מה אנחנו יודעים על ירושלים, עיר שהיא משאלת לב? כל כך הרבה שנים ותהפוכות צפונים באבניה, ברחובות ובבתים, בין החומות ומחוצה להן, בעבר ובהווה היחסים בין העדות השונות, ההחמצה ההיסטורית של גבולות הרובע היהודי, פיגוע הטרור הראשון, עולם התורה הירושלמי של אז, האנשים שנשארו מאחורי הקלעים של ההיסטוריה בימים שאנחנו מתאבלים על חורבנה, עברנו מסע של 750 שנות עלייה בעזרתם של איש ירושלים הנודע הרב ישראל גליס, והחוקר ואיש התקשורת הירושלמי יאיר דן, ועצרנו בשמונה תחנות מרתקות לאורך נתיב ההיסטוריה של העיר המיוחדת בעולם ירושלים תובב"א
מטאות צרות וצופנות סוד, אבנים חלקלקות, אוויר הרים יבש וצלול, ניחוח היסטורי מכל פינה והרבה קדושה באוויר.
ירושלים. עיני העם היהודי נשואות אליה, הוא מתפלל על בניינה שלוש פעמים ביום. העיר שהמונים לוטשים אליה עיניים וחומדים אותה, העיר שהעבר וההווה שזורים בכל אבן מאבניה. העיר שחוברה לה יחדיו, שבחומש בראשית נקראת שלם, העיר שבה מלכו מלכי בית דוד לדורותיהם, ויש לה לא פחות משבעים שמות.
תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים. אין יופי כיופייה, ואין קדושה כקדושתה, ופסגת הקדושה והטהרה נמצאת בליבה של העיר – במקום הקודש והמקדש. אורו של עולם שעדיין לא זכינו להתגלותו, הר ציון ששמם, שועלים הילכו בו. ואל הכותל המערבי שנותר לפלטה, מתנקזות כל התפילות.
ערב ימי בין המצרים, שבהם לצערנו אנחנו שוב עומדים להתאבל עליה ועל חורבנה, יצאנו לשמוע עליה לעומק. מה אנחנו יודעים על העיר המיוחדת הזו, שהייתה שוממה מבניה מאות שנות גלות, וב-700 השנים האחרונות נקבצו בניה אליה?
במסע היסטורי מרתק, שזור בסיפורים ייחודיים ובעובדות לא ידועות, חזרנו במנהרת הזמן לתקופה שבה חודש היישוב היהודי בארץ ישראל. עברנו עם המתיישבים שחזרו למולדתם את חבלי הקליטה הקשים, יצאנו איתם מחומות העיר העתיקה, וסקרנו את היחסים שבין העדות ואת היחסים שבין היהודים לתושבים הערבים. אחר כך השקפנו על ירושלים בימי מלחמת השחרור ובניסי מלחמת ששת הימים, עד לימינו.
העליות הראשונות
מניין יהודים וספר תורה משכם
יאיר דן, יועץ תקשורת ואסטרטג של ארגון 'אם אשכחך' וארגונים ירושלמיים נוספים, מזכיר כי הראשון שחידש את היישוב היהודי בירושלים אחרי החורבן ושנות הגלות, היה הרמב"ן, שעלה לירושלים לפני כ-750 שנה, בשנת ה"א כ"ז – 1267 למניינם.
"עד לאותה תקופה, מהתקופה הצלבנית ועד הכיבוש הממלוכי, היה איסור על יהודים לחיות בירושלים. היו רק שני צַבָּעים שהתגוררו מחוץ לחומות העיר העתיקה והורשו להיכנס לעיר לצורך עבודתם, כי המקצוע הזה היה שייך רק ליהודים, אבל לא להתגורר במקום. הרמב"ן היה הראשון שהתיישב בירושלים ולא במקום אחר בארץ, כפי שעשו אחרים. הוא הביא איתו יותר ממניין יהודים וספר תורה משכם, ובנה בתוך העיר העתיקה את בית הכנסת הראשון מאז החורבן – בית כנסת הרמב"ן שנמצא ברחוב היהודים".
הרב ישראל גליס, איש ירושלים ומחבר הספר 'האיש שלנו בירושלים' שתורגם למספר שפות, מוסיף ומציין כי מקום קבורתו של הרמב"ן לא נודע. "יש בירושלים את 'מערת הרמב"ן' ליד קבר שמעון הצדיק, אבל יש שאומרים שהוא נקבר במערת אליהו הנביא ויש – שבמערת המכפלה. קשה לדעת מה האמת".
ואם הזכרנו שני צבעים, היו עוד שני צבעים יהודים שחיו מאות שנים אחר כך. בשנת תרנ"ג נשכרו שני האחים רבי יוסף ורבי אריה לייב, שהיו ידועים כיהודים יראים ושלמים, על ידי השלטון הטורקי ששלט בארץ באותה תקופה, כדי לצבוע ולחדש את הציון של מלכי בית דוד. על פי עדות שמסרו בפני המהרי"ל והמגיד מווילקומיר, הם ירדו למטה ועברו שש מנהרות, אז גילו גרם מפואר של מדרגות שהוביל להיכל מואר ובו ארבעה עמודי שיש מצופים זהב בראשם וכסף בתחתיתם. העמודים היו מחוברים בחוטי נחושת ועליהם ארון מכוסה בזהב כמעין אריג. הצבעים סיפרו שהרימו את האריג וראו שם כתר של זהב משובץ עם הכיתוב דוד בן ישי מלך ישראל. על שולחן זהב סמוך עמדו חרב פיפיות ושרביט זהב. סמוך לו היה קבר שיוחס לשלמה המלך, ובסמוך היה קבר נוסף שעליו מונח ספר תורה, עם הכיתוב 'חזקיהו מלך ישראל'.
