פתאום היא מצאה את עצמה מתמודדת מול התקפי חרדה משבשי חיים. אבל ‘היא’, אנונימית אחת, לא הסכימה לתת לחרדות לשבש את חייה, ויצאה למסע טיפולי בין שיטות וגישות | היעד היה ברור: נפש בריאה, חזקה ושמחה. אבל הדרכים אל היעד הזה? היו הרבה פחות ברורות. כל כך הרבה דרכים יש, וכל אחת מהן מציעה מסלול אחר, באורך אחר ורמת אתגר אחרת. באיזו מהן תבחר? האם בין כל הדרכים יש גם קיצורי דרך, שיקפיצו אותה אל היעד בצ’יק צ’ק? | בואו לקרוא על מגוון טיפולים פחות מוכרים, ואולי למצוא את המסלול שיהיה נכון לכם | מסע בין דרכים
אל תלעגו לה. בכל פעם היא מוצאת רובד נוסף בנפשה שהיא רוצה לרפא. זה ראוי להערכה.
אם בכל זאת תלעגו לה אחרי שהיא סופרת 1 או 2, היא כבר תקבל אתכן בסבר פנים רגועות יותר. יהיו לה כלים, נשימות וטבלאות, כך שהיא אפילו לא תתפרץ בכעס ולא תסמיק.
אם תלעגו לה אחרי שלבים נוספים, היא תתכנס בתוך עצמה, תבדוק איפה זה פוגש אותה, אולי תושיב אתכן על הכיסא הריק.
אחר כך, אחרי שהיא תעבור לעומקים מוצפנים יותר, יש סיכוי שתידבקו: הצחוק שלכן, אם תמשיכו לצחוק, ינותח באזמל שלה. חלקים לא מודעים שלכן ייפרסו לפניכן כמו קוד צופן מרתק.
מעניין אם תצחקו, אם תפחדו, אם תעריכו, אם תלעגו, אם תירתעו, אם תתאכזבו, אם תתביישו. כל מה שתרגישו יהיה הדרך של הנפש שלכם לספר לכם עוד קצת עליכם ועל העבודה שלכם בעולם.
כאן הטעמנו רק על קצה המזלג, ואידך – זיל גמור.
ורק סיפור קטן כדי להוריד גבות, אם הן תעלינה: כשהייתי ילדה, אבא שלי הציץ במחשבון המדעי שהחזקתי ושאל אותי על משמעותה של הפאי הקטנה. הסברתי לו בגאווה מסוימת שמדובר בכפתור שמחשב את היחס הקבוע בין היקף המעגל לקוטרו. אבא שלי התפעל מהשכלול אבל שאל אותי: ככה, בלחיצת כפתור את עושה את כל החישוב הארוך והמסובך שמופיע במסכת סוכה דף ח? למה שלא תלמדו את הגמרא במקום ללחוץ על כפתור ולעשות חיים קלים למוח?
הסומק עדיין מציף אותי, מציב אותי על קרקע המציאות הזו: פעם היו יושבים בבתי מוסר, מחפשים את הנפש ואת פגמיה, חורשים את שדות הלב בחברותא, בבדידות או בקבוצה. היום אנחנו מתקשים לערוך את החשבון השלם שבמסכת זו או בספר מוסר אחר, צריכים למצוא דרך קלה יותר להביא מזור לנפש.
טוב, זה לא בדיוק ללחוץ על כפתור, בכלל לא, אבל זה לפעמים למצוא קיצור דרך אל המציאות הבהירה: כשאדם מכיר את נפשו, הוא מוכן עם כלי העבודה לחריש עמוק, לחבור לחלקים טובים יותר בתוכו פנימה. ולפעמים אנחנו רוצים להכיר את הנפש שלנו מהר יותר וקל יותר מאשר לעבור עמל רב שנים.
לכן בכתבה הבאה נסקור מספר דרכים לריפוי אפשרי. נחקור איך נולדו ולמה הן עשויות להתאים. אולי נגלה שכן, יש קיצורי דרך גם ליעדים כל כך קריטיים כמו בריאות הנפש. ואולי נגלה שלא תמיד נכון לקצר תהליכים. כן, כנראה שבסוף נגיע למסקנה הנכונה שאי אפשר להקיש מאדם לאדם וממקרה למקרה. כל אחד צריך למצוא את דרכו המיוחדת, זו שטובה לו.
שנתחיל לערוך היכרות עם הדרכים המוצעות?
לאפשר לנפש להיפתח
היפנוזה
זה היה יום קיצי במיוחד כשהיא הבינה שזה… בלתי אפשרי. הרופאה אמרה לה מזמן שאם היא תמשיך ככה היא תגיע לגיל ארבעים עם לחץ דם גבוה וכולסטרול מסכן חיים, אבל ההפחדה לא עזרה לה להפחית את כמות השוקולד. גם לא הנשימה המאומצת במדרגות לקומה שנייה, ולא המלתחה שהיא חייבת לחדש כי כלום לא נסגר עליה.
