מדינה בהתחמשות

עשרות אלפי אזרחים במדינת ישראל קיבלו במהלך החודש האחרון רישיון לנשק, ללא אימונים וכמעט ללא הכשרה ] האם ייתכן שמסה כה גדולה של נשק לא רק שלא תהפוך את חיינו לבטוחים יותר אלא אפילו תסכן אותם? ] הקרימינולוג פרופ' באדי חסייסי: "יש להבדיל בין אנשי כיתות כוננות לבין אנשים פרטיים. כיתות הכוננות הן דבר מבורך, ואני פחות מוטרד מהנשק שברשותן מאחר שניתן לשער שהן ימשיכו להיות בפיקוח משטרתי וינוהל מעקב אחר ביצוע אימונים ונקיטת זהירות מרבית" ] משחקים באש

יותר מעשור שאריה, תושב אחת השכונות החרדיות בירושלים, מעוניין להוציא רישיון לנשיאת אקדח.

הוא קבלן בניין במקצועו ומתעסק רבות עם בני מיעוטים. לא פעם חש חרד לביטחונו וצורך לשאת נשק לכל צרה שלא תבוא.

אלא שעד היום לא עלה בידו להשיג רישיון מתאים. אין לו עבר ביטחוני, הוא לא עובד ברשות הכיבוי וגם לא עוסק בסחר ביהלומים. בקיצור: הוא לא נמצא בקטגוריה המאפשרת לו לקבל רישיון נשק.

אבל בחודש האחרון התגלה לו שבמשרד לביטחון לאומי הרחיבו את הקטגוריות, וכעת גם אנשים רגילים מן השורה יכולים להוציא רישיון, ואפילו בקלות.

אריה לא שיער שיכול לעשות זאת בקלות רבה כל כך. בתוך שלושה וחצי שבועות האקדח כבר היה ברשותו, והוא הצטרף לעשרות אלפי אזרחים שכבר קיבלו רישיון לנשק מאז אירועי 7 באוקטובר, ולמאות אלפי ישראלים שהגישו בקשה וממתינים לתורם.

אקדח לכל אזרח

נראה שבנושא זה מיותר לנקוב במספרים, שכן כל מי שמסתובב ברחובות בימים אלו שותף לתחושה שכלי הנשק הפכו לזמינים וקיימים ממש בכל מקום. אתה עומד בתור לסופר, ולאדם שלפניך יש כלי נשק; אתה לוקח את הילדים לגינה ומגלה לידך אב המתרוצץ אחר ילדיו המטפסים במגלשה ואקדח בחגורתו; אתה ממתין בתור לקופת חולים על יד אדם חמוש, וכך גם בתחבורה הציבורית, בהליכה שגרתית ברחוב ואפילו בבית הכנסת. אין ספק שישראל מתחמשת, וזה לא רק סלוגן.

מתמגנים. השר בן גביר וראש עיריית אלעד בחלוקת נשקים לחברי כיתת הכוננות בעיר (צילום: עוצמה יהודית)

לכאורה היה ניתן לחשוב שמה שהוביל לכך אלו אירועי 7 באוקטובר שהעלו אצל אנשים את רמת ההיסטריה, אלא שמסתבר שהתקנות החדשות הובאו לשולחן הממשלה עוד הרבה קודם לכן, כבר כשהגיע השר בן גביר למשרדו והחליט על הרחבת התקנות שהיו קבועות בחוק. הדברים הונחו על השולחן כבר בשנה שעברה, אלא שכמו תמיד, הם נמשכו ונדחו, אלא שאז הגיע הטבח הנוראי ב־7 באוקטובר, ובעקבותיו בקשות רבות של אזרחים שמבקשים להתחמש ולהגן על עצמם.

