"צריך לעצור את פרס נובל, אין איינשטיינים בדורנו" | ד"ר בנימין מוזס מציב זרקור להתנהלות הפוליטית והמוטית של עולם המדע המחקרי
מגפת הקורונה יצרה לחץ לפרסם מחקרים חדשים במהירות, וגרמה לתהליכי הבקרה להיות רופפים יותר >> ד"ר בנימין מוזס, מומחה לרפואה פנימית וחוקר בתחום האפידמיולוגיה הקלינית שחיבר ספר חדש על טעויות מחקריות – מההיסטוריה ועד ימינו – מנתץ את האמונה ביסודותיו הרעועים של עולם המחקרים המדעי >> "המבנה הפוליטי של המחקר המדעי מכתיב שגיאות וסילופים. אמנם בדרך כלל אין רמאות בוטה, אבל יש הרבה מאוד אי דיוקים" >> מסע מדעי מרתק
עד כמה אנחנו מאמינים במחקרים מדעיים? תלוי מאוד. אבל יש כתבי עת מכובדים – לא עיתונים ולא מדורים חשובים במגזינים, אלא כתבי עת מדעיים ממש – שגורמים לנו להאמין יותר במחקר שזכה להתפרסם בהם.
זה קורה בגלל צוות העריכה המקצועי שמחויב בבדיקת הנתונים, והרבה יותר מכך: כתבי עת מדעיים מכובדים, נחשבים לבימה שניתן לפנות דרכה, במידת הצורך, ישירות אל החוקרים המחויבים להעביר את המחקר המלא ואת מסדי הנתונים המלאים שעליהם התבססו. כמו כן, הבימות הנכבדות הללו אף מאפשרות פרסום מאמר נגדי, אם יימצאו הוכחות ראויות דיין לסתור את המאמר המחקרי הקודם.
מכאן, ניחשתם נכון, נציץ רק לרגע אל הקורונה והתרופות הראשוניות שנקשרו בה, ומיד נצלול לעולמם של מחקרים, האופן שבו הם מתפרסמים, והצורה שבה עולם המדע בן ימינו מקדם או דוחק לאחור מאמרי מחקר שאינו חפץ ביקרם. וזה עוד לא הכל, אך כמו בעולם החיסונים, נגיש מנה אחר מנה, במרווחים קצובים.
נתונים פורחים באוויר
השילוב שבין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבין מגפת הקורונה בשנה שעברה הביא לעולם לא מעט כותרות מעניינות, אבל ככל הנראה אחת הבולטות שבהם הייתה קשורה לסאגה שסביב התרופה שנכרכה בשמו: הידרוקסיכלורוקווין.
בתחילת המגפה נשמעו טענות שהתרופה, שפותחה במקור עבור חולי מלריה, עשויה להועיל להפחתת התמותה ממחלת הקורונה (COVID-19), ואלו עוררו גל של תגובות. טראמפ המליץ בכל הזדמנות אפשרית לעשות בה שימוש ולהציל חיי אדם, ואילו במדינת ישראל נעשה רכש בהול של חמש מיליון טבליות, לפני שמישהו בכלל שאל אם אכן ייעשה בהן שימוש.
אלא שזמן לא רב לאחר מכן, בחודש מאי, הופיע מאמר בכתב העת היוקרתי 'לנצט' (The lancet) שטען, על בסיס מסד נתונים עצום – הגדול ביותר בעולם, למעשה – של יותר מ-100,000 חולים, שיעילות התרופה אינה מוכחת ושהיא אף עשויה להיות מסוכנת. בתגובה, הורה ארגון הבריאות העולמי (ה-WHO) לעצור לאלתר את כל הניסויים הקליניים שהיו קשורים לתרופה.
באותו זמן, פחות או יותר, התפרסם מאמר אחר בכתב העת NEJM (New England Journal of Medicine), שטען שתרופה פופולרית נגד לחץ דם גבוה בטוחה לשימוש עבור חולי קורונה.
כאן כדאי לשים לב: המשותף לשני המאמרים היה, ששניהם התבססו על אותו מסד נתונים מקיף – של חברת סורגיספרה (Surgisphere).
על פניו, לא הייתה סיבה לחשוד בדבר; שני כתבי העת צברו במשך השנים מוניטין ויוקרה, והיו מהמובילים בעולם. מסד הנתונים שעליו התבססו, היה מהמקיפים ביותר שהיו באותה העת.
זמן לא רב לאחר מכן, החלו חוקרים להצביע על כמה שאלות שעלו מהנתונים שהוצגו במסד הנתונים שעליו התבססו המאמרים; נתונים כמו שיעורי התמותה באזורים מסוימים היו חריגים באורח בלתי סביר.
