אם אסק שמים | הטייסים החרדים משחזרים את מסלול ההמראה האישי ולא נותנים לתקופה לשבור את רוחם. מפגש.
מקורקעים: ר' חיים שניידר ור' להב רון, טייסים שומרי מצוות מ'אל על' ו'ארקיע', ממעטים לאחרונה לטוס, בגין הקורונה שכמעט השביתה את ענף התעופה >>> את הזמן הפנוי הם מנצלים ללימוד תורה, חיזוק האמונה ושעות רבות בחיק המשפחה >>> בסיומה של השנה הכי מטלטלת שעברה על ענף התעופה מזה עשרות שנים – השניים נפגשים שוב ליד תא הטייס, משחזרים את סיפורי החיים שלהם, ומשתפים בסודות מהקוקפיט >>> ראיון מרגש.
העולם נראה מקום שונה מאוד כשצופים בו מגובה 30,000 רגל.
ענני כבשה נערמים כמו שמיכת פוך פנטסטית על רקע שמי תכלת בוהקים. נהרות קרח גולשים בשצף מפסגות הרי האלפים. אוקיינוסים כבירים נמתחים מאופק אל אופק. הנוף מתחלף תדיר. ולעת ערב – הצל של כדור הארץ רודף אחרי השמש השוקעת, עד שעלטה אופפת את העולם ורק האורות הקסומים של הזוהר הצפוני מאירים את מרחבי הכפור הריקים של הקוטב הצפוני.
"הקוֹקפּיט זה המשרד עם הנוף הכי יפה בעולם", אומר ר' חיים שניידר. "בכל פעם שאתה מציץ החוצה אתה פוגש תמונה אחרת".
"בטיסות מחוף אל חוף בארה"ב אתה טס שש שעות ורואה נופים מרהיבים", מצטרף אליו ר' להב רון. "לעיתים זו יכולה להיות סופה אדירה המשתוללת מעל הרי הרוּקי, או מפלי המים הענקיים של ה'ניאגרה פולס'. אתה רואה באופן מוחשי 'מה רבו מעשיך השם', ויש לך גם הרבה זמן להרהר ולחשוב. אין לי ספק, כי האירועים והמראות הללו פיעמו בליבי ותרמו לחזרתי בתשובה".
"יש משהו מפעים במחשבה שאתה מתנתק מכבלי הקרקע וממריא אל המרחבים הפתוחים לעבר אופקים שאין להם סוף", עונה לו שניידר. "גם אחרי אלפי המראות יש ריגוש קל, שאף פעם לא נעלם לגמרי. תחושות העוצמה והשחרור של הזינוק לאוויר, נותנות לך חוויה מיוחדת".
את מספרם של הטייסים החרדים בחברות תעופה ישראליות אפשר מן הסתם לספור על אצבעות יד אחת ואולי להישאר עם עודף. אין רבים כאלה. אולי משום שמסלול ההכשרה הטיפוסי עובר דרך שירות צבאי בחיל האוויר. אולי בגלל שאופי העבודה וסביבת העבודה וצרכיה אינם מתיישבים בטבעיות עם אורחות חייו של יהודי שומר מצוות. שמירת שבת וכשרות כהלכתן, שהות ממושכת ולעיתים בלתי צפויה בערי נֵכר – כל אלה מציבים אתגרים בפני הטייס שומר המצוות.
ר' להב רון ור' חיים שניידר הם בין הטייסים הבודדים (יש עוד כמה, כמו ר' אופיר לנגר ואחרים) שנמנים על הציבור החרדי. ערב ראש השנה תשפ"א – לאחר שנה שגם עבורם, כמי שמוצאים את פרנסתם מתעופה, הייתה מורכבת ורוויה אתגרים – אנחנו חוזרים איתם אל הקוקפיט, ומחלצים מהם את הסודות שנשארים בדרך כלל בגובה של כארבעים אלף רגל מעל לקרקע.
