אחרי החילוץ ההרואי של ארבעת החטופים, נפגשנו לשיחה נוקבת עם מי שהיה 'אדריכל ההתנתקות' | הקונספציה לא קרסה
האלוף (מיל') גרשון הכהן מצא עצמו מפקד באחד הרגעים הכי קשים שהיו במדינת ישראל – תוכנית ההתנתקות | הוא, שנולד וגדל בתוככי הציונות הדתית, קיבל את תפקיד עקירת התושבים וגירושם מבתיהם | עכשיו, אחרי שהאסון ברור לכולם, הוא מסכים לדבר על הגירוש והאיוולת | וגם: המבט שלו על 'מבצע ארנון' שהוביל לשחרורם של ארבעה חטופים בס"ד
מאז השבת ההיא אין כמעט יום שאיני חושב על תשעה באב ההוא. היום הארור הזה, שבו נעקרו אלפי יהודים מבתיהם בצל גחמות זרות, בחסות דמיונות ורמייה עצמית, לקול תשואותיהם הנלהבות של אויבינו מבית ומחוץ. עם זאת, אני יודע ומאמין בכל ליבי שאם לא הייתי שם – זה היה נגמר בדם".
המילים הללו יוצאות מפיו של האלוף (מיל') גרשון הכהן בריאיון ל'משפחה'. נראה שהוא נסער מעט. מפקד אוגדה 36 – אחת משלוש האוגדות הסדירות של צה"ל – היה מופקד על ביצוע ההתנתקות, האירוע שפצע עמוקות את החברה הישראלית בכלל ואת אנשי הציונות הדתית בפרט. זאת בשעה שהוא עצמו גדל בערוגות החברה הציונית-דתית ועדיין רואה עצמו אחד מבניה.
המבצע שהצליח
אנחנו פותחים בבשורות המשמחות, אולי מהמשמחות ביותר ששמענו בשמונת החודשים האחרונים. בטח עקבת כמו כל עם ישראל אחר מבצע השחרור המוצלח של ארבעת החטופים בידי כוחות הימ"מ והשב"כ. מה התייחסותך לזה?
"הודו להשם כי טוב. אנחנו יודעים בוודאות שהכל, אבל הכל, בסייעתא דשמיא. ומי שלא רואה את ההשגחה העליונה שעבדה 'שעות נוספות' במבצע הזה – הוא עיוור ממש. היו שם ניסים עצומים ונשגבים. הקב"ה שמר על חיילינו היקרים באופן שמימי מדי מבקשי נפשם.
זו סייעתא דשמיא עצומה, ראינו ניסים גלויים. שחרור החטופים
לצערנו, פקד ארנון זמורה הי"ד שילם בחייו כאשר הסתער בגבורה לעבר המחבלים ומנע מהם לפגוע בחטופים, ואין אנחנו יכולים להרהר אחר חשבונות שמיים, אבל אין ספק שזכינו לראות ניסים גלויים וגם כאלה שנסתרים מאיתנו. על כך יש להודות ולהלל".
ברקע הדיבורים על עסקה, ובייחוד לאור הדרישות שצה"ל ייסוג לחלוטין מהרצועה, חשוב לאלוף גרשון הכהן להדגיש שנוכחות הכוחות ברצועה היא שלמעשה אפשרה את ההישג: "עם כל הכבוד העצום שאני חש כלפי לוחמי הימ"מ והשב"כ שהשתתפו במבצע עצמו, ללא כל ציניות כמובן, יש צורך להעריך גם את כל החיילים הפשוטים שישבו מסביב, וברגע שהעסקים החלו להשתבש הם אלו שהפעילו חיפוי אש אדיר על הלוחמים והם הסיבה היחידה שנמנע אסון כבד. בלעדיהם המבצע הזה היה נכשל, פשוט כך".
איך אתה משווה בין הדשדוש הכללי במלחמה, לבין ההצלחה ההרואית במבצע הזה?
"צה"ל באופן כללי צריך לסגור את הפער בין המבצעים ההרואיים שהוא מצליח להנפיק ולהביא באמצעותם הישגים מדהימים, לבין הדשדוש המתמשך ברמה המבצעית היום יומית. כולנו ראינו שזה חשוב. זה מזכיר לי את דברי התוספתא על מחלוקת התנאים מה הוא הכלל הגדול בתורה. רבי ישמעאל אומר שהכלל הגדול ביותר הוא הקרבת הכבשים של קורבן התמיד בבוקר ובין הערביים. הקביעות, המסגרת היום יומית, היא הקריטית ביותר בשביל שנוכל בעזרת השם להמשיך ולהביא הישגים, להוציא את אחינו ואחיותינו השבויים בציפורני המפלצת החמאסית".
אתה סבור שנראה פעולות נוספות שכאלה, או שמטבע הדברים זה גורם לכך שחמאס יוריד את שאר החטופים אל מתחת האדמה?