את כל הדברים הללו מסרו הצבעים בעדותם, אבל בשל החשש פן יבולע להם הדברים לא פורסמו בפומבי. המהרי"ל כתב מאוחר יותר שדבריהם נכונים. הגאון רבי יהודה ליב רפפורט הוא שהעתיק את העדות הזו בשנת תרפ"ו 1926 מילה במילה מכתביו של המהרי"ל, והם פורסמו בירחון התורני 'מוריה'. מאז, לא ההין איש לרדת באותן מדרגות.
אם נחזור שוב לתקופה המוקדמת יותר של חידוש היישוב היהודי, נגלה כי מלבד הקהילה היהודית שהתחילה להתיישב בירושלים עם עלייתו של הרמב"ן, בשנת ה"א ש', 1540 למניינם עלתה ממרוקו קהילה נוספת – קהילת המערבים בראשותו של אחד ממנהיגיה הרוחניים הגדולים של צפון אפריקה: הגאון רבי וידאל הצרפתי בעל ה'צוף דבש'. הקהילה הזו התיישבה בחצר בית במרכז הרובע המוסלמי שנקרא 'בית המערבים'. לימים, הבית הזה היה הבית היהודי הראשון שנקנה מחדש על ידי ישיבת 'עטרת כהנים'.
"מאות שנים לאחר מכן, בשנת תר"כ 1860, נבנה בעיר העתיקה בית כנסת נוסף על שם בעל ה'צוף דבש'", מציין יאיר דן. "הגאון חכם שלום הכהן זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה מתפלל בבית הכנסת הזה בקביעות, בזמן שלא היה מתפלל בישיבה".
הקהילות מתגבשות
כשהאשכנזים מתחפשים לספרדים, ויש מי שדואג לתימנים
הייתה תקופה שאשכנזי שאף להידמות לספרדי ועשה מאמצים גדולים כדי שמשימתו תצלח.
זה מה שקרה בדיוק לפני כשלוש מאות שנה, כשהאשכנזים הראשונים החלו לעלות ולהתגורר בירושלים.
מאז שכבש סולטן סולימן את ירושלים ברע"ו-1516, הוא העניק יחס מכבד ליהודים שחיו במקום, שהיו כולם ממוצא ספרדי. סולטן סולימן הכיר את היהודים עוד מטורקיה, שקלטה רבים ממגורשי ספרד. עד לתקופתו היהודים התפללו רק בהר הזיתים, והוא שהעניק להם את הזכות להתפלל בכותל המערבי. הרב הראשי, הוא 'החכם באשי' שמונה לתפקיד מקדמת דנא באישור השלטון הטורקי, היה הסמכות העליונה, והיחסים בין היהודים לערבים היו מעולים.
העלייה הראשונה של יהודים אשכנזים לירושלים הייתה בשנת תס"א (1700 למניינם), כאשר רבי יהודה חסיד (בשונה מרבי יהודה החסיד) עזב את אירופה ועלה לחון את עפרה של ארץ ישראל עם כאלף וחמש מאות יהודים. באותה תקופה חיו בירושלים כאלף ומאתיים משפחות יהודיות, כולן ממוצא ספרדי, והקבוצה האשכנזית החדשה הגדילה משמעותית את מספרם של התושבים היהודיים בעיר.
"רבי יהודה לווה כסף מערבי מוסלמי כדי לקנות חצר ולהקים עליה בית כנסת", מספר יאיר דן, "זאת במקביל לרכישת דירות עבור היהודים הרבים שעלו איתו. החצר הייתה במרכז הרובע היהודי כיום, באזור שבו נוסד אחר כך בית הכנסת 'החורבה'. אבל רבי יהודה נפטר ימים ספורים לאחר שהגיע לירושלים ממגפה שפרצה, והנושים המוסלמים שדרשו את שלהם גירשו את הקבוצה מהמקום. מאותה תקופה נאסר על יהודים אשכנזים להתגורר בירושלים. בעוד הספרדים חיו מבחינת השלטון הערבי כנתינים, הערבים ראו באשכנזים כמי שבאו לכבוש את העיר ולגזול מהם את אדמותיהם".
רבי יהודה ומאות מתלמידיו שנספו במגפה נקברו במערת קבורה בהר הזיתים. "מדובר במערה שסגורה בשער ברזל ומכילה שלושה כוכים", מציין הרב גליס. "במקום כתובים שמותיהם של חמש מאות התלמידים שעלו איתו ונספו במגפה".
לאחר שנאסר על יהודים אשכנזים להתגורר בירושלים, הם ביקשו לעקוף את האיסור ולצורך כך אימצו את הלבוש הספרדי שהיה נהוג באותה תקופה: חלאט – חלוק בהיר מפוספס ועליו חלוק בצבע חום, התלבושת השבתית המוכרת של הירושלמים וחסידי 'תולדות אהרן', חלק מחסידי ברסלב וחסידי ו'תולדות אברהם יצחק' כיום.
יאיר דן: "היה ערבי בשם דילל אבו כלף, מוסלמי שהגיע מכורדיסטן, שהיה בעל חנות בדים. הוא סיפק ליהודים הירושלמים את התלבושת הספרדית המסורתית, וידע לספר ולתאר בדיוק את ההשתלשלות ההיסטורית שלה".
המשכנתה הראשונה, החלל הראשון
ומה אירע בגורלה של החורבה?
"בשנת תקצ"א 1831, כמאה שנים אחר כך, הצליח רבי שלמה זלמן צורף זצ"ל, סבו של רבי יואל משה סלומון, לשלם את החובות שהותיר אחריו רבי יהודה חסיד ולהשלים את רכישת השטח של ה'חורבה'", מספר דן. "הוא השיג פירמן (אישור מקביל להיתר בנייה) ממוחמד עלי, ששלט אז בארץ ישראל, וקיבל אישור להתחיל לשפץ את המקום. לצורך כך הוא לווה כספים מבנק ערבי, מעין 'משכנתה'. לאבי שיחי' יש את צילום המשכנתה על בית הכנסת 'החורבה'. בהשגת הפירמן בוטל למעשה האיסור על יהודים אשכנזים להתיישב בירושלים.