מה ששבר את הגב שלה היה הקיץ והזיעה שלא נתנה לה מנוחה, בזמן שאנשים אחרים שהלכו לצידה על המדרכה הרגישו קלילים והשמש לא חנקה אותם עד כדי כך. זה רק בגלל ההבדל בין חסה לשוקולד? היא תהתה לעצמה והחליטה: אני הולכת לאהוב חסה לא פחות מהטבלאות האלו שממלאות את הפה רוק רק מהמחשבה עליהן.
וכמו תמיד, היא מצאה שיטה שאחרים פחות חושבים עליה, וחיפשה מהפנטת רפואית מוסמכת.
ככה התחיל פרויד את דרכו. ומי שמפורסם פחות הוא ברוייר. שניהם היו רופאים אוסטרים, שניהם היו יהודים. הם פגשו אנשים שסבלו מתסמינים של היסטריה: עצבנות, חוסר שקט, אובדן שינה ותיאבון, התעלפויות חוזרות ותסמינים פיזיים שלא היה להם הסבר רפואי.
פרויד וברוייר האמינו שההיסטריה מגיעה מרגשות קשים שהודחקו, ומכיוון שלא הייתה להם דרך ביטוי, הם התפרצו דרך סימפטומים גופניים. כדי למצוא את אותם רגשות שהיה צריך לקבור במחסן, הם השתמשו בהיפנוזה – העלאת החוויות והרגשות אל המודעות.
בשיטה הזו טיפל ברוייר ב’אנה או’ – שם פיקטיבי לדמות אמיתית, נערה צעירה שהיו לה תסמינים היסטריים והיא לא הצליחה לשתות מים!
במהלך היפנוזה שחזרה אנה את התמונה שעמדה מול העיניים שלה: הכלב הרע שותה מכוס מים. היא הרגישה את הכעס והשנאה על הכלב ועל בעלת הכלב, וכששבה אל המציאות מהטראנס ההיפנוטי, והמודעות לזיכרון ולרגשות העזים הפסיקה להיות מודחקת, נעלם הסימפטום של חוסר יכולת לשתות מים.
מקסים, נכון? אלא שאז פרויד שם לב, שהסימפטומים שבים אחרי זמן מה של מנוחה, או מתחלפים בתסמינים אחרים. העבודה הספיקה רק לזמן מועט. זה גרם לו להבין שהנפש לא הדחיקה את הזיכרונות סתם כך, בלי סיבה. היא הדחיקה אותם כי היה לה קשה לשאת אותם. היא הייתה צריכה להגן על עצמה מהדברים הקשים הללו. ואם ההיפנוזה העלתה אותם למודע כך, בלי לבנות קודם את הכוחות שיאפשרו לה לשאת את הזיכרונות הקשים – היא תדחיק אותם שוב, כדי להגן על עצמה. ההבנה הזו גרמה לפרויד לזנוח את ההיפנוזה ולפתח את החשיבה על מנגנוני ההגנה ועל מבנה הנפש.
אחרי שנים החלה ההיפנוזה להיחקר שוב באופן מדעי, וכיום יש פסיכולוגים, רופאי שיניים ורופאים המורשים לטפל בה – לא כדי להעלות חוויות ורגשות מודחקים, אלא כדי לעבוד על כאבים פיזיים, גמילה מהתמכרויות ועבודה על חרדה. חשוב להדגיש שמהפנט לא מורשה צפוי למאסר.
איך עושים את זה? מאמנים את המוח לקשב ממוקד מאוד והתנתקות מהסביבה החיצונית. המטופל עובר למצב של טראנס היפנוטי שמאפשר לו להיות פתוח לסוגסטיות – להטיות, להצעות של המטפל, שאותן הוא יתקשה לקבל במצב רגיל. כך המטפל מנחה אותו לבסס בתוכו תחושות של רוגע, למשל תחושות של שליטה על ההתמכרות לבורקס או לבולמוסי אכילה בכלל. מפתה, נכון?
כמה זמן הטיפול אורך? בדרך כלל מספר בודד של פגישות, והוא מתאים כמעט לכל אדם שמוכן לוותר על השליטה, ויש לו יכולת לשקוע ולהתמקד בגירוי היחיד שיציג לו המהפנט, יכולת להתנתק מהמודע ויכולת להיות מושפע לקבל רעיונות חדשים.
ממש בסוגריים נציין ששיטות כמו מוח אחד, שלושת הממדים ועוד, מבוססות על ההיפנוזה. הן מנסות לשחרר תכנים מהלא מודע ובכך להקל על סימפטומים כמו הרטבה, חרדה בעקבות תאונה ועוד. אלא מה? שוב, לפעמים לא סתם הנפש בוחרת בסימפטום, ואם נדרוש ממנה לשחרר אותו, היא תחפש לה אחד חדש שיגן עליה, עד שיהיה לה כוח להסתכל פנימה באומץ.
לשנות את המחשבות
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי – CBT
ככה, כשהיא כבר רזה בעשרים קילו, וכבר לא צריכה להתאמץ לסחוב אותם איתה, החלו פתאום החרדות להגיע. למה? מהיכן? אולי אחרי שהן התרגלו להסתתר בין הקילוגרמים העודפים פתאום התפנה להן מקום?