לאור הביקורת פנו עורכי כתבי העת לקבוצת סטטיסטיקאים בלתי תלויה, שתעבור שוב על הנתונים, תבחן אותם ותעבד את החומר מחדש. כאשר אותם סטטיסטיקאים נוכחו שיש ממש בטענות, הם פנו למי שעמד בראש החברה הממוקמת במדינת אלינוי – בחור ממוצא הודי, בשם ספאן דסאי – בבקשה לקבל את הנתונים. לאחר דין ודברים ספאן סירב, וכתוצאה מכך משכו שני כתבי העת את המאמרים.
תחקירים שנעשו בהמשך, העלו לא מעט שאלות על החברה הקטנה והלא-מוכרת שניהל דסאי ורק החריפו את התמיהה מדוע נעשה בנתונים שימוש כה פזיז. כך למשל התברר, שלחברה יש רק שישה עובדים, שהתחלופה של הצוות שם הייתה גבוהה, ושבעצם אין לה שום רקע מדעי או ניסיון בניתוח נתונים. במדע בדיוני, לעומת זאת, דווקא יש להם: אחד מששת העובדים היה עורך של ספרים מהז'אנר האמור. בינתיים, לאור השאלות שעלו, הערפל רק נעשה סמיך יותר.
צילום: אלחנן קוטלר
צעד לאחור
אין זו הפעם הראשונה שבה מאמר שפורסם בכתב עת רפואי חשוב נמשך בחזרה על ידי העורכים; בשנת תשנ"ח (1998) פרסם אנדרו ווייקפילד מאמר ב'לנצט' שרצה לקשר בין חיסון משולש כנגד חצבת, חזרת ואדמת לאוטיזם, על סמך 12 מקרים אנקדוטליים, של ילדים שקבלו את החיסון סמוך להתדרדרות שפתית שחלה אצלם.
כנגד המאמר הועלו טענות שהצביעו על כשל מתודולוגי, על ניגודי עניינים ואף על זיוף תוצאות. בסופו של דבר, העורך של 'לנצט' החליט למשוך את המאמר 12 שנה לאחר מכן, ורישיונו הרפואי של ווייקפילד נפסל – אך הטענה בדבר הקשר שבין אוטיזם לחיסון, הספיקה לקנות שביתה בקרב לא מעט מתנגדי-חיסונים, והן נשמעות עד היום. העובדה שמדובר במחלה המדבקת ביותר המוכרת ובכזו הגובה עשרות אלפי קרבנות מדי שנה – רק מעצימה את משמעותו של המחדל.
רקוויאם לאספירין
הבעיה המרכזית, כמובן, רחבה הרבה יותר. בעולם המחקר המדעי ישנם שני סוגים של ביטחונות למהימנותו של מאמר: העובדה שהוא עבר ביקורת עמיתים, ושהוא פורסם בכתב עת מדעי מוכר. במקרה הזה, המאמר עבר את שתי המשוכות. כאמור, לשני כתבי העת ישנו השילוב של מוניטין וותק; שניהם הוקמו בהפרש של שנתיים לפני מאתיים שנה. אלא שמסתבר שמוניטין יוקרתי אינו ערובה להיעדר טעויות.
הסאגה של סורגיספרה לא מפתיעה במיוחד את ד"ר בנימין מוזס, מומחה לרפואה פנימית וחוקר בתחום האפידמיולוגיה הקלינית.
"צריך להבין, שהמבנה הפוליטי של המחקר המדעי מכתיב שגיאות וסילופים", הוא אומר בריאיון ל'משפחה'. "אמנם בדרך כלל אין רמאות בוטה, אבל יש הרבה מאוד אי דיוקים".
מטבע הדברים, מגפת הקורונה יצרה לחץ לפרסם מחקרים חדשים במהירות, מה שגרם לתהליכי הבקרה להיות רופפים יותר ולאפשר טעויות כמו אלו שקרו ל'לנצט' ול-ENJM, אך כפי שמדגים מוזס בספרו החדש 'רקוויאם לאספירין', שראה אור לאחרונה בהוצאת 'מאגנס', התופעה של מאמרים שהופכים את הידע הרפואי על פניו וחושפים טעויות וכשלים, עלולה לקרות גם בנוגע לטיפולים ותיקים בעלי מוניטין, שזכו לאינספור מאמרים ומחקרים.
