"דרושה אישה עם גישה לקשישה". לא מעט פעמים, מי שעונה למודעת דרושים מעין זו, גרה אי שם במדינה נידחת, ועושה דרך ארוכה משם עד לכאן. בארץ אנחנו פוגשות אותה תחת הטייטל 'עובדת זרה', כשהיא מטיילת עם הקשישה או מדברת בטלפון הציבורי שנשאר פעיל, כך נראה, רק בשביל עובדות זרות כמוה • איך היא רואה אותנו ואת החיים בישראל? איך נראה סדר היום שלה? מה היא מרגישה בקשר לזה, ומה הייתה רוצה שיהיה? • בעברית שהספיקו לרכוש בארץ ובתוספת אנגלית, מספרות עובדות זרות על חייהן ועל עבודתן • הצצה לעולם זר
שתי נשים יושבות זו לצד זו על ספסל בקרן הרחוב, נהנות מקרני השמש וממשב הרוח הנעים. נראה שיש להן כל הזמן שבעולם. הן סמוכות זו לזו, אך שונות כל כך, מכל בחינה אפשרית.
האחת צעירה, בעלת מבטא זר, עורה שחום. מדי פעם היא שולחת מבט חפוז למכשיר הנייד הגדול שבידה, משוחחת עם זו שלצידה באנגלית רצוצה, או בעברית רצוצה לא פחות. השנייה, באה בימים, קמטים חורשים את פניה. לא בטוח שהיא מבינה את דבריה של בת שיחה, אך בוודאי היא מרגישה היטב את יחסה אליה. לפעמים תראו אותן שלובות זרוע, לפעמים הן ישתו משהו יחד. תמיד הן יהיו קרובות, סמוכות זו לזו, ובעלות הווי חיים משותף.
המטפלת הזרה מלווה את הקשישה במשך כל שעות יומה. היא זו שרואה אותה בשעותיה הקשות, כמו גם ברגעים השמחים והטובים יותר. היא זו שאמורה לשמש לה כחברה וכמלווה. היא צריכה לקבל עליה את מלוא האחריות, ולעזור לקשישה לחיות בכבוד ובשמחה.
לא תמיד מתאפשר לנו להבין דרך סבתא את מה שעובר עליה במהלך שעות היום ואיך נראים חייה עם העובדת הזרה, לכן יצאנו הפעם לשוחח עם העובדות בכבודן ובעצמן. שברנו שיניים, גייסנו את כל האנגלית שברשותנו, וניסינו להבין בעזרתן ולו מעט מה עובר עליהן כאשר הן נמצאות עם האימהות או הסבתות היקרות שלנו.
הערה חשובה: מובן שלפני לקיחת עובדת זרה יש לבדוק את הנושא היטב, להיות מודעים לכל הבעיות שעלולות לצוץ, וכן לעובדה שלפעמים ישנן התנהגויות קשות כלפי הקשישים ומוכרחים לזהות אותן. הכתבה באה רק לשקף את אורח החיים לצד עובדת זרה, בלי לרדת לנושאים האחרים.
עזבו הכל ובאו
בשלוש השנים האחרונות מתגוררת אינגו ג'וג'י בירושלים. קודם לכן היא התגוררה בהודו, ועבדה שם כאחות בבית חולים. "באתי לארץ כדי לעשות כסף", היא מסבירה ללא הצטעצעויות, "ישראל היא מקום טוב בשביל לעבוד".
אינגו השאירה מאחוריה את בני משפחתה – הורים, אחים ואחיות. "אני עוד לא נשואה", היא משתפת, "ובדיוק בגלל זה הגעתי לכאן. אני צריכה כסף שיהיה לי אחרי החתונה, וגם כדי לעזור להורים שלי בפרנסה".
בגלל הקורונה היא עדיין לא חזרה לבקר את משפחתה. "תכננתי לטוס בחופש שעבר, אבל השמים היו סגורים, אז נשארתי בארץ. עכשיו המצב בישראל טוב, אבל בהודו הנגיף משתולל, לכן לא כדאי לבקר שם. הפעם האחרונה שביקרתי בהודו הייתה לפני כשנתיים וחצי. הרבה דברים השתנו מאז, האחים שלי גדלו ואני כבר כמעט לא זוכרת איך נראות החברות שלי. אני דואגת לכולם, מקווה שהם בסדר".
ספרי לנו על החיים לצד האישה שאת מטפלת בה.
