האמת שלו | הלילות עם הרב'ה מאשלג, המתקפה החריפה מימין וההחלטה הנחושה ללכת עד הסוף בתיקי נתניהו: אביחי מנדלבליט כמו שלא הכרתם. מפגש
קשה למצוא במערכת המשפטית דמות מתעתעת כמו זו של אביחי מנדלבליט: שומר מצוות, חבוש כיפה שחורה, שמרגע הגשת כתבי האישום נגד ראש הממשלה – הפך ליקירם של חוגי השמאל ולדמות מושמצת בימין >>> חסיד אשלג נלהב שלא רואה סתירה בין ערכי הדמוקרטיה לצורכי הציבור החרדי >>> האיש שגם עכשיו מחזיק במפתחות לכהונת ראש הממשלה ובניגוד לשמועות מוקדמות לא פוסל אפשרות שיכריז על נבצרותו של נתניהו >>> אחרי שנים של שתיקה רועמת: שעת המפגש בלשכת היועץ שפותרת את החידות, מפזרת רמזים שעשויים לעורר דאגה בבלפור ופותחת צוהר לעולמו האישי והמורכב של החסיד אביחי והיועץ מנדלבליט >>> ראיון מרתק ובלעדי
צילומים: פלאש 90
יש משהו סוריאליסטי במיקומו של משרד המשפטים הישראלי בליבה של שכונה ערבית, מזרח-ירושלמית: שלטים בערבית, אזרחים חבושי כאפיות וריח של פחם חריף נישא באוויר. במרכז, מתנוסס המעוז האליטיסטי של מדינת ישראל, מְקום המשפט, מבוצר מאחורי גדרות תיל ואבטחה כבדה. זו התפאורה שמקבלת את פני הבאים ללשכתו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. צירוף של נסיבות היסטוריות הוביל לכך שמשרד המשפטים – הכולל את פרקליטות המדינה ומשרד היועץ המשפטי על אגפיו – ישוכנו דווקא בתוך מבנה בריטי עתיק, בעיבורו של רחוב מרכזי במזרח ירושלים, צלאח א-דין.
בערבית-כורדית, השם 'צלאח א-דין', פירושו 'צדקת האמונה'. זהו גם שמו של המצביא המוסלמי המפורסם בכל הזמנים, שכבש את עיר הקודש מידי הפולשים הצלבנים. בשנת תשכ"ז, אחרי מלחמת ששת הימים, שוּכּן במבנה העתיק משרד המשפטים הישראלי. מני אז הוא שם.
ממש מעברו השני של הכביש, שוכן בניין נוסף: בית המשפט המחוזי. לפני כמה שבועות עמד כאן ראש הממשלה, כשמאחוריו בכירי השרים בממשלתו, והטיח דברים לא פשוטים במערכת המשפט. מיליוני ישראלים שנחשפו לדברים בשידור חי, חשבו שהוא מדבר אליהם; למעשה, הוא דיבר בעיקר לכאן, אל הפרקליטים שיושבים מעברו השני של הרחוב; אלו שהגישו נגדו את כתבי האישום.
בקומה הראשונה, בחלקו הצפוני של הבניין, יושב איש אחד, כיפה שחורה לראשו, מראהו צנוע וסגפני משהו. דיבורו שקט ומהיר, טיעוניו מנומקים. ברוכים הבאים ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט – האיש שקיבל את ההחלטה המתסיסה, והפך גם לאיש שסופג את האש. באופן אבסורדי, אחד האנשים הכי מותקפים בימין בימים אלו – לרבות בימין הדתי – הוא האיש הספגן הזה, עם הזקן הבולט והכיפה השחורה הגדולה.
בשנה האחרונה הפך, שלא ברצונו, לדמות שנויה במחלוקת הבלתי פתורה שבין המחנות הניצים בסוגיה הכי בוערת במדינת ישראל: כן ביבי-לא ביבי. אבל מפגש עימו פנים אל פנים שואב את בני שיחו למחוזות אחרים; מרתקים לא פחות, מעמיקים יותר. כמו למשל, מסלול חייו המרתק מבית רוויזיוניסטי לשמירת מצוות. אל דאגה: גם על הקונפליקט שלו עם נתניהו והימין – מדבר מנדלבליט בגובה העיניים.
ד"ר אביחי מנדלבליט משלב באישיותו פסיפס נדיר של גם וגם: מצד אחד – יהודי שומר מצוות, מקושר לרבותיו לבית אשלג; בקיא, לפי מכריו, במושגים מתורת הקבלה. מצד שני – משפטן מבריק, מומחה לדיני לחימה, הרואה בתפקידו שליחות חשובה לביעור נגע השחיתות.
והשליחות הזו, בעיניו – הפכה אותו לדמות הכי שנואה כיום בקרב חלקים גדולים בקבוצות שהוא אמור להיות חלק מאנשיהן, בן-דמותם המאמין ושומר המצוות. אם להסיק מההתרשמות הבלתי אמצעית – הדימוי הזה כואב לו. הוא רואה בכך עוול ושיקוף לא נכון של המציאות.
בדיוק לשם כך טיפסנו, ביום קיצי של שלהי אלול, במדרגות המוליכות ללשכת היועמ"ש.
היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט בשיחה עם ישראל יוסקוביץ'
שורשים
אִיךְ בִּין אַ לוּבְּלִינֶער
בשנות העשרים המוקדמות לחייו גילה אביחי מנדלבליט את היהדות, וחזר בתשובה. אחד מגדולי האדמו"רים בדור הקודם הִפנה את הצעיר המחפש אל מי שיהפוך עד מהרה לרבו המובהק – כ"ק האדמו"ר רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל. מנדלבליט הציץ – ונסחף. מבחינתו, בעולם הערכים הפנימי שלו – הרבי עומד לפני כל דבר אחר.
מנדלבליט לא מרבה לדבר על אמונתו. ניכר שהעיסוק הזה, האישי מדי לטעמו, מביך אותו. לכן, כשניתנת הזדמנות נדירה לשוחח איתו – תהיה זו החמצה לעסוק רק בעניינים שעל סדר היום. לא פחות מרתקת היא הדרך שעשה אל חסידות אשלג המעמיקה בכתבי הסוד: מבית רוויזיוניסטי, חילוני, עם נגיעות קלות בלבד של מסורת – עד ללימודי קבלה בספר הזוהר על פי פירושו של הרבי, רבי יהודה לייב הלוי אשלג זי"ע, בעל 'הסולם'.
