חידת הקול הערבי, סכנת אחוז החסימה של מרצ והעבודה, והסיכוי של נתניהו ל-61:
בישורת האחרונה לפני הקלפי, הפרשנים והאסטרטגים מציגים את התרחישים ליום שאחרי
בקרב רבים רווחת תחושה שלמרות הקרב הצמוד – הפעם יש סיכוי אמיתי להכרעה. האם התחושה נכונה? | כינסנו את אראל סג"ל (מומחה לקול הימני), בן כספית (מומחה לקול השמאלני), מוחמד מג'אדלה (מומחה לקול הערבי), ואת האסטרטגים משה קלוגהפט ואלעד וולף – שיסבירו וינתחו את הסיכויים, ההערכות והתרחישים | שרק ייגמר כבר
זהו, הגענו לישורת האחרונה.
אחרי חודשים של קמפיינים, סחרירים, מתקפות והשמצות, גימיקים וסקרים לאין מספר – רגע ההכרעה כבר כאן. במוצאי יום שלישי הקרוב יפורסמו המדגמים, אחריהם יטפטפו תוצאות האמת, וביום רביעי בבוקר מן הסתם נדע כבר האם סוף סוף, אחרי חמישה סבבים ואינספור מהומות – נפתר המשבר הפוליטי הממושך ביותר בתולדות המדינה.
ובמילים אחרות: האם בבחירות לכנסת העשרים וחמש יצליח גוש הימין בראשות נתניהו לשבור את התיקו ולהשיג את 61 המנדטים הנדרשים, או ששוב יהיה זה גוש השמאל-מרכז שייהנה מהתיקו וימשיך לשלוט בממשלה.
חמשת הימים האחרונים לפני הקלפי, מוגדרים כ'משמעותיים ביותר' במונחי הקמפיינים. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, ישנם למעלה מעשרה מנדטים של מתלבטים. די באחד מהם בשביל להכריע את המערכה כולה. מרבית המתלבטים בוחנים כרגע מפלגות דומות באותו אזור החיוג, מעטים מהם מתלבטים בין גוש לגוש. עם זאת, במערכה כל כך צמודה, שעל פי כל התחזיות צפויה להסתיים בהערכה על חודו של מנדט – כל קול קובע, כפשוטו.
זו מערכת הבחירות החמישית בשלוש השנים האחרונות, ויהיו שיאמרו – המשמעותית מכולן. המערכה הראשונה שבה ראש הממשלה אינו בנימין נתניהו, וחברי הקואליציה דאז תפסו את מקומם באופוזיציה, מה שמשליך ישירות על צבע הקמפיינים מחד, ואחוזי ההצבעה מאידך.
האסטרטגיה של המועמדים השונים – שונה גם היא בתכלית מהסבבים הקודמים.
ניסיון למצות כל קול. קמפיין 'הליכוד' שחודר אף לשכונות חרדיות (צילום: פלאש 90)
יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, שם את הדגש על הקולקטיב הגושי, בעוד יאיר לפיד שם את טובת המפלגה בראש. 'יש עתיד' גדולה והשאר מבחינתו שייכחדו. נתניהו זהיר יותר, עושה הכל שאף אחת מהמפלגות בגוש שלו לא תתקרב לאזור המסוכן של אחוז החסימה.
רגע לפני יום הבוחר, התיישבנו עם שלושה מהפרשנים הפוליטיים הבולטים ועם שניים מהאסטרטגים הפוליטיים המובילים במדינה, וניסינו יחד איתם לעשות סדר במערכה. מי בעד מי, מי נגד מי, מה האסטרטגיה השולטת, ובכלל – מי יכריע את הבחירות ומה עשוי להטות את הכף.
האתגר:
להביא ימניים לקלפי
"הקול הערבי ישפיע לחלוטין על מערכת הבחירות ועל התוצאות, כי זה גם ישפיע על גודל המנדט", טוען אראל סג"ל מגיש בכיר בערוץ 14 ובעל טור ב'ישראל היום'. "ככל שמצביעים יותר במגזר הערבי, המנדט יותר גדול. ככל שפחות מצביעים, המנדט יותר קטן.
"הקרב הוא", כך סג"ל, "מי מביא את האנשים שלו. בסוף הכל תלוי באחוזי ההצבעה, מי יצליח להביא את המחנה שלו להצביע. האתגר נוצר מהעובדה שהשמאל תמיד מצליח לסחוט את אחוזי ההצבעה, בעוד שבימין האתגר הוא להגדיל את כמות המצביעים. רוב האנשים שלא הולכים להצביע, או כמו שקוראים לזה בשפה המקצועית 'לא מצביעים כרוניים' – הם בימין".
עם זאת, בן כספית, מוותיקי הפרשנים והמגישים בארץ, חושב שאחוזי ההצבעה במגזר הערבי יהיו גבוהים מהמצופה, וגם יש לן הסבר ריאלי לכך. "אני צופה שאחוז ההצבעה של הערבים לא יהיה כל כך נמוך כמו שציפו. בהתחלה דיברו על שלושים ומשהו אחוזים, אחר כך על ארבעים אחוזים, היום אני אומר לך שזה יהיה קרוב לחמישים אחוזים", הוא אומר. "נכון, זה עדיין לא גבוה, אבל כן מספר שעשוי לשנות את התמונה".
