תשפ"א הייתה שנה של חילופי משמרות, בארצות הברית ובישראל • מחשבות סיכום על שני המנהיגים שהתיישבו על כס ההנהגה וגילו שהאחריות מחייבת • מבחני הבגרות שעברה היהדות החרדית בדרך לאופוזיציה • חשבון נפש
חודש אלול הוא חריג ושונה בנוף חודשי השנה. לכל חודש יש מאפיין הייחודי לו. מצוות החודש של אלול היא חשבון הנפש: הציבורי, המשפחתי, האישי. במשך חודש ימים בוקעת צעקה פנימית מהלב: אייכה? היכן אנו עומדים כיחידים וכציבור בערב יום הדין – כאשר המבחן הוא איפה היינו אמורים ויכולים לעמוד ואיפה אנחנו ניצבים בפועל.
לכל אחד מאיתנו קיים ייעוד שלשמו הגיע לעולם ושנקבע בששת ימי בראשית – ובמסגרתו עליו לתקן את העולם ולממש את ייעודו בתוך עולמו האישי. המשפחה שהוא חי בה, הקהילה שהוא פועל בתוכה והעבודה המיוחדת לו, הן הבסיס להגשמת הייעוד שלשמו בא האדם לעולם.
כך הניח הבורא את יסודות החיים: בחודש תשרי נקצבים מזונותיו של אדם בהקפה הנפרשת על פני כל השנה הבאה. כל צרכיו – בריאות, חיים, כלכלה – מסופקים לו בראש השנה, על סמך המקום שהוא נמצא בו בראש השנה, באשר הוא שם, ועוד בטרם נקף אצבע או עשה מעשה כלשהו בשנה שטרם החלה.
כל אחד מאיתנו מכיר ויודע, כי את השפע מלמעלה שנקבע בראש השנה, קשה עד בלתי אפשרי להצדיק במעשינו במרוצת השנה, אך אחת מבקש מאיתנו הבורא. ניתן להיכשל, אפשר למעוד, לא בכל עת וזמן יכול האדם לעמוד בניסיונות ובאתגרים שמציבים לו החיים, אך תנאי אחד נדרש מאיתנו: לערוך את המאזן וחשבון הנפש בחודש אלול, ללא קשר לחשבון הסופי העומד בפני עצמו.
עוד לא נולד מנהל הבנק שהעניק מסגרות אשראי לאיש עסקים המסרב לערוך מאזן שנתי בין הכנסות להוצאות. מנהל הבנק העולמי שנותן לכולנו מסגרות אשראי בנדיבות וברוחב לב, מעל ומעבר למגיע לנו, מבקש מאיתנו דבר אחד: פתחו את הפנקסים וערכו את המאזנים. בדקו היטב מה היה עליכם לעשות בשנת התשפ"א ומה עשיתם בפועל.
את המבחן הזה עורך כל אדם כלפי עולמו הפנימי: איפה המריא לגבהים והיכן התרסק אל סלעי המציאות. האם לאור התנאים שניתנו לו במשך השנה, היה נכון לקחת את מנוחת הנפש והשלווה ולשעבד אותן להבלי העולם הזה? האם מוצדק היה לבחור בבורות נשברים על פני מים חיים?
לא רק על התוצאה אנו נידונים, אלא גם על עצם עריכת המאזן וחשבון הנפש, על מנת שגם בראש השנה הבא עלינו לטובה יריקו עלינו שפע וברכה עד בלי די. איננו נדרשים לסגור את יתרת החוב, אלא להכיר במשגים ובטעויות שהובילו לכך, ולהתחייב לעשות ככל שביכולתנו כדי להוסיף זכויות במעשים טובים, לשמים ולבריאות.
אתם נצבים היום כולכם בפני אב רחום וחנון, נושא עוון ועובר על פשע, סולח ומוחל. בראותו אותנו רוכנים על הפנקסים ועורכים את חשבון הנפש מעומק הלב, ללא הנחות ועיגולי פינות – ירעיף על כולנו סייעתא דשמיא ברוח ובגשם.
סנגורם של ישראל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה מפרש את הבקשה "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים… למענך אלוקים חיים", כך: כשיהודי עומד וניצב מול בוראו ומבקש רק את טובתו האישית, הגשמית והרוחנית, הרי שהוא חשוף לעדת מקטרגים המבקשת לשלול ממנו את השפע האלוקי בשנה החדשה.
