אני והוא: בפרויקט חגיגי נרחב ניתנה לראשונה זכות הדיבור לעזרת הגברים
הקלישאות, הבדיחות, הבדלי האופי, ההתנהלות השונה ושיטות העבודה: איך מצטייר השוני בין גברים לנשים בעיניהם של הגברים? לקראת חג הסוכות אפשרנו לעזרת הגברים להביע את עצמה ולהסביר איך הם רואים בעיניהם סוגיות שונות – מהתייחסות להערכת זמן ומולטי טאסקינג של נשים ועד קלישאות שהתגלו להם לא נכונות, או כאלה שהם שמחים לנפץ. עזרת גברים
איורים: אבישי חן
בינה יתרה. זאת המתנה הראשונה שקיבלנו. ותשעה קבין. מתנה שנייה.
במסגרת העבודה שלי, כמעט בכל שבוע אני מבקשת מנשים קב קטן לכתבותיי. והן, צדקניות, גואלות אותי, מסכימות. לשמחתי, לנשים תמיד יש מה לומר. בכל זאת, קיבלנו תשעה קבין, ואנחנו משתמשות בהם בבינה יתרה. לעתים קרובות, הן מזכירות את הגברים בחייהן – אבות, בעלים, בנים. (ואולי גם זה סימפטום לבינה יתרה. הן יודעות מי עתיד לקרוא אותן, ראו סוף כתבה זו…)
לכבוד סוכות החלטנו על חוויה מתקנת – לאפשר גם לעזרת הגברים להביע את עצמה, ואולי להזים קלישאות שדבקו בהם. התובנה הראשונה שלי: גם להם יש תשעה קבין…
אלה יושבי העזרה:
- ר' יואל ארלנגר, סופר, צלם ואמן
- ר' איציק דהן, שף ובעל קייטרינג
- הרב מאיר למברסקי, אברך וסופר, חתום גם על סדרת רבי המכר 'קומיקסבא'
- הרב ברוך שובקס, כותב ועוסק בתחום הנפש
- הרב יעקב שקולניק, יועץ נישואין, מדריך חתנים ובעל הניוזלטר 'העלון לזוגיות'
פרק זמן
בדיחה קלישאית מאוד טוענת, שאם נשים תידרשנה לבנות סוכה וגברים יצטרכו לנקות לפסח, הם יתחילו באותו זמן – בראש חודש ניסן. האם, לדעתכם, אכן קיים הבדל בין הערכת הזמן הגברית להערכת הזמן הנשית? ואם כן, כיצד הוא משפיע על ההתנהלות המשפחתית?
דהן: "לא נראה לי שההבדל הוא טכני-פיזי. לא חושב שלנשים יש פחות יכולת לבנות סוכה, או שלגברים יש פחות מסוגלות לנקות לפסח. אני חושב שההבדל נמצא בגישה, בהסתכלות.
"פעם אמר לי חבר שכאשר אישה מנקה את הבית, היא לוקחת את זה אישית. כשגבר מנקה את הבית, הוא מרגיש שהוא עוזר לאשתו… לכן, עם כל הרצון הטוב של הבעלים (בתקווה שהוא קיים…), הם אף פעם לא יגיעו לרמת הניקיון של הנשים. אני יכול להעיד על עצמי שאני עושה די הרבה בבית. אשתי עובדת מחוץ לבית הרבה שעות, והיא חייבת את העזרה הזו. אני מטפל בילדים, מבשל, מנקה. אבל בשורה התחתונה, אין סיכוי שאגיע לרמת הניקיון של אשתי. לכן אני משאיר לה את העבודה…"
שובקס: "אני לא רואה שום הבדל בין גברים לנשים ביכולת הערכת הזמן. בבית שלנו, לשני ההורים אין במיוחד את היכולת הזו… ואני מכיר מספיק גברים שרצים סביב השעון הבוגדני ונשים שהשעון הוא עמוד האש ההולך לפניהן. יש אנשים שהערכת הזמן שלהם קרובה למציאות, ויש כאלה שלא. ויש משני הסוגים אצל גברים ונשים.
"המקור לבדיחה הזאת הוא כנראה שילוב בין הרצינות המובנית של הנשים לבין האופי החברתי שלהן. נשים מרגישות צורך לבצע כל משימה בשלימות המקסימלית, במיוחד כשזה מגיע למשימה רוחנית, והזירה החברתית גורמת לכך שהניקיון לפסח הופך לנושא מדובר ותחרותי שמתדלק את עצמו יותר ויותר עם כל שיחה נוספת של אישה עם חברתה…
"אבל האמת היא שלא נכון להטיל את האחריות רק על האופי הנשי. בפרויקט הניקיון לפסח קיים ממד בעייתי שהוא כנראה הגורם המרכזי לטירוף הניקיון שמתחיל כבר מתחילת החורף, וזה חוסר היכולת לקצוב זמן למשימה. בתחום ניהול הזמן רווח כלל עתיק שאומר: 'הזמן שייקח לך לבצע משימה הוא משך הזמן שהקצבת לה'. זה ממש מדויק. כולנו מכירים את הסיטואציה שאנחנו מקציבים זמן מסוים למשימה, ופתאום נודע לנו שחייבים למהר, ואופס, פתאום אנחנו מצליחים לסיים את המשימה בשליש מהזמן. יש זמן סיום למשימת הניקיון: בערב פסח, בזמן שריפת חמץ, אבל אין זמן התחלה. וכך, מדי שנה, נקודת ההתחלה נסוגה יותר ויותר אחורה…
"חבר טוב שלי הציע פעם שהרבנים ייצאו ב'קול קורא' שמותר להתחיל לנקות החל מיום י' ניסן בלבד, אם יצא קול קורא שכזה, ברור שכולם יצליחו להכניס את הפסח בזמן, ובאופן מהודר לחלוטין. אגב, בבית של החבר נקבע יום מסוים שבו מתחילים לנקות, כשלושה שבועות לפני פסח, עם תוכנית מפורטת ועם יעדים לכל בני המשפחה, עד שבוע וחצי לפני פסח, אז כל המשפחה יוצאת לשבוע של נופש בצפון! בשבוע הכי טוב בשנה, כשכולם בבית, כל הצימרים ריקים וזולים וכל אתרי התיירות שוממים וצנועים. הם חוזרים חצי שבוע לפני פסח כדי להכין את החג, כשהם מלאי כוחות ואנרגיה. ניסיתי שנה אחת לחקות אותו. לצאת לנופש של ממש לא הצלחתי. אבל לפחות יצאנו ליום טיול שלם, מלפנות בוקר ועד אמצע הלילה. זה היה יום מופלא…"
ארלנגר: "רואה את זה לפעמים בשמחות שבהן אני מצלם. יש מצב שקובעים שעה, והשעה שבה המשפחה מגיעה לאולם היא לא השעה שנקבעה. או דוגמה נוספת: האמא גוררת את הכלה מהסט, מודיעה שהיא לוקחת את הכלה לסדר משהו דחוף, ו'תוך דקה אני מחזירה אותה'.
"הגדרת הזמן אצל נשים גמישה יותר, אבל לא נראה לי שנשים מעריכות אחרת את הזמן. טכנית, לנשים לוקח יותר זמן להתארגן. גברים מסתכלים על הסעיפים שנשים שמות עליהם דגש כעל 'זוטות'. ולכן נשים מעריכות בקול שההתארגנות תיקח להן זמן קצר יחסית, כי הן לא רוצות לחשוף את הערכת הזמן האמיתית. פוחדות שיצחקו עליהן, או יכעסו. אגב, גם אצל גברים ההתארגנות לשמחות דורשת זמן. אבל אין חשיבות עילאית לזמן בשמחות. אנשים לא חוגגים עם סטופר".