זה מה שאירע לאספירין – תרופה שידועה ומשמשת את האנושות במשך כ-120 שנה. התפתחותה של התרופה ליוותה את המחקר הקליני ואת הפרמקולוגיה המודרניים עוד מחיתוליהם.
למרות זאת, מחקר שבוצע על ידי צוות חוקרים אוסטרלים ושהתפרסם בתשע"ח (2018) בשלושה מאמרים שונים בכתב העת NEJM, עורר רעידת אדמה בעולם הרפואה, כשגילה שיעילותה של התרופה הידועה נמוכה מכפי שחשבו. המחקר אף חשף סיכונים לא ידועים לסרטן שהיו עלולים להיות כרוכים בשימוש בתרופה.
מתוך מודעות לסערה שעלולה להיווצר בעקבות המאמר ולהשלכות שעשויות להיות לו על המחקר הרפואי, הוסיפו החוקרים שורת הסתייגות בסופו של המחקר: "הממצא הינו חריג מכל מה שידוע לנו עד כה, ולכן צריך להתייחס אליו בזהירות".
אלא, שלמרות הנימה שעשויה להתפרש כענווה, למחקר האמור היו יתרונות שלא היו לאף אחד מהמחקרים שלפניו. הוא נמשך כשמונה שנים, נעשה בצורה יסודית וחסרת תקדים, על מנת להימנע מהטיות ומחוסר דיוקים והתבסס על פיזור אקראי כמעט מושלם. בנוסף, מאחר ואספירין איננה תרופה המוגנת על ידי פטנט, החוקרים היו צריכים להתבסס על תקציב ממשלתי, מה שהעניק למחקר חסינות נוספת מפני הטיות בלתי רצויות.
לאור כל זאת, ד"ר מוזס סבור שהיה מתאים יותר לסכם את המחקר בשורה הבאה: "לאחר שנים רבות של מחקר רשלני ושל סיכום של הרבה מחקרים עם הטיות רבות, הגענו לגילוי האמת".
אפשר כמובן להבין את המבוכה שאחזה בחוקרים האוסטרלים. הממצאים שלהם סתרו שורה ארוכה של מאמרים שהתייחסו לאספירין כתרופת פלא. העובדה שמחקרים שפורסמו שנים לא רבות לפני כן טענו דווקא את ההפך והראו שנטילת אספירין עשויה להפחית את התמותה מסרטן, רק העצימה את השאלה שהתעוררה לאור הממצאים של המחקר האוסטרלי. מצד שני, אף אחד מאותם מחקרים לא היה יכול להתחרות באיכותו של המחקר האוסטרלי. זה היה מחקר כמעט אידיאלי, יקר ורחב היקף שכמוהו ישנם רק מעטים.
פרסום המחקר אולי לא נעל את הדלת לחלוטין בפני האספירין, אבל הוא בהחלט מסמן מפנה בדרכה של התרופה הוותיקה; חוקרים שינסו למצוא מקורות מימון למחקרים שלהם, למשל, יצטרכו לפנות לאפיקים אחרים.
התחרותיות מן השטן
האספירין הוא רק משל למתודה שמנחה את המחקר המדעי כיום בכלל ואת הרפואי בפרט. ד"ר מוזס משוכנע שהמצב כיום מעמיד את הרפואה המודרנית על לא פחות מפרשת דרכים.
כפי שהוא מדגים בספרו החדש 'רקוויאם לאספירין – הרפואה המדעית על פרשת דרכים', מאמרים שהופכים את הידע הרפואי על פניו וחושפים טעויות וכשלים, הם תופעה מצויה ואף מובנית במחקר המדעי כיום.
"העניין הוא, שהתחרות בקרב המדענים והרופאים היום קשה מאוד. יש מעט מאוד מענקים ומשרות ביחס לביקוש. התחרות הזאת גורמת לכך, שהדרך שלך להתקדם היא על ידי השגת תוצאות חיובית. אם המחקר שלך מגלה שטיפול חדש עשוי להיות יעיל, ולא פחות חשוב – רווחי, הסיכויים שלו לקבל מימון הרבה יותר גבוהים.
"מסתבר, שהדרך לעשות את זה היא מאוד פשוטה: על ידי השמטה של כמה נתונים אתה יכול לשחק בתוצאות של המחקר באופן כזה שיהיה מאוד קשה לאתר את הבעיה".
לאחר משיכת המאמרים של 'לנצט' ו-NEJM, נשמעו לא מעט קולות שקראו להפוך את תהליך ביקורת העמיתים לשקוף יותר, אך לדברי ד"ר מוזס, לא בטוח שהבעיה תיפתר רק בכך.