ומהי העצה לכך? זוכרנו למענך! יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. שיהודי יעמוד מול בוראו ויאמר לו: אבא שבשמים, איני מבקש בשבילי ועבורי יען כי בוש ונכלם אני בחטאיי. אחת שאלתי מאת ה', ורצוני הוא לשמח את אבי שבשמים, ומה לך דבר השמח את האב, יותר מסיפוק צרכיי בגשם וברוח, בשפע ובברכה?
זהו שאנו אומרים "זכרנו לחיים" – לא למעננו אלא "למענך אלוקים חיים". כי במה שתיתן לנו, הבנים, ישמח האב. וכשהאב מלך מלכי המלכים עומד לדין, מיהו המקטרג שיהין לבוא ולגזול מאיתנו את השפע שהוא מבקש להעניק לבנו? בזו השנה, "זכרנו לחיים" היא בקשה שמתפרשת כפשוטה. ייתן ה' שניכתב וניחתם כולנו לחיים עצמם, ברוח ובגשם, בשפע ובנדיבות.
שורף הגשרים
במוצ"ש האחרון נחשפנו כולנו לתמונה אחת ששיקפה את המציאות יותר מאלף מילים. מצד אחד יושב נשיא המעצמה הגדולה בעולם, איש ישיש בא בימים, ולצידו יושב יהודי צעיר ונמרץ, על הנייר ראש ממשלת ישראל, ובמציאות – קצין תחזוקה ופרזנטור של ממשלת כלאיים. מנהיג ישראלי שרק עשרות אלפי אנשים במדינה בת תשעה מיליון אזרחים רואים בו את שליח הציבור שלהם.
הדיאלוג בין השניים התפרש על פני אוקיינוסים ויבשות: עזה, המצב האקולוגי, החיסון הישראלי לקורונה. חוץ משיחה על נזקי ההוריקן – נידונו בפגישה כמעט כל ענייני העולם כבקרת רועה את עדרו המפוזר.
נידונו – היא הגדרה מחמיאה למה שהתרחש בבית הלבן. בפועל, בנט הרצה וביידן ניקר מולו. ראש ממשלת ישראל דיבר גבוהה גבוהה בהתרגשות שניכרה על פניו, וביידן שקע מול פניו בתרדמה שלימדה על חוסר עניין מוחלט, הן בזהות האורח והן בתורה שבפיו.
כמעט ארבעים שנה מפרידות בין שני הג'נטלמנים. ביידן התיישב בחדר והבין שהוא צריך לכבד את האיש שהתיישב על כיסאו של נתניהו ובכך הביא להגשמת מאוויי הדמוקרטים בארצות-הברית. זהו אולי הפלאפל היחיד שיש על כתפו של ראש ממשלת ישראל, קוטל המלך – קינג ביבי.
צילו של נתניהו ליווה את בנט עד לוושינגטון. כל פריים שלו בבית הלבן, הושווה לזה של קודמו נתניהו – בהקבלה שלא עשתה חסד עם בנט. על פניו, לראש ממשלת ישראל המכהן יש הכל. ממשלה המורכבת משישים ואחד בוזזים, שפרצו לחדר הכספות בבנק שווייצרי והעמיסו שקי כסף וזהב עד בלי די. הם שינו חוקים, הוסיפו ח"כים בנורווגי, מינו שרים פיקטיביים, סידרו לעצמם לשכות מפוארות ותפרו ג'ובים למקורבים.
גם ההימור של בנט על הקורונה נראה בינתיים לא רע. בתי החולים לא קורסים, אין סגר בחגים, ומה שחשוב לא פחות במילייה של השמאל-מרכז, השמים פתוחים לכולם, לממריאי אוגוסט וספטמבר לבירות אירופה המערבית, ולטסי אלול ותשרי לאומן ואירופה המזרחית.
אבל כל זה הוא רק לכאורה. במציאות הפוליטית, בנט הוא חסר כל, ממש מלך אביון. בראש ובראשונה חסר לו המצרך החשוב מכל: סייעתא דשמיא. מי שהתיר להרוס את הכשרות, הגיור, השבת וכל היקר לנו, פגע בכבשת הרש של משפחות האברכים ואִפשר לליברמן לממש את זממו ולשלול מהן את ההנחה; מי שנתן דרור למימוש כל ההבטחות של ליברמן ושאר מנגחי הדת, הסיר מעליו את כיפת הברזל השמימית.
