מה אתם זוכרים מהכתבה או מהספר האחרון שקראתם, מעבר לדמויות ששוברות או כובשות את הלב, או מעבר לעלילה ולמתח? | קבלו אוצר שלם של ביטויים ומשפטים שאנשים אימצו והטמיעו בז'רגון הפרטי והיום-יומי שלהם, הודות לספרות שיוצרת שפה | מילים בתוך המשפחה
יש הרבה בונוסים בעבודה שלי. ואני לא כותבת את המילים האלה רק בגלל ההנהלה שתקרא אותן ואולי, תחליט, הלוואי, לסדר לי בונוס אמיתי.
אחד הבונוסים הוא הצוות של 'בתוך'. מימין לכתבה הזאת יש מילים נהדרות שכתבה קולגה שלי. משמאל לה מופיעות עוד מילים חכמות שלא אני כתבתי.
כשנשים פוגשות אותי ומתוודעות לעובדה שאני בתוך 'בתוך', הן מדברות על 'בתוך', מחמיאות, לפעמים מבקרות. וגם כשאני מנסה להזכיר שלא אני כתבתי את המילים שצדו את עיניהן, הן ממשיכות להתייחס אליי כנציגת 'בתוך'. ולמה לא, בעצם? בתוך עמי אנוכי יושבת.
זה מה שקרה בחורף האחרון, כשלייזר מ'אלמן + 5' של לאה פרידמן עדיין התמודד בדפיו של העיתון. הייתי במקום כלשהו, ואישה אחת תפסה את ידי. אמרה לי, עיניה דלוקות: "תקשיבי, האלמן שלך שובר לי את הלב". היא לא הבינה למה פרצתי בצחוק, ולמה טענתי שהמשפט שלה פרדוקסלי.
חוץ מהאלמן שלך קיימת גם נמי שלי. לפני כמה חודשים כשדיברתי עם מרואיינת, היא שפכה את ליבה על בת משפחה שממררת את חייה. היא לא נקבה בשם, והמילים המדויקות שלה היו: "הנמי שלי גומרת אותי". גם היא גרמה לי לצחוק צחוק לא מנומס.
זה היופי בסיפורים. מעבר לדמויות ששוברות או כובשות את הלב (ולעיתים קרובות מדי עושות את שתי הפעולות בו זמנית), מעבר לעלילה ולמתח, קיימות המילים המופיעות בסיפורים; אוצר שלם שאפשר לאמץ, להטמיע בז'רגון הפרטי, להעביר הלאה. עין רואה ואוזן שומעת.
סיפורים משתמשים בשפה. סיפורים גם בוראים אותה. עוד פרדוקס נהדר. והוא לא קיים רק בסיפורים. הוא קיים גם בכתבות, כמו שתוכיח הכתבה הזאת. והיא ההוכחה שמילים הן לא מהשפה ולחוץ. הן לגמרי בתוך. ובתוך עמנו כולנו יושבות.
אבל היה כתוב בעיתון!
והנה ההוכחה שהבטחתי.
"באחד הקורסים המרצה דיברה איתנו על פערים בין בני זוג ואמרה בידענות: 'בנות, למישהי יש מחשבות על תופעת 'אשר קרך'?
מרצה חילונית ומנותקת לחלוטין.
"כולן התבוננו בה בעיני עגל וניסו להבין. רק אני שאלתי אותה, בנימוס, אם היא קראה על התופעה בעיתון 'בתוך המשפחה' והיא אמרה שכן. מישהי הביאה לה לקרוא…
"חייכתי, כי הכרתי היטב את המקור של 'תופעת אשר קרך'. זה היה שם הכתבה של תמר עבודי, שעסקה בפערים בין בני זוג על רקע רוחני. היא התפרסמה בערב שבת זכור תשפ"א, ומשם – השם הגאוני. המרצה, בבורותה, חשבה שזה השם הרשמי של התופעה ודיברה עליה בשיעור בביטחון רב ששעשע אותי לגמרי".
