עלייה ויראלית | מברוקלין וממיאמי, מפילדלפיה ומקייפטאון, מפריז ומוונצואלה: החרדים שעלו לארץ בעקבות הנגיף נחשפים ומדברים. פרויקט.
במקום שטיח אדום – מסכות ועצבים. במקום 'ברוכים הבאים' – בדיקת קורונה מחמירה. במקום נשיקה לכותל – בידוד ארוך והרחקות חברתיות >>> אבל מסתבר שדווקא אובדן היציבות העולמית בעקבות הקורונה – גרם לעשרות משפחות חרדיות לעזוב את המולדת שלהן, להשאיר מאחור עבודה ותרבות ושפה – ולעשות עלייה לארץ >>> פרויקט מיוחד: המשפחות החרדיות שעלו לארץ בחודשים האחרונים בעקבות הקורונה, משתפות בהחלטה הנועזת, מדברות על הקשיים ופותחות את הפצעים בצורה הכי 'דוגרית' שאליה מסוגל מי שלא נולד בארץ >>>
10,240.
זהו מספרם של העולים שבמהלך החודשים האחרונים עזבו את מולדתם ועברו להתגורר בארץ ישראל, על כל המשתמע. מכל קצוות תבל הם באו, בגל של עלייה, בזרם בלתי פוסק. בראש ובראשונה מובילות מדינות אירופה; אחריהן צפון אמריקה. אך יש גם לא מעט משפחות שבחרו לעלות לארץ ממדינות אפריקה וארצות אחרות.
גל העלייה, שכמותו לא ידעה מדינת ישראל מזה שנים – הצליח לשבור את כל השיאים ולהפתיע לא מעט. מסתבר, כי דווקא מגפת הקורונה שהשביתה עולם ומלואו, היא זו שגרמה לאנשים לעצור ולחשב מסלול מחדש, להבין שהגיע הזמן לממש חלום. כך קיבלו אלפי משפחות את החלטת חייהן – לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל.
בשיחה מיוחדת שפורסמה ב'משפחה' לפני שבועיים, סיפר מרן הגאון רבי שמואל קמינצקי, ראש ישיבת פילדלפיה וחבר מועצת גדולי התורה בארצות הברית, על "מספר עצום של שיחות טלפון" שמתקבלות למעונו, כאשר מאחורי הקו עומדים ראשי משפחות מהיהדות החרדית האמריקאית ששוקלים לעלות לארץ. הקורונה וקרבנותיה, המהומות שהתחוללו בארה"ב בחודשים האחרונים, והתחושה של אובדן היציבות – שהייתה תמיד העוגן למגורים של יהודים חרדים בארבע כנפות הארץ – הביאו רבים לבצע את ההחלטה הדרמטית, לעזוב הכל ולעלות לארץ.
לא קלה ההחלטה. לא קל לעצור את החיים, לעזוב קהילה ומשפחה ולפתוח דף חדש. הדבר קשה שבעתיים כשזה מצריך פרוצדורה ארוכה של בדיקות רפואיות ומסמכים, בידודים והגבלות, כאשר גם לאחר מכן, בשל ההגבלות – אין אפשרות אמיתית להיפגש עם שכנים או לבקר בבתי הכנסת ולהכיר את הסביבה החדשה. עלייה לארץ לא מאורגנת, לפחות עד לסיומה של התקופה המתעתעת.
ובכל זאת, רבים הם אלו שבחרו לעלות לארץ למרות הכל, אולי דווקא בזכות הכל. בימים של התחלה והתחדשות – יצאנו לפגוש את המשפחות, לשוחח איתן וללוותן בתהליך שהן עוברות.
התוצאה לפניכם.
*****
נקנית בייסורים
נעים להכיר: משפחת אייזנמן
מקצוע: כתיבה תורנית, חינוך וכשרות
מקום מגורים קודם: פילדלפיה, ארה"ב
מקום מגורים חדש: ירושלים, הגבעה הצרפתית
זמן עלייה: לפני ארבעה חודשים
הרב הרולד אייזנמן עבד עד לא מזמן כמנהל כשרות בארגון Keystone-K בפילדלפיה, הוא היה מורה בבית הספר המקומי, אחראי על המקווה ומוהל. אבל לפני כארבעה חודשים הוא עלה עם אשתו מרים לארץ, ומאז הוא עסוק בעיקר בהתאקלמות ובהשתקעות במקום המגורים החדש.
"אשתי ואני ידענו תמיד שאנחנו רוצים לעלות לארץ ישראל. הרגשנו שהקב"ה נתן לנו את הארץ הזו במתנה, ואיך אפשר לסרב למתנות?" הוא אומר בהתרגשות. "בפילדלפיה זכינו להיות שכנים קרובים מאוד של מרן הגאון רבי שמואל קמינצקי שליט"א. התייעצנו איתו על מעבר לארץ (כאמור, הטריגר לכתבה היה ראיון מרתק שהעניק הגר"ש קמינצקי ל'משפחה' ובו סיפר על ההתייעצויות הרבות בנושא שזורמות לשולחנו – המערכת) והוא הדריך אותנו, כפי שמדריך את כל מי ששואל אותו בעניין.
"הוא אמר שעלייה לארץ היא דבר חשוב, אך לא כדאי לעשות זאת כשיש בנים בגיל בית ספר. זו הסיבה לכך, שחיכינו עם העלייה עד שהילדים שלנו יגדלו. לאחרונה חיתנו את הבת הקטנה, ואז הרגשנו חופשיים להגשים את החלום. הרב קמינצקי בעצמו אמר לנו, שהוא מקנא בנו על כך שאנו עולים לארץ ישראל.