"צריך להבין, שגם כשעושים בקרה, קשה לרדת לחומר הגולמי. בסופו של דבר יש כאן בעיה מאוד קשה של תחרות והיכולת לבקר את מי שלא עומדים בפיתוי נמוכה".
בעולם המחקר המדעי ידועה האמרה 'פרסם או שאתה מת' (Publish or Perish); כלומר, הצלחתו של חוקר והיכולת שלו לקבל מימון תלויה בכמות הפרסום שהוא מצליח להנפיק מתחת ידו. חוקר שלא יספק די פרסומים, יאבד את המענקים שמאפשרים לו להמשיך את קיום המחקר.
הבעיה היא, שאין בהכרח קשר בין מחקר איכותי לבין כמות הפרסומים שאלו שעורכים אותו מנפיקים, ושהדחיפה לפרסום מגיעה לעיתים על חשבון יצירתיות ובחינה איכותית של הנתונים.
כשמוסיפים לכך את העובדה שלרוב לא די בפרסומים, אלא יש צורך להציג תוצאות חיוביות – מתקבל מצב אבסורדי; לחוקר הרי אין היכולת לדעת מראש את השפעתם של כלל הגורמים הרלוונטיים למחקר. פעמים רבות מגיעים לתוצאות שליליות, שסותרות את התזה שהנחתה את החוקר.
כשמגיעים לנקודה כזו, מסביר ד"ר מוזס, הפיתוי הוא עצום.
"לעיתים קרובות לא נדרש זיוף של נתונים; מספיק להתעלם מכמה נתונים שלא מיישרים קו עם השערת המחקר".
מענקים – לשמרנים בלבד
התחרות הגדולה על המענקים השונים מביאה לכך, שקרנות המחקר בעלות המשאבים המוגבלים, מעדיפות מחקרים יישומים בעלי סיכויי הצלחה גדולים, מאשר מחקרי בסיס איכותיים וארוכים, העשויים להיות פורצי דרך אך עם זאת רוויי סיכון.
אלא, שבדרך לחדשנות אין קיצורי דרך. אם חוששים מניסיונות-נפל, לא מגיעים גם לפריצות דרך משמעותיות. ככל שנמשכת האינפלציה בכמות המחקרים היישומיים על חשבון מחקרי הבסיס, כך הסיכוי של המדענים למצוא טיפולים רפואיים פורצי דרך יורד.
מחקרים יישומיים אמנם מביאים לתוצאות מיידיות, אבל הם אינם מסייעים, או מסייעים מעט מאוד, להרחבת ההבנה שלנו אודות מערכות החיים.
"בלי ההבנה הזאת, הניסיון שלנו לחקור דומה לניסיון לנתח טקסט של מחזאי, עם מיומנויות שפתיות של ילד בן חמש", אומר ד"ר מוזס.
"למערכת החיים יש שפה, וההבנה שלנו אותה – את מנגנוני הגנים, החלבונים וה-RNA, מוגבלת מאוד. המחקר הבסיסי עוסק בפענוח שפת החיים, ולא מכוון מטרה; מעטים מכחישים כי המחקר הבסיסי הוא שמביא את פריצות הדרך הגדולות".
לדבריו, המחקר הבסיסי נעשה על ידי חוקרים המונעים על ידי סקרנות ושאינם מחכים לתמורה מיידית, לתהילה ולכבוד. לאורך כל ההיסטוריה, האנשים שהביאו לפריצות דרך היו מונעים מאהבה למושאי המחקר שלהם הרבה יותר מאשר הרצון לתגמול. גם היום, אלו שבוחרים לבצע מחקרי-בסיס הם אלו שמוכנים להשלים עם כך שהדרך מפרכת וייתכן שבסופה לא מחכה להם דבר, אפילו לא פרס ניחומים.
ההיסטוריה העמידה לנו די והותר דוגמאות בולטות, שיכולות להמחיש את הטענה של ד"ר מוזס, אבל לא צריך ללכת רחוק; רק בשנה שעברה חלקו צמד המדעניות ג'ניפר דודנה ועמונאל שרפנטייה את פרס נובל לכימיה על גילוי הקריספר (C.R.I.S.P.E.R), שפתח למדענים צוהר לעולם חדש של אפשרויות מרתקות ומפחידות. בנימוק שניתן לפרס נטען, שגילוי המנגנון המאפשר עריכה של גנים צפוי לחולל מהפכה בעולם הרפואה.
