אופנוע שמביא עימו תעלומה שבועית בארגז, טכנאי מקררים שקורע המחאות לגזרים, עשרה שקלים ליום – צדקה לישועתו של חבר, לחם וביצים שנקנו כצדקה – כפתיחה טובה של יום חדש, ועוד. | לקראת יום הזיכרון, יעלו לזיכרון המוני המעשים הטובים שנעשים גם על ידי אותם אלו שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות. | אנשים טובים באמצע הדרך
חרדת קודש שלא מעלמא הדין אופפת את בית המדרש הגדול של חסידות צאנז בנתניה. היכל התפילה הגדול על כל מבואותיו והגלריות המתווספות אליו גדוש אלפי חסידים, אבל בבית המדרש נשמע רק קול דממה דקה.
לשעה הזו, השעה הנשגבה ביותר של יום הדין, ממתינים החסידים בכיליון נפש כל השנה. בעוד שעה קלה ינסרו קולות השופר את חללו של בית המדרש ואת הלבבות, אבל לפני כן יעלה הרבי לדרשה הקבועה שנאמרת מול ארון הקודש בשעה המרוממת הזו.
עיקרה של הדרשה הזו הוא לימוד זכות עצום על כלל ישראל, במטרה שדברי הסנגוריה יסכרו את פיות המשטינים והמקטרגים בשמיים, ובורא עולם יֵשב על כיסא הרחמים.
הרבי עומד, עטוף בטליתו, עיניו זולגות דמעות כמים והוא מונה את כל התלאות שעברו במשך השנה האחרונה על עם ישראל. את כל החולאים הקשים, ייסורי העניות ויתר הצרות השוטפות כנהר. לבסוף, המסקנה היא שגם אם חטאו, הכל בשל אורך הגלות וריבוי הצרות.
למעשה, מדובר במנהג קדום מקדמת דנא שבו נהגו אדמו"רי צאנז לפלפל בדינם של ישראל ולהוציא לאור משפטם, כשכל המטרה היא ללמד עליהם זכות כדי שגם בשמיים דינם ייגזר לטובה בשעת הדין, בבחינת 'מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא'.
הדרשות הללו, שעיקרן לימוד זכות על ישראל, נאמרות בשני ימי ראש השנה, ולעיתים רק באחד מהם. אבל לא רק בשעה שלפני התקיעות משתדלים דרי מטה להצטרף למלאכים דרי מעלה המביאים את זכויותיהם של ישראל; גם דברי התורה הנאמרים בשולחנות החג רצופים בדברי סנגוריה ולימוד זכות.
זו הדרך להמשיך ישועה. כשבארץ מגלגלים זכות, גם בשמיים שומעים את הדברים ומוציאים את דינם של ישראל לאור, לטובה ולברכה.
ומי שרוצה ללמד זכות, כמאמר החפץ חיים, לא ייסגרו בפניו השערים.
גם אנחנו הקטנים, נתאמץ לקראת היום הקדוש להיות מגלגלי זכויות. אין צורך בפלפולים ולא בחיפוש מעמיק, כי כל היהלומים הללו מתגלגלים בראש כל חוצות. יכלו כל דפי העיתונים ואנחנו אפילו לא נתחיל לפרט את כל מעשי הצדקה והחסד, הדקדוק במצוות והמעשים הטובים של בניו אהוביו של המקום.
בכתבה הזו בחרנו להעלות על נס דווקא את המעשים הטובים של יהודים שרחוקים מתורה ומצוות, חלקם אפילו מקיימים אורח חיים חילוני, אבל לב יהודי חם פועם בקרבם לצד הערכה גדולה לתורה וללומדיה.
הם לא מסתפקים ברגשות ערטילאיים, אלא גם ובעיקר מתרגמים זאת לשפת המעשה. זה המוטו של הסיפורים הללו, שכולם אמיתיים שאירעו במציאות. כמותם יש בוודאי אלפים ורבבות, רק צריך לפקוח עיניים ולשים לב, להתכופף ולאסוף אותם ולהמליץ טוב על כלל ישראל. שיעלו לזיכרון ביום הזיכרון.
תעלומה מעבר לדלת
נהמה שקטה של אופנוע מתרחק. זה היה הקול היחיד שהצליחה מרים לשמוע בחשכת הלילה. שלוש לפנות בוקר, הרחובות דוממים. כולם מזמן הלכו להחליף כוחות לקראת יום השישי שיגיע בעוד שעות ספורות, ורק היא כאן בתפקיד הבלשית, מנסה להתחקות אחרי המשלוח המסתורי.
התעלומה קנתה לה שביתה במוחה ובליבה במשך שבועות ארוכים, מאז החל הכל, ביום שישי סוער וגשום. היא פתחה את הדלת בבוקר כדי להוציא את הילדים למוסדות החינוך וראתה את הארגז הגדול ניצב על המפתן.
בתחילה הייתה בטוחה שמישהו טעה בכתובת והציב לפתחה משלוח שלא היא הזמינה. היא אפילו חששה מעט מהתוכן העלום של הארגז הסגור. בדקה מכל הכיוונים, אולי יש עליו שם או כל פרט מזהה אחר שישפוך אור על התעלומה של זהות השולח, אבל הארגז היה חף מכל כיתוב.
היא ניסתה לחשוב מי יכול לעמוד מאחורי הארגז הזה, אבל לא הצליחה להיזכר בשום משלוח שהיה אמור להגיע לביתה. גם בעלה שהגיע בתוך דקות לא הצליח למצוא פתרון לתעלומה.