כאן המקום להודות לידידי ועמיתי, ישראל א' גרובייס – המתמחה ובקי בתורת החסידות לזרמיה – שצייד אותי במשפט הפתיחה לשיחתנו: כשאנחנו מזכירים ליועמ"ש שבסמוך לפגישתנו, ביום הכיפורים, חל יום היארצייט של האדמו"ר בעל 'הסולם' זי"ע – חיוך רחב התפשט על פניו: "אמנם אותו לא זכיתי להכיר", הוא אומר, "אבל עד היום אני רואה את עצמי כתלמידו המובהק של בנו וממשיכו, האדמו"ר רבי ברוך שלום זצ"ל, שאגב, גם היארצייט שלו חל ממש בסמוך, בה' בתשרי".
כשמנדלבליט מדבר על אדמו"רי אשלג ותורתם, הוא משתמש ב'שְׁפְּרַאךְ' – לשון קודש בהברה חסידית מוכרת. "אין לך מושג איזה יהודי הוא היה", הוא אומר בגעגוע.
כשמתעניינים אצלו איך בחור ישראלי צעיר, שגדל בבית חילוני למהדרין, מחליט ביום אחד לחזור בתשובה ולהחליף את כתבי ז'בוטינסקי בכתביו של בעל 'הסולם' (להבדיל אלף אלפי הבדלות) – הוא מספר שכבר מגיל צעיר עסק בחיפוש אחר משמעות. "וכשמחפשים – מגיעים".
הוא נולד בבית בית"רי נלהב. אביו, ברוך מנדלבליט, היה מפקד באצ"ל, ממשחררי העיר יפו במלחמת העצמאות. משפחתו הקרובה עברה את השואה האיומה, אבל בבית כמעט שלא דיברו על המלחמה ההיא. "אבא", מספר מנדלבליט, "היה מאלו שמיעטו לספר על זוועות הנאצים".
לקראת סוף השירות הצבאי, זמן קצר אחרי שאביו נפטר – הוצע לו להצטרף למסע שורשים בפולין ולעמוד, כאלוף בצה"ל, בראש המשלחת. "הדבר הכי חשוב בנסיעה הזאת הוא ההכנה אליה", משחזר היועץ המשפטי. "זהו השלב שבו כל אחד מנסה ללמוד את הדברים. זה פשוט מדהים. במפגש הראשון נוכחים הרבה קצינים ונגדים. המנחה שואל: 'למי מכם יש בני משפחה שנרצחו בשואה?' בדרך כלל, כמה בודדים מרימים ידיים. אבל אחרי שלושה שבועות של הכנה, שבהם כל אחד לומד על עצמו – האחוזים עולים דרמטית. כך גם היה אצלי, מכיוון שבבית לא דיברו על השואה".
ואז הוא הגיע לשערי אושוויץ. "יש שם ספר עם רשימה שמית ארוכה של מיליוני הנרצחים. רבים מהם לא יהודים בכלל. אבל יש שם גם ספר ענק – עם ארבעה מיליון שמות יהודיים, לפי סדר אלפביתי. התחלתי לדפדף, מצאתי שם כמה דפים מלאים עם 'מנדלבליטים', כולם מאזור העיר לובלין. כולם נשחטו ונרצחו.
"פתאום נודע לי שלסבא-רבה ולסבתא-רבה שלי, שהדבר היחיד שידעתי לגביהם הוא שהם היו חרדים וחסידים – היו שבעה ילדים. הסתבר שאחד הבנים, יעקב, מרד והתרחק מהדת. הוא נשאר מסורתי, אבל נהיה בית"רי, ז'בוטינסקאי. החליט שהוא עולה ארצה. בשעתו המשפחה כעסה עליו. אבל הוא היחיד ששרד. כולם נמחקו".
בטקס באושוויץ, החליטו אנשי הצבא הפולני לעשות מחוות כבוד לאלוף הישראלי. "לקחו אותי לביקור בעיר לובלין. היום אין שם כמעט כלום. יש את הבניין ששימש את ישיבת 'חכמי לובלין' – שנמצא באזור החדש יותר – ויש את בית העלמין הישן, שבו טמונים המהרש"ל והחוזה מלובלין. אותי הוליכו – לבד, ללא כל המשלחת – לאזור שכולו נמחק. שם הראו לי את האזור שבו התגוררה המשפחה שלנו".
התקרבות
מפגש עם הרב'ה
כשהוא נדרש להגדיר את יהדותו של אביו, מנדלבליט מתחבט. "לא נראה לי שהוא היה אתאיסט. זה היה משהו אחר. אלה היו בתים שהיהדות תפסה בהם מקום לאומי, יותר מאשר דתי. הכיפה תמיד בכיס. ואנחנו מרגישים חלק מהעם היהודי. משהו אחר".
בכל מה שנוגע לו עצמו – הרציונל היה זה שהוליך אותו. "דבר אחד אני יכול לומר בבירור: תמיד הייתה לי אמונה בבורא עולם. תמיד! גם כשלמדתי בבית ספר חילוני לגמרי – תמיד האמנתי שיש כוח עליון שמעל כולם. אני זוכר שכאשר חלפה שנה מבר המצווה שלי – התחלתי להניח תפילין. זה לא היה ממקום דתי, אלא כחלק מהחיבור לעם.
"כך זה התקדם. תמיד הציקו לי שאלות קיומיות. של מה, למה ולשם מה? התחלתי לחפש. קראתי חומרים של כל מיני דתות ואמונות. ניסיתי כל מיני כיוונים, ואז, באיזשהו שלב, הגעתי ללימוד ספר הזוהר. הכל הלך בצעדים. לא היה רגע של 'התגלות'.
"ואז, באזור הצבא, אחרי קורס קצינים, כשאני בגיל 22 וחצי, התחלתי להיכנס ללימוד בצורה רצינית. בפועל עוד הייתי חילוני, אבל כל יום הייתי נוסע לבני ברק, ללמוד ב'נתיבות עולם'. בהמשך הכרתי כמה תלמידים של הרב'ה, וכשאני אומר רב'ה – מבחינתי זה תמיד רבי ברוך שלום אשלג זצ"ל. אצלו קרה המהפך.
"אחרי כל כך הרבה חיפושים ובירורים, הגעתי אליו. וכששמעתי את השיעור הראשון ממנו – הכל נגמר. ברגע אחד הבנתי שזאת האמת, ובזה נגמר העניין מבחינתי. זה היה שונה לגמרי מכל לימוד אחר שלמדתי בעולם".
בזמן הזה כבר שמרת מצוות?
