גם את שמעת פעם על מקרה עצוב ממש, והתחלת לצחוק בחוסר שליטה? גם לך קרה שהתחלת לבכות בכי תמרורים דווקא באירוע משמח במיוחד? תני לנו להרגיע אותך: את בחברה טובה. | כולנו אוהבים לצחוק ולשמוח, אך מה קורה כשהצחוק מגיע בהתקפים בלתי פוסקים, או כשמתרחש מאורע טרגי ואנחנו בתגובה צוחקים? ומה קורה כשהדמעות מגיעות בלי רשות, דווקא כשאנחנו שמחים כל כך? | עין בוכה, עין צוחקת
הייתי ילדה בכיתה א' כשאמא שלי ישבה שבעה על אמא שלה", מספרת אתי רוזנצווייג, מאבחנת דידקטית, מטפלת בפסיכודרמה ומנחת הורים.
"זו הייתה עבורי בשורה קשה מאוד", היא מוסיפה. "אהבתי את סבתא, והמחשבה על כך שהיא לא תהיה איתנו יותר, נשמעה לי טרגית ובלתי ניתנת לעיכול.
"אפילו כשאבא שלי החזק סיפר לי על פטירתה הוא בכה. בשעות הצהריים לקח אותי אבא 'לנחם את אמא' בשבעה. נכנסתי לבית בחשש גדול, ואז גיליתי לתדהמתי המוחלטת את אמא שלי ואחיותיה יושבות ו…מתגלגלות מצחוק.
"כילדה קטנה זה היה עבורי בלתי נתפס: איך אפשר לצחוק במצב כזה? לימים שמתי לב שהדבר חוזר על עצמו גם בהזדמנויות נוספות, ואף יותר מכך: גיליתי שכמעט בכל ימי שבעה יש שעות אבל וגם שעות צחוק, אבל צחוק קיצוני ממש".
אתי מציינת שגם במסגרת עבודתה היא פוגשת לא פעם ילדים שמתמודדים עם רגשות שנראים להם בלתי נכונים או שמתפרצים במקום הלא נכון.
"המחשבה על כך שהתופעה קיימת גם אצלנו, המבוגרים, מאוד מעודדת", היא טוענת, "כי אם מבוגרים נורמליים חווים את זה, כנראה אלו מצבים שיכולים לקרות לכולם, וכל עוד הם לא חוזרים על עצמם בתכיפות גבוהה מדי, אין צורך להיבהל מהם".
לצחוק או לבכות
"משנכנס אדר מרבים בשמחה". כולנו אוהבים לצחוק ולשמוח, ולרוב שמחה נראית לנו כמו צחוק מתגלגל, חיוכים בלתי פוסקים ולב שמתפקע מאושר. אך האם באמת כל צחוק הוא נכון וטוב, או שכאשר הוא מופיע בזמנים בלתי נכונים הוא עלול לפגוע, לתסכל ואפילו להעיד על בעיה?
נתחיל בדוגמאות: מי אינו זוכר סיטואציה שבה הוא (או אחד מחבריו) התנדנד בחוזקה על הכיסא בשיעור, ופתאום ברגע אחד הכיסא קרס והוא מצא את עצמו שרוע על הרצפה לקול צחוקם הצוהל של ילדי הכיתה, וייתכן מאוד שגם לקול צחוקו שלו? מי לא קיבל פעם ציון גרוע במבחן, ובמקום להיכנס לאבל פשוט פרץ בצחוק?
ומן הצד האחר: איזו גננת לא מכירה את 'הילדות הבוכות של המסיבות', אלו ששבועות ארוכים מתאמנות עם חברותיהן על השירים והריקודים, החישוק על הראש והלב מתפוצץ מהתרגשות, הן מצפות למסיבה ולא עוצמות עין בערב שלפניה, והנה דווקא כשמגיע הרגע הגדול והמאושר הן פורצות בבכי ומגירות דמעות כמים?
