יומן היממה הראשונה | קובי בורנשטיין הוזעק לתפקיד במילואים ותיעד את השעות ההיסטוריות של פתיחת המערכה
"יש שיגורים", הגיעה הודעה מהפיקוד, "תעוף לפה". קובי בורנשטיין עזב את בית הכנסת ביום הכי שמח, עלה על מדים ודהר לאזור הדרום כאשר לאורך כל הדרך הוא אוסף חיילים בבגדי שבת. את מה שהתחולל בשטח הוא תיעד ביומן
09:05
בית הכנסת הומה במתפללים. בדיוק התחלנו את ההקפה השנייה, ואחד מהמתפללים אמר לי ש"יש טילים בדרום ובמרכז". לא ידענו אז יותר מזה, אבל זה הספיק לי בשביל לחזור במהירות הביתה ולנסות לברר מה המצב.
צילום: פלאש 90
09:15
שיחת טלפון מהפיקוד. "יש שיגורים למרכז ולדרום, תעוף לפה". גם באותו פרק הזמן עדיין לא ידעתי מה המצב. לא רק אני. גם המפקדים שזימנו אותי. אף אחד עדיין לא ידע דבר על חטופים, על הרוגים, על מסיבה שהפכה למסיבת מוות ועל הפלישה האדירה לשטחי המדינה וכיבוש שטחים נרחב.
09:20
אני מארגן תיק קטן ויוצא בריצה לרכב. לפני שיצאתי עוד התלבטתי אם לקחת איתי תפילין. "נו", חשבתי לעצמי, "בטח עד מחר זה ייגמר".
09:45
אני בנסיעה מהירה בכביש 6 לכיוון הבסיס, רואה בצד הדרך שלושה בחורים עוצרים טרמפים, שניים מהם חובשים כיפה ולבושים בבגדי שבת. אני מבין שהם חיילי מילואים ומעלה אותם לרכב. שניים מהם חיילים סדירים, אחד מילואימניק, שניים מסיירת 'מגלן', אחד מסיירת 'אגוז'. מהסיירות המובחרות בצה"ל.
אחד החיילים ממגלן מנסה במשך כל הנסיעה לאתר את החברים שלו, ללא הצלחה. "רק שלא קרה שום דבר. רק שלא קרה שום דבר", הוא ממלמל כל הזמן בלחץ אטומי. מתברר שהצוות שלו שם בגזרה. הוא יצא לכבוד החג לישיבה שבה למד לפני הגיוס. "מה אומרים שם?" הוא שואל בלחץ, "זה נכון שיש חטופים? אמרו מי הם? הייתה היתקלות? מה היה שם בדיוק?"
גם לחייל מאגוז, סגן מפקד פלוגה בסיירת, היו חיילים בגזרה. בהתחלה הוא עוד הצליח ליצור איתם קשר. "הם אלה שהתקשרו אלי", הוא סיפר. גם הוא היה בשמחת תורה במקום אחר. "הגזרה הייתה יחסית בסדר, הייתה חמה אבל לא במצב של מלחמה מטורפת, יצאתי לשמח באיזה מקום סיעודי, להיות איתם בחג, להתפלל איתם, לרקוד איתם בהקפות, לעשות שמח.
צילום: פלאש 90
"הטלפון היה עלי למקרה חירום, ופתאום קיבלתי שיחה מאחד מהחיילים שלי. הייתי בטוח שהוא מתבלבל, והתקשר בטעות אז לא עניתי. שנייה אחר כך הוא התקשר שוב והבנתי שקרה משהו, עניתי והוא אמר לי שקורה עכשיו משהו, הם עדיין לא מצליחים להבין מה, ויש ירי, ושאני חייב לחזור". כשהוא ניסה להתקשר אליו כמה דקות לאחר מכן הוא כבר לא ענה.
10:00
אני כבר אחרי שתי שיחות עם היחידה. ככל שהנסיעה התקדמה כבר נוספו לנו עוד פרטים. קיבוצים שלמים נכבשו על ידי מחבלי חמאס, יש חיילים ואזרחים הרוגים, ייתכן שיש גם חטופים. הבנו שמתרחש פה אירוע מטורף שלא חלמנו שיתרחש יום אחד, אבל עדיין לא הבנו עד כמה האירוע הזה הוא אחר לגמרי.
10:30
אנחנו כבר אחרי שלוש עצירות בגלל אזעקות צבע אדום. לא משהו חריג מדי. התפקיד שלי הוא בשטח. אני והצוות שלי רצים מאזעקה לאזעקה ומנפילת טיל לנפילת טיל. המבצע הראשון שאליו גויסנו כיחידה היה 'שומר החומות'. אני זוכר שביום הראשון למבצע, אחרי שחילצנו מהתופת באשקלון אישה במצב קשה ואישה נוספת שטיל פוצץ להן את הבית, הוקפצתי לזירת נפילה באשדוד.