המספרים לדבריו לא יזנקו כלפי מעלה בחדות "מהסיבה הפשוטה שהם באמת ראו את כל הכותרות של ה-53 מיליארד, אבל הם לא מרגישים את הכסף הזה, כי רוב רובו של הכסף הזה לא הגיע. הכסף הוא כסף ממשלתי שצריך להגיע בפרויקטים במהלך השנים. פרויקטים זה דבר שמבשיל. כשמסדרים לך כביש, רק אחרי שבע שנים אתה מרגיש את זה. גם בנושא הביטחון האישי שלהם, שזה נושא ענק כי הם נרצחים בקצב מטורף – הם לא מרגישים את השינוי, כי גם לזה לוקח זמן. אז הם כאילו מרגישים הפוך: חצי מדינה פה מדברת על האחים המוסלמים ובצד השני הם לא קיבלו כלום. הם מרגישים פראיירים וזו בעיה. הממשלה האחרונה הייתה בעיניי היסטורית בגלל שבירת הטאבו והתקדים החשוב. אבל מבחינת האזרח שחי בקלנדיה – הוא ממשיך לפחד לצאת מהבית, ממשיך לנסוע על כביש שבור".
נניח לרגע את המגזר הערבי בצד. מערכת הבחירות הזו מתאפיינת בתחושה של 'מערכת הבחירות האחרונה'. באופן לא מפתיע, בדיוק כמו קודמותיה.
"מי שצדק מהרגע הראשון שהקים את מפלגתו, הוא בני גנץ שאמר – אין יותר ימין ושמאל", מחדד בן כספית. "סיפור החיים כאן זה כן ביבי-לא ביבי. זה נורא פשוט. לא צריך להיות פרשן מדופלם בשביל זה. זו מזמן הפכה להיות התגוששות יצרית מאוד של שני מחנות, שאחד מהם רואה את נתניהו כמעין 'משיח', והשני רואה את נתניהו כשטן הגדול". לדבריו, מערכת הבחירות הזו נבדלת מקודמותיה "רק בתחושה הזו, שזה כנראה הקרב האחרון. מצד שני, אסור לשכוח שגם בבחירות השניות, השלישיות והרביעיות – זה היה נדמה כמו הקרב האחרון.
"אני לא מתייחס לאמירות על קץ הדמוקרטיה", הוא מוסיף. "יש הבדל. קץ הדמוקרטיה זה אישיו אחד. הקרב האחרון הזה, שבסופו תהיה הכרעה. זאת אומרת, אם נתניהו ישיג 61 – זאת הכרעה ואם הוא לא ישיג 61 – זה נגמר מבחינתו. עכשיו, במערכת הבחירות הזו, יש תחושה שזה באמת שם. מצד שני, כולנו אמרנו בקמפיין מספר 2 שדבר אחד בטוח – לא יהיו בחירות שלישיות. ואחר כך אמרנו דבר אחד בטוח – לא יהיו בחירות רביעיות. אז הכלל היחיד שתקף בתקופה הזאת הוא, שאין כללים. המציאות כאוטית לגמרי".
אחת הסיבות המרכזיות לשבירת הכללים, היא הקמת הממשלה על ידי נפתלי בנט במהלך, שאף אחד לא יכול היה לחזות מראש. "אירוע היסטורי מהעשירייה הראשונה של האירועים ההיסטוריים שאני זוכר", כפי שמגדיר זאת כספית. "פשוט נשבר שם טאבו. היום, רוב האנשים יגידו לך – הניסוי נכשל. אני חושב ש'הניסוי הצליח והחולה מת'. יש שתי עובדות שהן עובדות היסטוריות שנכנסות לאנציקלופדיות: הראשונה היא שהיה ראש ממשלה חובש כיפה במדינת ישראל, והשנייה היא, שהייתה מפלגה ערבית פר-אקסלנס בקואליציה".
ההבדל:
הרבה פחות רל"ביזם
היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט, המייעץ למנהיגים ברחבי העולם, ואף ייעץ בעבר לנתניהו, לבנט ולאישים נוספים בפוליטיקה הישראלית – רואה את התמונה בצורה שונה.
"מערכת הבחירות הנוכחית שונה מקודמותיה בשני אופנים", מסביר קלוגהפט. "עד היום הנושא המוביל במערכות הבחירות היה הנושא המדיני-ביטחוני. הפעם, לעומת זאת, הנושא של יוקר המחיה מוביל ומנהל את הקמפיינים. בנוסף, בניגוד להצבעה על פי קונסטרוקציה בלבד, הפעם המתלבטים נעים סביב שאלת היציבות. במילים אחרות, הרבה מאוד מהמתלבטים אומרים: 'תקימו ממשלה, לא משנה לנו איזו, העיקר שיפסק מחול הבחירות החוזרות ונשנות'. ולכן, האתגר של המפלגות – ופה אני מחבר את שני הפרמטרים שאמרתי – הוא להסביר שהן יכולות להקים ממשלה יציבה ושרק ממשלה יציבה תוריד את יוקר המחיה.
דווקא הטענה שלו לכתר – עלולה להחליש את התמיכה בו. שר הביטחון בני גנץ (צילום: פלאש 90)
"הרי ברור שלממשלה שתתבסס על 61 בלבד, לא משנה לאיזה צד, כאשר כל חבר כנסת יכול לסחוט אותה ולהפיל אותה – יהיה מאוד קשה לבצע צעדים משמעותיים. יהיה קשה לעשות צעדים כואבים. וכשאי אפשר לעשות צעדים כואבים, אי אפשר לעשות צעדים מנהיגותיים. וכשאי אפשר לעשות צעדים מנהיגותיים – אי אפשר להוריד את יוקר המחיה. ולכן, האתגר של המפלגות בבחירות האלה הוא לשכנע שהן בסופו של דבר יביאו את היציבות. אם הן לא יצליחו לשכנע – נראה אחוז הצבעה שהולך ויורד", הוא מוסיף.