הכל מתנהל הפוך בעולמו של בנט. ראש ממשלה על הנייר עם שתי ידיים שמאליות, שנהפך מרצוי לדחוי, רגע אחרי שהוא ממריא לוושינגטון. ראש ממשלה ששיחה פשוטה לאביו של חייל הפצוע אנוש, הופכת אותו לבדיחה עצובה. מצד אחד שר ביטחון סורר, בני גנץ, שלא סופר אותו ומדבר עליו קשות בשיחות סגורות. מצד שני שרת חינוך שמתנהלת כמו סרבנית חיסונים בממדים תנ"כיים.
הסוד המביך מכולם הוא העובדה שבנט הפך לראש ממשלה לשני נושאים בלבד: הקורונה וארצות הברית. בשני האגפים האלה יש לו שליטה, אולם מעבר לכך, ראשי הממשלה הממונים לא מעדכנים אותו במכוון. ראש הממשלה הביטחוני גנץ נפגש עם אבו מאזן מעל לראשו; ראש הממשלה הכלכלי ליברמן משגר לו את הצעות המחליטים במעטפות סגורות; ראש הממשלה המשפטי סער עושה במשרד כבתוך שלו בלי שהוא מחויב בשום מינוי או תהליך לראש הממשלה על הנייר בנט; ראש הממשלה החליפי לפיד מנהל את יחסי החוץ של ישראל עם העולם כולו, לבד מהיחסים המנומנמים עם ביידן, כשהוא משייט בין בירות העולם ונהנה לראות את בנט מזיע ולחוץ, עומד נואש מול אתגרי הקורונה וממודר מכל השאר. "קצין תחזוקה", כינה את בנט השבוע אחד מראשי מפלגות הקואליציה.
את התעלומה לאן הולכת ממשלת בנט, יפתרו רק מאורעות השנה הקרובה. התובנה ולפיה העברת התקציב היא בבחינת פוליסת ביטוח לממשלה – בטעות יסודה. ממשלת ה-61 של בנט ולפיד יכולה להתפרק בכל מהמורה. די בכך שאחד מהחברים הערבים ישתגע, או גורם אחר בשמאל ירים את הראש. דווקא מכיוון ימין קשה לראות את החברים עומדים על רגליהם, אחרי שחצו את כל הקווים האדומים. הממשלה הזאת שברירית ולא טבעית. לא הייתה כמותה בתולדות המדינה, ולכן איש לא יכול להעריך את אורך חייה הצפוי.
למרבה האירוניה, נפתלי בנט הוא הראשון שיודע כי תוחלת חייו הפוליטיים קצרה. את ה'וי' של קבורה אחרי המאה ועשרים בחלקת גדולי האומה הוא סימן. מבחינתו, גם אם בעוד חודשיים-שלושה הוא ייפלט לאזרחות בתואר של ראש הממשלה לשעבר, הוא את שלו כבר עשה. הדבק האמיתי של הממשלה הוא דווקא נפתלי בנט – האיש שאין לו לאן לחזור אחרי ששרף את כל הגשרים מאחור.
מבחני בגרות
שני מבחני בגרות עברו בשנה שחלפה על הנציגות הפוליטית החרדית. הראשון, המשבר הפוליטי שבמסגרתו הוגלו החרדים לאופוזיציה ואמרו 'לא' לבנט, שבנה בשלב מסוים על כך שלחרדים לא תהיה ברירה, ובגלל מצוקת התקציב הם יתמכו בשלב ב' בממשלה, אם מבפנים ואם מבחוץ.
המבחן השני, האסון המזוויע במירון שקיפח את חייהם של ארבעים וחמישה קדושים וטהורים, בטרגדיה שהמגזר לא ידע כמותה.
את המבחן הראשון צלחה הנציגות החרדית בהצלחה. ההימור ללכת עם נתניהו והימין כגוש אחד, גם לאופוזיציה, הוא מהלך חכם וצודק לטווח ארוך. שימור הברית הטבעית של החרדים עם למעלה ממיליון מצביעי ליכוד מסורתיים, הוא מהלך של כריתת ברית עם ארץ ישראל היפה והטובה של 'עמך ישראל', שמכבד מסורת ודת, ולא רואה בחרדי דמות דמונית שיש לבוז לה וללעוג לכבודה ולצרכיה.
במשך שנים הפכה התקשורת הכללית את החרדים לסוג של יהודי גלותי משנות השלושים. הציבור הישראלי שמע תמיד שהחרדים ימכרו הכל בשביל כסף ותקציבים. והנה בקדנציה הנוכחית, מוכיחים החרדים את ההפך הגמור ומסרבים למכור את הערכים ואת הנשמה של המדינה תמורת כל מחיר.