מרחק נסיעה של 25 דקות ביום שגרתי, אבל בשעת מלחמה הדרך הזו נמשכה כמעט שעתיים. 16 פעמים נאלצתי לעצור בדרך בגלל אזעקות. בחלק מהמקרים הטילים נחתו ממש סמוך אלינו. טווחנו מכל כיוון. אז, כך לפחות חשבתי בזמנו, זו הייתה מלחמה אמיתית. אבל המלחמה האמיתית מאז נראית כמו משחק ילדים לעומת מלחמת שמחת תורה הנוכחית. עם זאת, גם בנקודת הזמן הזו, כשחלק מהפרטים התחילו להתבהר, עדיין לא ראינו אפילו חלקיק מהתמונה.
11:20
הגעתי לבסיס. כל אחד התמקם במקום שלו, קיבלנו ציוד ויצאנו להיערכות. דיברתי עם תושב קיבוץ בארי וניסיתי לקבל ממנו תמונת מצב. הוא סיפר על עשרות מחבלים שמסתובבים בין הבתים וירי בלתי פוסק. הוא סיפר על תושבים שנרצחו, אחרים שנעלמו וכנראה נחטפו, וכאלה שמתחבאים בממ"ד
צילום: פלאש 90
בזמן שהמחבלים שורפים להם את הבית במטרה לשורפם חיים.
12:00
אנחנו מקבלים דיווח נוסף על נפילה עם נפגעים. הדרך לזירה, כך אנחנו מבינים, שורצת מחבלים. אנחנו לא מספיקים להתלבט איך יוצאים לשם, אם יוצאים לשם וכבר מתקבל דיווח על נפילה נוספת, ועוד אחת, ועוד אחת.
12:30
ניסיתי להתקשר שוב לאותו התושב מבארי. הוא כבר לא ענה. לאחר מכן התברר שנרצח בזמן שניסה להגן על התושבים האחרים. כמו המון גיבורים אחרים.
14:00
מתקדמים עוד קצת דרומה. בשטח היו עשרות זירות קרב פעילות. בשקט-בשקט כבר התחילו לדבר על מספרי חטופים בעשרות ומספרי נרצחים במאות. "יש לפחות 150 נרצחים", אמר לי אחד מהקצינים. 150 נרצחים, מספר שנראה היה אז בלתי נתפס, והתברר לאחר מכן כנתון מזערי ביחס למציאות המזוויעה.
הדרכים לדרום היו מלאות בהורים מודאגים שהקשר עם בני משפחותיהם נותק, אלפי חיילי מילואים עם מבט נחוש בעיניים, נגמ"שים וטנקים בשיירות. רוב הדרכים חסומות, בכל רגע מתקבל דיווח חדש על זירה נוספת במקום נוסף.
בני המשפחות נתלו בתחינה על כתפי החיילים והשוטרים שמנעו מעבר. "רק תוציאו אותם משם", הם ביקשו. "תנו לנו נשק, ניכנס אנחנו", הם התחננו. כל נער נוסף שהצליח להימלט הצית זיק של תקווה בעיני המאתרים. עוד ניצול, ועוד ניצולה, כולם עם סיפורי אימה על טבח המוני, גיבורים אלמוניים שנרצחו בזמן שהצילו אחרים, ניצולים מדממים פיזית ונפשית.
וברקע – אזעקות בלתי פוסקות. אלפי טילים בזה אחר זה, ריצה מאירוע לאירוע. עוד נפילה, עוד הרוג, עוד פצוע, ובינתיים גם מספר הנרצחים ממשיך לטפס בחדות. המספרים שמספרים לנו, לא מה שמופיע בתקשורת. כבר יש דיווחים על 200 נרצחים, על 300 ויש כאלה שמדברים אפילו על 400 ויותר.
14:30
צילום: פלאש 90
מפרסמים את שמו של הנרצח הראשון ששמו הותר לפרסום, ראש המועצה האזורית שער הנגב אופיר ליבשטיין הי"ד, איש נהדר שהכרנו ופעלנו לצידו במבצעים האחרונים, אדם שהסתער על המחבלים ובמותו הציל חיים.
15:00
מספר החיילים שהתייצבו במילואים ביחידה עומד על 100 אחוז. ישיבת הערכת מצב. אנחנו כבר מבינים שמדובר באירוע שונה לגמרי. שמדובר במלחמה של ממש. מדברים כבר על מאות נרצחים, מבינים שיש חטופים ולאט לאט מתחילים לקבל שמות של חיילים שלנו, מהפיקוד, ששהו בבסיס שהותקף. כבר אז ידענו שאת חלק מהם לא נראה עוד לעולם.
15:30
במקביל לאירועים בדרום, השיגורים לא פוסקים. אלפי טילים בתוך שעות ספורות. מטחים של 200 טילים ויותר, מה שמקשה על מערכת כיפת ברזל. הרבה טילים נופלים, אנשים נפצעים, נהרגים. מתחילים למפות את השטח. להבין באילו ערים צריכים אותנו יותר, איפה יש אינדיקציות למחבלים ולאן אפשר להגיע.