הפרשן והאסטרטג הפוליטי אלעד וולף, שבין היתר ייעץ במערכות הבחירות הקודמות למפלגות 'העבודה' ו'מרצ', מציע דווקא פרשנות אחרת. "הסבב הראשון והשלישי התאפיינו במאבק ראש בראש בין המפלגות", הוא מסביר. "כל מפלגה ניסתה להיות הגדולה ביותר. הייתה תקווה לשבירת הגושים, כאשר כל צד האמין כי אם יהיה חזק יותר – הגוש השני ייאלץ להתקפל. לאחר שלושה סבבים ללא הכרעה, הגושים אכן נשברו, כשגנץ הלך לשבת עם נתניהו וכך שונתה התזה, כאשר הקרב הפך להיות גושי. ראינו את לפיד ונתניהו שומרים בכל הכוח על הגוש במערכת ההיא, ואף קוראים להצביע למפלגות הקטנות על חשבונן.
"מה ששונה בסבב הנוכחי מהסבבים הקודמים, הוא בעיקר אופן ההתארגנות שמשפיע על יכולת המפלגות הגדולות. בעוד נתניהו ארגן בצורה מסודרת את כל הגוש שלו, מאיחודי מפלגות ועד להסכמי עודפים, כל מפלגות הגוש בטוחות והוא רשאי לשחק בחופשיות על המגרש. לעומת זאת, לפיד שגם לא התארגן נכון מבחינת המפלגות הערביות, גם כשל באיחוד בין 'מרצ' למפלגת 'העבודה' וכשל אפילו בהסכמי העודפים בתוך הגוש – יצטרך לשחק אחרת לחלוטין מנתניהו, ובמקביל להדביק את הפער. משחק ששם את לפיד במקום מסוכן ביותר".
לעומת זאת, לדברי אראל סג"ל מערכת הבחירות הנוכחית יושבת על אותו הציר של המערכות הקודמות. "אלה אותם צירי עימות בתוך החברה הישראלית, אותן נקודות המחלוקת. אבל בניגוד לפעמים הקודמות, רמת הרל"ביות (קיצור של 'רק לא ביבי') ירדה משמעותית. לאנשים כבר לא אכפת – העיקר שתהיה פה ממשלה. מצד שני, נוספו עניינים אחרים. מספיק לראות את פרסומת הבחירות של לפיד. הכל זה 'ישראל', אין את המילה 'יהודי'. ישראלי יש, ליברלי יש, חילוני יש, יהודי אין. נדמה לי שזה יושב על אותו ציר שאנחנו מדברים עליו משנת תשנ"ו, של יהודים מול ישראלים. אני לא אומר את זה כאות גנאי, אלא כנקודת סימון. ברור מי הצירים ומי המחנות. גוש הימין מאוד ברור, גוש השמאל ברור גם.
גם הקמת הממשלה על ידי בנט לא תשנה לדבריו את המערכה. "בסופו של דבר, גם המנדטים של בנט נספגו בגוש הימין, אולי אחד הלך לגוש השמאל. תראה גם את המהירות שבה בנט נשכח. זאת אומרת הוא טראומה, אבל טראומה שתשכח. זה מאוד תלוי גם מה יקרה במערכת הבחירות הזאת. יכול להיות שאם יאיר לפיד ינצח אז הטראומה תתגבר. אבל כרגע ברור שלא נשאר מהכוח הפוליטי של בנט ושקד כלום. לא נשאר בעצם משהו אמיתי. זכרונות ותו לא. זו השמדת ערך שלא הייתה כמותה בפוליטיקה הישראלית ברמה כזו".
באופן מפתיע, גם בן כספית מסכים עם האמירה של סג"ל, לפיה רמת הרל"ביסטיות ירדה. "אני חושב שיש היחלשות בשני הצדדים", הוא אומר. "ראיתי את זה בסקר שפורסם בתוכנית שלנו, ומאוד הופתעתי שבצד של ביבי יותר אנשים חושבים שהלכה להם המדינה אם הם יפסידו, מאשר בצד שלנו. זה מאוד הפתיע אותי. מה שעוד הפתיע אותי, זה שיש נכונות בצד שלנו בסוף כן לשבת עם נתניהו. אני חושב שבסוף הרל"ביסטיות קצת נחלשה ואותו הדבר גם בצד השני. יש עייפות החומר בשני צדדי המחנות".
היעד:
הרדמת הרחוב הערבי
על פי כל התחזיות, אחוזי ההצבעה במגזר הערבי הם אלו שיכריעו את תוצאות הבחירות. אחוזי הצבעה גבוהים עשויים להעניק את ראשות הממשלה ליאיר לפיד, בעוד אחוזי הצבעה נמוכים יביאו לניצחונו של גוש הימין. מתבקש אפוא לפתוח בשיחה עם מוחמד מג'אדלה, ראש חטיבת החדשות ב'רדיו נאס' ופרשן חדשות 12 לענייני ערבים, שינסה לעשות סדר בקול הערבי שעשוי להטות את הכף.
