 'גם לי יש לומר לגבי אוקראינה, אנחנו לא מוכנים שאתם תתערבו'.
מייחלים לשנה טובה, ללא מלחמות. הרב לאזאר מחלק דבש לילדי תלמוד התורה במוסקבה
"שוב, אני לא מצדיק ואני לא אומר שזה נכון, אני אומר רק מה שמדברים. האוקראינים רצו שכוחות נאט"ו ייכנסו לאוקראינה. ברגע שכוחות נאט"ו נכנסים לאוקראינה, אז עולה הרעיון לכבוש חזרה את קרים, ואם לכבוש בחזרה את קרים זה להתחיל מלחמה עם רוסיה. זאת אומרת מדובר במלחמה בין נאט"ו לרוסיה. לא רק מלחמה בין אמריקה לרוסיה. כוחות נאט"ו נכנסים ואומרים אנחנו נכתיב לכם את התנאים, ובתגובה רוסיה אומרת לפני שזה יקרה אנחנו צריכים לעצור את זה.
"אני לא רוצה להצדיק את זה. אני לא רוצה להגיד שאני ח"ו מבין בדברים האלה, אני ממש לא מבין. אני יודע דבר אחד: שהנושא זה לא אוקראינה. האוקראינים נפלו קורבנות כי הרוסים והאמריקאים לא הצליחו להסתדר ביניהם. היה זמן שיכלו לשבת ביחד ולהחליט איך להחליט על דברים בעולם. היום כל צד אומר אני בעל בית מספיק חזק, אני עושה מה שאני רוצה".
'נקרע מהמצב באוקראינה'
יהדות שלמה התפרקה שם… הקהילות שם נחרבו עד היסוד ואין לאן לחזור.
"הכאב הכי גדול הוא על הקהילות. רבנים הרימו את קרנן של הקהילות. לפני שלושים שנה המקום היה מדבר שומם מבחינת יהדות. ברוך השם בנו מוסדות חינוך, בתי כנסת, כוללים וישיבות, הקימו קהילות, ולדאבוננו רוב היהודים עזבו. גם אם העיר הזו תיבנה בע"ה מחדש ואנשים יחזרו, השאלה היא אם היהודים יחזרו – ומבחינה רוחנית המצב הזה הוא אסון עבורם. כי הקהילה חיברה ביניהם, הם למדו והתחזקו, והיום הם מפוזרים בכל העולם, כל אחד לבד. כשאין קהילה, זה או חברותא או מיתותא. עבור אדם מבוגר, להתחיל הכל מחדש במקום שהוא לא מכיר את השפה זה קשה. ליהודים האסון הרוחני הוא לא פחות קשה מהאסון הגשמי.
"אני מאמין שיש קהילות שממשיכות פחות או יותר את החיים. אבל אפילו אצלם, אם הילדים עזבו את מוסדות החינוך והכל התרוקן, יהיה קשה מאוד לשכנע אותם לחזור לעיר ולהתחיל את הכל מחדש. כואב".
הרב דואג למצב הרוחני של היהודים שעלו לארץ מאוקראינה שהתרופף?
"יש צוות שמנסה לעזור להם. נתחיל מזה שקיבלו את פניהם, ניסו לסדר שיגורו בסביבה יהודית בערים שיש בהן קהילה, ניסו כמה שיותר לחבר ביניהם. עשו להם מסיבות פורים, סדרי פסח, מפגשים, מחנות, שבתונים ועוד. אבל צריך לדעת שלדאבוננו, ישנם ארגונים שפועלים במגמה שאלה שעזבו את הקהילות אוקראינה לא יהיו קשורים יותר לקהילה. היה לנו חלום להקים כפר לכל קהילת ז'יטומיר בארץ. להקים קהילת חרקוב בארץ. שידעו שיכולים להגיע לשם. אבל המטרה של הארגונים לדאבוננו היא לפרק אותם".
אילו ארגונים?
"לא רוצה להגיד שמות".
אפשר לומר שמדינת ישראל לא רוצה שיהודי אוקראינה יחיו בארץ בצורה מגובשת?
"אם אתה שואל אותי, אחת הבעיות הגדולות בארץ היא שאין הבנה מה החשיבות של קהילה. נושא של קהילה כקהילה אין בארץ. יש בתי כנסת, יש יהודים שבאים לבתי הכנסת, מתפללים וחוזרים הביתה. אבל לא מרגישים מה שיש בגולה, בפרט פה ברוסיה ואוקראינה שהקהילה היא כמו משפחה. זה לא מתבטא רק בחינוך אלא גם בעזרה הדדית, באירועים, מפגשים, דיונים. בארץ כל אחד גר בדירה שלו, פוגש בן אדם ברחוב ולא אומר לו שלום, כי הוא לא חלק מהקהילה שלו, הוא עוד יהודי. אני חושב שברוב המקומות בחוץ לארץ יהודים מרגישים חלק מקהילה.