אימה בשחקים
זה קרה לקראת סיומה של טיסת לילה חורפית ארוכה. בגלל מזג האוויר הסוער ביעד הטיסה – הבּקר האווירי הורה לטייסים לסטות מהמסלול ולבצע נחיתה בלתי מתוכננת בנמל התעופה של מיניאפוליס. שום דבר מהדרמה בקוקפיט לא היה ידוע לנוסעים שנמו את שנתם בשלווה מאחור.
צוות האוויר מתחיל להעיר את הנוסעים המפוהקים ומורה להם להיחגר לקראת נחיתת החירום. בחוץ משתוללת רוח סערה המטלטלת את כנפי המטוס בחוזקה. הראות מצטמצמת. הטמפרטורה המדווחת משדה התעופה יורדת לשלושים מעלות מתחת לאפס. מגדל הפיקוח מזהיר כי מסלול הנחיתה מכוסה בחלקו בקרח.
כאילו לא די בכל אלה, בדיוק באותו רגע נדלקת בתא הטייס של רון נורת התרעה אדומה המבשרת על תקלה במערכת ההידראולית. יותר מלחיץ מזה לא יכול להיות.
"בזמני חירום כאלה אתה שומר על קור רוח מוחלט ופועל לפי הנהלים", הוא משחזר את רגעי הדריכות. "יש תחושת מתח קלה באוויר, אבל שומרים על רוגע. אתה מזכיר לעצמך שכבר ביצעת אינספור סימולציות, של כל תקלה אפשרית, לרבות המצב בו אתה נמצא ברגע זה. אתה עובד בצורה שיטתית לאיתור גורם התקלה ולמציאת דרך להתגבר עליה. אתה בקשר מתמיד עם מגדל הפיקוח, ומדווח לו על המצב במשפטים קצרים וענייניים השמורים לעת כזאת. הנוסעים כמובן לא יודעים כלום. בשביל מה להכניס אותם לפאניקה מיותרת?"
מגבי החלונות נעים בקצב קדחתני, מנסים לגרש את זרזיפי הקרח הניתכים ללא הרף על חלון תא הטייס, אולם הערפל הכבד מונע בכל מקרה לראות משהו. הנורה הבעייתית ממשיכה להבהב. בסיוע המערכות האוטומטיות מנווטים הטייסים את חרטום המטוס לעבר מסלול הנחיתה השוכן אי שם למטה. רון וטייס המשנה שלו נאבקים בתנאי מזג האוויר הלא שגרתיים, כדי לשמור על זווית החרטום ברגעים הקריטיים האחרונים, לפני המגע עם הקרקע.
"שלושים שניות לפני הנחיתה אופפת אותי פתאום שלווה בלתי מוסברת", מספר רון. "בתור יהודי מאמין, אני יודע שעשיתי את כל ההשתדלות כמיטב יכולתי. אני מרים את עיניי וחושב לעצמי בשקט – 'כעת הכל בידך, בורא העולם" – – –
הנחיתה עוברת בשלום.
מאחור, הנוסעים העייפים ירטנו על העיכוב הבלתי מתוכנן, ישפשפו את קורי השינה מעיניהם, ויתלוננו על מזג האוויר ששיבש את תוכניות הנסיעה שלהם. איש מהם לא יעלה בדעתו את הדרמה שליוותה את רגעי הטיסה האחרונה, בעודם תלויים בין שמים סוערים לארץ קפואה. כאשר גלגלי המטוס יעצרו לבסוף מול בניין הטרמינל – רון ירשה לעצמו לנשום לרווחה וילחש תפילת הודיה קצרה.
עוד יום רגיל בחייו (הבלתי רגילים!) של טייס נוסעים חרדי.
טעות גורלית
חלפו חודשים מאז ההמראה האחרונה של ר' חיים שניידר, קברניט בחברת 'אל על', ושל ר' להב רון, טייס בחברת 'ארקיע'. הקורונה קרקעה אותם. את תקופת החל"ת הם מנצלים ל'שטייגען' רציני בכולל. עד לפעם הבאה שבו ישובו לקוקפיט של המטוס – הם מקווים להשלים הספקים בלימוד התורה.
