לכל אחד מהם סיפור חיים מרתק ורווי אמונה: האחד בנש"ק ומשפיע חסידי מפורסם מצפת, והשני איש-אמונה יוקד מירושלים • הם מעולם לא נפגשו, עד שברגע האסון המחריד העניק האחד לחברו כוחות חיים חדשים • 'משפחה' הפגיש אותם לשיחה שתסלק את כל הקושיות ותמלא את ליבכם אמונה ואת עיניכם דמעות • בלעדי
צילום: אלחנן קוטלר
בסלון הירושלמי הדחוס, אין עין אחת יבשה. צמרמורת מקפיאה מרחפת בחלל.
המפגש הזה כאילו נשאב מסיפורי הצדיקים שלפני מאות שנים. מצד אחד, בכיסא גלגלים יושב אברך משי, בן עלייה, בחלוק ירוק של בית חולים. פקק העירוי עוד מחובר לידו. רק לפני יומיים הוא ניצל ממוות בטוח. כל גופו מלא שברים, ורק חיוך מלאכי נסוך על פניו. זהו הרה"צ רבי מנחם מנדל מוסקוביץ', בנם של קדושים, שמכהן בעצמו כמשפיע ומנהיג של קהילת 'אזמרה' המיוחדת מצפת.
ומן העבר השני, על כיסא אבלים נמוך יושב יהודי של צורה. זקן לבן יורד על פי מידותיו, פאות שחורות מסתלסלות על לחייו, ועיניו בוערות באש של אמונה. הרב מאיר נחמן אלחדד, מחשובי חסידי ברסלב. הוא יושב 'שבעה' על שני בניו שנקטפו ממנו בחטף, וחדרו הקטן הפך למעצמה של קירוב וחיזוק בלתי נתפס.
כולם בוכים, עצובים ואבלים, ורק שניהם מרימים עיניים כלפי מעלה ומתעקשים להאמין, להאמין ושוב להאמין.
כשמקשיבים לסיפור המפתיע שלהם, נדמה שכל פמליה של מעלה וסנגורי ישראל נקבצים ומאזינים בדריכות לכל מילה.
אבל לפני שנחזור אל המפגש הזה שהתגלגל בזכות 'משפחה', חייבים לשוב מעט לאחור, אל אותם רגעים קשים במירון.
דומיננטיים וייחודיים. האחים יוסף דוד ומשה מרדכי אלחדד ז"ל
טיסה ללא הכרה
השעה הייתה חמש לפנות בוקר, כשהמסוק של מד"א חרך את רצפת המנחת הקרה של בית החולים 'הדסה' עין כרם בירושלים. בתוכו שוכב מעורפל הכרה, ר' מנחם מנדל מוסקוביץ'. איש ממשפחתו – אשתו, ילדיו, הוריו ואחיו – לא יודע היכן הוא ומה מצבו. הוא הוטס מ'זיו' שבצפת, לאחר שהצוות הרפואי שם טעה לחשוב שהוא סובל מפגיעת ראש קשה.
במשך כל השעות הללו, המשפחה, שגם היא כמותו מתגוררת בצפת, עושה הכל כדי למוצאו. הם סורקים כל רשימה, אלונקה או מיטה. בבית ההורים בבני ברק מוקם חפ"ק משפחתי. רק בשבע בבוקר מתקבלת שיחה מ'הדסה': "מוסקוביץ' אצלנו".
אנחנו נכנסים אל חדרו ב'הדסה', חוששים להטרידו, אבל הוא מתגבר על הייסורים ומתעקש לחייך: "אוהו כמה חשובים הגיעו לבקר אותי". את ה'חשובים' הוא הגה במלעיל ואת ה-ח' בשווא נח. אחיו מצטרף אלינו. בדיוק הגיע מבני ברק והביא איתו קופסאות מלאות כל טוב. "מה שאתה אוהב", הוא אומר ומניח על השולחן – כמה סמלי – שוקולד מריר.
ר' מנחם נושם אוויר צח, נאנח, מפטיר "כמה טוב ד'", נשכב על המיטה ומתחיל לספר: "ד' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך", כך הוא פותח את החוויה הקשה, משל עומד להתפלל.