הסיטואציות הללו מוכרות לכולנו. מוכרות יותר מדי טוב. לעיתים כשאנו נזכרים בהן אנו חשים שמציפה אותנו מבוכה קשה, כמו זו שהציפה אותנו בזמן שהתרחש האירוע. אחרי הכל, לא נעים להגיב הפוך כל כך מן הצפוי. לפעמים אנו חשים פרצי צחוק או בכי חסרי כל הסבר.
למה זה קורה לנו בכלל? האם הכל בסדר אצלנו?
ד"ר אסטל סאימן, נוירולוגית מומחית במחלות של כלי הדם המוחיים (שבץ) וטרשת נפוצה, מנהלת מחלקת נוירולוגיה ושבץ בבית החולים רמב"ם, שולחת צפירת הרגעה:
"נכון שלפעמים נראה לנו משונה מאוד כשאנחנו חשים דחף חזק מאוד לצחוק או לבכות בזמנים בלתי מתאימים, אבל כל עוד אין מחלה מוחית המתבטאת גם בתופעות נוספות, כמו הפרעה בבליעה או בדיבור וגם אין הפרעה פסיכיאטרית מאובחנת, אפשר להיות רגועים לגמרי, כי זו התנהגות שמתרחשת מדי פעם אצל כולנו ואינה אמורה להדאיג".
אם ציפיתם להסבר פיזיולוגי, לד"ר סאימן צר לאכזב. אין הסבר מוכח לתופעה. "אני גם לא חושבת שאי פעם מישהו בדק את זה", היא מעירה, "אבל צריכים להבין שבמוח שלנו מתרחשים כל הזמן תהליכים בלתי פוסקים.
"גם כשאנחנו נחים המוח ממשיך לפעול, ומספיק שתהיה ירידה קלה בריכוז או שיקרה משהו שיפתיע אותנו, או משהו חריג אחר, כדי שייווצר חוסר איזון בחומרים הכימיים שעוברים במוח, שיגרור 'שיבוש רגשי' וכביכול תגובה רגשית בלתי תואמת לסיטואציה.
"אם נשים לב", מוסיפה ד"ר סאימן, "נראה שהתופעה שתיארנו כאן מתרחשת בדרך כלל במצבי קיצון. שמעתי לאחרונה בתקופת המלחמה מאנשים לא מעטים, בריאים לחלוטין, שהם מודאגים בשל תגובה בלתי הולמת שלהם לאירועי המלחמה.
"הם תיארו לי שחשו מנותקים או שכביכול מה שמתרחש אינו נוגע אליהם. ברור שאין להם תחלואה נוירולוגית או בעיה בתפקוד המוחי, אלא זוהי תגובתם למצבי פתע בלתי צפויים.
"ברוב המקרים, מהר מאוד אחרי שיחלפו הרגעים המפתיעים, והם יתחילו לעכל את מה שאירע, גם התחושות הקשות יציפו אותם, כמו שהן מציפות כל אדם בריא אחר".
מנגנון הגנה
"אחרי שהתרחש אסון מירון הגיע אליי אחד מילדי הנפגעים לייעוץ עם אימו", משתפת אתי רוזנצווייג. "כששאלתי אותו איך הוא מרגיש, הוא חייך והיה נראה מאושר, וכשניסיתי לשאול על 'מה שקרה' הוא הגיב בתשובות חיוביות ומצחיקות.
"זו הייתה דוגמה מובהקת למצבים שבהם אנחנו משתמשים בתגובה ההפוכה דווקא כמנגנון הגנה. זה קורה כשיש מקרים שהנפש שלנו לא מסוגלת להכיל, או כשיש חרדה גדולה מכדי לדבר על הנושא ולהתמודד, וכן כשיש מבוכה.
"בכל המצבים האלו מתבצע תהליך של 'היפוך תגובה', וההתנהגות שלנו כלפי חוץ נראית הפוכה לחלוטין מכפי שהיינו חושבים שהיא צריכה להיראות.
"אגב", מוסיפה אתי, "זה מתבטא לא רק בהבעות החיצוניות שנראות על הפנים, אלא גם בדרך ההתנהגות. נוכל לראות ילד שנולד לו אח קטן, והוא מאוד כועס על המצב, מקנא ועוין את האח, אך מכיוון שהוא מבין שאסור לו להרגיש כך, הוא כל הזמן מחבק אותו בכוח – תגובה הפוכה לגמרי מן המצופה, כביכול הוא רוצה להראות לנו שהוא אוהב אותו.