היה חורף, וכשהיא הלכה לבקר את ההורים שלה בבית שהתרוקן מקטנטנים, וישבה במטבח ששום סיר לא היה בו על הכיריים ושום צלחת או מזלג מלוכלכים לא הפריעו לברק, היא התחילה פתאום לרעוד, להרגיש בחילה איומה ולשמוע בפנים את הקול של הרופאה שהזהיר אותה שהיא תגיע לגיל ארבעים עם… אבל אני לא בת ארבעים וירדתי עשרים קילו! היא ניסתה לצעוק לפני שאמא שלה אמרה לה: 'זה בטח התקף חרדה, עוד מעט זה יעבור'.
הוא עבר, אבל הגיעו חדשים, צפופים ומתישים מאוד. חברה הציעה לה ללכת למטפלת בגישה דינמית, אבל אף על פי שהמטפלת הייתה נחמדה ממש, היא הרגישה שהשאלות רק הופכות לה את הקרביים עוד יותר. ואז אמרה לה המטפלת: 'תתחילי עם CBT, קודם כל שההתקפים המעייפים האלו ייעלמו לך מהחיים'. והיא הלכה.
CBT – טיפול קוגניטיבי-התנהגותי – הוא טיפול ממוקד, תחום בזמן, שהרעיון שלו הוא שהמחשבות יוצרות מציאות, ולפעמים, כשהמחשבות שליליות והן יוצרות רגשות שליליים והתנהגויות לא יעילות, כדאי לזהות את דפוס המחשבות האלו ולמצוא אסטרטגיות לשנות אותו ליעיל יותר.
ככה למשל, תחושה של דיכאון שמגיעה ממחשבה של שחור-לבן, יכולה להיות מנותחת ממש בטבלה. המחשבה יכולה להיות לדוגמה: "לא הצלחתי להתקבל לשלוש עבודות, אין לי סיכוי, אני לא שווה", והניתוח: מה המצב שקדם לרגש השלילי? מה תחושות הגוף? מה הרגשות? מה החשיבה המעוותת ואיך אפשר להחליף אותה באחרת?
לפעמים הטיפול דורש חשיפה לטריגר שיוצר את המצוקה: אם, למשל, המטופל סובל מפחד גבהים, המטפל ידרוש ממנו או ילווה אותו בחשיפה הדרגתית בכל פעם לגובה שנמצא בחלון הסיבולת, ויחד עם שיעורי בית שמנתחים את המחשבות והרגשות, הם יוכלו להתקדם בכל פעם לגובה נוסף.
למי הטיפול הזה מתאים? יהיה מי שיאמר – לכולם, ודאי עכשיו, כשהעומסים על מרפאות בריאות הנפש כל כך גבוהים, והמטפלים הציבוריים נדרשים לטפל כמה שיותר. הטיפול הוא קצר טווח, ממוקד בשמונה עד שש עשרה פגישות, נמצא יעיל במחקרים ודורש שיעורי בית. כן נגלה לכם שהוא עובד על רובד חיצוני יותר ומתמקד בשינוי הסימפטומים הקשים, אולי כדי לאפשר עבודה מעמיקה יותר.
רגע בסוגריים: קיימים לא מעט מכונים ללימודי CBT מהיר. צריך לבדוק אותם היטב, כי לפעמים הם עלולים להיות מסוכנים או מיותרים, כמו למשל כשהמטפל איננו בעל כתפיים רחבות ונעזר בפסיכיאטר מהר מדי, או כשהוא לא רואה את התמונה המוכללת ופותר את כל הבעיות רק בחלון הצר שהוא מכיר.
לעבוד עם זה נכון
פסיכולוגיה תעסוקתית
העולם חזר לצבעים הרגילים שלו, ואם יגיע התקף חרדה – היא מצוידת בנשימות, טבלאות ובקבוק מים. אבל הזמן הזה, שהיא הקדישה לעצמה כשהיא הרגישה כמעט מתמוטטת, גילה לה שהיא… שונאת את העבודה שלה. נכון, היה יוקרתי מאוד ללמוד אדריכלות והיא סיימה בהצלחה, אבל היא לא תיארה לעצמה שהיא תעבוד כשרטטת. כמה יהיה לה משמים לשרטט שוב ושוב, ואולי חוסר הסיפוק הזה גרם לה להתקפים. אומרים שזה מהדחקות, לא?
שלמה נדלר, פסיכולוג תעסוקתי מומחה, מסביר מה זה בכלל, ומי צריך את זה: "הטיפול אצל פסיכולוג תעסוקתי יעסוק בדרך כלל במפגש שבין עולמו הפנימי של האדם, האישיות שלו ותהליכים רגשיים ונפשיים שהוא חווה, לבין המציאות החיצונית של עולם העבודה. זה יכול להיות בצמתים שונים לאורך שנות העיסוק המקצועי, וביחס לסוגיות פסיכולוגיות שונות שעולות בהקשר להתפתחות בעולם העבודה. מטרת הטיפול היא לסייע בקבלת החלטות תעסוקתיות או בהתמודדות טובה יותר עם מצבים רגשיים שונים בעולם העבודה.
