אנחנו במלחמה. מלחמת הישרדות מול ארגונים רצחניים ופראי אדם בלתי אנושיים. ועם זה, יש כאלו שעבורם המלחמה הזאת היא גם טריגר שמציף סבל וטראומות עבר, והופך הכל למדורה אחת מכלה ושורפת. | איך זה, שמלחמה בחמאס, בעזה, עלולה להזכיר לנו חוויות נוראות אחרות? למה זה קורה? איך נוכל להתמודד מול האש המשתוללת הזו? | אל תעירו ואל תעוררו
"אזעקת אמת", כותבת נועה, אמא לילדים מקסימים, בשורת הנושא של המייל למערכת.
"אזעקת אמת".
כל מילה שלה נוגעת עמוק יותר בתהום, כדי לצאת ממנה. נעז? רשות הדיבור לנועה:
"כשישבתי בחדר הממ"ד בבוקר שמחת תורה, היה שלב כלשהו שצחקתי. ממש צחקתי! היה נראה לי תלוש והזוי כל כך שבעיר ירושלים יש אזעקות, ועוד ברצף, זו אחר זו. לא הספקתי לחזור למיטה שעדיין הייתה חמה – ושוב אזעקה. זה היה מפתיע, הילדים נלחצו ואולי הצחוק היה גם קצת כדי להרגיע.
"מייד בצאת השבת והחג הבנתי שהמצב מאוד לא מצחיק. אז היה השלב של ההלם. מדי שעה עלה מניין ההרוגים, התגלו ממדי האסון והיקפו.
"ביום ראשון התחילו לזרום ידיעות שאי אפשר להכיל. השתמשו במילים כמו 'אכזריות', 'רוע מפלצתי', 'דם'. 'המון דם'. ופתאום לא יכולתי לנשום. הדופק הואץ, התחלתי להזיע וחיפשתי מקום לברוח אליו. התמונות, הראיונות, הסיפורים שזרמו. נו, לי אתם לא צריכים לספר; אני הרי הייתי שם.
"רגע, איפה זה 'שם'? הייתי בדרום? לא. נכנסו לי מחבלים הביתה? לא. חטפו אותי? פצעו אותי? לא ולא.
"אבל כן. זה לא קרה בדרום, זה לא קרה בשמחת תורה תשפ"ד, אבל זה קרה לי.
"והיה שם רוע, והייתה אכזריות והיה גם נשק. הוא לא היה קלצ'ניקוב ולא אר-פי-ג'י, הוא היה הרבה יותר מתוחכם. המניע לא היה אנטישמי, המניע היה אנוכיות טהורה. הוא לא נבע משנאה, אלא ממישהו שראה רק את עצמו.
"ואני ננטשתי בזירה. פצועה, מדממת, לא יכולה לקרוא לעזרה. אותי לא הצילו. אף אחד לא נלחם בשבילי, לא הגיע בשכפ"ץ לחלץ אותי מהתופת.
"ומאז האירוע הלאומי אני חווה שוב את האירוע האישי. הכל חזר: הסיוטים בלילה, החרדה מצליל של צעדים מתקרבים מאחורי דלת החדר שלי, התחושה שאני לבד, ואין לי ממ"ד. תחושת הסכנה. ואני יכולה להישבע שלסכנה יש ריח. זה ריח מתכתי, מזיע ובשוליו דם קרוש.
"אני רוצה לחבק כל ילד דרומי וללחוש לו 'אתה לא לבד'. להבטיח לו 'זה יעבור'. האומנם? ואם הוא ישאל אותי 'האם לך עבר?' מה אענה?! אני לא רוצה לספר לו את האמת. אני רוצה לקוות שהוא ימצא לעצמו אמת אחרת. שמישהו יהיה שם בשבילו לנקות את הפצעים, לשמוע ממנו את הסיפור שלו, להאמין לו. שהוא לא יצטרך להתחבא. שיוכל לומר בלי פחד 'קרה לי דבר נורא' ויפגוש אהדה.
אני ניצולה של אסון. ואולי לא לגמרי ניצלתי, אם הוא קורה לי שוב ושוב".
כשההגנה של הניתוק עוזבת
ד"ר בועז שלגי בהרצאתו 'כשהטראומה רועמת, האבל שותק?' מספר על דיסוציאציה – מנגנון של ניתוק רגשי שנוצר אצל אנשים שספגו טראומות בחייהם.
בטיפול, אט אט משתחרר הניתוק הרגשי, ואנשים חוזרים להרגיש את כל קשת הרגשות: רגעים של אושר, יכולת לחוש אכזבה, קצת צער, עוד שמחה, געגוע.