"התארגנו למעבר הזה במשך כמה שנים", מוסיף הרב אייזנמן, "זה הצריך מאיתנו מחשבה על הקליטה בארץ, כמו גם היערכות מתאימה בפילדלפיה, כי היו לי תפקידים משמעותיים בקהילה ולא יכולתי לעזוב מבלי להותיר ממלאי מקום. כך, במשך מספר שנים, השתדלנו להתארגן. מבחינתנו היינו מאוד מסודרים, רק שלא יכולנו להעלות בדעתנו שתתפרץ מגפת הקורונה ותעצור הכל".
על הטיסה לארץ מספר הרב אייזנמן: "קיבלנו הודעה על הטיסה בסך הכל שבוע קודם לכן, ובתוך שבוע בלבד היינו צריכים להתארגן. כשנכנסנו לשדה התעופה קנדי – נדהמנו: הטרמינל היה חשוך לגמרי. בפתח ישבו כמה שוטרים מנומנמים, שהדליקו את האור ושאלו מה אנחנו עושים כאן. גם הטיסה עצמה הייתה מוזרה: הדיילים היו לבושים בבגדים של צוותי רפואה ממוגנים, ובמהלך הטיסה הארוכה הגישו ארוחה בסך הכל פעם אחת. היה זה אוכל קפוא לגמרי, והם כמעט 'זרקו' אותו על הנוסעים. כל כך שמחנו כשנחתנו בארץ. הגענו עם עוד עשרים עולים, וכולנו התבקשנו להיכנס למלונית למשך שבועיים".
מבחינתם הייתה זו בעיה, שכן אשתו של הרב אייזנמן זקוקה ליציאה יומיומית בשל צרכים בריאותיים. "פנינו לשם כך לרב ליצמן, שהיה באותו זמן שר הבריאות, והצלחנו לקבל אישור מיוחד להיות בבידוד בבית ואפילו לצאת מדי פעם להליכות".
היה זה ערב חג השבועות, וכמובן שאת החג הם חגגו באופן מצומצם וביתי. "זה לא היה קל. אנחנו רגילים להיות בחגים עם כל ילדינו, אבל ידוע שארץ ישראל נקנית בייסורים", אומר הרב אייזנמן בהשלמה.
אתם חוששים שתיאלצו לחזור?
"אני לגמרי בטוח שמי שאוהב את ארץ ישראל בכל ליבו – אינו נבהל ולא בורח בחזרה לחו"ל, כי הוא מבין שרק זו הדרך לקנות את הארץ ולזכות במצווה. ערכה של מצווה שמקיימים בארץ ישראל גדול פי חמישה ממצווה דומה שמקיימים בחו"ל".
מדוע בחרתם לגור דווקא בגבעה הצרפתית?
"זה היה די מתבקש. בחו"ל התרגלנו לחיות עם הרבה סוגים של יהודים, כולם מעריכים זה את זה ועובדים את הקב"ה יחד ובאהבה. חיפשנו מקום כזה בירושלים ומצאנו את הגבעה הצרפתית. כמובן שגם לעובדה שהיא סמוכה לכותל המערבי יש משמעות רבה עבורנו".
במה אתם מתעסקים בימים אלו?
"אני בעיקר כותב ספרים תורניים, תחום שעסקתי בו גם בחו"ל. זה נוח לי, שכן העבודה היא מהבית. השאיפה שלי היא שאחרי שתסתיים הקורונה, אוכל להתחיל ללמד בסמינרים ולמסור שיעורים. אשתי עבדה בחו"ל בלקיחת דמים, אך בארץ שינתה כיוון ובעיקר עוזרת לבתי עם הנכדים ומתנדבת בהפצת מורשתו של הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל. בין לבין היא מבקרת במקומות הקדושים ומנצלת כל רגע".
על מה שהשאירו מאחוריהם הוא אומר: "אנחנו לא מתגעגעים לרגע לפילדלפיה, אבל כן מתגעגעים לילדינו ולנכדינו. אנחנו מודים להקב"ה על כך שאנו חיים בשנת 2020 למספרם ויש לנו אפשרות לשוחח עם כולם מדי יום, לראות אותם ולשמוע מהם. זה לא כמו שאנשים עברו לחו"ל לפני 50 שנה ונאלצו לנתק כל קשר עם העולם".
הרב אייזנמן עוצר לרגע ופתאום נאנח. "ברור שיש ניסיונות", הוא מודה. "כך למשל הנושא של ההתקשרות עם הבנקים. ידוע שלבנקים בכל העולם יש בעיה עם אנשים שמגיעים מארה"ב, כי תמיד חושדים בהם שהם מנסים להעביר כספים באופן בלתי חוקי. אני יודע גם ממשפחות נוספות שעלו לארץ ונתקלו בקשיים שערמו בפניהן הבנקים. זהו נושא שלדעתי חייבים למצוא נציג ציבור שיטפל בו. יש גם התמודדויות נוספות, אבל אנחנו מעדיפים שלא לשקוע בהן, אלא להביט קדימה. אנחנו לא מתנהגים כמו המרגלים שמחפשים בעיות, אלא רוצים לראות את הטוב".
*****
'הרגשנו אות משמים'
נעים להכיר: משפחת גולדגלנץ
מקצוע: עריכת דין
מקום מגורים קודם: מיאמי
מקום מגורים חדש: בית שמש
זמן עלייה: לפני שלושה שבועות
כששואלים את ר' יוסף גולדגלנץ מה הוביל אותו לעלות לארץ, הוא נזכר בימים שבהם היה חתן צעיר. באותה תקופה, שלושה שבועות לפני שהתחתן, הוא יצא למסע לפולין, שם עבר טלטלה רגשית גדולה. "לצד המראות הקשים – הציפו אותי מחשבות. חשבתי על כך שבערב המלחמה היו ברחבי פולין יהודים שהיו מוכנים לעשות הכל כדי להגיע לארץ ישראל. ייתכן שחלקם דחו את העלייה מיום ליום, ממש כמוני, רק שלבסוף לא זכו לממש אותה. ידעתי שאולי הם לא זכו, אבל אני עוד אממש את החלום".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הרצון הזה פיעם בו. "כבחור התגוררתי בארץ במשך שנתיים, ובתקופת השידוכים הקפדתי לציין שוב ושוב את רצוני להתגורר בארץ. היו כאלו שאמרו כבר מהרגע הראשון שזה לא בא בחשבון, וכך ירדו הצעות רבות, אך אשתי, שהיא ילידת ונצואלה, חשבה בדיוק כמוני ודיברנו על כך הרבה מאוד".