"בשעה תשע בערב הגעתי למירון יחד עם בני הקטן. מראש קבענו להיפגש גם עם בני הגדול, שמגיע מבני ברק, אבל לא הצלחנו לתאם את המפגש. בינתיים השתתפנו בהדלקה של 'באיאן' ומשם המשכנו להדלקה של 'תולדות אהרן', שאגב, האדמו"ר הוא דוד שלי.
"רחבת ההדלקה עדיין הייתה מרווחת ויכולנו לעמוד, להשתחוות, ללכת. ככל שהתקרבה ההדלקה, התמלאה הרחבה והצפיפות נעשתה מורגשת. ניגוני הסליחות החלו להתנגן, ועימם גברה תחושת הרוממות. הרב'ה דיבר בפני הציבור על מידת הרחמים וההתמודדות עם קשיים, ומעמד ההדלקה החל. במהלך הריקודים, הרגשנו פתאום דוחק בלתי נסבל.
"החלטנו להידחף עד שנצליח לצאת למקום שבו נוכל לנשום אוויר. אבל לבורא עולם היו תוכניות אחרות בשבילנו. מיד כשהתחלנו ללכת על הרמפה, כשידי אוחזת ביד בני, נשמעו צעקות: 'אנשים נופלים, זהירות'. הרבה לא היה מה לעשות. לא להמשיך, לא לחזור אחורה, ובטח שלא לפנות ימינה או שמאלה. הלחץ הלך וגדל יותר ויותר.
"נצמדתי לבני וניסיתי לגונן עליו, אבל תוך כדי שצעקו 'אנשים נופלים', נפלתי גם אני על ערמה אנושית שכבר הייתה מוטלת על הרצפה. רציתי לקום, אבל הרגשתי שאני לא יכול. אחרים שעמדו שם, נפלו עלי. הבן שלי עומד כל הזמן הזה וצועק באימה: 'אבא אל תלך, אבא אל תלך'. הוא הבין היטב מה הולך לקרות מול העיניים שלו. כמובן לא יכולתי לעזור לו, רק ביקשתי מאדם מבוגר שעמד לידי: 'בבקשה, אם לא אותי, לפחות תציל את הבן שלי'.
"למעשה, עד היום הבן שלי לא יודע להסביר איך הוא יצא משם, אבל מיד כשהוא הצליח להשתחרר מהמקום, החל לחפש אותי במשך שעה ארוכה. הוא היה עד להחייאות שביצעו מתנדבי ההצלה בפצועים והוא ראה את זוועות האסון. יותר מאוחר יספרו לי שהוא עבר בין השוטרים לשאול אם אבא שלו בין ההרוגים. הוא ילד חזק".
ר' מנחם עוצר ומכסה פניו בידיו, מתקשה לחשוב על מה שעבר על בנו באותם רגעים. לבסוף הוא נאנח ומפטיר כמורגל על לשונו: "אוי, כמה טוב ד'.
"משלא מצא אותי", ממשיך ר' מנחם בסיפור, "עלה לאוטובוס לצפת והגיע הביתה בשעה שלוש לפנות בוקר. הוא היה חבול, חיוור כסיד ואפתי. הוא פשוט נכנס הביתה ולא סיפר לאמא כלום. אשתי מיד הבינה שמשהו קרה וניסתה להתקשר אלי, אך כמובן, השיחה לא נענתה. שכבתי שם מתחת למשקל כבד של כמה עשרות אנשים בלי יכולת לנשום. הבן הגדול, עלה לאוטובוס לבני ברק. כאמור, הוא לא פגש אותנו במירון ועזב את המקום בלי לדעת עלינו דבר".
סגירת מעגל. כתבי 'משפחה', עם הרב מוסקוביץ והרב אלחדד בשיח רווי אמונה
'מזמור לתודה' משמאל
שוב הוא עוצר, נראה כחוכך בדעתו אם לשתף בפרט נוסף. "שכבתי שם כאבן שאין לה הופכין, ולפתע הרגשתי שלווה גדולה וביטחון. היה שקט, רגוע. הצעקות נדמו, והיה נדמה לי שאני בעולם אחר. חשבתי אז שאלו נשימותיי האחרונות, ומחשבות מטרידות החלו להשתלט עלי. חשתי באפיסת כוחות מוחלטת, וכמו חיכיתי בשלווה ובהשלמה לרגע שנשמתי תצא. אבל גם הפעם, היו לבורא עולם תוכניות אחרות.