"האישה?" שואלת אינגו, "למה לקרוא לה 'אישה'? בואי נקרא לה סבתא". בקולה נשמעת חיבה אמיתית כשהיא מספרת על הסבתא שלה: "היא מדהימה. היא לא יכולה לאכול וגם לא להתנייד, לדבר היא דווקא כן מצליחה, אבל זה קשה לה, ומכיוון שאני לא יודעת מספיק עברית, אני כמעט לא מבינה אותה. אבל אני בטוחה שהיא מבינה הכל, זה פשוט ברור לי. אני רואה שבכל פעם שאני מושיבה אותה בצורה שנוחה לה ומדברת איתה, היא מחייכת". אינגו עוצרת לרגע, ואז מוסיפה בלי להתבלבל: "אני גם בטוחה שהיא אוהבת אותי, אני יודעת את זה. זה ברור לי".
טיה אף היא עובדת זרה שהגיעה לארץ מהודו, ובשנתיים האחרונות מתגוררת בירושלים. "השארתי מאחוריי שני ילדים – בן 20 ובת 16, ואני מתגעגעת אליהם מאוד", היא מספרת, "אני חולמת כל הזמן על הרגע שאסע לבקר אותם. מקווה שזה יתאפשר לי, כי יש לי כאן עבודה עם המון אחריות, אני לא יכולה לעזוב סתם ככה".
על גודל האחריות היא מפרטת: "אני מטפלת באישה בת 90. יש לה משפחה נהדרת, אבל היא צריכה עזרה ואני עושה בשבילה כמעט הכל". טיה מדגישה ש"כמעט הכל" זה אומר לתת לה תרופות ולעזור לה בהתארגנות ובכל הפעולות הבסיסיות. "אני אוהבת להלביש אותה בבגדים יפים ותואמים, להשקיע בה, להקפיד שיהיה לה ריח נעים ושהיא תהיה מטופחת ומוקפדת. כשהיא נראית טוב, נעים לשתינו".
וגם שיטל, מטפלת נוספת, הגיעה מהודו. "עבדתי שם כאחות בבית חולים במשך כמה שנים. אהבתי מאוד את העבודה, ואני חושבת שאחרי שאסיים לעבוד בארץ ואחזור להודו, אמשיך להיות אחות.
"אגב", היא מוסיפה, "כשביקשתי לעבוד בארץ לא היה קל לקבל את האישור, כי היו הרבה מתחרות, ודווקא בגלל שיש לי ידע רפואי, החליטו לבחור בי. הבנתי שזהו קריטריון שמאוד מקדם ברשימות".
שיטל השאירה מאחוריה ילדה בת שלוש. "אנחנו משוחחות בטלפון בכל יום. היא תמיד אומרת לי: 'אמא אני מתגעגעת אלייך', והלב שלי נשרף. בכל פעם מחדש אני מסבירה לה שנסעתי לישראל כדי להרוויח כסף. אני לא יודעת כמה ילדה קטנה יכולה להבין, אבל במקצוע שבו עבדתי, שנחשב לכזה שמכניס משכורת יפה, משתכרים בהודו מקסימום 1,000 שקלים לחודש במטבעות של רופי. לא פלא שכולם רוצים לנסוע לישראל".
במי את מטפלת בארץ?
"לאישה שלי אני קוראת 'אמא'. היא עצמאית ומסתדרת טוב בבית, אבל לאחרונה נפלה וקשה לה ללכת, לכן הביאו אותי לעבוד אצלה. אמא מדברת עברית, אבל מבינה גם אנגלית, וכך נוח לנו לתקשר. מכיוון שהיא אחראית למעשיה ויודעת להעסיק את עצמה, אני יכולה להשאיר אותה בבית ולצאת לקניות או לסידורים. בשעות הפנויות שלנו היא מלמדת אותי עברית, ואומרת לי מה כדאי לבשל ומה צריך להכין. יש לה מתכונים טובים ואני מבשלת בדיוק לפי ההוראות שלה. לפעמים אני נותנת לה לנסות מאכלים הודיים, היא אומרת שזה דווקא טעים".
נרגיזה היא המבוגרת שבעובדות, וגם הוותיקה מכולן. "כעת, כשאת משוחחת איתי, אני יושבת בפארק עם הסבתא ועוד כמה חברות", היא מעדכנת בעברית צחה, מסרבת לגלוש לאנגלית. "העברית שלי טובה", היא מדגישה, "וזה לא במקרה. לפני שבאתי לארץ הלכתי במיוחד לאולפן כדי ללמוד ולדעת".
