ממעמקי הכאב על עם ישראל ביקש יונה הנביא לברוח משליחותו. ממעמקי הים הוא קרא לאלוקיו והבין את המסר: מבורא העולם אי אפשר לברוח | ממעמקי התחינות והתחנונים שלנו נוכל גם אנחנו ללמוד מהסיפור הזה על חמלתו של בורא העולם על ברואיו, ועל כוח התשובה שבכוחה למחוק גם חטאים גדולים | סיפורו של יונה הנביא על פי המקורות, מעניק מבט חדש ועמוק על הסיפור שכולנו מכירות מאי אז | השם, ק–ל רחום וחנון
אנחנו מכירות את הסיפור הזה בעל פה:
סיפורו של הנביא שברח מציווי השם, מתוך רצונו להגן על עם ישראל. סיפורם של סערה בלב ים, מלחים שהטילו את הנביא אל המים הגועשים, ודג שבלע אותו. סיפור של ניסים וטלטלות, קיקיון ותולעת, ושליחות שהתקיימה למרות הכל – כי מרצון השם אי אפשר לברוח.
אנחנו מכירות את הסיפור הזה, אבל יש כל כך הרבה סודות שטמונים בו, שאולי עוד לא יצא לנו לשמוע. אפילו בשם העיר נִינְוֵה טמון סוד: אותיותיו הן אותיות ‘יונה’, ונ’ נוספת שמרמזת על ארבעים יום עד להפיכת העיר, ועוד עשרה ימים עד שיונה יגיע אליה.
לקראת יום הכיפורים, היום הקדוש שבמנחה שלו קוראים את הפטרת יונה, ביקשנו להעמיק בסיפור הנשגב הזה ולהסיק ממנו מסקנות הנוגעות ללב שלנו.
עיר גדולה לאלוקים
”דְּבַר השם אֶל יוֹנָה… לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה… כִּי עָלְתָה רָעָתָם…”
”וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח… הָעִיר הַגְּדֹלָה” (בראשית י יב)
נינווה הייתה גאוות ממלכת אשור, מצפון מזרח לארץ ישראל, בין נהרות וצוקים. היא הייתה עיר הבירה האדירה ורבת ההוד שחומותיה נראו למרחקים, ארמונותיה נישאו כלשונות אש וגגותיהם זהרו, רחובותיה היו סואנים ושווקיה תוססים.
את נינווה יסד אשור שיצא מאנשי דור הפלגה. המפרשים מסבירים שחיברו שתי עיירות יחד לעיר רחבת ידיים. בלב הפועם של האימפריה האשורית ניכרו תעלות מים אל מעמקי האדמה. אמות מים הובילו את נוזל החיים אל תוך העיר, שדרות של עצים רעננים ניטעו לאורכה ורחובות מרוצפים באבן נמתחו בה מקצה אל קצה. וגולת הכותרת – חומה אדירה שהקיפה את העיר וגוננה עליה.
העיר לא רק לבשה פאר חיצוני. בליבה הוצפנה חוכמה. במעמקי אחד הארמונות, שנחשף דורות רבים לאחר חורבנה של נינווה (כן, בסוף היא נחרבה עם כל ממלכת אשור), גילו הארכאולוגים את מה שנראה כספריית פלאים.
כשעלתה רעתה של נינווה לפני הקב”ה, הוא שלח את יונה בן אמיתי להחזיר אותם בתשובה. יונה, כך אומרים לנו חז”ל, היה מצד אביו משבט זבולון ומצד אימו משבט אשר, בן האישה האלמנה שכלכלה את אליהו הנביא, והילד שהחיה אליהו. אמיתי אביו מוזכר כי גם הוא היה נביא.
יונה כבר התנבא שתי נבואות קודם לכן – על החזרת נחלתם של ישראל מידי ארם, ועל חורבן ירושלים. אלא שישראל חזרו בתשובה וירושלים לא נחרבה, לכן היו שכינו אותו ‘נביא שקר’.
כעת הוא נשלח אל נינווה, העיר הגדולה, לעורר את אנשיה לתשובה.
בשביל ישראל
משהו בנו מתקומם על הזכות הזאת של אנשי נינווה שיעוררו אותם לשוב בתשובה. וכבר שואלים המפרשים: ממתי הקב”ה שולח נביא מישראל להשיב בתשובה את הגויים?
אלא שההשגחה הייתה על נינווה רק בשביל ישראל. ממלכת אשור הוכנה בתוכנית אלוקית להיות השליח הרע לרדות בישראל. הקב”ה רצה להשיבם בתשובה, כדי שיוכלו למלא את תפקיד המקל. וזו הייתה אחת הסיבות שבגללה סירב יונה למלא את שליחותו. הוא לא רצה שאנשי נינווה יחזרו בתשובה, שבגללו תצמח הרעה, שיהיו לאשור זכויות להתעלות בהן על ישראל, חלילה. חז”ל אומרים שיונה תבע את כבוד הבן ולא תבע את כבוד האב, ושנתן את נפשו עבור ישראל.