"כשהגעתי לרב'ה הייתי בערך בן 23 וחצי. באמצע התהליך. אני זוכר שהפעלתי את כל מנגנוני הביקורת השכלתניים. ממש ניסיתי להילחם בצורך שלי לקיים מצוות, אבל לא הצלחתי. האמת הייתה חזקה ממני. בתוך תקופה קצרה התחלתי לקיים הכל. אחרי שנתיים בערך התחתנתי. רעייתי דתייה מהבית, ומכאן הכל היסטוריה".
מי שמכיר את תורתו של הרבי מאשלג זצ"ל, יודע שיש בה עניינים של סוציאליזם וחלוקה שוויונית. זה בדיוק האנטי-תזה לבית שבו גדל מנדלבליט. "נכון", הוא מאשר, "אני מכיר היטב את תפיסת העולם של בעל 'הסולם'. אבל זה סוציאליזם דתי. זאת אומרת, זה לא סוציאליזם רגיל שבא לשרת את האדם – זה בא בעצם לשרת את הבורא. המטרה היא דבקות בבורא. הדבקות בבורא באה דרך זה, שכל אחד ייתן לעצמו את המינימום ויתרום לחברה את המקסימום. אבל מאידך גיסא, הרבי כותב בחיבוריו, שברית המועצות והתנועה הקיבוצית – יקרסו. זה שונה לגמרי.
"לענייננו, יש כמה דרכים בתורת אשלג. יש את אלו שהקימו את מושב 'אור הגנוז'. ויש את הדרך של הרב'ה שלנו. הוא הורה לנו להישאר בתוך החברה העירונית ולעבוד את השם. ויש לו דרישות ברורות ומעניינות מאוד. אחת מהן, היא לעבוד. רק בודדים קיבלו ממנו היתר להיות בכולל, אבל בעיקרון, כל מי שלמד אצלו שמע דרישות למעורבות בעולם המעשה".
חסיד מובהק. רבו של היועמ"ש, כ"ק אדמו"ר רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל
התנגשות
בין הדתי לדמוקרט
הדיון על תורת אשלג יכול עוד להתארך, אבל אי אפשר שלא להעז ולגעת בניגודיות העזה שמלווה את סיפור חייו – שבשנים האחרונות הפך ליותר ויותר מתוקשר: אמונה יוקדת, דומיננטית מאוד גם בסממנים החיצוניים ובוודאי בהתנהלות האישית והפנימית – מול הקפדה אדוקה על העקרונות ה'דמוקרטיים', שלא אחת מתנגשת עם עולמם של שומרי המצוות. נדמה, שההתנגשות בין המינוחים 'מדינה יהודית' ו'מדינה דמוקרטית' מעולם לא התרחשה בדמותו של אותו אדם, כפי שזה קורה אצל מנדלבליט – היהודי הדתי שמתוקף תפקידו נלחם על מה שהוא רואה כדמוקרטיה מקודשת.
כשמציגים בפניו, כדוגמה מובהקת לסתירה הזאת – את ביטול אירוע השירה של האמן מוטי שטיינמץ לפני יותר משנה (קיץ תשע"ט) בעפולה, בשל תכנונו תוך הפרדה מגדרית לפי דרישות ההלכה – הוא מפתיע: "מי שאומר את זה, יוצא מתוך נקודת הנחה שביטלתי את האירוע בהפרדה. אבל זאת טעות. לא אני ביטלתי את זה. מי שביטל את זה, הוא מי שלא הלך במתווה שעשינו כדי שהאירוע הזה כן יתקיים. עשינו מתווה, שדרכו כן היה ניתן לקיים את האירוע. יש מתווה שלם, ודרכו קוימו הרבה מאוד אירועים בזמן הזה".
לאחר מעשה, מנדלבליט גם דואג לשלוח מסמך רשמי שמאשש את דבריו. אחת המצוקות המלוות את תפקידו, מסתבר, אלו האותיות הקטנות. לציבור הרחב קשה עד בלתי אפשרי להיכנס לפרטים קטנים ודקדקניים. המאקרו הוא שמדבר. דעת הקהל קובעת עמדות לפי הכותרות, והכותרות, עפעס, לא ממש מיטיבות איתו בשנים האחרונות.
ובכל זאת, הוא לא מתחמק מעצם השאלה. כן, יש הרבה מקומות שבהם היועץ המשפטי בתפקידו הממלכתי נאלץ לקבל החלטות שהאזרח אביחי מנדלבליט מחסידות אשלג – היה מעדיף שלא יתקבלו.
"זה עניין של מקצועיות, ואת זה חייבים להבין", הוא אומר בתוקף. "אני לא יושב בתפקידי כנציג החברה החרדית. תפקידי כיועץ משפטי לממשלה מחייב אותי לעשות את ההפרדה הברורה. קח למשל את מתווה הכותל. זו הדוגמה אולי הכי קשה. ברגע שאני פועל מתוקף התפקיד שלי – באותם ימים זה היה כמזכיר ממשלת ישראל – אני פועל בשם ממשלת ישראל, לפי חוקים של מדינת ישראל. זה התפקיד.
"נכון שיש מרחב של שיקול דעת, וכל עוד שזה בתוך המדיניות של ממשלת ישראל – אנסה להביא גם את שיקול דעתי לטובת כלל האזרחים. כן, אני יועץ משפטי של כל האזרחים, וזה לא מעניין אם זה מוסלמי, דרוזי, צ'רקסי, יהודי חילוני או יהודי חרדי. אני צריך לתת ביטוי לכולם, ולכן צריך לחפש איזונים – כדי להביא למצב שבו כולם יוכלו לקבל את המשאבים הציבוריים.
"בלי קשר לזהותי הדתית, אני תמיד מנסה למצוא פתרונות שיאפשרו לתפיסה של כלל הזרמים בחברה הישראלית לבוא לידי ביטוי. כך פעלתי גם במתווה שהצעתי לאירועים בהפרדה. עשינו את הדברים מתוך הבנה שצריכים לתת מענה לציבור החרדי, כי יש לי חובה כלפיהם. לא בגלל שאני חובש כיפה, אלא כי חייבים לתת שירות גם לאזרחים החרדים.
"דרך אגב, אני רואה גם אתגרים דומים מצד קצינים בכירים מאוד בציונות הדתית. אנשים מצפים מהם – בעיקר מאלו שגדלו ב'ישיבות הקו', ה'חרדיות' יותר – שיתנהגו בתפקידם כמו בתפיסת עולמם. אבל אלה ציפיות לא נכונות. ברגע שהוא בצבא – הוא חייב לקיים את הפקודות. בסוף מדובר במשרות שהן עבור כל חלקי העם. כאדם אישי אני נאמן לחוקי התורה וההלכה; אבל כיועץ משפטי – אני עושה את ההפרדה באופן חד וברור".