נרגיזה היא בוכרית והגיעה מסמרקנד. "לבעלי יש עסק של כוורות", היא מפתיעה. "במשך שנים הייתי מוכרת דבש בחנות הפרטית שלנו. הרווחתי טוב בסייעתא דשמיא (הביטוי במקור, ה"א), אבל ככל שהזמן חלף היינו צריכים יותר כסף והילדים כבר גדלו, כך שהיה אפשר לעזוב אותם, אז החלטתי לבוא לעבוד בארץ".
נרגיזה עוצרת לרגע. "אני כבר לא צעירה", היא מציינת, "יש לנו הרבה ילדים וגם נכדים. בקרוב אנחנו עומדים לחתן את הבן הקטן שלנו, וצריכים כסף, לכן באתי לכאן. זה בדיוק כמו אצלכם בארץ, שלפני החתונה צריכים לאסוף כסף. אתם קוראים לזה 'הכנסת כלה' והרבה אנשים עוזרים, אבל אצלנו אין מי שייתן כסף, אם אתה לא עובד ודואג לעצמך – לא יהיה לך".
איך החיים עם האישה שאת מטפלת בה?
"היא אישה טובה-טובה, באמת. הגעתי אליה אחרי שטיפלתי בכמה נשים אחרות, היא המיוחדת מכולן. היא מסוגלת לעשות הכל, אבל לאט-לאט, וצריכה עזרה ותמיכה. לפני שבאתי לא הייתה לה עובדת אחרת, היא הייתה לבד והסתדרה בכוחות עצמה, אבל מאז שהגעתי אנחנו עושות הכל יחד, בסבלנות ובאיטיות".
וולקאם טו איזרעאל
אינגו מספרת שעוד לפני שהיא הגיעה לארץ, הכינו אותה לכך שהיא עומדת להיכנס למשפחה חרדית. "בהתחלה לא היה לי מושג מה זה אומר. ידעתי שיש יהודים, אבל לא הבנתי מה המשמעות של 'אולטרה-אורתודוקס'", היא מסבירה. "דבר אחד היה ברור לי – אם אני באה לעבוד עם 'חרדים', אני צריכה ללמוד עליהם, וכך ישבתי בהודו וקראתי ספרים על אורח החיים החרדי. גם דיברתי עם חברות שעבדו בארץ אצל משפחות חרדיות, וביקשתי שיספרו לי כל מה שהן יודעות.
"כשהגעתי לארץ כבר היה לי הרבה ידע, ידעתי איך מפרידים בין בשר לחלב, והבנתי שאסור לי לבשל מאכלים לא כשרים בסירים של סבתא, גם אם רק אני אוכלת אותם ולא נותנת לה לאכול. גם למדתי איך לעזור לסבתא להדליק נרות. למה לא? אני רוצה שהיא תרגיש בנוח, שיהיה לה הכי טוב שיכול להיות.
"יש גם דברים שהמשפחה של סבתא לימדה אותי", היא מוסיפה, "כמו למשל על כל מיני תחביבים שיש לה, או שירים שהיא אוהבת לשמוע. פעם אחד הבנים בא לבקר ושם לב שאני משמיעה לה שירים מהנייד שלי. הוא קרא לי וביקש שמהיום אשמיע לה רק שירים של זמרים חסידיים, כמו מוטי שטיינמץ". אינגו מפתיעה כשהיא הוגה את שמו של הזמר הויז'ניצאי כמעט ללא מבטא. "אז זה באמת מה שאני משמיעה לה – שירים כמו 'בזכות התורה' או 'כל זמן שהנשמה בקרבי'. אני יודעת שזה דיסק ישן, אבל זה לא מפריע".
טיה עברה תהליך לא קצר של לימוד והסתגלות לאורח החיים בישראל. "קודם כל הייתי צריכה ללמוד את השפה", היא אומרת. "בהתחלה הייתי מדברת בעיקר בתנועות ידיים ובהבעות פנים. אחרי חודש הכרתי בערך 100 מילים בעברית. אולי זה נשמע כלום, אבל אלו בדיוק היו המילים שהסבתא צריכה, כמו: לאכול, לשתות, לישון, לנסוע, ועוד דברים בסגנון. המילים האלו הצטרפו למילים נוספות שרכשתי כבר בהודו".
