שנים הן חלמו על זה, ויום אחד הן קמו והגשימו את חלומן. איך הן עשו את זה, ואיך אנחנו יכולות לעשות את זה?
ללמוד הכרת מחשב בגיל 70, נשמע לכן הגיוני? ואיך זה בעיניכן להתחיל לנגן בגיל 68, להתוודע למילים בסיסיות באנגלית לקראת גיל 50, להתחיל לרקוד כשאת כבר סבתא, להגשים את חלום האמנות בפנסיה, ולהתחיל ללמוד קולינריה מקצועית אחרי כמעט 40 שנות עבודה בבנק? # אם כל זה נשמע לכן כמו חלומות באספמיה, בואו לקרוא את מה שמספרות הנשים שהגשימו את כל החלומות הללו, ותשאבו השראה מעוררת # וגם: מדריך מקוצר להגשמת חלומות ותיקים # בחלום היום
"נו, אמא, לאיזה חוג את רושמת אותי?"
לפעמים נדמה כי אין אמא שלא מכירה את הפזמון הנרגש שמזדמר לפחות פעם בשנה. ההתרגשות שמאפיינת את ילדינו ברגע שהם מתחילים חוג חדש, כמו גם הרצון העז שלהם ללמוד תחום אהוב ולפתח אותו, מוכרים לכולנו.
לראות ילדה קטנה צועדת לחוג בשעות אחר הצהריים, זהו מחזה טבעי ורגיל. גם לראות נערה היוצאת לשיעור פרטי או לקורס מאתגר זה דבר שבשגרה.
ומה לגבי נשים שכבר אינן צעירות, המחליטות להצטרף לשיעורים או לחוגים כאלו?
בשנים האחרונות עוד ועוד נשים בוחרות להגשים חלום בגיל מתקדם ולצאת להתמחות בתחום שאהבו תמיד ושאפו לעסוק בו. לעיתים זה כרוך בדילוג על חסמים, בהתגברות על פחדים או על חששות שצפו במשך השנים, ואפילו בלימודים עם בנות הצעירות מהן בעשרות שנים. אבל למרות הכל, הן קמות ועושות מעשה.
בשיחות מרתקות שערכנו איתן הן ניאותו לשתף בחוויות ולספר על חלומות קטנים שהוגשמו בגדול.
נצאה במחול
החלום: לרקוד באופן מקצועי
המגשימה: לאה יוספוביץ
"ריקוד הוא בעיניי אחד הדברים היפים שמוסיפים הרבה שמחה וצבע לחיים", אומרת ##@@לאה יוספוביץ@@##. "תמיד אהבתי לרקוד, וחלמתי לעשות זאת באופן מקצועי. שנות ילדותי עברו עלי בקיבוץ, וכנערה הייתי רוקדת בעיקר ריקודי עם. נוסף על כך, עסקתי קצת בפילטיס ובהתעמלות. לאחר מכן חזרתי בתשובה, ואז הפסקתי הכל כיוון שלא מצאתי מקום מתאים בו אוכל להמשיך לרקוד כפי שאני אוהבת".
חלפו מאז שנים לא מעטות, לאה הקימה את ביתה, נולדו לה ילדים מתוקים והיא נשאבה לגידולם ולניהול הבית. בכובעה השני היא עבדה כמזכירה ראשית בעסק של אורתופדיה, יחד עם בעלה, המנהל. "מדי פעם נדלק אצלי הרצון לרקוד והרגשתי שהדבר הזה חסר לי בחיים", היא מודה, "אבל ההבזק הזה תמיד כבה במהירות. אפשר לומר שאני כיביתי אותו, כי הבנתי שזה לא ישים וחבל לשגות באשליות".
לפני כשנתיים הופיעה בחנות האורתופדית שלהם לקוחה שבאה לקחת מדרסים שהזמין בעלה. "שוחחנו קצת, ובמקרה שמתי לב שהיא נועלת נעלי ריקוד. הפניתי את תשומת ליבה לכך שהנעל הזו אינה בריאה, והיא השיבה לי שאלו נעליים שכמעט אינן משמשות אותה ביום-יום, אלא בעיקר מיועדות לריקודים. מיד כשהיא אמרה את הדברים הללו התחלתי לחוש סוג של התרגשות. המשכתי ושאלתי אותה היכן היא לומדת לרקוד, והיא סיפרה לי על שיטת 'ביילה', ועל כך שהיא לומדת להיות מורה למחול בשיטה הזו.