והנה המשפט שמבטא את תפיסתו אולי יותר מכל: "כשאני בא לפה – אני היועץ המשפטי של המדינה, והחובה שלי היא לחוקיה של מדינת ישראל. אבל אני כן חושב שצריך להבין שהציבור החרדי הוא גם חלק מהמדינה הזאת. חייבים לתת לו מענה בהרבה נושאים – ופה אני נכנס. אני לוקח החלטות לא פשוטות, בנושא לימודים בהפרדה במוסדות להשכלה גבוהה – ויש לנו דיון מאוד קשה עם בג"ץ על זה. אבל אני הולך עם האמת שלי.
"אגב, הנה עוד דבר חשוב שחייבים להבין: זה לא אני לבד. יש פה מערכת שלמה, דעות שונות. לפעמים יש ויכוחים עד לב השמים. אני שומע את כל הדעות, ולבסוף מחליט. וככל שקשה להאמין, אני לא מחליט לפי השקפת העולם הפרטית שלי, אלא בגלל שאני באמת מאמין בזה, בדיוק כמו שאני אעשה הכל כדי שאזרח מדינת ישראל שהוא מוסלמי או צ'רקסי או דרוזי – יקבל את המקסימום שאני יכול לדאוג לו שהוא יקבל. זו החובה שלי כלפי כל אזרחי המדינה הזאת".
סנגור שנעשה קטגור. מנדלבליט ונתניהו כמזכיר הממשלה
מתקפות
'יש המון פייק ניוז'
אבל עם כל הכבוד לאבחנות הדקות – הציבור הרחב מתקשה עם הניסוחים הדקים ופיתולי הפילוסופיה. כשזה מגיע לחיי המעשה במדינה כה שסועה ומרובת דעות – לפעמים העולם הוא כן שחור ולבן. וכאן מגיעה המגה-התנגשות של מנדלבליט עם חלקים גדולים מהציבור שהוא עצמו נמנה עליו (לכאורה).
זמן קצר לאחר שמשטרת ישראל סיימה את עבודתה על שלושת תיקי נתניהו והעבירה את המלצותיה להגשת כתבי האישום, החלו גורמים בשמאל להפעיל מכבש לחצים, חסר תקדים בהיקפו, כדי להביא את מנדלבליט לקבל את "ההחלטה הנכונה". בעיניהם, השהיית ההחלטה נבעה מהססנות; מחשש לנקוט את "הצעד הנכון" מבחינתם – להגיש כתבי אישום נגד ראש ממשלת ישראל, רצוי כמה שיותר מהר.
בדיוק כפי שכיום הוא מבוקר בחריפות רבה מימין – כך הותקף בשעתו על ידי מבקריו משמאל: מבלי שחומרי החקירה מונחים לפניהם, וללא היחשפות אובייקטיבית לראיות. לאיפה לא הגיעו אותם מפגיני שמאל: לביתו, לבית הכנסת שבו הוא מתפלל, למקום עבודתו. לכל מקום שהלך, התלוו אליו מתנגדי נתניהו כצל. אפילו בקידוש לבנה במוצאי שבת, כשאמר 'שלום עליכם' – הוא נענה ב"פחדן, תגיש כבר כתב אישום נגד ביבי!"
ואז הגיע רגע ההחלטה. הערב הזה צרוב בזיכרון הלאומי. לאחר חודשי דיונים ממושכים, התייצב מנדלבליט מול המצלמות והכריז על הגשת כתבי האישום נגד ראש הממשלה: שניים מהם, תיקי 1000 ו-2000 ללא האשמה המחמירה בשוחד; בתיק הנוסף, תיק 4000, כלול גם סעיף השוחד.
זה היה קו פרשת המים. בבת אחת חדלו ההפגנות משמאל, והחלו אלו שמימין. ד"ר אביחי מנדלבליט, איש ארץ ישראל השלמה, תלמידו המובהק של השופט הרוויזיוניסט מאיר שמגר, הפך בלילה אחד ליקיר השמאל והאיש שסיפק את הסחורה המבוקשת, כאשר מנגד – בימין – הוא הפך לאיש השמאל הקיצוני, המבקש לבצע הפיכה שלטונית שתכליתה להחזיר את שלטון השמאל להנהגה נגד בחירת העם.
כששואלים את מנדלבליט האם החלטתו על הגשת כתבי אישום הביאה לכך שבקהילתו ישנם כאלה שכועסים עליו – הוא משיב בלאו רבתי. "קודם כל, באופן בסיסי, התשובה היא חד משמעית לא. להפך. רוב מי שניגש – ואנשים ניגשים לפעמים – ניגשים בטוב. אולי יש מקרים חריגים".
כשמתעניינים עד כמה המתקפות עליו מעיבות על מצב רוחו, הוא משיב: "בהתחלה תקפו אותי מהצד השמאלי יותר של המפה, ועכשיו מהצד הימני. זה לא יכול להשפיע, וזה לא רלוונטי. מה רוצים שאעשה? שאשנה את הדין? שאטשטש את הראיות? אני לא יכול לשנות. זה המצב. חוקרים וחוקרים ומנסים להגיע לאמת. לא יעזור כלום".
"זה קצף על פני המים", אומרים אנשיו ביחס למתקפות העזות.
ומה באשר לאיומים? אנחנו מתעניינים אצל היועץ. "היו, אבל לא הרבה. יש שיח נוראי במדיות החברתיות – ואת זה, לשמחתי, אני כמעט לא רואה, אלא אם כן זה משהו מאוד קיצוני, ואז העוזרים שלי מפנים את תשומת ליבי.
"צריך בסוף לנקות את הרעשים. יש המון פייק-ניוז. הופכים זבוב לפיל – כאשר אין אפילו זבוב. מול זה קשה להתמודד. אבל יש את המהות של הדברים, שאותה חייבים לבדוק ולנקות".
האשמות
'לא חושש מקלטות'
לפני כחודשיים, פרסמה העיתונאית איילה חסון תמלול של הקלטה בה נשמע אביחי מנדלבליט, בעת היותו הפצ"ר (פרקליט צבאי ראשי), מדבר עם הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי. שיחת הטלפון בין השניים, שהוקלטה אוטומטית כנהוג במטכ"ל – עסקה ב'מסמך הרפז' – אותו מסמך פלילי שחובר בשנת תש"ע על ידי בועז הרפז כחלק מהסכסוך העז ששרר בין הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי לשר הביטחון באותה תקופה, אהוד ברק.