"אתן דוגמה: פה כשמישהו חוגג יום הולדת הוא מזמין את כל הקהילה. עורך חתונה – מזמין את הקהילה. צריך עזרה בעסקים – פונה לקהילה. קהילה היא לא איזשהו מקום שבאים להתפלל שחרית, מנחה ומעריב. זה מקום שעוזר לך בגשמיות וברוחניות. אתה צריך שידוך לבן שלך? אתה פונה לקהילה שיעזרו לך למצוא שידוך. בארץ זה לא קיים וזה מכוון, כדי שלא יתארגנו ויתחברו ותהיה להם דעה יחידה ושלא יהיה להם כוח. להפך, שכל אחד יהיה איש תחת תאנתו ותחת גפנו".
מה הסיבה שיהודים רוסים שבאים לארץ מפתחים לעיתים שנאה ליהדות ומצביעים בשיעורים גבוהים למפלגות אנטי דתיות?
הדעות חלוקות, אבל שלום הקהילה קודם לדיפלומטיה העולמית. בשיעור במארינה רושצ'ה
"כי אף אחד לא מראה שדואגים לו בגשמיות. לא מתעניינים – מה המצב שלך? איך אתה מתמודד עם חינוך הילדים? בקהילה נורמלית יודעים מה מצבו של כל אדם. לפני ראש השנה ישבתי עם היהודים ואמרתי שכמו שיש קמחא דפסחא לפסח, יש אותו דבר גם לפני ראש השנה. יש הלכה ברמב"ם, על סמך דברי הגמרא בחולין דף פ"ג שצריך להזהיר את מי שקונה פרה לגבי 'אותו ואת בנו'. אבל יש כמה ימים בשנה שבהם מי שמכר פרה, מותר לו למכור את בנה באותו יום. אחד מהימים זה ערב ראש השנה, כי יש את העניין של 'אכלו משמנים'. לראש השנה צריך סעודה מיוחדת, אחרי הצום צריך לאכול. אנחנו צריכים לדאוג לכל יהודי שנמצא פה בקהילה. הכרזתי: אם מישהו מכיר אדם שצריך עזרה לתשרי אנחנו בע"ה נעזור לו, דרך מרכז החסד היהודי 'שערי צדק' שנמצא כאן בסמוך, אשר דואג לאלפי יהודים נזקקים ברוסיה. מי שקשה לו אנחנו עוזרים לו.
"בארץ, בשונה מכאן – יש ארגוני חסד שעושים עבודה נפלאה, אבל להגיד שאנחנו יודעים ברגע האמת מה קורה לאדם שחס וחלילה נהיה חולה? כאן אדם אחד נכנס לבית רפואה – מייד מקבל טלפון, יודע לאן לפנות, ו'הביקור חולים' מביא אוכל ועזרה, מביא רופא, מפעיל קשרים. בארץ החלום היה כן לבנות קהילות כאלה, אבל השיטה בסופו של דבר הייתה דווקא שיהודים לא יהיו בקהילות. לא חשוב אם אלה יהודי תימן או ז'ימוטיר או מרוקו. הרצון היה שכולם יתערבבו עם כולם".
טרגדיה רוסית
הפעם הנוספת שבה הרגשתי את מצב המלחמה – הייתה כאשר התהלכתי ברחוב טברסקאיה (Тверска́я у́лица) – הרחוב הראשי של העיר מוסקבה, בירת רוסיה. זוהי שדרה רחבה – בחזות מודרנית מוחלטת, כמו כל בירה אירופית מתקדמת. היסטורית, שימש הרחוב כדרך עליה נסעו קיסרי רוסיה מפטרבורג אל הקרמלין. הדרך הייתה עוברת בעיר טבר, ועל שמה קרוי הרחוב. כיום נראים כאן בניינים רבים בסגנון סטאליניסטי, אשר מאפיין את הרחוב של היום.
התמקמתי מול בניין עיריית מוסקבה, בכיכר טברסקאיה פלושאד, ליד פסלו של יורי דולגורוקי – הנסיך הרוסי מהמאה ה-12, הנחשב למייסד העיר מוסקבה. התבוננתי סביבי וראיתי לא מעט חנויות שסגורות על מסגר ובריח, וניכר שרגל אדם לא דרכה בהם במשך חודשים. ביררתי מה העניין, והתברר שזוהי תוצאה של חרם הסנקציות הבינלאומי. המותגים הבינלאומיים, דוגמת H&M, ZARA, מנקדונל'ס ועוד – סגרו את סניפיהן ברוסיה.