"מבחינת אופי ומשך התהליך, זה משתנה מאוד בהתאם לסיבת הפנייה והצורך של הפונה. ישנם תהליכים קצרים וממוקדים שמיועדים לאתגרים ספציפיים, כמו למשל הכנה לראיון עבודה או בחירת מסלול לימודים מתוך מספר חלופות. תהליכים אלו בדרך כלל נקראים ייעוץ או הכוון תעסוקתי, ונועדו בעיקר למי שניצב בפני צומת של החלטה תעסוקתית, ונדרש לקבל את ההחלטה בזמן קצר יחסית.
"לצד אלו ישנם תהליכים מעמיקים וטיפוליים יותר, שעוסקים בהבנת חסמים תעסוקתיים, כמו התמודדות עם משבר תעסוקתי, חוויית שחיקה או תקיעות, מציאת איזון בין עבודה לחיים אישיים, גיבוש זהות תעסוקתית ואפילו עמוק יותר: תפיסות בין-דוריות לגבי עבודה, עמדות ויחסים פנימיים כלפי כסף, או תחושה של ערך ומסוגלות עצמית בעולם העבודה. תהליכים אלו הם טיפוליים יותר ונמשכים בדרך כלל מספר חודשים.
"פסיכולוג תעסוקתי יתאים במיוחד כשסיבת הפנייה היא התמודדות עם קונפליקטים בהקשר התעסוקתי. בהקשרים כאלה לפסיכולוג התעסוקתי יש יתרון מובהק: הוא גם רואה את אישיותו ומצבו הרגשי של המטופל, וגם בעל הבנה מעמיקה של מאפייני עולם העבודה והאופן שתפקידים שונים 'מתכתבים' עם טיפוסי אישיות שונים.
"פסיכולוגים תעסוקתיים, בכובע נוסף, עוסקים בתהליכי מיון והערכה לתפקידים שונים בתוך חברות וארגונים, מתוך הבנתם את המאפיינים הפסיכולוגיים שיתאימו לתפקידים שונים. העמדה הזו, שמחזיקה בו זמנית הן את המציאות הפנימית והן את החיצונית (על הקצב, הלחצים והדרישות של העולם בחוץ) היא אולי המאפיין הבולט ביותר של עבודת הפסיכולוג התעסוקתי.
"ככה למשל, אחד הפונים היה אדם בגיל העמידה שעבר תאונה קשה במסגרת העבודה. התאונה ערערה את הביטחון התעסוקתי שלו והציפה קונפליקט ישן: אבא שלו רצה בכלל שהוא יהיה רופא, והוא פנה ללימוד מכונאות. אז אולי הוא נענש בגלל חוסר כיבוד הורים? התאונה הציפה את הקונפליקט הישן, את אבא שהיה רופא בעצמו והתבייש בו, ואת ההכרה שהוא רצה כל כך לקבל ממנו. המתח הזה, שהודחק כל השנים, קיבל כעת הזדמנות לעיבוד מחדש מתוך עמדה בוגרת, מורכבת וחומלת יותר. אם עד עכשיו הוא התרגל לחשוב שהוא חייב לוותר או על עצמו או על משפחתו, הרי שכעת למד לשאת עמדה מורכבת ועדינה יותר הן כלפי עצמו והן כלפי משפחתו, וכך מצא דרך לאפשר לשניהם לחיות יותר בשלום. עמדה זו היא שגם סייעה לו להפריד בין הטראומה שנכרכה בתאונה לבין זהותו התעסוקתית, ובכך להשיב לעצמו את תחושת השליטה על חייו. בסיום הטיפול הוא חזר לעבודתו הקודמת, מתוך הבנה שזהותו התעסוקתית לא נדרסה בתאונה, וכי היא עדיין חלק מרכזי ממי שהוא".
עוד סוגריים: לפעמים הגרפולוגיה, מורפולוגיה ושאר 'קריאות' יכולות לספק בקלות יחסית את מידת ההתאמה לעבודה. לפעמים הן אכן קוראות את המפה של האדם, אבל לא מושיטות אוזן ולב להיות איתו בקונפליקטים שהרחיקו אותו מלשמוע את הקול האמיתי שלו.
לגלות את האוצר הפנימי:
גישת הכוחות
הפסיכולוגית התעסוקתית עזרה לה למצוא את זה, והיא כמעט לא יודעת את נפשה מאושר: בימאית! היא תמיד חלמה על הפקות ועל יצירות. האדריכלות הייתה כזו טעות! היא רוצה להירשם ללימודי במה, אבל במקום זה מתחפרת במיטה עמוק ועוד יותר עמוק, וזה קצת מזכיר לה את תקופות האופל ההן. את החרדה. שוב משבר? די כבר, היא רוצה להיחלץ מהבורות האלו.
הפעם בעלה בירר. הוא ראה עין בעין: טיפולים מקדמים את האדם בעוד פסיעה ועוד אחת. אבל לא, היא עדיין לא מוכנה למשהו 'חופר' כלשונה.