18:30
הגדודים ממשיכים לזרום דרומה, עוד ועוד חיילים מגיעים לשטח. בתי ספר הופכים לשטחי כינוס לחיילים, כיתות לימוד הופכות למחסני ציוד. אני מתחיל לקבל טלפונים מחיילים שמתחננים להגיע למילואים. מתחננים. "תנו לי כל תפקיד, אני בא".
18:54
המבדיל. הבדלה שמקבלת משמעות אחרת. המבדיל בין אור לחושך, בין חיים למוות, בין יגון לנחמה, בין מלחמה לשלום.
20:00
צילום: פלאש 90
יוצאים לקחת נשק ולעשות מטווחים. במילואים בעבר התייחסתי לחלק הזה כעוד מקטע בירוקרטי שצריך לעבור כחלק מהמלחמה. הפעם הסתכלתי על זה אחרת לחלוטין. אולי הפעם הראשונה במילואים שהבנתי שזה באמת עניין של חיים ומוות.
21:00
הסיפורים והמראות שאנחנו נחשפים אליהם מחרידים. זוג תאומים בני פחות משנה שנמצאים בתוך מקלט, שבו החביאו אותם הוריהם שנרצחו מייד לאחר מכן. כמעט 14 שעות היו שני היתומים העגולים האלה לבד, בתוך שטח שורץ מחבלים, עם שמירה מיוחדת של הקב"ה. לא ברור איך הם לא בכו. לא ברור איך הם לא התגלו. משפחות שנכחדו באבחה, תינוקות שנרצחו באכזריות נוראית שאי אפשר להעלות על הכתב, נהרות של דם, כפשוטו. זו אפילו לא מלחמה. זה טבח ברברי אכזרי ביותר.
21:30
אנחנו כבר בראשון לציון. זירת נפילה של רקטה. רכב שהמשיך לנסוע בזמן האזעקה נפגע מרקטה שנחתה סמוך אליו. בני הזוג שישבו ברכב מחולצים במצב קשה ובינוני מפגיעת רסיסים. תושבי הבניין הסמוך שנפגע גם הוא, יצאו בנס ללא פגע לאחר שנכנסו למרחבים המוגנים. הם יצאו משם לאחר מכן מבועתים.
"ישבתי על הספה בסלון", סיפר לי אחד מהם, "שמעתי את האזעקה ורצתי לקחת את אשתי למרחב המוגן. היא נכה, צריך לסחוב אותה. מייד אחרי זה נפל רסיס ענק בדיוק על הספה שבה ישבתי ופוצץ אותה לגמרי. אם לא הייתי קם בשביל ללכת לממ"ד לא הייתי מדבר איתך עכשיו".
01:00
מתחילים להגיע שמות מוכרים. חיילים ששירתו איתנו ועכשיו הם אינם. כאלה שנעקדו על קידוש השם ומתו בגבורה כשבמותם הם מצילים חיים של רבים.
03:30
אנחנו מתחילים למפות את כל המידע שהיה עד אז ולבנות תמונת מצב ברורה של האירוע כדי לדעת איך להתכונן לימים הבאים. וככל שממדי הזוועה נחשפים ומתבהרים, אנחנו מבינים שזה הולך להיות אירוע ארוך.
צילום: פלאש 90
06:30
אנחנו כבר 24 שעות בתוך המלחמה. מספר הנרצחים שאנחנו כבר יודעים עליו מתקרב ל-700, אלפי טילים, אלפי פצועים, עשרות נעדרים, יותר ממאה חטופים. "אנחנו סופרים בתוך המספר הזה של הנרצחים גם את המספר של אלו שעדיין בתוך הקיבוצים?" אני שואל בחרדה. "לא", אני נענה בעצב. המספר הזה הולך לעלות בחדות כלפי מעלה.
הכרתי מלחמות. כך חשבתי בכל אופן עד עכשיו. אבל מלחמה כזו אכזרית, לא חלמתי שאי פעם אצטרך לעבור. באימונים ובתרגילים תמיד היו מדברים איתנו על מלחמה רב זירתית כאיזשהו תרחיש אימים שצריך להתכונן אליו, אבל אף אחד מאיתנו לא חשב שחמאס הוא שיספק לנו תרחיש אימים אכזרי לא פחות, כזה שיכול להוביל אותנו גם לאותה מלחמת אימים.
ואחרי הכל, אני רגוע. אני רגוע כי אני רואה את העם שלנו שלא איבד עשתונות, את עשרות אלפי חיילי המילואים, השוטרים, החובשים, הכבאים והאזרחים שנלחמים בתוך התופת, את מאות האלפים שנרתמו לטובת החיילים, כוחות הביטחון ותושבי הדרום, את ההמונים שמחבקים, מלווים, תומכים, עוזרים ומסייעים לכל מי שנזקק לכך. אני בטוח שננצח לא כי יש לנו מדינה בלתי מנוצחת. אנחנו ננצח בעזרת השם כי יש לנו עם בלתי מנוצח. ]