הוא חשב שבחו”ל לא תשרה עליו הנבואה, וכך לא יצטרך להתנבא. חכמים ממשילים זאת לעבד שברח מרבו הכהן לבית קברות, מקום שאינו יכול להיכנס. אמר לו רבו: “יש לי עבדים רבים שלוחים כמותך לשלוח אחריך ולהביאך משם…”
היפלא מהשם דבר?
ים של דין
“וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אָנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ”
יונה החליט לעלות על ספינה ולרדת לתרשיש. מאחר שהקב”ה עדיין לא שלח אותו בגזרת עליון, רק אמר לו “וּקְרָא עָלֶיהָ", הוא טרם נחשב לנביא שכובש את נבואתו, ולכן ראה בכך פתח להתחמק מהשליחות.
בנמל יפו גילה אונייה שהגיעה מתרשיש. דרכן של האוניות לעגון ולהמתין בנמל עד שיתאספו נוסעים, ואז תעשה האונייה המלאה את דרכה חזרה לנמל המוצא שלה. אבל עיתותיו של יונה לא היו בידו. הוא היה עשיר ושילם את כל סכום הנסיעה בספינה לבדו מראש, ארבעת אלפים דינרי זהב, כדי שיוכל להגיע למחוז חפצו מהר, בלי להתעכב. הוא גם ידע שאם יעלו נוסעים נוספים, הם עלולים להיות בסכנה ממידת הדין שתהיה כפי הנראה מתוחה על הים, ולכן בחר לעשות את הנסיעה רק בחברת הספנים ומלחי האונייה שהיו עובדי כוכבים. במחיצתם גם השכינה לא תשרה לנבואה…
יונה עשה את דרכו לתרשיש, שנחלקו הפוסקים היכן היא. יש טוענים שהיא באזור תוניסיה של ימינו, ויש הסוברים שהיא עיר בליבה של אסיה הקטנה, טרסוס בפי יושבי המקום דאז. כך או אחרת, זו הייתה עיר אי שם על שפת הים, עיר של ספנים וסוחרים, שער לממלכות רחוקות בעולם הישן. אוניות עץ רחבות עגנו בנמליה טעונות במרגליות, כסף, זהב, ברזל ועוד אוצרות שנשלחו מארצות תבל.
“וַהשם הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה… וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל… וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר”
הקב”ה הכל יכול הכניס בים רוח גדולה וסערה שלא כדרך הטבע. המלחים ניסו לחזור לחוף. הם חשבו שאולי כדאי שהאונייה תתנפץ אל הסלעים ובינתיים הם יקפצו ויינצלו ולא יטבעו בים. אבל הרוח לא אפשרה להם לחתור לכיוון היבשה, אלא החזירה אותם למעמקי הים.
גם העצים והאבנים שעל הספינה רצו לעשות את רצון השם. כשהם ראו את הסערה שהטיל הבורא, האונייה עצמה חישבה להישבר מפני הדר גאונו.
ומסביב – הים התיכון נפרש כראי נוצץ ושלֵו. ספינות ואוניות חלפו בו בקלילות, כסירות על מי ים בוהקים וחלקים. רק האונייה שבה היה יונה היטרפה ועמדה להישבר, כי כל הסער שבעולם שמור היה רק לה (על פי המלבי”ם ועוד).
בשלי הסער
“וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה"
בתחילה קראו עובדי האונייה כל אחד לאלוהי השקר שלו, וכפי שאמר רבי חנינא שמשבעים לשונות היו באונייה וכל אחד שיקוציו בידו. הם החליטו שמי שאלוהיו האחרים יענו לו, הוא האלוקים, עפ”ל. כשראו שרק ספינתם מיטרפת, מגביהה ועולה וצוללת על סערות הגלים, השליכו עובדי האונייה את הכלים שבהם עבדו עבודת כוכבים ושבו בתשובה.
”וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל… מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹקֶיךָ…”
יונה ירד אל ירכתי הספינה ונרדם. הוא בוש ונכלם לבקש מהקב”ה שיעמיד את הים מזעפו. לכן ירד מטה, גם כי המקום התפנה והיה ריק מהכלים שהמלחים הטילו לים, וגם כי לשם בדרך הטבע נכנסים המים תחילה, וכך חשב שאם הוא יטבע – אנשי הספינה שבסיפון העליון יינצלו. כשנרדם חשב שימות, כי שינה היא אחת חלקי שישים ממיתה.