"מרגע שהאישה יצאה מהחנות לא נרגעתי", נזכרת לאה. "ידעתי שמצאתי את הדרך להגשים את חלומי, אך עם זאת גם הרגשתי מאוד מוזר עם עצמי. ממתי אישה שכבר השיאה ילדים, יש לה לא מעט נכדים והיא עוסקת במשהו אחר לחלוטין, הולכת ללמוד לרקוד? ניגשתי לבעלי והתייעצתי איתו. באותם ימים היינו טרודים מאוד בבניית ביתנו החדש, והוא השיב לי בהיגיון שעכשיו אנו עסוקים וקשה להאמין שאצליח להקדיש את מלוא הזמן עבור לימוד כזה. הסכמתי איתו, וכך, עם כל הצער שבעניין, שוב דחיתי את הגשמת החלום".
אלא שהדברים התגלגלו באופן בלתי צפוי: "ביום כיפור בשנה שעברה נפטר בעלי בפתאומיות", מספרת לאה. "מכיוון שזו הייתה תקופת החגים, כבר בסוכות יצאתי מימי האבל והרגשתי שאני צריכה לעשות משהו גדול כדי לחזק את עצמי. לא שחיפשתי תעסוקה, כי העסק של האורתופדיה נשאר ברשותי ודרש ממני השקעה רבה. יש לי גם נכדים וילדים שמעסיקים אותי לא מעט, ברוך השם, אבל חיפשתי לעשות משהו בשביל עצמי, בשביל הנשמה שלי".
באחד הימים, מצאה לאה את עצמה יוצרת קשר עם אותה אישה שסיפרה לה על לימודי הריקוד. ההיא מסרה לה את פרטי ההתקשרות עם מנהלת בית הספר, ומאז הפכה לאה לתלמידה מן המניין.
"אני מגיעה בכל שבוע ללמוד עם קבוצת בנות שהצעירה בהן בערך בת 16 והמבוגרת כבר עברה את גיל 60", היא מתארת. "אני חושבת שיש משהו יפה ברבגוניות של הקבוצה שלנו, כי כל אחת תורמת את הנופך שלה. הצעירות מתחברות בעיקר לריקודים חדשניים ולתנועות של הדור הצעיר, ואילו אנחנו, הנשים המבוגרות, אוהבות יותר את הריקודים עם התנועות המיושנות. אבל היופי הוא בכך שכולנו לומדות לעשות הכל, מתוך הבנה שגם אם איננו מתחברות או לא אוהבות, כדאי לנו לדעת לעשות זאת".
את חושבת שההחלטה ללמוד ריקוד הייתה נכונה עבורך?
"כן ולא. ברור שהלימודים נהדרים ואני נהנית בכל שיעור מחדש. גם נכדותיי ונכדיי מאושרים מכך שסבתא שלהם הפכה ל'סבתא מרקדת' שמפעילה אותם בהזדמנויות שונות ומלמדת אותם תנועות מיוחדות וסגנונות של ריקודים.
"אבל הקורונה, שהפתיעה את כולנו, שיבשה את המהלכים. כפי שאני רואה מסביבי – לבנות הצעירות בקבוצה קל יותר להתמודד, כי הן קלילות יותר ומסוגלות לשנות את התוכניות. לי, כאישה מבוגרת ומקובעת יותר, הניתוק היה קשה.
"נוסף על כך, לא הבאתי בחשבון את העובדה שיהיו זמנים שבהם אהיה עסוקה מאוד בתפעול עסק האורתופדיה ובביצוע מטלות שלא הכרתי בעבר. לא קל לעשות הכל יחד, אך ברוך השם אני מצליחה. התחושה שלי היא שהגשמתי את החלום, כעת אני מתחילה להעז לדבר על החלום הבא".
אפשר לשאול מהו?
"אפשר בהחלט", היא מחייכת. "אני שואפת לפתוח קבוצה ללימודי ריקוד לנשים בשיטת ביילה. בעזרת השם, מיד כשאסיים את הלימודים אצא לדרך".
לא רק ABC
החלום: לדבר אנגלית
המגשימה: אלכסנדרה
אלכסנדרה היא בת 48, ועובדת באחד מבתי החולים הידועים בתפקיד רפואי בכיר. במסגרת תפקידה היא נדרשת לא פעם להשתתף באירועים רפואיים בחו"ל ובוועידות שונות.
"במשך שנים", היא אומרת, "מצאתי את עצמי בכל פעם מחדש כשאני נבוכה ומסמיקה לאור העובדה שאני לא שולטת באנגלית. בקושי את אותיות ה-ABC הכרתי. אני יודעת שבדורנו זה נשמע בלתי אפשרי, אבל זו המציאות".
איך את מסבירה את זה?
"בילדותי התגוררתי באוקראינה ועליתי לארץ כנערה. לימודי האנגלית באוקראינה לא היו רציניים. למדנו קצת אותיות ומילים בסיסיות, אבל לא מעבר לזה. כאשר הגענו לארץ והתחלתי ללמוד לראשונה עברית, חוויתי סוג של בלאק אאוט על כל מה שידעתי קודם באנגלית. גם המעט שהיה לי נמחק. פשוט לא זכרתי מילה".