"אחרי היסוסים ולבטים רבים החלטנו לפתוח את הארגז", מתארת מרים. "היו שם שש חלות טריות, בקבוק יין, מספר בקבוקי שתייה קלה, עוגות ארוזות וממתקים לילדים. בקיצור, ערכה בסיסית לשבת בהכשרים המהודרים ביותר וממיטב החברות.
"ניסינו לדלות ממעמקי הארגז פתק או רמז כלשהו באשר לזהות השולח, אבל גם כאן נתקלנו בחומה בצורה. ניסינו לבדוק אם יש מישהו מהשכנים שארגז כזה חונה ליד דלתו – והתברר שהיינו היחידים".
להפתעתה של מרים, חזר המשלוח המוזר לפקוד את דלתה גם ביום שישי הבא. "המצרכים היו זהים, פחות או יותר. אולי חטיף שונה במעט, או עוגת טורט במקום שמרים. אבל בדומה למשלוח הראשון, גם השני היה ללא כל סימני זיהוי".
בשבוע שלאחר מכן חזר המחזה על עצמו, ואז החליטה מרים לברר בצורה ישירה מי עומד מאחורי מפעל החסד שהגיע עד דלת ביתה. "החלטתי להישאר ערה כל ליל שישי ולתצפת על הכניסה לבית", היא משחזרת. "פשוט ישבתי מול החלון הפונה לכניסה הראשית לבניין וערכתי תצפית. שמורות עיניי חישבו להיעצם, אבל אני הייתי ממוקדת מטרה".
בשלוש לפנות בוקר שמעה מרים אופנוע מתקרב לבניין. ממרום הקומה הרביעית היא הצליחה לראות צעיר לבוש מכנסי ג'ינס משופשפים ומעיל רוח שחור, נעול נעלי ספורט לבנות וחבוש קסדה מוציא מחלקו האחורי של הרכב הדו גלגלי ארגז מוכר ונכנס עימו במהירות לבניין. היא מיהרה לדלת והבחינה בצעיר המתרחק.
"בתוך שנייה פתחתי את הדלת וקראתי לצעיר שיעצור. 'מי אתה? ממי המשלוח?' שאלתי בקול. הצעיר קפא לשנייה על עומדו, אבל מייד המשיך לרדת במרוצה כשהוא מפטיר: 'שיהיה לכם לבריאות. שבת שלום'.
"בשבוע הבא שוב המתנתי לו. אבל השעה שלוש לפנות בוקר חלפה, וגם השעה שאחריה, ולא היה זכר לאופנוע. רק בחמש וחצי לפנות בוקר שוב הגיח האופנוע בנהמה שקטה. הפעם הייתי זריזה יותר והמתנתי לו בדלת פתוחה.
"כשראה אותי עומדת הוא נרתע לרגע, אבל מיהר להניח את הארגז בלי אומר ודברים. 'מי אתה?' שוב שאלתי לעבר גבו המתרחק, אבל שוב הוא סירב לענות, רק הפטיר ברכת 'שבת שלום'".
עם המידע הזה הגיעו מרים ובעלה לרב השכונה. הם סיפרו לו על המשלוח המוזר שמגיע לביתם בידי צעיר שחזותו מתאימה לאדם שאינו שומר מצוות, והוא מסרב בכל תוקף להזדהות או לספר מי עומד מאחורי התרומה.
הרב פסק שלמרות סימני השאלה משפחתה של מרים יכולה להשתמש במוצרים, בשל העובדה שהם מגיעים ארוזים ובהכשרים מהודרים. הוא חיווה את דעתו שאולי מדובר ביהודי שרוצה לתת צדקה בסתר, ואם הוא רוצה להישאר חסוי, המצווה שלו גדולה אף יותר.
"בינתיים עברו שנתיים, והארגז נמצא בפתח הבית בכל יום שישי בבוקר", מסכמת מרים. "עדיין אין לי קצה חוט במה מדובר. במשך הזמן שחלף ניסה בעלי לברר בעדינות אם אנשים בשכונה מקבלים אף הם משלוח כזה, אבל הוא לא הצליח לקבל תשובה חיובית.
"ייתכן שמדובר במישהו שמכיר אותנו באופן אישי, או אולי במישהו ששמע עלינו מאדם אחר. כך או כך, אנחנו מתפללים תמיד שזכות הצדקה תעמוד לזכותו של התורם האלמוני".
לא הכל כסף
כשהמקרר בביתה של תרצה פצח בשביתה, היא חיפשה בנרות טכנאי אמין. חברה טובה המליצה לה על רפאל, מקצוען בתחום שמגיע במהירות לכל קריאה. תרצה התקשרה, ורפאל ענה מייד, הבטיח לבוא בעוד כמה שעות.
הטיפול אכן היה מקצועי. רפאל התגלה כאחד שמבין היטב במקררים. הוא עבד בצורה יסודית, פירק את המקרר לגורמים, ולאחר הדיאגנוזה והצעת המחיר הוא החל לעבוד. אחרי שעה תוקנה התקלה. תרצה הייתה מרוצה ושילמה לרפאל את הסכום שנקב בו, סכום פעוט יחסית לעבודה.
אחרי חודשיים שוב הכריז המקרר על עיצומים, ותרצה מיהרה להתקשר לרפאל. הוא הגיע במהירות, והודיע לה שמדובר בחיישן ההפשרה ששבק חיים. הוא החליף אותו בחלק חלופי, והפעם דרש רק את התשלום עבור החיישן. כשפנה ללכת הודיע רפאל לתרצה שהוא זמין לכל בעיה אם וכאשר תתרחש.