יש אומרים שהקב”ה הפיל על יונה תרדמה, כדי שהוא לא יצטער בצער הסערה, ורב החובל בדיוק ירד אל הירכתיים להביא חבל שיתפסו בו כולם אם יוטלו למים, ומצא את יונה רדום.
רב החובל תהה, האם יונה ישן כי הוא בטוח באלוקיו שיצילו? אם כן, שיקום ויתפלל אליו. ואם הוא בחר לישון מתוך ייאוש, כדאי שיתעשת ולא יתייאש כאילו אין תקנה.
נראה היה למלחים שיונה יכול לחולל נס על הים, כי הוא מזרע האבות הקדושים שנעשו להם ניסים גדולים על המים: אברהם אבינו ניצל מהנהר שהכין לו השטן בדרך לעקדה, ים סוף נבקע לישראל, והירדן גם הוא יבש כשישראל עברו בו. אם כך, גם יונה יוכל להשקיט את הים מזעפו.
“לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת… בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת… וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה…"
נאמר ‘גורלות’ בלשון רבים, כי אנשי הספינה חזרו מספר פעמים על הגורל, ובכל פעם יצא שהסער הוא בשל יונה. יונה הודה בכך, והם תמהו, שכן פניו היו כפני מלאך אלוקים. לכן תהו בתחילה בנימוס, כדי לבוא איתו בדברים, במה הוא עוסק. האם הסער קשור לעיסוקו? האם זה קשור לארצו או לאמונתו? במה היה חטאו? האם בארץ הוא חטא בביטול שמיטות או יובלות, למשל?
יונה לא נשא עימו חפצים שיעידו על עיסוקו, אלא רק צרור כסף שאי אפשר היה ללמוד ממנו דבר. לכן בהמשך הם ביררו – האם מלאכתו קשורה חלילה למלאכת חמס או רמייה? האם הוא בורח כי רצח מישהו, חלילה, ומידת הדין רודפת אחריו? כי בשל היותו יהודי מזרע קודש, כל חטא שעשה הופך חמור יותר.
"עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת… אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא…”
יונה הסביר להם שהסערה המתחוללת אינה בגלל חטאיו. החטא שלו הוא שהוא מנסה לברוח ממשימה שהטיל עליו הקב”ה, כי את “אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא…”
ההטלה אל המים
לשמע הדברים, כאשר הבינו שנביא אלוקים עומד לפניהם, נתקפו המלחים ביראה גדולה עוד יותר, ולכן יראו מלגעת בו. הם שאלו את יונה אם ירצה שהם ישיטו את הספינה לנינווה, שם ימלא את שליחותו, או שיישבע להם מייד שהוא יעשה כן היכן שיורידו אותו.
”שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי… וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם… בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה…”
יונה בחר למות ולא לזכות את האשורים. הוא הבטיח למלחים שלא יישאו עוון אם ישליכו אותו לים. למרות הפצרותיו, הם לא נענו לו מייד, אלא ניסו לחתור ליבשה בדרך חזרה ליפו, שם חשבו שהקב”ה רוצה שיהיה ויקבל את הנבואה. אבל הסערה העיפה את האונייה בחזרה ללב ים, והגלים הוסיפו להתגבה ולהצליף בה.
”וַיִּקְרְאוּ אֶל השם… אַל נָא נֹאבְדָה…”
אנשי הספינה חששו כל כך לגרום למותו של יונה, ופחדו מעונש בעולם הזה ובעולם הבא, ועל כן ביקשו מהקב”ה שייקח את נפשו של הנביא בדרך אחרת שלא קשורה אליהם. הם האמינו באמונה שלמה שהקב”ה יכול לעשות כל אשר הוא חפץ, וביקשו לא להיות קשורים לאובדנו של הנביא.
כשלא הייתה להם ברירה, ניסו להטיל אותו שלוש פעמים לים, כשהם נרעדים ונרעשים. פעם אחת עד ארכובותיו (מפרקי הברכיים) או עד ירכו, ואז עמד מזעפו, וכשהחזירו אותו לספינה – שוב התחדשה הסערה. בפעם השנייה הכניסו אותו לים הסוער עד מותניו, והוא שקט, וכשהחזירו אותו לספינה שוב התגבהו הגלים בזעף. בפעם השלישית כשהטילו אותו עד צווארו, גילו שוב שנרגע הים. וזה מה שהתפלל יונה בהמשך במעי הדגה: “אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ”, בפעם הראשונה, “תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי”, בניסיון השני, “סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי”, בפעם השלישית.
בפעם הרביעית הטילו אותו לים, והים נרגע מזעפו.
”וִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה… וַיִּדְּרוּ, נְדָרִים…"
המלחים שעל הספינה ירדו ליפו, משם עלו לירושלים והתגיירו. עוד באונייה הם נדרו שאם יינצלו הם יזבחו עולות, ומאחר שקורבנותיהם התקבלו ברצון, סימן שהתגיירו.
