מליץ יושר

הוא הדרשן הכי מושמע ביהדות דוברת האידיש ברחבי ארצות הברית ואירופה • נאומיו הסוחפים מתובלים בהומור יהודי עסיסי וסוחט חיוכים, שאותו הוא מנצל כדי לעורר הורים שיפסיקו עם שיטות הענישה ויחנכו את ילדיהם בצורה מאירה וסבלנית • ערב ראש השנה, המעריץ דוד דמן עשה את כל הדרך מאנטוורפן לניו יורק כדי לפגוש את ה'מגיד' שלו – רבי אברהם מרדכי מלאך לשיחת 'מלווה מלכה' בת חמש שעות מרתקות • וגם: היחסים עם בן-הדוד הראשון שלו, השר לשעבר משה כחלון • מלאך של הצלה

צילום: נפתלי גולדברג, מערכת 'בחצרות'

"זה פה", מלמל הנהג מתחת לשפמו. אמרתי שלום וט'נק-יו, וירדתי מהרכב. הקפוטה שלי הייתה ספוגה כל-כולה במים. היא נטפה מכל עבר. קצוות השטריימל נעו בפראות מצד לצד. ברחתי היישר אל מתחת לסככה שבצבצה בחזית הבית. בימים כתיקונם היא אמורה לגונן על הבאים בשעריו. לא בשעה שהוריקן עצבני מתדפק על שערי ניו יורק.

גשם עז ניתך מעל ברוקלין. אנשים התחבאו בבתים. התורים הקבועים של מוצאי שבת ליד חנויות ה'פאסט-פוד', נעלמו כליל. אפילו מרטין, נהג ה'אובר' שהתנדב להסיע אותי, במחיר כפול ומכופל כמובן, נשמע מבוהל מעט. "איך אמרת? 'וואלס סטריט?' מעניין. מעולם לא שמעתי על הרחוב הזה". פחדתי להגיד לו שגם אני לא. לראשונה שאני מתעניין ברחוב בבורו פארק שהוא לא מספר, ואין צורך לתאר בין איזו לאיזו שדרה הוא נמצא.

עמדתי מול בית פשוט מעץ לבן כהה. גג רעפים טיפוסי. חצר קטנה מקדימה. מעל הדלת בצבץ שלט קטן ורטוב: 'משפחת מלאך'.

הגעתי ליעד.

עוד לפני שאני מספיק ללחוץ בפעמון, אני כבר מוכנס באדיבות פנימה.

שנים שאני חפץ לראיין אותו. מזה שנים שאני נכסף לשוחח עם האיש שמאחורי אחד הקולות הנשמעים ביותר בדור שלנו. כעת אני רואה אותו מכאן, ממרחק אפס, בגודל מלא, את ר' אברהם מרדכי מלאך. הוא מתהלך לו אנה ואנה בטלית קטן של צמר, כשפאותיו מתבדרות לצדדים. נר ההבדלה עדיין נמצא, כבוי, על השולחן. המפה של שבת גם כן. הנברשות דולקות כולן. הילדים מתרוצצים מתחת לרגליים, והריח שבוקע מסיר הטשולנט הריק למחצה עדיין מכה בחלל. בית יהודי טיפוסי של מוצאי שבת.

• • •

את ר' אברהם מרדכי מלאך, אין צורך להציג. הקול שלו הפך מזמן לפס הקול הנשמע ביותר בקרב עשרות אלפי בתים חרדיים. קול הבריטון העמוק, המתגלגל, השנון, העליז והנוקב שלו, בוקע כיום כמעט מכל רכב חרדי של דוברי האידיש בעולם כולו. מירושלים ועד מלבורן.

מקשיבים לו בכל מקום אפשרי. בחדר ההמתנה של הרופא ובמחלקות הקשות בבתי החולים. בדרך לעבודה ובהמתנה לרכבת. בהיכלי הישיבות ובמוסדות החינוך. את הדרשות הפומביות שלו משדרים בלופ אינסופי בעצרות חינוך וחיזוק. מצטטים את הרעיונות שלו בכל מקום. מחייכים מלוא הפה מהברקותיו. גם מי שלא השתתף בשיעוריו או הקשיב לו אי פעם, ולא תמצאו הרבה כאלה, בטח לא הצליח להימלט כליל מהשאלה האולטימטיבית שנשמעת כיום באינספור שיחות סלון: 'נו, שמעת את הווארט החדש של מלאך?'

'ווארט של מלאך' הוא תמיד עסיסי ומלא חן. יש לו שפה עשירה ועמוסת הומור. הוא ניחן ביכולת 'סטנדאפיסטית' יוצאת מהכלל, אבל גם, ובעיקר, ברצינות תהומית נוקבת אין קץ. הוא שר בקול נעים ומשובב. הוא מדבר מנהמת ליבו. הוא מצחיק, מעלה חיוך, אבל גם חותך בבשר החי.

הוא אומר בגלוי את מה שכולם פוחדים לומר. נוגע באמנות בעצבים החשופים של האזורים הכי מורכבים בעולם האמוני שלנו. מדבר בעמקות מונגשת ומופשטת על חינוך נכון, על עבודת השם רצויה, על התפקיד האמיתי שלנו בעולם הזה, על אמונה וביטחון, ועל הדרך היהודית הנכונה להתמודד עם הקשיים שלנו בחיים.

יש בו משהו מרגיע וקשוב ומניח את הדעת. אומרים את זה הורים ומחנכים, ואומרים את זה גם אנשים שנמצאים, לא עלינו, במצבים קשים, גופניים ונפשיים. הקסם של ר' אברהם מרדכי עובד. זו עובדה. רק נותר לי, הסקרן הבלתי נלאה, לברר אחת ולתמיד, מה טיבו של האיש שהוא גם ר"מ גמרא בעיון בישיבה, גם בדחן משעשע בחתונות, וגם אחד המרצים הכי מבוקשים כיום בעולם היהודי. או במילים פשוטות יותר: האיש שקופץ על כל החתונות.

חסידישע מלווה מלכה

זה לא היה פשוט. אין לו כלל צורך להתראיין. את כל מה שיש לו לומר, הוא אומר בשיעוריו המוקלטים שהוא מפרסם מדי שבוע ובדרשות החינוכיות שהוא נושא בכל מקום אפשרי. קשה גם עד בלתי אפשרי להשיג אותו טלפונית. אבל כעת אני פה, שומע לראשונה איך הכל התחיל, וגם מופתע לשמוע מיהו הפוליטיקאי המפורסם במדינת ישראל שהוא גם בן הדוד שלו – אבל על כך עוד מעט.