הממשלה הקודמת, שהפכה לראשונה מפלגה ערבית לשותפה קואליציונית בכירה, הביאה את מג'אדלה לתודעה הציבורית הישראלית. מג'אדלה מסביר, כי ישנן ארבע מפלגות ערביות שמתמודדות על הקול הערבי: חד"ש, תע"ל, רע"מ, ובל"ד. רק שתיים מהן (חד"ש ותע"ל) רצות יחד.
"רע"מ זו מפלגת-בת של התנועה האסלאמית במדינת ישראל", מסביר מג'אדלה. "מפלגה שהיא קודם כל תנועה דתית-מוסלמית. כלל חברי הכנסת שלה הם מוסלמים דתיים, מי שמנהל אותה זה מועצת א-שורא והיא דואגת בעיקר לצורכי היומיום של הציבור, ופחות מתעסקת בסוגיה הפלסטינית. כאמור, היא תנועה דתית בהגדרתה ולא תנועה לאומית. עם זאת, היא לא זונחת לגמרי את הנושא הפלסטיני.
ניהול מרושל של הרכב המפלגות בתוך הגוש נתוני פתיחה גרועים, ושאיפה לבחירות שישיות. יאיר לפיד (צילום: פלאש 90)
"חד"ש זו מפלגה שמגדירה את עצמה כערבית-יהודית. ישנן עוד מפלגות עם ח"כים ערביים ויהודיים יחד, אבל זו המפלגה היחידה שזו המטרה המוצהרת שלה, וחלק מהמפלגה זו גם מק"י – המפלגה הקומוניסטית. ממילא, עיקר הפעילות שלה היא לשותפות יהודית-ערבית, המאבק ב'כיבוש' והשגת צדק ושוויון חברתי.
"תע"ל של אחמד טיבי זה סוג של פרויקט אישי. מפלגה, שכל כולה בנויה על המנהיג שלה, שזה אחמד טיבי. הוא ייסד אותה, הוא עומד בראשה מאז שהיא הוקמה, והוא גם זה שמנהל אותה וקובע את העמדות שלה באופן כמעט מלא. מבחינה אידיאולוגית אפשר לומר, שטיבי נע בין חד"ש לבין התנועה האסלאמית. הוא שמרן מצד אחד, אבל לא לגמרי דתי מצד שני. הוא דואג גם לצרכים היומיומיים של הציבור הערבי מחד, אבל לא זונח את הסוגיה המדינית והפלסטינית מאידך.
"בל"ד זו מפלגה לאומית ליברלית במהותה. התפיסה העיקרית שלה זו מדינת כל אזרחיה והיא דורשת אזרחות מלאה לכל הציבור הערבי מחד ושמירה על הזהות הפלסטינית מאידך". כאמור, במערכת הבחירות הנוכחית חד"ש ותע"ל רצות יחד, רע"מ בנפרד ובל"ד בנפרד.
הצפי:
הערבים לא ינהרו
החברה הערבית, או יותר נכון אחוזי ההצבעה בחברה הערבית – הם אלו שיכריעו את הבחירות. על זה כולם מסכימים. אחוז ההצבעה בחברה הערבית מושפע גם, ובעיקר, מאופי המפלגות. ככל שהמפלגות הערביות מאוחדות יותר – כך אחוזי ההצבעה עולים. ככל שהן מפוצלות יותר – אחוזי ההצבעה יורדים. כך למשל אפשר לראות שבסבב ב' של מערכת הבחירות, ה'רשימה המשותפת' שרצה עם ארבעת המפלגות יחד: חד"ש, תע"ל, רע"מ ובל"ד – הביאה 13 מנדטים, ומערכה לאחר מכן הגיעה למספר שיא של 15 מנדטים ואחוזי ההצבעה הגיעו ל-65 אחוזים. כשהמפלגות הערביות מפוצלות – אחוזי ההצבעה יורדים בכ-20 אחוזים.
"במערכת הבחירות הזו, לראשונה מזה כעשור החריף הפיצול, והמפלגות הערביות רצות בשלוש רשימות נפרדות. לכן, אחוז ההצבעה צפוי להיות נמוך", מסביר מג'אדלה. "יחד עם זאת, מה שתמיד עודד הצבעה והעיר את הציבור הערבי – זה בנימין נתניהו. ב-2015, כשהוא אמר שהערבים נוהרים לקלפיות, הם אכן נהרו. עסקת המאה של נתניהו הרגיזה את הערבים ותמרצה רבים ברחוב הערבי לצאת לקלפיות בהמוניהם.
"הפעם נתניהו כבר למד את הלקח והוא יודע איך להרדים את השטח. נתניהו משקיע בפלטפורמות הדיגיטליות בשפה הערבית יותר כסף מכל ראשי המפלגות הערביות גם יחד, כשהמטרה היא אחת: לקחת קולות מחד, ולהרדים את השטח מאידך".
מבחינת החברה הערבית, עצם העובדה שיש מפלגה שהייתה שותפה בכירה בקואליציה, משפיעה על ההצבעה במגזר, אבל לא בהכרח לטובה. "הניסיון הקצר הזה של רע"מ בתוך הקואליציה היה לא כל כך מוצלח בדעת הקהל הערבית. יש כאן פער מאוד עצום בין איך שהיהודים במדינת ישראל תופסים את הכניסה של רע"מ לקואליציה, לבין איך שהערבים תופסים זאת. מבחינת היהודים, מנסור עבאס עשה צעד היסטורי, קיבל 53 מיליארד שקלים לחברה הערבית, שלט בממשלה, תפס אותה בגרון, כל אחד קורא לזה איך שהוא רוצה", מסביר מג'אדלה.