בשיחה האמורה מתייעץ אשכנזי עם הפצ"ר בעניין המסמך, ותמלול השיחה ביניהם מעלה, לכאורה, תהיות בנושא טוהר המידות. לא חלף זמן רב מאז פרסום התמליל – עד שתוכנו הפך לחומר תעמולה בקמפיין שמתנהל נגדו, תוך שמוטחים בו דברים קשים.
ביקשנו לשמוע את התייחסותו של היועץ המשפטי – נשוא המתקפות הללו – לנושא הרגיש; במיוחד התעניינו, מדוע בית המשפט העליון מסרב להתיר את פרסומן של אותן 'הקלטות אשכנזי' שבהן נשמע גם מנדלבליט.
"אמרתי מהרגע הראשון שלאור התפקיד שאני מכהן בו כעת, לא נכון שאביע עמדה אישית לגוף הדברים. בחרתי לסמוך ידַי על כל עמדה שתגבש פרקליטות המדינה בנושא, ללא מעורבות מצידי", מבהיר מנדלבליט.
באשר להקלטות עצמן, להלן גרסתו: "פרשת הרפז בכללותה הייתה מונחת לפני בית המשפט כבר בהליך המינוי שלי לתפקיד היועמ"ש, כשעוד הייתי מזכיר הממשלה. הוגשה עתירה נגד החלטת הממשלה למנות אותי לכהן כיועץ המשפטי לממשלה, ובה התבקש, בין היתר לאור מעורבותי הנטענת בפרשת הרפז, לקבוע כי אין מקום למנות אותי. לאחר בחינת הדברים קבע בית המשפט העליון בהרכב רחב של חמישה שופטים כי יש לדחות את העתירה, משום שאין בדברים שעלו בפרשת הרפז ביחס אלי כדי ללמד שאיני כשיר לכהן כיועץ המשפטי לממשלה. בפסק הדין נאמר כי אני כשיר מתאים וראוי לכהונה.
"חמישה שופטי עליון ראו את הדברים ופסקו חד משמעית שלא נפל רבב בהתנהלותי. צריך להבין שיש 'כלל הכרעה' – שזה בית המשפט. המשמעות של הכלל היא שלבית המשפט הסמכות להכריע בשאלות עובדתיות ומשפטיות, ולאחריו אין עוד כלום.
"אפשר לאהוב את זה ואפשר לא לאהוב את זה, בסוף רק בית המשפט מכריע. אין משהו אחר".
מקורבי מנדלבליט טוענים שכאשר בוחנים כרונולוגית את סדר הדברים, אי אפשר שלא להיזכר בעובדה הפשוטה שאותו הקלטות – שהוצגו כדרמטיות – שזפו את עיניהם של ממניו עוד בטרם מינויו. "איך אז, כשהוא מונה לתפקיד, לא פקד אותם הזעזוע כפי שהוא מובע כיום, כשעננת חשדות מרחפת מעליהם?" אין זאת, הם מסיקים, ש"תקווה כמוסה לעיכוב פתיחת המשפט מביאה אותם למחזר את העיסוק בהן".
עובדתית, אומרים אנשי היועמ"ש, מנדלבליט נבדק ונסרק, ו"נמצא ללא רבב", כהגדרת השופט נועם סולברג. או כמו שקבע עמיתו, השופט סלים ג'ובראן, שהוא "פעל בצורה מצוינת" כפרקליט הצבאי הראשי. "השופט עמית", הם אומרים, "טען שספק גדול בעיניו אם כלל היה מקום לחקור את מנדלבליט כחשוד בפרשת הרפז".
כשמתעניינים אצלו על אודות הפרשה – מנדלבליט מגיב שמבחינתו אפשר לפתוח הכל, כולל הכל. "אם בית המשפט יגיד לפרסם – אין בעיה, אני לא חושש. אני אהיה הראשון לכבד זאת".
לא נפל רבב. מנדלבליט בתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי
צוללות
'לא מצאתי ראיות'
אבל גם בשמאל זוכה מנדלבליט לביקורת פה ושם – בשל העובדה שבתיק הצוללות, המכונה 'תיק 3000', שעניינו הצטיידות מערכת הביטחון בצוללות מתקדמות תוצרת גרמניה – הוא החליט שלא להגיש כתב אישום נגד נתניהו. מתנגדי ראש הממשלה רואים בתיק הזה תיק דרמטי ומהדהד, יותר מאשר התיקים שבהם נתניהו מואשם.
באשר לטענות על כך שהוא מקל עם נתניהו בתיק 3000, טוען היועץ המשפטי כי הראיות הן הפקטור היחידי שמנחה את קבלת ההחלטות. "באים כל הזמן גורמים כאלה ואחרים וטוענים שעלי לחקור את ראש הממשלה בתיק 3000, ואני אומר שנכון לעכשיו, לא מצאתי ראיות שמצדיקות את זה. אני לא מוצא ראיות. גם במקרה הזה, בסוף יש כללי הכרעה.
"תיק הצוללות הגיע לבג"ץ, בטענה כי יש לבטל את ההחלטה שלנו, שאין הצדקה ראייתית לחקור את ראש הממשלה כחשוד בתיק זה, והשופטים דחו את העתירה. עכשיו יש טענות חדשות, הוגשה עתירה חדשה וצירפו לה גם ראיות נוספות. נידרש אליהן, אין בעיה. זה שהעתירה נדחתה פעם אחת לא אומר שהכל נפלא".
לפני כמה שבועות פרסם העיתונאי החוקר ד"ר רונן ברגמן כתבת תחקיר נרחבת על פרשת הצוללות, מהן עולה תמונה על מעורבות, לכאורה, של סביבת נתניהו הקרובה בפרשה. מנדלבליט קרא את הכתבה, אבל מסרב לומר לנו אם מצא בה חומרים חדשים, כלומר: ראיות חדשות שפותחות מחדש את השאלה האם יש מקום לפתוח בבדיקה או חקירה נגד ראש הממשלה בסוגיה.
"זה יותר עמוק", הוא אומר. "אני לא אוכל להימנע מזה – כי צריך להתייחס. יש עתירה מאוד נרחבת שהוגשה לבג"ץ מצד 'התנועה לאיכות השלטון'. הם אספו מאות, אם לא אלפי חומרים. הסיפור הוא כזה: יש שם שני חלקים – חלק פלילי וחלק ציבורי – שזה משום מה, אף אחד לא שם לב לזה. כל הזמן מערבבים בין הדברים.