למעשה, הם התגיירו וקיימו את נדריהם לאחר שראו את כל הניסים שנעשו ליונה במעי הדגה, וחפצו גם הם להיות שייכים לעם הנבחר שנעשים לו ניסים והקב”ה משדד מערכות טבע למענו.
במצולות ים
”וַיְמַן השם דָּג גָּדוֹל… וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת”
הקב”ה זימן ליונה דג גדול, שנברא מששת ימי בראשית. “וימן” – הדג היה ממונה לעשות כן. השהייה במעי הדג הייתה מידה כנגד מידה. הוא ביקש לברוח אל העולם הגדול והרחב, והקב”ה הכניסו למקום צר ודחוק…
”נכנס בפיו כאדם שהוא נכנס בבית הכנסת הגדולה ועמד, והיו שתי עיניו של דג כחלונות אפומיות מאירות ליונה.
“רבי מאיר אומר: מרגלית אחת היתה תלויה במעיו של דג מאירה ליונה כשמש הזה שהוא מאיר בצהרים ומראה לו כל מה שבים ובתהומות, ועליו הכתוב אומר ‘אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק’. אמר לו הדג ליונה: אין אתה יודע שבא יומי להאכל בפיו של לויתן? אמר לו יונה: הוליכני אצלו, אמר יונה ללויתן: בשבילך ירדתי לראות מקום מדורך שאני עתיד ליתן חבל בלשונך ולהעלותך ולזבוח אותך לסעודה הגדולה של צדיקים.
“הראהו חותמו של אברהם, אמר: הבט לברית, וראה לויתן וברח מפני יונה מהלך שני ימים. אמר לו: הרי הצלתיך מפיו של לויתן, הראני כל מה שבים ובתהומות.
“והראהו נהר גדול של מימי אוקיינוס, שנאמר ‘תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי’. והראהו ים סוף שעברו בתוכו ישראל, שנאמר ‘סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי’. והראהו מקום משברי ים וגליו יוצאים ממנו, שנאמר ‘כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ’, והראהו עמודי ארץ ומכוניה, שנאמר ‘הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם’.
והראהו גיהנם, שנאמר ‘וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי השם אֱלֹקי’. והראהו שאול תחתית, שנאמר ‘מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי’.
והראהו היכל השם שנאמר ‘לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי’. מכאן אנו למדין שירושלים על שבעה הרים היא עומדת, הראהו אבן שתיה קבועה בתהומות תחת היכל השם…” (פרקי דרבי אליעזר).
יש אומרים שבתחילה דג זכר גדול בלע אותו ופלט אותו, ומייד הדגה בלעה אותו אל קרביה. בכל מקרה הבליעה של יונה נעשתה בנס שלא כדרך הטבע. הדגה בלעה אותו בבת אחת, ולא חלקים חלקים.
נס נוסף נעשה ליונה שהוא המשיך לחיות במעי הדגה, שאין מצב שאדם יתקיים בו, בלי אוויר בכלל. בדרך הטבע אי אפשר לחיות במעי הדגה מעבר לכמה דקות. אבל הקב”ה הכל יכול החיה אותו, כמו שקיים את חנניה, מישאל ועזריה בכבשן האש. יונה היה דחוק במעי דגה נקבה שדגיגונים היו בתוכה.
”… אני מזמין לו דגה מעוברת בשלש מאות וששים וחמשה אלפים דגים קטנים כדי שיצטער ויתפלל לפני, שאני מתאוה לתפילתן של צדיקים… אמרה הדגה לדג, איש נביא שבמעיך שיגרני הקב”ה לבלעו. אם אתה פולטו מוטב, ואם לאו אני בולעך עמו. אמר לה הדג לדגה מי יודע זה שאתה אמת אמרת, אמרה לויתן יודע. הלכו שניהם אצל לויתן… אמר לה הן…” (אוצר מדרשים 219)
תפילה ממעמקים
שלושה ימים ושלושה לילות הרגיש יונה נזוף, והתבייש להתפלל לקב”ה. אבל הקב”ה דחק אותו במעי הדגה, כי התאווה לתפילתו ורצה שיקבל שכר על כוונתו שלא יגרום לקטרוג על ישראל.
יונה הרגיש את הצפיפות, את משברי הגלים העוברים עליו כשהוא בבטן הדגה. אחרי שלושה ימים הבין שאם הוא חי כנגד כל הסיכויים, רגע אחרי רגע, בלי אוויר, בלי מזון ושתייה – סימן שהקב”ה לא מבקש להמיתו, אלא מחכה לתפילתו.