אמנם רבים חושבים שזוהי התבטאות צנועה בהשוואה למשמעות הטמונה בגילוי; כך למשל, וולטר אייזיקסון, מחבר הספר 'שוברת הקוד: ג'ניפר דודנה, עריכה גנטית והעתיד של המין האנושי', מתאר את גילוי הקריספר, כרגע שבו ניתנה למין האנושי האפשרות לשלוט בעתיד הגנטי שלו; ד"ר טובי אורד, שחוקר את האיומים העומדים בפני האנושות, מציב את הסכנה מווירוס שעבר הנדסה גנטית – שנעשית זמינה הרבה יותר הודות לקריספר – בראש הרשימה, שני רק לסכנה שטומנת בחובה בינה מלאכותית.
אבל למרות חדשנותו והאפשרויות שהוא טומן בחובו, גילוי הקריספר לא הגיע לעולם מתוך ניסיון למצוא מזור למחלה גנטית חשוכת מרפא; הוא הגיע פשוט בגלל שכמה מדענים התעניינו וניסו לפענח את המנגנון שמאפשר לחיידקים שונים להתגונן בפני וירוסים.
לאור זאת, אין קושי להבין מדוע ישנם רבים הטוענים שלמרות שהמשאבים המוקצים עבור מדע הולכים וגדלים, קצב החדשנות נשאר במקום ואולי אף יורד; במקום שהכסף הגדול יעודד חדשנות מדעית, חשיבה יצירתית והעמקת ההבנה האנושית את הבריאה, הוא מעודד לעיתים קרובות חשיבה שמרנית במקרה הטוב, או אי-דיוקים ואף הטעיות במקרה היותר גרוע.
אי אפשר לדעת מהיכן תצוץ פיסת הידע הבאה, אבל אפשר להיות די בטוחים שכל עוד נגביל את המחקר לאפיקים בעלי תוצאות בטוחות, הסיכוי שהקפיצה הבאה תתקיים הולך וקטן. השילוב של תחרותיות גדולה מדי, חוסר מוכנות לקחת סיכונים והרצון להגיע לתוצאות מיידיות מציב את הקידמה המדעית על פני פרשת דרכים.
עודד סערה. דונאלד טראמפ
פרס וקוץ בו
אם הזכרנו את פרס נובל, ד"ר מוזס ביקורתי גם ביחס למפעל הזה, ולתחרות הגדולה שהוא יוצר.
"בגדול, אפשר לומר שפרסים כמו פרס נובל פשוט מיותרים.
"קודם כל, גילויים מדעיים הם סוג של שרשרת. יש מעט מאוד איינשטיינים – אנשים בודדים שיכולים לבצע קפיצות-דרך עצומות ולהפוך את הקערה על פיה. כאשר עוברים על תגליות גדולות, כמו למשל גילוי ה-DNA, רואים שרשרת ארוכה שמורכבת מגילויים שונים והתפתחויות שהייתה יכולה להיקטע בכל שלב. אין שלב אחד שהביא לתוצאה הסופית, ואין אדם אחד שאחראי באופן בלעדי לתוצאה הסופית. הפרסים בסך הכל יוצרים תחרות קשה מאוד ולא צודקת".
ביקורת דומה הושמעה בשנה שעברה בנוגע לפרס נובל לפיזיקה, שניתן למדענים שהביאו תרומה משמעותית בדרך להוכחת קיומם של חורים שחורים. אלא שהפרס מוגבל לשלשה זוכים, ואילו ההתפתחויות בחקר החורים השחורים נעשו על ידי מאות מדענים שונים. כיצד קובעים מי העניק את התרומה המשמעותית ביותר?
מוזס גם לא מתרשם מהשיקולים המנחים של ועדת הפרס.
"קח למשל את יונה סאלק, שהיה הראשון שהצליח לפתח חיסון למחלת הפוליו. אין אף אחד שיתווכח על החשיבות של התגלית שלו. הפוליו הייתה מחלה נוראה. היא הותירה אחריה שובל של אנשים נכים ושל שכול.
"היום היא כבר כמעט לא קיימת וחלק מהזנים נכחדו לחלוטין. למרות זאת, הוועדה בחרה שלא לתת לו את הפרס, מאחר והוא לא מספיק חדשני, לטענתם. בעקבות ההחלטה היו זוכי פרס נובל רבים שאמרו לאנשי הוועדה: לכו הביתה. אם הפרס שלכם לא כולל אנשים כמו יונה סאלק, שהתרומה שלהם לאנושות היא כל כך קריטית, אז מה אתם שווים? ברור שהיו שם שיקולים פוליטיים בפנים".