הדבר הוביל לכך שהשר בן גביר, שכאמור כבר הכריז על כך שנושא הרישיונות יורחב, החליט לפעול באופן מיידי כדי לקדם זאת. התקנות הוגשו לשולחן הכנסת, הן התקבלו באופן חוקי ופתחו את הדלת לרבים מאוד מאזרחי ישראל שעד כה לא יכלו להוציא רישיון. נכון להיום גם בעלי תעודת לוחם העונים לתבחין "שירות בכוחות הביטחון", אזרחים העונים לתבחין "מקום עבודה או לימודים", "עובדים ומתנדבים בגופי ההצלה" ו"כבאים", "מורי דרך ארציים", "בני משפחה של חקלאים" ועולים חדשים מיום עלייתם – כל אלו יכולים להגיש בקשה לנשיאת כלי ירייה פרטי. נוסף על כך, אזרח מעל גיל 45 יכול להוציא רישיון, גם אם לא היה בצבא.

למי שזה נשמע מחויב המציאות, שהרי ברור שבימים כה טרופים חשוב שיהיה בכל מקום נשק זמין, מסתבר שהנושא הרבה יותר מורכב מכפי שניתן לחשוב, ואף ישנו חשש גדול שהמסה הגוברת של הנשק לא רק שלא תהפוך את החיים שלנו לבטוחים יותר, אלא אפילו תסכן אותם.

"ברור שככל שיש יותר כלי נשק, כך עלולים להיות יותר אנשים שנפגעים מהם", טוענת עו"ד דבי גילד חיו, מהעמותה לזכויות האזרח. "ניתן לראות הוכחות רבות לכך בארץ ובחו"ל, שם קיומם של כלי נשק ברחבי המדינה מסכן את אלו שמשתמשים בהם. במשך השנים גם ראינו שככל שכלי הנשק מתרבים כך מתרחשות יותר גנבות של ארגוני פשע, וכך זולג הנשק למקומות בלתי חוקיים ומשמש לפשיעה ולאלימות".

כוח האזרחים

עו"ד גילד חיו מוסיפה: "כמי שעוקבת אחרי הנושא מקרוב אני יכולה להעיד שאפילו בשבועות הספורים שחלפו מאז שעברו ההנחיות החדשות, כבר ראינו שבעיות מתחילות לצוץ ונאספו אצלנו כמה עדויות מלחיצות מאוד שמעידות בדיוק על מה שאנחנו חוששים ממנו יותר מכל, בפרט שבחברה הישראלית יש כל כך הרבה קבוצות שעלולות להגיע לכעסים ואלימות. בסופו של דבר כולנו חפצים בביטחון של מדינת ישראל, אבל ייתכן שבכך שנותנים נשק כמעט לכל אדם, אנחנו דווקא מסכנים את האזרחים שלנו".

"עד היום מדיניות הנשק בישראל הייתה יחסית קפדנית ומאוד סלקטיבית", מסביר פרופ' באדי חסייסי, ראש המכון לקרימינולוגיה בפקולטה למשפטים באוני' העברית בירושלים. "ההנחה הייתה שלא נכון להפקיד נשק בידי אזרחים, שכן זה גורם ליותר נזק ואסונות, כך שסכסוכים שבעבר היו עלולים להסתיים באלימות ופציעות, עלולים כיום להסתיים במוות. המגמה הזו מאוד ברורה והגיונית. אך עם זאת, ככל שחולפים הימים כך ברור לגורמי הביטחון במדינה שהאזרחים יכולים להיות כוח עזר חשוב במענה לאיומים וטיפול בסכנות. בשנים האחרונות היו פיגועים רבים מאוד שנוטרלו על ידי אזרחים שמנעו פגיעות בנפש. גם הטרגדיה של ה־7 באוקטובר יכלה להיראות אחרת אילו היו יותר אזרחים חמושים בכל אחת מהזירות. המדינה בהחלט מעוניינת בכך שבזמנים של פעולות טרור במרחב האזרחי, יוכלו האזרחים לעזור ולהיות חלק מהמאמץ, וכחלק מכך גם להשתמש בנשק אם צריך".

 התשובה היא לתת אקדח לכל מי שעומד בקריטריונים?

