מזמור לתודה

כבר שתים עשרה שנים שאלון פז שוכב בחדר סגור בבית החולים מבלי יכולת להניע איבר | שני הוריו המסורים שליוו אותו בשלב הקשה נפטרו בזה אחר זה, וגם העתיד שלו לא פשוט בכלל | אבל הוא מתעקש לא להפסיק להודות ולראות את נקודות האור הבודדות שבחייו, ובעיקר לשנות את תפיסת העולם שמסביבו | מסמך אמונה מצמרר

תסתכלו
על עצמכם
ופשוט
תצעקו:
תודה אבא!

ברוך הבא, מה שלומך?" אלון פז מקבל את פניי במאור פנים. "איך עברה עליך הדרך? היה גשום?" הוא שואל. משום מה הוא מדגיש את המילים האחרונות.

כן, ירד גשם, אני מאשר כבדרך אגב. מחפש מקום למטרייה.

"גשם?" נדלקות העיניים שמולי. פז שותק לרגע, ואז מוסיף בגילוי לב: "כמה הייתי רוצה להרגיש את הרטיבות של הגשם, את הטיפות שמרטיבות את האף. לפחות לראות את הגשם מקרוב. כבר 12 שנים שאני כאן, סגור בחדר. הגשם האחרון שהרגשתי היה לפני התאונה".

פז נושך את שפתיו. כשהוא אומר את המילה 'כאן', הוא מתכוון לחדר הקטן שבו אנחנו נמצאים, במרכז הרפואי 'בית רבקה' שבפתח תקווה. חדר פרטי יש לו לפז, קטן וצפוף. במרכזו מיטה מתכווננת שעליה הוא שוכב, סביבו מכשירים וצינורות, מולו מסך מחשב גדול, שאותו הוא מפעיל באמצעות מדבקה הצמודה לאפו. אין לו אפשרות להשתמש באף אחד מאיברי גופו מחוליות הצוואר ומטה.

עם הנכות נראה שפז כבר השלים, אבל על איכות החיים הוא ממשיך להיאבק, וזה ממש לא מובן מאליו. "נכון שאני לא מסוגל לקום מהמיטה, אבל כפי שאתה רואה יש לי כאן מסך, ואת העכבר של המחשב אני מניע באמצעות הזזת האף. כך אני מצליח לכתוב ואפילו לקבל ולהוציא שיחות טלפון", הוא מסביר. "כך אני בעצם מנהל את העולם שלי".

צפירה ואחריה מחיקה

אלון פז אינו אדם אנונימי. יש לא מעט אנשים בסביבתו הקרובה והרחוקה שמכירים אותו ואת סיפור חייו. לאחרונה הוא הפך למפורסם במעגלים נוספים, זאת לאחר שיצא מבית החולים (בסיוע צוות רפואי כמובן) ועלה לירושלים כדי לפגוש את ראש הממשלה במעונו בכנסת.

על השיחה המרגשת עם נתניהו נספר בהמשך. כבר בשלב זה מגלה לנו פז שמאז שביקר בכנסת הוא לא מפסיק לקבל דרישות שלום מאנשים שצפו בתיעוד והתחזקו ממנו. "אני רוצה לחזק את עם ישראל, זוהי מטרתי", הוא אומר שוב ושוב. "ואם יש אנשים שקיבלו כוחות לאחר ששמעו או ראו אותי – אני את שלי עשיתי".

12 שנים באותו חדר. אלון בחדרו ב'בית רבקה' (צילום איציק בלינצקי)

זו גם הסיבה שהוא הביע נכונות להיפגש ולחשוף את סיפורו, לשתף במאורעות חייו ב־12 השנים האחרונות. פז מנער מעט את ראשו וחוזר אל ראשיתו של הסיפור: "אני יליד הוד השרון. גדלתי במשפחה מסורתית. הילדות שלי הייתה שגרתית וגם ההמשך היה נראה כזה – מצאתי עבודה טובה, היו לי מעגל גדול של חברים ואורח חיים אינטנסיבי ועסוק. כמו צעירים אחרים, גם אני רציתי להספיק המון ולבלוע את העולם. אלא שבהיותי בן 33 נעצר הכל; עברתי תאונת דרכים שגרמה לי לשיתוק מוחלט".