”ומרוב חמה שהיה במעי הדג נשרף בגדו ומעילו ושערותיו, וזבובין ויתושין ונמלין ופרעושין שרויים עליו ומצערין אותו, עד שביקש נפשו למות… מכאן אמרו כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו או להחזירו בתשובה ואינו מחזירו בא לידי צער” (פרקי דרבי אליעזר י).
”וַיִּתְפַּלֵּל… אֶל הַשֵּׁם… קָרָאתִי מִצָּרָה… אֶל הַשֵּׁם… מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי… כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ… עָלַי עָבָרו…"
יונה ירד עד תחתית הים והרגיש את כל הגלים והסערות עוברים מעל ראשו. תפילתו הארוכה מלב נשבר, נאמרה בלשון עבר. ראשית הוא הודה שכבר ניצל פעם אחת בחייו על ידי אליהו הנביא שהחיה אותו. הוא גם היה בטוח שהקב”ה יקבל את תפילתו והודה מראש על קבלתה.
כל תפילתו אומרת אמונה ברורה, שאי אפשר לברוח ממי שמלוא כל הארץ כבודו. אי אפשר להימלט מבקשתו של הבורא, וכל תחבולה לא תצלח.
כשאמר “מְשַׁמְּרִים, הַבְלֵי–שָׁוְא”, הוא תהה אם אנשי נינווה יתמידו בחזרתם בתשובה. “חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ” – האם אחרי שתחלוף מעל פניהם הסכנה, הם ימשיכו להחזיק בטוב?
לאחר מעשה מתברר כי אכן יונה צדק. אנשי נינווה לא התמידו בתשובה, ואחרי פחות מארבעים יום שחלפה מהם סכנת הכיליון, הם שבו לסורם, ואף הגדילו להרשיע ממעשיהם הראשונים.
אך בל נקדים את המאוחר.
יונה נשא תחינה שבגלל כמה סיבות תתקבל תפילתו. הדג הביא אותו להיכל השם שבים, "הֵיכַל קָדְשֶׁךָ", כדרך הנכנס לירושלים ומתכפר לו. וכאמור, בזכותו התגיירו כל אלו שהיו בספינה שהיטרפה. הוא גם ביקש להינצל בזכות זה שהוא הבטיח לזבוח להשם בקול תודה, ועוד שנדר להעלות את הלווייתן לצדיקים לעתיד לבוא.
”וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה… נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה…”
יונה היה אחד מהארבעה שצריכים להודות להשם והבטיח לעשות זאת. הוא גם נדר בבטן הדגה שכשהקב”ה יצילו הוא ילך לנינווה לקיים את ציווי השם, ואז “יְשׁוּעָתָה לַהַשֵּׁם”, הוא קיווה שהקב”ה יושיע את ישראל, אף על פי שימסור אותם לבסוף בידי אשור.
”וַיֹּאמֶר הַשֵּׁם לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה…”
הדג השליך את יונה תתקס”ה פרסאות, ורמז יש לכך בפסוק: מספר האותיות והתיבות עם הכולל, עולה תתקס”ה.
דרך ים סוף הובל יונה במעי הדגה עד לנינווה.
צו המלך
”…וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְוֶה כִּדְבַר הַשֵּׁם… מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים”
מבנה העיר היה מרובע. מכל כיוון שהלכו בנינווה, לאורך ולרוחב, נדרשו שלושה ימים לעבור אותה – סימן לגודלה העצום של עיר אחת, שבכל העולם לא הייתה אז כמותה.
”וַיִּקְרָא… עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת”
חז”ל אמרו שאומנם צריך לעבור את העיר שלושה ימים לכל כיוון, אבל ארבעים יום ארך לעבור בפועל גם בכל פרברי העיר, בכל הבתים והמגרשים שמצויים בהם בני אדם, להודיע להם על כך.
כעת יונה לא ביקש שיחזרו בתשובה, כי לא ברור היה שתשובה תועיל, כיוון שכבר עבר זמן, אלא הודיע על הגזרה העומדת לבוא על ראשם של אנשי העיר.
יש דעה שאנשי נינווה כבר שמעו על הניסים הגדולים שאירעו ליונה בים. המלחים שבאונייה סיפרו לכל חבריהם מה התחולל על הסיפון. השמועה עשתה לה כנפיים, והיראה מפני מלך מלכי המלכים הייתה גדולה יותר.
חז”ל שואלים למה נינווה לא נהפכה. הרי הקריאה שבעוד ארבעים יום היא תיהפך הייתה ללא תנאי. זו הייתה הודעה שכך יקרה. אלא שבמילה ‘נהפכת’ יש שתי משמעויות: אם אנשי נינווה יישארו עם עוונותיהם ולא ייטיבו את מעשיהם, העיר תיהפך; ואם יחזרו בתשובה, העיר תיהפך למצב אחר, לעיר שונה ולא לנינווה המקורית החוטאת.