מוזס מודע לטענה הרווחת של המצדדים בזכותה של התחרות, אבל הוא טוען שלא רק שהיא אינה תורמת לחדשנות מדעית; היא אפילו מזיקה.
"תחרות היא האויב הגדול ביותר של החדשנות. יש לא מעט מחקרים שמראים שתמורה חיצונית, כמו פרסים ומענקים, מקטינה את כוח היצירה. היא גורמת לחוסר יציבות תעסוקתית ומקטינה את שיתופי הפעולה".
בספרו הוא מזכיר את המחקר של סטיבן ג'ונסון משנת תש"ע (2010), שחקר את תנאי העבודה של 135 מדענים שהיו אחראים לפריצות דרך גדולות במאה ה-19 וה-20. ג'ונסון מצא, שרק 8% מהמדענים פורצי הדרך עבדו בתנאי שוק המושתתים על תחרות בלבד, ללא שיתוף פעולה. לעומתם, 26% עבדו בתנאים המשלבים שיתוף פעולה עם תחרות, ו-40% במקומות שבהם לא הייתה תחרות כלל.
התחרות אולי טובה בעולם העסקים, אבל גם כלכלה מבוססת צמיחה בנויה במידה רבה על חדשנות מדעית, ובשביל המדע, כמו בשביל כל תחום ידע שבנוי על חדשנות ויצירתיות, התחרות היא לא פחות מסם המוות.
לא הכל סטטיסטיקה
הביקורת על המתודולוגיה המדעית של עולם הרפואה אינה מסתכמת רק בתנאי התחרות הקשים השוררים שם ובפוליטיקה השמרנית, אלא גם באופן שבו מתבצעים המחקרים.
בעולם אידיאלי מבחינה מדעית, טיפולים רפואיים היו צריכים להיות מושתתים על הוכחת סיבתיות ויכולת חיזוי מדויקת שנובעות מהבנה מעמיקה של הגורמים השונים. הבעיה היא שאנחנו לא חיים בעולם כזה; ההבנה שלנו מוגבלת, ואין לנו את הפריבילגיה לחכות עד שנגיע לרמת ודאות שכזאת.
בינתיים, הדרך הטובה ביותר להתקדם, היא באמצעות שימוש בסטטיסטיקה. אלא שסטטיסטיקה היא תחום שניתן בקלות רבה לטעות בו. ככל שרמת ההבנה של המשתנים השונים נמוכה, כך היכולת להיעזר בסטטיסטיקה על מנת ליצור ניבויים פוחתת, והסיכוי לטלטלות שנגרמות בעקבות גילויים שסותרים את הממצאים הישנים – גבוה.
כך גם, כאשר המדען או החוקר מתבססים בעיקר על נתונים סטטיסטיים, היכולת שלהם להתערב בנתונים ולהשפיע על התוצאות גדולה – וזה בדיוק מה שמביא לאותם אי-דיוקים והטעיות שהזכרנו בתחילת הכתבה.
המחקר הקליני המודרני מבקש להתגבר על המכשולים הללו, באמצעות שורה של פרקטיקות שנועדו לדייק את המחקר, לסלק ממנו גורמים זרים שעלולים להשפיע על התוצאות ולמנוע הטיות. בין היתר, נהוג לעשות שימוש בקבוצת ביקורת לצורך השוואה, לדאוג לפיזור אקראיות של הנבדקים ולהקפיד על סמיות כפולה בין החוקר לנחקר (כלומר, ששני הצדדים – הנסיין ומי שמבצע אחריו את המעקב – לא ידעו האם אותו נסיין אכן קיבל טיפול אמיתי, או שהוא חלק מקבוצת הביקורת).
כל האמצעים הללו מסייעים לקבל תוצאות מובהקות, שמעלות את הסבירות לכך הממצאים אכן נכונים, אך הן עדיין לא חסינות מפני פגמים וטעויות יכולות לחדור גם את מנגנוני ההגנה הללו. כמובן, ככל שהתוצאות ייראו על מובהקות גבוהה יותר, כך הסיכוי שהתערבות חיצונית תיצור מצג-שווא נמוך יותר. אך כאשר מתקרבים לגבול האפור של הוכחת יעילות, העניינים מתחילים להיות מסובכים יותר.
"אתה יכול לקחת דוגמה מחיסוני הקורונה. בשעתו, טראמפ הפעיל הרבה מאוד לחץ על 'פייזר' ועל 'מודרנה' להקדים את פרסום התוצאות. אלא, שלפרסום מוקדם יש השלכות, והוא עלול לגרום לטעויות גדולות מאוד.