שרה רוטנמר, עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת רגשית, היא מטפלת בגישת הכוחות, והיא מספרת: "טיפול בגישת הכוחות הוא טיפול המתמקד ביכולות של האדם, בכוחות ובבחירות שלו. הטיפול לרוב יהיה ממוקד, בדומה להתערבויות סביב טראומה משברית. הטיפול גם יכלול אלמנטים התנהגותיים וקוגניטיביים, יכולת של רכישת מיומנויות לוויסות רגשי, למידת איזון בין שכל לרגש ואבחנה ביניהם, התמקדות בהווה לצורך צמיחה (מיינדפולנס) ומתן תיקוף ללא שיפוטיות וללא ביקורת.
"הטיפול לרוב נחשב לקצר מועד, בין שנה לשנתיים, והדגש הוא על הבנת האתגר וההתמודדויות, בחינת המציאות והתבוננות בתהליכים שמתרחשים בנפש במציאות זו, הבניית הפתרון והדרך אליו, מתוך תפיסה וחשיבה של התחלה, אמצע וסוף. כל התהליך מתרחש בהבנה והפנמה שכל חיינו מזמנים לנו אתגרים והתמודדויות, אך בטיפול נצא למסע הבנה ובעיקר למידה להתבוננות, ובסיועו נצא לחיים עם סל כלים. עולמות התוכן של הגישה, הם מעולם ה DBT-גישת הכוחות, גישה מודעת הקשר, פסיכולוגיה חיובית וגישות הממוקדות בבחירה.
"בגישה זו, למטופל קל יותר לקבל את עצמו ולעשות תהליך עם עצמו כשהוא מבין שהמטפל סומך עליו, מאמין בו ובכוחות שלו. אני רואה ומאמינה בכל מאודי כי כל מטופל מומחה לחייו ובכך זה מעצים אותו. פגשתי אישה שנישאה בגיל צעיר מאוד והפכה לאמא עוד לפני גיל עשרים, וזה גרם לה להיות מבולבלת ונסערת. היא הייתה צריכה למצוא את העולם שלה, את הכוחות, את הרצון והבחירה.
"כעבור שנה וחצי, אף על פי שלא היה מדובר בטיפול זוגי אלא בטיפול באישה, המשפחה מצאה את עצמה על קרקע יציבה, עם כוחות נפש, עם בחירה ואמון פנימי.
"אישה אחרת שליוויתי היטלטלה שנים ארוכות בחרדות שגרמו לה להימנעויות קשות. היום, שנתיים אחרי, היא כבר נסעה לצימר ליומיים, ומתכננת טיסה לחו"ל. מי שלא היה שם, לא יבין כמה כוחות נדרשו ממנה כדי לעשות את השינויים, אבל זה בדיוק מה שחיפשנו ומצאנו: את הכוחות.
"בגישת הכוחות אנחנו מתבוננים בהקשר התרבותי שממנו מגיע המטופל, ושם מוצאים את העוגנים, נקודות התמיכה והיכולת להישען בסביבה הטבעית, הקהילתית. על כן הגישה הטיפולית מתאימה לכל אחד ואחת שרוצים לשפר את איכות חייהם ומגויסים לתהליך של שינוי תוך התבוננות, העמקה ועשייה. לרוב יש צורך להכין שיעורי בית אחרי המפגשים, אך בעיקר יש צורך להיות מגויסים ורוצים לעשות שינוי דרך החשיבה.
"האוכלוסייה שנתרמת במיוחד מהגישה הזו היא אוכלוסייה בשעת משבר, כי בשעת משבר אנחנו מוכרחים לנשום עמוק ולאסוף את שרידי הכוחות שלנו, להוציא ממאגרי החוסן את היכולות, ולהשתמש בהן. וכשאני מסתכלת במציאות החיים המשברית שאנחנו נמצאים בה בשנה וחצי האחרונות, אני שואלת את עצמי, ועונה לעצמי, כן, אנחנו חייבים ללמוד למלא מאגרי חוסן בכוחות, תוך התבוננות והכרה בנפשנו".
ובסוגריים שלנו, שרה מוסיפה: "הטיפול שונה לחלוטין מאימון, קואצ'ינג. אימון מתמקד בעתיד ובפעולה. המאמן עוזר למתאמן להגדיר מטרות ברורות, לזהות חסמים ולבנות תוכנית מעשית. הוא מתמקד בהשגת היעדים החיצוניים. טיפול בגישת הכוחות מחפש לעבד את החוויות ולחזק את המטופל מבפנים. העבודה הרגשית לא מתמקדת בפתרונות מעשיים, אלא נותנת מקום לחוויות העבר שמשפיעות על ההווה".