בתחילה המצב הזה של חוסר ידיעת האנגלית לא הציק לה. "כנערה הייתי בעיקר בחברת בנות גילי הישראליות, כך שלא הייתי זקוקה לאנגלית והיא נותרה באמת מחוץ לתחום. בשיעורי אנגלית למדתי תמיד בקבוצות הנמוכות והרגשתי תסכול. אבל התסכול הפך לבעיה של ממש כאשר התחלתי לעבוד בבית החולים. הייתי נכנסת לפגישות עם רופאים ועם צוות רפואי שבהן הופרחו מושגים מקצועיים בשפה האנגלית, והתחושה הייתה שכולם בחדר מבינים כל אות, חוץ ממני. זה היה מביש מאוד. אם עד אז הרגשתי אפס באנגלית, העבודה גרמה לי לחוש מינוס שבמינוס".
במשך שנים היא הביטה על עצמה כמו על מקרה אבוד, עד שבנותיה, בחורות סמינר, התחילו ללמוד אנגלית באופן פרטי. "ייתכן שהרצון שלהן ללמוד ולהשקיע הגיע מכך שהן ראו עד כמה אני מתוסכלת בגלל החסם באנגלית ולא רצו לדמות לי", היא משערת. "ראיתי אותן לומדות, ואז לראשונה התחלתי לחשוב בליבי שבדיוק כמו שהן לוקחות שיעורים פרטיים – גם אני יכולה לעשות את זה".
שיעור פרונטלי עם מורה היא לא פרגנה לעצמה, אך כששמעה על קורס טלפוני מוזל, היא החליטה ללכת על זה. "בהתחלה למדתי פעם בשבוע במשך 45 דקות. המורה דיברה רק באנגלית, ואחרי עשר דקות שבהן לא הבנתי מילה ביקשתי ממנה לדבר יותר לאט. המורה האטה את הקצב ועדיין לא הבנתי. הרגשתי שאני מאבדת את הפוקוס ומתבלבלת.
"לשיעור הבא הגעתי בהחלטה ברורה שזה יהיה השיעור האחרון שלי, אך דווקא אז גיליתי שאני מתחילה להבין. אמנם לא הרבה, תשעים אחוז מהשיחה עדיין לא היו מובנים לי, אבל המורה הייתה סבלנית מאוד. היא נתנה לי את התחושה שאני מתקדמת, ואף שיבחה אותי אף על פי שהמילים היחידות שידעתי לבטא היו yes, No ו-I don’t know".
נכון לעכשיו, אלכסנדרה מצויה אחרי שנה של לימוד. "לא שאני יכולה לומר על עצמי שאני מדברת אנגלית באופן שוטף. לצערי אני עדיין רחוקה מכך, אבל אני מרוכזת במשך כל השיעור ומבינה כל מה שהמורה אומרת. אם אני לומדת נושא ספציפי, אני יכולה לנהל עליו שיחה באופן חופשי. לאחרונה אפילו קרה הלא ייאמן, כאשר התחלתי לקרוא ספרים באנגלית. זה משהו שכבחורה כל כך ברחתי ממנו, והנה כעת אפילו סיימתי כמה ספרים".
ויש לה הערה חשובה: "כמי שעובדת עם חולים במחלקה נוירולוגית ונחשפת לאנשים שסובלים מדמנציה או מבעיות אחרות במוח, אני רואה כמה חשוב להפעיל את המוח דווקא כאשר הוא לא צעיר. כשמישהי הולכת ללמוד משהו חדש היא לא רק חווה חוויה מהנה, אלא גם גורמת למוח שלה להמשיך להתפתח. זה נכון לגבי כל תחום ופשוט מומלץ בחום".
נפש של אמנית
החלום: לימוד אמנות
המגשימה: אסתר מאיר
"כשהייתי ילדה אמא שלי אמרה לי בקביעות: 'את עוד תהיי מורה למלאכה'", נזכרת ##@@אסתר מאיר@@##. "למדתי אז ב'בית יעקב המרכז', ובכל פעם מחדש השבתי לאמא: 'את לא באמת רוצה שהתלמידות 'ישגעו' אותי כמו שאנחנו 'משגעות' את המורות שלנו בשיעורי מלאכה'. לא צחקתי, אלא התכוונתי לכל מילה. כי בזמנו, חוץ מהמורה הגב' פרקל האגדית שכל מי שלמדה אצלה זוכרת איך בשיעוריה לא פצו פה והייתה משמעת ברזל, בכל שיעורי מלאכה האחרים הייתה אווירה קלילה והבנות הרגישו חופשיות להתנהג כרצונן.