"הפעם השלישית שהמקרר התקלקל הייתה אחרי שנה", היא נזכרת. "כבר היינו לאחר תקופת האחריות של התיקונים, אבל רפאל הגיע במהירות כמו תמיד. הוא טען שלא ייקח תשלום על התיקון, מכיוון שכבר שילמנו על המקרר הזה די והותר. זאת על אף שמדובר במקרר ישן, בן עשרים שנה".
"הכסף זה לא הכל בחיים", אמר רפאל. "נכון שאנחנו עובדים כדי להתפרנס, אבל אני חושב שראוי לבוא לקראת הלקוחות. גם כשתמה תקופת האחריות וגם כשמדובר בחלק שאין עליו אחריות".
רפאל ארז את כלי עבודתו, אבל תרצה הרגישה לא נעים. היא בכל זאת ביקשה לשלם עבור העבודה, ובעיקר עבור הביקור, שעליו מקובל לשלם בנפרד ללא קשר לעבודה שבוצעה. אבל רפאל סירב לקחת תשלום.
"כשראיתי שהוא מסרב, פשוט לקחתי המחאה וכתבתי עליה את הסכום שדרש רפאל בפעם הראשונה", היא מתארת. "הגשתי לו את ההמחאה, אבל הוא לא הסכים לקחת.
"'במקרה של המקרר הזה אני ממש לא מרגיש שמגיע לי תשלום', הוא אמר לי. 'אבל גם כשהתשלום מתבקש בהחלט, אם אני רואה שמדובר בבית שמתגוררת בו משפחה ברוכת ילדים או משפחה דלת אמצעים, אני פשוט קורע את ההמחאה מייד כשאני יוצא מהבית. הכסף זה לא הכל בחיים', אמר ופנה ללכת.
"טכנאי פשוט, אפילו לא נראה שומר מצוות, אבל יהודי בלב ובנשמה".
עימו אנוכי
ועדיין בדיני ממונות, הקשיבו לסיפורה של דבורה, מזכירה שעובדת באחד מוועדי הצדקה הגדולים בארץ.
"ביום בהיר אחד התקשר אלי מישהו ממספר חדש. בדרך כלל אנחנו כבר מזהים את מספרי התורמים הקבועים, אבל כאן היה מדובר במישהו לא מוכר.
"הוא ביקש לתרום סכום של ארבע מאות שקלים במשך ארבעים יום, כך שבכל יום יופחתו לו מהחשבון עשרה שקלים. זו בקשה נפוצה יחסית, ומבחינה טכנית יש אפשרות כזו. הגבייה מתבצעת בכרטיס אשראי אחת לחודש, אבל אנחנו יכולים לחייב את הכרטיס מדי יום ביומו בסכום שהתורם קבע מראש".
התורם שמעבר לקו מסר למוקדנית את פרטי האשראי. כנשאל על השם שלו שהוא רוצה למסור כדי שרבני הקופה יתפללו עליו, הוא מיהר להבהיר שהוא לא רוצה בכך.
"תרמתי את הכסף לזכותו של חבר שלי מהעבודה", הוא סיפר. "הוא כבר נשוי כמה שנים טובות – ועדיין לא זכה לילדים. לאחרונה הוא סיפר לי בכאב על הטיפולים הקשים שהם עוברים, טיפולים שהם אתגר כלכלי ורגשי לא פשוט. לדבריו, הם מוכנים לעבור את כל הסבל והייסורים ובלבד שיזכו לילד, אבל הרופאים לא נותנים להם הרבה סיכויים.
"אחרי השיחה הזו הרגשתי שהלב שלי לא יכול להכיל את הצער שלו. אני לא אדם דתי, אבל יהודי מאמין. כשחזרתי מהעבודה, לפני שהגעתי הביתה, סרתי לבית הכנסת בשכונה שלי, מקום שאני מתפלל בו לפעמים, בעיקר ביום כיפור.
"המתנתי לסוף התפילה וניגשתי לרב. רציתי לדעת איך אני יכול לסייע לו, האם יש סגולה או תפילה או כל משהו אחר שיכול לפתוח לו את הדרך לישועה.
"הרב שמע אותי בסבלנות ואמר שיש סגולה ידועה בשמו של כ"ק האדמו"ר רבי שלמה מזוועהיל זי"ע להתפלל במשך ארבעים יום, ועדיף גם לתת צדקה מדי יום ביומו נוסף על התפילה. שאלתי אותו איך אפשר לעשות זאת, והוא יעץ לי לתרום לאותה קופת צדקה ולבקש שסכום התרומה ירד מדי יום.
"התקשרתי אליכם כדי למלא את החלק הזה של הצדקה", סיים אותו יהודי, "את החלק של התפילה אני משתדל להשלים בעצמי באמירת תהילים, כפי שיעץ לי הרב. אני מבטיח בעזרת השם שכאשר החבר שלי ייוושע, אתקשר להודיע לכם".
בשביל המשמעות
רונית היא דוברת של ארגון וולונטרי המיועד לציבור הכללי. הארגון שלה עוסק בסיוע למשפחות במצוקה על ידי תיווך בין מתנדבים לנזקקים.
התקשרתי אליה לצורך קבלת מידע, והיא עזרה לי בשמחה, מכל הלב ממש. כשאמרתי לה שהיא נשמעת לי מוכרת, היא ניחשה בהצלחה במה מדובר.
