היה להן בית. קורת גג, רצפה לדרוך עליה ומקום להניח את הראש. עד שכל אלו נלקחו מהן, מסיבות שונות. נשים שחוו אובדן של בית מספרות על הרגשות הקשים, על הקשיים בהתחלה מחדש, ובעיקר על ההזדמנות להתחבר יותר לחורבן בית המקדש. | זכר לחורבן
התמונות באדיבות המרואיינים
היה היה בית. מושלם או לא, חדש או ישן, משופץ או שמור – זה לא שינה להן בכלל. הוא היה הבית שלהן, הקרקע היציבה תחת רגליהן והמקום שאפשר לחזור אליו תמיד.
ואז, פתאום, הוא לא היה עוד.
למה? מוזמנים לקרוא, להרגיש את החורבן הפרטי של המרואיינות וכמו שהן מבקשות, לחשוב עוד קצת על הקב"ה, שגם לו אין בית עד שיבוא גואל…
"ממרום שלח אש" (איכה א יג)
משל לגלות השכינה
רחל בביוף, ירושלים
"הסיפור שלנו החל במוצאי שבת, אור לי"ד בשבט. התכוננו אז לחלאקה של הנכד, והבת שלי אפתה עוגה ולחמניות.
"אחרי שהאפייה הסתיימה הילדים טענו שיש בבית ריח של עשן, אבל אני תליתי זאת בהפגנות שנערכו סמוך לביתנו, ברחוב רבנו גרשום.
"התכוננו ללכת לישון בקומה למעלה, אבל לפני כן רציתי להוריד את השלטר של החשמל, ואז הבחנתי לחרדתי שהמטבח בוער כולו. חמש דקות לפני כן היינו במטבח ולא ראינו כלום, ופתאום הכל בוער.
"התברר לנו לאחר מעשה שניצוץ מהתנור שהיה בילד אין, נפל פנימה, לתוך ארונות המטבח העשויים מעץ, ושרף אותם מבפנים. כשהאש פרצה החוצה, למעשה כל הארונות היו כבר שרופים לחלוטין מבפנים.
"התקשרנו למכבי האש. מישהו הורה לנו לעלות לקומה השנייה, אבל בהחלטה של רגע פתחתי את דלת המרפסת שמובילה למטבח, סגרתי את הדלת שמובילה מהמטבח לסלון, ויצאנו כולנו מהבית, כולל הבנים הקטנים שכבר היו במיטות.
"אין לי מושג מדוע עשינו כן, אבל ברור לי שלו היינו שומעים להוראות היינו נחנקים. לא הייתה לנו דרך מילוט. למעשה, הבת הגדולה פתחה את הדלת ועודדה אותנו לצאת, ובכך הייתה שליחה טובה להצלת המשפחה.
"עד שהגיעו מכבי האש, לוחמי האש התחילו להתמגן ונכנסו לבית הבוער, המטבח כבר נשרף כליל. כשנכנסנו שוב הביתה, בשעות הקטנות של הלילה, התברר שהבית כולו מלא פיח ומים. עד אור הבוקר גרפנו את המים, וחשבנו להתחיל לנקות את הפיח, עד שהבנו שחבל על העבודה.
"גם יום המחרת לא היה שקט. פינו את השכונה כולה בשל דליפת גז, ועד הלילה היינו כולנו במתנ"ס הקהילתי. לאחר מכן פינו אותנו למלון 'גני ירושלים', כך שרק ביום שני בבוקר, כאשר הותר לנו לחזור הביתה, הבנתי שהבית נהרס כולו.
"מה שלא כילתה האש כילו המים. כך נהרסו הרהיטים, הבגדים וכל מה שלא נשרף. אחר כך התברר לנו שכל הצנרת של הגז והחשמל מפויחת, ויש צורך בשיפוץ יסודי ממש של כל הדירה, לפחות של הקומה הראשונה.
"לא הייתה אפשרות להמשיך לגור בבית, ולכן עברנו להתגורר בבית אימי שתחיה. זה לא היה קל. זה היה בתקופה שהתפשט האומיקרון, והיינו צריכים לשמור עליה. הבנות התקשו להתנהל ללא פינה משלהן, וכולנו ייחלנו כבר לשוב הביתה.