לצערנו הרב, במבחן הבגרות השני, מבחן מירון, הנציגות החרדית כשלה בקוצר רואי ובחוסר הבנה של המתרחש. נתניהו שידל את הפוליטיקאים החרדים להתנגד לוועדת חקירה – היות שבמשקפיים החד-ממדיים שלו, כל ועדה שיפוטית ששופט עומד בראשה היא בית דין שדה שמטרתו הסופית עריפת ראש נתניהו וסילוקו מהזירה הציבורית.
הנציגות החרדית שאמורה הייתה לומר לנתניהו 'עד כאן' אל מול נהרות הדם שנשפכו, לא הבינה שיש רגעים שבהם הפוליטיקה מפנה את מקומה לטובת קדושת החיים וכבוד המתים הקדושים. ומי יותר מאיתנו, בעלי עניין שאסון מחריד ומזוויע שכזה שעובר על הציבור החרדי לא יקרה בשנית חלילה ולא יטואטא אל מתחת לשטיח הפוליטי.
לנציגים החרדים הייתה האופציה לקנות את עולמם, להקים את הוועדה במו ידיהם ולסמן את יעדי הבדיקה ואת גבולות הטריטוריה של הוועדה. במקום זה קיבלנו ועדה שהוקמה על ידי ממשלת בנט-לפיד, בתהליך שהביא לאובדן אמון של משפחות הנספים ולשבר גדול בציבור.
אם נסתכל בסוף השנה על מחצית הכוס המלאה – או נכון לומר: הריקה מדמעות – אפשר לציין את המהלך החכם והצודק של מינוי הרב מוטל'ה קרליץ לחבר בוועדה, וכעת נותר רק לקוות שקולו יישמע וישפיע גם על מסקנותיה.
ברוך המבדיל
ומילה אחרונה על תשפ"א שהייתה. בתאריך הזה בדיוק בערב ראש השנה שעבר, בקהילות ישראל בתוך המגזר החרדי, שמו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו נישא בפי כל כתקווה הגדולה לכל צרה ומחסור.
מי מאיתנו לא נכח באין-ספור שיחות שבהן המשתתפים דיברו על נתניהו בהערצה ובעיניים נוצצות. הסגידה לנתניהו הפכה להיות לחלק מסימן ההיכר של הציבור החרדי. רבים מאיתנו התקשו לעשות את ההפרדה המתבקשת בין נתניהו כראש הממשלה הטוב ביותר לחרדים מקום המדינה, לבין נתניהו משיח ישראל וגואלו, הרבי הפופולרי במגזר, הבאבא הנערץ מכל, האדמו"ר מבלפור.
המחיצות בין קודש לחול נפלו. כולנו התבלבלנו. במקום לשאת את יהבנו למלך עליון, נשאנו עיניים אל מלך אביון. הנהייה אחר ביבי הגיעה לממדים משיחיים. משגיחים ומשפיעים בישיבות לצעירים התמודדו עם סיטואציות לא פשוטות של הערצה למנהיג טוב, אך איש חולין, שזכה להכרה שרק דמויות רוחניות במגזר קיבלו במשך כל השנים.
בערב ראש השנה התשפ"ב אפשר לברך בשם ומלכות: ברוך המבדיל בין קודש לחול. סוף סוף גם בישיבות ובבתי המדרש מבינים שיש לשאת עיניים אך ורק לאבינו שבשמים, ולייחל למשיח בן דוד ולא לבנימין בן צילה. את ההערצה נשמור לדמויות ההוד של היושבים והוגים בתורה.
אם יש לקח שניתן ללמוד מהשנה שחלפה, הריהו אחד: הפוליטיקה הישראלית היא עבורנו ברירת מחדל כדי לקיים את חיינו כחרדים לדבר ה' בארץ הקודש. שום מנהיג ישראלי, לא נתניהו כיום ולא מנחם בגין בעבר, אינו זכאי להפוך לאישיות מורמת מעם, הנהנית מהערצה תמה של מיטב הנוער החרדי.
יש כאלה שגם כעת מוסיפים להאמין שביבי ישוב, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה יחכו לו בכל יום שיבוא. לאותם אלה כדאי להזכיר שאת מאגרי התקווה האמוניים אנו מפנים אך ורק לגאולת עולמים. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. גם תקוותיה.