שניידר הוא יליד ראש פינה, בן למשפחה מסורתית, אך לא שומרת מצוות. מגיל צעיר היה תלמיד מחונן ומוזיקאי מצטיין. הקים עם חברים להקה שזכתה בפרסים. בגיל 15 כבר למד קורסים למחשבים במוסד להשכלה גבוהה. את שירותו הצבאי עשה כלוחם בספינות טילים וכקצין מודיעין. בשלב מסוים בחר לעשות טירונות קורס טיס, סיים את הקורס בהצלחה והשתלב כטייס בחיל האוויר הישראלי. באותה תקופה גם פעל בהטמעת פרויקט טכנולוגי בחיל האוויר – בגינו קיבל תעודת הצטיינות מהרמטכ"ל דאז, שאול מופז.
ואז הגיעו הבזקי האמונה. אולי בזכות הברכה שקיבלה אימו מהצדיק רבי מכלוף לסרי זצ"ל מבית שאן לפני שנולד – פתאום הוא מצא את עצמו אפוף מחשבות מעמיקות, על החיים ועל מה שמעבר להם.
"מצאתי את עצמי תוהה מה אנחנו בעצם עושים כאן בעולם הזה", הוא חוזר אל תקופת ההתקרבות ומשחזר: "זה לא נשמע לי סביר שאנחנו עוברים את כל מה שאנחנו עוברים כאן בחיים, רק בשביל להיקבר בסוף באדמה. ראיתי את המורכבות המדהימה של האדם והעולם, והבנתי אינטואיטיבית שחייבת להיות ישות שתכננה ויצרה את הדבר המופלא הזה. התעניינתי. שאלתי אנשים. קראתי ספרים.
"המסקנה הברורה היא, שהיצירה מעידה על כך שיש יוצר: כשם ששולחן נוצר על ידי נגר – כך אנחנו נוצרנו על ידי היוצר של העולם. מסקנה שנייה היא, שתורת ישראל היא תורת אמת: אנחנו העם היחיד שיש לו מסורת על גילוי שכינה המוני במעמד הר סיני בנוכחות מיליוני עדים. אין אפשרות לזייף מעמד היסטורי כזה. היו עוד הרבה תובנות השקפה נוספות שקיבלתי לאורך הדרך"…
והיו גם אירועים בחייו שהציתו בו התעוררות רוחנית.
פעם, במהלך משימה סודית בחיל האוויר, נשלח להחליף מטוס אחר שאמור היה לפטרל בגובה עשרים וחמישה אלף רגל. הבּקר האווירי הורה לו להיכנס אלף רגל מתחתיו. רק בשבריר הרגע האחרון קלט שניידר ששני המטוסים נמצאים בעצם באותו הגובה, והבקר האווירי טעה טעות קשה… כפסע היה בינם לבין תאונה אווירית קטלנית.
שניידר שבר אינסטינקטיבית את הגה המטוס וטיפס בחריפות לגובה. אחרי שנחת הבין כמה גדול היה הנס שאירע לו. באותם הימים עוד לא הגדיר את עצמו דתי, אבל חיפש להודות למי שהציל אותי. "מישהו אמר לי שיש דבר כזה שנקרא 'ברכת הגומל'. אז חיפשתי בית כנסת והלכתי לברך הגומל", הוא מספר. "זה היה אחד המפגשים הראשונים שלי עם שמירת מצוות".
נחיתה לשבת
בשנת תשס"ג סיים את שירותו הצבאי. בדיעבד הוא סבור שגם זה היה גורם שדחף אותו לכיוון הרוחני. "במהלך השירות הייתי חדור הכרה שאני ממלא תפקיד חיוני שיש בו מסירות נפש למען כלל ישראל. השתתפתי במאות גיחות מבצעיות מעבר לגבול, ובכל פעם הרגשתי את גודל השליחות המוטלת עלי. לאחר הפרישה מהצבא חשתי כאלו נפער אצלי חלל. חיפשתי אחר משהו שימלא את הצימאון הרוחני שלי".