"אחר כך חזרנו הביתה, ושלושה חודשים הסתדרנו ללא מטבח. זה היה קשה ומייגע. באותה תקופה הבת והכלה שלי ילדו, אבל לא יכולתי לארח אותן בביתי. היינו תלויים כל העת באנשים טובים שהביאו לנו אוכל מבחוץ.
"התברר שהעלות של השיפוצים גבוהה למדי, ובשלב הזה נכנסו לתמונה האנשים הנפלאים של עמותת 'תנופה בקהילה'.
"מדובר בארגון המשפץ מדי שנה מאות בתים של משפחות מעוטות יכולת המתגוררות בתנאי דיור קשים, לא בטוחים וללא תשתיות בעשרות ערים בארץ.
"במסגרת הפעילות העמותה מעניקה סיוע גם למשפחות שבבתיהן התחוללה שרפה, וצוותי עבודה מקצועיים של העמותה משקמים את הדירות.
"צוות השיפוצניקים של מחוז ירושלים בעמותת 'תנופה בקהילה' הגיע לביתנו, סייע בשיפוץ המטבח שניזוק קשות בשרפה, ביצע את כל עבודות שיקום הקירות – השפכטל, הטיח וצביעת הקירות, וכחלק מהשיקום טיפל גם בתשתיות החשמל והגז שהיו במטבח, ובעיקר – הם נתנו לנו תחושה שהם איתנו, וזה לא סוף העולם.
"זה היה האור הראשון בקצה המנהרה. אחר כך הבנו שיהיה צורך לרכוש מטבח חדש ולהחליף את הריצוף בחלקים נרחבים מהבית. ההוצאות היו גדולות, ולעזרתנו הגיעה המשפחה המורחבת שנכנסה לתמונה.
"אחרי שלושה חודשים הושלם השיפוץ. קיבלנו קומה ראשונה משופצת לגמרי ומטבח חדש. לכאורה הגענו למנוחה ולנחלה, אבל מאז איבדתי את תחושת הביטחון. הרגשתי כמה קשה להיות בלי בית.
"בעלי, תלמיד חכם וגדול בתורה, לקח את זה כמשל על גלות השכינה, עד כמה יש להצטער ולבכות שלבורא עולם אין בית לדור בו בעולם הזה.
"החורבן שלי היה קטן, זמני ולא נחשב כלל מול חורבן בית המקדש, אורו של עולם. אבל הוא נתן לי אפשרות להתחבר לכאב האין-סופי הזה, עד שהוא ייבנה מחדש".
"בילע השם… הרס בעברתו
מבצרי בת יהודה" (איכה ב ב)
המטרה: להתחבר לחורבן
חנה פיקאר, ירושלים
"את קיץ תשס"ה לא אשכח לעולם. בקיץ הזה איבדנו את ביתנו ביישוב 'שירת הים' שבגוש קטיף, אובדן שלקח לנו שנים רבות להתאושש ממנו.
"ל'שירת הים' הגענו אחרי שתים עשרה שנה שבהן התגוררנו ביישוב 'נווה דקלים'. היה לנו שם בית גדול ויפה, והחלטנו לעבור ל'שירת הים' כדי להקים שם יישוב חדש.
"בתחילה גרנו בקרוון אבל ביקשנו לבנות שם בית קבע. הבאנו אדריכל ומהנדס, אבל כשהגשנו את התוכניות לא קיבלנו אישור, בשל הדיבורים של ראש הממשלה דאז אריאל שרון על גירוש מגוש קטיף.
"בתחילה לא האמנו שזה מה שיקרה, שנאבד את הבית בצורה כזו, אבל זה קרה. ביום חמישי י"ג באב התיישבנו לארוחת צהריים, ואחד הילדים עדיין היה בים, מרחק פסיעה מהקרוון שלנו שהיה על החוף ממש.