בפועל הדבר לא התאפשר, שכן חמיו של ר' יוסף המשיך עד לתקופה האחרונה לשמש כרב בכולל בוונצואלה, בעוד שמשפחתו התגוררה במיאמי. "לאשתי היה חשוב להמשיך לגור בסמיכות לבני משפחתה", הוא מסביר. "בסופו של דבר דווקא הקורונה דחפה אותנו לעלות, כי ברגע שהקורונה התפרצה החלטנו יחד עם גיסיי וגיסותיי שכולנו עולים לארץ. כעורך דין במקצועי לא דאגתי, שכן ממילא בתקופה זו בתי המשפט סגורים וכל הדיונים מתנהלים דרך 'זום'. אין לי שום בעיה להתגורר בארץ ולנהל דיונים ממרחק. הגיסים שלי ניהלו רשת של מסעדות, אך בעקבות הקורונה – כל העסקים נסגרו וגם הם הרגישו שזה ממש אות משמים לעזוב הכל ולעשות עלייה".
הדיבורים והתוכניות, עברו מהר מאוד למעשים. "כולנו עלינו לארץ, והתפזרנו מצפון ועד דרום. יש לנו נציגים מהמשפחה בראשון לציון, בירושלים, בבית שמש וגם בצפת".
על הטיסה לארץ הוא מספר בחיוך: "לפני הטיסה ראינו תיעודים של מטוסים מלאים בעולים חדשים שהגיעו לארץ והתקבלו בשירים ובמחולות. זה היה מאוד מרגש. אבל אצלנו הדברים היו הפוכים לגמרי – המטוס אמנם היה מלא בעולים, אך שררה כל הזמן דממה מוחלטת, וגם אחרי הנחיתה התקבלנו בשקט. צחקתי ואמרתי למשפחתי שזה ממש כמו קבלת התורה – בפעם הראשונה היא ניתנה עם קולות וברקים, ובפעם השנייה בדממה".
למשפחת גולדגלנץ יש חמישה ילדים, ומבחינתו של ר' יוסף זה היה האתגר הגדול. "הילדים שלנו לא ידעו עד לעלייה לארץ מילה בעברית, שכן במשך כל השנים דיברנו בבית באנגלית ובספרדית. כעת אנו צריכים לעבוד קשה כדי ללמד אותם את השפה".
ואיך הצלחתם להעביר את הבידוד עם חמישה ילדים קטנים?
"זה דווקא לא היה מסובך", הוא מפתיע, "הילדים שלנו רגילים להיות בבידוד ויש להם ניסיון, כי במיאמי הם היו בבידוד במשך חמישה חודשים, מכיוון שהתגוררנו אצל ההורים שלי ולא רצינו שהם יידבקו. בארץ דווקא היה להם מעניין יותר, כי זה מקום חדש. הבאנו להם הרבה משחקים ותעסוקה, וכך העברנו את הזמן".
בימים אלו מתחילים הילדים ללמוד, וההתרגשות בית משפחת גולדגלנץ רבה מאוד. "זה לא רק להתחיל מוסדות חדשים, זה ללמוד אחרי חצי שנה של ישיבה בבית", מסביר ר' יוסף.
ואיך מקבלים אתכם בבית שמש? אתם כבר מכירים את השכנים והסביבה?
"עוד לפני שהכרנו את השכנים שלנו – הכרנו את האוכל שלהם", הוא אומר בחיוך, "כי במשך כל תקופת הבידוד היו שכנים נפלאים ששלחו לנו אוכל וגם פינו במקומנו את האשפה. זו הייתה עזרה גדולה מאוד".
אבל קבלת הפנים הלבבית – אינה מטשטשת את קשיי ההסתגלות. "הישראלים שונים מהאמריקאים", הוא מסביר. "זה לא רק הנימוסים שלא ממש קיימים והעובדה שיכולים לשאול אותך כל שאלה שרק רוצים באופן ישיר ובלי שום הכנות. יש גם תופעה שאני נאלץ להתרגל אליה שוב ושוב – בחו"ל אתה יודע שאם אתה מזמין מוצר מסוים, אז תקבל אותו, ואילו בארץ, אני מגלה בכל פעם מחדש שאני מזמין מוצר אחד ומקבל משהו אחר לגמרי, כשהשליח מבטיח: 'זה ממש דומה ועושה את אותה עבודה'. כך היה לי עם מכונת הכביסה, עם הרכב ששכרתי ועם עוד הרבה הזמנות נוספות.
"בתחילה", הוא מסכם באירוניה, "לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל כעת אני מתחיל להבין, שזו חלק מהשפה העברית שעלי לרכוש".
*****
לארץ לא זרועה
נעים להכיר: משפחת גרוס
מקצוע: הייטק
זמן העלייה: לפני שבועות ספורים
מקום מגורים קודם: קייפטאון, דרום אפריקה
מקום מגורים חדש: יבנאל
"לא קל לנו", אומר ר' בנימין גרוס מיד עם תחילת השיחה. עננה נשמעת בקולו. "טוב לנו מאוד", הוא ממהר לתקן את הרושם, "אבל לא קל לנו להתנהל בארץ ולהסתדר כאן. כולם מסביבנו דוברי עברית, ולנו עדיין קשה עם השפה. אנחנו מגיעים לתורים בקופת חולים ובבנקים ואין בהם שירותי תרגום. הישראלים בטוחים משום מה שהם יודעים אנגלית, אבל כשצריך מישהו שיתרגם – כולם נעלמים ואין אף אחד שעושה זאת".
