המוח של נתניהו | רגע לפני שהוא מחזיר את המפתחות: שגריר ישראל בוושינגטון והאיש שאחראי על שרשרת הסכמי השלום שמדהימים את העולם, מדבר על הכל
הוא היה הישראלי הכי קרוב לממשל טראמפ, העלה את חמתם של הדמוקרטים, היה לצנינים בעיני התקשורת, אבל שום דבר לא עצר את רון דרמר, השגריר בוושינגטון ואחד הדיפלומטים הכי אפקטיביים של מדינת ישראל, בדרך לשורת הסכמי השלום עם המדינות הסוניות >>> עכשיו, ערב פרישתו, הוא מסכם כהונה סוערת, מעריך את עתיד היחסים עם ממשל ביידן, מגלה את האמת מאחורי ביטולה של תוכנית הריבונות ומתייחס לאפשרות שיתמודד לראשות הממשלה אחרי עידן נתניהו >>> ראיון פרישה מרתק
את הדיה של ההתנגשות הדיפלומטית העזה הזו – ניתן לשמוע עד היום. ניתן לומר, שוושינגטון לא ראתה עימות חזיתי כה עצום בינה לבין ידידתה מהמזרח התיכון.
קדמו לכך חודשי מתיחות טעונים בין הנשיא דאז, ברק אובמה, לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו. הרקע: קידומו האגרסיבי של הסכם הגרעין עם איראן בידי הבית הלבן. נתניהו החליט להתעמת עם הנשיא האמריקאי במגרש שלו – ולשאת נאום לעומתי בפני שני בתי הקונגרס האמריקאי, בניסיון לשכנע את חברי הקונגרס להתנגד להסכם שהנשיא שלהם מקדם.
התקשורת האמריקאית זעמה. מקורות בבית הלבן דיברו על "התערבות חסרת תקדים בפוליטיקה האמריקאית". עיתונאים דיווחו על מצעד של חברי קונגרס דמוקרטים המתכננים להחרים את המושב המשותף. דיברו על נאום שיינשא בפני מליאה ריקה באופן מביך.
אבל התחזיות התנפצו. הקונגרס היה מלא מפה לפה. וכשנתניהו פצח בנאומו, הקול העמוק החל להפעיל את קסמו. "אנחנו עם קדום", פתח, ופנה להיסטוריה: "מחר בלילה, בחג פורים היהודי, נקרא את מגילת אסתר. נקרא שם על משנה למלך הפרסי, איש רב עוצמה בשם המן, שהתכונן להשמיד את העם היהודי לפני כ-2,500 שנה. אבל אישה יהודייה אמיצה, המלכה אסתר, חשפה את העלילה.
"היום", המשיך, "העם היהודי מתמודד עם ניסיון נוסף של פוטנציאל פרסי אחר להשמיד אותנו".
ואז, אחרי פאוזה דרמטית, באה האמירה הצ'רצ'יליאנית. "גם אם מדינת ישראל תצטרך לעמוד לבדה – מדינת ישראל תעמוד!" הכריז נתניהו, וכל הנוכחים באולם פרצו בקול תרועה רמה.
בקרב המשלחת הישראלית שליוותה את נתניהו באירוע הנועז – יהיו שיאמרו נועז מדי – בלטה אישיות אחת, שידעה את תוכנו של הנאום מראש והייתה שותפה מלאה למהלך. עם אנגלית אמריקאית ומערכת יחסים קרובה עם ראש הממשלה – קרבה שזיכתה אותו בכינוי 'המוח של ביבי' – השגריר בוושינגטון רון דרמר היה בין הוגי הרעיון, עזר לכתוב את הנאום, והיה מי שנטע בנתניהו את האומץ לבצע את המהלך המסוכן.
גם כיום, כעבור חמש שנים, דרמר סבור שהנאום היווה נקודת מפנה בכל ההסתכלות העולמית על המזרח התיכון. על כך יפרט בראיון הפרישה שלפניכם.
****
שבע שנות הכהונה של השגריר רון דרמר בתפקיד השגריר בוושינגטון – לא יכולות היו להסתיים באופן חגיגי יותר. רגע לפני שהוא מזדכה על דרכונו הדיפלומטי – פרויקט חייו מתגשם: השלום האזורי קורם עור וגידים. בזו אחר זו ניצבות מדינות ערב המתונות, ומבקשות נורמליזציה עם מדינת היהודים: אחרי האמירותים, הבחריינים והסודאנים, בסוף השבוע שעבר הגיע תורה של מרוקו. אחריה, ככל הנראה, תהיה זאת ערב הסעודית, ולפי הדיווחים, עוד היד נטויה. המזרח התיכון החדש מעולם לא היה מוחשי יותר.
כשהחל דרמר לגלגל את הרעיון, חשבו שהוא הוזה. הלובי הפלסטיני בליגה הערבית היה כל כך עוצמתי ומטיל אימה – עד שלא ניתן היה לדחוף סיכה בברית הדמים שנוצרה בינו לבין מנהיגי העולם הערבי. אבל דרמר, שועל דיפלומטי ותיק, לא הרפה לרגע.
ההבקעה הראשונה הפציעה בראשית כהונתו של הנשיא היוצא, דונלד טראמפ. דרמר הצליח לסחוף את חתנו היהודי, ג'ארד קושנר – שעם הזמן יהפוך גם לחברו הקרוב – לחזון השלום עם מדינות ערב המתונות. יחדיו תפרו השניים מהלכים שוברי שוויון בזירה המזרח-תיכונית, כשהם מצליחים לשבור את הפרדיגמה המסורתית של העולם הערבי – זו שקושרת בין יחסי מדינת ישראל עם מדינות ערב לבין מצבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. את הקישור האוטומטי הזה – פרי מאמץ ארוך שנים של הלובי הפלסטיני – הוא היה נחוש לשבור. בסוף זה קרה.
בעוד קצת יותר מחודש ייכנס לבית הלבן נשיאה הנבחר של ארצות הברית, ג'ו ביידן. כשזה יקרה, דרמר יעשה את דרכו חזרה ארצה. כאן מדברים בו נכבדות. השמועה אומרת שנתניהו מתעתד להציע לו את ראשות המל"ל. המינוי יתאפשר, לא לפני שמאיר בן שבת ימונה לראש שירות הביטחון הכללי. דרמר עצמו מתעקש שטרם החליט.
"אשתי אומרת שצריך לשלם את המשכנתא", הוא אומר לנו במבט מבודח, כשאנחנו שואלים על האפשרות שימונה לראש המל"ל. "האמת שאני עדיין לא יודע מה התוכניות שלי. נותרו לי עוד כמה שבועות בתפקיד, ולך תדע מה יתרחש בזמן הזה".