"אבל הערבים לא ראו בעין יפה את הפעילות הזו, ואחרי כעשרים שנה נרצח רבי שלמה זלמן צורף בידי מוסלמי קנאי. למעשה, הוא היה חלל פעולות האיבה הראשון בארץ, מאז חזרנו אליה אחרי הגלות".
איך היו היחסים בין הספרדים הוותיקים לקהילה האשכנזית החדשה?
"ממסמכים עתיקים ששרדו מאותה תקופה אנחנו יודעים שכל קהילה חיה באוטונומיה משלה מבחינת בתי כנסת, והניהול היה משותף. כך למשל, יש עדות של משה דוד גאון (סבו של חבר מועצת העיר ירושלים לשעבר יהורם גאון) שהיה מזכיר העדה היהודית בירושלים, והוא מספר על חיים משותפים של ספרדים ואשכנזים בשכונת שמעון הצדיק.
"יתרה מכך: ישיבת 'תורת חיים' שהוקמה על ידי הגאון רבי יצחק וינוגרד שעלה מרוסיה בשנת תרמ"ו-1886, ברחוב הגיא שבעיר העתיקה, חרטה על דגלה את העיקרון של קבלת תלמידים מכל החוגים והעדות ללא שום סינון".
הדוגמה הטובה ביותר לדאגה ולאכפתיות ההדדית בין כל חלקי האוכלוסייה היהודית, נרשמה בעליית התימנים בשנת תרמ"ב. "באותה תקופה, העדה התימנית חיה בנפרד מיתר העדות, כך שהיא לא הייתה מוכרת, לא על ידי הספרדים ולא על ידי האשכנזים. הם גרו במערות בכפר סילוואן, בתת תנאים שהיו נוראים גם יחסית לתנאי המגורים העלובים שהיו באותם ימים. מי שדאג לתימנים וטרח לסדר להם מקום מגורים בכפר השילוח היה לא אחר מהרב ישראל דוב פרומקין זצ"ל, סבו של ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, שליבו הרחום לא נתן לו לעזוב את התימנים ולתת להם להסתדר לבדם. הוא הקים את אגודת 'עזרת נידחים' שפעלה להקים עבורם מקום מגורים הולם. רק בשלב מאוחר יותר הוקמה לתימנים שכונה נוספת, בפאתי שכונת מאה שערים".
הרב ישראל גליס: "עד לתחילת המאה הקודמת, האשכנזים נקברו בחלקות משותפות עם הספרדים. רבי גרשון מקיטוב נקבר ליד ה'אור החיים' הקדוש, וכל תלמידי הבעש"ט והגר"א נקברו בחלקה הספרדית. רק בשנת תרפ"ז הקימו חברה קדישא אשכנזית. על מבנה הטהרה שניצב בהר הזיתים כתוב תאריך פתיחתו".
גם בתלמודי התורה למדו כולם ביחד בתחילה. התלמוד תורה הוותיק שהיה יחיד בעיר שנים רבות היה 'עץ חיים' שנוסד בשנת תרכ"א. רק לפני כמאה שנה הקימו תלמודי תורה לספרדים, כדי לבלום את הנהירה אחרי בתי הספר של המשכילים שנפתחו באותה תקופה. מעניין לציין, שבספר התקנות של 'עץ חיים' יש סעיף שאומר שאם ילד לא רוצה להמשיך ללמוד, אחרי גיל ארבע עשרה הוא יוכל לצאת לעבוד ותלמוד התורה חייב לממן לו מורים פרטיים בשעות אחר הצהריים.
הפרדה בין העדות השונות החלה בירושלים עם העליות הגדולות מאירופה שהביאו לפתיחת כוללים לפי אזורי המוצא – כולל פולין, גליציה, ווהלין, חב"ד, הונגריה, רומניה, הו"ד – הולנד דייטשלנד ועוד. הכוללים היו המשענת הכלכלית של היהודים באותה תקופה.
הרב גליס מוסיף ומציין כי בשנים עברו, גם נישואין בין אשכנזים לספרדים היו שכיחים למדי. "יש משפחות ידועות כמו אגסי וחזן שבהן ראש המשפחה היה ספרדי ונישא לאשכנזייה, וכן ההפך. לא היו מתחים בין העדות. כולם גרו ביחד, באותה חצר, והחיים היו מספיק קשים ומאתגרים גם בלי לריב. רק כאשר הפוליטיקה נכנסה לירושלים כל עדה הסתגרה בעצמה".
היציאה אל מחוץ לחומות
מי בנה את השכונה הראשונה?
דמיינתם פעם מציאות של מעבר דירה אחת לחצי שנה, תמידין כסדרן? זה היה הנוהל של ראשית המאה הקודמת. משכירי הדירות בירושלים העתיקה, ערבים כולם, היו מנצלים את מצוקת הדיור הנוראה ששררה באותה תקופה וחותמים חוזה לחצי שנה בלבד. אחרי פרק הזמן הזה היה מחיר הדירה עולה, והמשפחות היהודיות כרעו תחת הנטל הנורא. מי שלא יכול היה לשלם, נזרק לרחוב ללא רחמים.
חשוב לציין שה'דירות' שהיו באותה תקופה כללו חדר אחד, שבמקרה הטוב היה מעל הקרקע ובדרך כלל היה כוך מתחת לאדמה, חסר אור ואוויר. בצפיפות הנוראה שבין החומות חיו באותן שנים כ-19,000 יהודים, שהיו הרוב של האוכלוסייה בעיר העתיקה. אבל הצפיפות, המחסור והרעב הפילו חללים רבים, עד שלא נותרה ברירה אלא לצאת מחוץ לחומות.