"אני חושב שיש להבדיל בין אנשי כיתות כוננות לבין אנשים פרטיים. כיתות הכוננות הן דבר מבורך, ואני פחות מוטרד מהנשק שברשותן, מאחר שניתן לשער שהן ימשיכו להיות בפיקוח משטרתי, וינוהל מעקב אחר ביצוע אימונים ונקיטת זהירות מרבית. אבל בכל הנוגע לנשק פרטי בבית, הנושא כבר הרבה יותר מורכב. גם אם נצא מנקודת הנחה שאנשים קיבלו את הרישיון רק אחרי שהוכיחו את כשירותם המלאה, הם עדיין עלולים למצוא את עצמם במצבי סטרס או בסיטואציות אחרות שאינן קשורות להגנה עצמית, חושפים את הנשק או אפילו רק מאיימים להשתמש בו, גם כלפי האנשים הקרובים אליהם ביותר. אלו לא תאוריות. מספיק להסתכל על הקולגות שלנו בארה"ב ולשמוע את הוויכוח המר שמתנהל שם על הדרך להתמודדות עם מגפת הירי. יותר מ־30 אלף נהרגים מדי שנה מירי בארה"ב, ורק לאחרונה דובר על כך שלאזרח אמריקאי ממוצע יש 3-2 נשקים בבית. ברור שזו לא מציאות שמדינת ישראל הייתה רוצה לאמץ לעצמה.

"כמי שחוקר אלימות חמורה ושימוש בנשק בשנים האחרונות, ברור לי די בוודאות שבמצב טבעי לא רצוי לנו כחברה שתהיה לנו זמינות גדולה לנשק בידי האזרחים. אומנם לפעמים הצורך נכפה עלינו וזה בסדר, אך צריכים לזכור שזה לא מלכתחילה. לכן, אם האיום ירד ונחזור לשגרה, נצטרך לשאוף לכך שמדיניות הנשק תהיה קפדנית מאוד וסלקטיבית, שתאפשר רק לאנשים שבאמת מתאימים וזקוקים לכך להשתמש בנשק, ובכך נמנע שימוש לא ראוי".

כוננות שיא (תמונת אילוסצטרציה פלאש 90)

בינתיים יש לפרופ' חסייסי המלצה לכוחות הביטחון: "אני מאמין שבסופו של דבר אנשים לא מתחמשים בנשק כתחביב, אלא כי הם באמת מפחדים ומתוך כך שהאמון שלהם בכוחות הביטחון נסדק קשות. זו הסיבה שנוסף להרחבת הקריטריונים יש צורך אמיתי בשיקום האמון הציבור, כדי להשרות באזרחים תחושת ביטחון. אם רק יצליחו לעשות זאת, נוכל לראות פחות מוטיבציה לרכוש נשק וממילא רק אלו שבאמת זקוקים לכך יעשו זאת".

משחקים באש

"כולנו מבינים שבתקופת המלחמה חשוב מאוד שאנשים יסתובבו עם נשק", מסכים טל עמלני, סוחר ויצרן נשק. "אבל השאלה היא אם באמת כל האנשים שמתחמשים יודעים לתחזק ולתפעל את הנשק שקיבלו, ולצערי התשובה לכך שלילית, שכן בשל העומס הגדול תהליך הוצאת הרישיון מתבצע באופן מאוד מהיר ולא מספיק יסודי. לצורך הדוגמה: בעבר היית צריך להמתין שלושה חודשים עד שהתקבלת לריאיון, ורק אז קיבלת אישור לעבור לשלב הבא – ירייה במטווח שאותה היה עליך לעבור באופן אישי, אחד על אחד, עם מדריך מוסמך, כך שהתהליך כולו היה ממושך למדי. כיום, בשל ריבוי הפניות, הכל מתקתק ועובד במהירות: לאחר שמגישים בקשה מתקבל אישור תוך שבוע לריאיון טלפוני, מאשרים אותך אפילו בלי להיפגש פנים אל פנים, לאחר מכן אתה צריך לעבור מטווח, ובשל העומס נעשית ההדרכה בקבוצות ולאחר ארבע שעות של אימונים אתה כבר יכול לקנות אקדח. אני מכיר אישית אנשים שעברו את התהליך בפחות משבועיים".