על אנשי נינווה כתוב “ויאמינו באלוקים”. הם לא האמינו דווקא ליונה, אלא הבינו שהקב”ה יכול להפוך את עירם כי הוא שונא חטאים, ולכן החליטו לחזור בתשובה.
”וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶך נִינְוֵה…”
המלך, שהוא ראש העם, ועיניהם של נתיניו נשואות אליו לראות כיצד הוא נוהג, עשה שלושה מעשים כדי לזעזע את העם: הוא הסיר את מלבוש מלכותו העליון, ישב על הארץ ולא על כיסא מלכותו כרמז לכך שהם עלולים להפוך לאפר אם לא ישובו בתשובה, ועטה על עצמו שק במקום בגדי המלכות.
”וַיַּזְעֵק… מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו… הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן… אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ… וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹקִים בְּחָזְקָה…”
מעשה מטלטל הוא למנוע גם מהצאן ומהבקר הזנה כלשהי, כדי שגם הם יצעקו להשם ואולי ירחם. גם הבהמה חייבת בעונשין אם פגעה באדם.
”אמר רבן שמעון בן לקיש תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה, מה עשו? רבי חונה בשם ר”ש בן חלפותא העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ והוון אילין געיי מן הכא ואילין געיי מן הכא – אמרין אין לית מתרחם עלינן לינן מרחמין עליהון הה”ד (יואל א) 'מַה נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר וגו’” (ירושלמי, תענית ב, סה)
כוונתם הייתה לומר, שאם הקב”ה לא מרחם עליהם, הם לא מרחמים על הבהמות… חז”ל למדו מכך שמדובר היה בתשובה כלפי חוץ, במעשים קיצוניים ולא בעבודת הלב פנימית.
לשוב מהגזל
”וְיָשֻׁבוּ… מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה… הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם”
כיוון שאנשי נינווה היו גויים, הם היו מחויבים בשבע מצוות בני נח, בהן איסור גזל, שכתוב במפורש שהיו נגועים בו.
הדבר החשוב ביותר בתשובה הוא לעזוב את הדרך הרעה ולא רק להסתפק בשק ואפר וצום, ולהרהר בתשובה בלב. מלך נינווה הבין זאת וציווה את העם להחזיר גזלות, כי גזל מקטרג בראש.
“א”ר יוחנן מה שהיה בכף ידיהם החזירו מה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו” (ירושלמי תענית ט א).
“מאי ומן החמס אשר בכפיהם? אמר שמואל: אפילו גזל מריש (קורה) ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו” (תענית טז א).
אנשי נינווה עשו הכל להחזיר את החמס. אם היה טמון גזל בקרקע, הם החריבו בניינים כדי להשיבו. אפילו לבנים של גזל שבנו בפלטין של מלך, סתרו הפלטין והחזירו הלבנים לבעליהם.
”וכן בגד שהיו בו שתי פקעיות של גזל קרעו הבגד והחזירו… ואפילו מכר אדם לחברו בית חורבה ומצא בו ממון… ביקש שטר של אותה חורבה ומצא לה דורות ומצא יורש לאותו האיש שהטמין אותו ממון והחזירו לבעליו” (ילקוט שמעוני יונה רמז).
אפילו מציאה שאדם מצא ברשות הרבים בשדות ובכרמים או בשווקים וברחובות ולא היה עליה סימן, חיפשו את הבעלים והחזירו, אף על פי שההלכה היא “הרי אלו שלו”. וכל כרם וכרם שהיו בו שתי נטיעות או שני אילנות מן הגזל עקרון והחזירום לבעליהן…
לכאורה, צריך להעריך את אנשי נינווה ששבו מהגזלה ועשו אפילו מעשים של לפנים משורת הדין, אך דווקא מהמעשים הקיצוניים שלהם, חכמים למדים שהם הגזימו ועשו תשובה קיצונית שלא מחזיקה מעמד.
הקיקיון
”וַיַּרְא הָאֱלֹקִים… כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם… עַל הָרָעָה…”
אנשי נינווה חזרו בתשובה אך ורק בנושא הגזל, ולא זנחו את אליליהם. למרות זאת הקב”ה סלח להם, כי הם הגדישו את סאתם בגלל עוון הגזל.
”וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה… וַיִּחַר לוֹ… וַיִּתְפַּלֵּל… הֲלוֹא זֶה דְבָרִי… עַל אַדְמָתִי… קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי… קֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם…”
מרוב עצב על כך שאנשי נינווה חזרו בתשובה וניצלו מההפיכה, נפל יונה למשכב. הוא היה בטוח שהעיר הגדולה בממלכת אשור תימחק, וכשלא קרה כך הוא הבין שהקב”ה שומר עליהם כדי שיוכלו להעניש את ישראל בעתיד. יונה הסביר שידע מראש שהקב”ה, רחום וחנון, יסלח לאשורים, גם אם לא יעזבו את עבודת האלילים, אלא רק יעשו תשובה על הגזל.