"צמוד אלי שכב בחור צעיר שלא הכרתי. הוא התחיל למלמל 'מזמור לתודה'. נדהמתי. זה מה שיש לבחור להגיד בשניות האחרונות לחייו? אבל הבחור סיים את הפרק והתחיל מחדש, 'מזמור לתודה הריעו לד' כל הארץ'. בשלב מסוים החלטנו להגיד ביחד 'שמע ישראל', וזה המשפט האחרון שיצא לו מהפה. לאחר מכן יצאה נשמתו בטהרה בפנים שלוות שקשה לתאר".
תזכרו את הפרט הזה, הוא דרמטי.
"ופתאום התמלאתי רצון עז לחיות. הדיבורים של הבחור ששכב לידי על כמה שהשם טוב ופרקי 'מזמור לתודה' שאמר נסכו בי כוח להחליט – לא! כבר התחלתי לדבר עם ר' שימען. אמרתי לו: 'יש לי אישה ושישה ילדים. אם אני הולך עכשיו בהילולא שלך, הם על אחריותך. תצטרך לדאוג להם, לחתן אותם, לשמור על האלמנה, ואני סומך עליך שתעשה את זה. אני תכף מגיע לעולם האמת ואני לא יודע מה מצבי שם, אז בבקשה תלווה אותי לבית דין של מעלה ותעמוד לצידי'.
"לאחר דקות ארוכות של השלמה – ואפילו של שמחה על כך שאני מסיים את חיי אצל ר' שימען – התחלתי להגיד תודה לד' על כל הסבל שעבר עלי באותו רגע. על כך שאני שוכב מרוסק איברים וללא נשימה. לפתע משום מקום צצו כוחות ההצלה. הרימו אותי על אלונקה ושלחו אותי – להפתעתי המעורפלת – לאזור ה'איקסים'. במכשיר הקשר שלהם שמעתי את האנדרלמוסיה. הניחו אותי בצד והבנתי שמבחינתם אני בעדיפות שנייה.
באים לנחם ויוצאים מנוחמים. הראשל"צ הגר"י יוסף, כ"ק האדמו"ר מקרלין, הגר"ר אלבז, והגה"ח רבי ישראל מאיר ברנר בבית משפחת אלחדד
"אני שוכב שם בין הנפטרים וחושב: 'ריבונו של עולם, איך אני מסמן להם שאני עוד חי? הרי אני לא יכול להזיז אצבע. ואז, בכוחות על-אנושיים, הצלחתי להרעיד מעט את היד. הם קלטו את זה ומיד גחנו לעברי והחלו לבצע החייאה. ורק אז התמלאתי פתאום בחרדה נוראית – על הבן שלי. איבדתי את תחושת הזמן. המתנדבים סיימו את ההחייאה, ופינו אותי רגלית ליציאה מהמושב. משם פינו אותי באמבולנס כשמסכת חמצן על פניי למרכז הרפואי 'זיו' בצפת.
"בדרך הרגשתי לפתע שלא יוצא חמצן מהמסכה. התחלתי להרגיש מחנק, גם ככה בקושי נשמתי, אך לא הצלחתי לסמן לצוות שישב לצידי שיש בעיה עם המסכה. חשבתי אז שמי שעזר לי עד עכשיו יעזור לי גם הלאה. פתאום אני שומע את נהג האמבולנס מבקש מהצוות לבדוק מה עם החמצן. רק אז גילו שיש בעיה וכנראה הבלון התרוקן. חזרתי – שוב – לחיים.
"הורידו אותי ב'זיו' לקראת השעה שתיים בלילה, ואז הנשימו והרדימו אותי. כמה דקות לאחר מכן הטלפון שלי צלצל. זו הייתה אשתי. אחד הפרמדיקים ענה ורק סיפר לה שאני ב'זיו', יותר מזה הוא לא פירט. אחי, שגר בצפת ומשמש כעובד סוציאלי, הגיע והתחיל לחפש אותי. משום מה הוא לא מצא אותי ברשימות הפצועים, אז הוא פנה לחפש בין הנפטרים. המשפחה החלה להתכונן נפשית. הכינו את הוריי שבנם הקטן כבר לא יחזור.