"נוכל גם לראות כלה שפחות מסתדרת עם חמותה וקשה לה לבקר בביתה, אך במקום להתמודד עם הקושי היא מספרת לכולם כמה טובים הקשרים ביניהן, והיא קונה לה מתנות ומנסה לשכנע ולהשתכנע שהמציאות שונה מזו שקיימת, כי היא לא מסוגלת לשאת את המחשבה על כך שיש כשל בקשר עם חמותה. לכן היא מייצרת 'היפוך מציאות'.
"אני יכולה לספר על עצמי שלפני כעשור עברתי תקופה מאתגרת בשל כמה וכמה סיבות. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שככל שאני צוחקת יותר באותו יום, כך אני מבינה שהניסיונות שלי קשים מאוד, כי לפעמים ההומור משמש כמנגנון הגנה. לפעמים מתוך חוסר אונים התגובה היחידה שנשארת לנו היא לצחוק".
מנגנון הגנה הוא גם לדבריה של אפרת-גפנית יצחקי, פסיכותרפיסטית בעין יהודית, סיבה עיקרית ל'היפוך רגשות'.
"סיפרה לי פעם נערה שבאחד הימים הודיעו לה שאבא של אחת מחברותיה הטובות ביותר נפטר. היא אומנם ידעה שהוא במצב קשה, אך לא ציפתה לשמוע זאת באופן כה מפתיע, וזה עוד קרה כשהיא הייתה בלימודים.
"היא תיארה לי את שעבר עליה באותם רגעים: 'מי שהיה סביבי לא הבין אותי, כי התחלתי לצחוק ולספר בדיחות קלילות, מתעלמת לחלוטין מהבשורה הקשה. הלב שלי היה שבור לחתיכות, אבל ההתנהגות החיצונית שלי לא הסגירה את זה'.
"יש גם מקרים", מוסיפה אפרת-גפנית, "שבהם אנו מגיבים באופן הפוך, מתוך הפתעה. קורה פתאום משהו שלא מסתדר לנו עם המציאות או שלא מתאים לתבניות הרגילות שאנו מכירים. אחת הנשים שאני מלווה סיפרה לי שבעלה שבר את הבוהן של הרגל ובתגובה לכך התחיל לקפוץ מרוב כאב.
"היא לא הבינה מה קורה, אבל הסיטואציה הזו שבה אדם בן ארבעים מקפץ על רגל אחת, פשוט הצחיקה אותה והיא התגלגלה מצחוק.
"זה לא שהכאב של בעלה הצחיק אותה, וזה לא שלא כאב לה שכואב לו, אבל כשנפגשים במשהו שלא מסתדר לנו עם המידע המוכר והידוע שקיים אצלנו, זה עלול לגרום לנו להגיב בצורה לא מתאימה, ממש כמו במקרה הזה".
אז כן, המצב הגיוני ונורמלי, אפשר לנשום לרווחה. אך חשוב להדגיש שזה לא אומר שאין מה לעשות כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו במצבים כאלו ולהתגבר על המבוכה וחוסר הנעימות. לאפרת-גפנית יש כמה הצעות:
"אם הגענו לסיטואציה שבה אנחנו מגיבים בצורה לא נכונה או הפוכה, או מרגישים לא נוח עם התגובה שלנו, כדאי שבשלב ראשון ננסה לנשום נשימות איטיות ועמוקות, עוד נשימה ועוד אחת, עד שנרגיש שאנחנו מתחילים להשיג שליטה מלאה.
"המלצה נוספת שעוזרת להירגע היא להרפות פיזית את הכתפיים והפנים, ממש לשחרר אותן, כי התקפים עזים של בכי או צחוק עלולים לגרום לשרירים להימתח.