כל העולם מדבר על יהודי אוקראינה, פחות מדברים על יהודי רוסיה. למעשה גם עליכם עובר גל מאוד לא פשוט, מה עובר על יהודי רוסיה מתחילת המלחמה?
"המצב הכלכלי פה נורא ואיום".
במה זה מתבטא?
"לפני תחילת המלחמה – שמונים אחוז מהתרומות היו ממקומיים. קיבלנו קצת עזרה חיצונית, אבל זה הגיע רק לעשרים אחוז. יש פה אנשי עסקים שב"ה הצליחו מאוד. כמו שהסברתי רוב האנשים האלה נתונים עכשיו לסנקציות, והנושא הזה גם לא מובן. החליטו שמי שצריך לסבול הוא כל אזרח רוסי, לא אנשי הממשל. עד שכל רוסי לא יסבול המערב לא יגיע למטרתו. דרך אגב, אני שמעתי מאנשים במערב שזו הייתה הטעות של המערב. אם היו הולכים נגד הממשל אולי העם הרוסי היה אומר אנחנו לא רוצים מלחמה. אבל אם לא נותנים ויזות לרוסים, סוגרים טיסות ובנקים, אז בעצם מכריזים מלחמה נגד כל רוסי ורוסי – וברגע שרודפים אותך אתה מתקומם. כעת כשאין לנו תרומות הקהילה כולה במצב קשה – לא רק המוסדות, אלא גם אין עזרה הומניטרית לאנשים, למשפחות נזקקות ולקשישים. אנשים סובלים, ועם זאת אנחנו רואים ניסים.
"לפני שנכנסת היה פה אירוע של הצעירים. הגיע אחד הידידים של הקהילה שמנסה לגייס עזרה, וסיפר שהוא פגש אישה והתחיל לדבר איתה, והיא הביעה נכונות לעזור לקהילה. היא גם סיפרה מה המניע שלה: היו לה שתי סבתות, ושתיהן קיבלו עזרה מהקהילה. אחת הייתה קטועת רגליים מהמלחמה וקיבלה סיוע באוכל וניקיון, והשנייה קיבלה אוכל לחגים ושבתות. באותן שנים היא הייתה ילדה צעירה ואמרה שאם יום אחד תהיה לה אפשרות היא תעזור לקהילה בחזרה. היום היא הייתה פה, סיפרה את סיפורה בבכי ואמרה 'היום אני יכולה להחזיר לקהילה מה שנתנו לסבים והסבתות שלי, הקהילה עזרה להם'.
כאלה סיפורים נותנים עידוד ענק בתוך כל הקושי הכלכלי שאנחנו מצויים בו".
איך מתבטא הקושי? קשה לשלם משכורות לאנשי צוות?
"ב"ה הצלחנו עד עכשיו לא לעכב את המשכורות, אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה בעוד חודש. כל חודש רואים ניסים גלויים. למשל, התקשר אלי יהודי מאמריקה ואמר 'אני בטוח שהמצב קשה ורוצה להעביר תרומה'. מאיפה ולמה? ובגלל הסנקציות, לא קל ליהודי אמריקאי להעביר תרומה".
ערוץ ישיר לקרמלין. בלשכתו במארינה רושצ'ה. לדברי הרב, הוא שוקל לפנות לקרמלין בקש לאומן.
איך עושים את זה טכנית?
"כיוון שכולם יודעים במה אנחנו עוסקים – עוזרים לנו, גם הבנקים. כולם יודעים שחשוב להחזיק את הקהילה שלנו. אבל יש גם כמה וכמה יהודים יקרים שאמרו לי 'הייתי ברוסיה ראיתי מה שקורה, אני חושב עליך כל יום', והם תומכים בנו. בלי היהודים האלה היינו סוגרים את המוסדות. בזכותם ברוך השם לא צמצמנו את הפעילות".
לא חושש מגירוש
שאלתי את הרב הראשי:
יש יהודים שרוצים לעזוב את רוסיה עכשיו?
"יש המון שרוצים לקבל דרכון ישראלי. קיים תור ארוך מאוד רק לקבל הזמנה ללשכת הקשר של השגרירות – מחכים שנה בתור הזה. האם הם מוכנים לעזוב את רוסיה? אני לא מאמין שהם מוכנים לעשות זאת כל כך מהר. אנשים רוצים ביטחון, שיהיה להם דרכון למקרה הצורך. אני מעריך שהם יקבלו דרכון וימשיכו בחיים הרגילים. אנחנו לא רואים גל גדול של עלייה. אין ירידה במספר החברים בקהילות.
