בשבועות הראשונים למלחמה הם ישנו רק ארבע שעות ביממה והשיגו מידע מודיעיני יקר ערך, ששימש את גופי הביטחון | התחקירים שהם מנפקים צוברים כותרות בתקשורת ומחוללים סערה תודעתית | עכשיו, כשברזומה שלהם מאות תחקירים ומעקבים על הנעשה מעבר לגדרות ולפעמים גם ביניהן – אלחנן גרונר וחבריו למיזם 'הקול היהודי' מדברים על היוזמה שהפכה לכאב הראש של תומכי הטרור
מדובר בסך הכל בכמה חדרונים קטנים, שבכל אחד מהם יושבים שניים-שלושה תחקירנים עם כיפות גדולות, זקן ופאות. מפעם לפעם גבותיהם מתכווצות, כשהם מתאמצים לקרוא אותיות קטנות בערבית. ברוב שעות היום המקלדת שלפניהם תשמיע קולות תקתוק ללא הרף.
פעם המטרה תהיה חשיפה על המתרחש בכפר נידח בגליל, ופעם תחקיר עומק על אירוע שמתרחש בטורקיה – אך תמיד יעסקו התחקירים במגמות סמויות בתוככי העולם הערבי. ותמיד הכל יהיה סודי עד לרגע החשיפה.
החזות, יש לומר את האמת, איננה מרשימה. גם המיקום – היישוב יצהר שבשומרון – לא אמור להעניק לארגון השפעה חריגה. אבל אל תטעו: היחס בין הנראות של משרדי הקול היהודי לבין ההשפעה של קומץ העובדים על השיח התקשורתי במדינת ישראל הוא לא פרופורציונלי בעליל. רמת הכיסוי שהחשיפות שלהם מקבלות בתקשורת הכללית, עומדת בסתירה לתנאים הספרטניים. ניתן לומר שהשפעתם על השיח אינה פחותה מזו של כל גוף תקשורת אחר.
כשראיתי כותרות מסולפות שמדווחות על אירוע שהייתי בו בעצמי, הבנתי שעליי לעשות מעשה. אלחנן גרונר צילום: אלחנן קוטלר
בחודשים האחרונים הוכיחה אחת החשיפות של חבורת התחקירנים מיצהר את הקשר שבין מפלגת רע"ם בראשות מנסור עבאס לשלוחת חמאס בטורקיה. התוצאה הייתה משמעותית מאוד בשטח: רשם העמותות החל בהליכי פירוק של עמותת 'סיוע 48' ושל עמותה נוספת המזוהה עם רע"ם. חשבונות הבנק של העמותות הוקפאו. כמו כן, בחודשים האחרונים הוגש כתב אישום נגד תושב עין-מאהל שהיה בקשר עם פעילי חמאס מעמותת 'ח'יר אומה' הטורקית, העביר להם כספים וניסה לארגן איתם פגיעה במפעל ביטחוני בנוף הגליל.
"אנחנו עוקבים לא מעט אחרי האחים המוסלמים – בטורקיה ובעולם", אומר לי אלחנן גרונר, מייסד המיזם. "העובדה הזו גרמה לנו להמשיך לחקור ולבדוק במה בדיוק מדובר. בדקנו מי העמותה ומי הם אנשיה, ותוך כדי גילינו קשר ל'סיוע 48' של רע"ם. בהמשך הגענו לפעילים שלהם, וממקור אחד למשנהו גילינו עוד ועוד דברים מחרידים. הייתה לנו המון סייעתא דשמיא, כי יש מקרים שאנו מתעכבים על תחקיר כמה שבועות ולא מתקדמים לשום מקום".
באחד התחקירים שפרסמו אנשי הקול היהודי נחשף כי 'צבא פלסטין' העתידי מתאמן בפקיסטן – שוטרים וצעירים פלסטינים שוהים בפקיסטן לתקופות ממושכות ועוברים הכשרה צבאית, כהכנה לקראת הקמת 'צבא פלסטין'. האימונים כוללים אימוני שריון וארטילריה, אימונים בירי טילי כתף, ירי במקלעים כבדים, צליפה, צניחה ועוד. אחרים עוברים קורסים ייעודיים בני מספר חודשים בתחומים שונים, כולל הכשרה באקדמיה הימית של פקיסטן. את ההכשרה הם מבצעים בעודם לבושים במדי צבא פקיסטן שעליהם, לרוב, תגי 'צבא פלסטין' עם דגל אש"ף.