"לא ראיתי את עצמי בתפקיד זה, אבל אמא כנראה זיהתה כבר אז את המשיכה המיוחדת שיש לי לאמנות. אותה משיכה שהמשיכה ללוות אותי גם בשנים הבאות".
אלא שלצד החיבה הגדולה ללימודי האמנות, נמשכה אסתר גם ללימודי חשבונאות, וכך היא מצאה את עצמה מהר מאוד עובדת במשרד בתפקיד חשבונאי בכיר. "מדי פעם הייתי מבליחה לחוג קטן או לסדנת אמנות", היא נזכרת, "אלו דברים שהחיו אותי ועזרו לי לשחרר את הצד היצירתי שבי, אבל באופן רשמי לא למדתי אמנות מעולם".
אלא שבתקופה האחרונה השתנו הדברים. אסתר עזבה את העבודה ויצאה לפנסיה מוקדמת, ואז היא ידעה שהגיע הזמן לעשות מעשה. "בשנתיים האחרונות אני תלמידה בבית ספר 'אמן'", היא מספרת בלא מעט סיפוק. "נרשמתי למספר קורסים ובכולם השתתפתי באופן מלא. בתחילה למדתי צורפות, אך בהמשך הבנתי שאני מתחברת גם לתחומים נוספים, וכך המשכתי ולמדתי סגנונות שונים של אמנות. כעת אני שוקלת ללמוד ציור".
לא קשה באמצע החיים להתחיל ללמוד מקצוע חדש?
"לא הייתי אומרת שזה קשה, כי גם במהלך עבודתי המשרדית נדרשתי לא פעם ללמוד קורסים כדי להתמקצע. דווקא כעת הלימודים מבחינה מסוימת קלים יותר, גם כי מדובר במשהו יישומי ופחות טכני, וגם כי אני פשוט אוהבת אותם.
"בכלל, אני נהנית מאוד מהאווירה שנוצרה בכיתה. יש לי חברות בכל הגילים, כולל צעירות ממש. בעלי לא גומר לצחוק כשאני מספרת לו שאני 'יוצאת לחתונה של חברה'. אנחנו גם שומרות על קשר ולומדות דרך הטלפון".
בעיניה של אסתר, דווקא הלימוד בגיל מאוחר הוא ממוקד יותר. "לא הייתי אומרת שהנשים המבוגרות שמשתתפות בקורסים הן בהכרח יותר רציניות, כי זה יותר עניין של אופי ולא של גיל, אבל כן שמתי לב שאנחנו יותר ממוקדות. כבר עשינו דבר או שניים בחיים ואנו יודעות מהן השאיפות שלנו".
בינתיים נהנית אסתר מכל רגע של לימוד ובכובעה השני היא מקדישה מזמנה להתנדבות בקהילה, שבה היא משתדלת לשלב את האמנות ככל האפשר. "עם זאת, לא זנחתי את החלום ללמוד גם משהו כבד יותר. עוד לא ברור לי אם אכן אעשה זאת באופן רשמי. בינתיים אני מרשה לעצמי לחלום".
ויש לה מסר ברור לכל אישה שרוצה ללמוד דבר מה: "לא משנה מהו גילך ומה ברצונך ללמוד – אל תוותרי על הזכות לעשות משהו בשביל הנפש. זה ימלא אותך וייתן לך כוח לא רק ללימודים עצמם, אלא לכל החיים שמסביב".
צלילי הכינור
החלום: לימוד כינור
המגשימה: איטה אימר
כאשר מצאה איטה אימר את עצמה בגיל ארבעים צועדת לחוג כינור, היא ידעה דבר אחד – ביכולתה לסמן 'וי' ענק על יד אחד החלומות הגדולים של חייה. הנה, היא עושה את זה. היא הולכת ללמוד כינור, ולא מוותרת.
"ביום-יום אני מנגנת באופן קבוע באורגן", היא מספרת. "אמנם לא למדתי מעולם באופן מסודר, אבל כבר מגיל צעיר ניגנתי לפי שמיעה ואהבתי את זה. אבל ללמוד לנגן בכינור? זהו דבר שהיה תמיד בגדר חלום רחוק ומתוק. זו לא נגינה פשוטה, אלא משהו הרבה יותר אמיתי ונוגע ללב, משהו שכל כך רציתי".
איך זה לא קרה עד היום?