(נעמה בנימין, תלמידה לעבודה סוציאלית)
רותי קפלר, הסופרת שהעניקה לעולם את 'הנורמלי האחרון', מטבע לשון שעובר מפה לאוזן, גילתה בחורף שעבר ש'ילדה נוף' הוא לא רק שם הספר שהוציאה, הוא גם ביטוי מקצועי (שנולד, כמובן, בעקבות הספר. אבל מי סופר את הסופרת…)
כך התפרסם בידיעון של אחד ממרכזי ההשתלמויות בארץ, בעמוד שניסה לשווק קורס חינוכי:
"'ילדת נוף', האתגר שבילדי נוף, הנוף שבאתגר – כלים מן האימון להכוונה, העצמה ושינוי אצל ילדים עם ADHD".
ומכלים לכלים, לפני תקופה חיפשתי מתכון לסלט מלפפונים. כתבתי לחברה שמטפחת בקפידה אוסף מתכונים מרשים. כל מתכון שהתפרסם אי פעם אי שם שמור אצלה. היא כתבה לי מתכון נהדר לסלט מלפפונים. הוסיפה בשוליים: "לא ניסיתי בחיים, תגידי איך יצא לך, ואולי אנסה גם. ותכיני כמות כפולה כי את יודעת מה אומרים, סלט מלפפונים תמיד מתכווץ בסוף".
"ככה אומרים?" התקשיתי להאמין.
"כן, גם העיתון שלכם", היא התעקשה להזכיר לי מניין באתי ולאן אשוב. "אני זוכרת שקראתי בפסח באחד המדורים שסלט מלפפונים תמיד מתכווץ בסוף!"
ככה למדתי שהיא קראה את העיתון מכריכה עד עמוד אחרון. כי המדור שהיא דיברה עליו הוא המדור הקומי של דבורה נויגרשל – 'לך, ספר לסבתא'. ולכו תסמכו עליה.
אגב, במקרה הזה סבתא מתילדה צדקה. מלפפונים אכן מתכווצים כשהם הופכים לסלט.
"דיברתי עם חברה. אמרה לי שהיא רוצה לתת לי פרקטיפ מקסים. אמרתי שאני בעד אנשים שרוצים לתת לי, אבל מה זה פרקטיפ? היא התפלאה על הבורות הלשונית שלי, אמרה: 'נו, פרקטיפ. את יודעת, טיפ פרקטי שקל ליישם?'
"'יש מילה כזאת?' התפלאתי. היא אמרה בביטחון: 'בטח שיש, אפילו יהודית גולן משתמשת בה'…" (פרקטיפ הוא שמו של מדור מקסים ושימושי שנמצא ממש כאן, בין דפי העיתון. ב"מ)
(ציפי שולמן, עורכת מולטימדיה)
איפה? בחיפה!
מילים יוצרות שפה, יוצרות מקום. ושירה תעיד:
"כשהייתי ממש קטנה אבא שלי קנה לי את הספר 'ציקי וריקי' שכתבה חני ויספש. יש לנו קרובי משפחה תאומים, ששמותיהם בישראל הם מאור ונאור. אבא שלי קורא להם ציקי וריקי. עד היום. למאור ונאור יש חנות תבלינים ופיצוחים. וכשאנחנו שואלים את אבא: 'אבא, איפה קנית את ממתקי הגומי?' הוא עונה אוטומטית: 'אצל ציקי וריקי'".
"לפרנסתי אני מופיעה בכל מיני ערים והרים ברחבי ארצנו, והנה הערב, הופעה בקצרין.
טוב. קצרין. מי בכלל יודע מה זה?
נוסעות נוסעות נוסעות.
מגיעות.
מופיעות.
מסתיימת ההופעה.
רעבות.
משוטטות ברחבי העיר החשוכה והשותקת, מגלות 'מרכז' קטן עם חנות פיצה פתוחה (עשר וחצי בלילה! ומוכר הפיצה הוא האיש היחיד שער בקצרין).
נכנסות
מזמינות.
אני יוצאת לנשום אוויר ברחבה.
השמים יפים, פנסי הרחוב מטושטשים.