"המלצה שלישית היא לנסות לשנות את המקום שאנו נמצאים בו. גם כאן הכוונה היא לשינוי פיזי, כי ברגע שמשתנים המיקום והמנח שלנו, משתנה גם משהו במוח, כי יש קשר הדוק בין הגוף לנפש. כל התגובות הפיזיות האלו ישפיעו עלינו גם מבחינה רגשית ויעזרו לנו למתן את התגובה".
"גם צוחק, גם מתחצף?"
נכון שהמצבים האלו יכולים לקרות לכולנו, וגם התגובות יכולות להיות בכל גיל ובכל מצב. אך למרות זאת, כשנכנסים למוסדות החינוך נראה שנתקלים בהם בתדירות גבוהה במיוחד.
יעלי שרון, מחנכת בכיתה ד' יותר מעשור, מציינת שהיא יכולה לכתוב ספר על מקרים כאלו שאירעו בכיתתה. "ישנם המקרים שבהם באמת מתרחש משהו מצחיק מאוד, לכולם ברור שלא מתאים ולא נעים לצחוק, ושזה עלול לפגוע במישהו, ובכל זאת לא מצליחים לעצור את הצחוק", היא מתארת.
"קרה לי באחת השנים שתלמידה איחרה לכיתה, וכששאלתי אותה למה אין לה פתק איחור, היא הסבירה ברצינות מרובה: 'כי נגמרו לנו הפתקים המרובעים הקטנים'. התלמידות כמעט היו על הרצפה מרוב צחוק. היו בהן גם ילדות ברמה רגשית גבוהה שהבינו היטב שזה לא מתאים, הן הסתירו את הפנים ואת הפה, ובכל זאת צחקו.
"במקרה אחר כשלימדתי דווקא בכיתה ו', סיפרתי לבנות על רבי משה בן מימון, הרמב"ם, ואחת הבנות שכנראה הייתה קצת מנותקת בתחילת השיעור, התחילה לשאול שאלות כאילו מדובר היה במשה רבנו. חלפו דקות ארוכות עד שהיא הבינה את טעותה. גם כאן הבנות לא הצליחו לעצור את צחוקן, אף שהיה ברור שזה פוגע.
"אגב, יש גם מקרים הפוכים, דווקא של בכי. קרה לי פעם שיצאנו לטיול שנתי, ואחת הילדות הגיעה לכיתה אחרי שהשתתפה בחתונה לילה קודם לכן. היא הייתה עייפה ומבולבלת, הראש שלה לא היה בטיול, וכשהסתיימה התפילה וביקשתי מכולן לצאת לאוטובוסים, פרצו כולן בתרועות גיל, ואילו היא – בבכי היסטרי".
לכאורה אלו מצבים שנראים נורמטיביים ויכולים לקרות לכל אחד. מתי בכל זאת תידלק נורה אדומה?
אפרת-גפנית עושה סדר בנושא: "ישנו מושג שנקרא 'פרגמטיקה'. הכוונה היא ליכולת שלנו להבין את המשמעות של הדברים שנאמרים לנו ולהיות מושפעים לא רק מהמילים עצמן אלא גם מהאופן שבו הן נאמרות.
"יש ילדים רגילים מאוד שאינם נמצאים על שום ספקטרום, אין להם בעיות תקשורת, ובכל זאת התחום הזה חלש אצלם. קשה להם לקלוט קודים חברתיים או רמיזות שמכוונות אליהם. אצל ילדים כאלו ייתכן שנבחין לעיתים קרובות בתגובות הפוכות מן המצופה שחוזרות על עצמן שוב ושוב, בתדירות גבוהה מדי.
"במצבים כאלו כדאי מאוד שננסה לעזור להם, ואם אני למשל מורה בבית ספר, אוכל לקרוא לתלמידה ולשאול אותה: 'ראיתי שצחקת כשרותי נתקעה בשולחן וממש כאב לה, את יודעת שזה לא היה נעים לה?' אוכל גם להמשיך ולומר: 'אני יודעת שלא התכוונת לפגוע, אבל ייתכן שרותי הרגישה שאת כאילו צוחקת עליה'.
"מובן שיש לעשות אבחנה בין ילדים שמתקשים במיומנויות חברתיות או בזיהוי הבעות פנים, לבין ילדים שבדרך כלל תגובותיהם מתאימות למצב", מחדדת אתי.