להרגיש את זה פיזית
SE
לא להאמין מה עשו עשרים הקילוגרמים שהיא השילה! מאז – מאי אז – היא קילפה עוד כל כך הרבה שכבות של עצמה! מי היה מאמין שהיא תצליח כך בלימודי הבמה? אבל משהו אחד היא חייבת לפתור: בכל פעם שהיא לוקחת מיקרופון – הקול שלה משתנק. היא מקסימה בניהול התכנים, בהתאמת תפקידים ובתלבושות, אבל יש משהו שתקוע, ממש. מרגיש תקוע בגוף. מה זה הפעם? שולי, זו שאחראית על הסאונד, סיפרה לה שיש מטפלת SE מדהימה. לקפוץ לביקור?
עטרה וינשטיין, עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה ומרצה, מטפלת בטראומה בין היתר גם ב-SE, והיא מסבירה: "Somatic Experiencing – טיפול ממוקד גוף, מבקש 'לתכנת מחדש' את אינסטינקט ההישרדות הפרימיטיבי דרך חיבור חזק יותר אל הגוף". היא מדגישה: "טיפול ב-SE אינו כולל מגע, ואינו טיפול באמצעות מגע, אלא טיפול שמתמקד בחוויה הסומטית – הגופנית, לעומת הטיפול הקלאסי שמתמקד יותר ברגש ובמחשבה.
"פיטר לוין, פסיכולוג קליני שפיתח את השיטה, מסביר שהטראומה מתרחשת בעיקר בגוף, במערכת העצבית, היא נחרטת בו ויוצרת בו חוויה פיזיולוגית. והאמת? לא רק טראומה, אלא גם ביום-יום שלנו. אנחנו פשוט שוכחים את הגוף שלנו ביום-יום. נדבר רגע על זיכרון רגיל. נניח שנסענו לקניות. איך היה לנו? 'כיף', 'מעניין', 'מספק', 'קניתי הכל' או אולי 'לא קניתי כלום'. בשוליים נזכור מה שמענו ומה הרחנו.
"אם נתמקד בחוויה הסומטית, בחוויה הנחווית, נשאל מה התרחש בתוך עצמי כשהייתי בקניות. 'היה ריח בחנויות, ובסמטה ההיא היה ריח חריף אחר… היו המון קולות וצפוף וכאבו לי הרגליים. הלב פעם מהר ורק רציתי לחזור הביתה'. זו החוויה הסומטית.
"ה-SE הוא טיפול ממוקד טראומה. כשהטראומה יוצרת זיכרון בגוף, הגוף נכנס למנגנונים מוכרים של הילחם, ברח או קפא, או עילפון – קריסה זמנית של המערכת. המערכת הסימפתטית נכבית והפרא-סימפתטית נכנסת לפעולה. פיטר לוין מציין שיש אנרגייה שאמורה לצאת מפעילות רגילה ולהשתחרר. למשל – רצתי לאוטובוס, הופרש המון אדרנלין כדי להספיק את קו 24, אבל מהרגע שהתיישבתי ליד החלון, הגוף לאט לאט נרגע וחוזר לפעולה הקודמת והתקינה. בטראומה לעומת זאת יש אילוץ והגוף לא מסיים את הפעולה בהצלחה. למשל, איש אחד ישב בבית ושמע שמישהו פורץ. הוא מבין שהוא צריך להתקשר למשטרה, אבל המוח, במנגנון מופלא של הגנה וידיעה לא מודעת מה אני מסוגל לעשות ומה לא, מחליט לקפוא. ואז מתרחש משהו מוזר: יש עוררות גבוהה – הלב פועם מהר, המחשבות מהירות, אבל האיש לא מצליח לזוז. החוויה קופאת גם בזמן, ואחרי שהפורצים יוצאים מהבית – המוח עדיין מזרים את הורמון הקורטיזול לגוף. קיים דחף ביד – להרים את הטלפון ולהתקשר למשטרה, המחשבות בראש ממשיכות: משטרה בואי! מבחינת התכנון של המוח לעשות משהו, הפעולה לא הסתיימה. האנרגייה תקועה בגוף במערכת העצבית, והאיש המסכן חוזר שוב ושוב בזיכרון מעגלי כאילו החוויה מתרחשת בזמן אמת: שוב נתקע, שוב נכשל. בטיפולים שונים האיש הזה יוכל לומר לעצמו – עשיתי כל שביכולתי. אבל פיטר לוין טוען, שאם לא נטפל גם בגוף ובאנרגייה שנשארה תקועה, לא נגיע להחלמה מלאה.
"אז SE מתמקד בגוף: נשב עם האדם שפרצו לו לבית, ונשאל אותו – מה קורה עכשיו בגוף? יש לי דחף ביד להרים כבר את הטלפון! איפה הדחף הדחוף הזה מתחיל? בעורף. מה רוצה לעשות? אנחנו נעזור לו להשלים את הפעולה שרצה לעשות בזמן אמת. להושיט יד, לחייג למשטרה בלי להזמין אותה, ולשים לב מה קורה בגוף, איך קורה עכשיו. בגוף. רוצה לברוח? לחץ ברגליים. איך נפעיל אותו? יש המון משחקיות בטיפול הזה, והכלי העיקרי הוא שימת לב. שים לב, איפה בגוף אתה מוכרח לעשות משהו? איזה קול אתה צריך להשמיע? באיזה צבע? לפעמים צריך לתווך את השפה למטופלים כי היא זרה, הרבה זמן הגוף נשכח. ועדיין, הגוף יודע מה הוא צריך לעשות אבל נתקע, וצריך להזכיר לו. לא מביימים פה את שחזור האירוע, אלא נותנים לגוף להשלים את הפעולה.