"ב'זיו' חשבו שיש לי פגיעת ראש קשה ובחרו להטיס אותי לבית החולים 'הדסה' עין כרם בירושלים. על פי כל המדדים הייתי אז במצב אנוש. ב'הדסה' נלקחתי לטיפול נמרץ ואז התעוררתי. לא הצלחתי להבין מה קורה איתי. רק לאחר שהתאוששתי טיפה, הכל התחיל לצוף לי בחזרה. ביקשתי מהצוות דף ועט, לדבר לא יכולתי. כתבתי להם: 'האם הבן שלי חי?'
"מיד התקשרו לאשתי ויידעו אותה על מצבי. המתח במשפחה ירד. אמנם מצבי היה אנוש, אבל לפחות נותרתי בחיים ויודעים איפה אני".
תשיגו לי אותו
ר' מנחם מתקשה להמשיך, גם ככה דיבר הרבה מעבר ליכולתו. אחרי כמה דקות הוא מתחזק וממשיך: "הקב"ה הרחום והחנון שלח לי מלאך מהרגע שהגעתי למירון שישמור עלי ועל בני. כמה ניסים היו לנו שם. אלף אלפי טובות ניסים ונפלאות. לקראת שבת, ביקשתי שהבן שלי, שהיה צמוד אלי במירון, יגיע לשהות לצידי במשך השבת במחלקת טיפול נמרץ. היה חשוב לי להיות לידו, שיראה אותי ושיבין שהכל בסדר.
"זו הייתה שבת נפלאה. 'מזמור שיר ליום השבת'. ביומיים הראשונים בבית החולים הייתי בסערת רגשות ובכיתי ללא הרף. לאחר מכן, כשהתבוננתי בסיבת הבכי, הבנתי שהוא נבע מההתרגשות. התרגשתי על כך שהקב"ה בחר בי והשאיר אותי בחיים למרות מצבי בשטח. מאז כבר אמרתי עשרות פעמים 'נשמת כל חי'".
הוא שולף שקית מהארונית הסמוכה. "בדיוק מקודם הגיע אלי משלוח מ'זיו' – החולצה שלבשתי בעת האסון". החולצה קרועה כמעט לגזרים ומוכתמת בטיפות דם. ר' מנחם הופך בה והופך בה כשואל ומכריז: "הכר נא, הכתונת בנך היא? אשמור אותה אצלי לזיכרון עולם".
הוא פושט את ידו ומראה לנו את הצמיד הלבן שעליה. מספר הזהות שלו אינו מופיע בו. לצד חמש ספרות אקראיות מופיע הכיתוב: 'מספר אלמוני'. ר' מנחם מתרגש: "עדות לכך שחזרתי מן המתים".
"אני יכול לבקש ממך משהו?". הרב מוסקוביץ והרב אלחדד בחיזוק הדדי
אתה מצליח להירדם בלילות?
"אמש חשבתי לראשונה שהנה, הלילה אשן כמו תינוק. נעזרתי במשככי כאבים ונרדמתי. לא עברה חצי שעה והתעוררתי בבהלה מהצעקה – 'אבא אל תלך לי!' לא יכולתי לנשום ויצאתי למסדרון להתאוורר. לאחר שנרגעתי חזרתי לישון ואחרי שעה התעוררתי מתוך קול רגוע שלוחש באוזני 'שמע ישראל'. היה זה קולו של הבחור ששכב לידי והחזיר את נשמתו לבוראה לאחר שחזר שוב ושוב על 'מזמור לתודה'. התעוררתי וכבר לא ניסיתי לחזור לישון. רק שכבתי ובכיתי".
אתה יודע מי הבחור הזה?
"לא, וגם אם אראה תמונה לא אצליח לזהות, מכיוון ששכבנו זה מול זה בחושך מוחלט. הדבר היחיד שיש לי בראש ולא מרפה זה הקול שלו. אשמח אם יעזרו לי למצוא את הוריו. אני חייב לספר להם בעצמי איזה בן מיוחד היה להם".
עוברות לך מחשבות בראש על האשמים או על דברים שניתן היה לעשות אחרת כדי למנוע את האסון?