הרב מרגיש את מה שהרגישו רבנים לאורך הדורות שבסופו של דבר אנחנו בגלות ויש מקומות שלא צריך לדחוף את האף ולהתערב כי אנחנו צריכים לדאוג לקהילה שלנו?
"בגלות אני בוודאי מרגיש, וזה כבר מזמן, בלי קשר למצב עכשיו. אם הייתי בטוח שמה שאני חייב לעשות זה לצאת בפומבי לטובת אחד מהצדדים ולהביע את דעתי הייתי עושה את זה. אין שום דבר שמונע ממני מלעשות זאת".
שום דבר לא מונע?
"אספר לך סיפור. בתשט"ז הרגו חמישה תלמידים בישיבה בכפר חב"ד. יש מכתב שהרבי מליובאוויטש כתב לעסקן ר' פנחס אלטהויז שרצה להעלות את הנושא בעיתונות האמריקאית. הרבי כותב כמה סיבות למה לא כדאי ושזה לא יעזור וכו', ולהפך – זה יגביר את המוטיבציה לצד שכנגד. והעיקר, הדאגה לאלפי תלמידים ותלמידות שנמצאים במרוקו ובתוניסיה, שברגע שיתפרסם הדבר הזה בארה"ב זה יסכן אותם.
"בחזרה לימינו – השאלה הראשונה היא אם מה שנדבר עכשיו בעד או נגד, לא חשוב, זה יביא חלילה סכנה ליהודים של רוסיה או אוקראינה. מה שאנחנו לא נגיד – יכול להביא סכנה. זו השאלה – אם יש לי אינטרס להראות שאני גיבור ואני יכול להגיד משהו מאיזה צד שלא יהיה. אני יכול מחר בבוקר לצאת בהודעה לעיתונות שום דבר לא יקרה לי".
האומנם? הרי גירשו מפה שלוחים ורבנים לאורך שנים.
"נגיד שהייתי הולך במסירות נפש והיו מגרשים אותי – בעצם אי אפשר לגרש אותי כי אני אזרח רוסי – אבל מבחינת העיקרון, אני לא חושב שזו העבודה שלי. מה שלא נגיד, אם זה בעד או נגד, עלול חלילה להזיק ליהודים או ברוסיה או באוקראינה או ליהודים בכלל. מה לנו ולסיפור הזה? למה אנחנו מעורבים בזה? זה לא סיפור שקשור ליהודים. הייתה מלחמה בארגנטינה שארה"ב התערבה בה, היהודים היו צריכים להתערב? למה יש מחשבה שיהודים צריכים להיות מעורבים בכל דייסה שמתבשלת בכל מקום בעולם?
"יש דברים שבהם לא צריך להתערב, שלא טוב לנו להתעסק בזה, לא טוב לנו העניין. האם יש מישהו שעוצר אותי מלעשות את זה? אף אחד. אבל כשאני סוגר את העיניים וחושב מה השליחות שלי, מה הקב"ה רוצה, מה ההלכה אומרת, מה הרבי ששלח אותי לפה רוצה שאני אעשה, אני בטוח שאני לא צריך לצאת בהודעות ולהזיק. דרך אגב, רבנים שדיברו הזיקו. אני יודע בפועל שהיה נזק ליהודים".
באיזה מובן?
"אני לא רוצה לספר".
נזק ליהודים ברוסיה?
שלושים וחמש שנים של בנייה בעמל ויזע. בניין מרכז הקהילות היהודיות ברוסיה
"לא אמרתי ברוסיה. אבל מהדברים שדיברו – נגרם נזק ליהודים. היו רבנים שחשבו שהדבר הנכון הוא לצאת ולהתראיין נגד המלחמה – אבל אני לא יודע עם מי התייעצו. הייתי רוצה מאוד לדעת מי הרב שפסק להם שככה צריך לעשות, והייתי רוצה לדבר איתו, כדי לשמוע את דעתו. אולי אני טועה. תביא לי רב אחד שפוסק שרבנים צריכים להתערב בנושא כזה. תביא לי דוגמה אחת בהיסטוריה לכך שרב אחד פסק שכאשר מלכויות מתגרות זו בזו – יהודים צריכים להביע דעה ולהתערב במלחמה. לא היה דבר כזה. אם אני טועה, אדרבה, שמישהו יגיד לי. זו הייתה התפיסה של היהודים: הם תמיד התפללו כל השנים לשלום המלכות ברוסיה, זה מופיע בסידורים (בסידור 'תורה אור'). זהו פסוק מפורש בירמיה: 'וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ד', כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם'.