על היום שבו התרחשה התאונה מספר פז: "הייתי בדרך לפגישה עם חבר בנתניה. נסעתי ברכבי הפרטי ונעצרתי ברמזור שעל יד תחנת הרכבת הסמוכה ל'גני יהושע'. עמדתי בנתיב השמאלי, האור ברמזור היה אדום, וברגע שהתחלף לירוק התנעתי את הרכב והתחלתי לנסוע. רגע לפני שהגעתי לסיבוב אותתי כדי לעבור לנתיב הימני, וכשראיתי שהוא פנוי התחלתי לעבור אליו. נסעתי במהירות המותרת, 70 קמ"ש, ופתאום שמעתי מאחוריי צפירה מבהילה. החזרתי את ההגה לנתיב שלי, ומאז אני כבר לא זוכר כלום".

מאוחר יותר התברר לו שהוא איבד שליטה על הרכב ונכנס בחוזקה בקיר הפרדה מבטון. חלף זמן רב עד שהצליחו לחלץ אותו ולפנותו לבית החולים. "אני לא זוכר שום דבר מכל מה שהתרחש", מציין פז. "מאוחר יותר אמרו לי פסיכולוגים שייתכן שאילו הייתי זוכר, היה קל יותר לרפא הטראומה בגוף ובנפש. כך היו כלים כדי לשחרר אותי מהחוויה הקשה. אני לא יודע אם זה מדויק, ובכל מקרה הדברים כמובן לא היו תלויים בי. דבר אחד ברור לי – הקב"ה בחר עבורי את הטוב ביותר, לכן המחשבות על כך לא מעסיקות אותי".

הרגעים הבאים שזכורים לאלון פז הם לאחר ההתעוררות בבית החולים. "פקחתי את העיניים וגיליתי שאני שוכב על מיטה בבית חולים כשאבא שלי זיכרונו לברכה יושב לידי. שאלתי אותו מה אני עושה כאן ומה קרה לי, והוא הסביר בתמצות: 'הייתה תאונה ונפצעת'. בבית החולים עברתי סדרת בדיקות, אושפזתי במשך שלושה ימים ולאחר מכן שוחררתי הביתה בהוראה שאני צריך לנוח".

אתה רוצה לומר ששוחררת לאחר שלושה ימים כשכל גופך משותק?

"אז עוד לא הייתי משותק, אלא רק כאוב מאוד. הרופאים אומנם ערכו את הבדיקות הנדרשות והממצאים של הסי־טי הראו שיש פגיעה בחוליות הצוואר, אך עד היום לא ברור מדוע לא שמו לב לחומרת הפגיעה ולסכנה שנשקפה לי. מבחינתם לא היה צורך בטיפול וכך שוחררתי הביתה עם כאבים ברגליים וקצת בעיות בזיכרון, כנראה כתוצאה מזעזוע מוח קטן שעברתי, אך חוץ מזה היה נראה שהכל בסדר".

רק לא לשאול

פז שהה בביתו במשך שלושה חודשים כשהוא משתדל לנוח כפי שהורו לו הרופאים ומצפה שמיום ליום הוא יתחזק וירגיש טוב יותר. אך התקוות לא התגשמו. "הרופאים הבטיחו לי שיהיה שיפור, אבל מיום ליום הכאבים התעצמו", הוא מתאר. "ואף יותר מזה – התחלתי להתקשות בביצוע פעולות בסיסיות – בהזזת הידיים ולאחר מכן בהזזת הרגליים. התקשיתי לשלוט על פעולות הגוף, והרגעים המפחידים ביותר היו כשהתחלתי להרגיש שקשה לי לנשום. בסופו של דבר הבינו בני משפחתי שאני חייב להתאשפז שוב והם החזירו אותי לבית החולים שבו טופלתי בתחילה. שם זיהו סוף־סוף את הפגיעה בחוליות העליונות של עמוד השדרה. הם נבהלו מאוד ממצבי החמור והעבירו אותי ל'תל השומר', בטענה ששם יש כלים טובים יותר כדי לטפל בי".

כשהגיע פז ל'תל השומר' הוא התקבל במיון ובתוך זמן קצר הובהל למחלקה הנוירולוגית. שם עבר סדרת צילומים ובסיומם הודיעה לו הרופאה הנוירולוגית: "אנחנו לא מבינים איך אתה חי, עוד כמה שעות ללא טיפול וכבר לא היית איתנו".