ר' בנימין ואשתו נולדו שניהם בדרום אפריקה, שם גם התגוררו עד לחודש האחרון. "גרנו בעיר קייפטאון, שנחשבת לאחת מערי הבירה וממוקמת בקצה המדינה", מסביר ר' בנימין. "תמיד שאפנו לעשות עלייה. אמנם הייתה לשנינו עבודה טובה, גם הקהילה בקייפטאון נפלאה והילדים היו מרוצים, אבל כל הזמן פיעמה בנו הידיעה, שיום יבוא ונעבור לגור בארץ ישראל".
לפני כחצי שנה הם החלו בתהליכים מעשיים. "הילדים שלנו גדלו וכולם כבר נשואים, אחד מהם מתגורר בארץ. חשבנו לתומנו, שהמעבר לא יהיה מורכב מדי, כי לא נצטרך לחפש מוסדות לימוד או ישיבות לילדים. מה שבעיקר הטריד אותנו הייתה המחשבה על מקום המגורים. התלבטנו היכן לשכור דירה. בתחילה חשבנו על בית שמש, אך עוד לא סגרנו".
בינתיים התפרצה הקורונה, וטרפה את הקלפים. "במשך מספר חודשים לא ידענו בכלל אם נוכל לעלות השנה", הוא אומר. "הטיסות הושבתו, וכל הזמן נאמר לנו שלא יודעים מתי הן יחודשו ואם תהיה אפשרות לטוס בהן. אצלנו זה היה מורכב במיוחד, כי כדי לטוס לארץ נזקקנו קודם כל לטיסה פנימית – מקייפטאון ליוהנסבורג. זו טיסה שיצאה רק אחת למספר ימים וגם זה לא תמיד. למעשה, עד היום אין טיסות סדירות בתוך המדינה".
הם עקבו בלב הולם אחר ההתפתחויות. "הרגשנו 'תלויים ועומדים'", הוא מתאר, "עד שבאחד הימים התקבלה הבשורה. הודיעו לנו, שייתכן שבעוד שלושה שבועות תצא טיסה מיוחדת של עולים לארץ ישראל, עם דגש על כך ש'ייתכן', והדברים אינם סגורים ובטוחים".
מה הייתם אמורים לעשות עם המידע הזה?
"הסבירו לנו, שאם אנחנו רוצים להצטרף לטיסה, אז דבר ראשון אנו צריכים להתחייב שאם אכן היא תצא לפועל – נעלה עליה, אך רק יום לפני הטיסה יוכלו להודיע לנו באופן סופי אם היא אכן תצא לדרך".
זאת אומרת שאתם צריכים לארוז ולהתכונן, מבלי שאתם יודעים אם תטוסו?
"בדיוק כך. בתחילה מאוד התלבטנו. שלושה שבועות הם זמן קצר בשביל לארגן קונטיינר עם כל הריהוט ותכולת הבית, בפרט כשאתה לוקח כל הזמן בחשבון שייתכן שברגע האחרון הכל יתבטל. אבל אשתי שכנעה אותי. היא אמרה לי שאם באמת חשוב לי לעלות לארץ זו ההזדמנות שלי, ומי אמר שאם נישאר בדרום אפריקה יהיה לנו טוב יותר?
"היא הראתה לי מסביב איך שבכל העולם משתוללת הקורונה, ובכל המקומות שוררת אי ודאות. אף אחד לא יכול לדעת מתי הכל ייגמר, ואף אחד לא מתחייב, שאם נחליט שאנו ממתינים, חצי שנה למשל, יהיה אחר כך טוב יותר. החלטנו שאנו קופצים למים, נתנו את אישורנו, ויום לפני הטיסה קיבלנו הודעה סופית על כך שהיא יוצאת לדרך".
בני הזוג גרוס עלו על המטוס עוד לפני שהיה ברור להם היכן הם הולכים להתגורר. הם אמנם מצאו דירה לשכירות בבית שמש, אך היא עמדה להתפנות רק כחודש לאחר הגעתם לארץ. "חשבנו בתחילה להיות בבית מלון, אך לשמחתנו נודע לנו שחברים טובים שלנו, שעשו גם כן עלייה, הולכים לגור ביישוב יבנאל, אך נמצאים כעת בחו"ל לרגל שמחה משפחתית. הם אמרו שנוכל להיות בביתם, ושם למעשה אנו מתגוררים עכשיו".
ר' בנימין מדגיש שזה היה שינוי משמעותי בתוכניות. "בחלומות הוורודים של לפני הקורונה, ראינו את עצמנו מגיעים לארץ ומיד מנשקים את הכותל המערבי, מבקרים אצל רחל אימנו, נוסעים למירון… פתאום הבנו שלא נוכל לעשות שום דבר מהרשימה הזו, אפילו לצאת מהבית לא התאפשר לנו, כי נאלצנו להיות בבידוד.
"אנחנו מנסים להתרגל לחיים החדשים בארץ", הוא אומר ומציין שוב את הקושי שנוצר בשל קשיי השפה, ויש לו גם מסר: "אם אתם באמת רוצים לעזור לעולים חדשים, נסו לדאוג להם למתרגם דובר אנגלית בכל מקום בו נותנים שירות".
ואגב, את הדברים הוא אומר דווקא כמי שמצליח לנהל שיחה בעברית. "אבל יש פער גדול בין לשוחח בעברית לבין לחתום על משכנתאות או על התחייבויות של סכומים גבוהים, בהן יש חשיבות למושגים מקצועיים, ואתה חייב להבין כל אות כדי שלא ייווצר הפסד כספי, או כשאתה מגיע לקופת חולים וצריך להבין בדיוק את דרך הטיפול ומה צריך לעשות", הוא טוען בצדק.