שקולניק: "זאת שאלה נפלאה שפוגשת כל בית בישראל. ברור שקיימים הבדלים בהערכת זמן ובהתייחסות לזמן. וגם היחס אינו עקבי. אישה יכולה להתעכב בפרידה מחברה, כיוון שבעיניה, לא יפה ולא מכבד לחתוך שיחה. לתחושתה, שיחה צריכה להסתיים במשפטי פרידה הלוך ושוב משני הצדדים. זה נובע מהצד הרגשי שבה. קשר הוא דבר חשוב לאישה, והיא פוחדת לאבד אותו. ועל כן, אישה מעדיפה לא להקפיד על הזמן, לטובת הקשר. אבל כשבעלה מאחר בכמה דקות הביתה, היא מקפידה ודואגת שאולי קרה משהו, חלילה. היא דואגת לקשר, ולכן דווקא כאן הזמן אינו גמיש מבחינתה. חוץ מזה, היא רוצה כבר שיגיע. כך שהיחס לזמן משתנה בהתאם לנסיבות ולסוג הקשר.
"לא מזמן מישהו שלח שאלה ל'עלון לזוגיות'. אני חושב שאין כמו ציטוט מן המציאות, הנה פיסקה משאלתו: 'רציתי לשאול מה עושים כאשר נמאס לחכות לאישה. הנשמה יוצאת עד שאנחנו יוצאים…'
"אצטט גם חלק מהתשובה שעניתי לו: 'אישה משקיעה זמן יקר בהתארגנות כדי לוודא שהנראות שלה ושל הילדים תקינה. בדרך כלל היא זו שזוכרת למלא (וגם לקחת) בקבוק מים לדרך. אלה סעיפים שכלל לא מופיעים בלקסיקון של בעלה… אני מדמיין אותך עומד, מחכה, אומר: 'נו, מה קורה? את מוכנה כבר?' בזמן שהיא מתרוצצת להביא טיטול נוסף…'
"אחר כך אשתו אישרה את התרחיש שציירתי לו וכתבה לי כך: 'בעלי כתב לך מייל כמה קשה לו לחכות בזמן שאני מתארגנת ליציאה. אז זה מה שאשתו עושה בזמן שהיא מתארגנת במשך שעה וחצי (אחרי שהכינה יום קודם כל מה שאפשר): מלבישה ומארגנת ליציאה שלושה ילדים, שהגדולה שבהם בת ארבע, והקטן בן חודש. נוטלת להם ידיים, רוחצת פנים, מתפללת איתם שחרית, מכינה להם שתייה (שוקו) ואוכל (עוגיות). ממלאת מים לטיול. בודקת שהם לא רוקנו את התרמיל שהכינה ולא הוציאו מתוכו בגדים, בקבוקים וטיטולים, כי גם זה קורה. מכינה ארוחה טעימה לטיול. מדיחה כלים. מסדרת. מנקה. וכמובן, משתמשת בחד פעמי כמה שאפשר במהלך ההכנות, כדי לחסוך זמן…'
"בבדיחותא אוסיף שזה בדיוק גודל הנס שהיה ביציאת מצרים: הנשים יצאו בזמן שנקבע מראש…"
למברסקי: "אני חולק על ההנחה שגבר היה מתחיל לנקות לפסח בראש חודש ניסן. לדעתי, הוא היה מתחיל הרבה אחר כך, ואני גם מיישם את ההנחה הזו: אישית, אף פעם לא רואה טעם להתחיל במשימת הניקיון לפסח יותר מאשר שבוע או עשרה ימים לפני החג. אני מאמין שהמחיר של היערכות מוקדמת מדי הוא שיבוש שגרת החיים התקינה בבית ובזבוז של אנרגיה מיותרת על שימור המצב.
"זה המקום להחמיא לאשתי שמוכנה לסמוך עלי בכל שנה ושנה ולהמתין עם הניקיון לפסח עד לרגע האחרון, למרות שאילו הדברים היו תלויים בה, היא הייתה מתחילה הרבה קודם, ולו בעקבות הלחץ החברתי שמתחיל אי שם בסביבות חנוכה. מאידך, אני מחמיא גם לעצמי: פסח אף פעם לא תפס אותנו באמצע עבודות הניקיון… תמיד השלמנו את המשימה בזמן, בנחת ובלי לחץ.
ההבדל בין גברים לנשים מבחינת הערכת הזמן הוא פשוט:
"גבר תופס את משימת הניקיון לפסח, (וכך כל משימה מורכבת אחרת, כמו בניית סוכה למשל), כמשימה מורכבת שדורשת תוכנית ולוח זמנים. מבחינתו, ברגע שיש תוכנית והוא עומד בה, הוא רגוע. המצב בשליטה.
"אצל האישה לעומת זאת, הניקיון לפסח (ושוב, כך בכל משימה מורכבת אחרת), מהווה מקבץ של משימות, לגביהן יש שני מצבים בלבד: ON וOFF. כל המשימות שעדיין לא בוצעו, יושבות לאישה על הראש וצועקות בקול גדול ומלחיץ. ה'תוכנית' אינה מרגיעה אותה. היא תהיה רגועה רק כשהמשימות תעבורנה למצב 'בוצע', ולכן היא חותרת להתחיל בביצוע כמה שיותר מוקדם כדי 'להוריד את המשימות מהראש'. את הסוכה, אישה אולי לא הייתה מתחילה לבנות בראש חודש ניסן, אבל היא בוודאי הייתה מתחילה מוקדם מהמקובל, ולו כדי להסיר את הלחץ שנגרם בעטיה של המשימה הבלתי מבוצעת.
"וכמובן, לא נוכל לשכוח את הפן הרגשי, שבניגוד לדעה הרווחת, קיים גם אצל הגברים. אנו, הגברים, בהחלט לא קהי רגשות. אנו מרגישים, אבל הרגשות פחות מנהלים אותנו, משום שאנחנו פועלים על פי תוכנית לוגית, ובלוגיקה אין לרגש מקום. הנשים, לעומת זאת, פועלות פרקטית בהתאם לצרכיו של הרגע הנוכחי, ולכן, הצרכים הרגשיים מהווים מרכיב חשוב במכלול השיקולים שעומד מאחורי מערכת קבלת ההחלטות שלהן.
חשוב לי להדגיש, שלא מדובר על צורת חשיבה טובה יותר או פחות, לאף אחד מהצדדים. מדובר על צורת חשיבה שונה, שמתאימה לתפקיד המוטל על כל אחד מהצדדים. האישה מופקדת על תפקודו השוטף של הבית, בזמן אמת, ומתמודדת עם אינספור משתנים על בסיס קבוע. את מגוון המטלות המוטלות עליה לא ניתן היה לבצע על פי תוכנית סדורה מראש, משום שהתוכנית הזו הייתה צריכה להשתנות ולהתעדכן על בסיס קבוע, אחת לדקה בערך. לעומת זאת, הגבר אחראי על המסגרת המשפחתית ברמת המאקרו. כדי לאפשר למערכת הזו יציבות, הוא זקוק לתוכנית סדורה וברורה, שמביאה בחשבון פרספקטיבה רחבה יותר של זמן".
מדריך לחיים
מכשיר חשמלי חדש מגיע הביתה. לרוב יהיו אלה הגברים שישבו עם המפרט, יקראו בעיון. האם נכון לומר שגברים עובדים יותר בשיטתיות? מסתדרים טוב יותר עם הנחיות כתובות / עבודה צעד-צעד? ומה בקשר למתכונים? אם אתם מבשלים, האם אתם עוקבים אחרי המתכונים הכתובים או סומכים על החושים?