הצתה מאוחרת
מאחורי כל אחת מהחשיפות הללו עומדות שעות ארוכות מאוד של נבירה במסמכים ופרסומים, איתור מקורות ושיחות ארוכות שמתעכבות על כל בדל מידע. התוצאה מהדהדת, בדרך כלל, היישר לגופי התקשורת הגדולים במדינה.
התחקירנים של 'הקול היהודי' אומנם לא עובדים באף אחד מגופי התקשורת הללו בפועל, אבל בכל פעם מחדש נוצרים שיתופי פעולה עם עיתונאים ופרשנים בכירים. גרונר רואה בכך דרך להצגת האמת לעיני עם ישראל: "החשיפות שאנחנו מביאים איכותיות מאוד, הן מבחינת התחקיר עצמו והן מבחינת התוכן. עיתונאים רבים נעזרים בידיעות שיש בידינו. אנחנו משתדלים לא להיכנס למשחקי האגו המוכרים שקיימים בין עיתונאים. התקשורת עבורנו היא אמצעי למטרות גדולות יותר".
גרונר גדל בשכונת הר נוף הירושלמית. זמן קצר לאחר שהתחיל ללמוד בישיבה בוצעה תוכנית ההתנתקות, והיא הפכה לאירוע מכונן שמשפיע על חייו עד היום: "זה היה בשנת תשס"ה (2005). ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, הורה על פינוי יישובי עזה וצפון השומרון. הוא ביטל במחי יד את משאל מתפקדי הליכוד ועשה מעשה דרמטי ביותר, כשאינו מתייחס לתחושות הצד השני. האירוע הזה הסעיר אותי, יותר מכל טלטלה אותי המחשבה על כך שהולכים לגרש יהודים מהמקום שבו גדלו ופרחו, רק כדי לתת את השטחים הללו לערבים".
בימי המאבק הכתום, גרונר הספיק להיעצר שלוש פעמים על חסימת כבישים וכיוצא באלה, ובהמשך למד במאחז חוות גלעד. "בתקופה הזו התחלתי להיות פעיל בענייני פינוי מאחזים ובמאבקים שונים על ההתיישבות והביטחון".
באחד מימי הקיץ באותן שנים הציתו ערביי הכפרים שדה של אחד התושבים היהודים. גרונר וחבריו הגיעו לכבות את השרפה, אבל האבנים המשיכו להיזרק ולסכן אותם, והקשו עליהם לכבות את האש. "התושבים נאלצו להתגונן", אומר גרונר, "וכך התפתחה תגרה בין היהודים לערבים. כשראיתי לאחר מכן איך האירוע הזה סוקר בתקשורת הכללית, הזדעזעתי. הכותרת הייתה על 'אלימות מתנחלים', כשבפועל המציאות הייתה שונה בתכלית.
"אמרתי לעצמי: 'רגע, אני הייתי שם, אז מה אתם מוכרים לי את זה כ'אלימות מתנחלים'?!' ידעתי טוב מאוד מי התחיל ומי אשם באמת, אבל הבנתי שכדי לשנות את הסיקור החד-צדדי הזה נדרש מאיתנו לעשות מעשה. לקטר נגד התקשורת זו לא חכמה, והיינו חייבים להיות אקטיביים ולשנות את השיח בידיים".
באותה תקופה לא הייתה המצלמה מצויה בכיסו של כל אדם. גרונר וחבריו רכשו מצלמה מיוחדת, בניסיון לשקף את המציאות ביו"ש כפי שהיא באמת. "היינו מתעדים הכל ואז שולחים לכתבים ולכל מי שרק היה באפשרותנו. פתאום, אני זוכר, שמחנו לראות שבכתבה מציינים גם כי 'לצד זאת, ב'הקול היהודי' דווח כי האירוע התחיל ביידוי אבנים על ידי צעירים ערבים תושבי הכפרים'. השינוי נתן לנו מרץ, כי הוא אפשר לנו להבין שיש על מה לעבוד".