"אבל אז", הוא מסביר, "אם מגיעה טראומה חיצונית אחרת שמזכירה ובכך מציתה את הטראומה הפנימית שלהם, אז בעצם כל מה שעבדנו – פועל לרעתם. כי עכשיו ההגנה של הניתוק עזבה אותם, והם מרגישים חזק, מטלטל ויותר מדי כואב את כל הזוועות הקודמות שהם חוו".
כמו שמתארת נועה, עם הדופק, הזיעה והרצון למצא מקום לברוח. אלא שהיא מוסיפה את הכמיהה העמוקה, שאותה היא כמעט לא מעיזה להרגיש: שמישהו יהיה שם וישמע, יאמין. שהיא תוכל לספר את הדבר הנורא, ולפגוש אהדה. כי לא כל מי שפוגש משהו נורא, זוכה לאהדה. למרבה הצער, זה יכול להיות גם להפך.
"לא הייתי במנהרות", מספרת שולי ומתחלחלת, "יש רגעים שאני מרגישה שההשוואה פוגעת בקדושת הכאב של ההווה, אבל… אבל דמות קרובה אלי שהייתה חולת סכיזופרניה, הייתה מתארת לנו איך היא תכניס אותנו לבוידעם. היא הייתה מתארת לנו בצבעוניות שיש שם עכברים קטנים ומפחידים…
"ולא, היא מעולם לא עשתה את זה, ברוך השם, אבל הספיקו התיאורים כדי לגרום לי לרעד לא פוסק, ולאילמות סלקטיבית. זו הייתה בחירה כמעט מודעת: אם יהיו לי חברות, והן תרצינה לבוא הביתה, אולי גם אותן היא תעלה לבוידעם? עדיף שלא תהיינה לי חברות".
והתיאור הנורא והאיום הזה לא התרחש לפני שנות אור. הוא התרחש לפני 15 שנה בבית קטן במרכז הארץ. כששולי נזכרת בו, וחושבת על החטופים שנושאים עליהם כל כך הרבה תפילות, היא חווה לרגע רגשות מבלבלים
"כאילו… כאילו שאני הייתי רוצה שגם עלי היה מי שיתפלל, שהייתי רוצה שמישהו ידע מה אני עוברת בדמיון ובמציאות, ויחשוב על איך לחלץ אותי".
אבל לא היה.
ויקטור פרנקל, פסיכיאטר ניצול שואה, כתב: "כאשר איננו מסוגלים יותר לשנות את הסיטואציה מוטל בפנינו אתגר: לשנות את עצמנו".
ואת האתגר הזה מנסות כיום, מול הדובים המתעוררים, נועה, שולי ועוד מהמשך הכתבה.
איך כל זה יכול להיות?
ניתנה רשות למשחית
"טבעם של מעשי הזוועה – לסלק אותם מן התודעה", כותבת ג'ודית הרמן בספרה 'טראומה והחלמה'. אנחנו לא רוצים לדעת על הרע. מעדיפים לנוח על דשא ירוק בריח של אדמה.
האמונה שיש רע בעולם, מציבה אותנו בפני קונפליקט: הרי הכל לטובה, הלא כן? איך נוכל לומר על מציאות חיים פצועה, מדממת ומהוסה – שיש רוע בעולם? האם זה לא סותר את האמונה בטובו יתברך? מתברר שלא, לגמרי לא.
ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית, מרצה במבח"ר ועמיתה במכון ת"א לפסיכואנליזה, מסבירה לעומק על מהות העולם:
"ריבונו של עולם ברא עולם כדי להיטיב. העולם מלא בטובו יתברך, ועדיין – בעולם הזה יש גם רוע שהשם יתברך אִפשר לו להסתובב בסערה בעולם לזמן מוגבל, אבל – ללא יכולת להחריב את העולם.
אם נפתח את 'דעת תבונות' לרמח"ל נמצא את הדברים כתובים:
"אמנם, הנה זה הוא מחוקו של היחוד העליון לבדו ברוך הוא – להראות עוצם ממשלתו השלמה; שכל הזמן שהוא רוצה, מניח העולם להיות סוער והולך בילדי הזמן, עת אשר שלט הרע בעולם;
"ולא עוד, אלא שאינו מעכב על ידי הרע הזה מעשות כל אשר בכחו לעשות, ואפילו מגיעות בריותיו עד הדיוטא התחתונה. אפס כי לא מפני זה יאבד עולמו, כי הממשלה לו לבדו, והוא עשה, והוא סובל, והוא מחץ, והוא ירפא, ואין עוד מלבדו".
עכשיו אנחנו פוגשות את העולם שסוער והולך והרוע בו שולט, אבל עכשיו הזוועה היא גם חיצונית, זדונית. ישנם היהודים הטובים, וישנם אנשי חמאס הארורים, ששייכים לרוע.