טיה נזכרת במקרה משעשע שאירע: "הלכתי באחד הימים עם סבתא לרופא, והוא שאל אותי בת כמה סבתא. אני, בלי להתבלבל, השבתי לו: 'בת תשע עשרה', במקום תשעים. לא הבנתי למה הוא מתגלגל מצחוק. בפעם אחרת הגיע אחד הנכדים וביקש 'צ'יטוס'. סבתא סימנה לי שאביא לו, אבל איך אדע מה זה צ'יטוס? אז לקחתי את הילד איתי לארון הממתקים, והילד הקטן כל כך התלהב, עד שהצביע לפחות על ארבעה מהם וטען שהם 'צ'יטוס'. הוא כמובן קיבל את כולם".
גם טיה מציינת כי עוד בהיותה בהודו היא הלכה לקורס שבו לימדו אותה מה יהודים אוהבים ואילו מנהגים יש להם. "כמעט כולם לומדים את זה לפני שהם באים לעבוד בארץ. לי זה היה קצת יותר קל, כי בהודו עבדתי כמורה ולימדתי בין היתר היסטוריה, כך שהיה לי קצת ידע על היהודים".
מקצוע ההוראה הוא בדרך כלל משתלם. למה החלטת לעזוב אותו?
"את שואלת שאלה טובה, כי לא הייתי סתם מורה, אלא היה לי תפקיד ממש בכיר בבית הספר, אבל עם הזמן גיליתי שמורות שבאמת מתקדמות וחכמות, באות לארץ. אז עזבתי את העבודה ובאתי לעבוד בישראל. ברור שהעבודה כאן יותר קשה ומתישה, אבל מבחינה כלכלית יש הבדל עצום – כאן מקבלים יותר מכפול. התוכנית שלי היא לעבוד בארץ עוד כמה שנים, ואז לחזור לבני משפחתי שמאוד מחכים לי".
סוד הקשר
איך נראה סדר היום של עובדת זרה? הן משתפות ברצון.
אינגו: "אני קמה בשעה שבע בבוקר ונותנת לסבתא לאכול. היא אוכלת רק אנשור – זה כמו דייסה, כי היא לא מסוגלת ללעוס או לבלוע גושים. מאוחר יותר, בסביבות 11:00, אני מאכילה אותה שוב, וכך לאורך כל היום – אחת לארבע שעות היא צריכה לאכול. לא תמיד היא מספרת שהיא רעבה, אז אני צריכה לשים לב.
"היא נחה הרבה, ומדי פעם באות אליה מתנדבות או בנות משפחה, כדי לדבר איתה ולספר לה סיפורים".
טיה: "גם אני והסבתא שלי קמות בערך בשבע, אחרי שנת לילה טובה. שתינו אוהבות לישון, ואני מרגישה שזה מזל גדול. אני מארגנת לנו ארוחת בוקר, ואחר כך מעמידה על האש סיר עם ארוחת צהריים. בדרך כלל זה עוף, בשר או דגים. אחר כך אנחנו יוצאות יחד לשמש כל יום, לא מוותרות על היציאה אלא אם כן יש מזג אוויר ממש לא מתאים. כשאנחנו חוזרות מהטיול, אנחנו בדרך כלל אוכלות יחד ארוחת צהריים, ואז נחות קצת.
"מאוחר יותר באים נכדים לבקר, ואם הם לא באים אנחנו משתדלות להסתכל בתמונות שלהם, באלבומים, ולהיזכר בהם".
היא עוצרת לרגע ומוסיפה: "סבתא מאוד אוהבת לארח, אבל במשך כל תקופת הקורונה, אף אחד לא הגיע והבית היה נעול. אחרי שסבתא קיבלה שתי מנות חיסון, שוב פתחנו את הדלת, והיה כל כך מרגש לראות אותה כשהיא פוגשת את הילדים מחדש".
שיטל מספרת על סדר יום הכולל בעיקר האכלה וטיפול: "כשאנחנו קמות בבוקר, דבר ראשון אני עוזרת לאמא להתלבש ולהתארגן, ואחר כך אנחנו מתייעצות וחושבות מה אנחנו רוצות לעשות. אני אף פעם לא מחליטה בשבילה, רק היא בונה לעצמה את סדר היום. היא רוצה לפעמים לצאת לקניות או לבקר נכדים, יש לנו מדי פעם אירועים או קורסים, או ביקורים אצל רופאים. לפעמים היא בוחרת להמשיך לשכב במיטה, וזה בסדר גמור".