לשנות את מפת התקשורת
"היינו מתעדים ושולחים לכתבים כדי לקבל איזון בדיווח". הפגנה באחד הכפרים צילום: פלאש 90
גרונר וחבריו החלו לפרסם את החומרים, בעיקר דרך עלונים, לוחות מודעות, וכן בהודעות כתובות שנשלחו לתיבות המייל של קרובים ומכרים. הדיווחים עברו מגבעה לגבעה וממאחז למאחז, אבל לא הייתה לכך השפעה של ממש על השיח בתקשורת הישראלית. "בהתחלה היינו מפרסמים ארבעה תחקירים בשבוע בלבד. ככל שראינו שהקול שלנו הולך ונהיה יותר ויותר משמעותי, הבנו שעלינו לפעול בצורה רחבה ויסודית יותר".
בשונה מהרבה עיתונאים שמתהדרים בתואר 'תחקירנים', גרונר עם הציציות שבארבע כנפות בגדו ונעלי הבלנדסטון המאובקות שלו הוא עיתונאי חוקר במלוא מובן המילה. בעולם שבו כתבים מתהדרים בחשיפות לא להם ובתחקירים המצוצים מן האצבע, התחקירים של גרונר וחבריו בהחלט נחשבים לממצא חריג באקלים התקשורתי המצוי.
איפה למדת תקשורת?
"לא למדתי תקשורת מעולם", מפתיע גרונר. "את מה שאנחנו עושים למדנו בכוחות עצמנו ומכורח המציאות, כמובן בסייעתא דשמיא גדולה. ככל שחלפו השנים התמקצענו יותר ויותר, אבל מעולם לא למדנו תקשורת במקום מסודר כלשהו. הרצון והמוטיבציה עזרו לנו להיות טובים".
מאז ועד היום, איך אתה רואה את התקשורת הישראלית?
"לאורך השנים התמודדנו עם תקשורת עוינת לגמרי. כמעט שלא היה גוף שייצג אותנו. מדובר בזמנים שבהם מחנה הימין לא מספיק הבין כמה התקשורת נחשבת לכלי השפעה משמעותי במדינה, ועד כמה היא יכולה לכוון כרצונה את דעותיו של הציבור.
"היום יש לימין ערוצי תקשורת, והם שינו במידה רבה את מפת עולם התקשורת. כשהתחלנו זה לא היה כך. בעיניי, זה חלק ממהלך חילופי האליטות במדינת ישראל". את השינוי שחל בעולם התקשורת זוקף גרונר, בין היתר, גם למעבר הכוח מרשתות התקשורת הוותיקות למציאות שבה כל אחד יכול להתבטא ולפרסם את עמדותיו בפומבי. ההגמוניה זזה הצידה לטובת חופש ביטוי אמיתי. "פתאום לא היה ניתן להסתיר דעות שלא מקבלות ביטוי בתקשורת. אזרחים רבים בעלי דעות ימניות הרגישו פתאום שיש להם אפשרות לבטא את דעתם בחופשיות, ללא פילטרים".
משפט ראווה
הפעם הראשונה שבה הציבוריות הישראלית התוודעה לקול היהודי הייתה בקיץ תשע"א (2011).
מפקד אוגדת איו"ש דאז היה תא"ל ניצן אלון, מי שכיום חבר בצוות המשלחת הישראלית לדיונים על עסקת החטופים. את העובדה שהוא אינו מחבב מתנחלים יתר על המידה כולם ידעו, אבל במסמך שנחשף אז על ידי 'הקול היהודי' וזעזע את המערכת הצה"לית התגלתה עובדה נוספת: תא"ל אלון ממדר מג"דים דתיים מפעילויות אנטי-התיישבותיות, מחשש שהם ידליפו את הידיעות עליהן למתיישבים.