לאט לאט גם הבנתי עד כמה אני בר מזל. רק בערב שבת האחרונה שב ר' אברהם מרדכי מהשהות הארוכה שלו בהרי הקטסקיל. ובכלל, נדיר לפגוש אותו בבית במוצאי שבת. בדרך כלל הוא נמצא ב'שבתות חיזוק' בכל רחבי ארצות הברית. אם כי על שני דברים הוא עדיין מקפיד בכל מאודו: הוא לא מחסיר בבית שתי שבתות ברצף, והוא לא נוסע, בשום פנים ואופן, לשבתות נופש. "אני לא אוהב להיות חלק מהתוכנית האמנותית של הפעלולן והקוסם והבדרן", הוא מסביר בשפתו המיוחדת.

אבל אנחנו לא לבד. מתארגנת לה מולי הפתעה קלה. לאחר שעה קלה הדלת נפתחת בסערה. משפחה שלמה נוהרת פנימה ומתיישבת סביב השולחן. הכירו את משפחת פרוימוביץ, והואילו נא להכיר את ראש המשפחה, ר' יוסף. שתי המשפחות מיודדות היטב. הן לבדן מרכיבות את הקהל הקבוע שנמצא בדרשות השבועיות שר' אברהם מרדכי מקליט כאן במקום הזה מדי ליל חמישי לעולם כולו. אבל יוסי עצמו עומד מאחורי מה שעשרות אלפי שומעי השיעורים שומעים מדי שיעור: הצחוק המתגלגל!

מזה שנים שמתהלכות להן אגדות על טיבו של הצחוק המתגלגל שנשמע תמיד כשר' אברהם מרדכי מנפיק אמרת כנף שנונה. כעת הצחוק הזה יוצא לאור, וזו לא מכונה, כפי שיש אולי שחשבו. "פעם אנשים שאלו אותי האם אני משתמש במכונת צחוק בשעת השיעור", מספר ר' אברהם מרדכי בחיוך. "עניתי להם, שגם המכונות עצמן משתמשות בצחוק של יוסי"…

יוסי פה, עם ילדיו. זו הפעם הראשונה שהוא מוכן לצאת לאור. עד כה לא הסכים להיחשף. זו, אפוא, הפעם הראשונה שאתם הולכים לגלות את זהותו של האיש שכל כך הרבה אנשים רוצים להכיר אותו – ה'לַאכֶער' (-הצוחק) של ר' אברהם מרדכי.

הם רגילים לבוא הנה מדי שבוע, על מנת להשתתף בשיעורים על הפרשה שר' אברהם מרדכי מקליט. לאחר מכן עולים על השולחן קוגל מהביל, מעט יי"ש ללחיים, וכל מיני כיבוד. פעם היו גם עוגות, עד שיוסי הכריז על דיאטה והתפריט התחלף. הבנים של ר' אברהם מרדכי מנגנים בפסנתר, הבנים של יוסי בעלי החוש המוזיקלי המשובח, שרים, ויוסי עצמו צוחק צחוק בריא ומשוחרר כשצריך.

עד כדי כך הפך החיוך הרועש והמתגלגל לחלק מהשיעורים, עד שאמרו: בשיעורים של ר' אברהם מרדכי צוחקים שלוש פעמים: פעם ראשונה בסיומה של הבדיחה, פעם שנייה כש'הצוחק' צוחק, ופעם שלישית… כשהוא עדיין צוחק.

"כשאני רוצה להעלות מעט את המורל בכיתה שלי", מספר ר' אברהם מרדכי, "אני מתקשר ליוסי, שם את מכשיר הטלפון על רמקול ומבקש ממנו להנפיק חיוך. אין כמו זה להשיב את החיים לכיתה המנומנמת".

אבל יוסי הוא לא רק איש חייכן. הוא אדם רציני ומוכשר מאוד. בעל ותק רב בהפקות מוזיקליות. בעבר הוא הפיק לא מעט תקליטים חינוכיים על התורה ומועדי השנה, שהמפורסם שבהם הוא התקליט על פרשת משפטים. גם היום הוא ממשיך להקליט באולפן 'יפה' שבבעלותו כל מיני הפקות מרתקות לפי ביקוש והזמנה. קרוב לעשר שנים שהם צועדים ביחד, הוא ור' אברהם מרדכי, מאז שהם נפגשו במקרה מחוץ לדינר יוקרתי שנערך עבור מוסדות קלויזנבורג בעיר, בלילה של שלג כבד.

כעת אנחנו ישובים ביחד סביב השולחן בסלון, מסבים לסעודת דוד מלכא משיחא. בחוץ ייהום הסער, אבל בפנים חם ומהביל. נעים וקסום. משפחות מלאך ופרוימוביץ, ובתווך, אורח מבלגיה.

שלושה משתתפים בשיעור

אז מתי התחלת 'לדבר'? אני שואל אותו.

הוא מתחייך. "אנשים שואלים אותי: 'אברום מרדכי, ממתי אתה כבר מדבר?' ואני עונה להם: אני מדבר מהיום הראשון שלי, רק שיום אחד אנשים פשוט התחילו להקשיב לי"…

איך באמת הכל התחיל?

ר' אברהם מרדכי מכחכח בגרונו, ומתחיל לספר: "הייתי מגיד שיעור. ביום לימדתי צעירים בישיבה, ובערבים שימחתי אנשים בחתונות. אגב, אנשים שואלים אותי מתי התחלתי לדבר למבוגרים, ואני עונה שמדובר באותם ילדים, אלא שבינתיים הם בגרו…

"בקיצור, היה ארגון בשם 'תפארת אבות' שארגן הרצאות חינוכיות. מנהלי הארגון ביקשו ממני לבוא ולמסור הרצאה חינוכית. זו הייתה ההרצאה הראשונה שלי בנושאי חינוך. כמובן שהייתי במתח עצום מזה. שבוע שלם הכנתי מה לומר. אתה יכול לתאר לעצמך. הוא אמר שיהיה ציבור ענק.

"זה היה ליל חורף. שלג כבד נערם בחוץ. הגעתי למקום וראיתי שלט: 'תפארת אבות, למטה'. הכרתי את המקום, ועד אז בכלל לא ידעתי שיש שם 'למטה'. ירדתי לשם, ומול מה שראיתי חשכו עיניי: במלתחה שהוסבה ביום אחד לאולם ישיבות מאולתר, ישבו שלושה אנשים. כולל הצלם. ישר הבנתי שהתכוננתי שבוע שלם לחינם.