"והינה חיזיון: משומקום צומח במרכז הרחבה גוף אבן עטוף פסיפס, אורות הלילה משתקפים בו. ספק פסל אבסטרקטי ספק דימוי של חיה כלשהי.
"ופתאום יש לי תחושה חזקה של דז'ה וו! הרחבה הזו מוכרת לי! וחיית האבן המנצנצת הזו, אני מכירה אותה… לא קוראים לה יענה או משהו?
אבל בחיים לא הייתי בקצרין.
ואז האסימון נופל
ורוזי
ואלי
ונופת.
הלוואי שתהיי!
והיה לי שם מול יענה (יענה?) רגע קסום: הסיפור שחוויתי באופן עז בדמיוני פגש לפתע את המציאות, וזה היה קצת מבלבל אבל גם נעים, והלילה הקצריני כבר לא היה זר וקר".
(שרה'לה גרוס, אומנית במה ומילים)
שפת אם
אימהות צריכות לחנך. אין שאלה על 'למה', יש שאלה על 'איך'. אפשר לומר אלף פעמים את המשפט "אלף פעמים אמרתי לכם שאני לא מרשה לריב!" אבל הניסיון מוכיח שהוא לא אפקטיבי. מה שלא נקלט בפעם המאה ואחת לא ייקלט גם בפעם התשע מאות תשעים ותשע.
בלית ברירה, או מבחירה מודעת, אימהות פותחות ספרים, מחפשות את דרך הזהב שתוביל את ילדיהן למסקנה הכדאית "אל תיטוש תורת אמך". ולו רק בגלל תורה שבעל פה של אמא שניזונה מתורה שבכתב שאמא קראה…
להלן ציטטות נבחרות שפרגנו לי חברות טובות ואימהות מצוינות:
"כשהילדים שלי מפגינים תכונות של דבק מגע ולא עושים הרבה חוץ מללכת אחריי, או לרבוץ לידי, אני גוערת בהם בסטייל חיה הרצברג מהספר 'אמא למה' שחינכה את ילדיה במילים הכה נהדרות: 'מה אתם מסתובבים פה כמו זבוב שאיבד את הרגליים!'"
(תמר)
"אצלנו בבית, אם מישהי הייתה מפילה חפץ כלשהו, היינו גוערות בה 'נערה מגושמת, קלותילד!' ציטוט שאימצנו מהספר 'ניצוץ פמוטי הכסף' של א' פוגל".
(שירה)
"בורכתי בילדים שאוהבים מאוד מאוד לנהל את העולם, ולארגן, ולסדר, ולהפיק, ולבלגן. אם יש אירוע בבית הכנסת, הם יתנדבו לסדר כיסאות, לקנות שתייה, לחלק פלאיירים. וכנ"ל הבנות. לא יודעת איך כל תוכנית בסמינר, ולא משנה של איזה מחזור, הופכת להיות העול של הבת שלי. היא תיסע, ותסחוב, ותעשה. ועל הדרך, כיוון שהיא מחוץ לבית ומארגנת מה שהיא מארגנת, זה הופך להיות העול שלי.
"לפני כמה שנים קראתי את הספר 'ברצינות' של לאה מייזל (שהופיע ב'בתוך המשפחה'), ויש שם טור אחד שבו גברת 'ברצינות' מתארת את ערב פסח בגינה, איך השיטה שלה לשרוד מול כל הנשים המספיקניות היא לספר כמה הרבה היא עושה, כשהדגש הוא על 'לספר', ולא על לעשות באמת.
"צחקתי מהטור הזה, ונתפסתי לשם שלו 'אמור מעט ואל תעשה כלום'. זה הפך להיות מטבע לשון אצלנו. נכון שהסופרת התכוונה למשהו אחר, אבל אני משתמשת בביטוי הזה בכל פעם שצריך להזכיר לאחד מילדיי הנמרצים שהעולם לא שלהם ושיפסיקו להתנדב לכל מיני תפקידים שדורשים מהם לעשות הרבה".