 וזה מדאיג אותך?

"כן, בהחלט. זה כמו שנער בן 17 ילך להוציא רישיון נהיגה, ובמדינה יחליטו משום מה לאפשר להוציא רישיון אחרי ארבעה שיעורים וטסט, ומכיוון שהטסטר יהיה עמוס הוא יעביר אותו כמעט בלי לבדוק אותו על הכביש. הרי ברור שמצב כזה מדאיג ביותר, וזה בדיוק מה שקורה כעת בתחום הנשק. אנשים לא באמת עוברים הכשרה מספקת, והתוצאה היא שהם לא יודעים להשתמש בנשק. באים אליי לא פעם לקוחות כדי לקנות נשק אחרי שהם כבר עושים מטווח ומבקשים ממני להסביר להם הכל מהתחלה, כי הם לא זוכרים כלום. היה אצלי לא מזמן מישהו שבא אליי ורכש אקדח. למחרת הקנייה הוא הופיע שוב ואמר לי: 'לימדו אותי הכל, יש רק דבר אחד שאני לא מבין: אם מכניסים כדור לקנה, איך מוציאים אותו לאחר מכן אם לא רוצים לירות?' עכשיו תגידו לי, איך ייתכן לתת לאדם כזה נשק?"

לדבריו של עמלני זה גם עלול להיות קטלני חלילה. "לפני כשנתיים התרחש פיגוע בבאר שבע, שבו מחבל פצע אנשים, וניתן לראות בסרטוני האבטחה שעוברי אורח עומדים זה מול זה ויורים במחבל. בוודאי שהכוונה טובה והם רוצים להציל חיים, אבל בפועל הם כמעט הרגו זה את זה. זה לא שאני בא לומר שלא צריכים לתת לאנשים להוציא רישיונות, אבל חשוב שיבינו שנשק הוא לא משחק ילדים, ולא ייתכן להשתמש בו בלי להיות מיומנים".

ויש גם המחיר הכלכלי כמובן. "מחירי האקדחים והתחמושת עלו בחודש האחרון באופן קיצוני ביותר של בין 10% ל־50%", מדווח עמלני. "בעוד שאקדח עולה בארה"ב 400 דולר, בארץ משלמים עליו כ־4,000 שקלים. כדור עולה בארה"ב 15 סנט ובארץ מגיע מחירו לשלושה שקלים. אגב, אם המחירים פה היו שפויים יותר, אני משער שאנשים היו מגיעים להתאמן לעיתים יותר קרובות, וגם היית יכול לכפות עליהם אימון, כי המחיר לא היה כל כך יקר".

 אתה חושב שיש לכך פתרון?

"אני חושב שבהחלט חשוב שלכיתות הכוננות יהיו נשקים, וכך גם לאנשים שמתגוררים במקומות רגישים, כמו עוטף עזה או יישובי הצפון. אבל ברגע שכל אזרח שני בישראל יחזיק נשק, ובמקום 200 אלף נושאי אקדחים במדינה, כפי שיש לנו כיום, יהיו חצי מיליון או מיליון, הסכנה תגדל. אני לרגע לא רוצה למנוע מאנשים להחזיק אקדח אם הם זקוקים לו, אבל מן הראוי שבמקביל תשקיע המדינה בתוספת של עוד כמה אלפי שוטרים למערכה המשטרתית. רוב אלו שמתחמשים עושים זאת מתוך תחושת פחד. אם יהיו מספיק אנשי ביטחון שידאגו להם, הם לא יזדקקו לנשק".