אבל, יש אנשים שפגשו את הרוע הזה שלא על ידי גורם חיצוני, זר, מחבל, אלא בתוך הבית פנימה…
קו של אור
אבל הכאב הוא לא הסוף. הרמח"ל ממשיך ומנחם:
"והנה זה יתד חזק לאמונת בני ישראל, אשר לא ירך לבם לא מאורך הגלות ולא ממרירותו הקשה, כי אדרבה, הרשה הקב"ה והניח לרע לעשות כל מה שבכחו לעשות, כמו שביארנו.
"ובסוף הכל – כל יותר שהקשה הרע את עול סבלו על הבריות, כן יותר יגלה כח יחודו ית' וממשלתו העצומה אשר הוא כל יכול, ומתוך עומק הצרות הרבות והרעות מצמיח ישועה בכחו הגדול ודאי".
הרע לא יימשך לעד. כלל וכלל לא. להפך, על ידו יתגלה כוח ייחודו של השם, ומתוך עומק הצרות תצמח הישועה. והרמח"ל פונה לנפשו ומספר לה שזו, בדיוק זו תכלית העולם: דווקא הסתרת פניו נותנת מקום לרע, לחיסרון, להתקיים, כדי שהאדם בעצמו, מכוחו ומעצמותו ישלים את החיסרון ויתקן אותו, כדי שהאדם הוא שייצור את הטוב בכוחו:
"סוף דבר, תראי שכאשר בחר הרצון העליון ללכת בדרך הזה, נתן מקום לכל מה שנתן שצריך לתחתונים לשלמותם האמיתי. כי בהיותו מסתיר פניו, הנה נותן מקום לחסרונות, ובתתו מקום לחסרונות – נותן מקום לעבודה כדי להשלימם.
"ולפי שההסתר עשוי רק כדי להגלות, הנה זה נותן מקום לתקן החסרונות ההם בכח הגילוי של השלמות. ובהיות שההסתר עשוי ליגלות על כל פנים אפילו מעצמו, הנה ניתן קץ לימי הבחירה, שסוף כל סוף כל העולם יהיה מתוקן בתיקון שלם, ומשם והלאה יהיה זמן קבלת השכר על העבודה, שקדמה כבר, כמאמרם ז"ל (עירובין כב ע"א) 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם'".
זוהי עבודתנו בעולם הזה: לגלות את הרוע, את הכאב ואת הצער, כדי להכניס לתוך המְצָרים האלו את אור פני השם, ועל ידי כך לתקן ולייצר בעצמנו את הטוב הגדול של שלמות העולם.
איך עושים את זה? פוגשים. פוגשים את הכאב. לא מתעלמים ממנו. ואם ריבונו של עולם שולח לנו מציאות חיצונית קשה כל כך שגורמת לנו להיפגש עם אי אלו כאבי עבר, "חסרונות", כפי שקורא להם הרמח"ל, "כדי להשלימם", צריך להיזכר בהם, לגעת בכאב, להבין אותו, ולהכניס לתוכו את הגילוי של השם, את עוצמת צלם האלוקים שיכול לייצר מהכאב הגדול תקומה ומשמעות.
ועוד כמה שורות למיטיבי לכת:
האריז"ל כותב שהקב"ה צמצם את אורו כדי שיהיה חלל פנוי לברוא את העולם. לפני הצמצום – לא היה בעולם מקום, הכל היה מלא בטובו. על ידי הצמצום נוצר חלל והוא החושך שעל פני התהום. אבל השם יתברך לא השאיר את החושך על פני התהום לבד, הוא יצר בתוך זה כמו קו של אור. קו של שפע בתוך החושך.
"בוודאי גם שם נמצא השם יתברך". וזה פלאי.
מאיה אלפר, אחת מניצולות הטבח, מתארת את השמיים שנשאה אליהם עיניים בכל שש השעות שהסתתרה בין השיחים. היא מתארת את הגיהינום של היריות, ריח השרפה, המוות והשנאה, ומאחורי הכל – השמיים עדיין כחולים, הציפורים עדיין שרות, והיא עדיין נוכחת. נדמה שהיא ממש אחזה באותו פס של אור, בתופת.
נצטרך למצוא אותו, את הפס הזה. בין אם בטראומה החיצונית שמזמנת לנו המלחמה הקשה הזו, ובין אם בטראומה הפנימית שאולי מעירה המלחמה בתוכנו, קוראת לנו קריאת השכמה והתעוררות למפגש.
מה שמתעורר
"וככה", מסבירה רונית לזר, "המציאות החיצונית שאנחנו חווים כיום, פוגשת גם מציאות פנימית שזקוקה לעיבוד. כי ככה אנחנו תמיד: נמצאים בדיאלוג בין מציאות פנימית, נפשית, הכוללת את המחשבות, הרגשות והחוויות של מה שהפנמנו ועברנו בחיים, לבין העולם החיצוני.