(שרי)
"כשאני מתארגנת לצאת מהבית, והילדים עטים עליי, או בחופש הגדול, כשהם משגעים אותי ואת בעלי לאן יוצאים ומה עושים היום – בקיצור, בכל פעם שהם רוצים יעד, ואני לא מתכוונת לתת להם אותו, מסיבותיי החינוכיות, אני מזמזמת את המילים מהספר 'הנסיך הקטן': 'לאן נלך? נכחה נלך'. וזה מבהיר להם שהם לא יקבלו שום יעד ברור. רק 'נכחה' וזהו".
(לאה)
"אחת הקלאסיקות שגדלתי עליהן הייתה הספר 'אי הילדים', מהעידן שבו לא היו הרבה ספרים משלנו. ומהספר הזה לקחתי שני משפטי מחץ שאני משתמשת בהם שוב ושוב. המשפט הראשון הוא 'זכור זאת בני, סטיבן. זכור ואל תשכח'. אני משתמשת בו כשאני מרביצה נאום חינוכי קטן, והנמען לא ממש מקשיב. אז אני חותמת את הנאום במילים המזהירות הללו. והמשפט השני הוא 'ועוד נרמוזה ארוכות'. משתמשת בו כדי לעצור ויכוח שתכף יהפוך למריבה. או כרמז לבעלי שלא כדאי להמשיך ולדבר על הנושא שאנחנו מדברים עליו כי אוזניים קטנות מקשיבות לנו".
(מרים)
"לא נעים להגיד, אבל המימרה הספרותית שלי לקוחה מ'טינטין', דמות קומיקס שבנות הדור הקודם, כמוני, מכירות. במקור, אחת הדמויות אומרת 'אנחנו נימעך כפיתה'. תרגמתי את המילים הקודרות האלה למילים קלילות יותר, בנות זמננו. וכשהילדים יוצאים מהמיטה שהם אמורים להישאר בתוכה, אני מאיימת עליהם 'אני אהפוך אתכם לפיתה'. זה נאמר בהומור, כמובן. מעדיפה ילדים, גם סוררים, על פני פיתות. אבל המשפט הזה מזכיר לילדים שאולי אני מתבדחת עכשיו, אבל לא כדאי לבנות על זה ולהמשיך להרגיז אותי…
"ועוד משהו שלקחתי מ'טינטין' (אהבתי את הסדרה הזאת כשהייתי ילדה…) – הדרך שבה קפטן האדוק, אחת מדמויות המשנה, מתרגז. כשהוא מתעצבן, הוא לא מגדף, אף שהוא יורד ים קשוח. בכל זאת ספר ילדים, ובדור הקודם גם הגויים הקפידו על ערכים, לפחות למראית עין. אז במקום לקלל, קפטן האדוק יורה צרורות של מילים חסרות קשר, עם המון סימני קריאה ופנים אדומות ועשן שיוצא מהאוזניים. למדתי את השיטה, וכשאין לי מילים, לאו דווקא בקטע הכועס, אפילו בקטע הנדהם, כשילדה מחליטה לעשות לי הפתעה ולסדר מעצמה את הסלון בלי שאתחנן שלוש פעמים, אני יכולה לירות כמוהו: 'אריות מפוספסים!' או 'מלפפונים כתומים!' או 'כיסאות מקורמלים!' כמה שיותר חסר היגיון, ככה טוב יותר…"
(יהודית)
"כשאחד הילדים מתחיל להתווכח על משהו שאמרתי, או כשנראה שמישהו מבני הבית הצעירים זקוק לתזכורת למי שייכת המילה האחרונה, אני אומרת: 'הוג, אני דיברתי!' האינדיאני מ'סימן חיים' של אלי וגולד (מעיתון ילדים) השתמש בו בשביל סוף פסוק, נקודה. ומה שטוב לו עובד גם לי".
(אביגיל)
"הרב ליהמן ז"ל, שכתב לא מעט ספרים שהעשירו את נערותי, העניק לי כינוי גנאי לאנשים שלא מתנהגים לעניין. 'בן נעוות המרדות!' המקור הוא אמנם בתנ"ך, אבל הרעיון להשתמש במילים האלה בין כותלי הבית, ולענייני חול, מקורו בספרים של הרב ליהמן".