המשמעות של יציאה מחוץ לחומות הייתה קשה למחשבה: העיר העתיקה הייתה מוקפת חומה, ושעריה ננעלו מדי לילה והגנו על התושבים מגנבים ומחיות טרף כמו נמרים, דובים ושועלים שהילכו אז בחופשיות באזור. לעומת זאת יציאה מחוץ לחומות הייתה דומה למגורים בלב הג'ונגל. ואכן, בשכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומה שהו המשפחות בתחילה רק בשעות היום. בלילה הן שבו לעיר העתיקה.
"היציאה מחוץ לחומות החלה כאשר משה מונטיפיורי היה החלוץ", מטעים הרב גליס, "ואת הכסף לבניית 'משכנות שאננים' ו'ימין משה' הוא קיבל משר האוצר המצרי, יהודי בשם יהודה ברטורה. אגב, באחד ממסעותיו של מונטיפיורי בארץ ישראל הוא עלה להר הבית. העלייה עוררה כעס גדול בקרב יהודי העיר בשל האיסור ההלכתי, וכדי לכפר על כך הוא הציע לערבים לקנות מהם גם את אזור הכותל. הם סירבו, ואז הסתפק מונטיפיורי בהוספת שורה על אבני הכותל (האבנים העליונות הקטנות)".
יאיר דן: "מקובל לומר שהשכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות על ידי השר משה מונטיפיורי הייתה משכנות שאננים. אבל עלעול בקורות הימים מלמד שאת השכונה הראשונה בנו דווקא יהודים ממוצא ספרדי שהקימו שכונה חדשה באזור רחוב אגרון, סמוך לשגרירות האמריקנית. מדובר בשכונה שנקראה 'מחנה ישראל', והיא הוקמה על ידי הרב דוד בן שמעון, אבל משום מה דבר הקמתה ובעיקר העובדה שהיא הייתה השכונה הראשונה מחוץ לחומות נעלמו מעיני ההיסטוריונים.
היציאה מהחומות שינתה את פניה של ירושלים. היישוב היהודי גדל מחוץ לעיר העתיקה, כאשר הערבים התגוררו בבקעה, קטמון, מרכז העיר ומקומות נוספים.
יחסי היהודים והערבים
משכנות טובה למלחמת דמים
עד לתחילת המאה העשרים, היו יחסי השכנות בין היהודים לערבים מעולים. הערביות הועסקו ככובסות ומשרתות בבתים, הערבים עבדו בעבודות הכפיים הקשות והיהודים הסתובבו בכל חלקי ירושלים ללא חשש.
"משה מונטיפיורי והברון רוטשילד קנו אדמות מערבים באין מפריע והקימו עליהן יישובים יהודיים", מציין יאיר דן. "פחות ידוע הוא יהודי בשם חיים אמזלג, יהודי עשיר שרכש אדמות רבות ביפו ובנווה צדק, ושימש סגן הקונסול הבריטי".
כדי להסביר את מערכת היחסים בין היהודים לערבים באותה תקופה, הרב גליס מספר על סבו שגר ברחוב ניסן בק ליד שער שכם והגיע להמיר כספים אצל חלפן ערבי באזור. הערבי היה מגיע לחנותו בשבע בבוקר, אבל באותו היום הוא הגיע באיחור של רבע שעה.
"יחד עם סבי המתין לערבי גם מנחם אושיסקין, שהיה מראשי התנועה הציונית. כשהוא ראה את הערבי הוא בירכו בברכת 'סבאח אל חיר' – בוקר טוב בערבית. סבי אמר לו באידיש שהוא היה צריך לתת לערבי שתי מכות על האיחור שלו במקום להתחנף אליו, ומהברכה הזו הנכדים שלנו עוד יסבלו.
"אחרי מלחמת ששת הימים הלכתי עם סבי לעיר העתיקה ופגשנו ערבי זקן שהיה ממכריו. סבי דיבר איתו בערבית והערבי ענה לו בעברית. גם אצלנו בבית הורינו דיברו ביניהם ערבית, כדי שאנחנו הילדים לא נבין. אני כילד השתדלתי ללמוד את השפה כדי להבין כמה שיותר", מספר גליס.
אבל המצב הזה הסתיים קצת לפני מלחמת העולם הראשונה, עם ההתעוררות של הלאומנות היהודית והתנועה הציונית שדיברה על חזרה לארץ ישראל, מה שהפחיד והכעיס את הערבים שראו את עצמם מנושלים מאדמותיהם.
נוסף על כך, מלחמת העולם הראשונה שבה השתתפה טורקיה הביאה לחובת גיוס לצבא המוסלמי של צעירים יהודים ירושלמים. מי שהתגייס היה בסכנת מוות כמעט מיידית. מי שלא התגייס היה מועמד לתלייה. הבחירה הייתה בין מוות בטוח למוות כמעט בטוח. לא מעט יהודים נמלטו מירושלים באותה תקופה כדי להינצל מחובת הגיוס, והותירו את נשותיהם להתמודד עם חרפת הרעב שהציקה בשל העדר התרומות מארצות הגולה, כשהן סובלות השכם והערב מביקורים של חיילים טורקים המחפשים שוב ושוב אחרי חייבי גיוס.
הרב ישראל גליס: "חוץ מחיילים, הצבא הטורקי היה זקוק גם לנשק, שאותו ייצר מברזל ומתכות. החיילים הטורקים היו פולשים לבתים ומחפשים כלי ברזל ונחושת, כשהם לא בוחלים כמובן בכסף וזהב".