"בעבר הייתי דוברת של משרד ממשלתי גדול". היא הזכירה את שמו, אבל התחננה ממש שלא אפרסם זאת. "התחלתי כעוזרת לדוברת, אבל במשך השנים הצלחתי שם מאוד והתקדמתי לתפקיד בכיר: הדוברת הראשית של המשרד.
"נהניתי מאוד מהעבודה, הייתי שותפה לדיונים חשובים של אישים מובילים, מקובעי המדיניות במדינה. הכל היה מושלם ממש, עד שיום אחד התקשרה אלי מנהלת אותו ארגון וביקשה לברר דבר מה.
"עזרתי לה ככל יכולתי, והיא סיפרה לי על הפעילות של הארגון. בדרך אגב היא ציינה שהם מחפשים דובר או דוברת, ושאלה אותי אם אני מכירה מישהו שיכול להתאים לתפקיד. הודעתי לה שאחשוב על כך ואם יעלה לי רעיון אהיה איתה בקשר".
בימים הבאים מצאה רונית את עצמה חושבת הרבה על אותו ארגון ומנסה להתאים לו איש יחסי ציבור. אבל כל האנשים שאליהם פנתה היו מסודרים בעבודה.
"פתאום מצאתי את עצמי מסבירה שוב ושוב עד כמה מדובר בארגון חשוב, עד כמה הוא נצרך במציאות הישראלית, ועד כמה מדובר בעבודת קודש ללא תמורה.
"בשלב כלשהו שמע בעלי את השיחות הללו ושאל אותי כבדרך אגב: 'אם את חושבת שזה ארגון חשוב כל כך, מדוע שלא תעבדי בו בעצמך?'"
זה היה הרגע שבו נפל לרונית האסימון. היא הבינה שהוא צודק, אבל התקשתה מאוד לקבל את הרעיון.
"היו לי משרה יוקרתית, סיפוק עצמי ובעיקר משכורת גבוהה. ידעתי היטב שבאותו ארגון וולונטרי לא משלמים כך, ובעצם אין שם מקום להתקדם. אבל מהצד השני של המטבע הייתה התחושה שהנה, יש לי הזדמנות לעשות משהו טוב לנשמה, לסייע לארגון שעוזר לאנשים רבים כל כך ולקחת חלק פעיל בזכויות שלו.
"אחרי היסוסים ולבטים רבים החלטתי לבדוק אפשרות של שילוב שני התפקידים: להמשיך ולעבוד באותו משרד ממשלתי, אבל במקביל לעשות את העבודה של אותו ארגון בזמני הפנוי.
"הערכתי שלא מדובר בעבודה סביב השעון, והצעתי את עצמי למשרת הדוברת. הנציגה ששוחחתי עימה שמחה מאוד, ומבחינתה הייתה אפשרות לשלב בין שני התפקידים".
אחרי חצי שנה התברר לרונית שהיא צריכה לבחור בין הכסף לרוח; בין הקריירה לתחושת הסיפוק העצמי. "העבודה בארגון הוולונטרי הלכה וגדלה", היא מסבירה. "זה קרה בד בבד עם התפתחותו של הארגון: הקמת מחלקה שמגייסת כספים בחו"ל לצד הגדלתה של המחלקה הקיימת לגיוס כספים בארץ באופן מסיבי.
"מצאתי את עצמי עובדת עבור הארגון עד השעות הקטנות של הלילה, אבל לא היה די בכך. היו זקוקים לי גם בשעות היום, רצו שאשתתף בישיבות ובדיונים וגם בקמפיין, ואני נקרעתי בין שני התפקידים".
בסופו של דבר, אחרי לילות לבנים רבים, הגיעה רונית להחלטה הסופית. "הודעתי למשרד שעבדתי בו על סיום תפקידי ונכנסתי למשרה השנייה בשתי רגליים", היא מתארת בפשטות. "אומנם הם באו לקראתי והגדילו לי את המשכורת, אבל עדיין מדובר בסכום נמוך משמעותית בהשוואה לעבודתי הקודמת, שלא לדבר על התנאים הסוציאליים החסרים.
"הכל נכון, אבל מבחינת תחושת הסיפוק שיש לי אני מרגישה שעשיתי את הדבר הנכון והטוב ביותר. בכל בוקר אני קמה בתחושה שיש לי תפקיד משמעותי בעולם, והולכת הביתה בהרגשה שהיום שלי נוצל לדברים חשובים".
לחם מן השמיים
הרה"ח ר' אשר קובלסקי שליט"א הביא לפני מספר חודשים סיפור מדהים ששמע מבעל המעשה. הכל החל בבוקר בהיר אחד, כאשר נהג אוטובוס שעובד בקו מבית שמש לירושלים הקדים להגיע לעבודתו. הוא ביקש לנצל את הזמן שנותר לו כדי לפתוח את היום במעשה טוב.
הוא ירד מהאוטובוס, ניגש למכולת הסמוכה ורכש שם שתי כיכרות לחם ושתי תבניות ביצים במטרה להעניק אותן למשפחה נזקקת. למה ומדוע בחר הנהג דווקא בפריטים הללו קשה לדעת, אבל סיומו של הסיפור מעיד על ההשגחה הפרטית שליוותה את בחירתו.