"באמצע הארוחה הגיעו החיילים, דפקו על הדלת והורו לנו לעזוב את הבית, אחרת הם יפנו אותנו. בעלי ניסה לדבר על ליבם, להסביר להם שהתורה הקדושה העניקה לנו את ארץ ישראל. בשלב כלשהו התחלנו כולנו לבכות, וגם כמה חיילים הצטרפו. אבל חלק מהחיילים שהיו במקום היו אטומים לגמרי.
"החיילים החליטו לקחת אותי ראשונה. הבן הקטן שהיה אז בן חמש בכה, ואני הרמתי אותו. נישקתי את המזוזה בפעם האחרונה ובעלי עשה קריעה, ופתאום הרגשתי שכוחותיי עוזבים אותי. הבן הבכור התעשת ולקח מידי את הילד.
"לאט לאט יצאו כולם. אחד הבנים שהיה בכיתה ח' נאחז ברגלי השולחן ולא רצה לעזוב אותו. בשלב הזה ניגש אליו אחיו הגדול יותר, חיבק אותו ושכנע אותו לצאת, כי אין ברירה אחרת.
"כך עזבנו את הבית שלנו, כששאריות הארוחה על השולחן, מותירים אחרינו חיים של משפחה שנגדעו בצהרי היום. כל אחד לקח איתו שקית בגדים שיספיקו לו עד ליום ראשון, אז תינתן אפשרות לכל משפחה לשלוח נציג אחד לארוז את החפצים ולהניח את הכל, כולל הרהיטים ומכשירי החשמל, בקונטיינר אישי לכל משפחה.
"את העבודה הזו עשה בעלי עם חברים טובים. אני לא הייתי מסוגלת להיפרד בצורה כזו מחיים שלמים.
"ישבנו באוטובוס לכיוון המלון בבאר שבע, ולאיש מאיתנו לא היה חשק לכלום. שמתי לב שכל המשפחות שהכרנו הועברו לבתי מלון בירושלים, וגם אני ביקשתי להיות שם. וכך, בשעת לילה מאוחרת מצאנו את עצמנו בדרך לירושלים.
"הנהג עשה סיבוב גדול והוריד את האנשים הרבים שהגיעו לגוש קטיף ביום הפינוי, אבל אני רציתי רק מקום להניח את הראש אחרי היום הקשה שעברתי.
"הגענו למלון שלום. בימים הראשונים היינו בהלם, שבורים ולא מבינים מה קורה סביבנו, אבל אחרי כמה ימים כבר חיפשנו בית. האוכל התחיל לאבד את הטעם, והילדים רצו פינה משלהם.
"הבן הקטן למד בגן שנפתח במלון, וכל הזמן היה בורח למעליות. הילדים היו מרוסקים אחרי הפינוי, וגם הבן שלמד בישיבה לצעירים ביקש בית נורמלי לשוב אליו בערב.
"התחושה הייתה איומה. לא היו לנו בגדים, לא שמיכות ולא כריות. הכל נשאר בקונטיינר שלא יכולנו לפרק כי לא היה לנו בית מגורים אחר.
"בדיעבד התברר שחלק גדול מהבגדים, הספרים ויתר החפצים נרטבו והעלו עובש, ונאלצנו לזרוק אותם. גם המיטות נשברו, לאחר שבחוסר זהירות הונחו עליהן מכשירי החשמל.
"בינתיים השתמשנו בבגדים שתרמו לנו הבעלים של 'בזאר שטראוס', ואף מעילים לחורף שהגיע לאחר מכן הם סיפקו לנו. התחושה של להיות נזקקים הייתה קשה ולא מוכרת.
"לא הייתי מסוגלת לעבוד, אחרי שעזבתי את תפקידי כמנהלת מעון ב'שירת הים'.
"אריאל שרון אמר שיהיה פתרון לכל משפחה, אבל בדיעבד חלפו חודשים ארוכים עד שמצאנו שוב בית, ביישוב ניצן. בתחילה גרנו בקרווילה, ורק אחרי חמש שנים נכנסנו לבית הקבע שבנינו ביישוב. היה מרגש מאוד, אחרי שאיבדנו בית, אחרי שהתגלגלנו במלון ובקרוון, להרגיש שוב שיש בית אמיתי לחזור אליו.