ומה בנוגע לעבודה?
"בחו"ל עבדתי בתחום ההיי טק ובתקופה זו אני ממשיך לעבוד באותו תפקיד, מרחוק. אשתי לא מחפשת עבודה, היא רוצה בשלב ראשון ללמוד באולפן, כדי לשפר את העברית".
יש רגעים שאתם חושבים פעמיים אם היה נכון לעשות את המעבר החפוז הזה?
"חס וחלילה", הוא מדגיש, "למרות כל הקשיים אנו מרגישים באמת שהגענו הביתה. רק ארץ ישראל היא הבית שלנו. מדהים אותי לראות איך שכאשר אני מספר לאנשים על כך שאני עולה חדש, נראית שמחה אמתית על הפנים שלהם. התחושה היא שבאמת שמחים בבואנו. יש רק בעיה אחת – אנו מתגעגעים מאוד לילדינו שנשארו בדרום אפריקה. חשבנו להזמין אותם אלינו בתקופת החגים, אבל לא נראה שיש סיכוי שזה יקרה. מצד שני גם התגעגענו תמיד לארץ, אז לפחות את הגעגועים האלו פתרנו".
*****
רופאת הקורונה
נעים להכיר: משפחת לוי
מקצוע: אברך, רופאה
מקום מגורים קודם: הרובע ה-16, פריז, צרפת
מקום מגורים חדש: בני ברק
זמן העלייה: מעט לפני פרוץ הקורונה
לפני כעשר שנים הגיע ר' שמואל לוי, אז בחור צעיר, ללמוד בארץ. "כשהגעתי לארץ לא ידעתי מילה בעברית, אך אחרי שנה כבר דיברתי מצוין", הוא מספר. למעשה, זה מה שעזר לו כעת, עשר שנים לאחר מכן – כשעלה לארץ יחד עם אשתו ובנותיו.
"התגוררנו בצרפת במשך עשר שנים, ברובע ה-16 בפריז", הוא מספר. "מדובר באזור יוקרתי, שעד לפני כמה שנים לא היו בו כמעט יהודים, אך בעקבות האנטישמיות שהתפרצה והחשש ממגורים באזורים עם מוסלמים, החלו היהודים לעזוב את פרברי פריז ועברו לגור ברובע ה-16. המקום התפתח מאוד מבחינה רוחנית, ולכן בחרנו לגור בו. הממשלה די אוהדת את היהודים שגרים באזור הזה, וגם אפשרה להם לפתוח בו בתי כנסת ומוסדות יהודיים".
אלא שדווקא בתקופה בה החלה היהדות לפרוח במקום מגוריו – החליט ר' שמואל כי הגיע הזמן לעזוב הכל ולעלות לארץ. "אני מרגיש כאילו שעליתי פעמיים, שכן כבר הגעתי לכאן כבחור וכעת זו הפעם השנייה. אצל אשתי והבנות זו הפעם הראשונה ממש".
למה החלטתם לגור בארץ? מה היה כל כך רע בצרפת?
"זה לא שהיה לנו רע", הוא מבהיר, "להפך. היה לנו טוב מאוד ברוך השם. גם המצב הכלכלי שלנו היה מצוין, אבל התחושה הייתה כל הזמן שאין בצרפת עתיד בשביל הילדים. נכון שיש חיי קהילה וגם כוללים ורבנים, אבל המצב מתדרדר מיום ליום וקשה מאוד לגדל כך את הילדים. התחושה שלנו הייתה שאנו מעדיפים שיהיה לנו קשה שנה או שנתיים, והעיקר שלילדים יהיה קל יותר בהמשך".
אלא, שכאשר עלתה משפחת לוי לארץ, הם לא העלו בדעתם שמעט לאחר מכן תתפרץ הקורונה. "הגל הראשון של הקורונה בצרפת היה לא פחות מקטסטרופה", מתאר ר' שמואל. "המדינה לא ידעה איך לטפל בחולים הרבים, ובקהילה היהודית בפריז בלבד היו 1,500 נפטרים. הרגשנו איך שמשמים גרמו לנו לעבור דירה לפני המגפה, כי אני מכיר משפחות רבות שרצו מאוד לעשות עלייה בחודשים האחרונים ולא התאפשר להן, כי השמים היו סגורים. כעת, ברוך השם, כבר אפשר לעלות לארץ מצרפת, ויש הרבה משפחות שפשוט בורחות ונמלטות משם. עבור חלקן זו ירידה דרמטית ברמת החיים, יש גם כאלו שמתקשות מאוד עם השפה, כי רוב הצרפתים די גרועים בשפות. אך בכל זאת, אנשים הגיעו למסקנה שהמקום היחיד בו באמת ידאגו להם הוא רק בארץ ישראל".
אלא, שעלייתה של משפחת לוי לארץ – הועילה לא רק לה באופן אישי, אלא גם לתושבי בני ברק כולה. "אשתי היא רופאה ועובדת במרפאת 'מאוחדת' בבני ברק", מציין ר' שמואל, "בכל תקופת הקורונה כמעט לא ראינו אותה בבית, כי היא הייתה אחראית על בדיקות הקורונה במרפאה, וזה העסיק אותה במשך כל שעות היממה. גם כשהיא הייתה בבית הטלפון שלה צלצל כל הזמן, היא קיבלה שאלות מבתי ספר שביקשו לברר לגבי ילדים שמגיעים כשהם לא מרגישים טוב, היו שכנים וחברים שביקשו להתייעץ ואנשים ששמעו שהיא רופאה ופשוט דפקו על הדלת.