(יפי)
"להבדיל מחול לקודש, בספר 'אורחות צדיקים', בשער הקנאה, מופיע המשל הבא: 'חומד וקנאי, פגע בהם מלך אחד. אמר להם המלך: אחד מהם ישאל דבר ממני ויינתן לו, ולחברו בכפליים. הקנאי לא רצה לשאול תחילה, שהיה מתקנא אם יינתן לחברו בכפליים, והחומד היה מתאווה שניהם. דחק החומד את הקנאי לשאול, שאל לנקר לו עין אחת ולחברו שתיים'.
"זה משל שימושי מאוד אצלנו, כשההתנהגות של הילדים מזמינה מנת חינוך העוסקת במעלתן של מידות טובות. לפעמים, כשהם מגזימים יותר מדי, הם מקבלים עונש ללמוד בעל פה את המשל הזה. ולפעמים מספיק לומר בקיצור: 'חומד וקנאי, פגע בהם מלך אחד' כדי להפסיק את הוויכוח שהתפתח סביב השאלה, מי קיבל יותר גלידה".
(ורדה)
סיפור חיי
סיפורת טובה היא סיפורת שבורכה ביכולת לדבר עלינו ואלינו, גם כשהיא עוסקת בדמויות מהמאה השש עשרה או בגיבורים שחיים על הירח ולא חולקים איתנו שום מאפיין חיצוני. רגע של אושר שרק ספר יכול לספק: הרגע שבו העין לוכדת משפט שעונה על ההגדרה 'זה זה'. כך בדיוק אני מרגישה, זה מה שעובר עליי. זה הדבר, כמו שכתבה פעם חיה הרצברג. זה, וזהו.
אלישבע פישר, בעלת אולפן הפקות סאונד ומנחת ערבי שירת נשמה, מתחזקת מאגר שלם של 'זה זה':
"במקום הראשון, 'פחות או יותר' של דבורי רנד שהעניק לי את 'בטטה'. בזכות ערב הבטטה הבלתי נשכח של מנוחי. הנה חלק מהציטוטים הרווחים אצלנו: 'קומי כבר, בטטה'. 'אל תעשי לנו עכשיו ערב בטטה'. 'אני רוצה להיות בטטה'. ועוד.
"גם המילה 'מתנדנדת' כקריצה לאישה לפני לידה היא בזכות 'פחות או יותר'. ותודה לפרידה שהתנדנדה לפני לידתו של אלחנן :).
ומצחוק לרצינות: 'טוק, טוק. מי שם? אמא אחת שאוהבת אותך הכי בעולם' – המשחק שמנוחי שיחקה עם אורי ושירי מופיע בטקס ההשכבה היומי אצלנו בבית. הוא מדהים.
"מ'אנשים מקריסטל ונחושת' של עטרה לקחתי סלוגנים לחיים. כמו: 'אז המצליחנות שלך מתלבשת על ערכים קדושים'. או 'שלא נהיה כאלה נצרכים מול המעסיקים שלנו ונבוא לקושש מהם הכרה ואמון. זה מה שגם הם מחפשים…' ו'אז היא מעבירה ביקורת. אז מה. למה זה חייב לקחת לתחושת ההקטנה?' המשפט הזה עוזר לי המון כשאני ניצבת מול אנשים 'גדולים' שמנסים להקטין, בלי כוונה.
"גם חיה הרצברג העניקה לי משפטים שהם בני לוויה לחיים. למשל, משפט שחיה אמרה אותו בקשר לנוער בסיכון ואנשים על הגבול, ואפשר לקחת אותו לכל מקום: 'אל תזרקו ילדים שלי לפח'. בימים בלתי אפשריים אני מזכירה לעצמי את 'השם מחכה לך בסוף מסלול ההתפרקות'. וכשקורים דברים מאתגרים שדורשים צלילה למעמקים שבתוכי כדי להבין, ואין לי כוח להתבחבשות, ומתעורר בי רצון לחיות חיים פשוטים יותר, אני נזכרת בשאלה שחיה שואלת באחד מספריה: 'חיים גדולים או חיים קטנים?' וזו השאלה שאני שואלת גם את עצמי: איזה חיים את רוצה לחיות? חיים קטנים או חיים גדולים? ומייד ברור לי שאני מעדיפה עומק וחיים שיש בהם רבדים נוספים.