"כל חוויית החיים הכי ראשונית של התינוק היא חוויה מהממת, הלומה, ומייד אחריה – מהרגע הראשון לחיים, המציאות החיצונית מתחילה לצבוע את העולם הפנימי: יש אור מסנוור? זה איום. יש מי שמערסל? זה מרגיע. יש אוכל חמים וטעים? סימן שהעולם טוב. יש כאבי בטן? העולם נספג כמו מתקיף.
"אבל אם אמא תבוא ותמלמל מילים טובות, אז גם הכאב ירגיש 'מוחזק' יותר, ניתן להכלה. וככה אנחנו חיים את החיים שלנו בתקווה שנוכל לייצר דיאלוג ואבחנה".
הדיאלוגים יכולים להיות מרתקים: זה שייך לעולם החיצון, זה שייך לעולם הפנימי, יכולת של שיפוט ובקרה, מה שלי, מה של האחר, איפה אני מזדהה עם המציאות החיצונית, למשל: אני מתפללת ומרגישה חבוקה על ידי אמא שלי או להבדיל: אני מקבלת מכה כואבת ומרגישה את אמא שלי צועקת עלי: אמרתי לך! או לחלופין, מקבלת מכה כואבת וחווה את אמא שלי מחייכת אלי בעידוד שאני יכולה לקום.
"וכל זה מעורבב", מתארת רונית, "מנעד שלם וסבוך של פיצולים ושל הזדהויות.
"כשיש טראומה חיצונית חזקה, כמו למשל פצצת אטום על הירושימה, ההדף יוצר קרינה רדיואקטיבית בכל העולם. ככל שקרובים יותר לאזור המפוצץ, זה מטלטל ומשפיע יותר, ועדיין: פצצת האטום והקרינה הרדיואקטיבית שבעקבותיה לא פסחו על בן אנוש.
"גם במאורעות שמחת תורה תשפ"ד, הטראומה חסרת האנושיות הייתה בעוצמה כל כך חזקה כמו פצצת אטום. כוח בפני עצמו ששום דבר לא יכול לעמוד מולו.
"אבל אט אט, כשהיכולת להרגיש ולחשוב חוזרת אלינו, והיכולת להתחבר לעולם הפנימי שבה, נוצר מפגש בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, ואנחנו שואלים: איפה זה נגע בנו? מה זה עורר? מה צריך עוד לעבד בפנים, מול הטראומה החיצונית?
"יש טראומות קלאסיות שחובקות עם שלם, כמו חדירת מחבלים וירי רקטות. למשל אישה כבת חמישים יכולה לספר שכשהייתה ילדה בזמן מלחמת לבנון הראשונה, היא גרה בצפון והייתה אחוזה באימה הנוראה מתי המחבלים יחדרו גם ליישוב שלהם. מה היא תכננה לעשות כשהיא תשמע אותם מסתובבים.
"ההזדהות של אלו שחוו את הטראומות היא לפי קטגוריות. כשעולה קטגוריית המחבלים – אצל אלה שפגשו בעבר מחבלים, המציאות החיצונית מעוררת את המציאות הפנימית שהם מכירים וזוכרים, ולא בהכרח עשו איתה את כל העיבוד הנצרך.
"כשעולה קטגוריית הרקטות – מתעוררת המציאות אצל אלו שהרקטות מוכרות למציאות שלהם. כשעולה המונח שואה – מתעוררים אלה שהשואה הקרינה עליהם את הרסיסים שלה. כל אותן חוויות לאומיות שעכשיו 'מתחיות' מחדש, ממלאות את ליבנו ברגשות לא פשוטים.
"זה קשה, נורא, אבל גם מלמד אותנו, באופן מזעזע, שיש בתוכנו חיים. לחיות זה לא רק להרגיש טוב. לחיות זה לחוות. לפעמים, מה שחוויתי בגיל שש ואני מתבוננת בו שוב בגיל שישים, עובר עיבוד מחודש: מה קרה לי אז? איך הרגשתי? מול המציאות העכשווית עולים זיכרונות, פרטים ועיבודים של הטראומות".
לפגוש חלקים של הנפש
"מעבר לכך, ויותר לעומק, טראומות פוגשות גם יחסי אובייקט.
"בשמחת תורה תשפ"ד נפגע מרקם האנושות. לפני כן חשבנו: יש 'זולת', ואנחנו מנהלים איתו יחסים סבירים, עם דינמיקות טובות יותר וטובות פחות. אבל פתאום – הכל נשבר. כשנוכחנו שהזולת מתנהג גרוע בהרבה מחיית טרף צמאת דם, נשבר בתוכנו משהו בסיסי.