”קַח נָא אֶת נַפְשִׁי… טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי”
אחרי שהוא מילא את שליחותו, הוא מבקש לא לראות ברעה אשר תמצא את עם ישראל.
”וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר… וַיַּעַשׂ לוֹ… סֻכָּה וַיֵּשֶׁב… בַּצֵּל…”
יונה עזב את נינווה כדי שלא לראות את האשורים ניצלים ומזומנים לעלות על ישראל. נוסף על כך הוא לא ידע אם הקב”ה ירחם על כולם או רק על חלק מהם, כמה מתוכם יציל, כי אולי כן תבוא פורענות על חלק מהם, ולכן שמר מרחק מהעיר.
”וַיְמַן הָאֱלֹקִים תּוֹלַעַת… וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ”
”מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפיה והיא רכה ומכה את הקשה, כך ישראל אין להם אלא פיהם ותפלתם ומכין את העכו”ם שנמשלו כארזים שנאמר ‘הנה אשור ארז בלבנון’” (מדרש תהילים כב כז).
חז”ל דימו את הקיקיון לעיר נינווה ולדרך חזרתם בתשובה מהירה כמו הצמיחה של העץ. התולעת רומזת לישראל, שאין כוחם אלא בתפילתם, ואם יעתירו להקב”ה, יוכלו להינצל מכל אומה.
הקיקיון שצמח ליונה היה עץ קטן שגדל במהירות שיא ממטר אחד גובה עד שנים עשר מטרים. הוא מהיר צמיחה וענפיו מסורגים ומעניקים צל.
”… ועל כל עלה ועלה ארבעה זרת וטפח, ארבעה אנשים יכולים לשבת בצלו תחת הקיקיון לכבוש את השמש…” (פרקי דרבי אליעזר י)
”וַיְמַן אֱלֹקִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית… וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל… יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף…”
הייתה רוח חמה מאוד, מחרישת אוזניים והפוכה משקטה, כזאת שעושה בני אדם חירשים מרוב שריקותיה, וזאת כוונת המילה ‘חרישית’ בפסוק זה. קול שאונה נישא עם הבל חום נוראי. היא הכתה על ראשו של יונה והוא התעלף, איבריו היו כמתים ללא תנועה, והוא ביקש שנפשו תצא ממנו כדי שלא יראה ברעה אשר תמצא את ישראל.
הוא חשש שהקיקיון מראה שתשועת ישראל על ידי ירבעם בן יואש תהיה לפרק זמן קצר, כמו הקיקיון שבן רגע צמח ובן רגע יבש, ולאחר מכן יתעלפו בני ישראל כמו שהוא התעלף…
יונה סבל מאוד כאשר הקיקיון יבש. המדרש מתאר:
”….וזבובין ויתושין שרויין עליו ומצערים אותו מכל צדדים, עד שבקש נפשו למות. באותה שעה זלגו עיניו דמעות כמטר לפני הקדוש ברוך הוא. ואמר לו, יונה, מפני מה אתה בוכה. יש לך צער על זה שלא גדלתו ולא הכנסת בתוכו זבל ולא השקית בו מים… ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה. באותה שעה נפל על פניו ואמר, הנהג עולמך במדת רחמים, דכתיב להשם אלוקינו הרחמים והסליחות” (פרקי דרבי אליעזר י).
” הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן… אַתָּה חַסְתָּ… לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה… הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם… וּבְהֵמָה רַבָּה”.
הקב”ה אמר ליונה שהוא סותר את עצמו. מצד אחד הוא מודה שחרה לו על הקיקיון שנהנה ממנו ואפילו יונה מוסיף שחרה לו “עד מות”. ולמה הוא רוצה למות? שוב, הוא מדגיש, בגלל מה שצפוי לישראל.
אבל הקב”ה מוכיחו בקל וחומר, שאם הוא חס על הקיקיון שאינו מעשה ידיו, וכואב לו עליו רק משום שהוא נתן לו צל, איך הקב”ה יכול שלא לחוס על עיר שיש בה יותר ממאה ועשרים אלף איש?
חכמינו טוענים שמספר אנשי נינווה היה גבוה הרבה יותר מהמספר הנקוב. רק הטף היו בנינווה שתים עשרה ריבוא, אלה הם צעירי הצאן שלא טעמו טעם חטא “ובהמה רבה”, רומז על הגדולים שנמשלו לבהמות בגלל חטאיהם ולא מוזכר מספרם הרב של האנשים הבוגרים בעיר.