סיפור מרתק מאותה תקופה אירע לאישה ירושלמית אמיצה שבביתה הוחבאו בארגז גדול פמוטות וגביע קידוש מכסף טהור, שעברו במשפחה מדורי דורות. כששלושה חיילים טורקים הופיעו בביתה והתחילו בחיפושים, היא נזכרה באוצר שלא יסולא בפז באותה תקופה: מלפפונים חמוצים שנכבשו בשנים טובות יותר, ונחשבים כמעדן אצל הטורקים. היא מיהרה לפתוח את צנצנת הכבושים ולכבד בהם את החיילים, כשהיא יושבת על הארגז שבו הוחבאו כלי הכסף היקרים ומספרת לחיילים בנחת על המתכון המנצח להכנת המלפפונים החמוצים. החיילים הסתערו על המעדן, הסתפקו בחיפוש מהיר בבית לאות שאינם משוחדים, והותירו אחריהם צלחת ריקה ואוצר יקר שנשאר בידי בעליו.
יאיר דן: "הטורקים ידעו לא רק לאיים, אלא גם לבצע. בשנות מלחמת העולם הראשונה נתפסו שני יהודים חייבי גיוס ונתלו בשער יפו לעיני המונים. אלו היו משה מלל הי"ד, תושב העיר העתיקה, ויוסף אמוזיג הי"ד תושב שכונת ימין משה, שהיה בחור מאורס. בכך התחיל בפועל הסכסוך היהודי ערבי בארץ ישראל שפרץ כלבה רותחת".
מלחמת העולם השנייה
תפילות ב'פתח הגאולה'
ארבע שנים אחר כך, עם הכיבוש הבריטי של ירושלים והצהרת בלפור שהציתה מייד את הלאומנות הערבית, מינו הבריטים את השייח' אלחאדג' אמין אל חוסייני למופתי של ירושלים. משפחת אל חוסייני הייתה משפחה חשובה שבניה החזיקו במשרות בכירות בשלטון העותומני. חאדג' עצמו לא היה טלית שכולה תכלת והוא השתתף במהומות שבהן נרצחו יהודים רבים. תשע שנים אחר כך, בפרעות תרפ"ט, נרצחו עוד תשעה עשר יהודים בירושלים, נוסף על שישים ותשעה יהודים שנטבחו בחברון. זה היה פיגוע הטרור הראשון בירושלים.
בשנים הבאות גילו הבריטים את טעותם. חאדג' אל חוסייני ארגן את המרד הערבי הגדול נגדם בשנת תרצ"ו 1936 ומאז הפך למבוקש. הוא נמלט מהארץ והצטרף לשורותיה של המפלגה הנאצית שהרימה ראש בגרמניה באותה תקופה.
יאיר דן: "אל חוסייני פעל ביוגוסלביה למען גיוס מוסלמים לצבאות הנאצים. הנאצים ראו בו אובייקט חשוב שיסייע להם לכבוש את המזרח התיכון ולהגיע לארץ ישראל. הוא היה שותף פעיל גם בקרב באל עלמיין, שבמהלכו ניגף הצבא הגרמני וארץ ישראל ניצלה. אגב, ברשות הפלסטינית מתביישים מאוד באל חוסייני. כמכחישי שואה הם לא יכולים להודות שהשייח' שיתף פעולה עם נאצים שמבחינתם כלל לא היו. אבל אין ספק שלאל חוסייני הזה יש חלק מרכזי בהבערת השנאה של הערבים ליישוב היהודי".
ואם הגענו לתקופה הקשה הזו, שבה יהודי ירושלים היו בסכנת השמדה על ידי מכונת המלחמה הנאצית, הרב ישראל גליס מספר על התפילות הלוהטות שנערכו בירושלים באותה תקופה על ידי גדולי התורה והמקובלים שחיו אז, בהם המקובלים רבי יהודה פתייה, רבי סלמאן מוצפי ועוד שהרעישו את השמיים בתפילותיהם – במערת המכפלה, בקבר רחל וכמובן בכותל המערבי.
"היה עוד מקום שבו נערכה תפילת מקובלים להפלת שלטון הנאצים: ברחוב שטראוס במרכז העיר, במרכז גינה שנמצאת ליד בית ההסתדרות היום. המקום הזה נקרא 'פתחא דקרתא' שמוזכר בגמרא כמקום מסוגל, שמשם תתחיל הגאולה. הגר"א שלח את תלמידו הרב משה ריבלין, אבי משפחת ריבלין הידועה, לחפש את המקום הזה. אגב, במקום יש קבר של מוסלמי – גיס של מוחמד שנקרא 'נבי עוכשא', שכן המוסלמים רצו תמיד להראות נוכחות בכל המקומות שקדושים ליהודים. בהקשר הזה כדאי לציין שהרב מבריסק שהתגורר ברחוב שטראוס אמר פעם כשראה את בית ההסתדרות שבעוד שישים שנה תהיה במקום ישיבה. ואכן, כיום נמצאת שם ישיבת 'אוריתא'.
"גם במלחמת המפרץ נערכו ב'פתחא דקרתא' תפילות להצלחת היישוב היהודי, על ידי המקובלים רבי יצחק כדורי ורבי יהושע שרבני. למחרת התפילה הוכרזה הפסקת אש".
מלחמת השחרור
דגל לבן
השואה הנוראה הסתיימה והפליטים היהודים הגיעו, טיפין טיפין, גם לעיר הקודש. שנים ספורות אחר כך פרצה מלחמת השחרור, שהציתה אש בעיר העתיקה. ירושלים שבין החומות הייתה נתונה שוב, בפעם הראשונה מאז החורבן, במצור אמיתי שאיים על חייהם של תושביה, שהיו תלויים רק באספקת מזון מבחוץ. הלוחמים וקומץ תושבי הרובע היהודי שמנו 1,700 איש בלבד עשו ככל יכולתם כדי להגן על הרובע והכותל המערבי, אך הלגיון החל להפגיז את הרובע היהודי ולאט לאט הודקה טבעת המצור.