"הייתי שבור. אפילו מאוכזב. לא ידעתי את נפשי. אבל מה? אחד מהשלושה ההם, היה הרב מעכיל שפירא. האיש שהקים מאוחר יותר את ארגון 'קֵרַבְתָּנוּ'!"

אין אף אחד בארצות הברית החרדית שלא שמע על ארגון הזה, ועל שתי השבתות השנתיות שהוא מארגן. ההרשמה לשבתות המיוחדות האלה, נסגרת ברגע שהיא נפתחת. השבתות עמוסות בשלל הרצאות של טובי המרצים בכל תחומי היהדות, שהופכות לאחר מכן לשלאגר אמיתי ולמושמעות ביותר בקרב הציבור החרדי.

ר' אברהם מרדכי מלאך הוא דרשן-העל הבלתי מעורער. ההרצאות שלו באותן שבתות הן מטבע עובר לסוחר בכל בית יהודי. גם הוא מצידו, שומר את הסיפורים הטובים ביותר שהוא נתקל בהם להרצאות האלה. "אני כמו שמאי הזקן שמצא כל יום בהמה מובחרת ואמר: 'זו לשבת'", מתבדח ר' אברהם מרדכי. "כל רעיון טוב שאני נתקל בו, אני שומר אותו לשבת 'קרבתנו', עד שתבוא 'סחורה' משובחת יותר.

"חוץ מזה שהסיפור הסתיים באופן מאוד מוצלח, בסייעתא דשמיא מיוחדת", אומר ר' אברהם מרדכי, "למדתי גם שאסור לזלזל באף מילה ובאף מעמד. אף פעם אי אפשר לדעת לאן זה יגיע ועל מי זה ישפיע".

כחלון, בן הדוד שלי

ר' אברהם מרדכי נולד לאביו רבי פנחס מנחם מלאך ז"ל לפני מעט יותר מארבעים שנה. האב, גם הוא דמות יהודית מרתקת. כל מי שמקשיב לשיעוריו של ר' אברהם מרדכי, בטח שמע כבר לא מעט על סיפורי מסירות הנפש של אביו בערבות סיביר. רבי פנחס מנחם נולד בעיירה קטנה בשם אוסטרולנקה בבית של חסידי גור. אביו, ר' חיים וואלף, היה מחסידי הרבי ה'שפת אמת'. אבל בשלב מסוים נתפס להשפעתה הכבירה של תנועת המוסר הנובהרדוקאית. הוא 'הציץ ונפגע'.

"אבל הוא אף פעם לא שכח מאין הוא בא", מתאר בנו ר' אברהם מרדכי. "הוא סיפר לי פעם סיפור מעניין: הוא שהה בסיביר יחד עם עוד בחור שהגיע גם הוא מבית של חסידי גור. הם חפרו באדמה ולפתע מצאו בקבוק וודקה שלם. החבר אמר: 'זה בטח סימן משמים!' אז הם ישבו וחישבו ומצאו שהיום הוא יום ה' שבט, היארצייט של בעל ה'שפת אמת'. זו הייתה תזכורת מרגשת בתוך האפלה, עבור שני בחורים שהוריהם עוד נסעו אל הצדיק הזה".

ר' פנחס מנחם התחתן, ונולדו לו שבעה ילדים. אבל למורת רוחו, חלתה אשתו במחלה קשה ושבקה חיים לכל חי. הוא נשאר אלמן מטופל בילדים. מי שהיה ידיד קרוב שלו עוד מימי נובהרדוק, הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, הציע לו לאישה את הטבחית של הישיבה, אישה חשובה ויראת שמים שהגיעה מלוב. הוא מאוד תמך בשידוך הזה.

ר' אברהם מרדכי: "אבא היה אז מטופל בשבעה ילדים. מצד שני, הכלה המיועדת הייתה חשוכת ילדים והיא רצתה להקים משפחה. אז היא הלכה אל הרבי ה'בית ישראל' מגור ותינתה את דאגתה. הרגיע אותה הרבי והבטיח לה: 'יהיו לך בנים'". וכפי שהרבי אמר, כן היה. נולדו לה שני בנים. ר' אברהם מרדכי הוא אחד מהם.

לאמא שלו, שעדיין חיה איתנו לאורך ימים ושנים טובות, בני משפחה רבים בארץ. אחותה היא לא אחרת מאשר אימו של השר לשעבר משה כחלון. עד היום שומרים בני משפחת מלאך על קשר הדוק עם הצד הלובי של המשפחה שלהם. "אם היית פה בשבת, היית בטח משער לבד את המוצא שלנו לפי המבחר העצום של הסלטים", מתבדח ר' אברהם מרדכי.

שפיצר מגיע לאבא

יש לו הרבה לספר על אביו. ניכר שהותיר בו חותם עז. אביו נפטר כבר לפני מספר שנים. הוא לא זכה לראות את המהפכה הרוחנית העצומה שבנו מחולל בעולם, אבל רוחו חזרה אליו רק לאחרונה בסיפור מרטיט, שאותו הוא חושף כאן לראשונה. ניכר היה שגם יוסי פרוימוביץ שומע על כך בפעם הראשונה בחייו.

ר' אברהם מרדכי נדרך, נושם עמוקות, ומתחיל לספר בקול שקט:

"זה היה בתחילת תקופת הקורונה. תקופה קשה מאוד. אנשים נפטרו בזה אחר זה. הנפטר החרדי הצעיר ביותר – בתקופה ההיא – מהקורונה, יואלי סנדל ז"ל, התגורר ברחוב הזה. מכל עבר נפלו קרבנות, לא עלינו. הסתגרנו בבתים ביחד עם הילדים, עם כל ההשלכות. כששאלו אותי אז אם יש לי בבית 'זום', עניתי שיש לי 'זוּ' (גן חיות, אנגלית)…

"פתאום הבחנתי שאשתי מגישה לי כל מיני כדורים בכל מיני צבעים. נחרדתי. לחצתי עליה שתגיד לי מה זה ועל מה זה, והיא גילתה לי שהרופא הזהיר אותה עלי. הוא אמר לה, שהקורונה גובה מחירים כבדים מאנשים בעלי משקל גבוה. נחרדתי. נכנסתי לפאניקה של ממש – הרופא אומר שאני הולך למות.