"לצערי, סביר להניח שחמאס יעשה הכל בשביל שלא נחזה במבצעים נוספים כאלה, היות שהוא רוצה בהמשך המלחמה עד שמדינת ישראל תסכים לצאת מובסת ופגועה, במקביל לנסיגות נוספות באיו"ש והקמת מדינה פלסטינית. אני מקווה מאוד שמדינת ישראל לא תסכים לכך לעולם, משום שכפי שתכף נסביר, הסכמה שכזו תמיט עלינו חורבן באופן סופי. צריך להתפלל שנזכה לראות ניסים נוספים ולחזק את ידי מערכת הביטחון שעושה ימים ולילות למען השבת הבנים והבנות הביתה".
'לעולם לא עוד'
גם כשהוא מגיע לריאיון במשרדי מערכת 'משפחה' קשה להחמיץ את העובדה שמדובר באיש צבא, מאלה של פעם. נינוחות וקור רוח מחד גיסא, אקדח תחוב בגרב מאידך גיסא. הוא נוסע בג'יפ אימתני, מנוע ישן ותיבת הילוכים ידנית רועשת במיוחד, אבל תוכנת ניווט או דיבורית לפלאפון כמעט הס מלהזכיר. בשביל זה יש משקפת, זיכרון טבעי וכושר התמצאות. אם ממש נצרך, עמוק בתוך תא הכפפות תמצאו מפת דרכים מקופלת.
"יכולת האוריינטציה שטבועה באדם סופגת נזק משימוש קבוע בכל הטכנולוגיות האלה", הוא אומר במורת רוח, בעיניו עוד לא נס לֵחֵָם של הימים שבהם שימש כמפקד טנק צעיר בשריון. "עם זאת, הלוואי שזו הייתה הבעיה שלנו".
בריאיון הוא יגולל את קורות אותם ימים, טרום ההתנתקות, יסביר שניסה לעשות כל מה שיכול כדי למנוע את הנורא מכל. ולמרות זאת "ברגע ששרון נפל ברשת של מערכות הכוח הגלובליות, העוצמתיות בתבל, הוא דהר לניסוי העוועים והגוש נפל. באותם ימים היה זה בלתי נמנע", הוא אומר בעצב, "אך היום אין זה המצב. הרבה בזכות מה שקרה אז, וביתר שאת – בגלל מה שקרה בשמחת תורה תשפ"ד.
"מיום ח' באלול תשס"ה (2005), היום שבו ננעל השער על אחרון המפונים, כל חיי מוקדשים למען המטרה הקדושה הזו: לעולם לא עוד. היֹה לא תהיה!"
פיצול ושמו שרון
גרשון הכהן נולד בשנת תשט"ו (1955) וגדל במשפחה דתית. "סבי למד בישיבתו של החתם סופר בפרשבורג", אומר הכהן, מתרפק על נוסטלגיית העבר. "סבי מצד אימי, הרב נתן גרודז'ינסקי, שינה את שמו לנתן גרדי. הטעם לכך הוא דברי הגמרא בקידושין, שאין גרוע ממלאכת הגרדי והבורסקי, וסבא בענוותו הרבה ראה עצמו כנמוך קומה ושפל רוח, ושאפילו הכי אין עבודה המבזה את בעליה. תמיד הוא אמר שמעשי האדם הם הקובעים, לא דמותו החיצונית. אין כל פלא בכך שהוא אחד ממקימי תנועת המזרחי.
ניסוי ההתנתקות נכשל – ואלו התוצאות. עזתים על רקע טנק שהשמידו בשמחת תורה
"הם היו תלמידי חכמים, אנשים חלוצים שבראש מעייניהם ניצבה תקומת הארץ ועם ישראל. סבי זצ"ל, ששימש כראש המועצה הדתית בירושלים של אותם ימים, היה מתפלל בבית הכנסת 'ישורון' בשערי חסד. היה לו קשר עם הרב שלמה זלמן אוירבך. ברבות הימים אחי קיבל מהרב אוירבך סמיכה לרבנות.
"עודני זוכר את אנשי הרוח, יהודי היישוב הישן, שהסתפקו במועט שבמועט וזמנם היה יקר מפז. אפילו קידוש של שבת ארך עשר דקות בקושי, עד שכולם התפזרו למקומם בזריזות. החוויות שהיו מנת חלקי באותם ימים במחיצתם של אנשים יקרים אלו הותירו עליי רושם עמוק ועז".
כך או כך, למרות שאביו היה ממייסדי ישיבת הר עציון ושאר אחיו תפסו את מקומם בעולם הישיבות של הציונות הדתית, גרשון פנה למסלול צבאי. לאחר שסיים את לימודיו ב'נתיב מאיר' ובישיבת הר עציון התגייס גרשון הכהן לחטיבת הנח"ל ולחם בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. לאחר מלחמת יום הכיפורים עבר הסבה לחיל שריון והחל לטפס בסולם הדרגות. קצרה היריעה מלגולל את שלל תפקידיו לאורך ארבעה עשורים שבהם שירת במדים, ועל כן רק נציין שבשנת תשס"ג (2003) מונה אלוף גרשון הכהן למפקד אוגדת עוצבת הגעש, או בשמה המוכר יותר: אוגדה 36, אחת משלוש האוגדות הסדירות של צה"ל באופן קבוע.
ואז הגיעה ההתנתקות. את מה שהיה שם, כמו גם את החודשים שקדמו למהלך, הוא לא ישכח לעולם.