שיטל מדגישה שגם בנוגע לארוחות היא מתייעצת עם 'אמא', ולא מחליטה על דעת עצמה. "גם אם אני יודעת שיש במקרר רק עוף, וזו ארוחת הצהריים, אני עדיין מתייעצת ושואלת – 'רוצה את העוף מפורק או שלם? להוסיף לו בצל מטוגן או לא?' אני רוצה שהיא תרגיש שותפה, הרי זה הבית שלה. אחרי שהיא אומרת מה מתחשק לה לאכול, אני עושה קניות. לפעמים היא מצטרפת אלי ולפעמים אני קונה לבד. זה דווקא מאוורר אותה ונוח לשתינו".
העבודה שלכן בוודאי חשובה, אבל תרשו לי לשער שהיא גם קצת חדגונית. אתן לא משתעממות לפעמים?
טיה מוחה: "לא משעמם לי. אני מאוד אוהבת לטפל בסבתא ומרגישה שהיא כמו קרובת משפחה שלי. אין לי כאן בארץ משפחה, והיא הדמות שהכי קרובה אלי. לפעמים אני משתפת אותה בכל מיני התלבטויות שיש לי, לא בשביל שהיא תענה, אלא פשוט כי היא האדם היחיד שיכול להקשיב לי".
"זה אולי נשמע מקצוע משעמם", מסכימה נרגיזה, "אבל בואו לא נשכח שיש גם שעות שבהן היא ישנה או נחה, ויש לי קצת זמן לעצמי. לפעמים הילדים שלה באים לבקר, ואז הם משחררים אותי ואני יכולה לנצל את הזמן לקניות, לטלפונים לבעלי ולילדים, או להזמנה של כל מיני דברים לבית שלנו. זה לא שאני עובדת 24 שעות ביממה".
אינגו: "אגיד את האמת – אם לא היו משלמים לי כסף, באמת לא הייתי עובדת בכזה מקצוע. הסיבה שהתחלתי לעבוד היא בגלל המשכורת, אבל אני ממשיכה כי פשוט התחברתי. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, וגם אוהבת ללמוד דברים חדשים על התרבות הישראלית. אני חושבת שכשאחזור להודו אהיה אישה אחרת, כי למדתי המון".
ואילו שיטל מציינת את בני המשפחה, שגורמים לה להמשיך בתפקיד. "יש לי קשר מעולה עם בני המשפחה, ואני חושבת שהם מאוד מעריכים את מה שאני עושה לאמא שלהם. נכון, הם דורשים וכל הזמן מבקשים בקשות, אבל הם גם יודעים להודות".
החיים מקרוב
מה אתן הכי אוהבות לעשות עם הקשישה שלכן?
טיה: "אנחנו אוהבות להקשיב יחד לשירים, בעיקר שירים חסידיים, וגם לקרוא ספרים ועיתונים. אני הכי אוהבת לראות אותה שמחה ומחייכת, לא מוטרדת".
שיטל: "שתינו אוהבות לבשל, ומלמדות זו את זו כל מיני טיפים חשובים. בפועל רק אני מבשלת, והיא יושבת בצד ונותנת הוראות. ויש גם משהו נוסף שאנו אוהבות לעשות ביחד – לפתור חידות ולמלא תשבצים. כך העברית שלי מתפתחת, וזה טוב גם לה – כי היא מפעילה את הראש וזו תעסוקה נהדרת".
אינגו מדגישה את נושא המוזיקה: "אנחנו אוהבות להפעיל מוזיקה ולרקוד יחד. כן, פשוט לרקוד".
ואילו נרגיזה מספרת: "אני אוהבת לשבת עם סבתא ולשתות קפה. אנחנו מדברות, מספרות וצוחקות. זה כיף".
ובכל זאת, אין קשיים בתפקיד?
אינגו משתתקת לרגע, ואז מגלה בכנות: "כשיש כל מיני אירועים משפחתיים, ואני מגיעה אליהם עם הסבתא, אני מתגעגעת למשפחה שלי בהודו. אני רואה איך לכולם טוב כשהם ביחד, זה מבליט לי כמה שאני לבד".
טיה: "ברור שיש קשיים, בסך הכל העבודה קשה. לפעמים יש ימים שאני כל הזמן עומדת על הרגליים, לא יושבת לרגע. אבל כשאוהבים את התפקיד – פחות מרגישים את הקושי. אני חושבת שההסתכלות הזו קשורה לכך שגדלתי במשפחה מאוד טובה, לימדו אותי תמיד שהעבודה תלויה רק במחשבה שלך, זה הכל".
"לי יש חרדות מכך שלסבתא יקרה משהו", מודה שיטל. "לפעמים, אם היא לא מרגישה טוב, אני לא ישנה כל הלילה. רוצה להיות קרובה אליה ולראות שהכל תקין. אני מאוד חוששת לה".