בציבור הערבי לעומת זאת רואים את ההפך הגמור. "מבחינת הציבור הערבי, יש מנהיג ערבי שעשה ויתור גדול מאוד שאף פעם לא עשו – הכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, סירב לכנות אותה 'מדינת אפרטהייד' כפי שנהוג במפלגות הערביות, היה שותף בקואליציה שהמשיכה את כל מה שהיה במסגד אל-אקצא, היה מצור על עזה, מבצעים צבאיים, הצביע בממשלה בעד תקציבי הביטחון ובעד תקציבי ההתנחלויות. ככה מסתכלים על זה בחברה הערבית. לכן אתה רואה מנסור עבאס, שנכנס עם ארבעה מנדטים ונשאר בקושי עם אותם ארבעה מנדטים בסקרים. במקביל, יש כאלה שחושבים שזו הייתה תקופה קצרה מדי וצריך לתת לעבאס הזדמנות נוספת להמשיך בקו הפוליטי הזה.
"האסטרטגיה של נתניהו במקרה הזה פשוטה", מסביר מג'אדלה. "לדכא את אחוז ההצבעה. נתניהו רוצה לקבע בדעת הקהל הערבי שאין הבדל בינו לבין לפיד, לבין גנץ. כולם אותו הדבר. הוא עובד בצורה מתוחכמת ופונה לציבור הערבי בפרסומים יומיומיים כמעט, בתרגום לערבית, ואומר להם: 'אני אדאג לכם, גנץ ולפיד לא דאגו לכם באמת. אני בזמנו אישרתי לכם תוכנית כלכלית עם 15 מיליארד ש"ח, הפעם אני הולך לאשר תוכנית גדולה יותר. אני הולך להילחם באלימות ובפשיעה במגזר, אני רוצה את טובת האזרחים הערבים במדינת ישראל'. המסרים האלה, כשציבור הערבי פוגש אותם שוב ושוב, גורמים לו לחשוב שאולי נתניהו השתנה, וזה לא אותו נתניהו שהכרנו עד עכשיו".
האם גנץ אכן יכול לבנות על המפלגות החרדיות? חברי 'אגודת ישראל' גולדקנופף, פרוש וטסלר, בעתירה נגד ביטול הקומה הכשרה (צילום: פלאש 90)
השיחה מופרעת על ידי פעילים ערביים מ'יש עתיד'. "זו הפעם הראשונה שאני נתקל בפעילי 'יש עתיד' פה באזור", אומר מג'אדלה ומנצל את ההזדמנות כדי להרחיב: "מסורתית יש 15-20 אחוזים מהמצביעים במגזר הערבי שמצביעים למפלגות היהודיות. עד לאינתיפאדה הראשונה המספרים היו הפוכים, כ-80 אחוזים מצביעים למפלגות היהודיות ורק כ-20 אחוזים למפלגות הערביות. השבר שאירועי אוקטובר 2000 יצרו בקרב החברה הערבית הפכו את המספרים, וכיום רק בין 15 ל-20 אחוזים מצביעים למפלגות היהודיות. בבחירות האחרונות, למשל, ה'ליכוד' קיבל מספר קולות ששווה לכל מפלגות המרכז-שמאל, בגלל הקמפיין המוצלח של 'אבו-יאיר'. הפעם זה כנראה ירד קצת, בגלל הפיצולים.
הקרב:
משלושה יצא אחד?
בניגוד למערכות הבחירות הקודמות, המערכה הנוכחית היא ראשונה שבה יש שלושה שטוענים לכתר. גם נתניהו, גם לפיד וגם גנץ רצים במוצהר לראשות הממשלה.
"האסטרטגיה של לפיד, גנץ ונתניהו דומה מצד אחד, ושונה מצד אחר", מסביר משה קלוגהפט. "היא דומה, כי שלושתם רוצים להיות ראשי ממשלה ומשתמשים בהפחדה מפני אפשרות לניצחון הצד השני. נתניהו מפחיד מממשלת שמאל-ערבים, לפיד מפחיד מבן גביר וגם גנץ מפחיד מממשלה קיצונית. השוני ביניהם נעוץ בעובדה, שה'ליכוד' מציג בצורה ברורה איזו ממשלה הוא יקים, גנץ רומז איזו ממשלה הוא יקים, ואילו לפיד מסתיר איזו ממשלה הוא מתכוון להרכיב. זה פחות או יותר משקף גם את היכולת הריאלית להרכבת ממשלה על ידי כל אחד מהצדדים.
"המאבק הגדול של גנץ היה לייצר מרוץ תלת ראשי. הוא איחד מפלגה נוספת וימנית ממנו לתוך המהלך, ניסה לגייס רמטכ"ל לשעבר ויצא בקמפיין לראשות הממשלה", מסביר וולף. "לצערו של גנץ, להיכנס למרוץ בין ראש ממשלה מכהן לבין יו"ר אופוזיציה וראש ממשלה לשעבר שהוא דמות פופולרית מאוד – זה מהלך קשה מאוד וגנץ לא הצליח לגרום לקמפיין להתרומם.