"כילדה זה פשוט לא היה בכיוון של המשפחה שלי, אף אחד לא הציע לי את הרעיון בכלל. אחר כך, כשהתבגרתי וידעתי שאני רוצה ללמוד, היה ברור שאין לי זמן. הייתי עסוקה במבחנים ולאחר מכן בגידול הילדים ובעבודה, למי יש זמן לשטויות האלו? רק כשהגעתי לגיל ארבעים הרגשתי פתאום שמגיע לי לעשות משהו כדי לחלץ את עצמי מהיום-יום השוטף. אז פשוט קמתי ועשיתי מעשה. הודעתי לכל מי שסביבי שאני הולכת ללמוד נגינה בכינור".
אילו תגובות שמעת?
"בני משפחתי ראו עד כמה אני מתלהבת, אך הודיעו לי שחבל על הזמן שלי, כי בגילי אין סיכוי בכלל להצליח. אם רוצים באמת ללמוד לנגן טוב צריכים להתחיל לעשות זאת בגיל ארבע ולא בגיל ארבעים. אבל זה לא הרתיע אותי. להפך, הרגשתי שיש לי בכך דווקא אתגר – אני אראה לכולם שעוד אלמד לנגן בכינור. "בכלל, אני מאמינה שלימוד מקצוע בגיל מבוגר אינו דבר בעייתי, אלא להפך – מומלץ ביותר. מבחינתי זה דבר מומלץ אפילו לצורך הלימוד, בלי קשר לתוצאה. נכון שאולי הקליטה איטית יותר מאשר בגיל הילדות, אך זו לא סיבה לוותר".
אלא שההמשך היה קצת פחות אופטימי. "כבר בשיעור הראשון הודעתי למורה שאני לא תלמידה סטנדרטית", היא מספרת. "הסברתי לה שאין לי זמן וסבלנות ללמוד שלב אחרי שלב, לכן אני מעדיפה שלא ללמוד את התווים אלא שהיא תלמד אותי באמצעות מדבקות, כמו שמלמדים ילדים קטנים – תדביק לי מדבקות צבעוניות בהתאם לצבע התו, וכך אלמד לנגן. אמרתי לה שהכי טוב עבורי זה ללמוד לפי שמיעה, כך אוכל לדלג על המשוכה של לימוד התווים. כנראה, במקום מסוים פחדתי להתעכב ולהשקיע יתר על המידה. הרגשתי שאני לא בנויה לכך".
וכך באמת למדת?
"כן, המורה התגמשה ולימדה אותי כפי שרציתי. היו לי מספר שיעורים נחמדים מאוד שבהם בהחלט התקדמתי ולמדתי. זה היה חווייתי מאוד, אפשר להגיד אפילו מרגש. אבל מהר מאוד התברר שאותם אלו ש'ניבאו' שלא אצליח, כנראה ידעו מה שאמרו. הלימוד באמת דרש ממני הרבה מאוד, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מגיעה למסקנה שבשלב הזה של החיים אתקשה להתמיד בו. אני עובדת גם כמטפלת רגשית, והבנתי שאם אפנה זמן לדברים אחרים זה יהיה על חשבון העיסוק העיקרי שלי".
אז הפסקת ללמוד?
"כן, אחרי כמה חודשים של לימוד נאלצתי להפסיק. בתחילה הבטחתי לעצמי שאני מקפיאה את הלימודים ובקרוב מאוד חוזרת, אך כעת, אחרי תקופה שהכינור יושב בבית כאבן שאין לה הופכין, אני יודעת שייקח עוד זמן עד שאחזור ללמוד לנגן בו.
"בכל זאת, אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי, אלא ניסיתי לעשות משהו עם החלום שלי. מדי פעם אני גם מבטיחה לעצמי שעוד יבוא יום שבו אמשיך את הלימוד. זה עוד יקרה. יום אחד אהפוך לכנרית מקצועית".
צלחת של נחת
החלום: התמחות בקולינריה
המגשימה: אסתר קסטנבאום
אם מישהו מבחוץ יראה את אסתר קסטנבאום המגיעה בקביעות לחוג, זה לא ייראה לו חריג. למעשה, היא נראית כמו עוד אחת מהתלמידות המבקשות להתמקצע בתחומי הקולינריה. רק כשמשוחחים איתה מבינים עד כמה הלימודים שלה אינם מובנים מאליהם, גם בשל גילה המתקדם, וגם לאור עיסוקה השונה כל כך במשך השנים.
"במשך 38 שנים עבדתי בתחום של משאבי אנוש בבנק", היא מספרת. "לפני מספר שנים בעלי נפטר, ואני, שהתקרבתי לגיל הפנסיה, חיפשתי דרכים כדי למלא את זמני. תמיד אהבתי לבשל ולאפות. אהבתי גם לעשות עיצובים יפים באוכל, ואף השתתפתי פה ושם בקורסים קצרים של גילוף ירקות. בכל פעם מחדש הייתי מציגה את התוצאות לפני בני משפחתי ומקבלת משוב. בתוך הלב ידעתי שאני שואפת להתמקצע וללמוד קורס רציני ומסודר, אבל התביישתי אפילו לדבר על כך. זה היה נשמע חסר היגיון".