"אני זוכר את עצמי פורץ בבכי, מתוך תסכול, כאבים ולחץ גדול. תוך כדי הבכי כנראה נרדמתי, וכשהתעוררתי למחרת בבוקר כבר הייתי משותק לגמרי ומחובר למכונת הנשמה. מאז ועד היום אין שינוי במצב. אני משותק לגמרי, לא מסוגל להזיז שום איבר מהצוואר ומטה ומחובר למכונת הנשמה בשל חוסר יכולת לנשום באופן עצמאי. נשארתי באשפוז ב'תל השומר' למשך שלושה חודשים, ולאחר שמצבי התייצב העבירו אותי לכאן, ל'בית רבקה'".

פז רוצה להמשיך, אך אני לא מתאפק מלהעיר: "אילו הרופאים היו מאבחנים את מצבך בתחילה, ייתכן שהשיתוק היה יכול להימנע"…

"גם אני חושב על כך לפעמים", מגיב פז, "אבל בכל פעם מחדש אני מזכיר לעצמי שזהו רצון הבורא. אני מאמין שזה הטוב ביותר בשבילי. מה ארוויח מכך שאשאל שאלות?"

אלון פז מדבר בלהט: "אף פעם אינני מתווכח עם רצונותיו של בורא עולם. ברור לי לגמרי שאילו הוא היה רוצה שיהיה אחרת, הוא היה דואג שהשיתוק יתגלה כבר באשפוז הראשון ושינתחו אותי ואשוב לחיים תקינים ורגילים. אבל הוא רצה אחרת. כיום אני גם מרשה לעצמי לנחש מדוע.

"אחרי שהגעתי ל'בית רבקה', אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לחבוש כיפה ולעבור תהליך של חזרה בתשובה. זהו דבר שאין סיכוי שהייתי מצליח לעשות בחיים שהיו לי לפני כן. הייתי טרוד בהבלי העולם הזה, בעבודה, בחברים, בבילויים. נכון שתמיד אהבתי רוחניות, אבל אף פעם לא היה לי פנאי לחשוב מה עלי לעשות כדי למלא את תפקידי בעולם.

"התאונה למעשה עצרה את החיים שלי וגרמה לי להסתכל לתוך עצמי. רק בזכותה זכיתי לחזור בתשובה. כנראה בורא עולם הגיע למסקנה שרק אחרי כזו תאונה אוכל לעבוד אותו בשלמות – ואני מודה לו על כך. אין לי שום תלונות על ריבונו של עולם. הוא יודע מה שהוא עושה, כל דרכיו ומעשיו מדוקדקים, יש חשבונות שמיים, והלוואי שהסבל שלי יהיה כפרת עוונות. נשאר לי רק לקבל את המציאות באהבה ובשמחה, וזה מה שאני משתדל לעשות".

הספד דרך מחשב

שום דבר בתהליך החזרה בתשובה של פז לא היה פשוט. "מדובר בתהליך שהיה מלא בחששות ובהתגברויות", הוא אומר. "לא ידעתי איך אנשים יגיבו כשיראו אותי עם כיפה על הראש. אולי יחשבו שהתאונה פגעה לי גם במוח ולא רק בגוף. גם הייתה הרגשה משונה של משהו חדש ולא מוכר, אבל כוח פנימי בלתי מוסבר דחף אותי ולא הניח לי לוותר. החזרה בתשובה שלי הגיעה באמת מתוך אהבת השם, לא היה אף אחד שלחץ עלי, הרגשתי שהקב"ה בכבודו ובעצמו מושיט אלי ידיים ומבקש ממני להתקרב.

"באותם ימים הרגשתי שהמצוות והתורה ממלאות אותי ומעניקות לי טעם לחיים. במקום הזה ראיתי שיש כל כך הרבה חולים ומאושפזים שמרגישים שאין להם טעם לחיות ובשביל מה להתאמץ. אני לעומתם ידעתי בכל יום מחדש שיש לי למה לצפות – יש הנחת תפילין, יש תפילות ושיעורי תורה, וכמובן שבתות וימים טובים.

"אגב, שבת אצלי היא יום מיוחד במינו. מכיוון שמדובר במוסד רפואי שאינו דתי, אין כאן אווירה שבתית בכלל, הכל ממשיך להתנהל כרגיל. החלטתי שאצלי בחדר תהיה אווירה אחרת. בערב שבת אני מבקש שינתקו בשבילי את הטלפון, את המסך של המחשב ואת כל יתר המכשירים האלקטרוניים. זהו היום היחיד בשבוע שבו שורר אצלי שקט מוחלט, מה גם שרוב החברים לא יכולים לבקר אותי, כי הם רחוקים. כך אני מוצא את עצמי במשך 25 שעות שוכב במיטה בשקט וחושב מחשבות, רק אני ובורא עולם.