לכל הפחות, חלק מההתרחשויות שעליהן רמז השגריר, אנחנו כבר יודעים: ראש הממשלה נתניהו נפגש עם יורש העצר הסעודי בריאד במסגרת המגעים לנורמליזציה; בנוסף, בית המלוכה המרוקאי עומד לחתום בימים הקרובים על הסכם שלום עם מדינת ישראל, בהנחה שלא קרה עוד משהו מאז שהכתבה שוגרה לדפוס ועד שהעיתון הגיע לידיכם. קשה לשלוט בקצב.
נאום ששינה היסטוריה
למעט במקרים חריגים, רון דרמר הוא סרבן ראיונות מתמיד. אף על פי כן, זהו הראיון השני שהוא מעניק ל'משפחה'. הראשון התקיים עם כניסתו לתפקיד, וכעת, הוא מכבד אותנו בראיון פרישה בלעדי – שניתן לשתי מהדורות העיתון, בעברית ובאנגלית.
"הפעם הקודמת שהתראיינתי ל'משפחה'", הוא נזכר, "הייתה אחרי מבצע 'צוק איתן'. אחרי אותו קיץ, מדינת ישראל הותקפה בתקשורת הבינלאומית. התגייסתי למלאכת ההסברה, כחלק מהמאמצים של מדינת ישראל להגן על עצמה מול מתקפות המדיה".
חיוך פושט על פניו. "מכל הראיונות שהענקתי", הוא אומר, "לכתבה אצלכם הייתה ההשפעה העמוקה ביותר על המִילְיֶה החברתי שלנו. רעייתי למדה ב'בית יעקב' בבולטימור, ורוב בוגרות בית הספר הזה קוראות רק 'משפחה'. כך, שאם מישהו יכתוב עלי כתבת פרופיל ב'ניו-יורק טיימס' – זה יהיה כמו עץ שנופל ביער. לחברותיה של אשתי נודע שמוניתי לשגריר – דרך העיתון שלכם. זאת דוגמה נוספת לכך שאתה יכול להוציא את התלמידה מ'בית יעקב', אבל אתה אף פעם לא יכול להוציא את 'בית יעקב' מהתלמידה".
ממצלמת הזום, ניבטת תמונה של גולדה מאיר, ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל, התלויה בלשכתו של דרמר. קשה להחמיץ את המחשבה הפרדוקסלית על כך שדווקא מי שייצגה את מחנה המרכז-שמאל, זכורה בדברי הימים כמנהיגה שהובילה את הממשלה בעיתות מלחמה (ההתשה, יום הכיפורים), ואילו הממשלה שאותה מייצג דרמר, תירשם בהיסטוריה – לצד משבר הקורונה – כמי שחתמה על שורת הסכמי נורמליזציה מדהימים עם מדינות ערב הסוניות.
דרמר נראה מרוצה. כדי להגיע לרגע הזה, היה עליו לצלוח בדרך אין ספור משוכות; כולל התקפות משולחות רסן בעיתונות האמריקאית, שראתה בו חלק אינטגרלי מממשל טראמפ המתועב בעיניה. דווקא הוא, בנו של ג'יי דרמר ואחיו של דייוויד – ראשי העיר הדמוקרטיים של מיאמי ביץ' – הפך לשנוא נפשם של בכירי המפלגה.
השבר הראשון החל עם חתימת הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן. היה זה השגריר הישראלי שתפר את הגעת ראש הממשלה נתניהו לנאום בקונגרס מעל ראשו של הנשיא וחרף התנגדותו. זה קרה באדר תשע"ה, שבועיים לפני הבחירות בארץ. דרמר פעל מאחורי הקלעים, כדי שיו"ר בית הנבחרים הרפובליקני, ג'ון ביינר, יזמין את ראש הממשלה נתניהו לשאת את מה שכונה מאוחר יותר – 'נאום המחלוקת', במהלכו ניסה לשכנע את חברי שני הבתים להתנגד בהצבעתם להסכם. הצעד נחשב להתרסה חזיתית נגד הנשיא המכהן דאז, ברק אובמה, שקידם את ההסכם בכל הכוח.
הנאום הזה, יאשימו מאוחר יותר הדמוקרטים, הביא לקרע בלתי הפיך ביחסי מדינת ישראל ומפלגתם, קרע שהלך והחמיר בהמשך, ככל שיחסי טראמפ ונתניהו התהדקו. השגריר בוושינגטון, למקרה ששאלתם, לא מתחרט על דבר. לתפיסתו, זה היה הזרז שחולל את המפנה הדרמטי ביחסן של מדינות ערב המתונות למדינת ישראל. הוא משוכנע בכל ליבו, שהרגע ההוא – שעל פניו נראה היה כנקודת שבר בין ירושלים לוושינגטון – פרץ את מחסום השתיקה, והקשרים עם העולם הסוני – שבעבעו במשך כמה עשורים מתחת לפני השטח – הפכו לגלויים.
"הדברים של ראש הממשלה בקונגרס", משוכנע דרמר, "קידמו דרמטית את הנורמליזציה עם מדינות ערב. התקשורת האמריקאית אולי לא ראתה זאת בעין יפה, זה לא הופיע במאמר המערכת של ה'ניו-יורק טיימס', אבל בריאד, באבו-דאבי ובקהיר, במנאמה ובמקומות רבים אחרים – קראו ושמעו אותם. זה שינה את כל הדינמיקה. לולי הנאום הזה אני לא יודע האם היינו מגיעים להסכם שלום חמש שנים אחר כך".
הכל בגלל נאום אחד?
"הנאום זיקק את העמדה הישראלית שהובעה לאורך השנים והושמעה בפגישות אחד-על-אחד עם חברי הקונגרס. הנאום הזה היה תמונת המראה לעמדה התקיפה של מדינת ישראל בעניין ההסכם. בהמשך, כשהנשיא טראמפ נכנס לבית הלבן – הוא שינה מהקצה אל הקצה את המדיניות האמריקאית; לא רק בנושא הגרעין, אלא בשורת נושאים: בהעברת השגרירות לירושלים, בהכרה בריבונות הישראלית על רמת-הגולן ובשבירת הקונספציה שלפיה בלי שלום עם הפלסטינים אי אפשר יהיה להגיע לשלום עם הערבים. טראמפ הוכיח שאפשר. אתם יודעים למה? כי בעיניים של מנהיגי מדינות ערב – כשהם רואים שאנחנו מוערכים בוושינגטון והברית המשותפת עם הממשל יציבה כפי שלא הייתה מעולם – זה מביא אותם לכונן איתנו יחסים".