"יום אחד זה הגיע. התחלתי לרעוד מחום. ידעתי שאני 'בפנים'. כבר התקשיתי לנשום. המצב שלי הלך והתדרדר. אז החלטתי לעשות 'דיל' עם הקב"ה. במקום שיעור שבועי אחד, אני מבטיח לתת שיעור יומי. שיהיה בלי יוסי והצחוק שלו. אמרתי לקב"ה: 'אני מחזק את הבנים שלך, ואומר להם מה שאני הייתי רוצה לשמוע, ואתה מחזק אותי'. רק שבינתיים הרופא אומר לי שאני הולך למות.

"נתתי להרצאה הזאת את השם 'קאווע עם ר' אברהם מרדכי'. קאווע, מלשון קפה, שזה כשלעצמו מרגיע. וגם מלשון 'קווה אל השם', שזה מה שכולנו היינו זקוקים לו באופן נואש באותה עת. ירדתי אל הסלון, ילד אחד ניגן בפסנתר את השיר 'קווה אל השם', ואני הקלטתי שיעור. כמובן שבמהלך השיעור השתעלתי בלי הפסק. לאחר מכן, כשהבראתי, עוד היו לפחות שבעה 'קאווע'ס'.

"אבל אז, לאחר השיעור, הרגשתי חולה מאוד. לא הייתי מסוגל לישון. ירדתי לסלון לטייל קצת. ואז חלף בי רגע של התעוררות. רצון נסתר נדלק בקרבי. נטלתי נר נשמה והדלקתי אותו לעילוי נשמת אבי מורי ואמרתי בבכי: 'הלוואי שהייתי יכול להתפלל על הציון שלך. שלפחות ייחשב לי כך'. התייפחתי כמו ילד קטן. זה היה זמן מפחיד. מכל עבר נפלו חללים. הבטחתי שוב לחזק את כלל ישראל, ונפלתי בחוסר כוחות למיטה. מרגיש יותר גרוע.

"בדרך כלל אני מעלה את השיעור שלי לקו מיד לאחר מסירתו והראשונים שמקשיבים לו, הם הישראלים והאירופים, שהבוקר שלהם מפציע לפנינו. לפעמים, כבר בבוקר אני יכול לשמוע הערות שאנשים השאירו לי בקו. לא תאמינו, אבל ההודעה הראשונה המוקלטת שציפתה לי בבוקר שלאחר מכן אמרה כך:

"'מדבר שפיצר מאשדוד. אני עומד כעת ליד הציון של אביך בהר המנוחות ומתפלל לרפואתך!'

"זה היה מדהים. כי זה היה בדיוק באותו זמן שהדלקתי את הנר. אבל אני לא הכרתי אף שפיצר מאשדוד. אז התקשרתי אליו בחזרה ושאלתי אותו: 'מי אתה? אבל בעיקר: מה אתה מחפש ליד הקבר של אבא שלי?' – הרי לי עצמי לוקח לפעמים שעתיים עד שאני מאתר את הקבר שלו.

"הוא ענה לי בפשטות: 'מזה שנתיים שאני הולך לקבר שלו כל שבוע, ואומר שם ווארט בשמך!'

"'אז למה אתה מתקשר אלי רק עכשיו?' שאלתי.

"התברר לי משהו מעניין: אביו הוא אלמן שמתגורר בגפו בירושלים והבן מאשדוד עשה לו מנהג טוב לבקר את אביו פעם בשבוע. מדי ליל חמישי הוא מגיע אליו. לומד איתו, מבלה איתו וישן אצלו. למחרת הוא נוסע הביתה, אבל לפני כן הוא עובר דרך הר המנוחות לפקוד את הקבר של אמא שלו.

"פעם הבחין במצבת קבר סמוכה, של יהודי בשם מלאך. הוא תהה האם יש קשר בין האיש לבין המלאך שהוא נוהג להקשיב לשיעור השבועי שלו בכל נסיעה הביתה. פעם, באחד השיעורים, סיפרתי סיפורי מסירות נפש על אבי, ומאז הוא הבין שזה אכן הקבר שלו. במיוחד לפי הכיתוב על המצבה שמציין את מסירות הנפש שלו ליהדות בערבות סיביר.

"אבל עדיין לא הבנתי: 'למה אתה מתקשר רק עכשיו להודיע לי על כך?'

"הוא ענה: 'בדרך כלל אני נוסע ביום חמישי. הפעם, בגלל הקורונה, ידעתי שממילא לא אוכל לבקר את אבי. ערב ראש חודש חל אז ביום רביעי ('אתם זוכרים שכל אחד התפלל יום כיפור קטן באופן פרטי בביתו? לפחות היינו אז יכולים לספור את אמירת 'השם הוא האלוקים' עם האצבעות בגלוי, מעל השולחן, מבלי להתבייש'…), אז החלטתי לנסוע רק להר המנוחות.

"באמצע הנסיעה אני חושב לעצמי: חבל שאין עדיין את השיעור השבועי החדש של מלאך. והנה, פתאום אני מקבל צנתוק על שיעור חדש. הקשבתי ל'קאווע' שמסרת. כל כך התרגשתי, עד שחשבתי שאני חייב לספר את זה לאביך. כמובן ששמעתי את השיעולים, והבנתי שיש להתפלל גם לרפואתך'…"

האורח האחרון

הסוף היה טוב. התפילות פעלו. הנגיף נעלם לבלי שוב. הוא לא הותיר בו צלקות. "'אתה לא שוכח כלום בעקבות הקורונה?' שואלים אותי אנשים", מספר ר' אברהם מרדכי בחיוך, "ואני עונה להם, שגם אם כן, הרי שגם המאזינים שלי שוכחים, ובכלל, זה הטרנד היום – לשכוח. הרי יש לנו נשיא בארצות הברית ששוכח מדי פעם, והוא הנשיא הראשון אי פעם בהיסטוריה, שכל יום נודע לו מחדש על היבחרו לנשיא"…

ר' אברהם מרדכי שרד את המחלה. אבל חמיו, לא. "חמי, הרב ישראל משה בוים ז"ל, היה יהודי מאוד מיוחד", משתפך ר' אברהם מרדכי במילים חמות. "הוא קיים בעצמו את מאמר חז"ל 'ויהיו עניים בני ביתך'. ה'ארחי פרחי' היו חלק בלתי נפרד מסעודות השבת והחג שלו. כשהוא הגיע לסעוד אצלנו, עוד בפורים האחרון לחייו, השתרכו אחריו כל האורחים המיוחדים שלו. וכשנסע פעם לפסח להרים, הוא שכר עבורם דירה נוספת.