"גם החגים שלי נראים כך. כשאתם אומרים את ההגדה בליל הסדר – אני שוכב לבד על המיטה, וכשאתם מתפללים בימים הנוראים בבית הכנסת – אין לי שום אפשרות להפוך דפים במחזור ולהתפלל מתוך הכתב. אז אני צם ומדבר עם בורא עולם במילים שלי. כשיש רצף של חג ושבת יש לי שעות ארוכות של שקט ודממה, אבל אני משתדל להתחזק ולנהל תקשורת עם בורא עולם בדרכי שלי".

איך הוריך התמודדו עם העובדה שבנם הפך למשותק?

"ההורים שלי חוו תקופה מאוד לא פשוטה. בדיוק בימים שבהם הגעתי ל'בית רבקה' אמא שלי חלתה בסרטן ועברה טיפולים קשים מאוד. במשך חצי שנה היא טופלה בבית החולים ולא פגשתי אותה כלל. באחד הימים אחותי שוחחה איתי והבנתי ממנה שהמצב סופני. בסופו של דבר החליטו בני המשפחה להביא את אמא ל'בית רבקה', כדי שתהיה קרובה אלי עד שתלך לעולמה. כך, אחרי חצי שנה שלא נפגשנו, אמא הגיעה לכאן ושנינו היינו מאושפזים באותו בית חולים.

"אני שמח לראות אותך ושמח גם לראות שאתה מוקף בהרבה אנשים שאוהבים אותך". נתניהו בביקור אצל פז בשבוע שעבר בכנסת (צילום איציק בלינצקי)

"כשנפגשנו לראשונה היא הייתה בכיסא גלגלים, חלשה מאוד וכמעט לא מתפקדת. בכל פעם שהיא ביקרה אצלי בחדר הייתי מבקש ממנה לגעת בכפות רגליי כדי שארגיש קצת מגע של אמא, ובכל פעם ידעתי שאולי זו הפעם האחרונה שבה אנו נפגשים. היא הייתה יוצאת מהחדר, ואני הייתי עוקב אחריה במבט עד שהצל שלה נעלם. אחת הפעמים באמת הייתה הפעם האחרונה.

"בשנים שלאחר מכן אבא שלי טיפל בי במסירות גדולה. הוא היה מגיע אלי מדי יום, סועד אותי ומניח לי תפילין. לצערי הרב, כמה שנים אחרי שאמא נפטרה, גם אבא חלה במחלה ולפני כשש שנים גם אותו איבדתי. לא ויתרתי בשום אופן על השתתפות בהלוויה שלו, הקראתי את ההספד דרך המחשב, וכשחזרתי לבית החולים הרגשתי שאני כמעט מתפרק. זה היה אחד המשברים הגדולים ביותר שחוויתי".

ומה נתן לך כוח בימים האלה, כשנשארת בעולם בלי האנשים הקרובים אליך ביותר?

"ברור שזה לא היה קל. עברו עלי ימים שבהם כמעט לא הצלחתי לפקוח את העיניים מרוב כאב. הדבר היחיד שנתן לי כוח היה האמונה – שעם כל ניסיון רק הלכה וגדלה. לפעמים אני פוגש אנשים שבתגובה לאירועים קטנים שמתרחשים בחיים הם מייד מזדעקים: 'ריבונו של עולם, למה זה מגיע לי? מה עשיתי?' אני באמת לא זוכר את עצמי שואל את השאלה הזו. גם היום אני לא שואל 'למה'. זו מילה שמעידה על חוסר באמונה. יש לי רק מילה אחת ויחידה להגיד לבורא עולם – 'תודה'. תודה לך הקב"ה. אם זה מה שבחרת בשבילי – זה בוודאי טוב, כי רק אתה יודע מה טוב בשבילי. אני לא מבין את הסיבות, אבל גם לא מתיימר להבין.