ועוד משפט שכל אישה במסע השכבה בלתי אפשרי צריכה ללמוד בעל פה, גם כל זכויותיו לחיה הרצברג: 'כוחות החילוץ בדרך'".
"בספר 'איסתרק' של מ' קינן מופיע המשפט 'עד עמקי נשמתו, אלא שאיש אינו יודע כמה טפחים עומקה'. אני משתמשת במשפט הזה בכל פעם שאני רוצה להביע רגש שאין לי מילים מדויקות כדי לתאר אותו ואת העוצמה שלו. למשל, כשאני מתרגשת, או כשאני שמחה, כשאני עצובה, או כשאני מתוסכלת. המשפט הזה מתאים את עצמו לכל מצב. הנה, ברגע זה למשל, גרמת לי להתגעגע לספר. אני מתגעגעת עד עמקי נשמתי, אלא שאיש אינו יודע כמה טפחים עומקה…
"ועוד משפט שאני משתמשת בו כי הוא מושלם לתיאור קריעה פנימית, מ'מהללאל' של מ' קינן: 'ומתי יאכל? ומתי יישן???'"
(רחלי)
"כשאני רוצה לחזק את עצמי לא ליפול במלכודות מסוימות שהחיים מזמנים לי, אני מצהירה בקול (גם זו שיטה להבטיח שלא אחזור בי ולא אעשה שטויות): 'כזו פתיה לא אהיה!'
משפט שנחקק בזיכרוני מהפעם הראשונה, והיו לא מעט פעמים, שקראתי את 'שתי אחיות' של הרב ליהמן ז"ל".
(יפי)
"גדלתי על ספריו של דוד זריצקי ז"ל, וגם את ילדיי אני מגדלת על אוצרות הנצח שלו. מטבע הדברים, מופיעים בז'רגון האישי והמשפחתי שלי משפטים שאספתי מספריו. למשל, כשמישהו או מישהי מדברים בנימה יודעת-כל, ומוסיפים את המילה 'בטח!' אני מעירה ש'אין אדם בטוח אלא שסופו למות'. מתוך 'גשר צר'.
"ועוד מימרה מ'גשר צר': 'אימתי קשה? כשחסר הרצון'. וכשנדמה לי שאף אחד לא מקשיב לי, אין משפט מתאים יותר מ:'אני, לעשבים דיברתי'. מתוך 'למעלה מן השמש'".
(תהילה גרינברג, מנהלת חשבונות)
"בספר 'צוואה' של הסופר חיים גרינבוים מופיע המשפט 'הכל עניין של תזמון'. אצלנו בבית, כשמישהו עושה פשלה בזמן הכי גרוע לעשות אותה, כמו לשבור בקבוק יין דקה לפני הדלקת נרות, מישהו אחר יפטיר אנחת השלמה ויאמר: 'הכל עניין של תזמון'. למותר לציין שהשימוש במשפט הזה מיועד לאחרים, ולא למפשל. אם הוא יעז להיות סלחני כל כך כלפי עצמו, הוא יגלה שזה לא לעניין…"
(מירי)
"כשצריך להבהיר שדעתי נתונה כעת לעניין מסוים, אין כמו המילים של 'הנסיך הקטן': 'אין הדעת נתונה עוד לשועל, קטינא!'"
(לאה)
בנימה אישית
כולנו אוהבות מילים טובות, גם במובן הפשוט של המילה.
"יש לי חברה שאין לה חברות. כל חברה שלה היא 'תאומת נפשה'. כל הזכויות שמורות לפנינה פקשר, בספרה 'אבדה לנו כבשה'".