הרגע שבו החל חלומה לקרום עור וגידים היה לפני כשנה וחצי, כאשר היא נישאה מחדש ועברה לגור בירושלים. "מקום מגוריי הוא סמוך מאוד למקום הלימודים, והרגשתי שזו הזדמנות פז ללמוד את המקצוע. היה פשוט ברור לי שאני עושה זאת".
לא מפריע לך שאת לומדת בחברת בנות צעירות?
"לגמרי לא. בחיי היום יום יש לי מספיק חברות בגילי, ודווקא בקורס אני נהנית לשבת במחיצת בנות שיכולות להיות נכדות שלי. אני מרגישה צעירה ברוחי ונהנית מאוד להשתלב בשיחות שלהן ולשמוע אותן. נוסף על כך, אני שמה לב שהן מעשירות מאוד את לימודי הקולינריה, כי הן מציגות חידושים ורעיונות שאני לא הכרתי קודם. עם זאת, גם אני תורמת להן רעיונות וטיפים שרק אחרי שנים של עיסוק במטבח ניתן לדעת אותם".
את מצטערת שלא למדת את המקצוע בגיל מוקדם יותר?
"אני לא יכולה להגיד שאני מצטערת, כי הדבר באמת לא התאפשר לי, אבל כיום אני מרגישה שמצאתי את התחביב שלי. אני נהנית כל כך להיות במטבח וליישם את מה שלמדתי בקורס. אני מכינה כמויות של אוכל לכל מסיבה או חגיגה של נכד או נכדה, מדי פעם גם מתקיימים בביתנו שיעורים והתוועדויות, ואת כל הכיבוד לאירועים האלו אני מכינה במו ידיי. מבחינתי זו חוויה, וטוב לי שמצאתי את עצמי בתחום הנפלא הזה".
ניגון שאינו פוסק
החלום: לימוד פסנתר
המגשימה: סוזן יעקובי
"במשך כל חיי אהבתי מוזיקה יותר מכל דבר אחר", אומרת ##@@סוזן יעקובי@@##. "בילדותי התגוררתי באנגליה, וכמו רבים מהילדים האנגלים – נשלחתי ללמוד נגינה בפסנתר וניגנתי בעיקר מוזיקה קלאסית. הבעיה הייתה שלא הייתי מספיק רצינית. מהר מאוד הזנחתי את הלימודים וכמעט לא התאמנתי. עליתי לארץ בגיל עשרים, וכאן כבר לא היה לי פסנתר בבית, ולכן הפסקתי לחלוטין לנגן".
בינתיים הספיקה סוזן לחזור בתשובה, להתחתן ולהקים את ביתה. "בשלב מסוים, כשהיו לי שני ילדים קטנים, חשבתי בליבי שאולי אחזור לתחביב הנגינה", היא נזכרת. "אפילו לקחתי את הרעיון קדימה כאשר השקענו כסף וקנינו פסנתר יד שנייה, אך מהר מאוד גיליתי שכאשר יש לך ילדים קטנים כמעט בלתי אפשרי להקדיש לכך זמן. מה עוד שלבעלי ולי היה חשוב מאוד להשקיע בחינוך הילדים ולהקנות להם ערכים ומצוות, ואני גם עובדת כל השנים בתרגום ועריכה. המשימות הללו הקיפו את כל יומי, לא היה לי זמן ללימודי נגינה".
בינתיים הפסנתר החדש התחיל לקרטע, כך שסוזן לא יכלה לנגן בו אפילו בטעות. "עשרות שנים לא נגעתי בפסנתר", היא אומרת.
הרגשת שזה חסר לך?
"כן, הנגינה בהחלט חסרה לי בחיים. כל הזמן אמרתי בליבי שאני חייבת לחזור לזה, אבל אף פעם לא עשיתי צעד רציני כדי לחדש את לימודי הנגינה".
ואז, דווקא בחסות הקורונה, התקבלה אצלה ההחלטה. "בימי הקורונה הייתה תקופה ארוכה שכמעט לא עבדתי, ופתאום התפנה זמן בסדר יומי העמוס. ברגע שהבנתי שיש לי זמן פנוי, ידעתי שכעת כבר לא יתקבלו תירוצים והתחלתי לבדוק כמה יעלה לי פסנתר חדש. מהר מאוד התברר לי שכיום יש אפשרות לקנות פסנתר חשמלי, שהוא יותר נייד וזול מהפסנתר הקלאסי. כך רכשתי את הפסנתר החדש שלי, בהתרגשות ובשמחה. נותר לי רק לחפש מורה שתסכים ללמד תלמידה בת 68. היה ברור לי שזה אתגר לא קטן".