"כשמדובר בילדים עם קושי בהבנה, יומלץ לעבוד איתם על תגובות הולמות ועל זיהוי של הבעות פנים. ננסה להקנות להם סימנים להבנת ג'סטות ותנועות גוף, ואיך מצופה מהם להגיב בסיטואציות האלה. מובן שיש לעשות הכל עם הרבה סימולציות ותרגול.
"אם אנו יודעים שלילד אין בעיה אמיתית, חשוב מאוד שנהיה ערניים להתנהגותו, כי לפעמים התגובה הבלתי מותאמת 'יושבת' על משהו. במצבים כאלו כדאי שנבדוק אם קרה דבר מה שגרם לכך, ובעיקר שנימנע מתגובה של: 'איך אתה מעז לצחוק?' או: 'לא מספיק שהתחצפת, אתה גם צוחק?'
"כי ייתכן מאוד שהילד חש בושה נוראה על שאינו מצליח לעצור את התגובה, וכעת מתווסף שבר נוסף לשברו, כשההורים או הדמות החינוכית לא מבינים מה עבר עליו, וכועסים.
"בזמנים כאלו כדאי שנזכיר לעצמנו את כל המצבים שבהם אנחנו כמבוגרים היינו בסיטואציות דומות, למשל כשעלינו על המשקל, הבחנו בתוצאה העגומה ופשוט התפקענו מצחוק, מרוב מבוכה.
"נזכיר לעצמנו גם את הרגעים שבהם כתלמידות הסתכלנו בכוח על הציפורניים, פטנט ידוע כדי לבלום את הצחוק. אז כן, אולי גם הילד שלנו כעת נמצא במצב כזה, וכמו שאנחנו לא רצינו שיגערו בנו על כך, גם הוא מעוניין בתגובה של אמפתיה ולא בנזיפה?"
אם לא להעיר לו, איך אפשר להגיב? להתעלם?
"גם להתעלם לא כדאי, בפרט כשמדובר במצבים שבהם הילד מבין בתוך ליבו שנדרשת גערה או הערה. אבל כדאי שנדבר באופן כללי ונאמר לו למשל: 'כל כך קשה לשמוע על מה שקורה כיום במלחמה…' בלי לרדת לפרטים ולציין שרגע לפני כן הוא התלוצץ וסיפר בדיחה על סנוואר. או שנאמר כמחנכים: 'כמה הצטערנו כשיוסי נפל מהכיסא, זה כל כך לא נעים…' בלי להאשים אותו בכך שפרץ בצחוק מתגלגל.
"חשוב מאוד שהילדים שלנו יבינו את הצורך בהזדהות עם אחרים, בבחינת 'עימו אנוכי בצרה', לכן אסור לנו להבליג", מדגישה אתי, "אבל החינוך חייב להגיע מתוך שדר של רגישות וכבוד. עם זאת, כדאי שנזכיר לעצמנו שיש כאלו שנוח להם להתמודד עם רגעים קשים באמצעות הומור שחור, ובמקרים מסוימים זה יכול להיות תקין".
גם בנוגע למבוגרים, אומרת אפרת-גפנית שכדאי להתאמץ כדי לתת לאדם שהגיב לא נכון לחוש בנוח ולסיים את המבוכה שנוצרה.
"כשאנו רוצים לרכך את האווירה, אחרי שמישהו צחק או בכה בלי קשר, הייתי ממליצה ללכת רגע לצד, ואם יש אנשים נוספים בחדר לרמוז גם להם לעשות זאת, ובכל מקרה להשתדל להתעלם מהתגובה ולהמשיך הלאה, שהרי לא מתפקידנו לחנך אותו.
"אישית, הייתי ממליצה לאנשים שמרגישים שזה קורה להם לעיתים קרובות מדי, לפנות לייעוץ קצר או לטיפול, מאיש מקצוע או מאדם אחר שסומכים עליו ומעריכים אותו. לפעמים אפשר לפתור זאת בקלות ולחסוך הרבה מאוד תסכול וחוסר נעימות".