(אפרת)
"חוי רוזנברג הדביקה ללשוני את הביטויים 'לא רק ולא בעיקר' ואת 'על אף ומשום'. חברות צוחקות עליי כשאני משתמשת בהם, אבל הם מוצלחים, אז שתמשכנה לצחוק, אני אמשיך על אף ומשום".
(נועה)
"לזכותו של מאיר ברעם אני זוקפת את 'חדר הרעיונות הגנוזים' שמופיע ב'מבצע אלול' וקיים גם אצלנו בבית. מי יתנני את המפתח לחדר הזה! אפתח כשאצטרך, אנעל בפני הילדים שלי…"
(אסתי)
כחובבת המילה הכתובה, הכתבה הזאת היא מתכון לצוואר תפוס. אני לא מפסיקה להנהן בעונג על כל מימרה של המרואיינות. גם הן אוהבות אותי. לא מפסיקות להתקשר או לשלוח ציטטות נוספות שעולות בדעתן. הדד ליין מציל אותן ואותי. וכמו שאמר מי שאמר: עוד נשוב ונדבר.
מקצוע לחיים
גם בדפיה של הספרות המקצועית אפשר למצוא מילים לאמץ, משפטים שיכולים להדהד כסלוגן לחיים.
דבר שיינדי אייזנבך ph.d, מנהלת מכון שי – המרכז לאבחון, ייעוץ, וטיפול פיזי, רגשי וזוגי:
"כשלמדתי פסיכודיאגנוסטיקה, אבחון כף היד, נתקלתי במשפט של ד"ר הולצמן, יוצר השיטה: 'פוטנציאל מהווה צורך'. מקורו של הרעיון באסכולה הפרוידיאנית, ד"ר הולצמן פיתח אותו בצורה נרחבת. המשפט הזה עיצב הרבה מהדרך המקצועית שלי. ואסביר.
בואי נשאל אישה ברחוב: 'רוצה להיות ראש ממשלה?'
רוב הנשים תענינה מייד: 'לא, ממש לא!'
למה לא? זה מעמד, כבוד, כסף. מה כן החלום שלך?
"האישה יכולה לענות: 'יש לי חלום להקים מרכז לבנות במצוקה'. או: 'יש לי שאיפה כמוסה ללמוד אומנות ולבנות גלריה מדהימה בסגנון מסוים', או כל חלום גדול אחר, שהאישה חולמת ולא חושבת להגשים.
"מהמקום שלי כמטפלת ויועצת, אני מדרבנת את האישה: אם את רוצה, זה אומר שיש פה פוטנציאל. ואם יש פוטנציאל, אז קדימה, צריך לממש אותו.
"לו היה לך פוטנציאל להיות ראש ממשלה, היית מגלה פתאום רצון עז לעסוק בפוליטיקה. אבל אם את מגלה רצון עז למשהו אחר, סימן שזה הפוטנציאל, זה הדבר שמבקש מימוש, ושם את יכולה להצליח.
"מעניין לגלות שלהבדיל אלף אלפי הבדלות מחול לקודש, במקורות שלנו אנו רואים שהקדוש ברוך הוא מדבר אלינו דרך הרצון שלנו. אנו אומרים פעמיים ביום: 'פותח את ידך ומשביע לכל חי – רצון'. איך שבעים מרצון? אפשר לשלם במכולת עם רצון? כן. זו השפה האלוקית. השם שותל בתוכנו רצון שמהדהד את הצורך שלנו, ועלינו לעבוד עם שניהם, ולפתח את החלום למעשה.
"ועוד תגלית מרתקת: המילים 'צורך' ו'רצון' מכילות כמעט אותן אותיות. מה ששונה זה ה'כ' וה'נ', שההפרש ביניהן הוא 30, בגימטרייה. במספר הזה מסתתר הבורא. ה'ו'י'ה' = 26 בגימטרייה, ועוד 4 אותיות של שם השם. האלוקות נמצאת ברצון, בצורך העז שהאדם מגלה פתאום. זה הדבר שעליו להצעיד קדימה, לפתח, להעז ולהצליח".