"דוד המלך עליו השלום אומר בתהילים (מו, יא): 'הרפו ודעו כי אנוכי אלוקים'. רוצים לדעת את ד'? להתחבר אליו? – הרפו! עזבו אתכם מדיבורים על מחדל ועל אשמים. זה הזמן להתעורר ולהביט פנימה. בעל התניא אומר שאין רע יורד מלמעלה. לא תמיד אנחנו מבינים. גם בפרשה האחרונה למדנו על 'ויידום אהרן'. דממה מוחלטת. הוא לא ניסה לחפש הסברים, להאשים, להקים ועדת חקירה. יש מנהיג לבירה והוא מנהל את הכל".
ובכל זאת, יחד עם הדברים המחזקים שאתה אומר, כדאי לבדוק לכל הפחות מה ניתן היה לעשות אחרת כדי למנוע את האסון הבא.
"בוודאי. מי שאחראי על המקום שילמד מהטעות ויתקן את הדרוש תיקון. אבל למה כל הציבור צריך לבחוש בזה? כל הפיקנטריה מסביב לא מעניינת. זה בזבוז זמן. חבל מאוד. הקב"ה שלח לנו מסר ואנחנו מחמיצים אותו".
אלחנן הצלם מתקתק תמונות מכל הזוויות האפשריות. אלו רגעים נעלים ורצוי לנצור אותם לנצח. לר' מנחם יש תובנה משלו: "אני מרגיש שאלו צילומי 'ניו-בורן'. אני כמו תינוק. נולדתי מחדש".
אמונה 'הכל כלול'
כשאנחנו עוזבים את בית החולים 'הדסה' וממשיכים אל היעד הבא, אין לנו מושג איזו סגירת מעגל ממתינה לנו. הפעם אנו מטפסים בגרם מדרגות עתיק בשכונת בית ישראל. המונים זורמים לכאן. כאן גרה משפחת אלחדד, האבלה על שני בניה. משפחה שהפכה למעצמת אמונה עולמית.
הסלון עמוס וגדוש. המנחמים הרבים עומדים בדבוקה אחת מול אבי המשפחה, הרב מאיר נחמן אלחדד, מחשובי חסידי ברסלב. הם מקשיבים בדריכות, שלא יפספסו חלילה מילה אחת של חיזוק, של אמונה, של הודאה ואהבה למי שהכל שלו. באים לנחם ויוצאים מנוחמים.
תמונותיהם של יוסף דוד ומשה מרדכי ז"ל, האחים שעלו בסערה השמיימה, מקבלות את פני הבאים מעם הדלת, ועיניהם הטהורות מתחננות: המשיכו את מה שהתחלנו, אל תעצרו. מתחת, על גבי ספסל עץ רעוע, מונחים בדממה עשרות ספרי ליקוטי מוהר"ן, אותם ספרים שחינכו והדריכו, ייצבו ועיצבו את דמותם הרוחנית התמירה.
גם מי שעמד רחוק ממעגל האבלים יכול היה לשמוע את אנחותיו של האבא, הרב אלחדד, שמילאו מפעם לפעם את חלל החדר. והחלל גדול. שני בנים, דומיננטיים וייחודיים בדרכם, לא ייכנסו לכאן יותר. על הדף שנתלה על הדלת נכתב ששעת הניחום היא עד תשע בערב. השעה כבר קרובה לחצות, והזרם האנושי לא פוסק לרגע. אדמו"רים, רבנים, אישי ציבור ועמך ישראל באים לחזק ויוצאים מחוזקים.
רצו להקבר במירון. קברם הטרי של האחים לבית אלחדד
ככל שהלך הבית והתרוקן הצלחנו להתקרב עוד ועוד למקום מושבם של האבלים. בין אנחה לאנחה, משתף הרב אלחדד בפרטי האסון, מתבלם בדברי חיזוק ואמונה ושוזר חוט אחד בין תורותיו של רבי נחמן מברסלב, 'רבנו', לתורתו של רבי שמעון.
"אחרי האסון הבנתי רק דבר אחד – אמונה. זה כל מה שצריך. הרגשתי שאם האמונה לא עוטפת אותי עכשיו וממלאת את כולי, אני פשוט יוצא מדעתי. רבנו אומר שאדם צריך לחדש את האמונה שלו בכל יום מחדש. לילה שלם מחשבותיי נדדו בין שמים לארץ, עד שגיליתי ששני בניי כבר בשמים. זהו. מחשבותיי נעצרו שם.