"וכשהכל שבור, הפצעים הטראומתיים מחוויות פנימיות של יחסי אובייקט צפים ועולים. סיפרה לי מישהי שהבת הקטנה שלה שאלה אותה: 'אם יחטפו אותי, תבואי להיות איתי?' והשאלה קורעת הלב הזו, מספרת על הדבר שהכי חשוב לילדה קטנה בזמנים של טראומה: שאמא שלה תהיה איתה.
"התיאורים של משפחה שלמה חבוקה יחד, הם תיאורים כל כך כואבים ומצמררים, ובד בבד, הם נוגעים בטראומות עמוקות של יחסי אובייקט: האם יחבקו אותי אם אצטרך? האם המשפחה שלי תשמח אם אשוב מהשבי?
"למרבה הצער, לא לכולם התשובות פשוטות כל כך. והשאלות האלו, שעוסקות בעולם הפנימי, עוסקות ביחסים עם הדמויות הראשוניות ומעלות תהיות כאובות: 'ישמרו עלי? יצילו אותי?'
"מישהי סיפרה לי שהם היו ברכב, בתוך מכונה אוטומטית לשטיפת רכבים. היא לא שמה לב שהתינוק שישב מאחור, נבהל ופחד. ברגע של תושייה, היא לקחה אותו אליה, כיסתה את פניו בחיתול הבד, הניחה את היד שלה על הלחי שלו וליטפה תוך מלמולים מרגיעים.
"והאינסטינקט האימהי הפשוט הזה הוא מה שאנחנו מחפשים בטראומות הגדולות: את היד המלטפת. והשאלה אם יש שם יד מלטפת או לא, תפגוש אותנו יותר מהפיגוע הגדול לפעמים, כי זה מה שהנפש האישית מחפשת לעבד בלב הטראומה האישית שלה: 'אילו זה היה קורה לי, היה מי שיחבק אותי שם?'
"טראומה חיצונית מאפשרת לנו לפגוש חלקים של הנפש שלנו שביום יום הם נסתרים. מקומות שאנחנו לא מעיזים לפגוש כי אנחנו 'מוסריים', ומה פתאום שרגש כזה יקבל הכרה? אבל עכשיו, כשכולם מזדעזעים והלומים, אפשר לפגוש את אותם מקומות.
"'וואו', אמרה לי מטופלת, 'רק עכשיו אני יכולה לדבר על זה, להכיר בזה'. וזה, זה ממש העיבודים שאנחנו עושים כדי להכיר במקומות הפנימיים שלנו.
"וזה מעניין, כי יש מקום לאירוע החיצוני בפני עצמו, אבל הוא קטן, יחסית, לעולם הפנימי שמציף בכל כך הרבה מפגשים פנימיים.
"המפגשים הפנימיים הללו הם מכל כיוון. ישנם אלו שמרגישים את אשמת הניצול: איך ייתכן שלי לא קרה כלום? והאם זה אומר שעלי לחיות עכשיו במוות פנימי? ישנם אלו ששותקים, תופעה המוכרת לנו מאחרי השואה, כי כל מה שמישהו ירגיש או יחווה יהיה כאין וכאפס לעומת הזוועה שהתרחשה, וממילא – אין לגיטימציה להרגיש.
"מישהי אחרת תחווה את 'אשמת היש': מי שבילדותה הייתה מלאה בחוויות של 'יש לי' לעומת חברותיה שחיו בחוסר כלכלי, והיא תמיד חוותה את עצמה באשמה מולן, אשמת היש. הסיטואציה הנוכחית, יכולה להצית בליבה את אותה אשמה, ולדרוש ממנה עבודת נפש: מה עושים עם האשמה הזו? והאם יש לגיטימציה לרגשות נוספים, וקשים, למרות היש?"
ואת כל זה, אין ספק שצריך לפגוש בשביל עבודת הנפש שלנו, עבודת הרוח, להכניס לתוך הבורות השבורים הללו את האור האלוקי. גם אין ספק, שנדרש לשם כך אומץ גדול מנשוא.
אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. ]
שהכל קפא
"אף אחד בעולם לא יודע
אבל אני לא מכאן.
זאת אומרת, מבחוץ הכל נראה שכן,
אני חיה ביניכם
יש לי ידיים ורגליים ופנים ואני נושמת ושואפת בקצב המקובל,
אם פונים אלי אני עונה,
אם שואלים מה נשמע אני אומרת ברוך השם,
ביומן שלי התאריך מסונכרן עם זה שלכם,
אבל אני לא מכאן
בכלל.
אני מזמן אחר
יותר נכון אני מעל הזמן
אני מתקיימת ביקום דמיוני שבו הדברים הקשים כבר חלפו,
הדמעות יבשו,
ואי הוודאות התחלפה בקרקע מוצקה.