שרשרת ההדבקה
כדי להמחיש את עוצמת ההישג הגלום בשורת הסכמי השלום – דרמר מציג את מוטיב הזמן; הזמן שחלף בין ההסכם האחרון שחתמה מדינת ישראל עם מדינה ערבית אחרת – לבין גל הסכמי הנורמליזציה הנוכחיים.
"עשרים ושש שנה המתנו בין ההסכם השני לשלישי", הוא מציין. "היה לנו את מצרים ב-79' (תשל"ט), את ירדן ב-94' (תשנ"ד) – ועכשיו ההסכמים עם מדינות המפרץ, שנחתמים בהפרש של שבועות זה אחר זה. עשרים ותשעה ימים אחרי ההסכם עם האמירויות – חתמה איתנו בחריין, אחריה סודאן, וכשאנחנו מדברים – ישנן מדינות נוספות שבדרך לחתום" (כאמור, מספר ימים לאחר קיום הראיון נודע על החתימה הצפויה עם מרוקו – י"י, ג"ג).
דרמר מספר שכאשר העלה את רעיון ה'שלום האזורי' במהלך השנים, היו רבים שהגיבו בזלזול. "אנשים טענו לי ש'זה לעולם לא יקרה לפני שהבעיה הפלסטינית תיפתר'. היום גם הפלסטינים מבינים שמנוף הלחץ הזה יצא מכלל פעולה".
כעת, כאשר על השולחן נותרה ערב הסעודית בגלוי (ואולי עוד מדינות בנסתר) – אנחנו מבקשים לברר עם דרמר מתי נשמע על המדינה הבאה שתבקש לחתום על הסכם נורמליזציה עם מדינת ישראל.
השגריר בורר את מילותיו. "הכל תלוי באופי המדיניות האמריקאית מול איראן", הוא אומר. "אם מדיניות העימות תימשך, ויחד איתה יימשך החיבוק למדינת ישראל – נוכל לראות את המשך המגמה. אנשים, במיוחד מנהיגים, מתחברים למצליחנים. אם מדינת ישראל תמשיך במומנטום – נראה עוד ועוד מדינות שחוששות מההתפשטות האיראנית במרחב מצטרפות לברית המתונים. לכן, אני מאוד מקווה שהממשל הבא יגיד לעצמו: זה לא 2015 – אלא 2021, והמציאות במזרח התיכון מחייבת להמשיך במגמת השלום האזורי בין המדינות המתונות".
ספציפית, בהקשר האמירותי, היחסים הקרובים בין השגריר הישראלי למקבילו האמירותי, השגריר יוסף אל-עוטייבה – שיחקו תפקיד משמעותי באופן שבו הצדדים ניהלו את השיח ביניהם. דרמר מעלה נקודה נוספת, שהשלימה את הדינמיקה הנכונה ליצירת אמון: "היה יתרון גדול בכך ששנינו נמנים על המעגל הקרוב של המנהיגים שאותם אנחנו מייצגים. הדבר הכי חשוב לשגריר הוא שהפרטנרים שלו יֵדעו שהוא מייצג באופן הכי אותנטי את ההנהגה שלו.
"במקרה של המגעים מול איחוד האמירויות – יש לנו סיפור מאוד דומה, שהיה מכפיל כוח לקדם את המהלך: גם השגריר האמירותי בוושינגטון, יוסף אל-עוטייבה, קרוב מאוד לשייח' מוחמד בן-זאיד, כך שהיה לנו הרבה יותר קל לנהל את השיחות בלי יותר מדי מתווכים בדרך".
זה לא היה נראה לכם בתחילה כמהלך חסר סיכוי? הרי לאורך השנים הזהירו אותנו ה"מומחים" שבלי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני אין סיכוי להגיע לנורמליזציה עם מדינות ערב?
"כבר עשרים שנה שראש הממשלה מדבר על כך שניתן להגיע לשלום עם שכנינו הערבים", אומר דרמר. "הוא חשב שהגורם הקריטי לשלום הוא שלמדינת ישראל יהיה צבא חזק, עם יכולות טכנולוגיות מתקדמות. התפיסה שלו הייתה ועודנה – שמעמדה של מדינת ישראל מעניק למדינה נקודות זכות משמעותיות בשדה הדיפלומטי-מדיני. הוא התמסר לעניין הזה, ואני חושב שזה הרקע העמוק למה שמתחולל כאן בחודשים האחרונים".
מפגשיי עם ג'ו
גם יריביו המרים ביותר של בנימין נתניהו ייאלצו להודות, כי הצפתה של הסכנה האיראנית לראש סדר היום של העולם המערבי – נזקפת לזכותו הבלעדית. כבר בשנות ה-90, נתניהו היה הראשון ממנהיגי העולם שלקח על עצמו להקיף את הקוסמוס ולהתריע על האיום הקיומי שנשקף מהרפובליקה השיעית. "זה הפוקוס שלו", אומר דרמר. "אני לא חושב שיש נושא נוסף ששווה ערך ברמת הקשב שהוא נותן לאיום האיראני".
זו לא רק סכנת הגרעין. "בשנים האחרונות", הוא אומר, "איראן יצאה למסע כיבוש שמתחיל בעיראק, וממשיך לסוריה, לתימן ולרשות הפלסטינית. היא הפכה גורם מאוד מסוכן באזור. אחרי החתימה על ההסכם והסרת הסנקציות, היא התעצמה והגיעה לשיאים חדשים. הקופה שלה שוב התמלאה – מה שאפשר לה להתניע מחדש את הסיוע לארגוני הטרור שכפופים לה.
"ההסכם המסוכן והמופקר", סבור השגריר, "היה גם נקודת האור שאיחדה בין מדינת ישראל ומדינות ערב לאופוזיציה אחת. כשנאבקנו בוושינגטון נגד המהלך שהובילו המעצמות – עשינו את זה גם בִשְׁמן".
בראיון שהעניק הנשיא הנבחר ג'ו ביידן בשבוע שעבר לעיתונאי תומאס פרידמן, הוא אישר שבכוונתו לחזור לשולחן המשא ומתן עם האיראנים. אמנם היו כמה חידושים חיוביים בדבריו – למשל, כשהצהיר שישאף להוסיף להסכם את נסיגת 'כוחות קודס' מהמזרח התיכון – ובכל זאת, העמדה הישראלית גורסת שהסכם, כל הסכם, עם משטר האייתוללות – ויהיה זה המחמיר והאידאלי ביותר – נועד לְמַסֵך את פעילותו המחתרתית להשגת נשק גרעיני.