"עשינו חנוכת בית מושקעת במיוחד, והתרגשנו מאוד. הבת הגדולה שכבר הייתה נשואה אמרה לנו אז, שעד לאותו היום היא הרגישה כל העת שאנחנו זקוקים לתמיכה שלה, ועכשיו סוף סוף היא מרגישה שיש לה שוב אבא ואמא להישען עליהם.
"זה היה נכון כל כך, וכואב כל כך. היינו במצב קשה, פיזית ונפשית, ולאט לאט התגברנו. כל אחד בקצב שלו.
"גרנו בניצן 17 שנה, והשנה, לאחרונה ממש, שוב עברנו דירה. הפעם לירושלים, העיר שבה התגוררנו מייד אחרי נישואינו. בשלב כלשהו המעבר הזה הוא עבורנו סגירת מעגל, וכמובן, קיים גם הערך המוסף של היופי של ירושלים והקרבה לכותל המערבי.
"השנה שוב תהיה לי הזדמנות לחוות את בין המצרים בעיר האבלה והשוממה מאז החורבן. הגירוש מביתי ב'שירת הים' העניק לי נקודת מבט אחרת לכל הנושא הזה.
"אני זוכרת ששנה אחרי הגירוש בכיתי בתשעה באב כמו שלא בכיתי מעולם. הייתה לי תמונה חיה איך מרגישים כשבית נהרס, והיה לי קל יותר להתחבר לכאב של השכינה שאין לה בית וצער הקב"ה שביתו נחרב.
"לפני הגירוש הייתי נוהגת לקרוא את המדרשים על החורבן, מנסה להרגיש את הצער ולהתחבר לאבל. אבל אחרי הגירוש, לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לבכות, כדי להבין מה איבדתי. לא רק אני: שמעתי מהרבה חברות שאחרי הגירוש הן קיבלו משמעות אחרת, אמיתית ומוחשית, לחורבן בית המקדש.
"אפילו הסתובבה אצלנו בדיחה עצובה, שכל הגירוש היה כדי שנבין את תשעה באב.
"לקח לי הרבה שנים לקום מהשבר, להשלים בכל הלב עם מה שבורא עולם רצה שיקרה ולהודות לו באמת גם על הגירוש והחורבן של הבית שלנו. אבל למרות הכל, אני מרגישה שהריפוי האמיתי יהיה רק בגאולה השלמה, בבניין ציון וירושלים".
"נחלתנו נהפכה לזרים" (איכה ה ב)
החלום שנגוז
דינה זיני, צפת
"הסיפור שלנו מתחיל לפני כ-32 שנה. היינו זוג צעיר, מלא תקווה ואופטימיות, אבל הסכום שקיבלנו מההורים היה נמוך יחסית. רוב ככל חברותיי רכשו דירות בירושלים, העיר שבה נולדתי וגדלתי, אבל לי היה ברור שאצטרך ללכת רחוק יותר.
"באחד הימים חזר בעלי מהכולל כשהוא נלהב ונרגש. חבר סיפר לו על דירה יד שנייה שנמכרת במחיר הזדמנות ממש, שאסור לנו להחמיץ.
"הגענו לראות את הדירה, וראינו כי טוב. חתמנו על זיכרון דברים תמורת סכום פעוט ששילמנו כמקדמה. עתה נותר לנו רק לגייס את הסכום מההורים, פעולה שהייתה פשוטה יחסית בשל הסכום הנמוך כאמור, ולהשלים עם משכנתה גדולה במיוחד, כדי לחתום חוזה.
"אחרי שבועיים של מאמץ בלתי פוסק, אישרו לנו את המשכנתה. היינו מאושרים ממש. חתמנו על החוזה בגיל וברננה, ופשוט ספרנו את הימים עד שנקבל את הדירה.