"כעת, האסטרטגיה הנכונה מצד גנץ, תהיה ללכד את התומכים שיש לו היום ולהתייצב כמפלגה השלישית בגודלה. אם יתעקש לשמור על האסטרטגיה של הריצה לראשות הממשלה – הוא עשוי ליפול, שהרי גם תומכיו יאמינו כי אין לו סיכוי ויפנו למועמדים אחרים. לעומת זאת, לפיד מנצל את מעמדו כראש ממשלה ומנהל קמפיין מכיסא ראש הממשלה, קמפיין שנועד לייצב ולנעוץ את מעמדו. הקמפיין מצליח בינתיים וכאמור, כעת לפיד יצטרך לבחון האם להמשיך ולגדול על מנת להתקרב לליכוד, או לעצור את הגדילה על מנת לשמור על הגוש.
"הטרגדיה של לפיד היא", הוא מוסיף, "שלעקוף את ה'ליכוד', משמעותו להפסיד את הגוש, ואילו לשמור על הגוש משמעותו להפסיד ל'ליכוד' במספר המנדטים. האסטרטגיה של נתניהו מתמקדת בשטח: הוא מנסה להעיר את התומכים ה'רדומים', אלה שלא הצביעו בשל אדישות ולנסות לשכנע כי אם הפעם יצביעו הם יכריעו את הבחירות. למרות זאת, האסטרטגיה של נתניהו וה'ליכוד' משתנה יותר מדי לאורך הקמפיין. שהרי, כשהאסטרטגיה מדברת על להביא את הציבור עבור ממשלה יציבה שתחזיק ארבע שנים – מסר היציבות לא מופיע מספיק בקמפיין.
"האסטרטגיה של לפיד מאוד מבלבלת במקרה הזה", אומר מג'אדלה. "פעם אחת הוא רוצה לעודד את אחוזי ההצבעה במגזר הערבי ועורך ביקורים בנצרת, ופעם הוא פונה אליהם בפלטפורמות הדיגיטליות, לאחר מכן קצת פחות. כל פעם הוא מנסה משהו אחר. מצד שני, הוא לא פוסל אותם בקולו ולא סותם את הגולל על שותפות איתם, מה שעשוי לדכא את אחוזי ההצבעה במגזר. אגב, לגבי הטענות על כך שהוא לא מנע את הפיצול – אני לא חושב שהוא היה מצליח לעשות זאת בכל מקרה. אם איחוד בין מיכאלי לגלאון הוא לא הצליח לעשות – למנוע את הפיצול בתוך המפלגות הערביות הוא ודאי לא היה מצליח. הוא מראש לא ניסה. הוא דואג רק לעצמו".
אסטרטגיה:
מפלגות בסכנת מחיקה
בגוש השמאל, שאלת הסיכון של 'מרצ' וה'עבודה' להישאר מתחת לאחוז החסימה – מרחפת כל העת.
"שתי המפלגות מתנדנדות על אחוז החסימה והקהלים שלהן יחסית דומים, מה ששם את שתיהן בסכנה", מסביר וולף. "כרגע ישנו מעבר של קולות בגוש המרכז-שמאל לכיוון המפלגה הגדולה, זו שבראשה עומד ראש הממשלה. שתי המפלגות מנהלות קמפיין רע, ולא מצליחות לייצר בידול אל מול הסחף. בעוד 'מרצ' החלה בגעוואלד ומנסה בקמפיין בלפוריסטי לשכנע את הרל"ביסטים להצביע 'מרצ' – ה'עבודה' הוציאה חמישה סוגי קמפיינים בתוך פחות מחודשיים ומנסה לייצר פנייה למצביעי הגוש במטרה 'להסביר את השיטה', על אף שנראה כי חמש מערכות בחירות בשלוש שנים הסבירו לקהל את השיטה כבר היטב. לכן, אם לא ימצאו לעצמן בידול ולא ישכילו להבין כיצד למצוא ייחודיות לעצמן, הן עשויות למצוא את עצמן באזורי הסכנה".
"הסיכונים של 'מרצ' וה'עבודה' הם מאוד ברורים", מסכים גם קלוגהפט. "כשההצבעה היא אסטרטגית, אז כשיש מפלגה אחת בסיכון – כולם מבינים שצריך להציל אותה. לעומת זאת, כשיש כמה מפלגות בסיכון, שזה גם 'מרצ' וגם ה'עבודה', גם חד"ש-תע"ל, גם רע"מ ואפילו ליברמן, שלאחרונה קצת עלה אבל הוא גם במספרים נמוכים – לא בטוח שאנשים יודעים את מי להציל. וכשלא יודעים את מי להציל – יכולות להיות תקלות ומפלגות שנופלות מתחת לאחוז החסימה. מה שברור זה, שעדיף להיות בסקר האחרון על ארבעה מנדטים, כדי שיבואו להציל אותך, מאשר על חמישה מנדטים, ואז חושבים שתסתדר. אפשר להיזכר במה שקרה ב'ימין החדש', שבכל הסקרים האחרונים עבר את השישה מנדטים ואנשים לא העלו בדעתם שהוא לא יעבור את אחוז החסימה, ואז דווקא בגלל זה – המפלגה לא עברה".
על פי טענתו: "אפשר לראות את ההבדל בין קווי האופי: זהבה גלאון עושה קמפיין געוואלד בצורה ברורה וישירה. היא מדברת מפורשות על סכנת ההימחקות של 'מרצ', בעוד מירב מיכאלי גם באיזשהו פאסון וכבוד עצמי לא מדברת לרגע על האפשרות שמפלגת ה'עבודה' לא תעבור. במובן הזה, כמו בפציעה, ניגשים לפצועים שצועקים קודם – יכול להיות שזהבה גלאון עושה מהלך יותר נכון מבחינתה, כדי להביא את המצביעים האסטרטגיים".