"אני חייב להודות שמבחינתנו כעולים – לא היה דבר טוב יותר מזה", הוא נזכר בחיוך. "הרי כל השאיפה שלנו הייתה שהילדים יתאקלמו בארץ ויכירו את הסביבה, והנה הקורונה הובילה בדיוק לכך".
בחרתם לגור בלב בני ברק שזכתה ליחסי ציבור גרועים מאוד בתחילת הקורונה. לא חששתם מכך?
"האמת היא, שחששנו מכך מאוד. אבל לאשתי זה היה חשוב, בעיקר בגלל המוסדות של הבנות. בסופו של דבר אני מברך על כך. אמנם הייתי צריך לשנות את הלבוש שלי, שעד לאותו רגע לא היה תואם לגמרי את הקודים של בני ברק, אבל למרות שנהוג לחשוב ש'צרפתים אוהבים להתלבש' – לא היה לי קשה בכלל לוותר על הבגדים האופנתיים. ידעתי, שאם אני רוצה לגור בקהילה בני-ברקית – אני צריך להתאים את עצמי. ברוך השם התערינו היטב והתקבלנו בהרבה אהבה. כיום אני לומד עם חברותא מדי יום וגם פתחנו קבוצה של כולל ערב עם לימודים לצד מבחנים ברבנות. "אני מרגיש", הוא אומר בסיפוק, "שרק בשביל זה היה שווה לעשות את העלייה".
*****
בנחישות ובעקשנות
נעים להכיר: משפחת הופמן
מקום מגורים קודם: ברוקלין, ניו יורק
מקום מגורים חדש: צפת
זמן עלייה: לפני ארבעה חודשים
ר' פנחס הופמן לעולם לא ישכח את היום בו הוא טס לארץ עם אשתו ושלושת ילדיו הקטנים. "היינו ערוכים ומוכנים לטיסה, עם התיקים, המשחקים שקנינו לילדים כדי להעביר את הזמן, האוכל וכל מה שצריך, ועדיין לא ידענו מה יעלה בגורלנו – אם תצא טיסה או לא. גם לאחר שאישרו את הטיסה והודיעו שהיא עומדת לצאת – לא האמנו, כי הכנו את עצמנו לכך שייתכן שהיא תבוטל ברגע האחרון".
ר' פנחס מציין, שעד לרגע זה – הוא עדיין מתקשה להאמין שהוא נמצא בארץ הקודש. "הגענו לארץ לפני בערך חצי שנה", הוא מספר, "זה היה בתקופה בה התחיל הסגר, והיה ברור שניכנס לבידוד, שאיש אינו יודע מתי נצא ממנו. כשהייתי בברוקלין, היו הרבה קרובים וידידים שניסו להשפיע עלי. הם אמרו לי: 'בסדר, תעלה לארץ, אבל למה עכשיו? מי מסוגל להתחיל בכזו צורה?' אבל אני הייתי נחוש. בכלל, בכל התהליך של העלייה – הייתי צריך הרבה מאוד נחישות, כי זה היה תהליך ארוך ומייגע. בתחילה היינו צריכים להתנהל מול משרדי הממשלה בארה"ב ולהשיג מסמכים ואישורים, אחר כך עברנו להתנהל מול המשרדים בארץ, וזה כבר היה מורכב יותר, ואז התחילה הקורונה והופעל עלי לחץ מכל הכיוונים".
ואולי באמת היה נכון לדחות מעט את העלייה?
"בשום אופן לא רצינו לדחות. עשיתי כל הזמן חשבון פשוט – הבת הגדולה שלי כמעט בת ארבע ויש לי עוד שני ילדים קטנים יותר. אם אני דוחה את העלייה יהיה לכולם קשה יותר להתאקלם. כי להעביר ילדים בשלב בו הם כבר בבתי ספר וחיידרים מורכב יותר מגיל הגן. הרגשתי ש'אם לא עכשיו אימתי'. זה מה שהנחה אותי".
ר' פנחס ממשיך לתאר את המסע שעבר: "בערך שבוע לפני הטיסה יצרו איתנו קשר מארגון העלייה 'נפש בנפש', ועדכנו אותנו בכך שהטיסה שאנחנו עולים עליה לא תהיה 'טיסה של עולים', כפי שנאמר לנו בתחילה, כי יש הרבה עולים שביטלו בגלל הקורונה. זה כמובן לא שינה לנו כלל את התוכניות. היה ברור לנו שאנחנו לא מבטלים את העלייה בגלל סיבות שוליות. הודעתי לארגון שלא משנה מה יהיה ואיך יהיה – אנחנו ממשיכים".
ר' פנחס מציין, כי בסופו של דבר הוא לא מפסיק להודות על כך שעשה את העלייה דווקא בתקופה זו. "הרגשתי שמשמים דואגים לכך שכל הדברים יתהפכו לטובה", הוא אומר בהתרגשות. "כך למשל – לפני שעלינו לארץ הזהירו אותנו שלילדה הגדולה יהיה קשה, כי היא תצטרך להתחיל גן חדש. בסופו של דבר היא לא התחילה ללמוד בשום גן, כי בדיוק בשבוע בו הגענו נסגרה כל מערכת החינוך. הבת שלי המשיכה ללמוד דרך הטלפון עם הגן בברוקלין, כך שהיא בעצם המשיכה באותה מסגרת.
"אני גם זוכר שאמא שלי מאוד ריחמה עלי לפני הטיסה. היא אמרה: 'אתה עולה לארץ שלושה שבועות לפני פסח, איך תצליח לערוך 'סדר' לבד, ועוד מדובר בשלושה ימים, כי יש גם את יום טוב שני ואחר שבת…' בסופו של דבר כל אחיי ואחיותיי המתגוררים בחו"ל נאלצו לעשות את הסדר לבד, רק שאני הסתפקתי ביום אחד, שכן אני תושב הארץ ולא צריך לחגוג יום טוב שני של גלויות.