"אני משתדל לקבל הכל מתוך הבנה, אהבה ושמחה, ובאמת ברוך השם אינני מתלונן, רק מודה על מה שיש לי – על עיניים שרואות, אוזניים ששומעות, פה שמדבר ואוכל – אלו דברים שכלל לא מובנים מאליהם. דווקא כמי שמאושפז בכזה מקום ורואה סביבו אנשים רבים במצבים מורכבים ולא פשוטים, אני יודע להודות על מה שיש, וברוך השם יש כל כך הרבה".

קהילה מסביב למיטה

עוצמות האמונה שבוקעות מהמיטה של פז, הצליחו להגיע הכי רחוק שאפשר לדמיין. קהילה ענקית של מתחזקים התלכדה סביבו. החדר הקטן שבו אנו יושבים כעת הפך במשך השנים לאבן שואבת למבקרים רבים ולאנשים שמבקשים לקבל עידוד והשראה. כבר כשהגעתי לביקור שמתי לב שיצאו מהחדר כמה בחורים עם גיטרות. במהלך השיחה שלנו נכנס בחור נוסף, ואלון פז מספר לי שצפויים להגיע עוד כמה בחורים בהמשך היום.

מי הם אותם מבקרים שמגיעים אליך? אתה מכיר אותם?

"רובם באים לשמח אותי ולהיות לצידי", הוא מסביר. "יש מהם שבאים לכאן בקביעות, חלק מהם מפעילים אותי בתרגילי פיזיותרפיה ועוזרים לי. יש גם הרבה מאוד אנשים שאני לא מכיר בכלל. הם שמעו עלי ובאים מכל רחבי הארץ כדי לפגוש אותי ולהתחזק. הם שומעים שאני אדם של אמונה, ומכיוון שהם נמצאים במצבים לא פשוטים, הם מבקשים לקבל כוח".

ומה אתה אומר להם כדי לחזק אותם?

"דבר ראשון אני מקשיב להם, ולאחר מכן מנסה לעזור להם לראות את חצי הכוס המלאה במצב שבו הם נמצאים. אני אומר להם: 'תגידו תודה לבורא עולם על כך שאתם בריאים, שאתם עומדים על שתי רגליים ונושמים בכוחות עצמכם. תגידו תודה שאתם חיים בבית שלכם וישנים במיטה שלכם. אחד החלומות הגדולים שלי הוא להתקלח במקלחת של הבית, תחת הטוש, להרגיש את המים החמימים זורמים עלי…

"זה חלום שלא זכיתי להגשים כבר יותר מ־12 שנה. כיום מקלחים אותי כשאני שוכב כאן, על המיטה. אז בפעם הבאה שאתם נכנסים למקלחת, תבינו שזו זכות ותודו על כך. חלום נוסף שלי הוא לצאת לסיבוב בחוץ, לראות שמיים, עננים ושמש, לראות ציפורים ואדמה, גשם, עצים ופרחים. אני זוכה לצאת מהחדר רק לעיתים רחוקות מאוד, אולי פעם בחצי שנה. כמה טוב למי שיכול לעשות זאת מדי יום ביומו.

"סלח לי", הוא מנער אותי לפתע, "אתה צריך להודות על האצבע הקטנה שהרמת עכשיו כדי לגרד במצח. אם אשאל אותך מה עשית, תגיד 'כלום'. אתה אפילו לא תזכור שגירדת. אבל כשמגרד לי משהו, אין לי יד כדי לגרד. אתה מתחיל להבין למה צריך להודות על כל דבר?"

אני חש צמרמורת כשפז ממשיך מנהמת ליבו: "אפילו לסלק את הזבוב הקטן שנמצא כאן בחדר אני לא יכול. אם מציק לי משהו, אני פשוט מחכה שיעבור. אבל אני יודע שהכל זמני, הכל זה תיקונים ורק לטובה. אנשים באים לכאן כדי להתחזק, אבל בסופו של דבר הם שמחזקים אותי, כי ככל שאני חוזר על הדברים, כך הם מתיישבים לי על הלב והופכים להיות חלק ממני. אני מדבר לא רק איתם, אלא בראש ובראשונה עם עצמי".