המורה שסוזן מצאה לבסוף היא נחמה פרקש. "נחמה גרה סמוך אלי בבני ברק, וכששוחחנו היא סיפרה לי שהיא בהחלט יכולה ללמד אותי, אם רק אקדיש לכך זמן. זה בדיוק מה שעשיתי, וכבר כמה חודשים שאני הולכת אליה מדי שבוע, משקיעה ולומדת".
איך את מרגישה עם זה?
"אני מרגישה נהדר. זה סיפוק עצום. מדהים אותי לראות איך אחרי הפסקה כל כך ארוכה, הצלחתי לחזור לנגן ואפילו לזכור חלק ממה שלמדתי בעבר. אני חושבת שיש כאן סוג של גירסא דינקותא. נחמה בעצמה אמרה שאם לא הידע שהגעתי איתו, היו נדרשות לי שלוש שנים כדי להגיע לרמה שאני מצויה בה כיום. ההבנה הזו די ממריצה אותי, כי אני חושבת שלו הייתי נאלצת ללמוד הכל מהתחלה, ייתכן מאוד שלא היה לי מספיק סבלנות".
ומה אומרים על כך בסביבתך?
"באופן כללי התגובות די מופתעות. לאנשים קשה להאמין שבגילי המתקדם החלטתי ללמוד נגינה בפסנתר, אבל אני חושבת שמי שמכיר אותי באמת יודע שזה לא מפתיע כלל. אני טיפוס שאוהב ללמוד דברים חדשים ומתעניין במגוון של תחומים. שום דבר לא מפחיד אותי, ואם אני רק רואה לנכון לבצע דבר מה – אני הולכת על זה במלוא הכוח ואפילו ממליצה לאחרים".
מחשב לכל אחד
החלום: לימוד יישומי מחשב
המגשימה: שרה לוי
"כשאת מסיימת לערוך את הריאיון שאנו מקיימות, תשלחי לי אותו בבקשה למייל", אומרת לי שרה לוי. רגע לאחר מכן היא פורצת בצחוק מתגלגל. "אני כל כך נהנית מכך שאני יכולה לומר לאנשים שיש לי תיבת מייל, שהם יכולים להתכתב איתי ושאני יכולה לענות".
לימודי המחשב שעליהם היא עמלה במחצית השנה האחרונה, היו מבחינתה סוג של השגת מטרה. "אני עוד זוכרת את הימים שבהם השתמשו במכונות כתיבה", היא אומרת. "אחר כך הגיעו המחשבים, אבל הם לא היו נגישים לכל מי שרצה. אני הייתי מורה, ובמשך שנים הייתי ממלאת מחברות בכתב יד צפוף ומכינה לבנות דפי שכפול בכתב ידי. לרגע לא העליתי בדעתי להדפיס".
גם כשחלפו השנים והמחשבים הפכו לחלק מחיינו, התקשתה שרה לקבל אותם. "הייתה פעם אחת שניסיתי ללמוד קורס ליישומי מחשב ב'בית המורה'. היינו אז קבוצה גדולה של נשים, והמורה לימדה אותנו את תוכנת 'וורד' שבאותו זמן עוד לא הייתה לה גרסה עברית. אין לי זיכרונות טובים מהקורס הזה, מעבר לכך שכולן למדו מצוין ורק אני התקשיתי להבין על מה ללחוץ ואיך לבצע כל פעולה.
"סיימתי את הקורס בידיעה ברורה – המחשב אינו בשבילי. מאז פיתחתי נגדו ריאקציה, ממש פחדתי ממנו, וגם כשנדרשתי להקליד עבודות או שהייתי חייבת להשתמש במחשב, הייתי מוצאת את הנכד התורן שיעשה זאת עבורי. הערצתי את נכדיי שעשו זאת כל כך בקלות ובפשטות".
דווקא כיום, לאחר שחצתה את גיל שבעים, החליטה שרה לעשות מעשה. "אחד מהנכדים המקסימים שלי, בחור בישיבת 'חברון', הראה לי יום אחד פרסומת של קורס מחשבים למבוגרים. הוא ניסה לשכנע אותי להירשם, אבל לא הרגשתי שאני בשלה כדי לעשות את הצעד הזה. ואז הוא הציע רעיון חדש – הוא בעצמו יבוא ללמד אותי אחת לשבוע יישומי מחשב. מבחינתי זו הייתה הצעה נפלאה, ומאז – בכל יום שישי הוא מגיע אלי במיוחד, ואנו יושבים יחד שעה שלמה מול המחשב".