"במקרה הזה העסק הצליח. המדענים של 'פייזר' ו'מודרנה' גילו הבדל גדול בין הקבוצה שקיבלה את החיסון לקבוצה הביקורת, כך שהסיכוי לטעות היה נמוך. אבל כאשר ההבדל פחות בולט, הסיכוי לטעות גדול יותר. זה בעצם מה שקרה, פחות או יותר, ל'אסטרהזניקה' שהוציאה את החיסון מוקדם, ואחר כך הייתה צריכה להחזיר אותו כאשר עלו שאלות בנוגע ליעילות של החיסון".
"מנת יתר של פלצבו"
הגישה של המחקר הקליני מעלה שאלות אתיות לא פשוטות. השימוש בקבוצת ביקורת, משמעותו שבפני החוקרים עומדת קבוצה שהטיפול עשוי לעזור לה ואולי אף להציל את חייה, אך על מנת להוכיח יעילות בצורה סטטיסטית, היא מקבלת פלצבו במקום טיפול.
השאלה קיבלה תהודה רבה בשיח הציבורי, כאשר חברות החיסונים החלו לעשות שימוש נרחב בחיסונים שפיתחו נגד הקורונה. השימוש בחיסונים התאפשר הודות לאנשים שהשתתפו בשלבי הניסוי השונים, אלא שלאותם נסיינים לא היה שמץ של מושג האם הם בעצמם אכן מוגנים, או שהם בכלל קיבלו חיסון-דמה, כחלק מקבוצת הביקורת.
ניהול נאות של הניסוי היה אמור להמשיך את הסמיות הכפולה על מנת שניתן יהיה לעקוב ביעילות אחרי ההשלכות ארוכות הטווח של החיסון. אך האם למען טהרת המחקר הקליני אפשר להניח לקבוצה גדולה של אנשים להסתובב מחוסרי הגנה בעיצומה של מגפה משתוללת?
באופן כללי, עצם הרעיון של שלילת אפקט הפלצבו, שבו החולה מדווח על שיפור חיובי, למרות שלא קיבל תרופה על חומר פעיל – אינו חף מבעיות. הוא הגיוני מאוד כאשר מדובר על תרופה שיעילותה באמת מוטלת בספק, או בתרופה שהסיכון הכרוך בנטילתה גבוה. אבל לא כולם מסכימים שחשש זה צריך להדיר שינה מעינינו כאשר מדובר בשינוי-התוויה (כלומר, מתן אישור לעשות שימוש בתרופה ישנה לטיפול שונה מזה שיועד לה במקור) עבור תרופה ידועה ובטוחה, או כאשר ברור שהטיפול אפקטיבי.
במאמר דעה שפרסם בעבר בעיתון 'משפחה', הביא ר' משה רוגוזניצקי, חוקר תרופות, כדוגמה בדיחה על שני אחים סניטריים שמטפלים באדם שנפטר בבית החולים. אחד האחים שואל את חברו: "מה הייתה סיבת המוות?" והלה משיב: "מסכן, הוא נפטר ממנת-יתר של פלצבו".
פלצבו כמובן אינו הורג, אומר רוגוזניצקי, אבל החשש מפניו דווקא עשוי להרוג, מאחר והוא מעכב את יציאתן לשוק של תרופות בטוחות, רק משום הרצון לוודא באופן סטטיסטי את יעילותן. כאשר מדובר בתרופות גנריות ותיקות שתוקף הפטנט עליהן פג, הרצון לשלול פלצבו, בצירוף העובדה שהמחקר אינו עשוי להיות מתוגמל כלכלית – שהרי כל חברת תרופות תוכל להרוויח מהשימוש החדש שיתגלה לתרופה הקיימת – מביא לכך שאלפי טיפולים חדשים אפשריים שזכו לתיעוד שוקעים בתהום הנשייה ולא מצליחים לקבל את האישורים הנדרשים.
"אין ספק, שכאשר בוחנים את יסודות המחקר הקליני מתגלים לא מעט כשלים. הבעיה היא שלא פשוט לשנות את המצב; אלו יסודות שמוטמעים היטב, ויש היום סטנדרט שקשה מאוד לשנות", אומר ד"ר מוזס.
לשרוד בתנאים קשים
בניגוד להיבט של המתודולוגיה המדעית, בהיבט הפוליטי ד"ר מוזס דווקא סבור שאפשר לשנות לא מעט.
"קודם כל, המימון של המחקרים צריך להיות לפי איכות החוקרים ולא לפי התוצאות או כמות המאמרים שהם מפרסמים. צריך לתקצב יותר את האנשים, לא את הפרויקטים, ולדאוג לכך שהתקציב יהיה ארוך טווח וייתן לחוקרים יציבות תעסוקתית. גם הקידום האישי צריך להיעשות על פי האיכות המקצועית, ולא על פי מספר הפרסומים.