"קשיים?" חוזרת נרגיזה על השאלה, ומצליחה להפתיע דווקא מכיוון אחר: "קשה לי שסבתא כל הזמן יושבת וחושבת. לא בריא לחשוב כל כך הרבה, אז אני משתדלת להסיח את דעתה מהמחשבות, קמה, רוקדת איתה, מסתובבת ומנסה לשמח אותה. בסוף שתינו מתעייפות, אבל כשהיא מחייכת זה שווה הכל".
נשמע שאתן באמת עושות את העבודה מכל הלב. נראה לכן שמעריכים את המסירות שלכן?
נרגיזה: "סבתא אומרת לי 'תודה רבה', וזה מראה לי שהיא באמת מבינה כמה שאני משתדלת".
גם טיה, אינגו ושיטל מדגישות: "ודאי שמעריכים, לא היינו ממשיכות אם לא הייתה הערכה".
אתן יודעות בוודאי שיש הרבה עובדות זרות שלא מצליחות ליצור קשר טוב עם המטופלות. מה הסוד שלכן? איך אתן מצליחות?
נרגיזה: "הסוד שלי הוא להתייעץ – גם עם הילדים וגם עם סבתא בעצמה. אני לא מקבלת החלטות לבד".
טיה: "כשאני מטפלת בסבתא, אני חושבת על כך שהיא יכולה להיות אמא שלי, אני צריכה לתת לה את הכי טוב. זה מה שאני עושה".
אינגו ושיטל טוענות שאין להן סודות, ומסבירות שהן פשוט עושות את מה שמוטל עליהן, ולא מנסות להתחכם.
במבט מהצד
ולסיום, ככאלו שמכירות את ההורים שלנו כל כך טוב – גלו לנו מה אנחנו כילדים יכולים לעשות כדי לשמח אותם.
טיה: "כדאי לחשוב מה טוב בשביל אמא, ולא מה טוב בשבילנו. אולי מתחשק לי לצאת איתה לקנות לה בגד חדש, אבל הדבר שהיא באמת הכי רוצה זה להישאר בבית ולפתור תשבץ? עוד דבר שחשוב לזכור, הוא סבלנות. האנשים הצעירים רוצים בדרך כלל לעשות כל דבר במהירות, וזה לא מתאים למבוגרים. הם צריכים שיעשו דברים בקצב שלהם".
נרגיזה: "אני לא חושבת שאני יכולה ללמד אתכם מה לעשות, להפך, אני רואה בארץ ישראל איך הילדים דואגים להורים באמת, ואנחנו צריכים ללמוד מכם. בכל זאת, ההמלצה שלי להתייחס להורים כאילו הם בגילכם ולא כמו לילדים, לדבר איתם רגיל, להמשיך להתייעץ איתם בדיוק כמו בעבר. גם אם הם כבר לא יכולים לייעץ או לעזור לכם כמו פעם".
ומה נוכל לעשות כדי שתמשיכו לעבוד בשמחה?
טיה: "באמת צריכים לחשוב גם עלינו. לפעמים אנחנו עייפות, ואז באים ומבקשים מאיתנו גם לנקות וגם לשמור על אמא. צריכים להשקיע כדי לשמח אותנו. אם תשקיעו בנו – אנחנו נשקיע בכם".
שיטל מציינת בפשטות: "אל תעמיסו עלינו יותר מדי דברים, כי יש גבול לכמות המידע שאנחנו יכולות לקלוט. תשתדלו להגיד רק מה שחשוב לכם, בצורה ברורה. כשנבין מה אתם רוצים, תמיד נשמח לבצע. רק תדברו".
ואילו נרגיזה מוסיפה: "זה שהכנסתם אותנו לבית זה מצוין, אבל אם כבר באתם לבקר, תמיד נשמח שתעזרו גם כן ותושיטו יד. זה יועיל לכולנו".
- תודה מיוחדת לחברת 'יעל סיעוד' המתמחה בפתרונות סיעוד למשפחה החרדית, על עזרתה בהכנת הכתבה.
…
בס"ד
המעסיקים זה אנחנו
"יש לכם עובדת זרה שמטפלת באמא או בסבתא?" שואלת אריאלה הנדלר, רכזת 'יד לתומך' מבית 'יד שרה' בירושלים, "אתן צריכות להבין שלהתנהל מולה זו עבודה בפני עצמה, כי אתן בעצם ה'בוסיות' שלה לכל דבר. זהו תפקיד לגמרי לא קל, ולעיתים קרובות גם מעייף".