שובקס: "אני, לחלוטין, לא רואה כאן הבדל בין גברים לנשים. הקו המפריד עובר במקום אחר לגמרי – בין אנשים שיש להם אונה שמאלית מפותחת (האנליטיים, הסדרתיים והמעשיים) לבין בעלי האונה הימנית המפותחת (האמנים, היצירתיים, היוצרים). בעלי נפש אומן, תמיד יסבלו מגירוד בקצות האצבעות לנסות משהו חדש בכל מתכון, להשתמש במוצרים בצורה שונה. ואני רואה את ההבדלים האלה גם בקרב גברים, גם בקרב נשים".
למברסקי: "כמו שציינתי קודם, מבחינת הגבר, הלוגיקה היא חזות הכל. הוא צריך להבין איך המכשיר עובד, בהנחה, כמובן, שהוא מתכוון להשתמש בו… (להבדיל ממכונת הכביסה, אותה אני, למשל, לא יודע עד היום להפעיל). לכן הוא ינסה בדרך זו או אחרת להבין בדיוק את מנגנון הפעולה, ועד אז הוא לא ממש יהיה רגוע. האישה בודקת איך היא עומדת להשתמש במכשיר, ואיך הוא ישרת אותה. ברגע שהיא יודעת לעשות זאת – הכל בסדר. לא מעניין אותה להבין איך ולמה, והאמת? היא די צודקת…
"מאותה סיבה, אישה נוטה לעבור בין משימות, וחשוב יותר: היא יכולה לעשות זאת, שזו, אגב, יכולת מופלאה שהגברים לא ניחנו בה. מבחינתו של הגבר, יש תוכנית לוגית, ועל פיה צריך לפעול. כל שינוי בתוכנית דורש תוכנית מחודשת, מה שהופך את הסיפור להרבה יותר מורכב. מבחינתה של האישה, מדובר במקבץ של משימות, כך שהסדר חסר חשיבות. המטרה אחת: להעביר כמה שיותר משימות למצב 'בוצע', וזה ממש לא משנה באיזה סדר הדבר מתבצע…
"כך גם בנוגע לבישול. אשתי, שהיא הבשלנית שבין שנינו ועושה זאת באומנות של ממש, מתבססת על טעימה ואינטואיציה. בפעמים המעטות שבהן אני מבשל, אני מתבסס על לוגיקה. צריך להבין את חומרי הגלם שבהם אני עומד להשתמש, ובלי זה אני מרגיש אבוד…
"מתכון כתוב, אגב, לא ממש עוזר לי. לדעתי, גבר לא מרגיש בטוח כשהוא צריך לסמוך על מישהו אחר, כמו על מי שכתב את המתכון… הוא מרגיש בטוח כשהוא מבין איך הדברים עובדים, והתוכנית ברורה לו באופן הגיוני".
דהן: "אין ספק שגבר צריך הוראות ברורות מה לעשות ומה לא לעשות. הרבה פעמים נשים מתאכזבות שהבעלים שלהן לא עשו משהו מסוים. שואלות: 'למה לא עשית??' לא מבינות שהתשובה הפשוטה היא: 'כי לא אמרת ברור מה את רוצה שאעשה'.
"ספציפית, לעניין המתכונים, אני בא מהתחום הקולינרי. מבשל במוסד לימודים גדול ומפיק אירועים במסגרת הקייטרינג בבעלותי. וברוך השם, ניחנתי בכישרון בישול. לא אוהב לעבוד לפי מתכונים. פועל לפי חוש. אבל כשאני מתכנן אירוע, אני כותב הכל. כולל הפרטים הכי קטנים. בשאר תחומי החיים אני נצמד להוראות. בפרט בכל מה שקשור לציפיות האישה מבעלה…"
ארלנגר: "נראה לי שהנחת היסוד לא נכונה. מההיכרות שלי, גברים פחות מתעסקים עם מתכונים, ויותר עם כללים ועקרונות. אני, לדוגמא, יכול לקרוא ספר מתכונים מכריכה לכריכה, בלי סיבה מסוימת או רצון לנסות מתכון מסוים. רוצה להכיר את שיטות העבודה, לומד טכניקות חדשות. אבל כשאלך לבשל, אני לא אחפש מתכונים שידריכו אותי צעד-צעד. אנסה להגיע בדרך שלי למנה המושלמת. גם בתחום המקצועי אני רואה תופעה הפוכה מהנחת היסוד.
"שמעתי על צלמות שבתחילת דרכן המקצועית רשמו על גוף הפלאש באיזו עוצמה צריך לפעול אותו, ובאיזו סיטואציה. אני לא מכיר אף גבר שיתנהג ככה. אני מעריך שנשים יותר פוחדות לטעות, פחות לוקחות סיכונים. הן משאירות לעצמן מרווח קטן מאוד לטעות. ויש בזה גם יתרונות, כמובן".
שקולניק: "הרב אריה פוזן, שאני לומד ממנו המון, אמר לי פעם שאני צריך להכניס לראש של בעל את התובנה: 'אל תגיד – אשתי היא כך וכך. במקום זאת, אמור תמיד: 'כל הנשים הן כך וכך'. אם גבר מבין שזאת לא רק אשתו, אלא התנהלות שנכונה לכל הנשים, אז אין כאן עניין אישי. חצי כדור מתנהל כמוה…'
"אני חושב שזה יותר קשור לאופי. אם כי ברור שגם כאן, כאשר מדובר בזירה קרובה לליבה של אישה, הרגש ישפיע לטוב או למוטב. אישה יכולה לעבוד כרואת חשבון מוכשרת או לתפקד כנגידת בנק ישראל, אבל ברגע שהיא צריכה לנהל תקציב שקשור לבית שלה, לילדים שלה, לחיי משפחתה, היא מתנהלת באופן שלא מזכיר רואת חשבון קרת רוח… פתאום אפילו חתימה על טופס בבנק נהפכת לפעולה דרמטית. גם נשים, שמנהלות את ענייני הכספים בבתיהן, ועל הצד הטוב ביותר, מתלוננות על כך ש'הן צריכות לעשות את זה'. ומנגד, הבעלים שלהן לא מבינים על מה הן מדברות, ולמה זה קשה להן, אם בעבודה הן עושות דברים מסובכים פי אלף יותר. אצטט משפט של חכם אחד: 'ללב היגיון משלו, שאין ההיגיון מכירו'".
האם אתם מסכימים עם הטיעון שנשים הן יותר מולטי-טאסקיות?
ארלנגר: "נראה לי שכן, שנשים יותר מולטי טאסקיות. זה מתבטא גם באופן ניהול הבית. הקלישאה שגורסת שביום שישי אישה תספיק עולם ומלואו, בזמן שהוא רק יסדר שעון שבת, נראית לי נכונה. גברים הם אולי מפיקים טכניים מוצלחים יותר, אבל בתכנון נשים טובות יותר. וממילא, בביצוע של רוב הסעיפים בתוכנית".
שובקס: "הבית שלי הוא בית של בנות, ואני משתגע תמיד לראות איך כולן, ללא יוצאות מן הכלל, מצליחות ואוהבות לעשות כמה דברים ביחד. לדבר בטלפון ולבשל. לקרוא בספר ולקפל כביסה. אני לא מסוגל לכך. כשאני עושה משהו, אני ממוקד בו, ולא יכול לעשות משהו נוסף במקביל. זו בהחלט תכונה שקיימת בעיקר אצל נשים. אבל עדיין, יש גם גברים שבורכו ביכולת המופלאה הזו (כמו שאני מאמין שכנראה יש גם נשים שלא בורכו בה)".