"מצאתי את עצמי חושב על הפסוק 'מה ד' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה'. מ"ה – ארבעים וחמישה הרוגים, למה הקב"ה שאל אותם מעימנו? – כדי להכניס בנו יראת שמים. זה המבט שלי על האסון כולו".
מה בעצם קרה שם? איפה היית בזמן האסון?
"כשהלהבות בהדלקה של 'תולדות אהרן' החלו לעלות, שלושת ילדיי, יוסף דוד, משה מרדכי ואחיהם הקטן, הלכו לשם להשתתף במעמד. לאחר כמה דקות הם חזרו והחזירו אלי את הבן הקטן. הם הסבירו שהדוחק שם גדול ולא שייך שהוא יהיה שם. הם ביקשו ממני רשות לחזור לשם והשבתי בחיוב, רק ביקשתי שישגיחו אחד על השני. עבר זמן מועט והתחלתי לשמוע המולה של צעקות וקריאות לעזרה. לא ידעתי מה מקור הצעקות והתחלתי לדאוג. לאחר עשר דקות ראיתי כמה החייאות שהתבצעו בשטח ונלחצתי. ביקשתי מבורא עולם שירחם עלי. אמרתי לו שנמצאים איתי פה חמישה בנים ושאני לא אעמוד בזה. רק הקטן היה איתי.
"לאחר שעה וחצי של חוסר ידיעה מתקשרת אשתי ומודיעה לי ששני בנים חזרו לבית של גיסתי שמתגוררת במירון. הודיתי לד' וביקשתי שגם השניים הנותרים יחזרו הביתה. התפללתי בנץ והתחלתי בסדרה של טלפונים לבתי החולים. הבנים לא היו ברשימות הפצועים. הסתובבתי בשטח, חקרתי אנשים, שאלתי שוטרים, אבל לא קיבלתי שום תשובה.
"רק לאחר הפצרות רבות אפשרו לי להתקרב למשאית שבתוכה היו הנפטרים. הנחתי יד וקראתי: 'בניי היקרים, עשיתי הכל בשביל לזהות אתכם כאן בלי שתצטרכו לעבור באבו-כביר. אם אתם כאן, תדעו שהלכתם בהילולא של רשב"י'.
"משם יצאתי לאבו-כביר. המתנתי שם יותר משש שעות. הבנתי שלהתרגז ולרטון זה לא הפתרון, ושמרתי על עצמי שלא אשתגע. התפללתי לד' ואמרתי לו: 'נתת לי חבילה אחת של ייסורים שהכל כלול בה, אנא תן לי את הכוחות לעמוד בזה'. עשר דקות לאחר מכן כבר זיהיתי את שני ילדיי. אלו רגעים שרק האמונה מחזיקה אותך שפוי. האמונה שאבא בשמים הוא טוב ומיטיב ושרק הוא יודע מה טוב באמת".
השבת התקרבה. "נפרדתי מילדיי, אמרתי להם: 'תסלחו לי בניי היקרים שאני משאיר אתכם באבו-כביר למשך השבת. מאוד רציתי להביא אתכם למנוחה לפני השבת ולא הצלחתי. אבל אל תדאגו, במוצאי השבת אחזיר אתכם למירון'. נסענו למירון, אבל באמצע הדרך הבנו שלא נספיק להגיע. עצרנו בקריות אצל אחד המכרים שלי ושם היינו בשבת".
אין לך שום שאלות? אתה שלם עם מה שקרה, הייתכן?
"התפללתי על זה חזק", אומר הרב אלחדד. "ביקשתי מד' שיסיר ממני את כל השאלות ויחזק אצלי את האמונה בו ובדרכיו. אני מרגיש שכל הזמן השאלות מתאמצות לצוץ ולגדוע את אמונתי השלמה בבורא עולם. אבל התפללתי על זה וד' עוזר לי להתגבר. היום אני לא מבין, אבל אני יודע שיום אחד נבין. הסוד הוא – אמונה! רבנו כותב שצריך כל הזמן לחדש את האמונה, לתחזק אותה ולבקש עליה. זה מה שעשיתי.