היום, כשאתה רואה את פירות הבאושים שצמחו מהמהלך המחפיר הזה של עקירת יהודים מבתיהם נגד כל היגיון ביטחוני, אתה עדיין טוען שהוא היה בלתי נמנע. כיצד זה ייתכן?
"בשביל לענות על השאלה הזו צריך לבחון מספר פקטורים משמעותיים.
"נתחיל מאריאל שרון, ראש הממשלה באותם ימים, שעל מצחו מתנוסס אות הקין עד היום.
"מלחמת יום הכיפורים התרחשה בשנת 73' (תשל"ד). ובאותה תקופה שימשתי כקצין אג"ם (אגף מבצעים) בחטיבה 7. מספר שנים לאחר מכן, בשנת 81' (תשמ"א), התחלתי את לימודיי – תוך כדי השירות הצבאי, אך נקראתי חזרה עד מהרה. הסיבה? תכנון מלחמת שלום הגליל.
"חשוב לציין שהמלחמה הזו, שמוכרת יותר בשם 'מלחמת לבנון הראשונה', תהיה הפעם האחרונה שמדינת ישראל תיזום מהלך התקפי על אויביה. מה שמדהים הוא ש-42 שנה עברו מאז והעובדה הזו עדיין תקפה. מאז ועד היום מדינת ישראל לא יצאה שוב למלחמה באופן יזום, כי אם נגררה, בכל פעם, לעימות.
"למעשה, גם מלחמת שלום הגליל לא הייתה אמורה לצאת לפועל לעולם, והסיבה שהיא התקיימה בכל זאת, קשורה למי שהחזיק באותם ימים בכתר שר הביטחון, יהודי העונה לשם אריאל שרון.
"זו הייתה נקודת מפנה קריטית שהשליכה המון על האירועים, כמו גם על הגישה שננקטה בעשרות השנים הבאות, עד ימינו שלנו.
"כפי שציינתי, ב-81' התחלתי לימודים תוך כדי שירות במסגרת הצבאית. הרקע להחלטה היה נעוץ בעובדה שפיליפ טביב, המתווך האמריקאי מטעם ממשל רייגן, הביא לידי חתימה הסכם שסיים את משבר מלחמת האזרחים בלבנון, מה שלכאורה היה סיבה להאמין שנכון לנו שקט מהגזרה הצפונית, אך שרון היה נחוש לחולל 'מזרח תיכון חדש'. אלו היו ימים שבהם רווחה התפיסה היהירה שבידינו לעצב עתיד יבשות, לכונן משטרים ולספסר בעזרת הכוח הצבאי בדעותיהם של מאות מיליונים. מכאן קצרה הייתה הדרך לחפש אמתלה כלשהי לצאת למלחמה.
"אנשים רבים, בהם אנוכי הקטן, כמו גם רבים מהמג"דים, שנמנו ברובם עם חברי התנועה הקיבוצית, סברו שאין זה נכון לצאת למלחמה הזו. אך שרון היה נחוש. לבסוף התוצאה הייתה שמדינת ישראל אכן יצאה למלחמה ב-6 ביוני 1982 (תשמ"ב). ארבעה חודשים בוססנו בבוץ הלבנוני, איבדנו 665 חיילים ושמונה נוספים נפלו בשבי. אומנם תוצאות המלחמה היו בהחלט יבול נאה: גירוש הנהגת אש"ף לתוניס, הקמת צד"ל (צבא דרום לבנון) ופגיעה אנושה בכוחו של הצבא הסורי, אך בטווח הארוך רוב הישגי המלחמה נמחקו. הנהגת אש"ף הוחזרה מתוניס אחר כבוד על ידי לא אחרת מאשר מדינת ישראל, וקרבות הגרילה הובילו למלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה כזכור בנסיגה משפילה של צה"ל מלבנון.
"לאריאל שרון היו זוויות רבות של אותה אישיות. אם תרצו, האנקדוטה הזו, שמקורה בזווית הצבאית-ביטחונית של אריאל שרון שר הביטחון, שופכת אור על אריאל שרון ראש הממשלה בזמן ההתנתקות".
רצו לראות דם
בטרם יחזור גרשון הכהן להשלכות המלחמה שהובילה למשבר בעל אספקטים רבים בין הדרג הפיקודי למדיני, השיחה מתמקדת בטרום ההתנתקות – המפץ שסימן את התחלת חלום הבלהות של טבח שמחת תורה שאירע כשמונה עשרה שנה לאחר מכן.
זה היה יום שחור, הם השתוקקו לראות דם. כוחות הביטחון בפינוי גוש קטיף
"בבואם לדבר על ההתנתקות, אנשים נוטים לאמץ פרספקטיבה שנגזרת מחוכמת הדיעבד, מהסיטואציה הנוכחית, והגם שזה לגיטימי לחלוטין, שלא לומר טבעי, כדאי לצלול ולהבין לעומק את האלמנטים שפעלו לפני 19 שנה וגרמו לאירועים שהובילו לתוצאה הארורה הזו".
לפני שהוא ממשיך מבקש אלוף גרשון הכהן להקדים ולהדגיש היכן הוא היה ממוקם באותם ימים, הן ברמה הטכנית והן ברמה האישית.