"ביום בהיר אחד נשמעו דפיקות על הדלת. מכתב בדואר רשום. חתמתי ופתחתי, ועיניי חשכו. התברר לנו שהדירה שרכשנו משועבדת, והיא עוברת לבעלות המדינה. לא לחינם היא נמכרה במחיר נמוך כל כך. נפלנו בפח בתרגיל עוקץ מתוחכם ומרושע, שהותיר אותנו חסרי אונים.
"בתחילה ניסינו להילחם. שכרנו עורך דין, והוא התחיל לברר. הוא הגיע גם לבית משפט, אבל הדיונים הוכיחו לנו שאין סיכוי שנקבל את הדירה לפני שהמשטרה מאתרת את הנוכל, שבינתיים נמלט לחו"ל.
"היינו מיואשים ממש. חלום הדירה נגוז, ולנו נשארו חובות אדירים, ואפס אפשרות לרכוש בעתיד קורת גג. בלית ברירה עברנו לצפת, שם מחירי השכירות נמוכים משמעותית ממרכז הארץ.
"הריחוק מהמשפחה היה קשה, ואני נאלצתי לעבוד במספר עבודות כדי להצליח לעמוד בנטל התשלומים.
"רק לפני שלוש שנים, כשסיימנו לשלם את מרבית החובות, הצלחנו בסייעתא דשמיא לרכוש דירה בנתיבות, במחיר למשתכן. בגילנו, אנשים כבר משלמים את המשכנתאות עבור הילדים שלהם, אבל אנחנו נמצאים במצב של זוג צעיר. הדירה עדיין לא מוכנה, ואנחנו עדיין בצפת.
"עברנו הרבה בשנים האחרונות. קשיים לצד תובנות שרק הקושי והסבל מייצרים אותן. אני יודעת שהכל לטובה והכל בהשגחה פרטית. לא הכל אני מבינה ויודעת, אבל הדירה שהייתה לי ונלקחה בחטף לימדה אותי כמה חשובה קורת גג, וכמה קשה כשאין את הדבר הבסיסי הזה.
"וכמובן, זה נתן לי הזדמנות לנסות ולהתחבר מעט לצערו של בורא עולם שביתו 'ממושכן', בעוונותינו הרבים. לא אתיימר לומר שאני מצליחה, אבל לפחות יש לי כיוון".
"שיכח השם בציון מועד ושבת" (איכה ב ו)
נותנים מקום לאבל
רעות מורגן, אלוני שילה
"הסיפור שלנו אירע בשבת שלפני חנוכה לפני כשנתיים. באותה תקופה בנינו בית קבע ביישוב, ובינתיים התגוררנו בקרוון. אני אישית אוהבת מאוד להתפלל קבלת שבת בבית הכנסת, וגם באותו ליל שבת עשיתי כך.
"בעלי ואני הלכנו לתפילה עם התינוק והבן הבכור. בבית נותרו שני ילדים, אחת מהן ישנה בהשגחתה של הבת הגדולה, שהייתה אז כבת עשר.
"אמרתי שאני הולכת רק לקבלת שבת בלי להישאר לערבית והיא הסכימה.
"מייד בתום קבלת שבת, כשהתארגנתי לשוב הביתה, ראיתי את בתי הבכורה פותחת את הדלת של עזרת הנשים, כשהיא מבוהלת כולה. 'אמא, יש אש שיוצאת מהקיר שליד המטבח'.
"נדרשו לי כמה שניות להתאושש. הייתי בהלם אמיתי. אחת הנשים שישבה בבית הכנסת לקחה מידי את התינוק, ואני חיפשתי את בעלי. התברר שהילדה דיברה בקול רם, והגברים שהיו קרוב לעזרת הנשים כבר שמעו והחלו לרוץ לכיוון הבית.
"לאחר כמה שניות ירד לי האסימון. קלטתי פתאום שבתי הקטנה ישנה בחדר. באופן ספונטני צעקתי בקול רם 'יש לנו שרפה בבית ונגה ישנה בחדר'. באותו רגע לא נשאר אף אחד בבית הכנסת. כולם רצו לכיוון הבית כדי להציל אותה.