להרגיש את הרגש
זו הזדמנות להגביר ערנות לרגשות שלנו ולשאול: האם טוב שאנחנו מחצינים אותם? אולי עדיף שנחסום את ביטויי הרגשות האלו?
"הכל תלוי בתרבות ובהרגלים", משיבה אתי. "אם תשאלו את הסובייטים הם יגידו שגרוע מאוד שאדם לא שולט ברגשותיו, וגם בחברה שלנו יש גוונים רבים של התייחסויות לרגשות.
"סיפרה לי מישהי שהיא גדלה בבית שבו התייחסו לרגש כאל דבר מיותר. אביה גדל כיתום עם אבא ממנטליות רוסית קשוחה, שמבחינתו אם מרגישים רגש – חשים גם את הקושי במות האם, ולכן עדיף מלכתחילה לא להרגיש.
"אימה הייתה בת לניצולי שואה, שבעיניהם אחרי שניצלו והקימו דור, אין סיבה להיות עצובים, שהרי אין שואה או מחנות ועינויים.
"רק כשגדלה היא הבינה שיש מנעד עצום ועשיר של רגשות, ובכך שמתעלמים מהם או מנסים לבלום אותם, חווים הפסד רגשי גדול.
"הרמב"ם מדבר רבות על 'המידה השווה' ועל דרך האמצע, כאשר הרעיון הוא להימנע מקיצוניות. בנוגע לנושא שלנו, יש להיות מחוברים לרגש שמפעפע בתוכנו, לתת לו חשיבות, אך לא לאבד את השליטה העצמית עליו, לא להגיע לידי צחוק פרוע או דיכאון קשה או תקיפה עצמית".
גם אפרת-גפנית מדגישה: "עוד לפני שאנו דנים אם החצנת רגשות היא חיובית או שלילית בחברה, כדאי שנבדוק איפה אנחנו עם עצמנו בעניין.
"עלינו להבין שעולם הרגש שלנו הוא קסום ומופלא, אך גם מאוד מורכב. דרך הרגשות אנו חווים ולומדים את עצמנו ביחס למשמעות המאורעות בחיים שלנו. הרגש הוא שליח של הקב"ה שבא להראות לנו איפה אנחנו נמצאים.
"כשאדם מתעלם מהרגש שלו, וכשמעירים לו על כך שכועס, למשל, הוא מגיב: 'מה פתאום? אני בכלל לא כועס', בזמן שכל-כולו בוער מכעס, הוא בעצם לא נותן לעצמו להרגיש את הרגש החשוב הזה.
"אסור לנו להגיע למצב שבו אנו חסומים רגשית, כי אולי בתחילה נרגיש שבכך אנו בורחים מהכאב או מחוסר הנעימות, אבל בסופו של דבר דווקא כשניתן מקום לתחושות שלנו נוכל לטפל בעצמנו, ומשם יתחיל תהליך הריפוי".
אפרת-גפנית בוחרת לסיים ברוח חודש אדר: "במגילה כידוע לא מוזכר שם השם כלל, וכל מי שמסתכל על הפשט רואה כביכול השתלשלות עניינים מקרית, אבל האמת כמובן עמוקה הרבה יותר.
"גם הרגש שלנו נמצא מתחת לפני השטח, הוא עמוק, אך משפיע על כל תגובה או התנהגות. אף פעם לא כדאי להתעלם ממנו, אך במקרה הצורך יש לטפל בו, כי רק עם רגש נכון ומאוזן נוכל להגיע לתמונה השלמה שלשמה אנו חיים".
(לא) נעים להכיר:
תסמונת
פסיאודו-בולברית
צחוק ובכי בלתי נשלטים חולפים ועוברים מאליהם, ברוב המוחלט של המקרים, אך גם יש מצבים שבהם נצפית התנהגות שאמורה לעורר חשד שאולי מדובר במחלה, וגם שם יש לה: תסמונת פסיאודו-בולברית.