דבריו של פז נקטעים לפתע, כאשר איש צוות נוקש על הדלת. מתברר שהגיעה שעת ארוחת הערב. פז מפרט בקצרה מה הוא רוצה לאכול ושוב מישיר לעברי מבט: "מתי הייתה הפעם האחרונה שכרסמת שוקולד בשקט, בלי שאף אחד ראה – רק אתה והשוקולד?" הוא שואל וטוב שלא מותיר לי זמן להשיב. "תחשוב על זה שאצלי אין כזה דבר לנשנש בסתר. כולם צריכים להיות מעודכנים בתפריט שלי – בוקר, צהריים וערב, סביב כל שעות היממה. כאן אני מגיע לנקודה שלדעתי היא הקשה ביותר עבור אדם סיעודי: העובדה שאין לך שום אפשרות להתנהל באופן עצמאי. אתה חייב שאנשים יהיו איתך תמיד, אין לך רגע אחד של פרטיות אמיתית. אלו בעיקר המצבים שבהם אני מרגיש שקשה לי, שאני מתגעגע לעבר".

לרגע משתרר שקט ופז מתנער מייד: "אגיד לך משהו שאולי יישמע קצת מוגזם, אבל אני לגמרי מאמין בו: אני בטוח שעדיף לסבול ולהיות בצער, כאב וייסורים כאן בעולם הזה, והעיקר שאחרי מאה ועשרים נגיע למעלה כשאנו נקיים וזכים. חיי הנצח בוודאי עדיפים על פני החיים הזמניים בעולם הזה".

לימוד בקצה האף

פז עוצר לרגע כדי לאכול את הארוחה. אני פונה להביט אל מחוץ לחדר ומתפעל מיופיו של המרכז הרפואי. המסדרונות משופצים, חדרי פיזיותרפיה ושיקום נראים לאורך המחלקה לצד חדרים שבהם מוגשים טיפולי ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת. באחד החדרים מופעלת קבוצת מאושפזים שמשתתפת בתרגול קבוצתי, ובאולם רחב ידיים נראים מכשירי כושר משוכללים וגדולים.

פז, כך מתברר, כמעט לא מכיר את החדרים שסביבו. כל הזמן הוא נמצא בחדרו הפרטי וכמעט לא יוצא ממנו. כשאני חוזר לחדר ואנו ממשיכים בשיחה, הוא מפרט את סדר יומו: "אני קם בבוקר, עובר טיפול נשימתי קצר ומייד לאחר מכן מתפלל שחרית במיטה כשאני צופה במסך בשידור חי בכותל המערבי. כך אני מרגיש מדי יום שאני זוכה להתפלל בכותל. אחר כך מגיע רבי ומורי, הרב אברהם אבורוס, הוא מניח לי תפילין ואנחנו לומדים יחד – תורה, משניות, כתובים ועוד. לאחר שהוא הולך, מגיעים לכאן במשך כל היום חברים ובני משפחה. כך עוברות השעות עד תפילת מנחה, שגם אותה אני מתפלל מול הכותל, ואז מגיעה שעת ארוחת הערב.

"לא משעמם לי לרגע", הוא מדגיש, "כי דרך המחשב אני מסוגל לעשות הכל. יש לי תוכנה מיוחדת עם מצלמה שקוראת את המדבקה שעל האף שלי. באמצעות התנועות של האף אני מצליח להזיז את העכבר, לשמוע הרצאות שונות, ללמוד, להתפלל וגם לשוחח בטלפון – לקבל שיחות ולהוציא שיחות. אז נכון שאני נמצא בחדר קטן, אבל בסך הכל אני מנהל ממנו את כל מה שנדרש לי".

כדי לאפשר לפז לצאת מתחומי בית החולים נרתם האמבולנס המיוחד של 'איחוד הצלה'. הוא מגיע אליו מדי פעם בליווי מתנדבים מסורים ומוציא אותו להיכן שהוא מבקש. כך התאפשר לו לצאת לביקורים בים המלח ובמצדה, גם בירושלים הוא היה כמה פעמים וכך גם באתרים באזור הצפון – בטבריה, בקברי צדיקים בצפת ובעמוקה ובמקומות נוספים.

"במהלך אותם טיולים אני מופתע בכל פעם מחדש לפגוש אנשים שמזהים אותי וניגשים אלי כדי לבקש ברכות ולאחל לי בריאות. נראה שמכיוון שאני מאושפז באופן תמידי אני אפילו לא יודע שיש אנשים רבים כל כך שמכירים אותי. פעם אפילו פגשתי אנשים מחו"ל שזיהו אותי. זה היה מפתיע ממש".