"יהודים הגיע לפה מאיראן. היות שיש מתיחות בין איראן לישראל הם צריכים להתערב? הם צריכים שישמרו תורה ומצוות שמה, שהקהילות ימשיכו לתפקד, שבתי הספר ימשיכו להתנהל ושהמקוואות ימשיכו לפעול. אם יתערבו זה יהיה סופם. מי ביקש מהם להתערב?!"
הטעות של ישראל
העובדה שמדינת ישראל מתבטאת נגד רוסיה – זו גם טעות?
"אני חושב שזו טעות. כי לישראל יש הרבה נושאים שרוסיה יכולה לעזור לה בהם, ואם היא תתערב רוסיה יכולה חלילה שלא לעזור. אז למה להתערב? מדוע ישראל הפכה לנושאת הדגל של הדמוקרטיה בעולם? יש מספיק מדינות שעוסקות בזה".
העובדה שזלנסקי יהודי והוא הפך לסמל של המלחמה, משפיע על איך שהמלחמה נתפסת ברוסיה?
"ברוך השם שלא. הנושא הזה לא עלה בכלל".
שר החוץ הרוסי התבטא בצורה מזעזעת כשאמר שלהיטלר ימ"ש היו שורשים יהודיים.
"כשהוא אמר את זה – אני הייתי הראשון שיצא נגדו. ואז פוטין התקשר לראש הממשלה והתנצל. זו הייתה הפעם הראשונה שפוטין היה צריך להתערב ואמר שמה שאמר שר החוץ אינו נכון".
יש כאלה שהשוו בין פוטין לצורר הנאצי. יש לזה מקום?
"ההשוואה מופרכת. הצורר הנאצי היה אנטישמי בדם. לפוטין יש כבוד והערכה לעם היהודי. היום ברוסיה הקהילה משגשגת, המוסדות פורחים ויהודים מרגישים בנוח – ואין ספק שכל זה בזכותו. הנושא שאני עוסק בו הוא העם היהודי, ואני יכול להגיד שמה שהנשיא פוטין עשה לא היה בהיסטוריה של רוסיה. לא היה מנהיג שעשה כל כך הרבה למען העם היהודי".
ממה זה נובע?
"אני אף פעם לא שאלתי אותו, יכול להיות שזה קשור לילדות שלו. הוא מכבד את העם היהודי. הוא מכבד את מה שהעם היהודי עשה ועושה".
האם אומרים שהם נגד הנאציזם באוקראינה. הם מערבים את היהודים לתוך הקלחת הזאת. זה הנרטיב הרוסי. זו רטוריקה שמקובלת על הרב?
"אני לא חושב שהכוונה היא נגד יהודים. אני לא חושב שיש שם נאציזם בכלל. נאציזם זה לא רק נגד היהודים, נאציזם זה כשמישהו גזעני נגד מישהו אחר. במקרה הזה אני חושב שהנאציזם הוא נגד הרוסים יותר מאשר נגד היהודים. אף אחד לא אומר שיש שבאוקראינה נאציזם נגד יהודים, יש שם קהילות שמשגשגות. אבל הצורה שהתייחסו לרוסים, אני חושב שבעיני הרוסים היא התנהגות נאצית. אני חושב שזו הכוונה שלהם. הנושא היהודי לא עלה פה לדיון. אף אחד לא מערב את היהודים בו. ואני מקווה שככה יהיה בהמשך".
שלא יירו באומן
לסיום: חסידי ברסלב נוהגים כל שנה לנסוע לאומן, מצד אחד יש להם מסורת והם מוכנים למסור על את הנפש. מצד שני – יש חשש סכנה. מה הרב אומר, האם אפשר לצפות שפוטין יתחשב?
מארש הניצחון. שירת 'מארש נפוליון' לאחר תפילת נעילה במרינה רושצ'ה
"מצד 'ונשמרתם' בוודאי אדם צריך לדאוג. אפילו על דברים אחרים לא צריך למסור את נפשנו. גם על נסיעה לצדיק, כמה שזה דבר חשוב מאוד מאוד, לא צריך להכניס את עצמו חס וחלילה לסכנה. אם מישהו יפנה לפוטין ויבקש שבארבעת הימים האלה לא יתקיפו את אומן יכול להיות שזה יעזור. אני לא יודע. אני לא יודע אם האוקראינים מוכנים שבימים האלה יהיה שקט. יכול להיות שצריך לפנות למנהיגים בעולם ולבקש שלקראת ראש השנה, ימים שבהם מגיעים אלפי יהודים להתפלל כבר עשרות שנים, ייתנו להם את האפשרות להיות שם, ושחלילה לא יהיה ירי. יכול להיות שיצליחו".