הפרסום הכה גלים ולא מעט אישי ציבור הגיבו עליו, בשעתו. חבר הכנסת דאז, אריה אלדד, הגיב על הידיעה בשנינות: "בהמשך למסמך, אני מציע שלא לשבץ נשים בשום תפקיד רגיש – לאור תקדים ענת קם (שהורשעה בריגול ובפגיעה בביטחון המדינה, א"ב), לא לשבץ יוצאי קיבוצים בשום תפקיד רגיש – לאור תקדים אודי אדיב (שהורשע בריגול עבור מדינת אויב, א"ב), לא לשבץ קצינים בדרגת אל"מ בשום תפקיד רגיש – לאור תקדים טננבאום (אלחנן טננבאום, קצין בדרגת אל"מ שנחטף ללבנון ומתוקף תפקידו הצבאי החזיק במידע מסווג רב, א"ב), ולא לשבץ את ניצן אלון לשום תפקיד בצה"ל – לאור רדיפתו את המתנחלים"…
לאחר הפרסום – שהיה בעייתי מבחינת המערכת הצה"לית – נערכה פשיטה משטרתית על משרדי 'הקול היהודי'. המחשבים הוחרמו ואף נערך להם משפט ראווה בידי הפרקליטות, בטענה להסתה.
לא פחדתם להתעסק בנושא כה רגיש? לא חששתם להסתבך עם המערכת?
"יש לנו כמה כללים שמנחים אותנו", אומר גרונר. "אל"ף, אנחנו לא מתייחסים לתקינות פוליטית. המושג 'פוליטיקלי קורקט' אינו קיים אצלנו. בי"ת, אנחנו נוגעים דווקא בתפוחי האדמה הלוהטים ביותר, ומחפשים דווקא נושאים שהם מבחינתנו 'מת מצווה', כי בסופו של דבר המטרה שלנו היא להביא אנשים למקומות טובים יותר ולהראות לציבור מהי המציאות.
"כגוף תקשורת, המטרה שלנו היא להצביע על הבעיות שניצבות לפתחו של עם ישראל, ולשרטט בצורה אופטימית ושמחה את הדרך לפתרון. זה היעד שאנחנו רואים תמיד לנגד עינינו, ואנחנו מכוונים לשם שמיים. כל השאר לא מעניין".
בדרך כלל אתם נוהגים לצייר תרחישים פסימיים לעתיד. קשה לחיות בתחושה כזו.
"נכון, אנחנו מציירים בדרך כלל תרחישים לא נעימים וזה לא ממש כיף, אבל זו המציאות.
"שנים ארוכות אזרחי המדינה התרגלו לשמוע מנתניהו דיבורים על איראן, אבל אף אחד לא באמת הבין מה משמעותו של 'ציר הרשע' ועד כמה הוא יכול להיות מסוכן. נס גדול עשה לנו הקדוש ברוך הוא שבבוקר שמחת תורה לא תואמה מתקפה משולבת של חיזבללה, החות'ים וערביי ישראל. היום כבר לא צריך להסביר לאף אחד מי זו איראן ומי הן שלוחותיה, אבל מי יודע כמה דם יכולנו לחסוך אם כולם היו מבינים זאת קודם.
"ואגב", ממשיך גרונר, "ציר הרשע הוא לא רק החות'ים וחיזבללה, אלא גם שייח'ים מסיתים כמו עכרימה סברי ימ"ש ואחרים. השייח' האנטישמי הזה יושב בירושלים, מסית לפיגועי התאבדות תחת כל עץ רענן, והמדינה לא עושה לו כלום. הוא מופיע בכנסים וירטואליים עם מזכ"ל חיזבללה נסראללה, אבל במערכת אכיפת החוק עדיין עוצמים עיניים. הבעיה היא שאין לציבור מספיק הבנה בכך שעכרימה סברי הוא אויב מסוכן בדיוק כמו יחיא סנוואר או מוחמד דף. יש הרבה מעריצים שלו ששותים בצמא את הרעל שהוא מטיף במסגדים, ומדינת ישראל צריכה להבין שיכולות להיות לכך השלכות מסוכנות מאוד. הפיגועים שאנחנו שומעים עליהם לא קורים בחלל ריק, הם מתרחשים בגלל אנשים כמוהו. רק לאחרונה, אחרי שנים של הסתה, בעקבות עתירה שהגיש לבג"ץ ארגון 'לביא', הודיעה הפרקליטות שיעמידו אותו לדין בגין פרסומים שלו שחשף הקול היהודי".