"התחלתי ללכת הביתה. הייתי אמורה לרוץ, אבל הרגשתי שרגליי כבדות כעופרת. אש בבית, בקרוון שהוא דליק הרבה יותר מבית אבן. אחת הבנות ישנה, מה קורה שם?
"בחסד וברחמים, תוך שניות בעלי רץ בחזרה לכיווני וסיפר לי שכל הילדים מחוץ לבית. התברר לי אז שהילדה הגדולה פעלה בתושייה. היא לקחה את הקטנה לשכנה, וזו מיהרה להזמין את שירותי הכיבוי, כך שלא היה חשש ללכודים.
"התברר לנו שהיה עומס רב מדי על מערכת החשמל, מה שהביא לקצר בדירה ולדלקה שפרצה. פתאום הגדולה ראתה עשן שיצא מהחדר שליד המטבח, ומייד לקחה את התינוקת ויצאה לשכנה.
"הוקל לי מאוד, אבל כשהגעתי למטה, למקום שבו היה הקרוון, חשכו עיניי. מהבית שלי נשארו רק חורבות…
"בשלב הזה הבנתי שאין לי קורת גג. שאין לנו בגדים מעבר למה שלבשנו, שאין היכן לסעוד את סעודת השבת, ואפילו כל האוכל שהכנתי עלה בלהבות.
"תוך דקות כל השכנים הזמינו אותנו לסעודות השבת. אחת המשפחות דאגה לארח אותנו ביחידת אירוח הנמצאת בתוך ביתה, אבל עד הבוקר לא נרדמנו.
"שחזרנו את החוויה הקשה וניסינו לעבד את מה שעבר עלינו ומה שאיבדנו, בתקווה שהבוקר יאיר ונוכל לגלות מה נותר מהבית שלנו.
"אבל בבוקר התברר לנו שלא נשאר כמעט מאומה. בהמשך הצלחנו להציל מספר אלבומי תמונות ועוד פריט או שניים, וזהו. היה נורא לקלוט שאין לנו כלום ממש.
"הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, תחושה של ריקנות גם ברמה נפשית. מעבר לנזק הכספי, היה החסר הסנטימנטלי. הרבה דברים שהשקענו בהם הרבה מחשבה, וכל הזיכרונות שלנו כזוג צעיר שעלו באש.
"יחד עם ההודיה לבורא עולם על הנס הגדול שנעשה לנו, הרגשתי שיש לי כאב ואובדן, ואני צריכה לעבד אותו. לתת זמן כדי להיות עם הכאב. הבנתי אז הרבה יותר טוב את האבלות על חורבן בית המקדש, להבדיל, בבין המצרים.
"אי אפשר להגיע לשבת נחמו בלי שלושת השבועות של האבל. כאנשים מאמינים אנחנו יודעים שהכל לטובה, שאפשר תמיד לצמוח מתוך האבל, אבל הכל תהליך שאורך זמן.
"התחברתי אז מאוד לשיר 'מלאכים הקדושים' של שמואל יונה שמתאר את החורבן, כביכול לקב"ה אין בית לחזור אליו. הוא נמצא בכל מקום, אבל אין בעולם מקום של ארבע פינות שניתן ליצוק לשם קדושה. אחרי השרפה שכילתה את הבית שלי, הבנתי ובעיקר הרגשתי את זה הרבה יותר חזק.
"אני חוזרת לשבת ההיא. השעות נקפו, וכבר במוצאי השבת קראו לנו האנשים המדהימים מוועד היישוב, ראש המועצה ומספר חברים צדיקים לפגישה, שבה ניסו להבין איך אפשר לעזור לנו.
"הם ביקשו רשימת קניות, החלו במסע של גיוס תרומות, אבל אני הרגשתי נורא. מעולם לא הייתי בצד של המקבלים, ולא הייתי מסוגלת לשתף פעולה.
"בשלב הזה ניתקו אותנו מהתמונה. הם פעלו לבד, רק שאלו אותנו בעדינות מה נסכים לקבל יד שנייה.
"לא ייאמן, אבל כבר ביום שני נכנסנו לדירה מרוהטת קומפלט – מכשירי חשמל עם בגדים לילדים, מצעים, כלים ומצרכי מזון בשפע, עד לפרטים הקטנים ממש.