זאת הייתה שנה גדושת אירועים בחייו. הוא סיים במהלכה את שירותו הצבאי, התחתן, וגם התחיל להניח תפילין ולשמור שבת. זו הייתה החלטה ספונטנית. כבר תקופה ארוכה שהוא מהרהר בתשובה. עתה החליט כי הגיעה השעה להפוך מחשבה למעשה. רעייתו עדיין לא הייתה חלק מהמהלך הזה. זה מה שהביא אותו לסמינר 'ערכים'. הוא ביקש לחזק את אשתו ונמצא מתחזק בעצמו.
"הסמינר האיץ את התהליך שהייתי שרוי בו ממילא. הדברים שהרהרתי בהם עד אז ביני לבין עצמי התגבשו לכלל תמונה מוצקה. יסודות האמונה הוצגו בצורה שכלית משכנעת עד שכל החלקים התחברו לתמונה אחת בהירה וברורה ש'אין עוד מלבדו!' פגשנו שם דמויות מופת של אמונה כמו הרב שלום סרברניק והרב צבי ענבל, וקיבלנו כלים לחיים. סיפורו האישי של הרב יוסף וליס, בעצמו טייס לשעבר, עורר אצלי השראה גדולה. היום אני מבין שגם לאדם דתי שווה מפעם לפעם להגיע לסמינר כזה, להתרענן ולקבל מושגים", הוא מוסיף בחיוך.
בתקופה זו התקבל שניידר לעבודה כטייס ב'אל על'. בתחילה הצניע את זהותו הדתית; שמר שבת אבל בעבודה הסתיר את הציצית והכיפה. המראה של טייס דתי בעליל, עדיין נחשב חריג. המשפחה נדדה אחרי עבודתו: רמת גן, תל אביב, ובמשך שנה אחת אפילו מנהטן – אז הטיס מטוסי אל-על 747 בקו נתב"ג-ניו יורק. "הייתה לי העדפה לטיסות לניו יורק, משום שגם אם צריך להעביר שם שבת – יש הרבה ידידים שומרי מצוות שפתחו עבורי את דלתות ביתם", הוא מספר.
במרוצת הזמן פיתח רשת ענפה של ידידים ומכרים שבביתם הוא יכול 'לנחות' לשבת. "למדתי בשבתות הללו מהדוגמה האישית שראיתי, ועל הדרך רכשתי חברים נפלאים". בד-בבד גם הרגיש בטוח דיו בדרכו כדי להפגין את חזותו הדתית כלפי חוץ.
התרחקות בצבא
כששניידר פוגש את חברו, ר' להב רון, הם מקבלים זה את זה בחיבוק וירטואלי, כיאה לימי קורונה. בין השניים, כך ניכר, שוררת מעין אחוות טייסים מיוחדת, ומתקיימת שפה משותפת של אנשים שמבלים חלקים ניכרים מחייהם בגובה ארבעים אלף רגל.
הם חולקים ביניהם את חוויות התקופה, וכשהם חוזרים אל המסע שעשו כל אחד מהם בנפרד – מתברר שבכל זאת יש הבדל מהותי בין סיפורי החיים שלהם: אם אצל ר' חיים שניידר הדרך לעולם התשובה הייתה בטיסת אקספרס – אצל ר' להב רון היא הייתה כרוכה בלא מעט חניות ביניים.
האחרון הוא יליד הרצליה, בן למשפחה שומרת מצוות מלכתחילה. בנעוריו למד במסגרות דתיות ואף סיים כבוגר מגמה ריאלית במוסד תיכוני דתי. אבל אז הגיע השירות הצבאי, וכמו במקרים רבים מדי – במהלך השירות הצבאי התרחק משמירת מצוות.
רון עשה מסלול קצונה פיקודי בחיל ההנדסה, ולאחר מכן הגשים את החלום הישראלי המצוי ויצא למסע תרמילאים בדרום אמריקה. הוא טייל כמוצ'ילרו ביערות האמזונס, הכיר אנשים מכל תרבויות העולם, ואפילו בילה פרק זמן בחברת שבט הקיצ'ואה שחיים בדרום אקוודור. מקץ שנה סימן 'וי' על כל המשימות ושב לארץ בעודו טעון בהכרה שהוא יהודי חילוני מן המניין וכי הפרק הדתי בחייו תם, כביכול.