סקר החן
הקלישאה (יש גם מחקרים שמבססים אותה) טוענת שנשים הן בעלות נטייה אסתטית יותר. מסכימים? לא מסכימים?
למברסקי: "'מתאים' או 'לא מתאים', 'יפה' או 'לא יפה', אלה מונחים פרקטיים שאינם מבוססים על חשיבה לוגית לטווח הארוך, ולכן, לנשים יש יתרון משמעותי בתחום הזה. עם השנים למדתי מאשתי הרבה על אסתטיקה ונראות, ואז הכנסתי את הפרקטיקה לתבנית לוגית. לדוגמה: אני יכול להבין, שקונטרסט של צבעים נחשב יפה יותר מאשר שילוב בין צבעים מאותה משפחה. אחרי שהכנסתי את הפרקטיקה לתבנית לוגית, אני יכול להשתמש בה בסיטואציות שונות.
"במהלך השנים, מתוקף הנסיבות, לקחתי על עצמי לא פעם את תפקיד רכישת הביגוד לילדים לחגים. במקרים אלה הייתי יוצא לחנות, מצלם לאשתי מתוך המגוון את הפריטים שלדעתי, היו יכולים להתאים, ומתוכם היא בחרה את אלה שהיו לטעמה (אם הזדמן לכם פעם לראות את הגבר היחיד שמסתובב בחנות ביגוד לילדים ומצלם פריטים באובססיביות – כן, זה הייתי אני). התבניות הלוגיות עזרו לי להחליט אילו פריטים יכולים לבוא בחשבון, אולם את ההחלטה הסופית השארתי בידו של הגורם המכריע ובעל ההבנה…
"העובדה הזו עדיין אינה מסבירה מדוע הנראות חשובה לנשים יותר מאשר לגברים. ההסבר לכך נעוץ, לדעתי, בתכונה הבולטת ביותר בתבנית האישיות שיצר הבורא לאישה, כדי לאפשר לה למלא את תפקידה כ'עזר כנגדו', והוא משליך על כל תחומי החיים.
"למעשה, כשאני צריך לקנות לעצמי חליפה, נעליים או משקפיים, אני מבהיר תמיד שהפריטים הללו אינם צריכים למצוא חן בעיניי אלא בעיניה של אשתי… בינינו? היא רואה אותי הרבה יותר מכפי שאני רואה את עצמי!
"לפני שהתחתנתי, קיבלתי מחבר עצה ששווה זהב, עצה שלטענתו, קיבל מרבותיו. 'אם אתה רוצה בית יציב ומבוסס', אמר לי, 'אף פעם אל תוותר לאשתך!' זקפתי גבה, והוא הסביר: 'כשמדובר על הדברים החשובים, המהותיים, המהווים את יסוד הבית היהודי – אל תוותר, כמובן. כראש המשפחה עליך להתוות דרך, להציב את הערכים בצורה ברורה וחד משמעית, בלי פשרות. בכל השאר, אל תוותר אף פעם. אתה לא אמור 'לוותר', משום שזה פשוט לא אמור להיות עניינך… האם אתה זה שצריך להחליט באיזה צבע תהיינה הספות או כיצד יעוצב הריהוט? אלה נושאים שבהם רעייתך אמורה להחליט, ולך לא אמורה להיות דעה כלשהי שעליה תצטרך 'לוותר'!'
"אחרי שש עשרה שנות נישואין, לא נותר לי אלא להסכים עם ידידי…"
דהן: "כשהתחתנו, שברנו את הסטיגמה הזו. אשתי היא השכלית משנינו. אני יותר אוהב אסתטיקה ויצירתיות ממנה. כל דבר שאני עושה חייב להיות אסתטי, באוכל, בבית, בכל תחום בחיים".
ארלנגר: "השמרנות המובנית בציבור שלנו גורמת לנו לתפוס את נושא האסתטיקה בצורה שגויה. אסתטיקה, בכלל, נתפסת באופן לא נכון. אנחנו מסתכלים סביבנו, מחפשים יופי תבניתי שעונה על מוסכמות בינלאומיות. אבל אסתטיקה יכולה להתקיים גם בתוך כיעור, לכאורה. קחו לדוגמה את בני ברק. מה בה אסתטי יותר? מתחם 'אוסם' החדש והמוקפד או רחוב רשב"ם הישן והעלוב? בעיניי, האסתטיקה הבני ברקית קיימת בנוף שמעצב לבני ברקים את החיים. גם הוויתור על השלמות החיצונית לטובת בנייה פראית של מרפסות סוכה לדוגמה, נובע במובן מסוים מתפיסה אסתטית, בחירה לחיות דווקא בסביבה הזאת.
"זה נכון שאסתטיקה נשית היא מסוג אחד, עדין יותר, מורכב יותר. אסתטיקה גברית היא יותר שונה, יותר עוצמתית. נשענת על אלמנטים מהטבע. גברים ייהנו מאסתטיקה מסיבית. נשים תחפשנה את הפרטים הקטנים, אבל אני מכיר המון גברים שמשתמשים בעין האמנותית שלהם ומביעים אותה בעוצמה".
עולם מלא(ה)
נשים מתמודדות, בדרכן, עם העולם. האם לדעתכם, כדאי לשדרג משהו בזווית המבט / אופן ההתמודדות שלהן?
שקולניק: "פעם פגשתי מחקר מעניין על החלק האימפולסיבי במוחנו. מסתבר שחוקרים מצאו שהחלק הזה במוח האישה זהה בגודלו לחלק במוחו של גבר. אבל החלק האחראי לחסום את האימפולסיביות גדול יותר במוחה של האישה. קל לראות זאת אצל נשים שניצבות מול התמודדות בחיים. יש להן כוחות נפש ויכולת לנשוך שפתיים בעת הצורך. אומנם תשעה קבין לנשים, אבל כשהן מבינות שהשתיקה נצרכת, הן מניחות את ה'אגו' בצד וחושקות שפתיים למען המטרה.
"שתיקה היא כלי מדהים, אבל חשוב להזכיר לנשים לא להשתמש בו יותר מדי. לפעמים שתיקה עלולה להיות נשק עוצמתי, כאשר היא מבקרת במקום הלא נכון. אישה צריכה לדבר כשהיא זקוקה לעזרה או לדבר מה. כמובן, השאלה היא איך, מתי וכמה, אבל לכל דיבור יכולים להיות גוונים שונים. יש דיבורים נחרצים, ויש דיבורים רכים. ונשים בורכו ביכולת להתאים צבע לכל דיבור, אבל לא תמיד הן מודעות לצורך להשתמש בצבעים הללו".
דהן: "התגובה הראשונית של נשים מול משבר היא התפרצות של רגש: לחץ, פחד, היסטריה גדולה. גברים מקבלים אתגרים יותר בקור רוח, ובאופן יותר שכלתני. לא חושב שאפשר למנוע את ההיסטריה מנשים, ואולי גם לא כדאי".
שובקס: "לנשים יש תחושת אחריות גבוהה הרבה יותר, יחסית לגברים. לכן, על אף החולשה הפיזית שלהן, הן גם מוכנות לסבול יותר כדי שמה שצריך להיעשות ייעשה: להביא חיים לעולם, לגדל את הילדים, לגונן עליהם כשצריך, ולעשות הכל כולל הכל בשביל ההווה והעתיד, הגשמי והרוחני, לפעמים גם במקומו של הבעל, כשהוא לא נושא בעול, באותה מידה.