"מאז, הגענו למנוחה ולנחלה. יש לנו בית יפה וגדול שבנינו. אבל החוויה והקרוון עוד צרובים עמוק בליבנו, ומדי שנה אנו עורכים מסיבת הודיה להקב"ה על הנס, והודיה לכל מי שעזר לנו לקום על הרגליים. זכינו לראות מהי נתינה. ממש עם ישראל בתפארתו.
"היום, במבט לאחור, ניתן לומר שמעז יצא מתוק, אבל כל פעם שמגיעים ימי בין המצרים אני מרגישה שאני מסוגלת להתחבר אליהם הרבה יותר. מרגישה כיצד אני מסוגלת להתפלל הרבה יותר חזק ועמוק שנזכה לגאולה השלמה".
"ספקו עלייך כפיים כל עוברי דרך" (איכה ב טו)מתחברים לגלות השכינה
יסכה ליבר, עוז ציון
"אנחנו גרים ביישוב עוז ציון. היישוב שלנו ממוקם בגבעה שליד גבעת אסף, יישוב ותיק יותר. בעוז ציון, שהוא עדיין מאחז, אנחנו מתגוררים עם עוד משפחה. בבית נוסף מתגוררת קבוצת בחורי ישיבות. קרוון נוסף משמש לבית כנסת ובית מדרש.
"החיים שלנו קשים למדי. בחורף קר והכל בוץ, אין לנו כמעט שכנים, ואין מכולת, קופת חולים או בית מרקחת.
"אבל המדינה כידוע לא מכירה בנו, ואחרי חצי שנה של מגורים בבית שבנינו, הגיעו והרסו לנו אותו. אחרי חצי שנה, כשבנינו בית חדש, הרסו גם אותו. ואם אני קוראת נכון את ההתנהלות, אני מניחה שזו לא הפעם האחרונה.
"הפעם הראשונה שהחריבו לנו את הבית הייתה בחופש הגדול של שנה שעברה. היה לי אז ילד בן שמונה חודשים וציפיתי לתינוק נוסף. שום דבר לא הכין אותנו לדפיקות העזות, לבעיטות ולחבטות על דלת ביתנו בשש בבוקר. בעלי פתח את הדלת, והחיילים שעמדו לא המתינו לאישור ונכנסו פנימה. הם הורו לנו לצאת תוך כמה דקות, אבל בעלי ביקש והתחנן ממש שייתנו לנו להתלבש לפחות.
"עבדנו כאוטומט. התלבשנו והלבשנו את התינוק. הרגשנו כמו שק חבטות, אבל לא אפשרו לנו לקחת שום דבר. התחושה של העלבון בערה בנו וצרבה כאש. אפילו כאשר הורסים בתים של מחבלים, להבדיל, מתריעים על כך מראש ואפילו מאפשרים להם פנייה לבית משפט ופינוי עצמי של החפצים.
"במקרה שלנו לא הייתה התרעה, ולא זמן לארוז מאומה. שלא לדבר על כל הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי שמאפשרת להם לכבוש שטחים עצומים, תחילה בהקמת אוהלים ולאחר מכן בבניית בתי קבע, ואף אחד לא חושב לפנות אותם ולהרוס את בתיהם.
"יצאנו החוצה, לשמש הקופחת. היה לנו תינוק על הידיים, ואפילו כיסא לשבת עליו לא אפשרו לנו להוציא. עמדנו על הרגליים עם התינוק שלוש שעות. לא הייתה לי אפשרות להוציא עריסה כדי להניח אותו, ועד מהרה הוא איבד את הסבלנות והחל לצרוח.
"בשלב כלשהו ביקשתי מהמפקד להוציא מוצץ לתינוק, אבל גם לזה הוא לא הסכים. בדיעבד הבנתי שיש מפקדים שמאפשרים יותר, יש כאלו שהם אנושיים פחות, הכל תלוי בהם.