מי מממן אתכם?
"אנחנו מתקיימים מתרומות של אנשים טובים וקצת מפרסומות. לפני כמה שנים ערכנו מצ'ינג כדי להקים דסק תחקירים במערכת, כי זה סיפור שדורש הרבה כסף, וברוך השם הציבור נענה. בזכותו הצלחנו לעשות הרבה דברים טובים".
"החלטנו שכדי לשנות את הסיקור החד-צדדי, נדרש מאיתנו לעשות מעשה". עימות בין מתנחלים לערבים צילום: פלאש 90
עיוורון עצמי
לגרונר יש ביקורת רבה על צה"ל, בעיקר על הפיקוד העליון. לא רק בגלל היחס למתיישבים, אלא גם בגלל מה שהוא מכנה 'גלות הדעת'.
"יש לי הערכה לכל חייל או קצין שמוכן למסור את נפשו למען עם ישראל, וראינו בשמחת תורה מה זו מסירות נפש. אבל יש פעמים שבהן התחושה היא שהם פשוט לא רואים את הדברים שברורים לדרגי השטח או לאנשים מחוץ למערכת. הקצונה הבכירה פשוט עוצמת עיניה מראות. ולצערי, ראינו לאן זה הביא אותנו".
איך אתה מסביר את זה?
"פעם חשבתי שאנשי שמאל במערכת מפקירים את יו"ש במודע, אבל מאוחר יותר הבנתי שזה משהו אחר – הם פשוט לא מאמינים באיום שמגיע מכיוון האויבים שלנו.
"הנה, איך יכול להיות שקצין נועז כמו ישראל שומר, תת אלוף ובכיר בצה"ל, יוצא לשמחת תורה אל ביתו שבכפר עזה ללא נשק? הוא תיאר איך כשפשטו המחבלים על הקיבוץ שלו, הוא נאלץ בהתחלה להילחם עם סכין. גם את עצמם הם הפקירו בסופו של דבר בגלל העיוורון והניתוח השגוי של המציאות. כשנתחיל לקחת את מה שאומרים האויבים שלנו ברצינות, ונתנהל כמו שהתורה מנחה אותנו – יהיה לנו הרבה יותר שקט".
מלחמה מודיעינית
בבוקר שמחת תורה, בשעה 7:35, מכשיר הטלפון של גרונר צלצל. הוא עצמו היה מותש מהריקודים לאורך הלילה. על הקו היה חבר שעדכן אותו ש"מחבלים מסתובבים בשדרות עם טנדר". הוא הבין שמדובר בפיקוח נפש וליתר ביטחון התייעץ עם מורה הוראה.
כמי שעוקב אחרי הנושאים הביטחוניים מקרוב, תמונה אחת של טנדר ובו מחבלים שנוסע בחופשיות בשדרות הספיקה לו כדי להבין שפרצה מלחמה. הדבר הראשון שהוא עשה, היה לוודא שערביי יו"ש לא מצטרפים למלחמה ומבקשים לבצע טבח במתיישבים היהודים.
"ברגע הראשון", מספר גרונר, "ראשי מועצות ביהודה ושומרון לא ממש הבינו במה מדובר. התקשרתי לראש מועצת שומרון, יוסי דגן, ואמרתי לו: 'יוסי, תתחבר, פרצה מלחמה!' אחריו התקשרתי גם לאליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע, ששהה אז בצפת ובדיעבד נודע שבנו נהרג כשניסה להציל יהודים בעוטף עזה. התקשרתי גם לרב שמואל אליהו, רבה של צפת, וכך הצלחנו להעביר את הידיעות הללו לאנשים רבים, שיצאו להילחם בדרום או העלו כוננות במקום מגוריהם".
בשבועות הראשונים למלחמה, גרונר לא הספיק לנוח יותר מדי. "הייתי ישן בקושי ארבע שעות ביממה, ובהוראת פוסקי ההלכה שעימם נועצתי – עבדתי גם בשבת. הם הסבירו לי שמדובר בפיקוח נפש לכל דבר, שכן העבודה שלנו תורמת להצלת יהודים ומסייעת לכוחות הביטחון. התאמצנו להביא מודיעין ועבדנו קשה. גופי הביטחון וראשי רשויות נעזרו במידע שהבאנו להם, ולא היה לנו רגע דל, פשוטו כמשמעו".