"אין שום צורך בתחרותיות החונקת. הדחף ליצירה בא מתוך הנעה פנימית. מדען שמעוניין לחקור נושא, צריך להיות בסביבה נוחה וגמישה מספיק בשביל לחקור את מה שבאמת מעניין אותו. מוח פורה יכול לייצר הרבה יותר בסביבת עבודה שתעודד שיתופי פעולה ומחקר יצירתי".
מאותה סיבה מוזס גם חושב שמפעל של פרסים על תגליות מדעיות הוא מיותר.
"המדע צריך להיות אנונימי. למדען יש תשוקה להבין את העולם ולהפנות את הידע שלו לאפיקים שיביאו תועלת לאנושות, הפרסים רק יוצרים הסחות דעת. עדיף להעביר את הכספים לעידוד מדענים צעירים מאשר להאדיר את שמם של מדענים בוגרים שכבר רשמו פריצות דרך".
המתאם השלילי שבין פרסום ויצירתיות אינו מתקיים רק בעולם המחקר המדעי. להבדיל, בעולם התורני מפורסמים דבריו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שקישר לא פעם בין הכבוד שתלמיד חכם מקבל, לבין הפגיעה שאותו כבוד גורם ליכולת שלו לחדש חידושי תורה.
לא רק התגמול עבור החוקר צריך להיות מוגבל לדעתו של מוזס, אלא גם התגמול שמקבלות חברות התרופות.
"כל העניין של פטנטים מאוד שנוי במחלוקת. נהוג לומר, שהתגמול מגיע לחברות התרופות שעבדו על המחקרים, אבל אף אחד כמעט לא מתחיל מאפס. למעשה, רוב ההמצאות מומנו בראשיתן על ידי המדינה. נדיר המקרה שמישהו התחיל דרך חברת תרופות. אפילו הבחור שגילה את החיסון לקורונה ניזון מקרנות גרמניות".
לפחות בהיבט הזה, נראה לפי שעה שהעולם צועד בכיוון הזה; לפני קצת יותר מחודש הודיע נשיא ארה"ב ג'ו ביידן על רצונו להסיר את ההגנה על הפטנטים של החיסונים נגד קורונה, על מנת לזרז את יצור החיסונים במדינות עניות.
העובדה שארה"ב, המגן הגדול והמשמעותי ביותר על קניין רוחני בכלל ועל זכויות פטנטים בפרט, בכלל מדברת על האפשרות הזאת – מהווה רעידת אדמה. חברות הפארמה הגדולות הגיבו מהר מאוד, ודאגו להעביר למחוקקים השונים כרכי מסמכים עבי כרס, שנועדו להתריע בפניהם מפני ההשלכות הצפויות לצעדים אלו.
גם האיחוד האירופי לא ממש התלהב מהרעיון. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, טענה שהוויתור על זכויות הפטנט יפגע במאמצים ליצור חיסונים מעודכנים שיתגברו על המוטציות השונות.
"אני רואה פה יותר סיכונים מאשר הזדמנויות", אמרה. "אני לא חושבת שוויתור על הגנת הפטנט הוא הפתרון לאספקת חיסונים ליותר אנשים".
למרות הזעקות, ישנם רבים שסבורים שוויתור על זכויות הפטנטים דווקא עשוי לעודד חדשנות. בחלק לא מבוטל מהמקרים חברות מציגות שינויים קטנים, על מנת להאריך את תפוגת הפטנט, או שהן משהות פטנטים קיימים ומוציאות אותם בהדרגה, מתוך אותו אינטרס.
"בשורה התחתונה, עולם הרפואה נמצא על פרשת דרכים, וצריך להאיר את הסיטואציה כדי לעורר שינוי. יש בהחלט מקום לעורר שינוי כזה, ויש בהחלט לציבור תפקיד משמעותי בהקשר הזה. השאלה היא, האם נמשיך להתנהל בעולם של תחרות אגרסיבית, או שנדע למקסם את היכולות האנושית לטובת יצירה וחדשנות".
אבל גם אם שום דבר לא משתנה, מוזס אינו לגמרי פסימי.
"יש המאמינים, ויש לכך סימוכין היסטוריים, שבכוחו של יוצר גדול, סקרן ונחוש להמשיך ליצור ולהביא לידי מימוש את יצירותיו גם בתנאים קשים במיוחד".
לו יהי.