לצה"ל, כאמור, יש שלוש אוגדות סדירות באופן קבוע: אוגדה 162 ('עוצבת הפלדה'), אוגדה 98 ('עוצבת האש') ואוגדה 36 ('עוצבת הגעש'), בעוד השאר במילואים. "אנשים חושבים ששרון היה תחמן כל כך עד שהוא דחף לכך שמי שיהיה מופקד, כביכול, על ההתנתקות יהיה אנוכי הקטן, 'האלוף מהציונות הדתית', הבן של ראש ישיבת 'הר עציון', אבל זה רחוק מלהיות נכון", מסביר גרשון הכהן. "האמת היא שהקב"ה הוביל אותי להיות שם. באופן מעשי, צה"ל לא יכול לבצע משימה בסדר גודל כזה בלי אחת מהאוגדות הסדירות שלו. אוגדה 162 בפיקודו של אלוף טל רוסו קיבלה את המשימה של פינוי צפון השומרון, וממילא את המשימה לפינוי גוש קטיף קיבלה אוגדה 36. הדרג המדיני לא היה צריך אותי, אלא את האוגדה".
לא חששו מהעובדה שאתה בן הציונות הדתית?
"חששו ועוד איך", משיב הכהן. "בוגי יעלון, בשלהי כהונתו כרמטכ"ל בשנת 2005 (תשס"ה), נפגש איתי ברמת הגולן. בתוך מספר דקות עלה על הפרק נושא ההתנתקות, והוא לא חסך ממני את חששותיו בנוגע לכך שאני אסרב פקודה. כולם במטכ"ל ידעו היטב את דעתי על העניין, שלא לומר את התנגדותי הנחרצת. בכל הישיבות שנערכו בנושא אני שאלתי אותם את השאלות שהם לא רצו לשאול את עצמם, את השאלות שמנקרות בהיגיון של כל מי שחפץ חיים ולא נתון באשליות.
"אבל זו ההוכחה. ברגע שהם הבינו שלמרות התנגדותי אם זו תהיה ההוראה, אני אבצע את המשימה – לא הייתה בעיה, מבחינתם, להשתמש באוגדה שעליה אני מופקד. בסופו של דבר אני מאמין בלב שלם שהייתה סייעתא דשמיא אמיתית. מבחינתי, מלאכי עליון הלכו לפניי".
מלאכי עליון הלכו לפני מחריבי ההתיישבות? בראש העוקרים אלפי יהודים מבתיהם לקול צהלות המאתרגים למיניהם ועוכרי ישראל?
"אכן", משיב הכהן באופן נחרץ, ומבטו נעשה חודר לפתע. "היו איתי עוד מפקדים שביצעו בפועל את המשימה, כמו אלוף אביב כוכבי, מפקד 'אוגדת עזה' שלימים יהיה רמטכ"ל. הסיבה שמייחסים לי את התואר 'מפקד ההתנתקות' נובעת מכך שבאותו זמן אני הייתי היחיד שכבר הבין מה עומד על כף המאזניים.
"ההתנתקות הייתה ניסוי, והתוצאות כמובן ידועות. עם זאת, בשביל מחוללי הניסוי הנוראי הזה פינוי גוש קטיף וצפון השומרון היה רק ה'סיפתח'. הם קיוו לראות התנעה של תהליך שלם לפינוי כלל ההתיישבות היהודית, שיבוא מכוח האירועים שתגרור ההתנתקות והמסגור שלהם בתקשורת ובדעת הקהל עד כדי ביתוק מוחלט של המשוואה ציונות = התיישבות. משם זה היה ממשיך בכוח האינרציה עד כדי הרמת הכורת על מפעל ההתיישבות כולו.
"בחודשים שקדמו להתנתקות, התקשורת שטפה את המדינה בקמפיין מורעל שטרם נראה כמותו. המתנחל המכופכף בסנדלים, עם הפאות הארוכות והכיפה הרחבה, לצד רעייתו, שצוירה עטוית סחבות ומגדל בבל לראשה – הופיעו בקריקטורות, מערכונים, מחזות ומסעות השמצה ממוקדים. הכל היה כשר בשביל להעכיר ולהשחיר את שמם, להעצים את הניכור הציבורי, את אי השייכות שלהם לשאר חלקי העם.
"כל זה היה הקדימון לתהליך עצמו. מה לא עשו בשביל להביא את המתיישבים אל הקצה. אוי, כמה שהם רצו לראות דם. כמה שיותר דם יותר טוב. האלימות שהפעילו נגדם במערכת אכיפת החוק, דרסו את זכויותיהם בלי הינד עפעף, השפילו אותם עד עפר, ואפילו את מועד הפינוי קבעו ליום תשעה באב. שום דבר לא במקרה. הם קיוו שנשבור את הכלים לחלוטין. עד הסוף. ואם אני, ושאר עמיתיי בני הציונות הדתית ששירתו באותו זמן בצמרת הפיקודית של צה"ל, היינו נוטשים את עמדתנו – הם היו מצליחים במזימתם.