עם שובו לארץ התגייס רון ליחידת החבלה של משטרת ישראל, שם שירת כראש שלוחת חברון. "מדובר ביחידה בעלת רמה אנושית גבוהה מאוד, המקבילה ליחידה מובחרת בצבא", הוא מספר. "השתתפנו במשימות מיוחדות. בין היתר, היינו במעגל הקרוב בניסיון החילוץ של החייל נחשון וקסמן הי"ד. אבל בשלב מסוים נדבקתי שוב בחיידק הטיסה".
הוא הוציא רישיון טיס בבית ספר לטיסה בהרצליה ופתח עסק לצילום אווירי. בשנת תשס"ד נסע לארצות הברית, ובמשך אחת עשרה השנים הבאות עבד בחברת בת של 'אמריקן איירליינס', חברת התעופה הגדולה בעולם.
לכל אורך הזמן היו הבלחות של התעוררות רוחנית. "כבר בשנת תשנ"ד, במהלך אחת ההתעוררויות שהיו לי – השתכנעתי ללכת ללמוד יהדות בצורה מסודרת. נרשמתי לסמינר, אבל עזבתי אחרי יום אחד. כנראה שעדיין לא הייתי בשל לשינוי רוחני", מספר רון. "בשנת תש"ס אחי סיפר לי שיש סדרת הרצאות מיוחדות של הרב אורי זוהר, מטעם 'ערכים'. השם הזה, הרב אורי זוהר, מדבר כמעט לכל ישראלי ותיק. החלטתי ללכת להרצאה.
ההרצאה הייתה נחמדה, הוא מעיד, והוא אפילו יצא מוקסם מהאדם. "אבל מבחינה רוחנית נשארתי במקום". אגוז קשה.
כומר בתא הטייס
חלף עוד זמן. הטפטוף ההדרגתי של דברי החיזוק חלחל לרבדים עמוקים בנפש – גם אם תוצאתם הגלויה לעין לא נראתה באופן מיידי. דווקא בגולה האמריקאית החל השינוי המשמעותי.
יום אחד נתקל במודעה המזמינה את הציבור להרצאה בבית כנסת במרילנד, של רב בשם הרב אחינועם אהרן. הכותרת – היא זו שעוררה את סקרנותו: 'מהיכל השחקים להיכל הישיבה'. סיפורו האישי של הרב אהרן, טייס 'פנטום' בעברו, הפך לנקודת החיבור ביניהם. שוב הייתה זו אותה אחוות טייסים שהדליקה את הניצוץ: השניים התחילו חברותא טלפונית קבועה, פעם בשבוע. הפעם נתפסה השלהבת.
בית הכנסת הקרוב ביותר למקום מגוריו היה רחוק מכדי לאפשר הליכה רגלית. תחילה היה נוסע בשבת ברכבת התחתית לתפילה. עד שבשלב מסוים, לאחר ששמע מרתון הרצאות מהרב אבנר קוואס ורבנים נוספים על חשיבותה של שמירת השבת – הוא החליט ללכת 'עד הסוף': שכר דירה באזור בית הכנסת, הצטייד בשתי חלות ובמזרן מתנפח ושהה שם כל שבת. בית של שבת ובית של חול.
שמירת שבת וכשרות יצרו אתגרים במקום העבודה. המחשב המשבץ באופן אוטומטי את לוח הטיסות – לא התחשב במעמד האישי החדש כיהודי שומר מצוות. בכל פעם שמשבצת הטיסה שלו נפלה על יום השבת – היה עליו להמציא תירוצים. כך היה גם באחד ממבחני ההסמכה שלו, שנפל בדיוק על יום השבת. המבחן התחיל ביום חמישי בערב ונועד להמשיך למחרת. וככל שהתקרבה שבת – הבחין בו הבוחן שהתנהגותו נעשית לחוצה יותר.
"יש איזה בעיה?" שאל.
רון לקח נשימה עמוקה והחליט לספר לו את האמת.