"כבר במצרים ידעו הנשים לקחת אחריות על עתידו של העם היהודי, גם כשהגברים לא עשו זאת. בזמנים כאלה, מאתגרים, אישה צריכה מהבעל, בעיקר את ההכרה ואת המילה הטובה שלו.
"הפיוט 'איש חסיד היה', אותו נוהגים לומר במוצאי שבת בסעודת מלווה מלכה מספר על איש חסיד שהיה בלי מזון ומחיה ובלי בגד ללבוש. אשתו מציעה לו לצאת לשוק ולחכות לרחמי השם. כל בעל אחר היה אומר לזרוק את ההצעה הטיפשית מהחלון. הרי בעצמך אמרת לפני רגע שאין לנו אפילו בגדים לצאת איתם החוצה. אז איך את מציעה לי לצאת?
"אבל הבעל, חכמתו במקומו, מקדים מילה טובה: 'יעצת בדעת ובחכמה'. יש בעיה טכנית קטנה, ולכן 'עצתך בלי להסכימה, מבלי כסות ושלמה…' מיד: 'מיהרה ושאלה משכנים מלבושים נאים מתוקנים'.
"תארו לעצמכם מה היה קורה אם היה מזלזל בהצעה שלה. היא הייתה נפגעת ומסתגרת בחדר. הוא היה נשאר בבית, והם וילדיהם היו נשארים עניים עד עצם היום הזה. כוחה של מילה טובה, העוברת מבעל לאישה…"
ארלנגר: "העול שרובץ על הנשים הוא הגבר שרובץ על הספה… הבדיחה על הגבר הגוסס? בדיחה. גברים לא גוססים משלושים ושבע מעלות, אבל כשגבר לא מרגיש טוב, הוא נכנס למיטה. אין פה ספק בכלל. גבר, כשהוא מושבת, הוא מושבת. עושה מה שצריך. אם הוא חולה, אז הוא חולה. נשים עושות הכל, חוץ מלהיות חולות. זאת לא מטלה שרשומה להן בלוח… כשאישה עובדת כל הלילה, זה לא יפריע לה לשלוח את הילדים למוסדות הלימודים בבוקר. כשגבר עובד כל הלילה, הוא משאיר לה את העבודה בבוקר. ככה הוא מתמודד. ככה היא".
למברסקי: "כפי שכבר אמרתי, נשים פועלות פרקטית, מתמודדות עם הרגע הנוכחי, בעוד גברים פועלים באופן לוגי, על פי תוכנית לטווח ארוך. אני מזמין את כל המעוניין לעיין בספרי 'בת של מצוה', בפרק העוסק בהבדל בין תפקידן של הנשים לתפקידם של הגברים. בגדול, זו הסיבה לכך שנשים אינן מחויבות במצוות עשה שהזמן גרמן, משום שהן פועלות אינטואיטיבית ומתמודדות באופן פרקטי עם הרגע הנוכחי. אין להן אפשרות לכבול את עצמן למסגרת מחייבת של משימות תלויות זמן ומקום.
"האם כדאי לשנות משהו? ממש לא! הקדוש ברוך הוא ברא את הנשים כמו שהן ואת הגברים כמו שהם, משום שרק באמצעות השילוב ביניהם ניתן להשיג את התכלית בעולם! אילו הגברים יהיו נשים, והנשים תהיינה גברים – ייווצר תוהו ובוהו!
"התפיסות המודרניות, כמו הפמיניזם, דוגלות בניסיון ליצור שוויון. כאשר מדובר על שוויון בהערכה, בחשיבות, או בשכר עבודה, הרי שבהחלט ניתן לומר שמדובר על מגמה חיובית. אולם כאשר נעשה ניסיון לטשטש את ההבדלים בין גברים לנשים – לא רק שזה ניסיון עקר וחסר תועלת, הוא גם מזיק לשני הצדדים במידה שווה. אישה לעולם לא תוכל להיות גבר, בדיוק כפי שהגבר לא יוכל להיות אישה, וטוב שכך… לכל אחד מהם תפקיד משלו, וכלים שהוא קיבל משמים כדי להשלים את תפקידו בצורה המושלמת ביותר!"
עבודת פרך גרסת 2020
הוא עושה את העבודה שלה. היא עושה את העבודה שלו. איך זה מתבטא אצלכם? וכיצד אתם מתמודדים עם הפרך שבעבודה?
דהן: "אצלנו בבית עבודת הפרך גרסת 2020 מתבטאת מאוד. המציאות הזאת שבה אישה מתפתחת מקצועית ועובדת מהשעות המוקדמות של הבוקר עד השעות המאוחרות של אחרי הצהריים מובילה לכך שאבא אחראי בבוקר על שליחת הילדים ללימודים, והוא גם זה שמקבל אותם בצהריים. ביום חמישי אשתי שבה עייפה מהעבודה, אז אני שוטף את הבית. וביום שישי היא גם עובדת, אז אני צריך לעזור לשבת. נס שאני שף… אפשר לומר שאני עושה הכל בבית, חוץ מכביסות".
ארלנגר: "אני מבשל. היא מתקינה מדפים. אבל כדאי לקחת בחשבון שאני לא מייצג את הגבר הקלאסי. בוקר אחד קמתי קצת מאוחר, אחרי לילה שלם שבו עבדתי. אשתי סיפרה לי שהיה נחש בחצר, היא הזמינה לוכד, טיפלה בכל העניין. אני לא ראיתי את הנחש, לא שמעתי. רק אחר כך נחשפתי לחוויה האישית שלה. ככה זה עובד אצלנו".
למברסקי: "התורה התוותה לנו הבחנה ברורה בין תפקידי הגבר לתפקידי האישה. האישה היא עיקרו של בית, כל כבודה בת מלך פנימה. ותפקידו של הבעל הינו לפרנס ולספק את 'חומרי הגלם' שבאמצעותם יכולה האישה לנהל את הממלכה הפרטית שלה. בימים עברו, הגבר היה מביא את התבואה או את הציד, ואילו האישה הייתה עושה מהם מטעמים. גם בימינו, המבנה הכללי אמור היה להיות זהה.
"אצלנו בבית, זה פחות או יותר המצב, לאו דווקא בגלל סיבות אידיאולוגיות. אני מסתדר ביעילות רבה יותר עם משימות חוץ ביתיות, וגם נייד יותר בזכות הרכב הצמוד, בעוד אשתי מנצחת בגאון על כל מלאכות הבית, אותן היא מבצעת ביעילות גדולה יותר ממני.
"הדברים אמורים גם ברוחניות: הגבר אמור לספק את חומרי הגלם הרוחניים, את התבנית ואת סולם הערכים, וכן להתוות את הדרך, והאישה מיישמת את הדרך הזו בחיי היום יום.
"אצלנו בבית, כל שאלה רוחנית או ערכית מופנית אלי. ובכל זאת, ברור שחלקה של רעייתי בחינוך הילדים עולה עשרות מונים על חלקי שלי: היא נמצאת איתם הרבה יותר שעות, ולצד מנות החום הגדושות שהיא מעניקה להם והסבלנות האינסופית שיש לה – היא מנחילה להם את הערכים ששנינו הצבנו בבסיס הבית שלנו, דבר, שמטבע הדברים, אני עושה פחות, בשל זמני השהות המצומצמים שלי בחברת הילדים.