"חששנו גם לעבודה של אשתי, שכן היא עבדה כמזכירה ולא קל לעזוב מקום עבודה קבוע ולחפש משהו חדש. לבסוף מקום העבודה שלה נסגר בדיוק בשבוע בו עזבנו. מצד שני היינו זכאים עדיין למענקים שהתקבלו מהמדינה, כך שרק הרווחנו.
"ויותר מכל", הוא מוסיף, "בברוקלין התגוררנו במרתף, מה שמכונה 'בייסמנט', חשוך, כמעט בלי שמש. היה לנו חדר שינה אחד שפיצלנו לשניים כדי שישמש גם כחדר ילדים. כאן בארץ אנו שוכרים דירת 100 מ"ר עם חמישה חדרים, ועוד משלמים פחות. אני חושב על כך שהיינו צריכים לעבור את תקופת הקורונה, הבידוד וליל הסדר בתוך הבייסמנט ונעשה לי רע. כאן הדירה כל כך מרווחת ולא חסר לנו כלום".
הקושי היחיד שאיתו הוא נאלץ להתמודד הוא חיפוש אחר מקום עבודה. "לא קל למצוא עבודה, אבל דווקא בגלל זה אני שמח שבחרנו לגור בצפת ולא כפי שחשבנו בתחילה בירושלים או בעיר מרכזית אחרת. ברור לי, שאם היינו שוכרים דירה בירושלים מבלי שיש עבודה מסודרת, היינו מוצאים את עצמנו מהר מאוד מתחת למים. אגב, בצפת מתגוררות משפחות רבות מאוד מחו"ל. אני מסתובב בעיר העתיקה ושומע מכל מקום אנגלית. אני מרגיש ממש בבית…"
ר' פנחס מבקש לנצל את ההזדמנות כדי להעביר מסר: "משום מה מקובל בציבור החרדי לחשוב, שהעיסוק במצוות יישוב הארץ הוא בעיקר נחלתו של הסקטור הדתי-לאומי, ולא עושים מכך עניין גדול. אני חושב שגם אנשים המתגוררים בארץ וגם כאלו שבאים מחו"ל צריכים לזכור את מה שכתוב בתהילים: 'אתהלך לפני השם בארצות החיים', ומפרש רש"י – 'זה ארץ ישראל'. צריכים להבין שהמגורים בארץ הם מצווה גדולה, כל זה מעבר לאווירה שקיימת בארץ ולא נמצאת באף מקום אחר בעולם. אני חושב שהישראלים לא מספיק מעריכים את זה. אולי באמת הם צריכים עולים חדשים שיגיעו מרחוק, כדי שימחישו להם את הדברים".
*****
'דברו אלינו לאט'
נעים להכיר: משפחת טוכמאן
מקום מגורים קודם: קליפורניה
מקום מגורים חדש: בית שמש
זמן עלייה: לפני חודש
"אנחנו הולכים כאן ברחוב, ומופתעים לגלות בכל פעם מחדש עולים חדשים שאנו מכירים", מספרת הגב' איילת טוכמאן בהתרגשות. היא ובעלה, ר' יעקב, עלו לארץ מקליפורניה בערב תשעה באב האחרון. "לפני שהתגוררנו בקליפורניה גרנו בניו יורק", היא מספרת, "וכאן בבית שמש אנו פוגשים ידידים שלנו מכל המקומות – גם מקליפורניה וגם מניו יורק. מדהים לראות כמה משפחות החליטו לעשות עלייה ולהגיע לארץ. זה לא ייאמן".
גם משפחת טוכמאן, כמו משפחות רבות, חלמה במשך שנים לגור בארץ. "זה היה סוג של רצון חזק שבער בנו", היא מסבירה. "ברור לי שאם סבא וסבתא שלי היו יכולים לפני מאה שנה לעלות לארץ, הם בוודאות היו עושים זאת. בעבר הייתה העלייה לארץ מאוד מורכבת, אבל בדורנו זה כבר לא כל כך קשה. נכון שצריך להיפרד מהמשפחה ולשנות שפה ומנטליות, אבל המעבר יותר קל מכפי שהיה".
ר' יעקב מתערב בשיחה ומסביר שבשנים האחרונות הוא עסק בלימודי הנדסה, לכן דחה את העלייה לארץ לשנה זו, אחרי תום הלימודים. "בתחילה חשבנו לעלות בערב פסח, אך בגלל הקורונה זה לא התאפשר, אז דחינו לקיץ".
איך אתם מסבירים את זה שיהודים רבים כל כך בוחרים להגיע דווקא בתקופה זו?
לגב' טוכמאן יש הסבר מעניין: "אני חושבת שהדבר שהכי מאיים על אנשים בעלייה לארץ הוא הריחוק מהמשפחה. קשה להם לעזוב ולהשאיר את כולם מאחור. דווקא בתקופת הקורונה נחשפנו כולנו לכך שהדבר מתאפשר. אפשר להיות רחוקים, לא להיפגש, ועדיין לשמור על קשר. יש תמיד גם את הפחד מחיפוש אחרי עבודה חדשה, אבל גם כאן הקורונה השפיעה, כי אנשים גילו שאפשר להמשיך לעבוד מרחוק באותה עבודה בה עסקו קודם. מצד שני בתקופת הקורונה ראינו כמה דואגים ליהודים בארץ ישראל, כמה חשוב להילחם על החיים של כל אחד מהם, זה משהו שלא נראה בשום מקום אחר בעולם".
במקרה הפרטי שלהם, היא אומרת שכמעט לא היו להם חששות. "בעלי סיים לימודים אך טרם מצא עבודה, ומבחינת המשפחה – כבר התרחקנו ממנה כשעזבנו לקליפורניה. אני מאמינה שדווקא כעת, כשנגור בארץ, נפגוש יותר את בני המשפחה שלנו. אמנם בתקופה זו בגלל הקורונה אף אחד לא מגיע לביקורים, אבל אני משערת שבהמשך כולם יבואו לבקר, לפחות פעם בשנה".