לדבריה של אריאלה, הדבר החשוב ביותר הוא לזכור שהעובדת אמנם עושה את מלאכתה, אך יש לנו השפעה על האופן שהיא תבצע אותה. "נסו לתת לה את ההרגשה שלא 'רק היא' מטפלת באמא, וגם לא 'רק אתן' מטפלות בה, אלא זוהי עבודה משולבת של שתיכן", היא ממליצה, "תנו לה להרגיש שאתן עובדות בצוות.
"נוסף על כך, כדי שהעובדת תרגיש באמת בנוח, חשוב לארגן לה בבית פינה אישית, עם ארון מסודר שבו היא תוכל לאחסן את חפציה, וגם לצ'פר אותה בדרכים שונות. אם למשל אתן יודעות שהיא אוהבת שוקולד או מאכל מסוים – קנו לה אותו, ואם יש זמנים מסוימים שבהם אתן לא זקוקות לה, שחררו אותה לכמה שעות חופשיות. היא צריכה לראות שמתחשבים בה.
"עוד עצה קטנה: בררו מתי היא חוגגת את החגאות שלה, ותוסיפו לה בזמנים כאלו עוד קצת כסף. הרי בסופו של דבר היא באה לארץ כדי להרוויח, וזה מה שמדבר אליה.
"אני באופן אישי שמתי לב שהעובדת שלי מתעניינת בשמלה מסוימת, לכן למחרת הפתעתי אותה ופשוט קניתי לה את השמלה. אני גם משתדלת מאוד להתעניין באופן קבוע בשלומה, ומזמינה אותה לשבת ולאכול איתנו סביב השולחן. לא פלא שהיא נמצאת אצלנו כבר 16 שנה".
יש דברים שאת ממליצה שלא לעשות בנוגע לעובדת הזרה?
"בעיקר להימנע מביקורת, כי כשמתנצחים עם העובדות, זה רק גורם למתח מיותר, וממילא אין להן חשק לעבוד לאחר מכן. נסו להתייחס אליהן כמו לחברות שלכן, ושדרו להן את ההרגשה שאתן סומכות עליהן ב-100%. אלו הם הדברים הבסיסיים והחשובים ביותר".
אפרופו אמון, איך נוכל לדעת שאפשר לסמוך על העובדת הזרה? הרי אנו מפקידות בידיה את היקר לנו מכל…
"לאורך כל הדרך עלינו להיות סופר-ערניות. הייתי ממליצה להפתיע את העובדת בפעמים הראשונות, ולבקר אותה בשעות בלתי צפויות. כך יהיה ניתן למשש את הדופק ולהרגיש אם הכל כשורה. בנוסף, חשוב לשים לב למסרים שאמא משדרת לנו, ובעיקר אם יש שינוי בהתנהגותה, כמו למשל אם בתחילה אמא הייתה מרוצה ופתאום נראית מדוכאת או מתלוננת.
"כדאי גם מלכתחילה להשתדל להתאים את העובדת לקשישה. לאמא שלי, למשל, היה מאוד חשוב שהעובדת שלה תיראה טוב, שהופעתה תהיה נאה ולא מוזנחת. יש גם קשישות שהן שקטות ועדינות, לא מתאים לחבר אליהן מטפלת סוערת ודומיננטית, זה פשוט לא ילך. צריך לדאוג לתנאים שיאפשרו יצירת חיבור".
על כל פנים, אריאלה מדגישה שגם בזמן שמעסיקים עובדת זרה, יש דברים שנצטרך להמשיך לעשות בעצמנו. "נושא הקניות לבית בדרך כלל יהיה מוטל עלינו, ולא על העובדת. נצטרך לבדוק מה נגמר ומה חסר, ולאבזר את הבית בהתאם. גם הדאגה לתרופות של אמא תהיה בסופו של דבר שלנו. גם אם העובדת היא זו שנותנת לה אותן בפועל, אנחנו חייבות לפקח על כך.
"בנוגע לפן החברתי – העובדת, גם אם היא מסורה ומקסימה, אינה משמשת תחליף אמיתי לחברה קרובה. כדאי מאוד שנשקיע זמן ונבוא להיות עם אמא, ובמקרים מסוימים יהיה כדאי לשכור מישהי נוספת בתשלום שתבוא לשוחח איתה, נוסף על המטפלת".