ד"ר אסטל סאימן עושה סדר בנושא: "מבחינה נוירולוגית אנו משתדלים להבדיל בין תגובה רגשית שמגיעה מרגשנות עודפת, לבין תגובה רגשית שכלל אינה הולמת את הסיטואציה. אבל מה שמשותף לשני המקרים הוא שכל עוד יש התאמה בין התגובה לסיטואציה, והתגובה היא חד פעמית, אין בכך שום בעיה.
"השלב שבו אנו מתחילים להתייחס לתופעה כשייכת לעולם הפתולוגי, הוא בעיקר כשמדובר בפגיעה מוחית, ואז אנו חושדים בתסמונת פסיאודו-בולברית.
"בצורה הקלה של התסמונת נראה פשוט רגשנות עודפת, כמו אדם שלא היה רגשני ופתאום מתחיל להתרגש מאוד מסיטואציות שונות באופן שלא תואם כלל להתנהגותו בעבר, כמו קשיש שרואה את נכדיו ומתרגש ודומע. אולי זה תואם לסיטואציה, אך לא אופייני לאותו אדם ואף גורם להרמת גבה אצל הסובבים אותו.
"בהמשך, ככל שהמחלה המוחית תתקדם, נוכל לראות שהתגובה הופכת לבלתי תואמת לסיטואציה. למשל אנשים שבכל אמירת שלום או שיחה פשוטה יפרצו בצחוק או בבכי, או שהצחוק והבכי יגיעו בדיוק במצבים הפוכים מכפי שהיה צפוי".
האם העובדה שהאדם צוחק או בוכה מעידה שהוא באמת חש שמחה או עצב?
"קשה להשיב על כך, כי המצבים הקיצוניים שתיארתי מלווים תמיד בירידה קוגניטיבית, וכדי שנבין מה הוא חש בתוכו צריך שהוא יהיה מספיק קוגניטיבי כדי לתאר את זה. אבל התחושה שלנו כאנשי מקצוע היא שאין התאמה בין החוויה הפנימית לתגובה החיצונית, בעיקר מפני שהתגובה הקיצונית יכולה לנוע מ־0 עד 100 במהירות, כאשר האדם בוכה בהיסטריה דקה, ואחרי כן חוזר להיראות בדיוק כפי שהיה נראה קודם לכן.
"במצבים הקיצוניים נוכל לראות סבא שעבר כמה אירועים מוחיים, הוא כעת יושב בבית ונמנע מיצירת קשר, רוב שעות היום הוא על הספה, בוהה בחלל, ופתאום הנכד נכנס ואומר 'שלום סבא', והוא פורץ בבכי בלתי נשלט לחמש דקות.
"לאחר מכן זה יעבור לו, והוא אפילו לא ידע להסביר למה הוא בכה. זה מראה שבדרך כלל לא מדובר בתגובה עם הלימה רגשית לחוויה הפנימית או לתוכן, אלא בבעיה מוחית".
למה יש בעיה עם התגובות האלו? האם מבחינה רפואית הן מזיקות?
"לא, מבחינה רפואית אין בהן שום נזק, אך בדרך כלל הן מפריעות מאוד למשפחה, כי התחושה היא שהאדם החולה כבר 'אינו איתנו', וזה קשה.
"הקושי גדול בפרט כשמדובר בהתקפי בכי בלתי נשלטים, כי עם הצחוק קל יותר להתמודד אבל הבכי מעורר דאגה, ובני המשפחה חשים כל הזמן שאולי סבא עצוב או אינו שמח לראות אותם. במצבים כאלו אני גם ממליצה לנסות לטפל, לפעמים בתרופות נוגדות דיכאון, ולו בשביל הסבירות הנמוכה שזה מסתיר דיכאון שלא ניתן לבטא בדרך אחרת.
"ובכל מקרה", מדגישה ד"ר סאימן, "כל עוד אין מחלה מוחית עם ביטוי פתולוגי, לא נכון להתייחס לתופעות כאלו כמצב של חולי, אלא יש לבדוק יותר את הכיוון הרגשי או הפסיכיאטרי. ברוב המקרים תגובות בלתי הולמות לא אמורות להדאיג אותנו. הן יחלפו במהירות, וגם אם ישובו ויתרחשו, הן לא יעידו על שום דבר בעייתי".