אני חיה במקום שבו אין מילים כמו 'נחיה ונראה' או: 'אין לדעת' או 'זה ייקח כנראה זמן, צריך סבלנות'
במקום בו אני חיה אין פחד, ולא צריך סבלנות, ואין שום שאלות נפיצות באוויר
כי הכל כבר קרה
ונגמר
ונפתר
ובמקום הזה אפשר ומותר לנשום עמוק ולישון טוב בלילה.
אז אתם עוד סופרים מתים
ומלקקים פצעים
ומנסים לאט לאט ובזהירות להניח רגל על אדמת המציאות החדשה, המפויחת
אבל אני בוהה בכם מבעד למסך שקוף
אצלי
האדמה כבר ירוקה ופורחת
אתם מבינים?
אצלי, הכל החלים מזמן
והשחור התחלף בוורוד עם נצנצים.
לפעמים קשה לי להבין למה אתם כל כך בוכים
אני לא מכאן
אסור לי להיות
ואל תקראו לי 'בורחת' או 'אטומה' או 'מנותקת'
אני רק רוצה לחיות
וזו הדרך היחידה שלי להמשיך לעשות את זה".
את השורות הללו כתבה מלכי אחת, שמרגישה בודדה כל כך. חייזרית. תלושה. לא חשה. מתחננת לא לחוש. לא סתם מלכי הגיעה לוורוד עם הנצנצים שלה. וזה – עצוב.
כי אלו שלא חווים כלום, לא חרדה, לא מועקה ולא זיכרון, אצלם מתחולל הסיפור העצוב ביותר. הסיפור של המוות הפנימי, שאין בו כאב, ואין בו אהבה.
כי החיים הם מנעד שלם של רגשות, עולים ויורדים, נעימים וכאלו שלא. אבל לעמוד מול אירוע בסדר גודל שכזה בלי להרגיש כלום, זה מה שמספר על נפש שקפאה, שקרסה אל האין.
"כי להיות אדם", מסבירה ד"ר רונית לזר, עו"סית קלינית, "זה לתת מקום לאירוע החיצוני, אבל גם – לתת לו לעורר את העולם הפנימי שהיה שם עוד קודם לכן, ובא טריגר חיצוני ופתח את אותה תיבת פנדורה, כדי שנתחיל לעשות בה סדר ועבודה.
"התקופה הזו תמשיך ללוות אותנו. זו תקופה קשה, שתיזכר אף על פי שיש ניסיונות להשכיח, לטייח ולעוות, ולצערי גם נפגוש את האכזבה, האבל והדיכאון שאחרי המכה, נפגוש את הדחייה של העולם, את הנרדף – רדוף, ואת היחיד הרדוף.
"אבל אנחנו נמשיך בדיאלוג. בין העולם החיצוני לעולם הפנימי, בין האינדיווידואל והיחיד לקבוצה ולעם, בין הסיפור האישי לסיפור הקולקטיבי. ובזכות השיח, ממש בזכות השיח – נשתקם. כי כשאין שיח – קורסים. כשאין שיח בתוכנו, וכשאין שיח בין הפלגים, מתרחשת מהומה. זה קורע.
"וכן, זה יעורר חרדה. אנחנו לא בתקופת פיקניק על שפת הים. אבל החרדה מספרת על חיים. יש מצבים בחיים שאפילו חרדה אין. ושם – שם המוות. כשאין מילים – יש קריסה. ואנחנו? אנחנו נמשיך בדיאלוג הזה, כל הזמן".
כן, נמשיך בדיאלוג הפנימי, החיצוני, נכניס לתוך זה את האלוקות והאמונה, נאחז בכל הכוח בחוט האור והשפע שהשם שׂם שׁם, בים החושך. כל חושך שהוא, מכל תקופה שהיא, ואיך אומר הרמח"ל? "ומתוך עומק הצרות הרבות והרעות מצמיח ישועה בכחו הגדול ודאי".
כשכאב פוגש כאב
רבקה, שורדת תופת אישית שעוסקת היום בטיפול ושיקום אחרים, מספרת על התנועה הזו, בין שדות הכאב:
"השבת הקשה שעברה עלינו הדהדה ומהדהדת. אנחנו עדיין לא מצליחים לעכל, ואולי טוב שכך, שלא נעכל לתוכנו כזה רוע.
"הסיפורים הללו לוחצים לנו על כפתורי המצוקה והפחד, מאותתים לנו שהרוע עדיין קיים. אבל אולי הדבר הקשה מכל הוא שמרצחים נכנסו למרחב האישי, לבית, למקום שאמור להגן ולשמור עלינו מסכנות חיצוניות.
"לצערנו, ישנם אנשים שפגשו את האימה והפחד בבתיהם. כאלו שנפגעו מפלישה, מטרור ואלימות בחייהם, מכירים את התחושה ואת הפחד שעיצב את חוויות החיים שלהם.