ודבר אחרון, אריאלה מזכירה שעלינו לזכור גם את עצמנו. "ב'יד לתומך' הקמנו קבוצות תמיכה לדור הביניים, כלומר – לילדים שמטפלים בהורים, וכן קבוצות לבעלים או לנשים. מגיעים אלינו סיפורים לא פשוטים בכלל של בני משפחה שחשים שהם קורסים תחת העול, אף על פי שיש עובד זר בבית, ולפעמים דווקא בגלל שיש עובד זר. המסר העיקרי שלנו הוא – 'תדאגו גם לעצמכם. אל תשכחו את הצרכים שלכם'. ההורים שלכם צריכים בנות חזקות. תדאגו למלא את המצברים, אם על ידי מנוחה טובה, יציאה מאווררת או כל דרך אחרת".
עובדים לפי החוק
כשמעסיקים עובד זר, חייבים להכיר את הזכויות המגיעות לו על פי חוק.
הרב יעקב לפידות, מנהל אגף הסיעוד ב'עזר מציון', מזכיר שהעסקת עובד – פירושה גם דאגה לו: "אמנם כשאנחנו מכניסים לבית עובד זר, הכוונה היא להוסיף כוח עזר, אבל בפועל צריכים לדאוג לו כל הזמן, לוודא שהוא מרוצה ולתת לו את התנאים המגיעים לו לפי החוק. זה ממש לא פשוט".
ביני אלתר, רכזת תחום עובדים זרים ב'עזר מציון', מסכימה עם כל מילה, ואף נותנת דוגמאות: "לא כולם יודעים, אבל כאשר מעסיקים עובד זר, יש לתת לו שעתיים של מנוחה בצהריים, גם בלילה יש לתת לו שמונה שעות שינה, שבמהלכן אסור להעסיק אותו".
לשאלה מה עושים עם קשישים שזקוקים לעזרה של העובד הזר גם בלילה, היא מסבירה: "אם הם ישנים טוב והעזרה הנדרשת היא קלה, אפשר להתגמש, אבל אם הקשיש זקוק לעזרה לאורך כל הלילה – יש צורך להביא כוח עזר נוסף, ואסור לדרוש זאת מהעובד הזר.
"לעובד הזר מגיע גם לקבל יום חופשה שבועי, ואם מעבידים אותו ביום הזה, צריכים לשלם לו 380 שקלים. הוא אמור לקבל 100 שקלים דמי כיס שבועיים. אם הוא לא אוכל מהאוכל של הקשיש – מגיעים לו 250 שקלים לשבוע, כדי לקנות אוכל. חובה שיהיה לו חדר נפרד בבית, ארון ושידה נפרדים משל המטופל, ועוד תנאים שיאפשרו לו פרטיות. אחת לשנה יש לתת לו העלאה במשכורת.
"יש כאלו שמנסים להתחכם ולא לתת לעובדים את כל הזכויות שלהם, אבל המציאות מוכיחה שהעובדים מכירים היטב את זכויותיהם, ואם הם לא מקבלים אותן – הם דואגים ללכת לעמותה שמייצגת אותם משפטית ולתבוע את המעסיקים. לרוב הם גם מצליחים בכך".
ביני מבהירה דבר חשוב: "כיום נוצר מצב שבו הביקוש עולה על ההיצע. זה אומר שהעובדים הזרים מראיינים את הקשישים, והם שבוחרים את הבית שמתחשק להם לעבוד בו. אם הצלחתם ליצור רושם של מעסיקים נחמדים ומשתפי פעולה – זה יהיה לטובתכם, ואם תיראו נצלנים, הם פשוט ילכו לבית אחר, כי לכל אחד מהם יש לא מעט הצעות עבודה נוספות".
ואילו הרב לפידות מבקש להדגיש: "נכון שלפעמים נראה שהחוקים מגבילים מאוד את המשפחות ומקשים עליהן, אבל אני יכול להעיד מהיכרות אישית עם מקרים רבים, שאם באמת רוצים שתהיה הצלחה והעובד יישאר לאורך זמן – מוכרחים לתת את הדעת לתנאי ההעסקה שלו.
"ישנן משפחות שנוטות לזלזל בנושא, אבל בסופו של דבר זה מתנקם רק בהן, כי אם העובד אינו שבע רצון, הוא עלול להוציא את תסכולו על הקשיש או אפילו לקום ולהיעלם. צריכים לזכור שבסופו של דבר, כשאנו מיטיבים עם העובד הזר – אנו בראש ובראשונה מיטיבים עם עצמנו".