ראשון נפל בית הכנסת 'תפארת ישראל', שנבנה על ידי הגאון רבי ניסן בק במאה התשע עשרה, והערבים פוצצו אותו כדי למנוע את כיבושו מחדש. בהדרגה הלך השטח שבשליטת המגינים והצטמצם, כאשר כוחות הלגיון מפוצצים את בתי היהודים תוך כדי התקדמות. חלק גדול מתושבי הרובע התרכז בתנאים קשים בקומפלקס תת-קרקעי של ארבעת בתי הכנסת הספרדיים בכניסה לרובע, שהיה מוגן יחסית מאש הערבים.
בל"ג בעומר תש"ח הצליחו הערבים לכבוש את שטח בית הכנסת 'החורבה' שישב על רבע משטח הרובע היהודי, ופוצצו אותו עד שהוא נהרס כמעט כליל. הרוגים רבים נפלו באותו יום על משמרתם עד שמתוך מאות הלוחמים נותרו 43 בלבד.
מטה 'ההגנה' ששלט אז בארץ וניסה להמשיך בלחימה בכל מחיר, הבין שאין ברירה. למחרת, בי"ט באייר, ניתן האישור לרבני הרובע, הגאון רבי בן ציון מרדכי חזן והגאון רבי ישראל זאב מינצברג, לצאת עם דגל לבן אל מפקד הלגיון עבדאללה אל תל, כדי לסכם עימו על הפוגה לשם פינוי ההרוגים והפצועים. אל תל סירב ודרש כניעה, ומפקדת הרובע נכנעה למרות התנגדות מטה ההגנה. תנאי הכניעה כללו את מסירת הנשק שבידי הלוחמים, כל הגברים הכשירים יילקחו בשבי, הפצועים יילקחו בשבי או ישוחררו בהתאם לפציעתם והשאר יישלחו לעיר החדשה. ואכן, העצורים היהודים הובאו לירדן, והעיר העתיקה נחרבה עד היסוד על יד הפורעים הערבים.
"עשרות בתי כנסת נהרסו ונבזזו, כולל ישיבת 'פורת יוסף' וישיבות נוספות שהיו ברובע המוסלמי", מתאר יאיר דן, ואנחנו נוסיף את האוצר הרוחני של ספרי תורה עתיקים, כתבי יד של גדולי עולם שהיו שם והיו למאכולת אש. "גם כפר השילוח ועיר דוד התרוקנו מהיהודים ונחרבו. תשע עשרה שנה לא דרכה רגל יהודי בעיר העתיקה עד למלחמת ששת הימים, עם שחרור הכותל והעיר העתיקה".
מלחמת ששת הימים
אבו דאוד מחזיר את המפתחות
אחרי מלחמת ששת הימים בתשכ"ז וכיבושה מחדש של העיר העתיקה, הממשלה דאז החליטה לחדש את היישוב היהודי רק בתוך הרובע היהודי מתוך כל שטח העיר העתיקה, החלטה שהשפיעה דרמטית על קצב הגידול של האוכלוסייה היהודית בעיר מאז ועד היום.
יאיר דן: "למדינה היה נוח מבחינה מדינית ופוליטית להחזיר את הערבים שברחו לעיר העתיקה, ולמסור שוב לוואקף את המפתחות להר הבית. גם את הנכסים מחוץ לרובע השאירו בידיים זרות.
"אבל נותר מקום אחד בירושלים שהיה לדעתי נס פך השמן של המלחמה: עוד לפני שהתחילו לשקם את הרובע היהודי, חיים הרצוג – סבו של נשיא המדינה שהיה המושל הצבאי הראשון של העיר העתיקה – יצא לסיור באזור. כשהגיע לרחוב הגיא ניגש אליו אבו דאוד, ערבי שגר בנכס של ישיבת 'תורת חיים'. אחרי מאורעות תרפ"ט שבהם נרצחו תשעה עשר יהודים כאמור, נעזב מבנה הישיבה והיא עברה לעיר החדשה. מדובר היה במבנה של שלוש קומות, שבקומה השנייה שלו היו בתי מגורים ובקומה השלישית שוכנה הישיבה. כשהישיבה נסגרה הביאו ראשי הישיבה את המפתחות לאותו ערבי שגר בשכונתם והיה ביחסים טובים איתם, וביקשו ממנו לשמור על המקום עד שהיהודים יחזרו.
"התברר שאותו אבו דאוד מילא את התפקיד בנאמנות. הוא נעל את ספרי הקודש באחד החדרים הפנימיים ושמר עליהם היטב, וכאשר הגיע חיים הרצוג הוא נתן לו את המפתחות של המקום.
"זה היה המקום הראשון שאליו חזרו היהודים אחרי מלחמת ששת הימים", מציין יאיר. "התחילו להתפלל בו בשבתות ובחגים, והמניין ממשיך להתקיים במקום עד היום, כאשר פועלת בו ישיבת 'עטרת ירושלים'. בהמשך, חודשו ושופצו הישיבות ובתי הכנסת ברובע – ישיבת 'פורת יוסף', בית הכנסת 'החורבה', 'צוף דבש', ולאחרונה גם 'תפארת ישראל' הולך ונבנה מחדש".
"במלחמת ששת הימים הייתי בחור בישיבת חברון", מוסיף הרב גליס. "אבי גויס ועסק בקבורת מתים עם בן דודי דוב קלמנוביץ ששימש חבר מועצה בעיריית ירושלים. אני הצטרפתי אליהם בערבים, אחרי תום הלימודים. יום לאחר שחרור הכותל הם התבקשו לקבור טייס שנפל בקרב. הצטרפתי אליהם, ולאחר שהטייס הובא לקבורה נסענו לכותל בכלי רכב של הצבא ומשער האריות צעדנו ברגל. למעשה היינו האזרחים הראשונים שהיו בכותל לאחר שחרורו. אין מילים לתאר את ההתרגשות, הבכי והשמחה שאחזה בנו".