גם עכשיו, כשהמזוודות כבר ארוזות, דרמר מקפיד להשתמש בשפה דיפלומטית, כשמכלל 'הן' ניתן להסיק את ה'לאו': "אני רוצה לקוות שהממשל הנכנס – בבואו לדון מחדש בהסכם הגרעין – יֵשב לא רק עם מדינת ישראל, אלא גם עם הידידות האחרות באזור", הוא אומר. "בשעתו, ממשל אובמה נמנע משיתופה של מדינת ישראל ומדינות האזור במשא ומתן עם איראן. זאת הייתה טעות שהובילה להסכם גרוע, אשר סלל עבור איראן את הדרך לנשק גרעיני, כשכל מה שנדרש ממנה לעשות היה להמתין כמה שנים, 15-10 שנה, עד שיותר לה, באופן רשמי, להעשיר אורניום ברמה גבוהה".
הרקורד של ביידן, אמרנו, מעיד שהוא פרו-ישראלי. השאלה היא, עד כמה האגפים הפרוגרסיביים במפלגתו לא ישפיעו על מדיניותו בנושא האיראני.
"פגשתי אותו בעבר כמה וכמה פעמים. הוא אדם חם מאוד וחברותי מאוד. הפעם האחרונה הייתה בשנת 2016 (תשע"ו), כשהשתתפתי בארוחת ערב שנערכה לכבודו.
"שנה קודם לכן ביידן התארח אצלנו בשגרירות בטקס שערכנו לרגל יום העצמאות. זה היה בעיצומו של העימות החזיתי מול ממשל אובמה, והיחסים המתוחים לא מנעו מביידן לבוא ולשאת נאום מרגש על הקשר ההיסטורי שלו למדינת ישראל. אני חושב שיש לו מחויבות רגשית עמוקה למדינה היהודית. זה בא מאבא שלו. הוא סיפר לי בכמה הזדמנויות שכילד קטן, כשאביו היה מספר לו על השואה, תמיד היה אומר לו שאסור לאפשר שוב מציאות שהיהודים יהיו חסרי הגנה. לכן, אני לא חושב שמישהו צריך לשכנע את ג'ו ביידן לגבי הסכנה האיראנית בהקשר הישראלי. אני מאוד מקווה שהוא יֵדע לעמוד על העקרונות ולהיוועץ במדינת ישראל".
'נסתדר עם ביידן'
אנחנו מתעניינים על עתיד היחסים בין מדינת ישראל לארצות הברית בממשל ביידן שיושבע בקרוב, ועל אף שברור מדבריו שאין מה לצפות לאהדה בנוסח ממשל טראמפ – אפשר בהחלט להישאר רגועים.
"בכל מפגש עם איש ממשל – זה יכול להיות נשיא, סגן נשיא, מזכיר המדינה, שר ההגנה או בכירים אחרים – אני נוהג לשאול את עצמי שלושה דברים. הדבר הראשון: האם הוא רואה את מדינת ישראל כנכס או כנטל. בהקשר הזה, ביידן, למשל, הוא לגמרי מישהו שלאורך כל חייו ראה במדינת ישראל נכס; הוא נוהג לומר שאם היא לא הייתה קיימת, היו צריכים להמציא אותה.
"הדבר השני: האם לאיש הזה יש מחויבות רגשית למדינת ישראל, מעבר לאינטרסים המשותפים. אני קורא לזה 'מבחן הבטן' (הנשיא אובמה מכנה זאת בספרו 'מבחן הקישקע' – י"י, ג"ג). ב'מבחן הבטן' אני יכול לומר שהוא עבר את המבחן בציון הגבוה ביותר. אני לא רוצה להתחיל לערוך השוואות, אבל היו נשיאים שראו את מדינת ישראל דרך משקפיים אסטרטגיים, והיו נשיאים שהיו ממש מחוברים למדינה. כאן יש לך מישהו שרואה את מדינת ישראל מתוך הקשר הרגשי. הוא איש בן 78, שמכיר היטב את ההיסטוריה, והיה מעורב במערכת הפוליטית במשך חמישים שנה, עוד לפני שנבחר לסנאט.
"הדבר השלישי, שבו העיתונאים אוהבים תמיד להתמקד: רמת הכימיה בין המנהיגים. במקרה של נתניהו וביידן מדובר בקשר ידידותי מאוד, שנמשך כבר ארבעים שנה. בהחלט יכולים להתעורר ויכוחים בנושאים מסוימים, אבל תתפלאו, גם עם ממשל טראמפ היו לנו מחלוקות. זה אמנם היה נדיר ובכל זאת זה קרה".
באֵילו נושאים למשל?
"כשהנשיא טראמפ הודיע שבכוונתו להסיג את הכוחות האמריקאיים מסוריה, הבענו הסתייגות מכך. אנחנו כמובן לא אומרים לאמריקאים לאן לשלוח חיילים ולהיכן לא לשלוח, אבל המדיניות שלנו לגבי הצורך למנוע התבססות איראנית באזור – הצליחה בגלל שלושה אלמנטים חשובים: התקיפות האוויריות, הסנקציות האדירות והנוכחות הפיזית של צבא ארצות-הברית. מאחורי הקלעים פעלנו לשכנע את האמריקאים לשנות את עמדתם. הם סברו אחרת, אבל למזלנו, למרות הכרזת הנסיגה – הכוחות האמריקאיים עדיין נוכחים בסוריה.
"אם נחזור לנשיא ביידן, אני בטוח שגם איתו יהיו חילוקי דעות, אך אין לי ספק בכלל שהוא אדם שרואה במדינת ישראל נכס ומחובר אליה מאוד. אנחנו נשתדל למצוא את המכנה המשותף כדי להתגבר על הפערים".
האם אתה מסכים עם אלו שסבורים שהרפובליקנים קרובים יותר לעמדותיה של מדינת ישראל מהדמוקרטים?
"לחלוטין לא. אנשים רואים את העולם רק דרך המשקפיים הפרטיזניים; האם אתה בצד שלנו, או בצד שנגדנו. בעיניי, אין הבדל אם אתה נשיא רפובליקני או נשיא דמוקרטי. בשנת 2002 (תשס"ב), כשמדינת ישראל יצאה למבצע 'חומת מגן', הנשיא בוש, שנחשב לידיד גדול של המדינה – בהתחלה התנגד. אני זוכר איך מזכיר המדינה, קולין פאוול, והיועצת לביטחון לאומי, קונדוליסה רייס (שבממשל בוש השני החליפה את פאוול – י"י, ג"ג), מורים למדינת ישראל לסגת מיידית מכל השטחים.
"התמודדנו אז עם גל ענק של טרור, היה לנו חודש שבו נהרגו מאות ישראלים – כולל הטבח במלון 'פארק' נתניה בליל הסדר – ומדינת ישראל יצאה למבצע צבאי נרחב בשטחים. זה קרה שבעה-שמונה חודשים אחרי המתקפה על מגדלי התאומים. כשבוש ציווה על מדינת ישראל 'לסגת מיד', הם התכוונו הרגע; ללא דיחוי – (כנראה מתוך רצון לשמר את הקואליציה הבינלאומית שגיבש בוש ל'מלחמת אפגניסטן השנייה', י"י ג"ג). הייתי אז בוושינגטון עם ראש הממשלה נתניהו. הוא לא היה אז בתפקיד רשמי והגיע לשם על תקן ראש ממשלה לשעבר. הוא נפגש עם חמישים סנאטורים, דמוקרטים ורפובליקנים, כדי לשכנע אותם בצדקת העמדה הישראלית.