"האירוע היה בוודאות יוצא משליטה, והמשמעות היא שלא היה שום דבר שיכול לעצור את תהליך הדה-לגיטימציה שרקחו עוכרי ישראל. מה נראה לך היה קורה מייד לאחר מכן, כאשר היו באים לפנות את גושי ההתיישבות ביו"ש? אין לך שום דרך להילחם במערכות המשומנות הללו כשבאמתחתך אפס לגיטימציה ציבורית. וזה האסון האמיתי. לשם הם כיוונו, לשם הם חתרו. אסור היה לנו לתת להם את זה.
"בשביל להבין זאת לא צריך להפליג יותר מדי במחוזות הדמיון. הבה נתבונן במה שקרה כאן משך שנה שלמה, בצל הניסיון להעביר רפורמה משפטית על ידי דרג נבחר כדת וכדין. ממשלה נבחרת רוצה לקדם מדיניות, ומגלה שהיא כמו מכונית הנוסעת בלי שאף תחנת דלק תאפשר לה לתדלק אצלה עד שהיא תאפסן את כל התוכניות בבוידעם. וזה כשמדובר ב-64 מנדטים, ממשלת 'ימין מלא מלא', בשיא התמיכה הציבורית לכאורה, ממש בפסגת החלומות.
"ולמרות כל זה, המחנה האמוני נאלץ לגלות את מה שכבר ידוע מקדמא דנא, שיש כאן מאבק נגד מערכות עוצמתיות, מסועפות וגלובליות. הדבר היחיד שקרה באמת בשנה האחרונה הוא הרמת המסך וחשיפת הברדק שמתנהל מאחורי הקלעים, בדיפ-סטייט ששולט כאן שלטון ללא מצרים.
"כלום קשה לשער מה היה עולה בגורל ההתיישבות והמאבק הציוני אם הזוממים הללו היו אכן מצליחים לרוקן לחלוטין את ארסנל הלגיטימציה? מה היה עולה בגורל המדינה אם כתוצאה מכך היינו חיים לצד מדינה פלסטינית במרחק עשר דקות נסיעה מכפר סבא? שבעה באוקטובר היה חס ושלום כאין וכאפס".
לא הוסקו מסקנות!
עומק העקירה כעומק החקירה. אריק שרון, הבולדוזר שחתר להתנתקות ולהרס ההתיישבות
הכהן למעשה ממצב את עצמו, ואת שאר עמיתיו חובשי הכיפות הסרוגות שהשתתפו בביצוע ההתנתקות, כמי שבזכותם האירוע לא יצא משליטה, ובכך נמנעה השלמת תהליך הדמוניזציה שעשו לציבור המתיישבים. המשוואה ציונות = התיישבות (בין השאר) נותרה על כנה.
מדוע אתה חושב שהיה אפשר בכלל לנתק בין המושגים, ומה בעצם השתנה בין אותם ימים לימינו שלנו? מה ימנע מהם לעשות את זה שוב?
"את המשוואה הזו לא המציאה הציונות הדתית. בן גוריון הוא זה שהלחים את המושגים וקבע שהיכן שתעבור המחרשה יעבור קו הגבול. בכלל, אם בן גוריון היה קיים במערכת הפוליטית של היום, הוא היה נחשב 'משיחי' ו'קיצוני' ושאר קיתונות בוז. אבל הוא שאמר מעל בימת הכנסת, בסיום נאומו בעת הצגת חוק הג"א (התגוננות אזרחית, דיון בכנסת ביום כ"ד בטבת תשי"א, ש"ק), את המילים הבאות:
"'ואני רואה בהתפרקות הנפשית והמוסרית הפושה בציבורנו – אויב מספר אחת למדינת ישראל. התפרקות זו מסוכנת לביטחוננו יותר מצבאות האויב. אנו כאילו חיים בגן עדן של טיפשים; משתוללת הוללות בכל חוגי הציבור הוותיק והיא חודרת גם לחוגי העלייה החדשה. התביעות מהמדינה הולכות ומתרבות, והתביעות מעצמנו – הולכות ופוחתות כמעט לאפס. שכחנו כי מדינת ישראל אינה פרה חולבת, אלא שופר המשיח לקבץ גאולים'.
"האם מישהו ב'מפלגת העבודה' של היום, או בכלל במפלגות השמאל, וגם בחלק ממפלגות הימין, מסוגל להגיד מילים כאלה? אלא שהזמנים השתנו. מערכות כוח אימתניות חוללו כאן שינויים, וממילא גם התודעה ההתיישבותית שהייתה נחלתם של חלוצי הציונות בראשית ימיה של המדינה, מכל גוני הקשת הפוליטית, הפכה עם השנים לנושא שהוא כבר לא קונצנזואלי, עד שבימי ההתנתקות רצו להפוך את הגלגל באופן סופי.
"עם זאת, מה שהיה בטרום ההתנתקות לא יכול לחזור על עצמו כעת, והסיבה היא העם. לפני ביצוע הניסוי המעוות הזה, השמאל והתקשורת הצליחו להנחיל בתודעה שהסיבה שחיילים אוספים את חבריהם ההרוגים בציר פילדלפי נעוצה במתיישבים ביישוב נצרים, ונציגי הציונות הדתית של אז לא השכילו להתחבר אל העם שבשדות. עובדה שכאשר חסמו את האוטובוסים מירושלים, גוש עציון וחברון, אנשי נתיבות ושדרות לא הגיעו להפגין במקומם. הם נשארו בבית.