יום הולדת בכנסת

בשבוע שעבר חגג אלון פז את יום הולדתו ה־46. לרגל המאורע הוא ביקש לצאת לטיול לירושלים. בתחילה הוא נסע לתפילת שחרית בכותל המערבי ("באמת, לא מול מסך", הוא מתרגש), ומשם המשיך אל מבנה הכנסת, במטרה לפגוש את ראש הממשלה בנימין נתניהו.

מה דחף אותך לבקש לפגוש דווקא את ראש הממשלה?

"האמת היא שזה היה ממש חשוב לי. רציתי לספר לראש הממשלה פנים מול פנים שאני מעריך את כל מה שהוא עושה למען המדינה ואת מה שהוא עשה במשך כל השנים. אני לא חושב שזה משנה מה הדעות המדויקות שלי ואם אני ימני או לא. אדם שנמצא בתפקיד מפתח במשך שנים כה רבות ופועל למען עם ישראל – ראוי להכרת הטוב".

כפי שניתן לראות מתיעוד הביקור, שלאחר מכן הפך לנפוץ, ראש הממשלה לא הצליח לכבוש את התרגשותו למראהו של אלון פז המובל על גבי אלונקה, עטור בטלית ובתפילין. היה נראה שהוא אף פינה מזמנו לצורך פגישה זו. וכך נראה התיעוד מהפגישה:

פז מרים את ראשו מהאלונקה: "שלום מר נתניהו. מה שלומך?"

נתניהו: "ברוך השם, אני שמח לראות אותך. זו פעם ראשונה שלך בכנסת?"

פז: "לא. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי ילד בבית ספר יסודי".

נתניהו: "אני שמח לראות אותך ושמח גם לראות שאתה מוקף בהרבה אנשים שאוהבים אותך".

פז: "ברוך השם גם אתה מוקף באנשים".

נתניהו: "כן, אבל אצלי רק הרוב אוהבים אותי"…

מישהו מעיר מהצד: "יש לו היום יום הולדת".

נתניהו: "בן כמה אתה?"

פז: "46".

נתניהו: "אתה עדיין צעיר, ובזכות האמונה החזקה תוכל להגיע רחוק. האמונה באלוקי ישראל יכולה לתת הרבה כוח. אני רוצה להראות לך קטע קטן מהמכתב שכתב אח שלי במבצע 'ששת הימים'. אני רוצה שאתה תקרא את זה ותבין יותר מכל אדם אחר".

פז: "אני רוצה להגיד לך שכמו שאתה רואה אותי משותק ומונשם, זה לא אומר שאני אדם מסכן. להיות במצב הזה זו זכות ואני מודה לבורא עולם. יש לי היום יום הולדת, ואני מאחל לעצמי ביום ההולדת הבא לצאת לחופש, לבית".

נתניהו: "אני קורא לממשלה לעזור לך, וגם לאזרחים".

מישהו מעיר מהצד: "אלון, תברך את מר נתניהו".

אלון פז: "אני מברך את ראש הממשלה שיעלה בידו להרכיב ממשלה במהירות ושיצליח" (זה היה ערב הרכבת הממשלה. ח"ש).

נתניהו: "כדאי שתדבר עם השותפים"…

התיעוד מסתיים בכך שהם נעלמים מהעין ומתקדמים אל תוך הלשכה, אך מתברר שלפגישה היה המשך: לאחר הביקור בלשכת נתניהו ביקר פז את השר אריה דרעי ופגש חברי כנסת ושרים נוספים.

כאדם שמחזק כל כך את עם ישראל, לא קשה לך להגיע למקום שמלא בתככים ומריבות?

"אני באמת לא חושב על זה. אני לא ימני ולא שמאלני, אלא נמצא כאן בשביל כולם. אני מאמין שעם ישראל הוא עם יחיד ומיוחד של בורא עולם יחיד ומיוחד. הקב"ה נתן לי שליחות לחזק באהבת ישראל ולקדש שם שמיים, ואני משתדל לעשות את זה באופן הטוב ביותר שאני יכול, בלי להסתכל מה אחרים אומרים או מהי דעתם המדינית".

חלום של חופש

לא רק שפז אינו שם לב לתגובותיהם של אחרים, הוא גם מסתכל קדימה כל הזמן. תוכיח זאת העובדה שבמשך כל 12 השנים שהוא מאושפז ב'בית רבקה', הוא לא מפסיק לחלום ולדבר על היום שבו הוא ישתחרר לביתו. "אני אוהב את החיים, והשאיפה שלי היא לצאת מכאן בהקדם, להגיע לבית שלי, לזכות להתחתן ולהקים משפחה בעזרת השם", הוא אומר. ואכן, מה שבתחילה היה נראה כחלום בלתי אפשרי, הופך אט־אט למציאותי.