"בטיפול אנחנו מלמדים לשים לב לאנרגייה שנתקעה וגם לעוגנים. כל החוויות מתווכות בגוף. הגוף מתווך לנו חוויה וחשוב לשים לב, בפוקוס איטי כמו גששים במדבר. העדינות והקשב מחפשים איזון: לא להיות בניתוק מדי ולא בהצפה מדי. בתוך חלון הסיבולת נחפש את המיקום שהמערכת יכולה להישאר. ביסים קטנים, נגיעות קטנות ובקצב איטי. נשים לב מתי הגוף התחיל לחוות את האנרגייה שנתקעה, מתי הוא הגיע לשיא ומתי הכל הסתיים. שהגוף ילמד שזה קרה, היה ו- נגמר".
ובשוליים שלנו? חשוב שהמטפל יהיה מיומן ויקבל הכשרה מתאימה, לא כמו מטפלי גופנפש חביבים שלא לומדים את חלון הסיבולת ואת המצע של הנפש לפני הכניסה אליה.
להרגיש דרך החומר
טיפול באומנות
עכשיו, כשהמיקרופון כבר בידיים שלה (זה הזוי! הוא נתקע מאי אז, במסיבת בת מצווה, כשהייתה אזעקה באמצע וכולן ברחו לה מהמסיבה… אבל זהו, האנרגייה חזרה לטייל לה באצבעות ובקול) היא פנויה לראות שמימי שלה בת השבע מתקשה ממש בתחום החברתי. עד עכשיו היא הייתה עסוקה כל כך בעצמה ובחרדות שלה ולא יכלה לשים לב, אבל עכשיו – משהו בה התפנה. המורה המליצה על טיפול באומנות דווקא, אבל מה, מימי שלה בכלל לא יודעת לצייר. כדאי?
עידית דניאל, מטפלת באומנויות, מנחת קבוצות ומדריכה בפסיכותרפיה, משרטטת לנו:
"הטיפול באומנות נקרא גם טיפול באומנות חזותית, פלסטית. בטיפול נעשה שימוש בחומרים למטרות הטיפול, כדי לבטא ולהשליך את הרגשות הלא מעובדים לתוך החומר. הטיפול באומנות מאפשר יצירה ושינוי ממשי של התהליכים הנפשיים. לבחירת החומר ולמגע איתו יש משמעות בתהליך: מי יבחר ביצירה חד ממדית? מי יבחר ביצירה עם עומק ותלת ממדיות?
"הטיפול באומנות מתקיים בווריאציות שונות, הן קבוצתיות והן פרטניות. את היצירה אפשר לפתח, להרוס, לפרק ולשבור. אפשר לתקן אותה, ובעיקר לחבר אותה כל הזמן למשמעות – מה קרה לי תוך כדי התהליך הזה עם היצירה, כמה זה דומה לחוויה היום-יומית שלי.
"יש דעה רווחת שטיפול באומנות מתאים בעיקר לילדים ולקבוצות. אני מאמינה שכל אדם יכול להיתרם מטיפול פסיכותרפי, שבמידת הצורך נעשה בו שימוש באומנות ככלי עזר להשלכה ולמפגש עם העולם הפנימי לצורך העיבוד שלו.
"למשל, מאז פרוץ המלחמה נראה כי ילדים המתמודדים עם חרדות עסוקים באומנות בבניית חומות, גדרות וחלקים היוצרים תחושה של הגנה ושמירה. העיסוק בחומר מאפשר תנועה ושינוי, וכך הנפש מפתחת גמישות והתפתחות. פגשתי ילד שייצר מערכת שלמה של ביוב וזרק לתוכו המון גואש ולכלוך, בגלל תחושות של פגיעה שהוא חווה מהסביבה. אחרי תקופה של עיבוד – וכמעט בלי זיכרון של מערכת הביוב שהוא יצר – הוא פיסל באר של מים זכים.
"ואישה צעירה שהרגישה חשופה מדי בטיפול בשיחה, מצאה את עצמה מתייחסת לחומר שבידיים שלה וכך הרחיבה את המפגש והביאה אותו לחומר – משהו שלישי שהיא יכלה לתת עליו את הדעת".
ובסוגריים שלנו? לפעמים, גם מחוץ למסגרת טיפולית – אומנות, חומרים ויצירה יכולים לעשות לנו כל כך הרבה טוב!
לעשות את זה ביחד
אנליזה קבוצתית
היא מרגישה שזה לא הזמן לחזור לשדה הטיפולי, אבל משהו… משהו מאותו ביקור אצל ההורים שלה שבו הכל התחיל, עדיין 'יושב' לה. היא מנסה לדבר עם אחיות שלה, אבל הן טוענות שהיא עושה פיל מכל דבר, וזה מכווץ אותה. חנוק לה, והיא רוצה איזה מעגל קבוצתי, ובדיוק נפתחה קבוצה בשכונה שלה.