"המציאות, שהייתה רווחת בעבר, היא המציאות האידיאלית גם כיום. בפועל, האידיליה לא תמיד ריאלית. ויש לכך שתי סיבות:
"הסיבה הראשונה היא שגדולי ישראל הכריעו שנכון לאפשר לנשים, עד כמה שהן מוכנות ומעוניינות בכך, לקחת על עצמן את עול הפרנסה. אין זה אומר שהאחריות עוברת אליהן, ומרן הגראמ"מ שך זצוק"ל שזכיתי לכתוב כמה מספרי ההדרכה שיצאו לאור בעקבות הוראותיו, היה חוזר ומדגיש זאת. האחריות על הפרנסה עדיין מוטלת על הגבר שהתחייב בכתובה לפרנס את אשתו.
"כמו כן, בעבר, החיים היו הישרדותיים יותר, ומושגים כמו 'מימוש עצמי' לא היו קיימים כלל. בעידן המודרני, כאשר האוטומציה וסגנון החיים יוצרים אורח חיים תובעני פחות ברמה ההישרדותית, העולם כולו עבר מוטציה, ואנשים חותרים לעשיה שמעניקה תחושת סיפוק וחדוות יצירה. כמובן, הדברים אינם אמורים דווקא ביחס לנשים… גם הגבר בעבר ידע שהמשימה שלו היא להביא אוכל הביתה, ואילו היום הוא מרגיש שעליו 'לממש את עצמו'. זאת מגמה שמהווה סטייה מהערכים התורניים הטהורים, שכן על פי הערכים האמיתיים היינו אמורים למצוא סיפוק בעצם העשייה שיש בה קיום רצונו של הבורא יתברך. "אין לי ספק שגדולי ישראל שהתוו את דרך החיים הנוכחית היו מודעים לסכנות שהיא טומנת בחובה לבית היהודי, ובכל זאת הם הכריעו בעד הדרך הזו, משום שבמכלול השיקולים כנראה שהיא בטוחה ונכונה יותר למצבו של הדור. אולם אסור להתבלבל ולהתייחס לכך כאידיליה! לא, זה לא אידיאלי שנשים עובדות, זה לא אידיאלי שהן מפרנסות, ואילו ניתן היה לחזור למצב של לפני מאתיים שנה – הבית היהודי היה יציב ובריא הרבה יותר!
"לכן אני לא מאמין בדרך חיים, שבה 'היא' עושה את העבודות שלו ו'הוא' עושה את העבודות שלה… אמרתי פעם בשבע ברכות, שבגמרא אנחנו מוצאים את הסיפור על רחל אשת רבי עקיבא, שלקחה רועה צאן והפכה אותו לרבי עקיבא, ואילו כיום, אנחנו רואים לא פעם מגמה הפוכה: לוקחים רבי עקיבא, בחור ששקוע כולו בתורה, והופכים אותו לרועה צאן, כאשר תוך מספר שנים הוא דואג לצאן: מלביש אותו, לוקח אותו לגנים, מקבל אותו בצהריים, מאכיל, משכיב לישון, והכל בשם המטרה של 'החזקת תורה'…
"הדברים נאמרו בהקצנה, כמובן. במרבית המקרים, הגברים בדורנו אינם 'רבי עקיבא', והם גם לא ממש הופכים ל'רועי צאן'… אולם הכוונה ברורה: גם בנסיבות הקיימות חשוב לשמר את התפקידים המסורתיים של הגבר והאישה. חשוב שהבעל ידע שהאחריות על פרנסת הבית מוטלת עליו, וחשוב שהאישה תרגיש שהיא יכולה לסמוך עליו ולהישען עליו בכל תחום, גם בתחום הכללי. גם אם היא מושיטה לו עזרה משמעותית, כדי לאפשר לו להתמסר לבניית עולמו הרוחני, המהווה את היסוד הרוחני לבית".
בעל מקצוע
היכן אתם פוגשים את ההבדלים בין הגברים לנשים?
ארלנגר: "בשמחות, בדרך כלל, האישה תיתן את ההנחיות לגבי התמונות. היא יודעת מה היא רוצה, ואין ממש אפשרות להתווכח. הגבר לא מתעניין בתמונות, אלא אם כן, הן שלו, כי השמחה היא שמחת בר מצווה… ועדיין בכל שמחה, האתגר הוא לעשות מה שנכון למשפחה.
"יש משפחות שאפשר לומר להן הכל, ויש משפחות שצריך ללכת סביבן על בהונות. אני רואה יחסים בין הורים, בין ילדים. רואה משפחות שהן רק אוסף של אנשים בשביל התמונה בסוף החתונה, ומשפחות שהן משפחות של ממש. האתגרים אינם קשורים להבדלים בין גברים לנשים. הם יותר הבדלים בין משפחות, אולי גם קהילות. ואני לא שופט אותם, כמובן. זוכר שאני פוגש רק רגע מתוך חיים שלמים, שאינם שלי".
למברסקי: "אחד החסרונות במקצוע שלי – אין לי מושג מי קורא את הספרים. אני שומע תגובות מילדים ומילדות ומקווה שכולם נהנים. גם בנוגע לספרים התורניים, התגובות מגיעות מכל קצוות הקשת האנושית.
"בדרך כלל אני מבקש ומקבל הערות מאשתי, וגם מייחס להן משקל רב. במקרים רבים, ההערות של אשתי עוזרות לי להבין כיצד הדברים נראים במבט נשי, כמו במקרה של ספר שנגמר עם סוף לא מספיק חיובי, שמבחינתי יכול 'לעבור' משום שכך היה הסיפור המקורי, ואילו אשתי תהיה זו שתחשוב על הילדים שיקראו את הסיפור ויישארו עם טעם חמוץ בפה…
"לפני שנתיים הוצאתי ספר לקראת בת המצווה של בתי הבכורה, ספר המהווה הכנה לבת ישראל לקראת חייה הבוגרים. בספר זה השתדלתי לגעת בכל הנקודות הרוחניות הנוגעות לבת ישראל, לאור דרכם של רבותינו, גדולי הדורות, ובין השאר, גם בנקודות רגישות כמו תפקיד האישה בעולם. מאחר שמדובר בספר המיועד לבנות ישראל, הייתה חשיבות מכרעת לביקורת של אשתי שידעה להדריך ולכוון אותי לכתיבה שתתאים להן, ואני חושב שחלק גדול מהתוצאה המשובחת (עד כמה שהנחתום יכול להעיד על עיסתו) נזקף לזכותה!
"זה המקום לציין שגם את הריאיון הזה העדפתי לקיים בכתב ולא בעל פה, משום שביקשתי לבחון את עם אשתי את אופן הצגת הדברים, דבר שלא היה מתאפשר בשיחה פרונטלית.
"האם אני תורם לעבודתה של אשתי? אולי כדאי לשאול אותה… אני מרגיש שתפקידי בתחום זה הינו להיות 'מחשב'… למחשב אין בינה עצמית. הוא יודע לפעול רק על פי הנתונים שהוזנו אליו ועל פי התבניות הקיימות בו. כשאשתי למדה את המקצוע שבו היא עוסקת, מטפלת רגשית, היא שיתפה אותי רבות בתכנים השונים, וכך בניתי תבניות לוגיות שמאפשרות לי לפעמים לבחון ביחד איתה סיטואציות שונות שאליהן היא נקלעת בקליניקה (כמובן, בלי פרטים אישיים!) ולהאיר לה זוויות חדשות שאותן היא מפתחת כיד הכישרון הטובה…"
שובקס: "בני האדם, ולא משנה באיזה צד הם מתפללים בבית הכנסת, מתמודדים עם אותם דפוסי חשיבה ורגשות. לכל אחד מאיתנו מנגנוני הגנה/הדחקה/הכחשה שנועדו לשמור עלינו כשהיינו קטנים ולא ידענו איך להתמודד עם קשיים שהציפו אותנו, אך כשאנחנו גדלים, מגיע שלב שההגנות מפריעות ומשבשות את חיינו, וזה השלב שבו אנחנו רוצים להתחיל לעבוד על עצמנו ולהפוך להיות בני האדם שאנחנו רוצים להיות. בדרך כלל, לגבר מחכה דרך יותר ארוכה…"
שקולניק: "ההבדלים פוגשים את כולנו. אין אדם נשוי שלא פוגש אותם כל הזמן. כתבתי על הנושא חוברת שלמה שנקראת 'ההבדלים'… ניקח תפיסת עולם אחת, לדוגמה: אישה תופסת את העולם בצורה חברותית יותר. הגישה הכללית שלה היא בעד שותפות. אצל גבר, הגישה הראשונית היא אי שותפות, ברמת: 'קודם קבל ממני אישור שותפות ואז נתקדם… אין להנחית עלי חברות, כאילו מובן מאליו שאני שותף!'