רק לאחר שהמצרכים היו בידיו, נזכר הנהג שהוא לא מכיר איש בבית שמש כדי להעניק לו את משלוח המנות. לדפוק על דלת של משפחה מזדמנת לא בדיוק התחשק לו, ורגע לפני שיצא לו האוויר מהמפרשים – הוא נזכר בידיד מימי נעוריו שמתגורר באזור. עד מהרה הוא בירר את הכתובת של אותו חבר וגילה להפתעתו שהוא גר ממש בבניין הסמוך.
הנהג נקש על הדלת, ובעל הבית פתח אותה, נדהם כולו. "מה לידידי בביתי?" הוא התפלא. "לכבוד מה משלוח המנות שבידיך?" הנהג התחיל לספר שבדיוק היום הגיע מוקדם לעבודה, בדיוק עלה בדעתו לעשות מעשה חסד, בדיוק נקרתה מולו חנות מכולת, ובדיוק החליט לרכוש דווקא לחם וביצים, ושוב בדיוק הוא נזכר בו והחליט להעניק לו אותם.
"אתה לא יודע, אבל זה 'בדיוק' מה שאנחנו צריכים עכשיו", היה תורו של בעל הבית להסביר לנהג את משמעות מעשיו. "קמנו בבוקר וגילינו ש'בדיוק' הלחם והביצים נגמרו. הילדים מבקשים כריך עם חביתה, אבל הכסף אזל ולא יכולנו לקנות את מצרכי המזון הכל כך בסיסיים הללו. ישבנו והתפללנו, והנה הלחם והביצים מגיעים הביתה בדיוק בזמן הנכון".
הרבה לקחים אפשר להפיק מהסיפור הזה. כוחן של אמונה, של תפילה, של השגחה פרטית. אבל אין ספק שמדובר במעשה נאצל מאין כמותו של נהג, שבסך הכל רצה לעשות מעשה חסד.
ארגז שכולו לב
סיפור נוסף על משלוח מנות שהגיע בדיוק בזמן שמעתי מפנינה, אישה צעירה ואם לחמישה ילדים המתגוררת בשכונת רמות בירושלים.
"זה קרה ממש לפני שנתיים, בערב ראש השנה. כולנו היינו חולים בקורונה, בעיצומו של הגל השני שהשתולל בעיקר בציבור שלנו.
"לא רק אנחנו הפכנו למרותקי בית; כל השכנים היו חולים בקורונה, ללא יוצא מן הכלל. אין לי משפחה בירושלים, והתוצאה העגומה הייתה שלא היה מי שירכוש עבורנו את מוצרי המזון הבסיסיים ביותר.
"במשך כמה ימים התקיימנו מלחם שאפיתי בבית מקילוגרם וחצי של קמח שנותר במזווה. על חלב ומוצריו ויתרנו כליל, שלא לדבר על דברים אחרים נחוצים יותר או פחות. אבל כאמור זה היה בערב ראש השנה, ולא ידעתי איך אפשר לקבל כך את הימים הטובים והקדושים הללו".
באקראי שמעה פנינה משכנה שאגף הרווחה בעיריית ירושלים מעניק עזרה ראשונה ומיידית למקרים כאלו: הוא מעניק למשפחות שיש בהן חולי קורונה ארגז מצרכים עד לפתח הבית.
"התקשרתי למוקד העירוני, והפקידה העבירה אותי למחלקת הרווחה. ענתה לי אישה נחמדה שהזדהתה בשם מירב. היא שמעה את הסיפור ומייד התגייסה לעזרה. השעה הייתה חמש בערב, והיא הודיעה לנו שעוד היום נקבל ארגז מוצרים ושהיא לא יוצאת לביתה עד שהכל יהיה מסודר.
"ואכן, בתוך שעה כבר קיבלנו ארגז מלא כל טוב: לחם, חלב, פירות, ירקות, עופות לחג ואפילו שלל משחקים לילדים, שלא ישתעממו בסגר הבלתי נגמר. באותו היום היא התקשרה לוודא שקיבלנו את המשלוח.
"להפתעתי, אחרי שבוע היא שוב התקשרה ושאלה מה המצב. ענינו לה שאנחנו מודים לה מכל הלב על הארגז שהחיה את נפשנו, ובתגובה היא הודיעה לי שהיא שולחת לנו ארגז נוסף, שיהיה לסוכות.
"אני לא מכירה את מירב הנפלאה הזו. היא עדיין אלמונית בעבורי, אבל ברור לי שמדובר באישה עם לב זהב, שעשתה הרבה מעבר למה שמתחייב מתפקידה".
חשמל באוויר
"יש לי חברה לעבודה במצב כלכלי מאוד לא פשוט", מספרת רחלי דויב, תושבת בית שמש. "יום אחד בשעת ההפסקה היא סיפרה לי שחשבון החשמל שלהם הגיע לסכום ענקי של 4,000 שקלים, לאחר שהם לא שילמו את החוב במשך חמישה חודשים, ואתמול היא קיבלה מכתב התראה שאם החוב לא ישולם בתוך עשרה ימים, החשמל לביתם ינותק.
"זה היה בעיצומו של החורף, ולחברה שלי יש בית מלא קטנטנים ובבנייה טרומית. קפוא שם ממש. היא חייבת לחמם את הבית כמעט ללא הפסקה, אחרת הילדים שלה יחלו שוב ושוב.
"היו לה דמעות בעיניים, וליבי יצא אליה. הייתי מעניקה לה בשמחה את הסכום או לפחות מלווה לה אותו, אבל גם חשבון הבנק שלנו היה מרוקן. החלטתי להתקשר לחברת החשמל, לספר על מצבה של חברתי ולבקש מהם שיתחשבו בה".