"אצל אלה, כל העבר נדלק ומייצר מצוקה קשה. הם יודעים איך זה להרגיש בתוך הבית – המקום שאמור להיות מקום בטוח – מקום סכנה של ממש. ואצל אלה המציאות מעוררת מצוקה קשה.
"סיפורי האימה פגשו אותי בזיכרון ישן וכואב, ילדה קטנה בבית מלא בקולות רמים באמצע הלילה. הפחד והחשש שומרים אותי ערנית, שומרת פן יקרה משהו רע. לשמור! לשמור! כך פקדתי על עצמי, לשמור לפני שאאבד מישהו יקר.
"כשהבנתי שאין בידי לסייע וכשהמתח הפך לבלתי נסבל, חיפשתי מקום שאוכל להימלט מהאימה ומהחרדה. ואז נכנסתי לארון, סגרתי את הדלת, הקולות התעממו וכך נרדמתי.
"הסיפורים של עכשיו טלטלו אותי, החזירו אותי לשם. הרגשתי את אותן תחושות חונקות של חוסר אונים, של אימה משתקת, של החרדה לשלום יקיריי ואין בידי להושיע, אין לי איך לעצור את הזוועה.
"שמעתי על אחיי שנלקחו בשבי וסובלים – והתפרקתי, הרי אני מכירה את התחושה של חוסר אונים שכזה, שאני נתונה למרותם של אנשים שלא מיטיבים איתי. אני מכירה את האימה המשתקת הזו, שאני נתונה לידיהם, והם עושים בנפשי, בגופי ובנשמתי – כרצונם.
"אני מלאה הבנה והזדהות עם אותם אחים שסובלים עכשיו באופן דומה לסבל שאני חוויתי, וגם יודעת איזו דרך של שיקום מחכה להם אחרי שהנפש שלהם עברה דבר כזה.
"אני מטפלת שנים רבות בפוסט טראומה שפקד אותי בעקבות אותם אירועים. הבאתי לטיפול את הפחד שלי ששוב אישאב לתוך החושך המערפל של עברי. המטפלת אמרה לי דברים שחיזקו אותי, ואני רוצה לחזק כל אחת ואחת שמזדהה עם הכתבה הזו:
"הכאב הזה צף כדי שנוכל להוציא ולרפא את אותם זיכרונות ולגאול אותם. 'סודות באפלה – גדלים, ובאור החשיפה – מתים'. רק כשאנחנו מרגישים יחד, הנפש שלנו משחררת את הסודות ואת האימה".
אז הנה, כמה עצות שעשויות לרפא ולגאול.
"עמו אנוכי בצרה"
"הטראומה מתקיימת כשאנחנו מרגישים בודדים וחסרי אונים מול מציאות בלתי נסבלת.
"המוח שלנו חכם, ואחד מתפקידיו הוא להזהיר ולשמור אותנו בחיים. לכן האזור במוח שאחראי על ההישרדות שלנו מאפסן גם זיכרונות קודמים בתחושות, בחוויות ובזיכרונות שהמוח תרגם אותם למסוכנים. בכל פעם שאירוע דומה מתרחש, המוח יזהה אותו ויסמן לאדם שהוא בסכנה קיומית, יאותת לנו שצריך לפעול בכל דרך כדי להבטיח את הישרדותנו.
"החלק הזה במוח לא מתוחכם, כיוון שכשיש סכנה קיומית אין זמן למחשבה ולהבנה, יש צורך לזהות ולפעול. ברגעים האלו אין הבנה של זמן ומרחב.
"לכן חשוב לא להישאר בזה לבד, לפנות ולבקש עזרה מקצועית, טיפול מכוון טראומה. מחקרים מוכיחים שטראומה נתקעת והופכת לפוסט טראומה כשאין פשר, כשהחוויה היא גולמית ללא מילים, וכשאנחנו בודדים בתחושת חוסר האונים.
"חשוב בתוך הטיפול, לייצר נפרדות בין אז לעכשיו, להעביר את התכנים שעולים מהמוח ההישרדותי, לאזור במוח שיש בו תובנה והבחנה של זמן ומרחב. כך הזיכרון יישאר בעבר ולא יאיים על ההוויה.
"וזו בעצם ההחלמה. כשזיכרון נשאר בעבר ולא מציף ומפעיל בכל פעם, האדם משתחרר ונגאל מכבלי העבר".
לתרגם את הכאב – לתפילה
"באחד הערבים שמעתי שיעור מפי הרבנית ימימה מזרחי. היא אמרה שלכל אותם אנשים שידעו כאב וסבל בעברם, עכשיו כל הזיכרונות צפים ומכאיבים. זה קורה דווקא להם, שמכירים את הכאב הזה, כדי שיתפללו, שיזעקו את הכאב הזה, והתפילה הזו תגאל את השבויים ואת הפצועים בנפש ובגוף.