"נתניהו דיבר איתם נגד המדיניות האמריקאית, ובנאומו אמר במילים הללו: 'הנשיא בוש, יש לך את העקרונות הנכונים כשאתה נלחם נגד הטרור, אבל מן הראוי שתיישם אותם גם ביחס למדינת ישראל. אתה נלחם בחזית אחת, ואנחנו נלחמים בחזית אחרת'. סוף ציטוט. ואני שואל אתכם: האם בגלל הנאום הזה הייתם מגדירים את נתניהו כאנטי-רפובליקני ואת הרפובליקנים כאנטי-ישראלים? ברור שלא. כשקיימת מחלוקת – היא לא קשורה לזהות הממשל שיושב בבית הלבן. כשהייתה לנו מחלוקת עם ממשל אובמה הדמוקרטי על הסכם הגרעין – ראש הממשלה הגיע לקונגרס כדי לשכנע נגדו, בדיוק כפי שהוא נהג ב-2002 אצל בוש הרפובליקני".
מכה קלה בכנף
במהלך כהונתו של דרמר כשגריר מול ממשל טראמפ, נוצר רושם אשר לובה בעוצמה רבה על ידי התקשורת האמריקאית – לפיו השגריר הישראלי מטפח קשרים הדוקים מדי עם סביבת טראמפ וגורמים במפלגה הרפובליקנית, כשבדרך הוא שורף את הגשרים מול המפלגה הדמוקרטית. לדרמר חשוב להזים את הרושם הזה.
"לתמיכה הדו-מפלגתית במדינת ישראל יש חשיבות אסטרטגית", הוא אומר. "זאת, מכיוון שכפי שאמרתי במשך שנים – אינך יכול להטיס מטוס עם כנף אחת. למרבה המזל, מאז שהוקמה מדינת ישראל התברכנו בחברים חזקים משני צידי המפלגה הפוליטית. כיום ישנם כוחות בתוך המפלגה הדמוקרטית – ואלו כוללים בהחלט את הנשיא הנבחר ביידן – שרוצים לחזק את התמיכה במדינת ישראל במפלגתם ומוכנים לדחוף כנגד אותם כוחות המבקשים לערער את היחסים בין ארה"ב למדינה.
"אנשים כל הזמן מנסים לגרור את מדינת ישראל לתוך המחלוקת הפנימית. הם לא מבינים שהכל זה תלוי-מדיניות. הקהילה היהודית בארצות הברית, ברובה, תמכה פוליטית בנשיא אובמה (למעט הציבור האורתודוכסי – י"י, ג"ג). לכן, זה לא היה קל להיות בעימות מתמשך עם הבית הלבן על נושא הסכם הגרעין. הייתי שמח ללכת לבית הלבן ולהודות על העמדה התקיפה שלו מול איראן. לצערי, זה לא קרה. אני מקווה שהמחליף שלי (גלעד ארדן – י"י, ג"ג), יוכל להודות לממשל ביידן על מדיניות חזקה וקשוחה.
"הבעיה בינינו הייתה הסכם הגרעין, שהיה נושא חשוב ומרכזי במדיניות החוץ של אובמה. עבורנו זו הייתה שאלה של חיים ומוות. כך שאם אתם שואלים אותי האם הייתי עושה זאת שוב ומביא את ראש ממשלת ישראל לקונגרס, תשובתי היא: חד משמעית כן".
ואי אפשר כמובן להימלט מההקשר הפוליטי כאן, אצלנו. כרגיל הכל נגזר מהפוזיציה. אלו שתמכו בהסכם אובמה – 'במקרה' נמנו גם על חברי מועדון 'רק לא ביבי', ואילו מי שהתנגדו להסכם ניצבים במחנה אוהדיו של נתניהו. כיום, חמש שנים מאוחר יותר, לפחות חלק מהתומכים עברו צד.
"אני מקווה", אומר השגריר דרמר, "שתהיה יותר אחדות בארץ ולא כפי שהיה לפני חמש שנים, כשהיו כאלה שאמרו שצריך לתמוך בהסכם, מפני שזה עדיף מהאלטרנטיבה. זאת הייתה טעות גדולה, שהעניקה רוח גבית לממשל להתקדם עם ההסכם; הם ראו שלא כולם בארץ מאוחדים נגדו".
****
מצב רוחו – אופטימי פלוס. ההשראה לכך היא כמובן 'הסכמי אברהם' – שורת ההסכמים שנחתמו בין מדינת ישראל למדינות המפרץ.
"ערב חתימת הסכם הגרעין", הוא מגלה לנו, "אותן מדינות שכוננו איתנו לאחרונה יחסים, הביעו בשיחות סגורות דאגה רבה, אבל נזהרו לומר זאת בגלוי. זה היה אחד בפה ואחד בחדר. בפועל, הן לא יצאו נגד ההסכם ושיגרו אותנו לעשות עבורן את המלאכה. אני מקווה שעכשיו, כשיש לנו את 'ברית אברהם', נלך בדרכו. אברהם אבינו עבר ממקום למקום והפיץ את האמונה שלנו בק-ל אחד. הוא בוודאי לא שתק, ואני מקווה שאולי מ'ברית אברהם' תצא עמדה משותפת בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב. אם זה יקרה – כשהממשל החדש ירצה לחדש את השיחות עם איראן, הוא יצטרך לשאת עיניים אל בנות הברית שלו באזור ולחפש קודם כל להגיע איתן למכנה משותף, ורק אחר כך לגשת למשא ומתן".
מלבד איראן, מה היו הגורמים הנוספים שהביאו את מדינות ערב לכונן נורמליזציה איתנו?
"כעם, יש לנו סיפור היסטורי, ניסי, לספר לאנושות; וכשנוספת לכך היכולת שלנו לסייע למדינות העולם בהתפתחותן הטכנולוגית והכלכלית – הן עומדות בתור לכונן איתנו בריתות; זה האינטרס ###שלהן###. בעשור האחרון הפכה מדינת ישראל למעצמה טכנולוגית. המדינה הופכת יותר ויותר לגורם מוביל בפיתוח טכנולוגיות חדשות. לא מדובר רק בתחומים מסורתיים כמו טכנולוגיה חקלאית או התפלת מים, אלא גם בסייבר, במערכות מודיעין, בטכנולוגיות צבאיות. בשנים האחרונות, מדינת ישראל אחראית לכעשרים אחוז מההשקעות בעולם בתחום הסייבר, וזה כשאנחנו רק עשירית האחוז מאוכלוסיית העולם".