בין הפעולות הרבות שהצילו חיים של אנשים רבים, מציין גרונר גם את העובדה הבאה: "לפני כשנה חשפנו נהג תחבורה ציבורית מחיפה ושמו בילאל חמאד, שמשמש כפעיל בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. עברנו על הפרסומים שלו בפלטפורמות הדיגיטליות וראינו שהוא מייחל להיות שאהיד ותומך במחבלים מתאבדים. פרסמנו את החומר ופנינו עם המידע להנהלת 'אגד', שפיטרה אותו מייד.
"זמן קצר לאחר מכן, גילינו שהוא עבר לעבוד בחברת הסעות שצה"ל משתמש בה פעמים רבות כדי להסיע חיילים למקומות שונים. גם את זה פרסמנו, אבל זה לא עניין אף אחד, למרות שפנינו להמון גורמים. אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, מי יודע מה יכול לקרות אם הנהג הזה יסיע קבוצת חיילים בזמן מלחמה ויחליט באותו רגע להיות שאהיד? רק בתחילת המלחמה הפרסום שלנו עורר פתאום נורת אזהרה, ובאחת השבתות קיבלתי טלפון מגורם מודיעין ביחידה מיוחדת שביקש את הפרטים של הנהג, כדי לטפל בנושא".
יכול להיות שישנם כרגע ערבים בדיוק כמוהו שמסיעים חיילים ומסכנים אותם?
"בעקבות הפרסומים שלנו, כיום יש יותר מודעות לנושא, אבל לצערי הבעיה עדיין לא נפתרה לגמרי. ממש לאחרונה התקשר אליי חייל מילואים ואמר לי: 'אלחנן, אני יוצא עכשיו משיחה עם קצין ביטחון מידע של אוגדה מסוימת, וכששאלנו אותו מה עושים עם הנהגים הערבים שמסיעים חיילים ויודעים את מיקומי הכוחות ואת זמני היציאה לפעולות, הוא אמר לי שמעולם לא חשב על זה'. אותו חייל היה מזועזע וביקש לתרום לקול היהודי, באומרו: 'אתם קציני המודיעין של עם ישראל'".
עימותים בוועדה
לפני כשנתיים נחשף בקול היהודי כי עו"ד ליניר אבו-הזאז, העוזרת הפרלמנטרית של יו"ר ועדת חוץ וביטחון דאז ח"כ רם בן ברק, השתתפה בקורס של עמותת 'אל-אקצה', שבו הרצו בין היתר שייח'ים המסיתים לטרור דוגמת עכרימה סברי ונג'אח בכיראת, בכיר חמאס, והיא אף הצטלמה עימם.
מטעם 'הקול היהודי' פנו אז לחבר הכנסת בן ברק ועו"ד אבו-הזאז בבקשת תגובה, אולם אלו אמרו שלא ידעו על הדברים המיוחסים לשייח'ים המפורסמים. "כמובן שמדובר בהיתממות מעושה", אומר גרונר. "האנטישמים הללו, סברי ובכיראת, מוכרים לכל דובר ערבית ולכל גורמי הביטחון. מוזר שאדם שכיהן כמשנה לראש המוסד אינו יודע על כך".
אתה חושד שהיא נחשפה לחומרים רגישים?
"אני יודע זאת בבירור, מגורמים שפנו אליי. בן ברק טען שהיא לא נחשפה לשום מידע רגיש, אבל גורמים שנכחו איתה בפגישות רגישות אמרו לי שזה לא נכון".
"ההתנתקות שינתה אצלי את התפיסה". הפגנת ימין צילום: פלאש 90
אתה חושב שבן ברק ידע על הקרבה שלה לאותם שייח'ים מסיתים?
"ייתכן שלא, אבל זו בדיוק המחשה קלאסית ל'גלות הדעת' שעליה דיברתי: אני מניח שכאיש מוסד רם בן ברק ידע להיכנס בחשאיות לסמטה חשוכה במדינה עוינת ולחסל טרוריסט איראני, אבל העובדה שהעוזרת שלו מעריצה אנשים שקוראים להשמדת מדינת ישראל חומקת לו, איכשהו, מתחת לרדאר".