כשאני מנסה לשאול בזהירות אם במצבו הנוכחי הוא יכול להשתחרר, פז מסביר: "בתחילה אושפזתי כאן מטעמים רפואיים, כיוון שאני מונשם. כדי לטפל באדם מונשם חייבים אנשי מקצוע שילוו אותו במשך היום. ב'בית רבקה' יש מחלקה מיוחדת למונשמים וטבעי היה שאשאר שם. אחר כך הובהר לבני משפחתי שאוכל להשתחרר רק לאחר שתהיה לי דירה מותאמת ומונגשת.

"הדירה שבה התגוררו הוריי באותם ימים ממוקמת בקומה שנייה, בלי מעלית, והיה צורך בהתאמה. בינתיים הוריי נפטרו והכל התעכב. בהמשך ניסינו לברר איך מתאימים את הדירה, והתברר שיש צורך בתקציבי עתק. התחלנו להבין שהדרך היחידה היא לרכוש דירה אחרת, ומכיוון שאני גר ב'בית רבקה' שנים רבות, ויש לי הרבה חברים טובים מהסביבה, היה ברור שארכוש דירה כאן בעיר, כלומר בפתח תקווה".

לאחרונה הדירה נרכשה, וכעת הוא עסוק בתהליכי השיפוץ שלה. "מדובר בסכומים גבוהים מאוד, ועל אף שאני אדם שלא מסוגל לבקש טובות מאחרים, כעת אין לי ברירה ואני נאלץ לבקש תרומות מאנשים כדי שאוכל סוף־סוף לסיים את הנגשת הדירה ולחזור הביתה. אני מקווה שבקרוב אצליח לגייס את כל הסכום הנדרש".

ואיך תתנהל בבית, בלי הצוות הרפואי סביבך?

"יש לי תוכנית מוגדרת ומאוד מסודרת. בתחילה יהיו איתי אנשי צוות רפואי מדי יום, כדי לפקח על המעבר ולדאוג לשלומי. אחרי שהדברים יסודרו יישאר איתי מטפל קבוע שיעבור את ההדרכה הרפואית הנדרשת. בעזרת השם הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר".

אתה לא מפחד מפני המעבר, מהיום שבו תהיה תחת אחריות עצמך?

"אני לא פוחד, אבל יש חששות. האמת היא שבמשך כל הלילות בתקופה האחרונה קשה לי להירדם. בכל פעם אני שואל את עצמי מה יקרה אם דברים לא יתקדמו כפי שאני מצפה ועולים לי בראש תרחישים מבהילים. אבל אחרי 12 שנים שבהן אני סגור בתוך החדר, המחשבה על החופש גוברת על כל הפחדים. אני בטוח שגם אם יהיו קשיים, בעזרת השם בזכות האמונה והרצון הכל לבסוף יהיה בסדר.

"אני מאמין שכבר עכשיו טוב, ובעתיד יהיה עוד יותר טוב. כי בורא עולם כולו טוב. אני מתפלל שבעוד חודשים ספורים אוכל לארח בביתי אנשים שרוצים להתחזק ולספר להם איך ישועת השם כהרף עין, צריך רק להאמין ולבטוח".

***

כשאני פונה לעזוב את חדרו של אלון פז בחוץ כבר שורר חושך. אני שואל אותו אם לכבות את האור בחדרו כדי שיוכל להתארגן לשינה. פז נותן בי מבט של 'מה אתה מבין?' ומסביר שאין אפשרות להחשיך את החדר באופן מוחלט, שכן צוותי הרפואה שמגיעים לטפל בו במהלך הלילה זקוקים לתאורה.

"זהו אחד הדברים שאני ממתין שיתרחש כשאגיע הביתה – לישון במשך לילה שלם בחושך, בלי צפצופים מכל הכיוונים ובלי אנשי צוות שנכנסים ויוצאים", הוא מגלה, ואז מוסיף בקשה קטנה: "רגע לפני שאתם הולכים לישון, פשוט תגידו 'מזמור לתודה' על כך שאתם ישנים בבית ועל שקיבלתם מהבורא את המתנה הגדולה ביותר בעולם – את מתנת הבריאות". [