"למה אני מספר לך את זה?" הוא מסביר. "כדי שתשמע את החלק השני, והמרתק, של הסיפור. זה היה בהלוויה שלו. אנחנו פותחים את הדלת של הרכב של חברה קדישא, ואנחנו רואים שיש שם ארון נוסף. 'של מי הארון הזה?' שאלנו בתמיהה את אנשי החברה קדישא.

"'אה', הם אמרו בהתנצלות. 'זה יהודי שנפטר מקורונה. מת מצווה של ממש. אין לו משפחה ואין לו חברים. מפריע לכם שהוא יצטרף?' שאלו. ואנחנו, שהכרנו את הנפטר שלנו, ידענו שזה בדיוק מה שהוא רוצה, שיהיה לו אורח גם בדרכו האחרונה"…

ריקוד 'שבת' בפיג'מה

מההרצאה הראשונה מעוטת המשתתפים, הגיע הרב מלאך ל'קרבתנו', ומשם, לאלפי במות מרכזיות שמעליהן הוא משמיע את משנתו הייחודית בדרכו הייחודית והבהירה. יש כמה אנשים שאף מוציאים לאור מדי שבוע עלונים מאמרותיו. כמו כן מועברים אליו המון סיפורים נדירים ואנושיים מכלי ראשון, שהוא מצליח להעביר אותם הלאה בדרך מושלמת שמעטים מסוגלים לה.

את ההוכחה לכך קיבלתי במהירות רבה באופן אישי.

במהלך השיחה הארוכה שלנו במוצאי שבת (קרוב לחמש שעות!), אמרתי לו ווארט שכתבתי פעם באחד הטורים שלי והוא הולך כך: אנחנו מכירים את מצלמות המהירות הרגילות, שמצלמות את הנהג שהאיץ מעל המותר. אבל יש עוד סוג של מצלמות מהירות, כמו אלה שמותקנות בבלגיה ובעוד מדינות אירופיות, שעובדות בצורה שונה: מצלמה אחת מצלמת אותך בכניסה לכביש, והשנייה, בסיום המקטע. אם הממוצע הוא מעל המותר, תיקנס.

ההבדל בין שני סוגי האכיפה הוא, שלמרות שקשה יותר להתמודד עם הסוג השני, אבל במקרה הזה, לפחות עד שהמקטע מסתיים, אפשר עוד לצמצם מהירות ולהגיע לממוצע הנדרש, ובכך להימלט מהקנס הצפוי.

באותו טור שנכתב בחודש אלול, כתבתי שהשנה שלנו היא הכביש שאנו נוסעים בו. יש מצלמה בתחילת השנה ומצלמה אחרת בסופה. 'עיני' השם אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה. כך, שעד הרגע האחרון ממש אפשר להוריד מהירות, להתיישר, ולא להיקנס!

שבוע לאחר מכן, כבר התחלתי לקבל דרישות שלום מכל קצווי תבל. המוני יהודים שהאזינו לדרשתו השבועית של ר' אברהם מרדכי דיווחו לי על הווארט שמסר בשמי. ואז הלכתי להקשיב. האמת, שבקושי זיהיתי את הווארט, משום שהוא כבר נעטף בשפה עשירה מלאת דימויים, ובנגיעות מדויקות של הומור, שהביאו עימן, כמובן, את גלי הצחוק של יוסי.

ועדיין, למרות ההצלחה ההיסטרית, ר' אברהם מרדכי לא הפסיק לרגע במסירת השיעורים שלו בישיבה. יש לו גם קיבוץ של בחורים מבוגרים יותר, שהוא מעביר להם שיעורים במוסר וחסידות. והוא גם, תתפלאו לשמוע, לא מוותר לחלוטין על בדחנות בחתונות. "אני משתדל לשמח לפחות פעם בכמה שבועות בחתונות", הוא אומר. "יש לי חיבה מיוחדת לג'וב הזה".

הנה לכם סיפור טרי, ישר מהתנור, שמישהו סיפר לו רק היום בבוקר. ואנחנו הראשונים לשמוע על כך:

"היום, בשבת בבוקר, בצאתי מהמקווה, אני פוגש את ר' שמחה וובר. יהודי אמריקאי שניחן בלב חסידי יוקד. הוא צועד מדי ליל שבת כשלושת רבעי שעה לטיש של הרבי מרחמסטריווקא, וכשהוא בארץ – הוא לא מחסיר אף טיש בצל קורתו של הרבי מתולדות אברהם יצחק. היה לו סיפור מדהים לספר לי:

"'היינו שבת אצל ההורים שלנו בלונג ביץ". הוא מספר. 'באמצע סעודת שבת, הילד שלי בן השנתיים התעייף ואנחנו החלטנו להשכיב אותו. קראנו איתו קריאת שמע ושלחנו אותו למיטה. פתאום אני נזכר שעוד לא רקדתי איתו 'שבת קודש'… זהו מנהג קבוע שלי, לרקוד עם כל ילד בנפרד 'שבת קודש' מדי ליל שבת לאחר הסעודה.

"'התלבטתי מה לעשות. עליתי אליו וראיתי שהוא עדיין ער. והוא אומר לי: 'טאטי, עוד לא רקדנו 'שבת קודש". אמרתי לו: 'אתה יודע מה? נרקוד עכשיו!' 'אוקיי', הוא ענה, 'אבל רק מחוץ למיטה'… לא הייתה לי ברירה. שלפתי אותו מהמיטה, והתחלתי לרקוד איתו בחושך הלוך ושוב 'שבת קודש'. באותו רגע קרס ארון עמוס בספרים על המיטה ומעך אותה כליל! זה היה נס עצום. במוצאי שבת התקשרתי לספר לרבי מתולדות אברהם יצחק, שהתבטא: 'זו זכות השבת ששמרה עליך!'

"עד כאן הסיפור. אבל אני, כשאספר אותו אי פעם, אני רואה כאן, לבד מהגילוי הנפלא של ההשגחה העליונה, גם את הנחיצות של הריקוד הזה, ואת החיבור הנפלא והאיתן שהוא יצר בין האב לבן".

לצחוק בדרך למקווה

אתה לא חושש לפעמים שה'מילתא דבדיחותא' שלך, קצת 'יותר מדי'? אני מעז לשאול.

ר' אברהם מרדכי: "לא. אני חושב שאין דרך יותר טובה מלהשחיל תובנות מוסר ולקח טוב, מאשר להנגיש אותם בצורה הזאת. אמרתי פעם פירוש חדש באמרה, שאגב אף אחד לא יודע מה המקור שלה: 'ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות' – שעם ליצנות אחת אפשר לדחוף פנימה מאה תוכחות. אמרתי פעם את הווארט הזה באירוע מסוים, וישב ישב אחד מגדולי הדור בארה"ב. כששמע אותו, הוא סימן בידו לאות התפעלות.