איך הצלחתם לגלות באיזה קורס משתתפת אבו-הזאז? עקבתם אחריה כבר קודם לכן?
"לא ערכנו עליה תחקיר, אלא פשוט זיהינו את עמותת 'אל אקצה' של רע"ם כבעייתית וביקשנו לתהות על קנקנה. צפינו בקורסים שמועברים שם, ואותה אבו-הזאז התגלתה כאחת המשתתפות. בתחילה לא ידענו בכלל מי היא ומה מעשיה, אבל כאשר התברר לנו שמדובר במישהי שנמצאת בוועדת חוץ וביטחון, במה שהם מכנים 'קודש הקודשים של הביטחון הישראלי', לא הצלחנו להבין איך דבר כזה יכול להיות".
מחליפים אלוף
באביב האחרון הודיע אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס כי במהלך הקיץ הקרוב יפרוש מצה"ל. ואכן, אחרי שלוש שנים הסתיימה תקופת כהונתו כאלוף הפיקוד, שבמהלכה התגלעו לא מעט עימותים בינו לבין המתיישבים. לטענתם, פוקס גילה יד קשה מול היהודים, בעוד עם הערבים הוא התנהל אחרת. "הוא לא היה בצד שלנו", בטוח גרונר.
ההתנהלות של האלוף פוקס ביו"ש השתנתה לאחר שמחת תורה?
"לצערי הרב לא. בתחילת המלחמה הרגשנו שינוי לטובה, היות שהכניסו כוחות מילואים ליו"ש ודברים שבעבר היו זקוקים לאישורים רבים קיבלו אור ירוק בקלות. לדוגמה, אם בעבר לא ניתן אישור לירות לעבר רגליהם של מידי אבנים, בתקופה שלאחר פרוץ המלחמה האישור לכך ניתן במהירות. בפועל, זה מה שמנע את התלקחות יהודה ושומרון באותה תקופה. למרות שהתפיסה הצה"לית הישנה והלא טובה גורסת שאם ירית בערבי שזרק אבן אתה עלול להצית את כל המזרח התיכון, המציאות מוכיחה אחרת. העובדה שירו בברכיהם של מידי האבנים הביאה שקט יחסי למתיישבים.
"גורם ביטחוני סיפר לי כי בגזרה שעליה הוא מופקד הרגו בטעות נער פלסטיני בן 12 שזרק אבנים. המערכת הצבאית הייתה בטוחה שתכף ומייד הכל יבער. החשש היה אמיתי, וגם דאגו לנזוף בחיילים שירו בנער, אך למרבה הפלא, בפועל, כך הוא מספר, זו הייתה התקופה הכי שקטה בגזרה, כי הערבים הבינו שאין משחקים ושמי שיזרוק אבנים על יהודים יחטוף כדור".
מה היה יחסו של פוקס להתיישבות, לעומת האלופים שקדמו לו?
"הקול היהודי פרסם לא מעט כתבות עומק על ההתנהלות שלו, ובסיכומו של דבר נראה שהיא הלכה והורעה ככל שחלפו הימים. לא היה אלוף פיקוד שהיה עוין את ההתיישבות ברמה כזו. התפיסה שלו גרסה שאנחנו רוצים מדינה פלסטינית, ולכן יש להסתמך על הרשות הפלסטינית, וממילא כל הבעיות צריכות לבוא על פתרונן בכיוון הזה.
"לא בכדי", מגלה גרונר נתון כואב, "כמות הנרצחים ביו"ש בתקופתו הייתה הגבוהה ביותר, וגם כמות הפיגועים שיצאו מיו"ש הייתה הגבוהה ביותר. זה כמובן לא קרה בגלל ההתחממות הגלובלית, אלא כי סמכו על הרש"פ שתטפל במחנה הפליטים ג'נין. בפועל, כשצה"ל לא נכנס לשם חצי שנה ג'נין הפכה לעזה קטנה ושכפלה את עצמה לעוד ערים ביהודה ושומרון, שבהן צצו מעבדות מטענים, פיגועי ירי ומטעני גחון שהושלכו על כוחות צה"ל. קרו שם דברים שלא היינו רואים לפני שלוש שנים".