עם זאת, בן כספית חושב שלפיד באמת מאמין שאין סכנה לשתי המפלגות שלשמאלו, ומנגד – הוא רוצה לצבור כמה שיותר מנדטים, כדי לצבור לגיטימציה. "ברגע שהוא מתקבע כמי שהלך ראש בראש עם נתניהו וכמי שנמצא כבר במעמד שווה לנתניהו מבחינת המנדטים ומבחינת ההתאמה – זה מקרב אותו מאוד. אם התיקו יישמר וממשלת המעבר תמשיך – זה מקרב אותו לניצחון בפעם שאחרי.
"ברור שהוא הכי מעדיף לנצח בפעם הזו", הוא מדגיש, "אבל אני חושב שהתרחיש של ממשלת מעבר בראשותו ומערכת בחירות נוספת, זה התרחיש השני העדיף עליו אחרי הקמת ממשלה על ידו. זאת אומרת, התרחיש הכי טוב לו זה כמובן שהוא יקים ממשלה, אבל אם הוא יצטרך להחליט בין ממשלת רוטציה עם גנץ, לממשלת מעבר ומערכת בחירות נוספת כשהוא ראש הממשלה – לדעתי הוא ייקח את האופציה של ממשלת המעבר".
אראל סג"ל מציע פרשנות דומה. "לא חושב שאם תשאל את לפיד הוא יגיד לך שלא אכפת לו מהגוש. הוא יגיד לך: 'מה פתאום. אני מאוד מודע לזה, אני מאוד זהיר, אני לא אוריד את 'מרצ' ואת ה'עבודה". אני חושב שהוא רוצה ש'יש עתיד' תהיה המפלגה הגדולה ביותר אחרי ה'ליכוד'. הוא לא רוצה להשאיר שום סיכוי לבני גנץ לקחת את שרידי המחנה ולייצר איזושהי אלטרנטיבה. הקרב של לפיד הוא להגיע לתיקו גושי, לגרור אותנו למערכת שישית. זה האינטרס שלו, אין פה עוד אפשרות. אני לא רואה סיכוי שלפיד מקים ממשלה. הדבר היחיד שהוא יכול זה למנוע הקמת ממשלה ולהישאר ראש ממשלת מעבר לעוד חצי שנה".
ההמלצות:
שאלת היום שאחרי
השאלה הקריטית היא, מה יקרה ביום שאחרי. מי מהגושים ינצח, בכמה ינצח, וגם כאן הערבים משחקים תפקיד כמעט ראשי. זה ברור שללפיד אין ממשלה בלי רע"מ וחד"ש-תע"ל. השאלה היא האם הוא יסכים לשבת איתם, והאם המפלגות הללו מבחינתן יסכימו לשבת איתו.
"בוא נחסוך את הדיון", קוטע מג'אדלה את השאלה. "לפיד, מבחינתו, באופן חד משמעי ישב עם חד"ש-תע"ל ורע"מ. גם מבחינתו וגם מבחינתם. השאלה אם זה יקרה או לא – תלויה רק בדבר אחד: האם בל"ד תעבור את אחוז החסימה או לא ולדעתי היא לא תעבור, לפחות לא בנתונים הקיימים כרגע. הם בכל מקרה לא ישבו איתו בקואליציה, אבל הם כן ישתפו איתו פעולה מבחוץ ויקימו רשת ביטחון חיצונית וגוש חוסם, כמו שהיה בממשלת רבין. אבל לדעתי לא נגיע לשם. אם לפני הבחירות מי שהולך להכריע הם הערבים, אחרי הבחירות מי שיכריע יהיו דווקא המפלגות החרדיות. אחרי סגירת הקלפיות השמות החמים יהיו של מנהיגי המפלגות החרדיות ולא של מנהיגי המפלגות הערביות, וזו גם ההערכה כרגע במפלגות הערביות.
"הסיפור של ההמלצה לא יהיה רלוונטי פה, כי ככל הנראה נגיע לתיקו גושי של 60-60 וההמלצה לא תהיה רלוונטית. מה שכן יהיה רלוונטי זה, האם החרדים יסכימו לשבת עם גנץ או לא".
"אני חוזר איתך למשפט שאמרתי קודם לכן: אין כללים", אומר בן כספית. "נשברו כל החוקים. זה טוב וזה רע. זה בעיקר רע, כי אתה רואה פה צד אחד שמוכן באמת לעשות הכל; אתה רואה את נתניהו שמבטיח שהוא יבטל ויקפיא את המשכנתאות ויוריד את המחירים, הוא סנטימטר מלהבטיח מאה דולר לכל אזרח ישראלי שיגיע לגיל 18. לגבי לפיד, בכוכבים אני לא רואה את זה. מצד שני, אם לנתניהו לא יהיו 61 – יש הרבה מאוד אפשרויות על הפרק. לכן אמרתי שזה נראה לי הקרב האחרון. אני לא בטוח שלא יהיו לו 61, כרגע זה פיפטי-פיפטי ממש, אבל אם לא יהיו לו – יכולות להיות כל מיני תוכניות והתחלות, כמו מורדים ב'ליכוד' או ניסיון לפנות למפלגות החרדיות. עם זאת, תרחישים כאלה, במידה ואכן יצאו לפועל, יביאו דווקא להכתרה של גנץ, לממשלת רוטציה שבה לפיד הוא ראש ממשלה שני".