"או עוד דוגמה: אישה יכולה להתקשר לבעלה לשאול אותו: 'איפה אתה?' והראש שלו ישר טס לשאלות: 'למה היא שואלת? מה היא רוצה?' לא מבין שזאת הייתה שאלה פשוטה, ידידותית ולא מחייבת. אחד מהמדריכים שלי הוא האיש היקר, הרב ד"ר שלום סרברניק (מרצה בכיר ב'ערכים') פעם הרב סרברניק הגדיר לי את ההבדל באופן גיאומטרי מאוד. הוא אמר לי שאישה מתנהלת יותר בצורת עיגול, ואילו הגבר מתנהל בצורת חץ. נשים מבקשות לעשות הכל בשלמות, מכל הזוויות האפשריות. לעומת גברים, שדרך הפעולה שלהם היא שכלית ועניינית יותר, דוחפת קדימה בסגנון 'מה תכלס'?'
"במידה שקיימת ביניהם תקשורת טובה, אנחנו מקבלים עיגול שמסמל ראייה שלמה, ובתוכו חץ שמכוון את העיגול למטרה הרצויה. כדי לבנות גשר בין ההבדלים צריך לזכור שהקדוש ברוך הוא ברא אותנו, ולכן נקודת ההנחה החד משמעית שלנו צריכה להיות ששני החצאים השונים האלה צריכים להסתדר לאחד שלם.
"גברים תורמים לבית את החשיבה השכלית ואת היכולת לדלג על רגשות. אישה יכולה להתלבט במשך שעה אם הגיע הזמן לעזוב את החתונה, שבה הם נמצאים, כי הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, כרגיל. והיא אומרת לבעלה: 'תראה איך הם נהנים!' ומסתבכת בין הרצון לעשות מה שצריך לבין הרצון שהילדים ימשיכו ליהנות. במקרה כזה, הבעל שמודיע 'הולכים!' מתיר את הפלונטר הרגשי. ונשים תורמות לבית את החשיבה הרגשית, הן מזהות מה קורה מתחת לפני השטח, ומאבחנות את הילדים בדרך שגם האבא הכי טוב והכי רגיש בעולם לא יצליח לאבחן.
"אשתי, למשל, יודעת לאבחן ברוב מוחלט של המקרים מתי הילד סובל מדלקת גרון, ומתי זה סתם משהו ויראלי שיעבור. נשגב מבינתי איך היא עושה את זה. הילדים שלנו זקוקים לבית שיש בו גם אבא וגם אמא. גם 'הרגע למיטות!' וגם 'תיהנו, חמודים'. כולנו זקוקים לאיזון. וכדי להגיע אליו, נדרשת תקשורת טובה שמאפשרת שיח ותובנות איך נכון לאזן, לפי העניין. באחת מהרצאותיו אמר פעם הרב שלום סרברניק שבית לא מאוזן (שהצד הרגשי בו חזק יותר מהצד השכלי, ולהיפך) הוא כמו משודך שאומרים עליו שהוא נאה מאוד, למעט עינו השמאלית הרוטטת… בית מושלם זה בית מאוזן, שמשלים בין הרגש לשכל".
מהם הכלים לבניית גשר בין איש לאשתו, למרות ים ההבדלים?
שובקס: "וואו, כנראה השאלה הכי חשובה מכל השאלות בכתבה הזאת. זה נושא מורכב מאוד, בעיקר בגלל נקודות הפתיחה והגישה השונות של הגבר והאישה.
"ראשית, כדאי להבין שהאישה מפותחת רגשית יותר מהגבר, והאישה צריכה את החוויה הרגשית בעוד שהגבר מחפש בעיקר את התועלת הסופית, ולכן כל אחד מהצדדים מפרש את הדברים ואת ההתנהגות של הצד השני לפי ה'שפה' האישית שלו, בעוד שבמקרים רבים, הכוונה הייתה שונה לגמרי. לפעמים יש תחושה שהצד השני זקוק בדיוק לדבר שאנחנו בעצמנו זקוקים לו, בעוד הצד השני צריך משהו אחר שאנחנו לא יכולים להבין מהו.
"כשאישה מתמודדת מול בעיה, והיא באה לבכות לבעלה על הקושי, הגבר רואה מולו מיד את הבעיה וממהר לחפש ולהציע פתרון, בעוד שהיא רק רוצה להתבוסס בחוויה הרגשית שעוטפת אותה עכשיו, ולחוות אותה יחד איתו. כשהיא מתבוססת, בעלה סובל… גם כי הוא לא רואה שום תועלת בדיבורים, ולא פחות מכך, קשה לו להיתקע באומללות ובכישלון. הוא רוצה לקום ולהיות מחוץ להם – והנה לנו מתכון להתנגשות.
"לעומת זאת, כשבעל מתמודד מול קושי, הדבר האחרון שהוא ירצה זה לשבת ולבכות. הוא ישתדל לדבר כמה שפחות על כך, ופשוט יחשוב לעצמו (או יתייעץ עניינית עם מישהו שמבין בתחום ספציפי זה) איך אפשר לפתור את הבעיה ולסיים איתה. השיחה המתמשכת שתכפה עליו אשתו כדי לתמוך בו ולעזור לו רק תציק ותפריע לו להתמקד בפתרון הבעיה – והנה לנו מתכון נוסף להתנגשות, הפעם מהצד ההפוך….
"עוד דוגמה: גבר יעריך מעשים שנעשו למען המשפחה, למען הבעל, שדרשו ויתור והקרבה. אישה תעריך מחוות קטנות של קירוב, גם אם זה לא דרש כלום מהבעל, מעבר לקצת רצון טוב ולביטוי של קירבה. והנה לנו שוב מתכון להתנגשות: בעל עושה דברים 'גדולים' למען המשפחה ולמען אשתו, אבל אלה בכלל לא מרגשים אותה כי לא ראתה בהם מחווה מהלב, ולעומת זו, האישה תצא במחוות קטנות ומתוקות שמבטאות את רגשותיה, אך את הבעל זה לא מרגש כלל וכלל…
"כמו תמיד, עצם המודעות שומטת חלק גדול מהבעיות. חיי נישואין טובים מצריכים לפני ואחרי הכל, להבין את נקודת המבט ואת האישיות של השותף. אחרת, באופן אוטומטי ייווצרו קונפליקטים לאין ספור. כשאדם מודע לצרכיו של השני, הוא גם יודע איך להיטיב איתו. וכאשר הוא מודע לכך שהשני לא מבין למה הוא זקוק, הוא יוכל לבקש את זה.