העובדה שאלוף הפיקוד הבא הוא אבי בלוט, בוגר מכינת עלי וחובש כיפה, מעודדת אתכם?
"נחכה לראות מה יעשה בפועל. על פניו נתוני הפתיחה טובים, אבל אני לא מכיר אותו אישית ואי אפשר לדעת. נקווה שיהיה טוב".
הפיצריה כמשל
אחת התגליות של 'הקול היהודי' שלדעת גרונר הובילו ללא ספק לחיזוק ההרתעה ביו"ש הייתה זו שגרמה לסגירת הפיצרייה בחווארה.
עוד באותו ערב שופל של צה"ל סגר את המקום. הפיצריה בחווארה שנהרסה בעקבות החשיפה על מודעת הפרסום שלועגת לחטופים בשמחת תורה צילום: פלאש 90
"מספר ימים לאחר הטבח הנורא בשמחת תורה, גילינו שבעלים של פיצרייה ידועה בחווארה השתמש בתמונה של קשישה שנחטפה לעזה לצורכי פרסום בקרב ערביי יו"ש. עמית סגל, שקיבל מאיתנו את המידע, פרסם את הסיפור, ולאחר מכן הוצת גל מחאה נרחב. העניין הגיע גם לשולחנו של ראש הממשלה נתניהו, ומספר שעות לאחר מכן הפיצרייה נאטמה ונהרסה על ידי כוחות צה"ל.
"עד היום המקום הזה חסום ומכוסה בערמות עפר, ולבעלי הפיצרייה נגרם הפסד של יותר ממיליון שקל. לא רק שזה לא התסיס את תושבי הכפרים, אלא להפך, זה יצר הרתעה. כולם פחדו מהתוצאות של החסימה הזו, אבל אנחנו עמדנו ביצהר ולא שמענו שום רעש מלבד הקולות שהשמיע השופל שאטם את הפיצרייה".
את הפרסום של אותה פיצרייה גרונר גילה די במקרה. "לפני כמה שנים היה ערבי מכפר חווארה הסמוך ליצהר שזרק אבן על יהודי ופצע אותו קשה. איכשהו המפגע התחמק מכתב אישום ושוחרר, אבל הוא היה 'מסומן' אצלנו ועקבתי אחריו. כשפתחתי את הפרסומים הדיגיטליים שלו, ראיתי שהוא משתמש ביהודייה חטופה כדי לפרסם את הפיצרייה שלו".
ללא שירות בצה"ל
כששואלים את אלחנן גרונר איך הוא מגדיר את עצמו, היכן הוא ממוקם על הספקטרום החברתי במדינה, הוא מעדיף להתחמק באלגנטיות. "ההגדרות היום הולכות ומיטשטשות", הוא אומר.
אתה לא דתי-לאומי קלאסי.
"לפני כמה שנים התבקשתי להשתתף באיזה פורום של אישים שונים בציונות הדתית, ואז פתאום חשבתי על ההגדרה שלי. חוץ מזה, זה לא ממש מעסיק אותי. אם אתה מתעקש, תקרא לי 'בוגר הציונות הדתית'".
גרונר לא שירת בצה"ל. עוד קודם הגעתו לגיל שירות צבאי הוצאו נגדו שני צווי הרחקה מנהליים. "ניסו לשכנע אותי לדחות גיוס. אמרתי שאני לא מעוניין לדחות, אך אנהג בצבא על פי אמונתי. בסופו של דבר החליטו לתת לי פטור.
"למפרע, אני חושב שהעובדה שלא הייתי בצבא אפשרה לי לחשוב בחופשיות, בלי להיות מקובע למסלול שבו כולם צועדים. בכלל, אני חושב שהתרומה שלנו באמצעות 'הקול היהודי' לביטחון של עם ישראל גדולה פי כמה וכמה ממה שאני וחבריי יכולנו לתרום בצה"ל. מאז פרוץ המלחמה גם אנחנו בסוג של מילואים".