בהפסקה הבאה יצאה רחלי החוצה עם הנייד. היא התקשרה למוקד של חברת החשמל, סיפרה למוקדנית על בקשתה הלא שגרתית, וביקשה להתחשב בחברה שלה ולוותר על החוב. המוקדנית שמעה בסבלנות את התיאור, אך אמרה שיש מקרים רבים של צרכנים שאינם יכולים לשלם את חובם ולכן החברה אינה יכולה להיעתר לכל בקשה.
"אמרתי לה שמדובר בפנייה מאוד לא שגרתית", ממשיכה רחלי בלהט. "אמרתי לה שמדובר במשפחה עם ילדים קטנטנים שרגישים מאוד לקור. אם ינתקו להם את החשמל, יהיו לכך תוצאות קשות מבחינה בריאותית.
"ביקשתי שלפחות יפרסו לה את החוב לתשלומים קטנים, כדי שהיא תוכל לעמוד בהם. הפקידה התרככה מעט והבטיחה לבדוק את העניין של התשלומים ולחזור אלי, למספרי האישי".
אחרי שלוש שעות קיבלה רחלי שיחה ממספר חסוי. המתקשר הזדהה בשם 'אלון מחברת החשמל' וסיפר כי קיבל מהמוקדנית את הפנייה. הוא ביקש מרחלי לשמוע שוב את הפרטים.
"סיפרתי לו שמדובר בחברה טובה שאני מכירה מקרוב. יש לה משפחה ברוכת ילדים והם חיים בצמצום רב. את החשבון הם לא שילמו כי פשוט לא היה להם מהיכן להשיג את הסכום הזה, וגם כעת אין להם אותו.
"אלון שמע את הדברים בשתיקה, ולאחר מספר שניות הודיע שהוא מוכן לבוא לקראת המשפחה. 'הסיפור הזה נגע לליבי', כך אמר. 'חלק מהחוב יימחק על ידי החברה, ואת החלק הנוסף אשלם מכספי'.
"בדקות הבאות היה תורי להיות בהלם. הבנתי שמדובר באדם שנושא תפקיד בכיר בחברה, אף על פי שהוא לא נידב פרטים נוספים על עצמו ועל תפקידו. יכול להיות שהחברה בכלל לא מחקה את החוב, אלא הוא עשה זאת גם מכספו האישי.
"לא ידעתי איך להודות לאותו אדם", מסכמת רחלי. "הודיתי לו בצורה הכי נרגשת שיכולתי, אבל הוא אמר שזו חובתו כאדם, וגם כיהודי. 'אם יש משפחה שסובלת ממצוקה, כולנו צריכים להתגייס', כך אמר. 'את עשית את חובתך, ועכשיו זה תורי'".
מורה לחיים
אלישבע גולדשטיין היא מורה חרדית המלמדת בבית הספר הממלכתי במערב גבעתיים. בתחילת דרכה במקום, לפני כמעט שבע שנים, התייחסו ההורים וגם חלק מהצוות למראה החרדי שלה בהסתייגות ובחשש, אבל עד מהרה, כאשר הם למדו להכיר את אישיותה הכובשת, נוצרו בינה ובין חלק מהאימהות של תלמידיה קשרים חמים וידידותיים.
"לפני כארבע שנים בתחילת שנת הלימודים הייתה לי חוויה מאוד לא נעימה עם אחת האימהות", היא מתארת. "זה היה ביום הראשון ללימודים. ענבר הגיעה לכיתה עם אימה. מהרגע הראשון המראה שלי לא מצא חן בעיניה.
"ראיתי מייד את הבעת התדהמה על פניה. היא דאגה להושיב את בתה ליד שולחן מתאים, אבל לא התייחסה אלי בכלל. כאילו הייתי אוויר. אני דווקא חייכתי אליה בידידות, ניגשתי לילדה והענקתי לה ממתק קטן, כמו לכל הילדים בכיתה, אבל שרית, אמא של ענבר, נותרה חתומה.
"לאחר המפגש המשותף ראיתי שהיא הלכה ישר לחדר המנהלת. הבנתי שיש לה תלונות על המורה החרדית של הבת שלה, אבל אני כמובן לא אמרתי כלום.
"אחרי כמה ימים קראה לי המנהלת לשיחה. היא סיפרה לי שאותה אם חוששת מאוד מהדתה. לדבריה, היא ניסתה לפייס את דעתה ולהסביר לה שהמורה בסך הכל מלמדת את החומר שנקבע על ידי משרד החינוך וכל ההורים מרוצים מאז שהתחילה לעבוד. עם זאת, היא ביקשה ממני להיזהר יותר כדי לא לתת לאותה אם עילה לצאת במאבק נגדי".
אלישבע שמעה וקיבלה. בחודשים הבאים היא עשתה את תפקידה נאמנה, נזהרה שלא לומר מילה מעבר למתבקש מתפקידה כמורה, ועד מהרה נכנסה שנת הלימודים למסלולה הטבעי והקבוע. אלישבע העניקה תשומת לב מיוחדת לענבר, שהתגלתה כילדה טובה ומקבלת, ועשתה הכל כדי שתרגיש נעים בכיתה.
מדי פעם היא זכתה לשיחות טלפון מהאם. פעם זו הייתה בקשה להעברת מקומות, שנענתה כמובן בחיוב, ופעם שאלה בקשר לשיעורי הבית או ללימוד למבחן. כשהגיע זמנה של אספת ההורים היא התרגשה במיוחד, חששה לא מעט, אבל דווקא אמא של ענבר הייתה נלהבת ממש.