מתחמשים ובטוחים

ומה אומרים על הנושא במשרד לביטחון לאומי? לימור ארזני, ראש חטיבת רישוי כלי ירייה באגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי, מבקשת להבהיר: "לא ניתנו מטעמנו שום הקלות, ובמסגרת שינוי הקריטריונים אין שום ויתור על הוראות החוק. מאז ומעולם נדרש כל אדם שהגיש בקשה לרישיון כלי ירייה להעביר את בקשתו למשטרה שבדקה מסוכנות פלילית, היה עליו גם להביא אישור ממשרד הבריאות על כשירות רפואית, והצהרת בריאות מרופא שמטפל בו. על אף אחד מהאישורים הללו לא ויתרנו. גם לא על סעיף ההוכחה של 'למה הוא צריך נשק'. הדבר היחיד שעשינו הוא להוסיף קטגוריות שיאפשרו לאנשים נוספים להגיש בקשות, ולא רק לאלו שיכלו עד היום. כך למשל שינינו את דרישות הסף שאפשרו רק לאנשים שגרים במקומות מסוכנים או עובדים במקומות מסוכנים להגיש בקשה, וכעת יכולים להצטרף אליהם אנשים מכל הארץ. הרחבנו את הקטגוריות גם למרחב הציבורי, כדי שלא רק לוחמים או אנשים תחת סיכון יוכלו לקבל, אלא גם מתנדבי זק"א או מד"א וכדומה, מתוך הבנה שבזמנים של טרור רצוי שיוכלו להגיב במצבי סיכון ולסייע במניעת טרור. חשוב לי להדגיש שההרחבות הללו נעשו עוד לפני פרוץ המלחמה, הן גם פורסמו לציבור שהעיר את הערותיו, ורק לבסוף הגשנו אותן לבית המחוקקים, כך שההליך כולו היה חוקי ושקוף לגמרי".

ייתכן שיש כאן אמירה שהצבא והמשטרה לא מסוגלים להגן לבדם על האזרחים?

"לא, זו לא האמירה. כפי שציינתי, בכל הנוגע לרישיונות כלי ירייה הולך הכל אחר תקנות החוק והנהלים. האמירה היחידה שלנו היא שאם אנשים מרגישים שהם רוצים להתחמש וסיבותיהם עימם, א ם הם עומדים בקריטריונים, אנו מאפשרים להם לקבל רישיון".

פרופ' באדי חסייסי מהאוני' העברית (צילום: Douglas Guthrie)

האם ייתכן שההקלות שהמשרד נותן פותחות את הדלת לעבריינים ולאנשים פחות ראויים שיחזיקו מעתה בנשק?

"כל מחזיק רישיון נדרש וגם חותם על תצהיר, הוא מחויב לעבור הכשרות במטווחים ולהחזיק בביתו כספת המחוברת לקיר שמתאימה לכלי הנשק. חשוב לי גם להדגיש שהבדיקה המשטרתית והבריאותית לא נעשות פעם אחת, אלא מדי חודש, עד לתום תקופת הרישיון, ובמהלך החודש אם צץ מידע לאחד הגופים, הוא מדווח לנו על כך ואנו מטפלים באופן מנהלי. אנו קוראים גם לציבור:  אם מישהו שומע או יודע על אזרח שמחזיק בנשק שלא על פי החוק או שעלול לסכן את סביבתו, עליו לדווח על כך ואנו נדאג לטפל כנדרש".

המרוץ להתחמשות

• עד פרוץ הלחימה (לפני 7.10.2023) התקבלו כ־36,000 בקשות בלבד. מפרוץ הלחימה התקבלו במשרד לביטחון לאומי 250,900 פניות חדשות לנשיאת כלי ירייה פרטי. במוקדים מתקבלות מדי יום בממוצע כ־10,000 בקשות חדשות.

• מפרוץ הלחימה ניתנו כ־39,720 אישורים מותנים וכ־23,400 רישיונות חדשים. מתוך סך הבקשות החדשות שהתקבלו מפרוץ הלחימה – 13,321 בקשות לא תקינות וכ־14,228 בקשות נדחו.

• סך הכל בכל שנת 2023 התקבלו כ־286,900 בקשות, בכל שנת 2022 התקבלו כ־42,000 בקשות ובכל שנת 2021 התקבלו כ־20,000 בקשות.

מנתוני המשרד לביטחון לאומי