הרב יכול לשקול פנייה כזאת לקרמלין?
"היו אלי המון פניות בחודשים האחרונים על כל מיני דברים והפעלנו את הקשרים שלנו כדי לעזור בהמון דברים. אני לא הולך לספר. הצלחנו לעזור בקשרים. שוב, בעניין אומן, אני לא יודע אם יש רצון כזה".
אם יפנו לרב הרב מוכן לעזור?
"כן. חשוב שתהיה גם הבנה בצד השני. אי אפשר שרק צד אחד יקבל אחריות לזה. אפשר למשל להכריז על הפסקת אש לארבעה ימים כדי שאנשים יוכלו להיות באומן ולחזור הביתה. מכניסים אותם ומוציאים. בזמן הקורונה אמרתי שאין שום בעיה שיגיעו במטוס, יכניסו אותם באוטובוסים ויחזירו אותם באותם אוטובוסים. הבעיה היא שמתחילים להסתובב. אף אחד לא מוכן לקבל אחריות לכל מי שיבוא. אבל אפשר להחליט שעושים מסדרון, נכנסים ויוצאים ובזמן הזה עושים הכל".
זה לא יגרום אנטישמיות בתוך אוקראינה, שהיהודים מסתדרים בזמן מלחמה, ואז נגמר החג היהודי והמלחמה חוזרת?
"אני חושב שלכולם יהיה טוב שיהיו כמה ימים של שקט. יראו שיש הידברות, שאם יכולים להסתדר ארבעה ימים בלי מלחמה אז אולי אפשר להסתדר בכלל. אני לא חושב שזה טוב ליהודים, זה טוב לכולם. דבר נוסף – אם יהיה חג למוסלמים אנחנו גם מוכנים לעזור".
יש עכשיו ניסיונות לנצל את מצב המלחמה והסנקציות העולמיות כדי לחלט נכסים רוסיים במסגרת המשפט שמתנהל בין אגודת חסידי חב"ד בארה"ב לשלטונות הרוסיים סביב 'אוסף שניאורסון'. יש עורכי דין שנכנסו עכשיו לעניין והם רוצים להטיל עיקול על נכסים רוסיים מחוץ לרוסיה. הרב תומך במהלך הזה?
"אני לא תומך בזה. אני הראשון שחושב בכל יום מה אפשר לעשות כדי שהספרים ייצאו סוף סוף, ואם היה אפשר לעשות יותר הייתי עושה מעל ומעבר. הרבי הביע את דעתו כמה פעמים שאי אפשר ללכת עם הרוסים בכוח, זה לא הולך. אני חושב שהמצב של היום מראה את זה יותר ויותר. אם אתה רוצה להשיג משהו מהרוסים תמצא שפה משותפת. אל תלך איתם ביד חזקה".
ועם זאת – הרבי מליובאוויטש שלח משלחות כל הזמן כדי להחזיר את האוסף לארצות הברית.
"לפי עניות דעתי – הרבי מליובאוויטש שלח משלחות בשביל לדבר. אני מכיר המון סיפורים מבפנים שמלמדים עד כמה הרבי רצה שימצאו דרך, אבל ללכת ביד חזקה הוא לא הסכים. הרבי אמר 'בסוף ייתנו את הספרים בחיוך'. הוא רצה שהם יבינו שזה לטובתם. אם רוצים להראות מי יותר חזק ומטילים סנקציות – לדאבוננו הניסיון של עשרות שנים הראה שזה לא עוזר. הרבי צעק נגד הפגנות, כי ההפגנות האלה לא מביאות לשום מקום".
זאת אומרת, הרב חלוק על אלה שפועלים בדרך אקטיבית?
"אני פועל כאן כבר שלושים וחמש שנה, ואין דבר אחד שלא הצלחנו לסדר בדרכי נועם ודרכי שלום. כשמראים להם שזה לטובם מביאים תוצאות, אבל כשמנסים להראות מי יותר חזק וכשאומרים להם אתם תשמעו לנו ואנחנו נכתיב לכם, אז הרוסי נהיה יותר חזק. כי לתפיסתו, 'אם אתה רוצה להכריח אותי לעשות משהו אני דווקא לא אתקפל, כי מחר תכריח אותי לעשות עוד משהו נגדי'. הרוסי לא מוכן להתקפל בשום דבר. בזמן מלחמת העולם השנייה שלושים מיליון רוסים הלכו נגד היטלר כי לא רצו להתקפל. זו הסיבה היחידה. הכבוד הרוסי, הגאווה, הביטחון והחוזק".