"במצב הזה, כל מי שדיבר נגד ההתנתקות בחלונות הגבוהים היה מקוטלג מיידית כפוליטי ומסואב. בתרחישי 'משחק מלחמה' שהיינו עושים במטכ"ל, הייתי שואל אותם את השאלות שהם ידעו שאין להן תשובה. הם ידעו שביום למחרת, כשיירו טילים לאשקלון, לא נוכל להפציץ בארטילריה את ג'אבליה או להיכנס לבית חאנון, אז הם ענו שאני מדבר פוליטיקה ואין בידך לעשות דבר, היות שהעם לא היה איתך.
"היום המצב הוא הפוך רק בדבר אחד. מערכות הכוח נשארו כמעט במקומן. התקשורת, ההשכלה הגבוהה, מערכת המשפט ופקידי הממשל, כל הדרג שלא נבחר – עדיין בידיהם. אבל העם כבר לא. וזה השינוי העצום, ועובדה שהם לא מצליחים לעשות את הניסוי מחדש.
"וכאן נכנסת הנקודה הקריטית. היות שהם עשו את הניסוי, אך את התמורות שהם קיוו להפיק בזכות מלחמת הדמים הפנימית הם לא הצליחו להשיג, הם הפסידו פעמיים. תוצאות הניסוי הדהדו מיידית, כמעט עשרים שנה אין שקט בדרום, והשיא היה בשבעה באוקטובר. התוצאה? כל סקר שבדק היתכנות למשהו שקשור לשלטון פלסטיני ברצועה, שלא לומר מדינה פלסטינית כללית, נתקל בהתנגדות נחרצת של רוב מוחלט מהעם. אלו עובדות. מנגד, מפעל ההתיישבות ביו"ש ניצל בעור שיניו. מספר המתיישבים הכפיל את עצמו בשני העשורים האחרונים, והתמיכה הציבורית לא מפסיקה לעלות.
"כשאני מסתכל על הנתונים האלה, אני שלם עם הבחירה שעשיתי. אני יודע שעשיתי נכון, ותוכיח הרוח הגבוהה ששורה על העם ועל חיילי הצבא שנלחמים בעוז בצוררים המתועבים הללו, למרות כל הניסיונות הנואשים להנחיל תבוסתנות ודה-מורליזציה בקרבנו.
"דרך אגב", מוסיף גרשון הכהן, "התהליך הפנימי שבתוך הצבא היה בעיצומו במהלך ההתנתקות. הרי במלחמת לבנון השנייה קיבלנו את תנועת המחאה 'ארבע אימהות' (תנועת מחאה שהוקמה בשנת תשנ"ז – 1997, בעקבות אסון המסוקים, על ידי תושבות ותושבי הגליל העליון ומשפחות חיילים ששירתו בלבנון, במטרה לגרום ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון שבדרום לבנון. ש"ק), שהייתה תוצאה ישירה של המשבר שנולד במלחמת שלום הגליל בין הדרג הפיקודי והמדיני לבין העם עצמו.
מה שהיה לא יהיה שוב. צה"ל ברפיח השבוע
"עם זאת, כשהחלה האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מספר שנים לאחר מכן, תוך שצה"ל פתח במבצע 'חומת מגן', כבר לא ראינו מחאות כאלה מתרוממות. זה לא סתם. אם נתבונן בנתונים הדמוגרפיים של מבנה היחידות בצה"ל, הרי כשאני הייתי מ"פ בגולני היו תשעים אחוזים מבני ההתיישבות העובדת ובודדים מבני הציונות הדתית, ואילו בראשית שנות האלפיים שלושים אחוזים הם בני הציונות הדתית, שלושים אחוזים נוספים מהפריפריה, השאר עולים חדשים ורק עשרה אחוזים הם בני ההתיישבות העובדת, קרי הקיבוצים. מדובר בשינוי דרמטי שאם היינו גודעים אותו באיבו בזמן ההתנתקות – שאר הרוח שאנו חוזים בו כעת לא היה קיים".
אתה מציין את השינוי שנעשה בעם, אך מי שנמצא בנקודות המפתח עדיין מנסה למשוך לכיוון שממנו רצינו כל כך לברוח.
"זה די ברור שמערכות הכוח האלה עדיין רחוקות מלהיות מובסות. רוב מי שאוחז היום בנקודות המפתח במדינה, אם תדבר איתו על מושגים, כמו גאולת ישראל, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית – יחטוף שבץ. אצל האנשים הללו האמונות והפנטזיות הן ברמה של דת ממש. אבל אנחנו רואים מול עינינו את חוסר היכולת של מהנדסי תודעה וקמפיינרים להזיז את העם עצמו, כי זה כבר גדול עליהם. הספיקה לנו פעם אחת.
"בשני העשורים האחרונים אנחנו נמצאים בתהליך שאפשר לכנות אותו 'צומת דרכים'. מי שיכריע בסוף את עתיד המדינה ואת הכיוון שכולנו נלך אליו – יהיה העם, האנשים הפשוטים והרגילים, ומי שיצליח להתחבר אליהם. אסור לנו לנתק את הקשר, וחייבים לשמור אותו כך. אחרת הגווארדיה שמחוברת למערכות הכוח הגלובליות תצליח לנתק את הווי המדינה מהזהות הלאומית שלנו ותהפוך את מדינת ישראל לסניף של מנהטן וברלין.