המחליף של ביבי?
לפני תקופה חשפו עיתונאים נחשבים את המידע המעניין, לפיו בשיחות סגורות מזכיר בנימין נתניהו את שמם של שני אנשים שלדעתו מתאימים להחליפו בבוא היום: האחד הוא ראש המוסד, יוסי כהן; השני הוא השגריר בוושינגטון, רון דרמר.
יש סיכוי שיום אחד תחליף את נתניהו בראשות הממשלה?
דרמר נבוך: "אני לא יודע אם ראש הממשלה אכן אמר את הדברים. גם אני, כמוכם, קראתי על כך בעיתון. אם הוא אמר את זה – אני חושב שזה בגלל ששנינו רואים עין בעין את חומרת האיום האיראני ואופן הטיפול בו".
זה שנתניהו רואה במישהו מלבדו מועמד ראוי לראשות הממשלה – זה חידוש כשלעצמו…
דרמר מתחמק באלגנטיות: "אני חושב שהעובדה שהייתי קרוב אליו מאוד – סייעה לי בתפקיד. זה עזר לי ליצור קשרים עם מנהיגים ושגרירים אחרים. אנשים ידעו שאם הם רוצים להעביר מסר לראש הממשלה נתניהו – אני אהיה מתווך טוב להעביר אותו, ושאני אחזור אליהם עם תשובה ברורה".
****
רחמים על עדת הציניקנים. מהרגע שממשל טראמפ החל להמטיר על מדינת ישראל את 'הסכמי אברהם' – רשימת התירוצים של מחמיצי הפנים הולכת ומתארכת, הולכת ומתפתלת: האמירויות זה "בגלל מטוסי החמקן האמריקאיים"; הסודאנים – "בגלל הגירעון האדיר בקופתם"; המרוקאים? "בגלל ההכרה האמריקאית בכיבוש של סהרה המערבית"; הבחריינים? "בגלל הוויתור על הריבונות", וכן הלאה והלאה. לא קל לראות יריב מר מביא הסכמי שלום בקצב שאף ראש ממשלה קודם לא הביא.
אבל עבור מי שהוביל את המהלכים, תפר אותם בדיסקרטיות במשך כמה שנים והצליח לעשות את הבלתי ייאמן – הסיפור הרבה יותר סדור, קוהרנטי ומנומק: "הייתי בלשכת ראש הממשלה (כיועץ מדיני – י"י, ג"ג) בין השנים 2013-2009 (תשס"ט-תשע"ג). במהלך השנים הללו הגיעו להיפגש עם ראש הממשלה אורחים רבים מאזור המפרץ; מערב הסעודית, מאיחוד האמירויות וממדינות נוספות. כשהם היו מקשיבים לניתוח שלו על המצב האזורי, הם היו מציינים שזאת בדיוק תפיסתם.
"גם מנהיגים ממקומות אחרים בעולם, לצד וחברי קונגרס שנפגשו עם ראש הממשלה בירושלים – היו אומרים לנתניהו שהוא מציג תפיסת עולם דומה מאוד למה שהם שומעים ממנהיגים נוספים באזור. הייתה הבנה משותפת על הסכנות שעומדות לפנינו, והבנה שאנחנו יכולים לפעול נגד הסכנות האלה יחד. זה התחיל לפני כמה שנים והבשיל לכדי הסכמי שלום כעת.
"יש הבדל בין יחסים לא רשמיים שמתקיימים מאחורי הקלעים – מה שיש למדינת ישראל עם המון מדינות סביב נושאים מודיעיניים, ביטחוניים, וטכנולוגיים – לבין יחסים פורמליים. בשביל זה היינו צריכים למצוא אסטרטגיה משותפת שתאפשר את המעבר מתחת לפני השטח – למישור הגלוי".
מי זוכר, אבל הרמז לבאות – הגיע באותו אירוע מכונן בבית הלבן לפני כשנה, כשנשיא ארצות הברית הציג את תוכנית השלום שלו למזרח התיכון. 'דיל המאה' היא כונתה. מהאירוע ההוא נעדרו הפלסטינים, אבל דווקא שגרירי האמירויות, בחריין ועומאן, השתתפו בו תוך הבעת תמיכה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה העולם החל להפנים כי קיימים קולות אחרים בקרב מנהיגי ערב כלפי הסוגיה הפלסטינית.
"זאת גם הייתה הפעם הראשונה", אומר לנו דרמר, "שבה ארצות הברית הציגה תוכנית ריאלית שלוקחת בחשבון את הצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל בצורה רצינית. זה אומר – לוודא שמדינת ישראל שומרת על השליטה הביטחונית משמאל לירדן; זה אומר – להדוף את האשליות על כך שמדינת ישראל תקבל חזרה לשטחה מיליוני פליטים פלסטינים ממלחמת השחרור; וזה אומר – להתמודד עם סוגיית ההתיישבות ביהודה ושומרון מתוך הבנה שלא ניתן לעקור מאות אלפי אזרחים מבתיהם. בפעם הראשונה בהיסטוריה – מדינת ישראל יכלה לומר 'כן' למשא ומתן על בסיס התוכנית, והעולם הערבי לא דחה אותה".
האמת על ביטול הריבונות
גם בשבועות האחרונים שלו בתפקיד הדיפלומטי הנוכחי – נוהג דרמר כדיפלומט, ולכן לא ישתף אותנו באכזבתו מן העובדה שהנשיא האהוד, דונלד טראמפ, לא נבחר לקדנציה נוספת בבית הלבן.
אבל גם אם לא יאמר זאת בקול, מנימת קולו ניתן להבין עד כמה הוא מאוכזב מתוצאות הבחירות לנשיאות, ועד כמה השילוב שבין התמורות האזוריות לנוכחות טראמפ בבית הלבן יצר את הפריחה המדינית הגדולה ביותר שחוותה מדינת ישראל בעשורים האחרונים.
"הממשל הזה", אומר רון דרמר, "הכיר בירושלים כבירתה של מדינת ישראל. היו הרבה אנשים שחשבו שזהו הנושא הרגיש ביותר, ושאם ארצות הברית תעשה צעד כזה – זה יוביל לחוסר יציבות בכל האזור. זה לא קרה. התגובה להחלטת הנשיא טראמפ על ההכרה בירושלים כבירתנו הייתה אמורה גם לגרום לאנשים להבין שהמצב השתנה. ואותו דבר גם לגבי ההכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן.