"אבל זו אמת לאמיתה", מבהיר ר' אברהם מרדכי. "זו השפה הכי עכשווית והכי יעילה שמדברת לבני הדור שלנו". והוא מסביר: "את הדור שלנו מכנים 'עקבתא דמשיחא'. אנחנו העקב. לפעמים אנחנו באים לבקר חולה, לא עלינו, שכל כולו חבוש בתחבושות. אי אפשר לגעת בו או ללטף אותו. אבל בכל זאת, הדבר היחיד שלפעמים נותר לעשות, הוא להתקרב לעקב החשוף, ולדגדג מעט בקצות האצבעות וככה להצחיק את הגוף הדואב כולו. זו הדרך שלנו לעורר את הדור הזה. בעקב. בדגדוגים שמעוררים חיוך. דקירות מחט כבר לא מבהילות היום אף אחד.

"אבל", הוא מודה, "הסיבה שהתחלתי בצורה הזאת, הייתה פשוטה ופרוזאית עד מאוד: בתחילת הדרך, חשבתי לעצמי – מי אני, בסך הכל בדחן פשוט, שאגיד מוסר לאנשים? ואז באמת התחלתי בסגנון הזה, ולאחר מכן הבנתי שהדרך הזאת היא-היא היעילה ביותר להנגיש רעיונות עמוקים ומוסריים לכל השכבות".

עד לרגע זה, גם ממרומי פסגת התהילה שלו, מעשרות אלפי ההאזנות שהשיעורים השבועיים שלו משיגים בקלות, ומהמקום שבו הוא נאלץ לעבור להתגורר בפאתי העיר מחמת עדת המעריצים שלא נותנים לו מנוחה, הוא לא שלם עם זה שהוא-הוא זה שמאלף את עם ישראל בינה. בעיניו, הוא בסך הכל כלי שנועד להעביר את המסר. לכן, כשאומרים בפניו את האמרה הנפוצה: 'כל יהודי מלווים שני מלאכים, רבי מיילך בידרמן ור' אברהם מרדכי מלאך', הוא ממש מסתייג. כמעט נרתע. "מי אני מול רבי מיילך שהוא נאה דורש ונאה מקיים, והוא בעצמו הוא ספר מוסר מהלך", הוא אומר.

כאן יש לציין, שכל מי ששוחחתי איתו על ר' אברהם מרדכי טען שר' אברהם מרדכי הוא יהודי שיראתו קודמת לחכמתו, תלמיד חכם עצום וידען נדיר, ובעצמו משמש מודל חינוכי מרהיב לאנשי שיחו.

 אתה עדיין צריך להתכונן הרבה לפני דרשה?

"המון. בלי סוף. לא אחת, לאחר שכבר הקלטתי דרשה שלמה, אני מקשיב לה ומחליט שזה לא זה ואני לא מפרסם אותה".

אבל זה תמיד נראה אצלך כאילו זה 'גולש מהשרוול'…

"נו, אז אתה רק יכול לתאר לעצמך כמה אני חייב להתכונן ולעבוד קשה, כדי שזה באמת ייראה כך"…

כיום, לאחר כל כך הרבה הרצאות ודרשות, הוא מבין שכל מילה שלו יכולה להשפיע. כל מה שנאמר, יכול לשנות חיים של אנשים. לפעמים גם משהו שלא ממש שייך לגוף הנאום ורק נקלע לשם כחלק מהתיאורים השוליים. יש לו סיפור משעשע, רק מהתקופה האחרונה:

"קראו לי במהלך הקיץ האחרון לדבר בפני קבוצה גדולה של בחורים שירדו מעט מהדרך בעקבות הקורונה ושוב התחזקו. לאחר כמה ימים אני פוגש את אחד מהמארגנים והוא אומר לי: 'ר' אברהם מרדכי, אתה לא תאמין. היה שם בחור, שמאז שדברת בפניהם, הוא לא מחסיר מקווה אף יום!'

"ואני חושב לעצמי: הרי לא דיברתי שם בכלל על העניין הזה. מדובר בבחורים שהיה להם לתקן עוד הרבה דברים ברוחניות, לפני הצורך לטבול כל בוקר. אבל הוא התעקש. 'אתה דיברת על מקווה והוא קיבל על עצמו מאז ללכת למקווה כל יום. נסה נא להיזכר', ביקש ממני.

"חשבתי וחשבתי, ונזכרתי שאמרתי משפט כזה: 'מי לא רוצה שיהיה לו יום טוב כל יום? מי לא רוצה לקום כל בוקר מוקדם, רענן ועליז, ללכת למקווה חם ומהביל, לפגוש בחוץ רק אנשים שאומרים לך 'בוקר טוב' יפה ולשתות קפה טעים?'

"מאז הבנתי, שכל מילה שאומר, גם הדימויים השוליים, יכולים להפוך לפעמים לדבר האמיתי".

הפרסום הסמוי עובד

זה לא רק דימויים. כמי שבנאומיו צופים אלפים, הוא חייב לקחת בחשבון כל פרט.

"באחת השבתות של 'קרבתנו' סיפרתי סיפור מצמרר על נער חרדי, בן למשפחת שפרבר מבורו פארק, שנפטר לא עלינו מהמחלה הקשה. בימים שבהם נאבק הנער בגבורה במחלה, הגיעה אל בית המשפחה חבילה שהמיסה אותם לחלוטין.

"היה שם תיק תפילין, עם זוג תפילין בתוכו. על התיק היה רשום שמו של הנער. פתק קטן היה מצורף אליו שבו היה כתוב בכתב יד: 'הילד שלכם עוד יבריא בעזרת השם. הנה התפילין שכתבתי עבורו. הם כבר מוכנים עבורו!' אין לתאר את עומק המחווה המרגשת של האיש המסתורי, שעד היום זהותו לא ידועה לבני המשפחה. לדאבוננו, השם לקח את הנער אליו עוד לפני בר המצווה וזוג התפילין נשאר בידי המשפחה.