"החיילים לא אפשרו לנו לעזוב את המקום, וכך נאלצנו לצפות במחזה הנורא, להביט בעיניים כלות איך זורקים את כל תכולת הבית שלנו, את החיים שלנו, בערבוביה נוראה על האדמה שבחוץ. לראות איך הם מחריבים את הבית שבנינו בעשר אצבעותינו, את הזיכרונות כולם.
"את החפצים הם הכניסו לשקיות ענק, שכללו את הכלים והבגדים ואפילו את האשפה, והשליכו ללא רחמים. ההרס היה ביום חמישי, ורק בתחילת השבוע הבא התירו לנו להגיע למקום, לאסוף את מה שנשאר מהרהיטים.
"הנזק היה עצום: חלק מהדברים נהרסו בשמש הקופחת, חלק מהרהיטים נשברו בפינוי האלים. לא יכולנו לומר מילה או להתנגד. היינו עם תינוק קטן, והייתה לנו אחריות עליו.
"כשהסתיים הפינוי והבית נהרס כליל, הם עזבו את המקום. הייתי המומה ממש מהטראומה שעברתי. את הקושי הנורא עזרו לנו לצלוח אנשים טובים שהגיעו עם עגלה ועזרו לנו להעמיס את מה שנותר מהרהיטים שלנו לקרוון ביישוב הסמוך.
"זמן לא רב לאחר חורבן הבית הפרטי שלנו, חל תשעה באב. הייתי במקום אחר לחלוטין. הרגשתי אז היטב איך מרגישים כשבית נחרב. קשה לי לומר שהצלחתי להתחבר לצער השכינה, לצערו של הקב"ה שביתו נחרב, אבל הרגשתי מאז שעבודת השם שלנו סובבת סביב משהו שאבד לנו.
"אנחנו עם שלם שנע ונד, בלי מקום להניח את הראש. בלי בית רוחני שהיה מרכז החיים. אנחנו רק רוצים למצוא מנוח לכף רגלנו, וגם את זה לא מאפשרים לנו.
"במשך שבועיים התגוררנו אצל ההורים, ובתקופה הזו בעלי עם ידידים נוספים בנה שוב את הבית. הפעם זה היה מחומרים זולים יותר, אבל לפחות הייתה לנו קורת גג אף על פי שידענו היטב שאנחנו עלולים לאבד גם אותה בלי הודעה מראש.
"מאז, היינו כל העת בתחושה של ארעיות, בחשש שמחר בבוקר יבואו לפנות אותנו. כבר היינו מתורגלים, והכנו מזוודה פתוחה מתחת למיטות, כדי שנוכל להניח בה בזמן אמת את מה שחשוב במיוחד.
"ואכן, אחרי חצי שנה, שוב חזר הסיוט. שוב הבעיטות על הדלת בשש בבוקר, וכבר היינו הורים לשני תינוקות. מזג האוויר היה חורפי. שלג כיסה את האזור, ואנחנו נשארים בלי קורת גג.
"בעלי נשאר בבית, ואני בחוץ עם הילדים שומעת איך מכים אותו וצועקים עליו. סיטואציה נפשית איומה שאני לא מאחלת לאיש.
"הפעם, לא יכולנו לאפשר לעצמנו מגורים בבית זמני. עברנו להתגורר בבית הוריי והורי בעלי לסירוגין. השלגים והגשם לא אפשרו להתקדם בבנייה במהירות, ולכן לקח לנו כחודש וחצי עד שנכנסנו שוב לבית.
"אני זוכרת את התקופה הזו כתקופה קשה מאוד. אני זוכרת איך ישבתי עם חברה וסיפרתי לה על התחושות הקשות שלי. אמרתי לה שיש לי כל מה שאני צריכה, גם אני וגם בעלי אנשים בריאים ומתפקדים, אבל אני מרגישה שאיבדתי את קורת הגג שלי, את הבסיס לחיים, וזה קשה לי מאוד.
"אותה חברה הרגיעה אותי ואמרה לי שאכן התחושות הללו הגיוניות. בית הוא בסיס, בית הוא עוגן וביטחון, ולי אין ביטחון.
"עד שתבוא הגאולה השלמה". ]