"ככל שנכיר בהבדלים שבין גבר לאישה, בצורת החשיבה שלהם, ברצונות שלהם, בצרכים הנפשיים והרגשיים שלהם ובדרכי ההתנהגות שלהם, דווקא אז נוכל להתחיל ולראות איך לפתור את הקונפליקטים ביניהם, או ליתר דיוק: בינינו".
מחשב מסלול מחדש
איזו קלישאה על נשים, ששמעתם בילדותכם / נערותכם, התגלתה לכם כלא נכונה?
שקולניק: "הקלישאה האיומה שנשים הן בזבזניות. אומנם נכון שכאשר אישה סובלת מחסר בצרכיה הבסיסיים, היא עלולה להישאב לבזבזנות כדי לפצות על המצוקה. היא אומרת לבעלה שהיא ממש חייבת לקנות דבר מה, כאשר בפועל היא רוצה לקנות שלווה לנפשה הלא רגועה. בעלה שלא מבין את העניין עלול לחשוב שאשתו בזבזנית, בשעה שהדבר היחיד שנתון לביזה הוא הנפש. כשהדליפה בנפש תיעצר, קיים סיכוי טוב שגם הדליפה מהארנק תיפסק.
"לשמחתי, גיליתי יום אחד שזכיתי לכוון לדעת גדולים. לשון המלבי"ם על משלי, פרק יט, פסוק יד: 'הבית והון ילכו בנחלה מאבות לבנים, וכו, בתנאי אם מהשם נזדמן לו אישה משכלת שתצליח את בעלה ותנהיג את הבית וההון בהשכל, שאז יישאר נחלה לדורות, כי האישה היא השומרת ההון'.
"הסטיגמה יכולה לטעות ולהכריז שאישה היא בזבזנית, אבל המלבי"ם כותב בה"א הידיעה שאישה היא השומרת ההון".
דהן: "לא פירשנו כהלכה את דברי חז"ל – 'נשים דעתן קלה'. הדעה הרווחת, והלא נכונה היא שנשים לא חושבות. הן פועלות מהרגש, והדעה שלהן היא לא דעה מושכלת. ובכלל, שהן לא חכמות במיוחד. אני גיליתי שאשתי חכמה הרבה יותר ממני. ואת הפירוש האמיתי למילים 'דעתן קלה' אשמור לעצמי מטעמי שלום בית".
ארלנגר: "קראתי הרבה כתבות וספרים על ההבדלים בין גברים לנשים. יש ניסיונות לייצר תבניות וכללים לכל צד. הניסיון האישי שלי מוכיח שאחוז הסטייה מהתבניות האלה הוא גבוה. יותר משמונים-עשרים. וגם הקלישאות על הגברים והנשים הן קלישאות כלליות, שמייצגות קצוות חדים מאוד של צד אחד. המציאות עצמה הרבה יותר מורכבת. לכן אני לא מתייחס לקלישאות, והן ממש לא מצחיקות אותי. האם הגיוני שאמא תקום לתינוק באמצע הלילה, כשאבא ממשיך לנחור? כן, יש פה אמת פשוטה של חיים, אבל גם גוון חזק מאוד של חוויה אישית".
איזו קלישאה נפוצה על גברים תשמחו להזים?
למברסקי: "מקובל להתבדח שגבר שסובל משלושים ושבע מעלות חום נוהג לגסוס במיטה ולכתוב צוואה. אישית, אני לא כל כך מכיר את הגברים הללו, אבל לדעתי, התכונה הזו, אם היא קיימת, אינה מהווה תכונה גברית, אלא לכל היותר תכונה נרכשת שמאפיינת אנשים מסוימים למרות שהם גברים…"
שקולניק: "לעתים נשים מאמינות בטעות שהבעלים שלהן לא מעריכים אותן כערכן. הן מעמידות משוואה של 'הוא לא החמיא לי / לא אמר כמה הוא מרוצה = אי שביעות רצון ממני'. אבל מניסיוני, רוב הבעלים מרוצים מאוד, והם חושבים דברים טובים מאוד על רעיותיהם. דברים שהם לא אומרים. אני מסכים שהם צריכים לומר את הדברים הטובים בקול, אבל ברוב המקרים מדובר בטעות שאפשר לתקן, מהשפה לחוץ, כפשוטו… אני שמח להזים את הקלישאה הזו לטובת שני צדדים".
בתוך המשפחה
ולשאלה הכי חשובה: האם אתם מציצים לעיתון שלנו לפעמים? מה דעתכם עליו?
דהן: "מציץ לקומיקס ולמתכונים. ולפעמים קורא כתבה שאשתי מתלהבת ממנה, כופה עלי לקרוא".
שובקס: "לא קורא קבוע, אבל קורא בהחלט. לפעמים כתבות, ולפעמים פרקים מהסיפורים בהמשכים. אין ספק כי 'בתוך המשפחה' הוא עיתון שחולל מהפכה של ממש בציבור שלנו והביא לשינויי חשיבה מדהימים בקרב דור שלם של הורים.
"מעבר למהפכה ש'בתוך המשפחה' חולל, כשהכניס לתודעה את הצורך בראיה מקצועית למגוון סוגיות חיים חיוניות, חייבים לזקוף לזכותו את העלאת המודעות לנושאים רגישים וחיוניים, שהצילה אלפי נפשות במשך השנים. אם זה נושא ההפרעות הנפשיות לסוגיהן, המודעות למצוקות משפחתיות שונות, ועוד.
"אם הכתבות המקצועיות מנסות לעשות את העבודה הזו בגלוי, הרי שהסיפורים בהמשכים עושים זאת בשקט, בחכמה רבה, 'מתחת לרדאר', אך בעוצמה רבה, מה שמעביר את המסרים היישר לתאי המוח…
"אני לא יכול לפרט מדי, אבל אני חייב לספר: אחד ממכריי התמודד במשך תקופה עם סיפור לא קל אצל אחד מבני משפחתו, ואת המודעות העמוקה שלו לבעיה שהובילה לטיפול מוקדם וממוקד, הוא זוקף לחלוטין לזכות 'בתוך המשפחה' שהציפו את הנושא הזה בעבר והביאו אותו לזהות מיד במה מדובר ולטפל בכך מיידית.
"כה לחי!"
ארלנגר: "לא כל כך קורא עיתונים, אבל אם יש לכם בעיתון מדור לשירת גברים, יש על מה לדבר…"
שקולניק: "לא מכיר את העיתון לעומק, אבל נהניתי מאוד מהרמה של השאלות בריאיון. אין ספק שזה מעיד על איכות הכותבים ב'בתוך המשפחה'. ואני מודה על האתגר ועל הזכות לשתף ולהשתתף".
למברסקי: "בחסדי הבורא יתברך, זכיתי לגדול על ברכיו של הגאון הצדיק רבי דב יפה זצ"ל. אחד הדברים הנפלאים שראיתי אצלו, היה האמון הרב שרחש לרעייתו בכל התחומים שבהם הוא עצמו לא הבין מספיק. הייתה לו היכולת לדעת במה הוא מבין ובמה לא, וכשמדובר היה על נושאים רגשיים במצבים שבהם הרגיש שההבנה שלו בלתי מספקת, הוא לא היסס לגשת אל הרבנית, לשאול לדעתה, ולסמוך עליה בעיניים עצומות.
"ובכן, אני מרשה לעצמי לנהוג באותה הדרך. אישית, אני לא מוצא את הזמן לקריאת עיתונים, אבל אני סומך לחלוטין על אשתי, והיא אומרת שבהחלט יש על מה להחמיא…"
כתבת המשך שתעסוק בנושאים נוספים, תתפרסם אי"ה לקראת חנוכה.