"יש החלטה – לא שלי, אלא של הפרקליטות – להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד חשודים בפרשה. מכיוון שנכון לעכשיו זה לא בדרג של איש ציבור – שר או ראש ממשלה – ההחלטה היא של פרקליט המדינה. השימועים מתקיימים ממש בימים אלו. בשלב הזה אין ראיות נגד ראש הממשלה. זאת העמדה של כל הגורמים – מהמשטרה דרך הפרקליטות, דרכי. כולנו מכירים את זה, לא מצאנו ראיות שמבססות חשד לביצוע עבירה פלילית על ידו.
"כדי שיהיה סיפור פלילי – וצריך להבדיל בין סיפור פלילי לסיפור ציבורי – צריך ראיה פלילית לכאורה. עכשיו, כבר בשלב הראשון, בשלב מאוד מוקדם – אמרנו שראש הממשלה לא נחשד בפרשה. הדגשנו אז שיכול להיות שזה ישתנה; שפתאום תצוץ איזו ראיית זהב. אם יהיה דבר כזה, אנחנו כמובן נשנה את ההחלטה.
"אנחנו מבינים שהיו עסקאות כאלה ואחרות, ושבנימין נתניהו כראש ממשלה קיבל בהן החלטות. אבל זכותו לקבל החלטות, כי הוא ראש הממשלה שלנו. כמובן שציבורית טוענים שיש בעיה במידור של כל מערכת הביטחון מהעסקאות הללו, כולל של שר הביטחון והרמטכ"ל – אבל זה לא עומד ברף הפלילי.
"אני בודק האם התנהגות ראש הממשלה מגבשת חשד לעבירה פלילית, אם לאו. השאלה שניצבת לפתחי כתובע כללי אינה האם ההתנהלות היא אסתטית או אתית. השאלה היא האם ההתנהגות מגבשת עבירה פלילית. מה שהיה עד עכשיו הוא שפלילי זה לא. זה אולי לא יפה, יכול להיות שזה לא תקין, פלילי זה לא. זה ברמה הציבורית".
נבצרות
'ייתכן שנתגלגל לזה'
שאלה אחת עדיין תלויה ועומדת לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה – נבצרותו של ראש ממשלה הנתון בעיצומו של הליך משפטי. לפני מספר שבועות הודיע מנדלבליט כי עמדתו בשאלה לא השתנתה. כלומר: הוא עדיין סבור שאין מקום להכריז על נבצרותו של ראש הממשלה, וכי נתניהו יכול להמשיך בתפקידו.
האמת, שזה לא בדיוק כך. היועמ"ש מבהיר, כי את דבריו אמר רק באשר לטענה ולפיה יש להכריז על נבצרות טכנית של נתניהו, בשל הצורך שלו להתייצב שלוש פעמים בשבוע בבית המשפט, דבר שלוקח זמן נכבד מסדר יומו של ראש ממשלה ואשר על כן – טענו הטוענים – יש להוציאו לנבצרות. "בהקשר הזה", אומר מנדלבליט, "אני עדיין סבור שאין מקום להכריז על נבצרות".
וכל זאת מדוע, שאלתי. " מכיוון שאני זה שביקשתי דיון ארבע פעמים בשבוע, לא שלוש, ובית המשפט קיבל חלקית את בקשתי, וקבע שלוש פעמים בשבוע. עכשיו, זה לא יהיה הגון לבוא ולטעון שבגלל זה נבצר ממנו להיות ראש ממשלה. זה גם לא נכון משפטית".
בנקודה הזאת, ראוי שנפתח סוגריים ונסביר: נגד כהונתו של נאשם בפלילים כראש ממשלה הוגשו מספר עתירות לבית המשפט העליון. כולן נדחו בזה אחר זה. גם בעת מערכת הבחירות וגם לאחריהן כשנתניהו השיג רוב להקמת ממשלה. עכשיו, כדי לזרז את ההליך המשפטי ולקצרו ככל שניתן ביקש היועמ"ש לקיים את המשפט 4 פעמים בשבוע. בקשתו התקבלה בחלקה: מינואר הקרוב, יופיע נתניהו 3 פעמים בשבוע בפני הרכב השופטים. ואם כך, סבור מנדלבליט, אין הגיון שבשל תכיפות הדיונים ייבצר מנתניהו לכהן בתפקידו, שהרי אני הוא זה שביקשתי זאת למרות שכהונתו "הוכשרה" בידי הרכב שופטים מורחב.
מאוחר יותר – והדבר אירע במקביל להיחשפותם של פרטים מביכים על התנהלות בתוך המשטרה והפרקליטות תוך כדי ניהולם של תיקי נתניהו – פורסמה בידי העיתונאי חיים לוינסון כותרת, לפיה כאשר היועץ המשפטי הודיע כי נגד נתניהו לא יוּצָא צו ליציאה לנבצרות – הכוונה הייתה ל'נבצרות טכנית', בעוד ש'נבצרות מהותית' בהחלט עשויה להישקל.
עוד קודם לפרסומו של לוינסון, בשיחה שקיים איתנו מבהיר היועמ"ש ששוט הנבצרות עדיין מונח כאופציה על שולחנו. השימוש בו ייעשה אם וכאשר ישתכנע שראש הממשלה משתמש בתפקידו בניגוד עניינים חמור. רוצים דוגמה? בבקשה: שעה קלה לפני פתיחת הדיון המקדמי של משפטו התייצב ראש הממשלה על מדרגות בית המשפט, מטרים ספורים מלשכת היועץ המשפטי – כשמאחוריו ניצבים שרי הליכוד – ונשא למצלמות נאום תקיף נגד מערכת המשפט. מנדלבליט, כך אומרים אנשיו, ראה זאת בחומרה רבה.
"יש נאשם שהוא האזרח מר בנימין נתניהו, ויש ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו", עושים אנשיו את האבחנה. "זה לא אותו דבר. אז אם אתה מערבב את הדברים ומשתמש בכוח השלטוני שלך כראש ממשלה כדי להשפיע על ההליך הפלילי – פה מתחילה להיות בעיה קשה. איך מתמודדים עם הבעיה הזאת? אם באמת אי אפשר להתמודד איתה – יכול להיות שכן נתגלגל לנבצרות".
ויש גם את הלכת דרעי-פנחסי. זאת שקבעה (בשנת 93) ששר שנגדו הוגש כתב אישום לא יוכל להמשיך לכהן בתפקידו: אנחנו מבקשים לברר מול היועמ"ש האם כשמדובר בראש ממשלה אין לכאורה דין קל וחומר: שהרי שאם חברי ממשלה נפסלו, אין הדין שהעומד בראשה ייפסל? "צריך לעשות הבדל בין שר לראש ממשלה", אמר "כששר מתפטר – הממשלה ממשיכה לתפקד; ואילו כשראש ממשלה מתפטר – נופלת יחד איתו הממשלה כולה".