מנגד הם אומרים באמריקה, שהעובדה שהסכמתם להעביר את הספרים למוזאון ניקתה את המצפון של הרוסים.
'תראה לי בהיסטוריה מקרה של מלכויות מתגרות ורבנים מתערבים'. הרב לאזאר בריאיון ל'משפחה'
"אנחנו לא הסכמנו להסדר, זה לא נכון. מה שהקרמלין עשה, והם אמרו כמה וכמה פעמים, אנחנו החלטנו להעביר את הספרים שבמוזאון שלנו למקום אחר. ההחלטה הזו היא החלטה שלהם, הם לא שאלו לדעתנו לא שאלו אם אנחנו מסכימים או לא. אלה ספרים שלהם, ונכסים שלדאבוננו בינתיים בידיים שלהם. זה לא שלנו. כמו שהם ניהלו את הספרייה בכתובת הקודמת, עכשיו הם מנהלים אותה בכתובת אחרת, וזה לא בשליטתי, לא בהחלטתי, לא שואלים לדעתי. הם הודיעו אנחנו החלטנו להעביר מהכתובת הזאת לכתובת אחרת. מה אנחנו צריכים לעשות, להגיד אין לכם רשות?!"
מייחל לשלום
לסיום, הרב נמצא פה כבר שלושים שנה, מתוכן היו שנים מאוד סוערות. זו התקופה הכי סוערת בכל שנות כהונתו של הרב. איך מצליחים לתמרן תחת הקרמלין שאנחנו יודעים שלא תמיד הוא קל לבין קהילה שמצפה לפיו של הרב?
"אנחנו מתפללים כל בוקר 'ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון'. ליהודי יש בחירה חופשית, כל רגע יש לנו בחירה לעשות את הטוב וחלילה את ההפך. לפעמים קשה מאוד מאוד לכוון לרצון של הקב"ה ולעשות את הדבר הנכון. אני חושב שהדבר הראשון הוא לשים את עצמך בצד, לא לחשוב מי אתה, מה אתה חושב ומה יהיה לטובתך, אלא לחשוב מה רצון השם ומה טובת היהודים. וכמו שאמרתי, לפעמים זה מאוד מאוד קשה, כי לבן אדם יש תמיד אינטרסים אישיים. צריך לשים את זה בצד ולהסתכל מה אומרת ההלכה, מה אומרת דעת תורה, מה אומרת התורה בכל מצב. זה לא קל. מתייעצים עם רבנים, מתייעצים עם אנשים אחרים שאין להם פניות בדבר, ומנסים לעשות את הדבר הנכון. צריך סייעתא דשמיא שלא תצא תקלה מתחת ידינו".
אם בכל זאת הנשיא פוטין ישאל את הרב מה הרב סבור לגבי המשך המלחמה, מה הרב ימליץ לו?
"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. כל המטרה שלנו היא לשים שלום, ואין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. ודאי שאני אומר את זה כל יום ואני אחזור באוזניו על הדברים האלה, שהברכה הכי גדולה לכל מדינה בעולם היא על ידי שלום. צריכים איכשהו למצוא את הפתרון שיהיה שלום אמיתי, שלום בר קיימא. בשביל שלום לא מוכנים להפקיר חיים של אנשים. אני חושב שבארץ יודעים את זה טוב מאוד, אף אחד לא מוכן להסכם של שלום בשביל קצת נייר…
"המטרה שלנו היא שלא יהיו קורבנות ולא תהיה שפיכות דמים. כל העניין של הגאולה הוא להביא שלום לכל העולם 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה', ובאמת אנחנו צריכים לעשות את כל מה שאנחנו יכולים לעשות היום כדי שנזכה לגאולה.
"אנחנו עומדים ערב ראש השנה, זמן של 'על המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום'. אני פונה לכל יהודי העולם שיתפללו בראש השנה שנזכה לשנה של שלום בעולם, שאף אחד לא יינזק, והעולם כולו יזכה כבר לגאולה'", מסיים הרב בנימה מלאה תקווה. [
יום הולדת ברוסיה
בהשגחה פרטית, היום שבו אני מבקר ברוסיה – הוא ט"ז באלול, יום ההולדת שלי. אני משתף בפני הרב הראשי לרוסיה את התהייה שלי על אודות הסמליות שבדבר, והאם זה המקום האידיאלי לבלות בו יום כל כך משמעותי, והרב לאזאר, כמו מנהיג אמיתי – נענה באופן מיידי: בוודאי. זכית להזדהות עם אחיך היהודיים ביום כזה. יש דבר חשוב יותר שיהודי יכול לעשות ביום-הולדת?