"אני יהודי שומר שבת. אלוקים ציווה עלינו לנוח ביום השבת".
הבוחן חייך. "הסר דאגה מליבך. אדאג שהבחינה תועבר ליום אחר".
רון נוכח לראות כי 'הבא להיטהר – מסייעין בידו'. מכשולים שנראו בלתי עבירים באו על פתרונם בשילוב של מסירות נפש וסייעתא דשמיא. עדיין השתדל להצניע את זהותו הדתית. את הכיפה שלף רק כאשר בירך על המזון או התפלל.
באחד הימים מצא את עצמו מטיס מטוס לצדו של קברניט שבשעות הפנאי שלו שימש כ… כומר.
"במהלך טיסה יש לך שעות ארוכות שבהן אין הרבה מה לעשות, אז מתחילים לנהל שיחות עם יתר אנשי הצוות האווירי שנמצאים איתך בקוקפיט", הוא מספר. "התחלתי לגלגל שיחה עם הטייס הבכיר, שהתגלה להפתעתי ככומר. השיחה פנתה לנושאים רוחניים על אמונה ודת, ואז הכומר פנה אלי בשאלה פשוטה. 'אם אתה כזה אדם מאמין – למה אתה מסתיר את העובדה הזאת? איפה הכיפה שלך?…'
"למען האמת, לא הייתה לי תשובה עבורו. הוא עודד להפגין את אמונתי בגלוי. 'אל תהסס להצהיר בפני העולם מי אתה. תהיה גאה ביהדותך!' הטיף לי. באופן מוזר, היו אלה דווקא דבריו של הכומר שהמריצו אותי לחבוש כיפה גם במהלך העבודה".
לאחר שתים עשרה שנים בארה"ב החליט לשוב ארצה. הרב ערן חמי, אף הוא טייס שומר מצוות שעובד בחברת ארקיע, חיבר בינו לבין חברת התעופה הישראלית, וסלל עבורו את הדרך הביתה. "השאלה שכולם ביקשו לדעת בראיונות ובמיונים שנערכו לי – היא למה חזרתי בתשובה", הוא אומר בחיוך. "עניתי להם תשובה פשוטה: 'כי זאת האמת'. אני מקווה שהתשובה הניחה את דעתם".
המראת פתע
החזות של ר' להב רון מושכת עד היום מבטים. לא בכל יום מתקבלים נוסעים לטיסת החופשה או העסקים שלהם על ידי טייס שזקנו ופאותיו יורדים על מידותיו וציציות משתלשלות מתחת לחולצתו. יש כאלה שנועצים מבטים, אחרים מחמיאים. לעיתים מתעוררות שאלות הלכתיות, שאותן הוא מפנה למורי הוראה מובהקים. בחברה כבר יודעים שבכל הנוגע לשמירת גדרי ההלכה – אין אצלו עיגול פינות.
רוב הטיסות שהוא עושה כיום נערכות במסלולים קצרים יחסים – הלוך וחזור בתוך כמה שעות, לעומת שניידר – שבמשך שתים עשרה שנה הטיס את מטוסי ה-747 בטיסות טרנס אטלנטיות. אלה טיסות למרחקים ארוכים, החוצות את האוקיינוס האטלנטי, דבר הכרוך לעיתים בשהיה בשבתות הרחק מהבית. בטיסות הללו הוא צבר לא מעט חוויות ומפגשים מעניינים.
לטייס טרנס-אטלנטי יש תנאי עבודה לא רעים בכלל. הואיל וטייסים עובדים לפי שעות וקיימת מגבלה של שעות לחודש – הרי שמדובר בסך הכל בשלוש עד ארבע טיסות בחודש. ומה עושים בשאר הזמן? "כל אחד מוצא את העיסוקים המעניינים אותו. יש כאלה שקוראים ספרים או מתנדבים. אני, כמובן, משתדל לנצל את הזמן ללימוד תורה".