"שאלת: האם אני חושש שזה יקרה שוב? אשרי אדם מפחד תמיד. אך אני די בטוח שהמצב מאוד שונה, והמציאות תוכיח. שרק ימשיך כך.
"אני מקווה שנשכיל להבין עם מי ועם מה אנחנו מתמודדים. עשר שנים לאחר ההתנתקות, כאשר השתחררתי סופית משירותי בצה"ל, הוזמנתי לפגישה עם ראשי מועצת יש"ע. טענתי בפניהם שהם לא עשו מעולם חקירה אסטרטגית מדוע זה קרה. מה היו תנאי היסוד, מה הייתה הבעיה בדרך, בביצוע המשימה, מדוע כשלנו בהגנה על הגוש. זו הרי עובדה. אני חושב שלמדנו את הלקח מאז, ותמיד יש צורך להתמיד ולהחכים עוד".
לא רק נתניהו
אם השינוי שהצבעת עליו כה נוכח, איך ייתכן שממשלת הימין מלא-מלא לא הצליחה להעביר אפילו לא פרומיל קטן ועלוב כמו עילת הסבירות, שלא לדבר על חוק גיוס, תקציב (בקושי), מינויים ורפורמה מלאה, מאן דכר שמיה.
"לצערי התהליכים לא הבשילו. מאז ומעולם אנשי ההתיישבות ביכרו את הדרך הערמומית והנסתרת מן העין לעומת הפומפוזיות. אין שום דרך אחרת להסביר את זה. אומנם חברי הממשלה וחלק ניכר מהציבור חשב שהמערכות האלה כבר כמעט גוססות, שהבשילה העת לתת את ה'נוקאאוט' הסופי ולחולל מהפך בן לילה, אך המציאות טפחה על פניהם. הדקלרטיביות והדורסנות הובילו לאיחוד מהיר של כוחות שמזמן לא נראו יחד ושאיש לא חשב שיוכלו להתאחד, מאחר שהם כבר היו בהתפוררות ארוכה ומתמדת. עובדה שהגענו עד הלום.
"אך אנחנו עוד רחוקים מהשלב הזה שנות אור. כדאי בהחלט להתמיד בגישה שמבכרת את התוצאה בפועל, גם אם היא לא תמיד טקסית ומפוארת לעיני כולם, מאשר להתנגש חזיתית על זוטות.
"זו לא בושה להודות שהצד השני מחובר למערכות כוח מפלצתיות ואילו אנחנו מחוברים לעם. וזה חוזר לתחילת שיחתנו. בימים שלפני ההתנתקות, כשעמדתי על פרשת הדרכים, ליבי נקרע בקרבי, אך הלכתי עם השכל. הבנתי שאני מעדיף שהתהליך ימשיך ושהללו לא יצליחו להסיג את הספינה לאחור, מאשר ללכת 'אול אין' עם הראש בקיר ולצאת קירח מכאן ומכאן. הרגשתי שזו חובתי כלפי שמיא, כלפי עם ישראל, לא פחות. וזו המלצתי לכל מי שנמצא בגשר הפיקוד המדיני ובכלל: גם כשרואים תהליכים שממשיכים ומתהווים, החיפזון הוא מהשטן. נראה לי שאין צורך להוסיף".
הקולר תלוי בצווארם. מחאת קפלן
מה אתה חושב על קמפיין 'אתה הראש אתה אשם'? בתור איש צבא, אתה מאשר את הטקסטים הללו?
"זה ברור שללא ההתנתקות עצמה, התחמשות חמאס, ייצור הנשק וההתארגנות הצבאית, כפשוטו, שקמה ברצועה – כל זה לא יכול לקרות. עם זאת, העובדה שצה"ל עמד ביום שבעה באוקטובר חסר אונים קשורה למה שקרה אחרי ההתנתקות. אבל, וכאן מגיע אבל גדול: אם נתניהו היה יוצא למלחמת חורמה בעזה בעשרים השנים שטרום שבעה באוקטובר, לא היה לו שום גיבוי. לא לאומי, לא מדיני – אירופה וארה"ב היו סוגרות עלינו מייד והציבור היה שולח אותו לביתו במחאות זועמות משני הצדדים.
"שאף אחד לא יספר סיפורים אחרים. מלבד קומץ אנשים, בעיקר חובשי כיפות סרוגות, איש לא ראה בחמאס איום קיומי שאפשר לשלם מחיר דמים כבד כמו שאנחנו משלמים כעת כדי למגר אותו, שלא לדבר על אשראי בין־לאומי, שאם למרות שבעה באוקטובר אנחנו עומדים כעת במצב כזה, איך אפשר לחשוב שלפני כן יכולנו לעשות משהו.