"היא הייתה ממש חמה ולבבית. לא גמרה להודות ולהלל, לספר עד כמה ענבר אוהבת אותי ונהנית בכיתה. זו הייתה תפנית מדהימה ממש, וכמובן גם אני שיבחתי את ענבר המקסימה (באמת) וסיפרתי לאימה עד כמה אני אוהבת אותה מכיוון שיש בה כל כך הרבה טוב ויופי פנימי (וגם זה אמיתי ממש).
"כששרית יצאה מהכיתה, היא פשוט חיבקה אותי ואמרה לי שמעולם לא ראתה כזו מורה מקסימה, ואני לא האמנתי שזה מה שקורה".
אחרי שלושה שבועות הודיעה אלישבע להורי תלמידי כיתתה שהיא נאלצת להפסיק ללמד, בשל מצבה הרפואי שדרש ממנה מנוחה מוחלטת.
"קיבלתי תגובות רבות מההורים. רובם הצטערו מאוד שאני מפסיקה ללמד, איחלו לי שבקרוב אשוב לבית הספר ודאגו מי תהיה המורה הבאה של הילדים שלהם. אבל התגובה של אמא של ענבר הייתה בהחלט יוצאת דופן. היא תיארה עד כמה בתה קשורה אלי, וביקשה, אם אפשר, להגיע לבקר עם ענבר.
"בתחילה היססתי מעט. ידעתי שזה לא בדיוק מקובל. ברגע השני גם ידעתי שמראה הבית שלי לא מאפשר לי לקבל אורחים. אבל האם כל כך הפצירה, שפשוט לא יכולתי לסרב.
"וכך הן הגיעו, כשאני יושבת על הספה בסלון וסביבי עדת ילדים בגילים שונים, רצפה דביקה ובלגן חוגג. הן הביאו לי עוגה וחפיסת שוקולד בהכשר מהודר, ונראה היה שהן נהנות מעצם הביקור. עיניה של ענבר נצצו ככוכבים, והיא ביקשה לשחק עם הילדים שלי, ובמיוחד עם הקטן בן השנתיים.
"אמא שלה התנהגה בצורה מדהימה: היא קלטה את המצב, ומייד הציעה עזרה. למרות מחאותיי, היא פשוט התחילה לעבוד: ניגשה לכיורים והדיחה כלים, טאטאה את הבית ואפילו שטפה את הרצפה, כשבינתיים ענבר מעסיקה את הילדים בחדר סמוך.
"הייתי אסירת תודה. אמרתי לה שאני ממש מתביישת, אבל שרית אמרה שזה בסדר גמור. יש לה פנאי, ואם היא יכולה להחזיר משהו למורה המקסימה של ענבר, היא עושה זאת בשמחה גדולה.
"לא האמנתי, אבל למחרת שוב התקשרה שרית וביקשה לבוא. ניסיתי לסרב, אבל שרית כל כך ביקשה שלא יכולתי להתעקש. וכמו בפעם הקודמת, היא הגיעה עם ענבר שלקחה פיקוד על הילדים, בעוד היא נוטלת לידיה את המושכות.
"שרית התגלתה כעקרת בית מוצלחת וזריזה במיוחד. היא העמידה את הבית על תילו, הכניסה כביסה למכונה, ניקתה וסידרה, רחצה את הקטן ואפילו ערכה עבורנו קנייה במכולת, כשהתברר לה שאין בבית מצרכים פשוטים כדי להכין ארוחת ערב לילדים.
"הצעתי לה תשלום עבור העזרה הזו, כמתבקש, אבל היא דחתה אותי בתוקף. היא אמרה שוב ושוב שזו המצווה שלה, יש לה סיפוק גדול כל כך שאני לא יכולה לקחת אותו ממנה. היא דיברה בלהיטות, עד שפשוט השתכנעתי".
מאז המשיכו האם והבת להגיע באופן קבוע לביתה של המורה אלישבע. במשך חודשים ארוכים הן היו מגיעות ומושיטות עזרה בכל מה שהתבקש. "באותה תקופה הן היו המלאכיות של הבית שלנו", אלישבע נפעמת. "אחרי שנולדה בתי, בסיומם של חמישה חודשים מתישים, הן הגיעו לעזור ולסייע עד שיכולתי לעמוד על הרגליים.
"מייד כשיכולתי הלכתי לקנות שתי מתנות: לשרית ולענבר. במתנות הללו הכנסתי את כל הלב. ניסחתי מכתב ברכה מרגש, וכששרית וענבר שוב הגיעו לבקר ולעזור, הגשתי להן את התשורה. את התגובה של שרית לא יכולתי לשכוח.
"'את יודעת', היא אמרה לי עם דמעות בעיניים. 'יותר ממה שעזרתי לך, את עזרת לי. הרגשתי שהחסד הזה פשוט מחיה אותי. ענבר היא בת יחידה, ויש לי כל כך הרבה זמן פנוי שקשה לי למלא אותו בתוכן אמיתי, חשוב ויהודי כמו עזרה לבית ברוך ילדים, לאישה שזקוקה לכך.
"מעולם לא הרגשתי כזה סיפוק, כזו תחושה של שליחות. חוץ מזה, זו אני שצריכה להודות לך. קיבלתי ממך כל כך הרבה בתקופה הזו. ראיתי את הסבלנות שלך לילדים, את המסירות שלך אליהם גם כשאת כמעט לא יכולה לעשות כלום.