ויש אירועים משפחתיים אשר נדיר שהם היו מתרחשים אצל משפחה אחרת. "בהזדמנות מסוימת קיבלתי בקשה ברגע האחרון למלא את מקומו של טייס אחר, שנאלץ להיעדר מטיסה לתאילנד. עניתי שצריך להמתין שעה עד שהילדים ישובו ממוסדות הלימוד. כאשר הגיעו שאלתי אותם – 'מי רוצה לעשות שבת בבנגקוק?' כמובן שההיענות הייתה חיובית ונלהבת… כל בני המשפחה הצטרפו לטיסה, ואת השבת עשינו כמובן במחיצתו של הרב נחמיה וילהלם, שליח חב"ד בבירת תאילנד".
ה'ראש ישיבה' בקוקפיט
היעדים אליהם טס שניידר רוב השנים כוללים כל מקום שמטוס 747 היה טס אליו עד שיצא לאחרונה מטוס ה-747 משירות – אירופה, המזרח הרחוק, וגם ניגריה. "טיסות לקראת סוף השבוע ליעדים שאין בהם מזון כשר או קהילה יהודית מאורגנת מצריכות כמובן התארגנות עם אוכל מהבית. לכן אני מעדיף טיסות לניו יורק, היכן שהכי קל להסתדר. זכיתי להתארח אצל הרבה מכניסי אורחים גדולים בניו יורק ולמדתי להכיר בדרך זו אנשים מעוררי השראה".
שניידר, מצידו, זוכה להיות 'מכניס אורחים', כאשר אישים ידועים טסים איתו. רבים מהם מכירים אותו אישית ומעדכנים אותו מראש כאשר יהיו במטוס שלו. "הייתה לי הזכות להטיס רבנים חשובים מאוד. ראש ישיבת מיר, הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, טס איתי פעמים רבות, וכך גם הרב אורי זוהר. פגשתי לא אחת את הגאון רבי ישראל מאיר לאו", הוא מספר.
אחת הטיסות המיוחדות הזכורות לו היה, כאשר זכה להטיס את מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל מניו ג'רזי חזרה לארץ, בסיום מסע החיזוק המפורסם שלו. בכמה הזדמנויות הטיס את הגה"צ רבי משה שפירא זצ"ל. "הזמנתי אותו כמה פעמים לקוקפיט והוא התעניין מאוד לראות את האופן שבו הנחתנו את המטוס בתנאי מזג אוויר סוער.
"לפני כמה שנים הזדמן לי להטיס את הרה"ג רבי זמיר כהן, שאת ההרצאות שלו אני שומע לעיתים קרובות. הבאתי אותו לקוקפיט, להראות לו נחיתה בנמל התעופה 'קנדי'. תוך כדי הנחיתה קיבלנו הוראה לפנות לכיוון מסוים ובתגובה – לחצנו על כפתור והמטוס כולו פנה בכיוון הנדרש. הרב התפעל מכך והפיק מכך מוסר השכל: 'תראה איך כפתור אחד קטן מזיז את המטוס הענק הזה. מכאן אפשר ללמוד אֵילו פעולות אדירות מסוגל יהודי לפעול מכוחה של מצווה אחת קלה".
לא פשוט להיות טייס, כשהאחריות לחייהם של מאות נוסעים מוטלת בדרך הטבע על הכתפיים. פעולה לא נכונה, חס ושלום, ומוטב שלא לחשוב על התוצאה רח"ל. כשחושבים על כך – זה כמעט מפחיד. מאות בני אדם סגורים במשך שעות ארוכות בתוך שפופרת מתכת המיטלטלת בין שמים וארץ, שמים את מבטחם בטכנולוגיה, שרובם אפילו לא מבינים את אפס קצה, וסומכים עליה שתוביל אותם בבטחה למחוז חפצם. אבל מסתבר, שבעיניים של הטייסים – מדובר בעבודה כמעט משרדית. כל עוד הדברים מתנהלים בסייעתא דשמיא כשורה, כמובן. וזאת תפילתו של כל הטייס.