”ובזה נרמז שפעמים נושא השם עון הרשעים שלא יפגעו הנקיים וזה כצל הקיקיון המגן…” (עקדת יצחק יט)
בעל הרחמים
את קריאת מפטיר יונה חותמים בפסוקים “מי ק–ל כמוך…” הפסוקים האחרונים של ספר מיכה, שאותם גם אומרים בראש השנה ב’תשליך’, כי יונה קרא אותם לאחר הסיפור עם נינווה.
”באותה שעה נפל יונה על פניו לפני הקב”ה ואמר לפניו רבונו של עולם… במדת רחמים תנהיג את עולמך ונאה לך תהלה שכן כתיב להשם אלוקינו הרחמים והסליחות שנאמר ‘כי ק–ל רחום השם אלוקיך’ וכתיב ‘מי ק–ל כמוך נושא עון’, וכתיב ‘חסד השם מלאה הארץ’, ולא עוד אלא שאתה יושב על כסא רחמים, רחמים בימינך, וסליחה וחסד מלפניך, ופדות מאחריך, שנאמר ‘כי עם השם החסד והרבה עמו פדות’ וכתיב ‘וישוב אל השם וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח’… יפה עשית יפה פעלת יפה רחמת יפה חננת יפה סלחת, יפה קרעת להם שטר חובתם יפה נחמת על רעתם. ‘מי ק–ל כמוך…’ אמת חסדך הגדול על שארית נחלתך, שאתה מקדים להם רחמים בכל עת ובכל שעה, אתה מוחל לעונם כדי ליתן עוז וכבוד לשמך שנאמר ‘למען יזמרך כבוד… השם אלוקי לעולם אודך’” (קובץ מדרשים, מדרש יונה). ]
***
טעם יונה
עוד מילדות אנחנו יודעות שבמנחה של יום הכיפורים מפטירים בספר יונה, הספר החמישי מתוך תרי עשר בתנ”ך.
ב”מנחה קורין בעריות ומפטירין ביונה”, נאמר במסכת מגילה (לא א)
סיבות רבות וידועות נכתבו, מדוע אנחנו קוראים את ספר יונה דווקא ביום הכיפורים. הפעם נביא גם את דברי הזוהר הקדוש המטלטלים, שאותם גם מביא ה’חמדת ימים’:
“סיפור יונה הנביא שהיה בספינה והטילוהו לים, היא הנשמה שבגוף בעולם הזה. אחר פטירתה הגוף מושלך בקבר, והקבר הוא הדג שבלע ליונה כמו שביאר בזוהר הקדוש ורב החובל הוא יצר הטוב מנהיג הכל ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלוקיך, כי מעלים אותו כעת לדין על כל מעשיו בעולם הזה: מה מלאכתך שהתעסקת בה בעולם הזה. ותתוודה עליהם לפני אלוקיך. ומאין תבוא, מטיפה סרוחה ואל תתגאה. מה ארצך, מהאדמה נבראת ולאדמה תשוב, ואי מזה עם אתה, הביט והתבונן אם יש לך זכות אבות שתגן בעדך.
“ואם לא זכה האיש מה כתוב בו? ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכלו. חיפשו זכיותיו כדי שישוב לחיות בעולם ולא יכלו. כי הים הולך וסוער עליהם, המקטרג מתגבר בטענותיו עליו, מיד נשאוהו והטילוהו אל הים. השליכוהו מביתו לקברו ויעמוד הים מזעפו, מידת הדין שקטה, והדג שבלעו זה הקבר ונידון שם עד שתבוא בת קול ותעיר את המתים מקברם בתחית המתים ויקיצו…
“וראוי לכל אדם לתת אל לבו בקריאתו רמזן של דברים אלו ויכניסם אל לבבו הערל בזכרו מה אחריתו, ואף בפשטן של דברים יבין וישכיל מוסר השכל שאין לברוח מלפני השם כענין מעשה יונה”.
בספר ‘כל בו’ (ספר הלכה שנכתב בתקופת הראשונים) מצטט: “והטעם למה אנו מפטירין ביונה, ללמד לבני אדם שאין ביכולתו של אדם לברוח מאת השם אם עבר עברות כדכתיב ‘אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח’. ועוד לעורר התשובה כמו שעשו אנשי נינוה ובה נושעו בראות השם מעשיהם כי שבו”.
התוספות יום טוב כתב: “שיש בו מתשובת אנשי נינוה ושקיבל הקדוש ברוך הוא את תשובתם וניחם על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה”.
ורבי אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא, כתב ב’יסוד ושורש העבודה’: “בהפטרה זו דמנחה כשיקרא במופתים הנזכרים בה יחשוב בשמחה עצומה גבורות השם, גבורות השם המה, ובתשובת אנשי נינוה יקח מוסר בלבו אל התשובה גם כן, ולכן נתקנה קריאת ההפטרה זו ביום הזה”.