העיר החדשה
אם אשכחך ירושלים
יותר מיובל שנים חלפו משחרור העיר העתיקה ובנייתה מחדש. על מרצפות האבן החלקלקות מתרוצצים ילדים שממהרים לתלמודי התורה במקום, ובדירות שנבנו ושופצו מחדש מתגוררות משפחות אברכים, שהחליפו בהתמדה את המשפחות החילוניות שהתגוררו במקום אחרי המלחמה.
"כיום, העיר עתיקה צפופה ומכילה ארבעים אלף תושבים, שלושים אלף מהם מוסלמים", מדגיש יאיר דן. "על פי הנתונים של מחקר שנערך בארגון 'אם אשכחך' בראשות חיים סילברשטיין, ארבעים אחוז מערביי ירושלים מתגוררים מחוץ לעיר העתיקה – בשועפט וכפר עקב, מחוץ לגדר ההפרדה. יש גם ערבים לא מעטים שמתגוררים בשכונות היהודיות, דבר שגורם בין היתר גם לנישואי תערובת ל"ע.
"מבחינה ביטחונית, בשנים האחרונות היו אתגרים רבים. מאז הסכם אוסלו יש עליית מדרגה בפיגועים, והטרור פקד את ירושלים שוב ושוב. יהודים רבים שילמו בחייהם, אם כי בשנים האחרונות יש מגמה של שיפור היחסים. הערבים עצמם רוצים שקט. יש לי סרטונים של צעירים ערבים שטוענים שהם נגד מדינה פלסטינית, אבל הם מבקשים להפוך את כל העולם כולו למוסלמי, והיהודים יישארו כאן וישלמו מס גולגולת כפי שהיה בעבר. הרשות הפלסטינית היא גורם בערה, והתחזקות החמאס בעזה, בצפון וביו"ש משפיעה לרעה על ערביי העיר. את התוצאה ראינו באביב האחרון, כשפרצו מהומות בעיר. אפשר לומר שירושלים יושבת על חבית חומר נפץ".
לסיום הריאיון המרתק, שאלנו את בני שיחנו אם לדעתם יש קשר בין ההווי הירושלמי שמשתקף בכתבה לירושלים של ימינו.
"מבחינה חיצונית", אומר הרב גליס, "אי אפשר להכיר את העיר. הרבה מאוד בתים ישנים נהרסו ובמקומם הוקמו בניינים גבוהים ומודרניים. הכבישים נסללו מחדש, שכונות חדשות הוקמו ואין כמעט זכר לעיר הישנה. אבל השינוי המשמעותי ביותר לדעתי הוא בהווי החיים, בפשטות שהייתה ואיננה וכמובן באבל על החורבן. אני זוכר כיצד ב'בין המצרים' בשעות הצהריים כל בעלי החנויות סגרו את העסקים והתיישבו על הארץ לומר תיקון חצות בדמעות שליש, מנהג קדום שאיש כמעט לא נוהג בו היום, לפחות בפרהסיה. בשבתות של בין המצרים יהודים לבשו תלבושת מיוחדת שכללה גם שטריימל עם חור, זכר לחורבן. היום, מתכננים בתקופה הזו את החופש הגדול".
ואילו יאיר דן משתדל להישאר אופטימי. "כמי שנולד בעיר העתיקה ומתגורר בעיר שחוברה לה יחדיו, אני רואה לאורך כל ההיסטוריה שגאולתה של ירושלים הייתה על ידי יהודים של תורה. אין לי ספק שבזכות קול התורה שנשמע היום הרבה יותר מבכל מאות השנים האחרונות בעיר, תבוא הגאולה השלמה של ציון וירושלים". ]
מה מספרות המערות?
אחד ממדרשי החורבן הידועים נוגע לבריחתם של צדקיהו המלך ובניו דרך מערה שיצאה מארמונו בירושלים עד לערבות יריחו. רש"י בספר מלכים כותב שהקב"ה זימן צבי אל פתח המערה והכשדים רדפו אחריו. כשהשיגו אותו ראו את צדקיהו ובניו יוצאים מפתח המערה. הם נתפסו והובאו לבבל, שם שחטו את בניו של צדקיהו מול עיניו ואחר כך עיוורו אותו, בדיוק כמו שהתנבא עליו ירמיהו הנביא.
"מערת צדקיהו נמצאת מצד שמאל של הר הזיתים", מציין הרב ישראל גליס. "מדובר במערה ארוכה מאוד שמגיעה עד מתחת להר הבית. סבי הרב קלמנוביץ שהיה חסיד ברסלב נהג להגיע אליה לעיתים קרובות ולערוך בה התבודדות עם קבוצת חסידים נוספים. המערה הייתה חשוכה תמיד, וכדי שימצאו את דרכם הם נהגו לקשור חוט ארוך בפתח המערה, ובעזרתו לגשש את דרכם החוצה.
"באחד הימים חלף במקום ערבי, הבחין בחבל וגזר אותו. כשסבא סיים להתפלל הוא ביקש לצאת החוצה ולחרדתו הבחין שהחבל נמשך אליו. הוא נשאר עם קבוצה של חסידים בתוך המערה החשוכה, ובצר להם הם התחילו לזעוק לעזרה. בהשגחה פרטית חלפו במקום מספר שוטרים אנגלים, וכששמעו את הזעקות נכנסו למערה וסייעו לחסידים לצאת החוצה בעזרת פנסים".