כספית מסביר את הפרשנות בכך שהוא "מתקשה לראות את לפיד מקים ממשלה עם חד"ש-תע"ל ורע"מ. אני לא רואה את אלקין וגדעון סער וליברמן יושבים בסיטואציה כזו, אבל אני מודה שאני גם לא ראיתי את ליברמן יושב עם תע"ל. זה מרוץ חימוש כזה, של 'מי יכנס קודם'. מה שאני רואה בגדול זה, שאם נתניהו לא יביא 61 – הכל אפשרי. אנחנו חיים בסיטואציה שבה המכניקה יותר חזקה מהתרחישים וכל הנבואות".
אראל סג"ל משוכנע שלפיד יקים ממשלה עם חד"ש-תע"ל ורע"מ במידה ותהיה לו אפשרות וגם גנץ יתמוך בה. "היו לגנץ התבטאויות שהוא לא פוסל אותם לחלוטין. חד"ש גם המליצו עליו בזמנו. אני לא אפול מהכיסא אם וכאשר זה יקרה".
סדקים:
הסנונית של סמוטריץ'
על דבר אחד כולם מסכימים. גם אם יהיה ניצחון לאחד מהגושים, זה לא יהיה ניצחון דרמטי, אלא על חודו של מנדט. "הדבר היחידי שיכול לשנות את זה, זה אם רע"מ או חד"ש-תע"ל לא יעברו את אחוז החסימה ואז תהיה לנתניהו ממשלה של 64 מנדטים", אומר מג'אדלה. "ואת הפרחים הוא יצטרך לשלוח לבל"ד במקרה הזה. רק בגלל שהם שורפים 80-90 אלף קולות לנתניהו תהיה ממשלה. במילים אחרות – הגורל של נתניהו ולפיד תלוי באחוזי ההצבעה במגזר הערבי. אם אחוז ההצבעה במגזר יעבור את רף 50 האחוזים – לנתניהו אין ממשלה. אם אחוז ההצבעה לא יעבור את 45 האחוזים – נתניהו הוא ראש הממשלה הבא".
"מבחינת נתניהו הסיפור פשוט יותר", מסביר וולף. "מספר הזהב הקבוע הוא 61, ואם נתניהו יחזיק בו – הוא יוכל לשחק איתו לכל הכיוונים. גם להקים ממשלת ימין צרה וגם לאיים בהקמה של אחת כזאת, על מנת לגרור את מפלגות הגוש הנגדי לאחדות. מבחינת לפיד, 61 אומנם מונע מנתניהו את הקמת הממשלה הזו ומשאיר אותו כראש ממשלת המעבר, אך עשוי לא להספיק להקמת ממשלה. לפיד יצטרך ניצחון מאסיבי יותר, או לחילופין להשתמש ב-61 על מנת לגרור את נתניהו לממשלת רוטציה".
עם זאת, לדבריו "בתרגיל הרוטציה שנתניהו עשה לגנץ, נתניהו שמר לחלוטין על הגוש שלו ורק גנץ עשה ויתור. הלקח הברור שיש ללמוד מזה הוא, שאם הפעם נתניהו ירצה לצרף מפלגות מחוץ לגוש לתוך ממשלתו, הוא יהיה חייב גם לוותר בעצמו על חלק בגוש שלו. מנגד, דווקא במקרה הזה ללפיד יש יותר קרדיט על מנת להבטיח הבטחות למי שיצטרף לתוך הגוש שלו.
"האפשרות להקמת ממשלת 61 היא בסיכויים גבוהים יותר אצל נתניהו, כי אצל לפיד הגוש הוא פחות הומוגני", מסייג קלוגהפט. "אבל צריך לומר ביושר: גם ממשלת 61 שיקים נתניהו – תיתן לו בעיקר אפשרות להיות ראש ממשלה בממשלת מעבר, לכשהממשלה תתפרק, שזה מה שהיה בסבבים הקודמים. כרגע הוא צריך להחזיר אליו את שרביט ראשות ממשלת המעבר.
"להחזיק ממשלה של 61 לאורך שנים, מסתמן שיהיה מאוד קשה", הוא מסביר. "אנחנו רואים שכבר בתוך מערכת הבחירות, בישורת האחרונה יש קשיים בין הציונות הדתית ל'ליכוד', וזה עוד לפני שהתחילו בכלל להרכיב ממשלה. יתרה מכך, לא בטוח למשל שבן גביר עם שישה מנדטים ירצה להיות שר לטווח ארוך ולקחת אחריות על כל ההבטחות שלו. יכול להיות שהוא יעדיף להגיע לסבב בחירות נוסף, לרוץ לבד ולהביא יותר מנדטים".
בעוד ימים ספורים בלבד ייערכו הבחירות, ועם כל הכבוד לפרשנויות – הדבר הברור היחיד הוא ששום דבר לא ברור. הכללים הפוליטיים נסדקו בהקמת הממשלה של גנץ ונתניהו, ונקברו קבורת חמור בהקמת הממשלה האחרונה. ניתן לחזות מגמות פוליטיות, אבל אי אפשר לחזות שינויים בין-גושיים כמו שראינו בקדנציה האחרונה. אבל הפעם, יותר מתמיד, דבר אחד מהדהד: כל קול קובע.