אנחנו מנסים להבין: מילא ראש ממשלה מכהן, אבל מה דינו של חבר כנסת שנבחר מכוח הרוב הפרלמנטרי להרכיב את הממשלה ועדיין לא עשה זאת – האם אז, כשפסילתו אינה מביאה לנפילת הממשלה – כיוון שהממשלה עדיין לא הוקמה – ניתן למנוע ממנו להיבחר לתפקיד?
"זו סוגיה מורכבת", אומר היועמ"ש. "שהרי על פתק ההצבעה כתוב מפורשות: 'הליכוד בראשות בנימין נתניהו'". רוצה לומר: מי שהצביע ליכוד – ידע טוב מאוד מי המועמד מטעם המפלגה לראשות הממשלה. ובמילים אחרות: הבוחר ששם אותיות 'מחל' בקלפי, בעצם הצביע בבחירה ישירה לראש הממשלה נתניהו.
"כשהגשתי כתב אישום", הוא אומר, "לא הגשתי אותו חלילה נגד מפלגה פוליטית כלשהי, או נגד הימין כולו. חלילה. הגשתי כתב אישום על מעשים אישיים, פליליים לכאורה, של בנימין נתניהו. מיוחסות לו אישית עבירות פליליות, למרבה הצער. כואב לי הלב על כך שהגעתי למקום הזה. מצד שני, זו החובה שלי לעם ישראל. אני לא אוותר על שחיתות. בעיניי זו שחיתות אישית לכאורה. אמנם יש לו חזקת החפות, יכול להיות שהוא יילחם על חפותו ויהיה לו זיכוי בבית המשפט. כרגע, הראיות שלפניי מלמדות שיש סיכוי סביר להרשעה. אני לא נבהל משתיים וחצי כתבות ב'וואלה' ולא נבהל מכמה סיגרים. זה לא הסיפור. זה לא התיק. על זה לא הייתי מגיש כתב אישום.
"ואחרי שאמרתי את זה, צריך לשוב ולעשות את ההבדל באופן ברור בין בנימין נתניהו האזרח, לבין ראש ממשלת ישראל הנבחר, בנימין נתניהו. העם בחר בו להיות ראש ממשלה בהליך פוליטי. דמוקרטי. החוק אומר שאך ורק כשיש פסק דין חלוט, אחרי כל ההליכים – רק אז הוא לא יכול להמשיך ולכהן. זו המציאות; זה החוק".
הוא לא יאמר זאת מפורשות אבל הרושם שלנו הוא, שגם אם יבקש בנימין נתניהו הסדר טיעון, מנדלבליט יסרב. ייתכן – וזאת לחלוטין התרשמות שלנו – שדווקא הטענות נגדו מצד נתניהו על תפירת תיקים "במטרה להביא להפיכה שלטונית", כשאליהן מוצמדות פרשיות מהעבר, הן בעצם הזרז שדוחק בו ללכת עד הסוף; כל הדרך לבית המשפט. "נתניהו טוען שהוא זכאי", אומר היועץ, "אז בבקשה: יש בית משפט, ורק הוא יכריע בסוגיה הזאת".
ראש בראש
'ראיות שמובילות להרשעה'
היועץ מזכיר את הקו האדום, ואנחנו מנסים לנחש מדבריו היכן הוא עובר. כלומר: מתי יהיה הרגע שבו יחשוב מנדלבליט כי יש צורך להכריז על נבצרותו של ראש הממשלה מלכהן במקביל לניהול המשפט.
"זאת לא מתמטיקה", הוא אומר. "אני לא נחפז, ואני מנסה להיות מאוד שקול ומאוד רגוע, אני סופר בכל פעם עד אלף; לא עד עשר. אבל אני כן אומר, שלעניין הזה בדיוק נועד הסדר ניגוד העניינים. כשנתניהו אומר שייקח על עצמו מגבלות – הוא לא עושה לי טובה. אני לא מקבל את התשובה כשהוא אומר 'אני אקח על עצמי בהתנדבות מגבלות'. לא. אתה חייב לקחת על עצמך מגבלות, וזה גם מה שאומר בית המשפט העליון בפסק הדין שלו.
"אני לא תמים ולא נאיבי. ברור לי שזה לא יהיה מאה אחוז, אבל כן צריכים את האמירה שהוא לא עוסק במינויים במערכת אכיפת החוק, והוא לא עוסק בתיקון חקיקה ספציפית לעניין האישי שלו, כשהוא מנצל את הכוח השלטוני שלו. אסור לאפשר את זה. אם אתה שם את הקו הזה ואז נשמר הסדר ניגוד העניינים מהותית כמו שצריך, אפשר לקיים את שני הדברים האלה – שמצד אחד המשפט שלו מתנהל ומצד שני הוא ראש ממשלה, ושני הדברים האלה יתקיימו במקביל. זאת העמדה המשפטית שלי, ולשמחתי – גם בית המשפט קיבל אותה".
הדברים של מנדלבליט נאמרים ימים אחדים לאחר מתקפה חריפה מכיוון השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, נגד היועץ המשפטי. בין היתר טען אוחנה, כי מנדלבליט מושקע כל כולו בהרשעתו של נתניהו, שהרי אם יזוכה – יודבק אות קלון על מצחו של היועמ"ש שהגיש את כתבי האישום וכי הוא לא יוכל להישאר דקה בחיים הציבוריים.
כשאנחנו מבקשים את תגובתו של היועמ"ש לדברים, הוא אומר: "הדברים לא ראויים להתייחסות. עם כל הכבוד, שר בממשלת ישראל לא יכול לדבר ככה. זו לא פעם ראשונה שהוא מדבר בצורה לא ראויה. לצערי, אני לא מופתע.
"ולגופו של עניין", הוא טוען, "את כתב האישום הגשתי רק אחרי ששוכנעתי שהראיות בתיק מובילות לכאורה להרשעה. אחרת לא הייתי מגיש כתב אישום. מה יהיה בבית המשפט? אני לא יודע. בשביל זה יש משפט. אם היה מצב שבו בכל תיק שהתביעה הגישה כתב אישום – אוטומטית יש הרשעה, אז אפשר לוותר על בתי המשפט, או שמראש אני יכול לכתוב מה הכרעת הדין, מה גזר הדין. בשביל מה צריך בית משפט?!