הרב הראשי מזמין אותי להצטרף למעמד סיום הש"ס ב'ישיבת תומכי תמימים' ברוסיה, שעורך הערב ראש הישיבה, הגאון רבי משה לרמן, חתנו של הגר"ב לאזאר. אנו עושים דרך שאורכת שעה, עד לעיר איסטרה ששוכנת בפרוורי מוסקבה.
בדרך אנו פוגשים שלטים מאירי עיניים, סביבם בלונים ופרחים – המציינים את המספר 875. מתברר כי בשבת האחרונה נערכו ברוסיה חגיגות לרגל שמונה מאות שבעים וחמש שנים לייסודה של מוסקבה. ואם בכל שנה החגיגות גדולות – השנה, בעיצומה של המלחמה, פטריוטיות לאומי הוא כלי חשוב בעידוד רוח העם נוכח הסנקציות והבידוד העולמי, והחגיגיות מורגשת במידה גבוהה.
אחרי שעה אנחנו מגיעים לגן-עדן עלי אדמה רוסית.
יהדות במסירות נפש. בטקס לכבוד ה-9 במאי
אין לי הגדרה אחרת כלפי מקום שמבודד מכל העולם שסביב. שומר שמוודא את זהותנו פותח את השערים, ואנחנו נכנסים לתוך קמפוס ענק ומבודד מחוץ למקום יישוב. כמו עוד שטחים ברחבי ברית המועצות שימש שטח הישיבה בעבר למחנה נוער של תנועת ה'פייונרים' שכונתה גם 'קומסמול'. כיום משמש המקום כישיבה-קטנה לבניהם של הרבנים וה'שלוחים' מרחבי רוסיה.
המלחמה לא מעניינת אותם – הם עסוקים במלחמתה של תורה. וכעת הם חוגגים עם ראש ישיבתם את סיום הש"ס הפרטי שלו, בשילוב התוועדות לרגל 125 שנה לייסודה של רשת ישיבות 'תומכי תמימים'. אני מציין בהתפעמות כי הישיבה הזו – ממוקמת הכי קרוב למיקומה המקורי של הישיבה בעת היוסדה – בעיירה ליובאוויטש שברוסיה, מרחק חמש שעות נסיעה.
העדינות והטהרה על פניהם של למעלה מ-80 הבחורים העטויים קסקט רוסי טיפוסי – קשים להגדרה במילים. כל הווייתם – לימוד תורה והנהגות חסידות. אני מכיר ישיבות שמחולקות למצוינים ובינוניים – מעולם לא ראיתי ישיבה שכל תלמידיה מצוינים, וסהדי במרומים – זו ההרגשה שעימה יצאתי לאחר שעות של שהייה במחיצתם במעמד סיום הש"ס שעבורי באופן אישי הפך 'התוועדות יום הולדת'. הנגינה, ההקשבה, הדרך-ארץ, כל אלו גרמו לי לחוש קנאה על שאני כבר לא בגיל הישיבתי – אולי הייתי שוקל להתקבל לישיבה באיסטרה.
הגשמיות שעומדת לשירותם – הלוואי כמותה בכל ישיבה בעולם, וזאת למרות הסנקציות והמיתון הרוסי שנותנים את אותותיהם בכל תחומי החיים, כולל בקהילה היהודית. התקרובת הבשרית מוגשת בכלי זכוכית מהודרים וחדרי הפנימייה בהחלט שמתקרבים לסטנדרטים של מלון.
באורח פלא, הרב לרמן מסיים את הש"ס דווקא ממסכת 'נדרים', וכשהוא אומר את המילים האחרונות במסכת – 'מים גנובים ימתקו' – אני מזכיר את הסיפור על ראב"ד ירושלים הגאון האדיר רבי זעליג ראובן בנגיס זצוק"ל, שסיים את הש"ס כולו אחת לשנה, והיה מציין זאת באמירת 'הדרן' וקדיש בלבד. פעם אחת ביקש לערוך סעודה גדולה וחריגה לרגל סיום הש"ס. משנשאל מה יום מיומיים – הסביר כי זהו סיומו של ש"ס שנלמד ב'דקות גנובות': בהמתנה לברית מילה וסידור קידושין, בדקות הקטנות והאבודות האלה, בהן היה פורש הצידה עם גמרא קטנה וגומע עוד כמה דפים. "עכשיו", אמרתי לתלמידים, "ה'ראש ישיבה' שלכם חוגג את ה'מים גנובים' שלו".