"טייסים תמיד מאחלים אחד לשני שיהיו להם טיסות משעממות", צוחק שניידר. "אנחנו לא מחפשים דרמות וריגושים. מבחינתנו, טיסה רגועה ושקטה היא הטיסה האידיאלית. כמעט בכל המקרים זה באמת מה שקורה. במטוסי הנוסעים המודרניים – המערכות הן אוטומטיות. המטוס מטיס את עצמו, ותפקידו של הטייס ברוב הזמן הוא רק להשגיח עליו ולבצע שינויים קלים הקשורים לקשר ולמחשב הטיסה. רק בנחיתות ובהמראות ובמקרים מיוחדים – מזג אוויר סוער או תקלות חריגות – נדרש הטייס להתערבות משמעותית".
'יש רופא בקהל?'
"כטייס אתה יושב בקוקפיט ומנהל בקרה", מצטרף גם רון. "האם צריכת הדלק היא כמצופה, או שיש חשש לדליפה? האם הנתונים שמציגים השעונים והמחוונים תואמים את מה שצריך להיות? האם הטיסה נצמדת למסלול הנכון? בכל רבע שעה אתה חולף מעל מדינה אחרת, ותמיד לפני שנכנסים או עוזבים את המרחב האווירי של אותה מדינה – מעדכנים את הבקר הרלוונטי. זו עבודה משרדית בעצם. פרט לעובדה שהנוף הניבט מעבר לחלון הוא כזה שלא תמצא באף משרד"…
רוב הטיסות עוברות בשלווה ובנחת, אבל לעיתים יש אירועים חריגים. "פעם עלה עשן בתא הנוסעים, במקרה אחר היה חשד לפנצ'ר – דבר שמצריך כוננות חירום והכנות על הקרקע; והיו גם נחיתות בשעות הקטנות של הלילה, עם שלג ורוחות ואפס ראות".
"ויש גם בקשות חריגות מנוסעים", מוסיף שניידר בחיוך צופן סוד.
אֵילו בקשות למשל?
"לפני שהייתה גישה מקוונת בטיסות – קרה לא אחת שהתבקשנו לשלוח הודעות חירום דרך הקו הלווייני של המטוס", הוא מספר. "היו הודעות משפחתיות – מצערות או משמחות – שהתבקשנו להעביר, או לעזור לאנשים שעמדו להפסיד את טיסות ההמשך שלהם. יש גם מצבים רפואיים דרמטיים שאינם סובלים דיחוי.
"הקריאה 'יש רופא במטוס?' נשמעה כבר יותר מפעם בטיסות שהטסתי", הוא מוסיף. "קרה ששידרנו למחלקת קרדיולוגיה בארץ את בדיקת האק"ג של נוסע, כדי להחליט מהי רמת הדחיפות של מצבו הרפואי והאם הדבר מצריך נחיתת חירום. היה לי מקרה שבו הייתי צריך לטפל באחד הנוסעים, תוך כדי קבלת הנחיות מפורטות מרופא החברה הנמצא בארץ, כל זאת בעודי מטיס את המטוס. והייתה גם פנייה של רופא שהיה על הטיסה, אשר חשב שאנחנו צריכים לבצע נחיתת חירום, בגלל חשד להתקף לב של אחד הנוסעים – תוך שחצינו את הודו ונכנסנו לאוקיינוס ההודי".
כמובן שתפילתם הכנה של שניידר ורון היא שלא להיקלע למצבים שכאלה. "מה שכל טייס מתפלל עליו הוא טיסה משעממת ובנאלית ככל האפשר", הם חוזרים ואומרים.
כל זה בהנחה שיש טיסות – דבר שכרגע למרבה הצער עדיין אינו נראה באופק.
*****
"כשאדם נמצא בגובה אלפי רגל ומשקיף על העולם מלמעלה, פתאום הוא מקבל פרספקטיבה אחרת על החיים", מסכם רון את השיחה. "אולי זה בגלל הקרבה לשמים ואולי זה בזכות השלווה המיוחדת שעוטפת אותך, אבל דווקא שם, בגבהים, אני חש קרבת אלוקים".
אבל בינתיים, עד שהקורונה תחלוף, את קרבת האלוקים הזו הם חשים בעיקר על הקרקע.