הרב גליס ממשיך ומספר כיצד איתר מערות עתיקות נוספות – מערת רבי עובדיה מברטנורא, ומערת רבי יהודה החסיד.
"אחרי מלחמת ששת הימים, כשניתן היה להסתובב באין מפריע בעיר העתיקה, החלטתי לברר היכן המערות הללו. בדקתי בספרים והצלחתי לברר, פחות או יותר, היכן המערות הללו אמורות להימצא. עם המידע הזה פניתי לכמה ערבים שהיו במקום וביקשתי שיראו לי את המקומות המדויקים. הם אכן הצליחו במשימה, וכך גיליתי מערה שעליה הופיע הכיתוב. 'מערת רבי עובדיה'. בזכות הגילוי הזה, הרבה מאוד יהודים פוקדים את המקום ביום הסתלקותו, ג' באייר.
"באותה הדרך גיליתי גם את מערת רבי יהודה חסיד שבנויה משלושה כוכים שבהם נקברו, מלבד רבי יהודה חסיד, עוד חמש מאות מתלמידיו שנספו במגפה. רבי יהודה חסיד נקבר במרכז המערה, עם אשתו ושני בניו, ומסביבו בתוך כוכים נקברו תלמידיו".
בין ירושלים לרבת עמון
"אחת מתופעות הלוואי הקשות של מלחמת תש"ח", אומר הרב גליס, "הייתה בריחה המונית של הערבים שהתגוררו בשכונותיה המזרחיות והמערביות של העיר לירדן או למדינות ערב השכנות, ואיתם גם בנות יהודיות שלמרבה הכאב נישאו להם.
"לפני כעשרים שנה, כשביקרתי פעם בירדן, המארח שלי לקח אותי לחנות בגדים ברבת עמון ולחש לי באוזן שאשתו של בעל החנות יהודייה. אחרי השתדלויות רבות הצלחתי לקשור שיחה עם האישה, והיא סיפרה שיש לה בת ובן, יהודים על פי ההלכה, והיא רוצה מאוד להחזירם לישראל, כדי שיגדלו כיהודים. ואכן, המשימה הצליחה. הבן נכנס ללמוד בישיבה מפוארת בעוד הבת עובדת במשרד ראש הממשלה בתרגום לערבית. האם הגיעה ארצה לנישואי הבת, והתארחה אפילו בביתי.
"לסיפור הזה היה המשך, כאשר בעלה של אותה אישה ביקש את עזרתי ב'גירוש שדים' שנמצאים לדעתו במערה תחת ביתו, שהתגלתה לאחר שביקש להרחיב אותו. הצצתי וראיתי שיש שם כד מלא כסף, אבל בעלי הבית היו כל כך מפוחדים ולא הסכימו להיכנס לשם".
סיפור נוסף שקשור למלחמה ולרבת עמון התחיל כאשר הרב גליס שמע מחבר על מפעל בגדים ברמת עמון שבו התחילו לתפור חליפות עבור המגזר החרדי. "לקחתי יצרן בגדים מפורסם והגענו למפעל. הסברתי לו, בערבית כמובן, שאנחנו זקוקים לחליפות ארוכות כשהכפתורים הם ימין על שמאל.
"אחרי מספר ימים, כשהגענו לקבל את החליפות המוכנות, אמר לי היצרן שיש לו במחסן ארבעים ספרי תורה.
"כששמעתי זאת הרגשתי צמרמורת. נזכרתי שכאשר אבי חזר מהשבי הירדני לאחר הגירוש מהעיר העתיקה, הוא סיפר לי שבדרך הוא ראה משאית שלוקחת את ספרי התורה מבתי הכנסת שבעיר העתיקה לרבת עמון. הייתי בטוח שמדובר באותם ספרי תורה וביקשתי לראותם. נכנסתי לחדר סמוך, שם ראיתי ארגז עם ספר תורה שחתוך לארבעים חתיכות. המוכר אמר לי שלא מדובר בספר תורה שנלקח מהעיר העתיקה, אלא בספר תורה שמוצאו מבגדד. התברר כי ישנם מאות ספרי תורה שהובאו מבגדד לירדן בסיום מלחמת המפרץ והגיעו לאותו סוחר.
"חזרתי ארצה, ובעזרת קשרים עם המוסד ביקשתי עזרה. הבטיחו לי שהנושא יטופל, ואחרי תקופה קצרה קיבלתי הודעה שיש במערה בגבול רבת עמון לא פחות מ-600 ספרי תורה עתיקים, כולם מבגדד. בפעילות מיוחדת של המוסד הובאו כ-40 ספרי התורה ארצה כשהם מוחבאים בגלגלי משאיות. אחרי שבדקנו ושיפצנו אותם חילקנו אותם ליישובים שונים שבהם מתגוררים יוצאי עיראק. ספר תורה אחד לקחתי בעצמי למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהתעניין מאוד בצורת הכתיבה של האותיות והמרחק בין השורות. כשהגעתי עם ספר תורה למרן הגר"מ אליהו זצ"ל הוא אמר לי בלי לפתוח את הספר, שהוא פסול. באותו מעמד סיפרתי לו שספר תורה אחד שנמצא במרתפי המוסד נכתב על ידי ה'בן איש חי', והגר"מ אליהו התרגש כל כך ולא הרפה ממני עד שהצלחתי להשיג אישור מיוחד שיאפשר לנו לראות את ספר התורה הזה.
"אחרי שעה הגיע רכב מיוחד שלקח אותנו לקריה בתל אביב. הרכב ירד שבע קומות, ובמרתף ראינו את ספר התורה שכתב ה'בן איש חי' בכתב קודשו כשהוא חותם את שמו מאחור. הגר"מ אליהו ביקש מאוד לקבל את ספר התורה, אבל בקשתו נענתה בשלילה".