"כשמגישים כתב אישום ומנהלים אותו – אתה לא יודע איזו תוצאה תקבל בסוף. כשיש סיכוי סביר להרשעה שעולה מחומר הראיות, חובתי היא להגיש כתב אישום ולתת לבית המשפט להכריע בדין. זה המבחן המשפטי. נכון שרוב המקרים נגמרים בהרשעה, אני מכיר את הסטטיסטיקות מצוין, אבל יש מקרים שמסתיימים בזיכוי ויש לא מעט מקרים כאלה. טוען ראש הממשלה שזה יסתיים בזיכוי – מצוין.
"מכאן לבוא ולהגיד שאם זה ייגמר בזיכוי, ולא משנה למה, נגיד כי פתאום נגלה שאחד מעדי התביעה או מעדי המדינה שיקר או שכולם שקרנים כמו שהוא טוען, נגיד שזה יהיה, שתהיה איזו הארה מפתיעה, אז עכשיו אתה אומר אוטומטית שבעצם אני נגדו, שזה היה אישי? ברור שזה לא אישי. אני מייצג את התביעה של מדינת ישראל, בנימין נתניהו הוא כרגע נאשם ועד לפסק דין חלוט, עומדת לו חזקת החפות וזו הסיבה שהוא עדיין ראש ממשלה".
כתב אישום
'מתייסר עד היום'
אזרח מהשורה שקורא את החדשות, מתרשם לא פעם שהחלטות שיפוטיות של ערכאה כזאת או אחרת משקללות גם את מצב הרוח הלאומי. כלומר: אינו דומה ראש ממשלה שקיבל בבחירות – או מקבל בסקרים – ארבעים מנדטים, לראש ממשלה שאיבד את הפופולריות בציבור. בתרגום אקטואלי: למערכת היה קל יותר ונוח יותר להתנהל מול ראש הממשלה אהוד אולמרט, שנאשם בפלילים כאשר מדד הפופולריות שלו היה בשפל חסר תקדים – מול ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכוחו האלקטורלי כמעט בשיא, חרף כל התיקים.
כשמציגים את התזה הזאת בפני מנדלבליט, הוא מתקומם בנימוס: "זה מסוג האמירות שלצערי רווחות בציבור שקשה לי להתמודד איתן. אני אומר לך ביושר ובאמת: התשובה היא חד משמעית לא. יש לי פסקי דין שעומדים לי בקצה הלשון, כולל מהשבועות האחרונים ההחלטה לפנות את היישוב 'מצפה כרמים'.
"אני לא מסכים עם פסק הדין", הוא טוען בלהט, "חבל שהגיעו לתוצאה הזאת, אבל אם בית המשפט היה רוצה להיות פופוליסט, איזו בעיה הייתה לו להכשיר את מצפה כרמים? פסלת את חוק ההסדרה, אמרת לא ל'חוק ההסדרה', אז תן למצפה כרמים, תכשיר אותו (כדי להשקיט את דעת הקהל, י"י). הם לא מבינים איזה נזק זה עושה להם בדעת הקהל? הם מבינים את זה. או הריסת הבית של הלוחם בגולני. אבל בסוף הם הולכים עם האמת (המשפטית, י"י) בלי פחד, כי זאת האמת המקצועית שלהם".
אותו דבר, מבקש היועמ"ש להסביר, היא ההחלטה על הגשת כתבי האישום נגד ראש הממשלה: "אני מכיר את זה, אני מכיר את המצב הזה. בסוף אתה מגיע לנקודה הזאת, וזה נורא קשה. זה נורא קשה להגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה, בטח כשמדובר בבנימין נתניהו שאני מעריך אותו ומכבד אותו. עבדתי איתו".
עדיין? נשאל מנדלבליט. "עדיין", הוא משיב בהחלטיות. "אני מעריך ומכבד מאוד את היכולות שלו. יש לו יכולות אדירות, לצד הרבה זכויות. הוא יודע לקבל החלטות והוא איש חכם, אינטליגנטי ומהיר תפיסה בצורה בלתי רגילה. לכן זה מגביר את הכאב. אבל חלילה-חלילה שבגלל ההערכה האישית אתעלם מהראיות. אין לי שום ספק ששופטי בית המשפט העליון – שאת כולם אני מכיר – נמצאים באותו מקום".
*****
מתברר שבניגוד למפכ"ל לשעבר, רוני אלשיך, שסיפר לאחרונה שנתניהו חדל מלפגוש אותו, בין מנדלבליט לנתניהו מתקיימים יחסי עבודה תקינים. "אנחנו נפגשים אחת לכמה ימים", הוא מספר. באשר לביקורת החריפה שהוא סופג מצד גורמים בימין ולמתקפות האישיות מצד ראש הממשלה נתניהו, הוא מגיב בנחרצות: "אם מישהו חושב שזה ישפיע על שיקול דעתי או ירתיע אותי", הוא אומר, "הוא פשוט טועה. כפי שלא השפיעו עלי מתקפות מצד אלו שרצו שאגיש בכל מקרה כתב אישום, כך לא משפיעות עלי המתקפות מצד אלו שמנסים לשבש את ההליך התקין של המשפט. אמרתי בעבר שהחלונות בצלאח א-דין אטומים לרעשים מבחוץ".
בהתייחס לחשיפת העיתונאי עמית סגל, שחשף התכתבות בעייתית בין פרקליט המדינה היוצא, שי ניצן, לראש מח"ש לשעבר אורי כרמל, סבור היועץ המשפטי כי הניסיון לקשור בין חקירת מותו של אבו אלקיעאן לתיקי נתניהו – מופרך. "את השקרים הבוטים האלה צריך לחשוף ולהוקיע".
*****
בכל הזדמנות, כשמבקשים ממנו להצביע על מורה דרכו המשפטי, עולה שמו של נשיא בית המשפט העליון, השופט המנוח מאיר שמגר. שמגר היה רוויזיוניסט; איש ארץ ישראל השלמה. העובדה הזו יכולה אולי להסביר את הלהט שאוחז ביועץ, כשהוא מדבר על התביעות שהוגשו במוסדות הבינלאומיים נגד בכירים בצה"ל ובממשלה, בעוון פשעי מלחמה. עילת התביעות: מבצעי צה"ל בעזה וסיוע להתיישבות ביהודה ושומרון.
"מצבנו בתחום לא חף מסכנות", הוא אומר. "בית הדין הפלילי בהאג הרבה יותר מסוכן מאשר דו"ח גולדסטון (בדק בשעתו את תפקוד צה"ל בעזה בזמן מבצע 'עופרת יצוקה', י"י). הם יכולים לקבל החלטה שהם מאמצים את עמדת התביעה ולפתוח בחקירה. אם זה יקרה, זה לא יהיה פשוט בכלל. זה עלול לכלול פקודות מעצר בחלק גדול ממדינות העולם ויהיו לזה כל מיני השלכות נוספות".