את התוצאות ניתן לראות דרך המיילים ששרה שולחת בקלילות יתרה ובשיעורי פרשת השבוע שהיא מדפיסה מדי שבוע עבור כל בני משפחתה. "אני כל כך נהנית מכך שאני מסוגלת, ובעיקר מהעובדה שאינני צריכה להשתעבד לחסדי הבריות. אני רק מצטערת שלא עשיתי זאת קודם, אבל כמו שנכדי אומר – כנראה משמים רצו לזכות דווקא אותו להיות השליח הטוב, לכן חיכו שהוא ילמד בישיבה סמוכה ושיתאפשר לו להגיע אלי בקביעות".
…
המנוע שמאחורי החלום
"כולנו חיים את החיים שלנו בין 'חייב' ל'צריך'", אומרת ##@@חנה ברויטמן, יועצת ומאמנת אישית@@##. "גם את ילדינו, מאז שהם קטנים, אנו מלמדים: 'אתה חייב, אתה צריך', ופחות שואלים את עצמנו מה באמת אנחנו רוצים, מה אנו אוהבים ומה משמח אותנו. ובכל זאת, החלקים האלו ממשיכים להתקיים בתוכנו ואף פעם הם לא נעלמים.
"הרגעים שבהם אנו מגלים לא פעם שהם צצים מחדש, הם כאשר אנו מגיעים לגיל מתקדם יותר, הילדים גדלים, יש יותר פניות ויותר אפשרות לשאול את עצמי: 'ומה איתי? מה באמת ממלא אותי? על מה חלמתי כשהייתי קטנה? מה שאפתי לעשות?'
"השאלות האלו מובילות בדרך כלל לאחד מהשניים: או לעשייה, או דווקא לחששות כבדים – 'איך אוכל להתחיל ללמוד משהו חדש? מה, אני רבי עקיבא שלמד אותיות בגיל ארבעים?' יש כאלו שחוששים מהחברה או מהסטיגמה, ויש כאלו שדווקא החשש הוא שמניע אותם. במקום להגיד 'זה בלתי אפשרי', הם שואלים את עצמם: 'איך זה יהיה אפשרי?'
"אגב, גם אני באופן אישי חוויתי את זה, כאשר אחרי עשרות שנים של חלומות על הפקת משחק לפיתוח השפה האישית שאותו דמיינתי במוחי כבר מילדות – הוצאתי אותו לאור. זה גם היה סוג של הגשמת חלום בגיל לא צעיר".
את חושבת שתמיד יהיה נכון להגשים את החלומות שלנו? אולי לפעמים יהיה עדיף לוותר?
"כמאמנת אישית, אני בודקת בכל פעם עם המתאמנת אם זה 'אקולוגי' – אם לא פוגע בסביבה, באנשים הקרובים או בה בעצמה. אם השאיפה שלה ללמוד משהו חדש אינה פוגעת באף אחד אלא נותנת סיפוק, הנאה וחיות – אז קדימה".
ומה עם אלו שחוששות ומתקשות להניע את עצמן?
"אם באמת החלום שלהן הוא חזק, אני ממליצה לא לוותר, אך להיות מודעות לכך שבהגשמת החלום יהיו חלקים מורכבים יותר ופחות, וצריכים ללמוד ולהשקיע. דבר אחד ברור, אם נעמיד מול עינינו את נקודת היעד שאנו חותרות אליה ונדע להיכן אנו שואפות, נצליח למצוא את הדרך לעשות זאת, בעזרת השם.
"הלימוד החדש לא תמיד יהיה קל, הוא ידרוש מאיתנו הרבה התמדה ולעיתים גם למידה מכישלונות. אבל הסיפוק הגדול שיגיע לבסוף, וההבנה שהחלום מתחיל להתגשם – בדרך כלל ייתנו לנו כוח ויהיו שווים את המאמץ".
"המורה האטה את הקצב ועדיין לא הבנתי. הרגשתי שאני מאבדת את הפוקוס ומתבלבלת. לשיעור הבא הגעתי בהחלטה ברורה שזה יהיה השיעור האחרון שלי, אך דווקא אז גיליתי שאני מתחילה להבין" (אלכסנדרה)
"אחרי כמה חודשים של לימוד נאלצתי להפסיק. בתחילה הבטחתי לעצמי שאני מקפיאה את הלימודים ובקרוב מאוד חוזרת, אך כעת אני יודעת שייקח עוד זמן עד שאחזור ללמוד לנגן בו. בכל זאת, אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי, אלא ניסיתי לעשות משהו עם החלום שלי" (איטה אימר)
"בחיי היום יום יש לי מספיק חברות בגילי, ודווקא בקורס אני נהנית לשבת במחיצת בנות שיכולות להיות נכדות שלי. אני מרגישה צעירה ברוחי ונהנית מאוד להשתלב בשיחות שלהן ולשמוע אותן" (אסתר קסטנבאום)