"קיבלתי מושג מהי אמא יהודייה, איך היא מתפקדת בכל מצב, ואיך היא מנהלת את הבית ביד רמה. גם ענבר למדה ממך ומהילדים איך מתמודדים, כך שאֶת המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר כבר קיבלתי. זו אני שצריכה לתת לך מתנה על הזכות להיות בבית כזה…'" ]
במאור פנים
"אין ספק שמדובר בתופעה מבורכת שהולכת וגדלה של יהודים יקרים שמתחילים לקיים מצוות", סבור הרה"ג יגאל כהן, ראש מוסדות 'יביע אומר' בבני ברק.
"יש בהחלט מגמה ניכרת של התקרבות לאבינו שבשמיים, לעיתים עד כדי מסירות נפש. מרגישים בחוש את רוח הטהרה שנושבת עלינו ממרומים, כדברי הנביאים על התקופה של ימות המשיח.
"אנשים שמקיימים אורח חיים חילוני לכל דבר באים לשמוע שיעורי תורה, מתפללים, תורמים צדקה ועושים מעשי חסד. לא ייאמן כמה אנשים מתקרבים, מבקשים להניח תפילין. ההתחזקות הזו מעידה שהניצוץ היהודי שלהם פועם. לשיעור שלי ביום שלישי בלילה בבית המדרש 'יביע אומר' בבני ברק מגיעים המונים, עד שהם אפילו מפריעים לשכנים".
האם יש ערך למעשה צדקה וחסד שנובע מרצון להיטיב, ללא אמונה ולא מתוך כוונה לקיים מצווה?
"יהודים הם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים מטבעם. ידועים דבריו של רבי עקיבא שמצוות מתקבלות גם ללא כוונה. לעצם השאלה, אני לא חושב שיש היום יהודים רבים שאינם מאמינים. בעבר היו הרבה יותר שאלות באמונה בהשוואה למה שאנחנו רואים בשנים האחרונות.
"עצם העובדה שיהודי עושה הנחה לאברך או מעניק לו צדקה הוא הוכחה ניצחת שיש לו כבוד לתורה והוא מאמין שבורא עולם נתן לנו אותה".
איך אנחנו, כציבור חרדי, צריכים להתייחס למעשים הללו?
"ראשית, בנוגע לתרומות יש לנהוג משנה זהירות. אם יהודי תרם למוסדות צדקה וחסד צריך להודות לו, לברך אותו, אבל לא לבקש תרומה נוספת ולא לשכנע לתרום, כדי שלא יהיה חשש קל לחילול השם.
"באותה מידה אסור להעיר לנשים שבאות לשיעורי תורה על הלבוש והמראה שלהן. צריך לקבל אותן כמו שהן, להבין שבמקום שהן גדלו והן נמצאות בו זה המקסימום שהן יכולות לעשות כעת. להתייחס אליהן בהמון חביבות ויחס חיובי, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם – כאשר הן יראו שאוהבים אותן, יהיה להן קל יותר לקבל מאיתנו ולהתחבר לדרך התורה והמצוות.
"כשמכניסים אור ומושכים את אחינו הרחוקים במאור פנים – זה כובש אותם. כשמכניסים להם שמחה וטעם לחיים, הם נמשכים אלינו כפרפרים אל האור, מכיוון שלעולם החילוני אין היום מה למכור.
"אומנם בקרב רבנים שעוסקים בקירוב רחוקים יש גישה שלפיה מנסים לדבר על העונשים שיבואו למי שלא שומר מצוות, אבל הגישה שלי היא להראות ולהוכיח להם שיש בורא לעולם, להציע להם להתחבר אליו, להתפלל אליו, בלי לשדל אותם לעשות מאומה מעבר לכך. רק אחרי שמכירים את הקב"ה, מתחברים באופן חזק יותר לתורה ולמצוות".
אנחנו עומדים בפתח הימים הנוראים, ימים שבהם כולם מתקרבים, וגם אנשים רחוקים מגיעים לבתי הכנסת – בעיקר ביום הכיפורים. הבעיה היא שההתעוררות הזו לא תמיד מחזיקה מעמד. איך אפשר להמשיך אותה ולהעצים אותה גם בהמשך?
"זו נקודה חשובה מאוד. אנשים רבים שמגיעים לראשונה לבית הכנסת לתפילה ונשארים לסליחות או לדרשה של רב, ממשיכים במנהג הזה. לפני יום כיפור יהודים נזכרים לתרום צדקה עבור פדיון נפש, וכך מתחברים לישיבה או לבית הכנסת שאליו תרמו.
"אנחנו רואים בעלי תשובה חדשים כל הזמן. יש כאלו שבעקבות המפגש הראשון עושים שינוי מהותי והדרגתי, עד שהם מגיעים לישיבה. יש כאלו שהתהליך אורך להם זמן רב יותר.
"כמובן, החלק הזה של שימור ההתעוררות מוטל עלינו. היום כל יהודי יכול להיות ללא קושי מזכה הרבים. אני מכיר אברך שמלמד עשרים צעירים חילונים בכולל מיוחד שפתח. יהודי יקר אחר אוסף אנשים מהרחוב ממש ומשכנע אותם להגיע לשיעור. עלינו מוטל לפתוח להם פתח כחודו של מחט, וכמו שאמר ריש לקיש במסכת יומא 'הבא ליטהר מסייעין אותו'".