"להרצאה הזאת, הבאתי איתי את תיק התפילין. סיפרתי על תחושת הערבות ההדדית והאהבה העצומה בתוך עם ישראל. שלפתי את התיק מתוך שקית אקראית שהייתה ברשותי והצגתי את התיק לעיני הנוכחים. השקית, בה היה התיק, הייתה של מאפייה מקומית. תקופה לאחר מכן אני עובר דרך המאפייה הזאת ובעליה קורא לי פנימה בהתרגשות. 'אל תשאל', הוא אמר לי, 'בזכות השקית הזאת קיבלתי המון לקוחות חדשים, אתה יכול לקחת מאפים בחינם'… ואז חשבתי לעצמי בצער: 'למה לא השתמשתי בשקית של חנות תכשיטים יוקרתית'…

"אבל גם למדתי שצריך להשקיע בכל פרט. אנשים קולטים כל מילה וכל ניואנס וכל תנועה. לא אחת, ספר מסוים שהזכרתי במהלך השיעור, הקפיץ את אחוזי המכירות שלו באופן ניכר עד שכלה מהשוק".

השיעורים שלו מגיעים היום לכל פינה יהודית בעולם. אנשים מתחזקים בעקבותיו. אבל לפעמים סיפור שלו יוצר בהשגחה פרטית סיפור חדש, ואז זה כבר מרגש מאוד. הנה סיפור אחד כזה שר' אברהם מרדכי מספר לנו כעת:

"באחת הדרשות שלי, תיארתי עד כמה מידת החסד מושרשת ומובנית בתוך הד-נ-א היהודי שלנו, וקינחתי בסיפור מטלטל: הייתה מסעדה נכרית במנהטן. אחד העובדים לא ראה בעין יפה את כמויות האוכל שמושלכות שם מדי יום לפח הזבל והגה רעיון. ממול שכן מושב זקנים. הוא תכנן להעביר כל יום את שאריות האוכל אל יושבי המקום הזה. הוא הלך לבקש את רשותו של בעל המסעדה והלה אמר לו: 'תעשה עם האוכל מה שתרצה. העיקר שלא יישאר פה!' מאז היה העובד לוקח את האוכל, חוצה את הכביש, ומאכיל את תושבי גיל הזהב מהעבר השני.

"כל המבוגרים של מושב הזקנים בירכו אותו על כך. היה שם רק אחד, כושי, שלא רצה לגעת באוכל. פעם שאל אותו העובד: 'למה אתה לא אוכל?' ענה הכושי: 'בגלל שזה אוכל של יהודים ואני שונא יהודים!'

"'אבל אני לא יהודי', אמר לו העובד.

"'לא יודע', התעקש הכושי, 'רק יהודים מסוגלים לעשות מעשים כאלו'.

"בלילה התיישב העובד לכתוב לאמא שלו. הוא תיאר לה את מה שאירע היום במושב הזקנים. התשובה שלה הגיעה מיד לאחר מכן: 'תתקשר אלי בדחיפות!' הוא התקשר ואמא שלו נשמעה מאוד נרגשת. 'בוא אלי מחר הביתה', היא ביקשה, 'יש לי משהו לדבר איתך'. הוא הגיע אליה ואת מה שאירע שם – אתם מבינים בעצמכם. היא סיפרה לו שהיא יהודייה כשרה. 'לא חשבתי שדחוף לך לדעת כל כך', היא התנצלה. התברר שהכושי ידע על מה הוא מדבר.

"עד כאן החלק הראשון של הסיפור. יום אחד אני מקבל את ההודעה הבאה: 'חברה שלי נמצאת בבית החולים ליד מיטת חוליו של הבן שלה. בבית החולים משרתת אחות מסורה. פעם היא גילתה לי, בדרך אגב, שהיא יהודייה. כמובן שמאז ניסיתי לקרב אותה קצת ליהדות, אבל היא התרחקה. היא נתנה לי להבין שהיא אינה מעוניינת להכיר את היהדות יותר מדי. 'טוב לי ככה', היא הבהירה לי בנחרצות. עזבתי אותה.

"'פעם נסעתי שוב לבית החולים. הנהג המתנדב שהסיע אותי הקשיב לשיעור שלך. סיפרת אז את הסיפור הנפלא על העובד של המסעדה שגילה את יהדותו. כשהסתיים הסיפור הגענו לבית החולים. במסדרון נתקלתי באותה אחות. היא הייתה עצובה. היא סיפרה לי שהיא לא מסוגלת להתמודד עם האטימות של הצוות. יש כאן ילד חולה שנמצא לבד והרופאים מתייחסים אליו בנוקשות בלתי מובנת. 'ניסיתי לדבר עם מנהל המחלה', היא סיפרה. אך הוא אמר: 'גברת, זו המדיניות כאן!' לא הייתה לה מנוחה מכך.

"'ידעתי בדיוק מה לענות לה', מספרת הגברת. 'פשוט סיפרתי לה את הסיפור ששמעתי בשיעור שלך רגע לפני שנכנסתי לשערי בית החולים ואמרתי לה: 'את יודעת למה זה כל כך מפריע לך? כי את יהודייה ואת לא יכולה לברוח מיהדותך!' היא התחילה לבכות ומאז היא רק הולכת ומתחזקת ביהדות'".

כוחה של מילה

אנו יושבים בסלון החמים, מתעלמים ממחוגי השעון. לא מתעניינים כלל במטחי הגשם שדופקים על החלונות בפראות. בני משפחות מלאך ופרוימוביץ בולעים בצמא כל מילה. השעה מתאחרת ופנחס מנחם מלאך בן העשר מתבקש ללכת לישון מהר.

'היי, שכחת לרקוד איתו', אני מעיר לר' אברהם מרדכי.

"בטח, בטח. אם לא ייכנס למיטה מהר, אני עוד אלמד אותו לרקוד", הוא משיב, וכולנו פורצים בצחוק משוחרר שכמעט העיר את השכנים.

ר' אברהם מרדכי מדבר הרבה על נושאי חינוך. זה בוער בנפשו. הוא בעיקר פונה אל ההורים ומלמד אותם כיצד לתקשר עם הילדים שלהם, כיצד להשפיע עליהם מבלי להרחיק אותם. הוא מתחנן להורים לא לצעוק. לא לאיים. לפעמים גם לא להתערב. פשוט לעמוד עם עיניים פקוחות ולחשוב כל פעם בתבונה מה ניתן לעשות.

הוא מגחך על הורים שחיים בעולם שלהם, שבויים במכשיר הטלפון שלהם או בעסקיהם הפרטיים, ודורשים מהילדים שלהם ללכת בתלם, רק בגלל שזה מתאים להם. ר' אברהם מרדכי גם לא נרתע מזה שבחורים צעירים מקשיבים לדרשות האלה. "לפחות, כשיגדלו ויהפכו להורים, הם יוכלו ליישם את מה שהם הקשיבו לו בתור בחורים", הוא אומר בחיוך.