שניהם בטוחים בדבר אחד. "המעבר הזה הוא הדבר הטוב ביותר שיכולנו לעשות עבור הילדים שלנו", הם אומרים. "הילדים עדיין קטנים, בגילי גן ומעון. הם יודעים בסך הכל שתי מילים בעברית – 'גלידה' ו'מספיק', אבל אמרו לנו, שככה זה עם ילדים קטנים – עד חנוכה הם כבר מבינים את השפה, והחל מפסח מתחילים לדבר, אז אנו לא נבהלים".
לסיום, מבקשת הגב' טוכמאן לפנות דווקא לישראלים: "לפעמים העולים החדשים קצת מתעלמים מהישראלים, כי בהתחלה קשה לנו לדבר בעברית. אבל אנחנו רוצים מאוד לרכוש את השפה ולדבר עם כולם, וזו הדרך היחידה שלנו להתאקלם באמת. אז בבקשה, תפנו אלינו, רק דברו לאט ובסבלנות".
*****
נוהרים לנהריה
נעים להכיר: משפחת מולר
מקצוע: רוקחות
מקום מגורים קודם: צרפת
מקום מגורים חדש: נהריה
זמן עלייה: לפני חודשיים
כששואלים את ר' אילן וציפורה מולר מה נאבד להם בנהריה – ומדוע בחרו לגור דווקא שם – הם חושפים נתון מדהים: הם לא הגיעו לארץ לבדם, אלא כחלק מקבוצה של 18 משפחות מצרפת, כולן שומרות תורה ומצוות, שבחרו להתגורר כקהילה אחת בעיר נהריה, בשל העובדה שמצאו מקומות עבודה סמוכים.
"בבניין בו אנו מתגוררים יש חמש משפחות מהקהילה שלנו", מסבירה הגב' מולר, "אנחנו מתארחים אחד אצל השני, עושים תורנויות בשמירה על הילדים, ומרגישים ממש כמו משפחה אחת".
גם לה וגם לבעלה הייתה עבודה מסודרת בצרפת, כאשר עיקר פרנסתם הגיע מבית מרקחת גדול שניהל ר' אילן. כעת, עם עלייתם לארץ, הושכר בית המרקחת והם מתכננים לנצל את החודשים הראשונים כדי ללמוד באולפן, אחר כך, הם מקווים, יוכלו לחפש עבודה ביתר קלות.
"כשעלינו לארץ התגוררנו בתחילה בדירה של הוריי באשדוד", מספר ר' אילן, "הם אמנם תושבי צרפת, אך יש להם דירת נופש וכעת ניצלנו את זה. אחד מבני הדודים שלנו דאג לאבזר לנו את הדירה לפני שהגענו אליה, ובימים בהם היינו בבידוד הזמנו בעיקר משלוחים דרך הטלפון, כך שלא היינו צריכים לצאת מהבית".
שבועיים לאחר מכן הם עזבו את אשדוד ועברו לנהריה. "בנוסף לקהילה שמתגוררת בעיר, יש לי עוד שני אחים שגרים בירושלים", מציינת הגב' מולר, "אנחנו לא נבהלים ממרחק, כי בצרפת אנו רגילים לנסוע זמן רב ממקום למקום, כך שמבחינתנו אנו גרים ממש קרוב".
בשלב זה רק הוריה נותרו בצרפת, וגם הם מתכוונים לעלות לארץ בעוד מספר שנים. "מיד כשיֵצאו לפנסיה", היא מציינת. "הם אמרו לי כמה פעמים שקשה להם עם זה שבחגים הקרובים הם יהיו לבד, כי כל ילדיהם בארץ".
בכלל, מסתבר כי נושא העלייה הוא הנושא המדובר ביותר בצרפת. "הקבוצה איתה עלינו היא קבוצה סגורה, אבל ידוע לי שיש כבר קבוצה נוספת שמתארגנת לקראת עלייה בקרוב וכוללת 40 משפחות", מציין ר' אילן. "כמעט ואין מישהו בצרפת שלא רוצה לעלות, כולם גם חוששים מכך שבקרוב יסגרו שוב את הגבולות, לכן כל כך לחוצים וממהרים".
ומה עם הילדים שלכם? איך הם מתאקלמים בארץ?
"יש לנו שלושה ילדים, הגדול בן שש", הם מספרים. "הם לא יודעים מילה בעברית, אבל בעזרת השם ילמדו. הגדול נשלח לבית הספר התורני ומאוד שמח להתחיל כיתה א'. כעת אנו מלווים אותם בימי ההסתגלות הראשונים, בשבוע הבא נתחיל גם אנחנו בלימודינו באולפן".
אפשר לשער שזה דורש מכם הרבה כוחות…
"זה באמת הרבה עבודה ואנחנו מרגישים כל הזמן במרוץ", משיבה הגב' מולר. "זה התחיל לפני מעבר הדירה, כשהיו לנו בסך הכל עשרה ימים כדי לארגן את החפצים. באותה תקופה עדיין עבדתי, כי לא ידעתי מתי נקבל אישור עלייה ולכן לא ביקשתי חופש. עד לרגע זה המרוץ עוד לא הסתיים, אבל אנחנו כל כך שמחים מכך שאנחנו כאן. בשבת האחרונה אפילו קיבלנו ארוחות מוכנות מהקהילה, ומתפללי בית הכנסת כל הזמן פונים ומציעים עזרה. זה מרגש מאוד. אין כמו ארץ ישראל".
תודה מיוחדת לארגון 'נפש בנפש' על הסיוע בהכנת הכתבה