"המשפיע מברסלב, רבי ניסן דוד קיוואק, ניחם אותי ואמר: 'מאיר נחמן, הנשמות שלהם לא היו שייכות לך, הן רק היו מופקדות אצלך עד עכשיו. אלו נשמות ששייכות לרשב"י והוא אחראי עליהן'. כשביקשתי להתרעם על השלטונות ועל ההתנהלות שלהם, אמר לי הרב קיוואק: 'מה לך ולזה? תשאיר את המלחמה בערב-רב לרבי שמעון. אל תתערב לו. עכשיו אתה צריך להתבטל בפניו. הכל יסתדר'".
בדיעבד, הרב אלחדד מזהה כמה סימנים שמעידים שנשמת בניו הרגישה את הסוף. "יוסף דוד היה ילד נשגב. הוא היה עמוק מאוד, בהתנהגות שלו, בדיבורים, במחשבות. בישיבה הוא כבר דיבר כמה פעמים בחודשים האחרונים על כך שהוא רוצה להיקבר במירון על יד רשב"י. למה שבחור בן שמונה עשרה יחשוב דברים כאלו?
"בשבועיים האחרונים יוסף דוד למד בלי הפסקה את הספר תיקוני-הזוהר. סיפרו לי שבאוטובוס בדרך למירון הוא הספיק ללמוד כמעט את כל האדרא רבא והאדרא זוטא – ספריו של רבי שמעון. גם משה מרדכי היה כזה. ביום חמישי לפני הנסיעה, הוא כתב קוויטעל שאותו תכנן להטמין בציון. על הפתק נכתב: 'אני רוצה ללמוד את תורת הרשב"י מפי רשב"י עצמו'. בקשתו התמלאה".
ואז, מישהו לוחש לאבא שהוא שכח לספר לנו משהו. "אהה, נכון, אתם חייבים לשמוע מה שמעתי היום. לא תאמינו איך יוסף דוד נפרד מהעולם. מישהו שהיה במקום סיפר לנו שבכל אותם רגעי אימה הוא חזר ולחש שוב ושוב 'מזמור לתודה'".
חיבוק של תודה
עכשיו הגיע הזמן לסגור מעגל. אנו יוצאים ל'הדסה' ומגיעים בחזרה עם כיסא גלגלים. מעלים את ר' מנחם בגרמי המדרגות. עכשיו הם נפגשים, מביטים זה בזה בעיניים שלחלוחית מבצבצת בהן. לצידו של האב מתיישבות האם והאחיות האבלות.
"אני שמח שהגעת לכאן", פתח האב השכול. "אני שמח להיות כאן", אומר הפצוע. הרב מוסקוביץ' אוסף את כל כוחותיו. קולו חלוש והמאמץ ניכר על פניו. לפני שהוא מתחיל בסיפור המרגש, הוא מבקש מהאנשים בחדר להתרחק מעט. "יש לי עדיין טראומה מאספה של אנשים קרוב אלי".
הוא חוזר שוב על כל הסיפור, מרגע החשכה ועד הקול המנגן לידו שוב ושוב 'מזמור לתודה'.
לפתע הוא ננער, מישיר מבט אל הרב אלחדד ואומר: "אני רוצה שתדע שהמהפך שחל בי עם החלטתי להילחם על חיי, היה בזכות יוסף דוד. הוא שכב שם מולי כואב ומיוסר, בקושי נושם, והדבר היחיד שיש לו להגיד זה 'מזמור לתודה' ו'כמה טוב ד". לאחר שעצם את עיניו הרגשתי פתאום שאני לא רוצה למות. אני רוצה להישאר בחיים ולהודות לד'. זה מה שנתן לי את הכוח לרצות בחיים".
וכל העיניים דומעות.
"אני יכול לבקש ממך משהו?" פונה הרב אלחדד אל אורחו. "אני רוצה שתעשה דברים לעילוי נשמתו של יוסף דוד, שתזכור אותו בכל דבר טוב שתעשה".
הרב מוסקוביץ' מהנהן בראשו. "גם אני יכול לבקש משהו? לא יודע אם זה מקובל, אבל אני יכול לקבל ממך חיבוק?"
זרועות נכרכות זו בזו והזעקה הקמאית מהדהדת בחלל: שמע ישראל, ד' אלוקינו, ד' אחד.