"ההערכה שלי לגבי זה שיש סיכוי אמיתי לפריצת דרך – לא נשענה רק על הערכת מצב תאורטית. זה התבסס על החוויה האישית שלי, כשראיתי את מה שראיתי ודיברתי עם האנשים שאיתם דיברתי – השתכנעתי לגמרי שאפשרי להגיע לפריצת דרך. חשבתי שתוכנית השלום שיזם ממשל טראמפ תהיה הצעד הראשון בהצפת השינוי הזה. מכיוון שמדינת ישראל יכלה להסכים לה, וגם העולם הערבי לא דחה אותה. זה יכול היה להיות חידוש היסטורי.
"לצערי, הפלסטינים דחו את התוכנית עוד לפני שהם ראו אותה, כפי שהם דחו את כל התוכניות במאה השנים האחרונות. זה לא היה חדש שהפלסטינים דוחים תוכניות שלום שמציגה ממשלת ארצות הברית. זה מסוג הסיפורים של הכלב שנשך את האדם. אבל כשאתה שומע על האיש שנשך את הכלב, כלומר, כשאתה רואה מדינות ערביות פתאום מקבלות עקרונית את המתווה האמריקאי – זאת הייתה התפתחות משמעותית שמראה שהן היו מוכנות לעשות דברים שהרבה אנשים חשבו שהם בלתי אפשריים".
****
מלכתחילה, תוכנית השלום שהגו ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט נועדה לגבות מהפלסטינים מחיר מיידי במקרה בו יסרבו להיכנס לחדר המו"מ. המחיר אמור היה להיות בהכשרתם של אותם יישובים מחוץ לקו הירוק והחלת הריבונות הישראלית עליהם, מה שנקרא אצלנו 'תוכנית הריבונות'. זה כמעט קרה, אבל רגע לפני, מישהו בוושינגטון בלם זאת. יש הטוענים שלמישהו הזה קוראים ג'ארד קושנר.
כשאנחנו מצטטים באוזני דרמר את דבריהם של בכירים בהתיישבות הטוענים שהכל היה מצג שווא – וכי לא באמת הייתה כוונה מצד נתניהו להכשיר את היישובים ביהודה ושומרון – הוא הודף את הטענות הללו. "ראש הממשלה היה לגמרי רציני להתקדם עם תוכנית הריבונות. היו כמה חודשים שבהם עסקנו בדיוק במה שאנחנו מתכננים לעשות. היו כל מיני רעיונות – לעשות הכל בפעימה אחת או לעשות את זה בשתי פעימות.
"צריך להבין שיש לנו 800 קילומטרים של שטחים, שאותם צריך למפות. כך שמאוד קל לומר לעצמך שאתה הולך לעשות את זה מחר, אבל זה הליך מורכב שלוקח זמן. היינו חייבים לשרטט את הגבול. אתה צריך לדעת בדיוק איזו גבעה בפנים ואיזו בחוץ; איזה כביש בפנים ואיזה בחוץ; איזה דונם בפנים ואיזה בחוץ. אתה חייב לרדת לפרטי הפרטים, כי המעמד החוקי של שטח A שונה משל שטח B. זה לקח זמן.
"בינתיים, תוך כדי שאנחנו מתקדמים – הגיעו הבחירות השלישיות, ואז, כחלק מההסכם הקואליציוני, הייתה מניעה להגיש את הצעת החוק לגבי ההחלטה על הרחבת הריבונות עד הראשון ביולי. לראש הממשלה היו כל הכוונות לקדם את ההחלטה הזו. השקעתי בנושא אינספור שעות, עשרות פגישות בבית הלבן, והיינו באמצע לנסח את התוכנית שלנו כדי להתקדם עם הגיבוי האמריקאי".
ומה קרה אז?
לדבריו, כשהגיע הראשון ביולי, רגע לפני החלת הריבונות הלכה למעשה, האמירותים הבינו שלא מדובר בהצגה. "הם הבינו שאנחנו רציניים ברצון שלנו להתקדם עם הריבונות, ושהממשל האמריקאי מתכוון לגבות אותנו בצעד הזה. האמירותים הגיעו למסקנה שזה יכול להיות הזמן המתאים עבורם לכונן נורמליזציה איתנו, למען האינטרסים האישיים שלהם. הם חשבו שאם הם יציפו את הנושא עכשיו – הם יוכלו גם לעכב את הרחבת הריבונות.
"וזה באמת מה שקרה. לקראת סוף יוני הם יצרו קשר, דרך השגריר שלהם בוושינגטון, עם הבית הלבן, שיצר קשר איתי. אנשי הנשיא אמרו לי: 'תראה, לאמירותים יש הצעה על השולחן. הם מעוניינים בנורמליזציה מלאה איתכם, והם רוצים שתעכבו זמנית את תוכנית הריבונות. עמדנו על המילה 'לעכב'. היה חשוב לנו שהמשמעות תהיה שמדובר בעיכוב זמני.
"כשעדכנתי על כך את ראש הממשלה – הוא הבין שזאת הזדמנות של פעם ביובל; הזדמנות שתניע מדינות נוספות לחתום על הסכמי שלום, זאת הסיבה לכך שהסכמנו לעכב את החלת הריבונות".
השאלה היא, האם התהליך הזה צבר איזשהו מומנטום רק משום שהעולם הערבי ראה במדינת ישראל שער אל הבית הלבן בעידן ממשל טראמפ – מה שעשוי להשתנות בעתיד הקרוב כשבבית הלבן ישֵב נשיא אחר, פחות אוהד?
"אני חושב שאם יש מדינות שרואות במדינת ישראל שער לבית הלבן – זה בהחלט משמש לנו כרוח-גבית לכל התהליך. אבל כפי שכבר הסברתי, אני חושב שזה קשור יותר למחויבותה הפוחתת של אמריקה באזור, ובהתאם – חשיבותה של מדינת ישראל גדלה. זאת אומרת, שאנחנו שחקן רציני באזור מבחינה ביטחונית".
איראן לפני הכל
ולפני הכל ואחרי הכל, איראן היא התשובה לכל השאלות על העתיד לבוא בזירה המדינית – וגם על היחסים בין ממשלת ישראל וממשל ביידן. "העימות עם אובמה היה על נושא אחד", אומר דרמר: "הגרעין האיראני. ניסינו להילחם ככל שיכולנו כדי למנוע את החתימה על ההסכם. לא הצלחנו. כשהנשיא טראמפ החליט לצאת מההסכם, עבורי, כמי שפעל והקדיש זמן רב לעניין – זה היה בגדר נס".