"נסעתי לקבר רחל, לאמא שלנו שמבכה ומבקשת שישובו הבנים, ובכיתי את הכאב והפחד בתפילה. הרי היא יודעת ומכירה מהו כאב, והיא, דווקא היא, תדע איך לבקש גאולה.
"העם היהודי כאב מספיק. כל יהודי מכיר ב-DNA שלו את האיום על החיים. כולנו מכירים וכולנו נפגשים עכשיו עם הכאב והפחד, והזעקה שלנו תגיע לשמיים, תבקע שערים ותגאל אותנו ברחמים".
לייצר משמעות
"אדם שעובר טראומה וחווה ריפוי, יודע כמה כוח יש ל'יחד', כמה התחושה הזו מרפאת, ומהיכרות פנימית כזו יודעים מה אדם בצרה צריך.
"אני מתגוררת באזור שפינו אליו תושבים מהדרום. בשבת פגשתי בתושבת שדרות, שסיפרה לי על האימה והפחד שהם עברו באותה שבת. הקשבתי לה, ידעתי איך היא חשה, לכן יכולתי להבין מה היא צריכה ממני עכשיו – לחוש שאני כאן ומקשיבה לה, שהלב שלי איתה ועם כאבה הנורא.
"ביקשתי ממנה שתיגש לעזרה מקצועית, נתתי תקווה שהחוויה הזו הקשה והנוראית שהיא עברה, תהפוך להיות נחלת העבר.
"אחרי אותה שיחה, חשבתי לעצמי שאולי השם הפגיש אותה איתי, כי הוא מאמין בי והוא יודע שאני אוכל לעזור לה, שהרי אני עוברת מסע של ריפוי ואוכל להאיר לה דרך אל התקווה.
"דוד המלך שהיה נרדף ומצא מילים, שהפך את הפחד והכאב לתפילה, מאיר לנו עד היום במילותיו".
מי שכאב מבין מהו כאב, ומי שנגאל יודע שאפשר.
"הכי חשוב לשמור על התקווה.
"לזכור את ההתקדמות שלנו כעם – אנו היום בארץ ישראל, כמו שניבא הנביא זכריה 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, וילדים וילדות ישחקו ברחובותיה'.
"אבותינו לפני מאות שנים התקשו לדמיין התגשמות נבואה כזו, שהיום אנו עדים לה. כך תפציע ותגיע הגאולה הפרטית והכללית במהרה".
התקווה
מ' נר
יום אחד, כשהארץ הזו תשקוט, כשהזמן ייבש את הדמעות, כשהרוחות יפזרו את האבנים מעל לקברים, כשהחטופים ישובו; יום אחד, כשכל אלו יבואו לטפל בפצעים שלהם, לבקש חבישה ומרפא.
ביום הזה, אם יהיה לי אומץ, אבוא אליכם.
אבוא אליכם ואגלה לכם: אפשר לקום מהחמס. מהשבי. מהזוועה. מהחמאס. מהמוות.
אפשר לחזור לחיות.
כי גם אני הייתי שם. לא במנהרות שלהם, במנהרות אחרות וחשוכות מאוד של רוע וביזה ודמעות קורעות לב, ותחנונים: תפסיקו, בבקשה, תפסיקו.
הייתי שם, ובלב שלי לא הייתה פיסה של תקווה, לא היו פנים טובות בתוך החשכה.
הייתי שם בלי כיתה שהריעה לי. הן רק לעגו לבגדים הקרועים שלי, ללחי האדומה שלי, כל כך חזקה הייתה הסטירה שקיבלתי.
הייתי שם, בחרדת מוות על מה יקרה היום, ואם יהיה מה לאכול ומתי יהיה הכאוס הבא, אם השקט יתמיד.
הייתי שם, ואני כבר לא.
ו… זה מה שקורה בטיפול שלי.
אט אט פנים טובות חדשות נהיות מצוירות בתוכי. משמשות לי עוגן.
יש הרבה דיכאון. ים ממנו. יש רגעים של כמיהה למוות, יש חרדה מטורפת, לפעמים, חרדה מטורפת ליפול שוב לאין ולתהום שמוכרת לי. הייתי שם.
אבל יש לאט לאט, פגישה אחרי פגישה, עוגן.
יש לאט לאט משהו חדש שנוצר. אפילו רצון חדש לחיות.
אז כשתחזרו, אהובים, וכשהרוחות ייבשו את הדמעות, אביא לכם את התקווה הזו, שבה יש חיים אחרי המוות.
וסליחה אם יצאתי מתפייטת.
זו הרוח שנושבת עכשיו כל כך חזק.