"ואלה לא דמיונות", ממשיך גרשון הכהן, וניכר שהנושא מרתיח אותו. "ביוני 2023, לפני שנה בדיוק, צה"ל יצא למבצע 'בית וגן' ברחבי ג'נין. היוזמה הייתה של מפקד האוגדה, ששכנע את הרמטכ"ל. מה אומרים ישר ארגוני 'מחאת קפלן' לרמטכ"ל? 'יצאת למבצע כדי להגן על שיקוליו הפוליטיים של ראש הממשלה'. עם כל הכבוד, אנחנו מוקפים באנשים שנראה לעיתים שדעתם נטרפה עליהם מרוב שנאה ודמוניזציה. יהיה נחמד אם יחסכו מאיתנו את סיפורי האגדות של מה היה צריך לעשות לפני כן, כאשר הם בעצמם לא היו נותנים לזוז כאן מילימטר.
"אולמרט בעצמו מספר בספרו כיצד במבצע 'עופרת יצוקה' הוא ביקש למגר את חמאס, ויהא המחיר אשר יהא, תוך שיוקם שלטון בינלאומי ברצועה. מי שהתנגד היה שר הביטחון אהוד ברק. למה ברק התנגד? כי הוא מבין שהוא נכנס לאירוע קשה וארוך, אירוע שאתה יודע איך אתה מתחיל, וליטרלי אתה לא יודע איך אתה יוצא ממנו. בעברית קוראים לזה פחד, ואני עושה איתו חסד. 400 אנשי ביטחון חתמו בריש גלי איך ההתנתקות תיטיב עם ביטחון ישראל באופן דרמטי. אני יכול להמשיך כאן עד מחר ולהצליף בקמפיין השקרי והמתועב הזה בעובדות שהחבר'ה הללו מנסים להשכיח בכוח. שיחסכו את זה מאיתנו בבקשה.
"אנחנו כבר שנה וחצי בתהליך, במערבולת שניכרת לעין כל, וזו יד ההשגחה העליונה. אין ספק שבוקר שמחת תורה הוא חלק מאותה יד אלוקים שהכתה בסנוורים את כל מי שיכול למנוע זאת בפן האנושי. ויכלו למנוע את זה ועוד איך. יש דברים שאנחנו לא נבין. מי כמוני יודע שזה לא כוחי ועוצם ידי, אלא שבאמת יש מרחבי חולשה ענקיים, והסתלקה מאיתנו הסייעתא דשמיא. הקב"ה מדבר אלינו, וזה מביש לראות שלמרות כל זאת, יש כאלה שמוכנים לשרוף את המדינה".
ובכל זאת, אתה סבור שראש הממשלה חף מטעויות?
"הסיכון הגדול ביותר הוא שארה"ב ואירופה יכפו על מדינת ישראל מדינה פלסטינית. מדובר בסיכון קיומי דה-פקטו, ומה שאִפשר לראש הממשלה לעמוד בלחצים שלהם בסוגיה הזו היה העובדה שחמאס קיים בעזה. זו עובדה. עם זאת, כל מדיניות ממצה את עצמה לבסוף ואולי כאן הייתה הטעות של נתניהו. ברגע שנחתמו 'הסכמי אברהם' נוצר בעצם רכיב חדש ברצון של חמאס להילחם בנו, והיה צורך להתכונן לכך בהתאם. אבל זו תמיד חוכמת הבדיעבד, ואני לא בטוח בכלל שכל הצקצקנים והצעקנים האחרים שזועקים בגרון ניחר היו פועלים טוב יותר באופן כללי.
"צועקים קונספציה. נשברה הקונספציה. סליחה? למדו כאן משהו? לא למדו כאן כלום. אנחנו כל הזמן בקונספציה, כמעט כולם, ודאי במערכת הביטחון ובחלקים נרחבים במערכת הפוליטית. היו בקונספציה ונשארו בקונספציה, וממש לא רק נתניהו. אז במטותא".
אתה חושב שראש הממשלה מנהל את המערכה הזו באופן משביע רצון?
"כמובן שיש שאלות שצריך לשאול. ישנן תמיהות רבות שזקוקות למענה. אבל באופן כללי אני מעריך בזהירות שהמערכה מתנהלת היטב. זו מערכה סבוכה מאוד, והכוחות שמתערבלים כאן הם מעל ומעבר לכל דמיון. אך בשורה התחתונה אפשר לראות בחוש שהקב"ה מלווה את החיילים שמחרפים את נפשם ומסייע בעדם, בתנאים בלתי אפשריים, להגיע להישגים אדירים. הלוואי שרק ימשיך".
אלוף גרשון הכהן מבקש לסיים בדבר תורה. "כתוב בחומש שמות שבני ישראל עלו 'חמושים' מארץ מצרים. החתם סופר בפירושו לתורה אומר שכוונת הכתוב היא שהם היו חמושים ממש, ובאה התורה להדגיש שלמרות שהיו חמושים מכף רגל ועד ראש לא היה בכוחם להילחם, היות ששרתה עליהם רוח העבדות. מסיבה זו אמר להם הקב"ה: אני אילחם לכם ואתם תחרישון. ואילו במלחמת עמלק, שם כבר אמר הקב"ה: 'קח לך אנשים וצא להילחם בעמלק'.
"עיקר העיקרים הוא הרוח. המהות הפנימית. הנשמה של העם שלנו מתפרצת החוצה כעסיס הרימון. אלו מושגים גבוהים ששייכים רק בעם ישראל, ואני מקווה שנמשיך כך. כוחנו באחדותנו ולא ח"ו להפך".