גיטי פיין, מטפלת באמצעות אומנויות, אנליטיקאית קבוצתית, מדריכה מטפלים במרפאות לבריאות הנפש ומרצה בתוכניות הכשרה שונות, מסבירה מה זה, ולמי זה:
“אנליזה קבוצתית היא גישה בפסיכותרפיה שמתקיימת במסגרת קבוצתית קבועה, מבחינת זמן, מקום, מנחה ומשתתפים. המפגשים נערכים לרוב פעם בשבוע למשך שעה וחצי. הקבוצה מונה עד שמונה משתתפות שכל אחת מהן מצטרפת מסיבה שונה, ללא נושא מרכזי מובנה. כל משתתפת יכולה להעלות כל נושא שמעסיק אותה ולשתף – ולקבל משוב מהקבוצה ומהמנחה. המטרה היא שהקבוצה תהיה דינמית ורלוונטית לחיים האמיתיים. הקבוצה הטרוגנית, כלומר מורכבת מאנשים שונים, כדי להרחיב את נקודות המבט. אין קשרים חיצוניים בין המשתתפים כדי לשמור על מסגרת טיפולית ייחודית. אין תאריך סיום קבוע – מדובר בקבוצת 'רכבת', שבה משתתפים, מצטרפים ועוזבים בהתאם לצורך.
הקבוצה משקפת את העולם הפנימי של כל משתתפת ועוזרת לזהות דפוסים בין-אישיים דרך התגובות של האחרים.
"טיפול קבוצתי אנליטי מתאים במיוחד לאנשים שמחפשים חוויה טיפולית שונה מהטיפול הפרטני. מי שרוצה לבדוק איך היא נחווית על ידי אחרים, מי שחווה קושי ביצירת קשרים ועוד. כך למשל נוכל לספר על מיה, בת 36, מורה מוערכת ואם לשישה, שהרגישה תמיד צורך לרצות את כולם. היא נמנעה מעימותים, חששה להביע דעות מנוגדות, והייתה מותשת מהמאמץ לשמור על הרמוניה. אף על פי שהייתה מוקפת באנשים – תלמידות, קולגות, חברות – היא הרגישה שאף אחד לא מבין אותה באמת.
"באנליזה קבוצתית היא הופתעה לגלות שהנשים חוות אותה מרוחקת ומסתירה. היא החלה לזהות את הדפוסים שלה, להבין שהם מגיעים מפחד עמוק מדחייה ו- שהגיע הזמן להביע רגשות בצורה ישירה יותר".
ובשוליים – אנליזה קבוצתית אינה קבוצת תמיכה. היא קבוצה של בחינה לעומק של דפוסים, קבלת משוב בונה ותהליך פנימי של שינוי.
להיות חלק מהמשפחה
טיפול זוגי או משפחתי
הבטחנו שאם אנחנו לועגות לה, היא תבדוק איך ולמה, נכון? עכשיו היא הבינה שיש בה רצון עמוק שכל המשפחה שלה תעבור תהליך כזה של שינוי. שיהיה אפשר לדבר לעומק על הרגשות, וש… יהיה מקום בטוח לדבר על… על מה שכולם יודעים ואף אחד לא אומר אף פעם. קצת מצמרר, אבל הגיע הזמן. היא מבררת על מטפלת משפחתית מעולה, וזו מספרת לה שכדאי לה להגיע רגע קודם באופן זוגי, לפני שפותחים הכל.
אסתי בראון, עו"ס קלינית, מטפלת זוגית ומשפחתית, טווה בכמה מילים מסכת שלמה:
"טיפול זוגי מיועד לטיפול בתקשורת הזוגית. בדרך כלל שני בני הזוג מגיעים למפגש, ולפעמים יש פגישות נפרדות אבל הסטינג הוא יחד, והמטרה היא הקשר בין בני הזוג. בטיפול משפחתי המטרה היא הקשרים במשפחה. לפעמים יגיעו אמא ובת (וזה לא טיפול דיאדי שמיועד לאמא וילד קטן יחד), לפעמים כלה וחמות, ולפעמים משפחה שלמה תשב יחד, אולי גם סבא וסבתא. אולי כי הם הסתבכו עם הירושה, אולי עם סוד, אולי בגלל סכסוך קדום. בדרך כלל טיפול משפחתי ממוקד יותר כי קשה למצוא לכולם יום ושעה מתאימים. טיפול זוגי לעומת זאת יכול להיות ארוך יותר".
ובסוגריים – לפעמים אנשים הולכים לטיפול זוגי למטפל שלא הוכשר לכך, ואין לו הכלים המתאימים, וזה חבל קצת או הרבה, כי נדרשות התאמות והיכרות מעמיקה כדי לא לייצר פיצולים שיכאבו מדי, או הטיות כאלו ואחרות.
חשבנו ש”היא” סיימה? אז חשבנו. היא בקושי התחילה. נמשיך ללוות אותה בשבוע הבא בכתבת המשך. צוחק מי שצוחק אחרון.