כל מי שמקשיב לו, מכיר את המוטו שמלווה כמעט כל הרצאה שלו בנושא חינוך ילדים. ר' אברהם מרדכי מבקש מההורים דבר אחד פשוט: 'תגידו מילה טובה! לפעמים מילה טובה אחת, גם אם היא לא תמיד נכונה לחלוטין, יכולה להפוך ילד מקצה לקצה!'

כמו תמיד, יש לו סיפור טרי, רק מהחופש האחרון ב'קאנטרי': "התפללתי שחרית בבית כנסת 'כלל ישראל' של הרבי מניקלשבורג. יש שם מרפסת ענקית שמכונה בעגה המקומית 'גן עדן התחתון'. למרפסת הזאת יש עוד 'תחתון'. מפלס תחתון נוסף.

"עמד שם בחור ליד המעקה של המפלס העליון, והתפלל בכוונה גדולה. לפתע, כוס ריקה עם שאריות קפה שמישהו השאיר על גג המעקה – נפלה למפלס התחתון. בהיתי בבחור. ציפיתי בדריכות לראות מה יעשה הבחור. האם ירֵד למטה כדי להרים את הכוס, או שיעשה כמו שרוב הבחורים שאני מכיר מעשרים שנותיי בישיבה היו עושים – מתעלמים וממשיכים הלאה.

"אבל לא. הבחור עשה את כל הדרך מהמפלס העליון לתחתון, הרים את הכוס והמשיך הלאה. ניגשתי אליו לאחר התפילה ואמרתי לו: 'האם מישהו כבר החמיא לך פעם שאתה בחור טוב עם מידות טובות?'

"לפי התשובה שלו הבנתי שלא. אני כנראה הראשון. המשכתי הלאה. כמה שבועות לאחר מכן, פוגש אותי מנהל רוחני של אחת הישיבות באזור ואומר לי: 'ר' אברום מרדכי, אתה לא יכול לתאר לעצמך איזה חיזוק גרמת לבחור מהישיבה שלי'.

"'אתה בטח מתכוון להרצאה מסוימת?' שאלתי. 'לא', הוא ענה. והוא סיפר לי את הסיפור על הבחור ההוא. 'דע לך', אמר לי, 'שהבחור הזה היה כמעט מיואש לחלוטין. יש לו ראש חלש, לא היו לו חברותות, הוא כבר החליט לא להגיע לישיבה. ואז הגעת עם המחמאה שלך והבחור הזה נולד מחדש. הוא מספר אותו לכל מי שמוכן לשמוע. אין קיר בישיבה שעוד לא שמע את הסיפור'…"

הכינו אוזניכם להצפה

ר' אברהם מרדכי מספר בלי סוף, מתגבר כמעיין הנובע וכולנו מקשיבים לו בדממה. רק הודעות צורמניות של רשויות החירום על ההוריקן המתקרב בוקעות מדי פעם ומפריעות לשיחה הסדירה. יוסי קורא את ההודעה, על כל מה שצפוי להתרחש כאן והוא מפליט אנחה: 'משיח דַארְף שׁוֹין קוּמֶען (משיח צריך כבר לבוא)'.

אבל ר' אברום מרדכי לא ממש מסכים. "למה משיח צריך לבוא דווקא כשיש הוריקן?" הוא שואל בפאתוס. "למה הוא צריך לרוץ דווקא עכשיו בין טיפות הגשם עם מטרייה שמתעקמת ברוח ולהירטב כולו? למה שאנשים לא יקומו בבוקר ליום חדש ונעים ויפה, ויאמרו לעצמם: 'הנה יום מתאים להגעתו של המשיח…'?"

השעה מתאחרת. עוד מעט כבר בוקר. אני מבקש מר' אברהם מרדכי לשגר מסר חינוכי אחד, חשוב בעיניו, עבור הקוראים.

הוא חושב מעט, ואומר: "הבעיה של הדור הזה, שהוא צורך חדשות באופן גורף מדי. צעירים יודעים היום מה שסבא שלהם לא ידע כל החיים שלו. שני ילדים בכיתה ד' יודעים היום מה שפעם לא ידעה עיירה שלמה. זה לא נחוץ. זה גונב לנו את כל הרוגע הפנימי הדרוש כל כך כדי לצמוח. קחו גלאי עשן. זה הרי דבר חשוב וחיוני, אבל רק כל זמן שהגלאי הזה פועל בתוך הבית. ברגע שהוא יתחיל לנטר את בתי השכנים – לא תהיה לנו מנוחה.

"אז עוד לפני בעיית הטכנולוגיה והאינטרנט, יש לסגור את הבית מפני הצפת החדשות, רק כדי שהבית יהיה בית שמח ורגוע. אנחנו היום משלמים כל כך הרבה על כל מטר מרובע, אז למה שלא נשמור שהד' אמות האלה יהיו מקומות רגועים ושלווים?"

• • •

עוד מעט יאיר הבוקר. אני אסע מכאן הביתה, אבל ר' אברהם מרדכי יישאר כאן, כלומר יצֵא שוב מהבית שלו ברחוב וואלס, כדי לחזק יהודים בכל מקום ומכל במה. הלו"ז שלו מלא עד אפס מקום. בכל מקום שאליו יגיע יעצרו אותו אנשים ויחבקו אותו מרוב התרגשות. יספרו לו כיצד חיזק אותם בשעותיהם הקשות. יהיה גם אדמו"ר מפורסם שיתקשר לשאול אותו אם יוצאים מצוות 'בשכבך' עם הקלטות שלו. וכן, יהיו גם אנשים שיציעו לו ווארטים והברקות – אבל ישכחו שהם בכלל שמעו אותם פעם אצלו.

המוניות כבר לא פועלות בשעה כזאת. ר' אברהם מרדכי עצמו מתנדב לפזר אותנו בבתים ובאכסניות שלנו ברכבו הפרטי. רחובות בורו פארק כבר שוממים. גם הגשם הפסיק זמנית לרדת ארצה. הדממה עוטפת את העיר הגדולה.

ר' אברהם מרדכי מבקש מיוסי לייצר עוד חיוך אחד גדול ויוסי נענה לו ברצון. החיוך הזה מתגלגל בכל רחבי בורו פארק, משדרה לשדרה ומרחוב לרחוב, והוא, יחד עם אלפי המילים שזרמו בנועם בלילה הארוך והנפלא הזה, ממשיכים להדה