ניכר עליך שהנושא הזה בוער בך יותר מכל דבר אחר…
"לחלוטין. היינו צריכים להתמודד כאן מול ארצות הברית ומעצמות העולם. אני זוכר את גב' מוגריני (שרת החוץ של האיחוד האירופי – י"י, ג"ג) אומרת: 'ההסכם הזה הפך את המזרח התיכון למקום בטוח יותר'. כל פעם שאני נזכר באותו משפט – זה צורם באוזניי כמו חריקת גיר על הלוח. על מה היא מדברת?! הרי ההסכם הזה הפך את המזרח התיכון למקום הרבה יותר מסוכן, כי לא זו בלבד שהוא סלל את דרכה של איראן אל עבר הפצצה הגרעינית – בגלל שהסירו ממנה את הסנקציות – איראן גם זכתה חזרה לכל התמיכות הכלכליות ולכסף שזרם לקופה האיראנית.
"לא האירופאים – אלא אנחנו אלו שהפכנו להיות שפני ניסיון בניסוי הכושל הזה. כשממשל טראמפ יצא מההסכם והחזיר את הסנקציות – הוא לא רק רוקן את הדלק שהתניע את מכונת המלחמה של איראן, אלא הוציא ממנו גם את הנהג: זה קרה כשטראמפ הורה על חיסולו של קאסם סולימאני, הטרוריסט האיראני הבכיר ביותר".
ברשותך, נחזור שוב על שאלתנו: עד כמה אתה משוכנע שהאופן שבו ניהל ממשל אובמה את השיחות עם איראן יחזור על עצמו בממשל ביידן?
"אני מאוד מקווה שהאמריקאים לא יחזרו על טעויות העבר. מפני שאם מישהו אומר לכם שהסכם הגרעין עם איראן חוסם את דרכה של איראן לפצצה – זו אמירה שקרית שנוגעת לחייהם של מיליוני בני אדם. לו היה הסכם על השולחן שיכול היה לחסום את דרכה של איראן לפצצה, הייתי עושה הכל כדי לתמוך בהסכם הזה. הייתי עובר מבית לבית, מחבר קונגרס לחבר קונגרס, ומבקש מהם לתמוך בהסכם. איראן היא משטר שמנסה להשמיד את המדינה שלי, ואם ההסכם הזה ימנע זאת – אני הראשון שיילחם לגייס עבורו תמיכה. הסיבה שלא עשינו את זה היא בגלל שזה הסכם גרוע, שמציב מגבלות לפרק זמן מסוים, ואפילו לא מקפיא לחלוטין את תוכנית הגרעין אלא רק מאט אותה.
"אני שומע את אלו שאומרים: 'אבל לפחות ההסכם הקפיא את תוכנית הגרעין לעשר-חמש עשרה שנה'. גם זה שקר. מה שזה עושה הוא, שבעשר או בחמש-עשרה השנים הבאות לא יהיה לאיראן סיכוי לצאת עם פצצה אחת. אבל זה מבטיח לך שאחרי הזמן הזה, היא תוכל לפרוץ לארסנל שלם של נשק גרעיני. בחייה של אומה – חמש עשרה שנה הן כהרף עין. וזו הסיבה לכך שהנאום על עמדתה של מדינת ישראל היה הדבר שהייתי הכי גאה בו. בכנות. כי לא הייתה לנו עד אז האפשרות להשמיע את קולנו".
בין טראמפ לכורש
דרמר משתף, לראשונה, באנקדוטה מרתקת בהקשר לאותו נאום שנוי במחלוקת: "היו בערך שישה שבועות בין ההודעה על התוכנית של נתניהו לשאת נאום בקונגרס, לבין הנאום עצמו. ההודעה הייתה באמצע ינואר, והנאום היה בתחילת מרץ. הייתה תחושת אי נוחות, גם בקרב הקהילה היהודית כאן בוושינגטון, והיו הרבה שהתנגדו לכך שראש הממשלה יבוא לנאום בקונגרס.
"הוזמנתי לדבר עם קבוצה מההנהגה היהודית כאן בעיר והסכמתי לבוא. כשהגעתי למקום המפגש, נכחו בחדר בין ארבעים לחמישים איש, ולהערכתי, בין שמונים לתשעים אחוז מהם התנגדו לכך שראש הממשלה ינאם. שאלתי אותם כך: 'האם יש כאן מישהו שיודע פרטים על ועידת אוויאן? היו כמה ידיים שהורמו.
"בשביל אלה שלא יודעים במה מדובר, ועידת אוויאן התקיימה ב-1938 (תרח"צ), והיא דנה בבעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בהם מתנגדי המשטר הנאצי, שנמלטו משטחי גרמניה הנאצית. הנשיא רוזוולט נאלץ לקיים את הוועידה באוויאן שבצרפת, והשתתפו בה נציגים מכל מדינות העולם. היטלר יימח שמו שלח מכתב לנציגי המדינות שהתכנסו שם, ובאותו מכתב היה כתוב: 'אתן לכם את היהודים. אני אפילו אעלה אותם על אניות פאר למענכם'.
"היחידים שעשו משהו היו הבריטים – שייזכרו לשמצה עד עולם על כך שלא פתחו את שעריה של ארץ ישראל, אז פלשתינה, בפני יהודים. הם סגרו את השערים האלה. הם אמנם הכניסו לבריטניה 10,000 ילדים במסגרת ה'קינדער-טרנספורט', אבל את פלשתינה הם סגרו. הרפובליקה הדומיניקנית לקחה כ-100,000 יהודים, וכל היתר לא עשו דבר. כשהנוכחים שמעו את הסיפור הזה וההקשר שלו לימינו, חלקם הגדול שינו את עמדתם. הם הבינו את המשמעות לכך שאם אנחנו לא נדאג לעצמנו, לביטחוננו, אף אחד לא יעשה זאת עבורנו".
ובתרגום אקטואלי: השיחות שמקיימות מדינות המערב עם האיראנים על גבה של האומה היהודית ומבלי לשתפה – משולות לאותה ועידה טרגית שכינס רוזוולט כדי לדון בעתידם של יהודי אירופה.
מי האנשים שקדמו לך בתפקיד אשר שימשו עבורך מודל לחיקוי?
"היו שגרירים רבים שתרמו תרומות חשובות לקידום היחסים בין ארה"ב לישראל, אך שניים התבלטו במיוחד: אבא אבן ויצחק רבין. וכמובן, בנימין נתניהו ששירת כשגריר באו"ם ותרומתו למדינת ישראל הייתה עצומה".
****
רגע לפני שאנחנו מסיימים, ורגע לפני שהוא חותם את הפרק הדיפלומטי רב העלילות בוושינגטון – אנחנו מבקשים מדרמר להצביע על רגע אחד, מכונן, בשבע שנותיו כשגריר.
הוא אפילו לא חושב פעמיים: "חד משמעית, ההחלטה של הנשיא טראמפ להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל – היא החלטה שתיזכר לדורי דורות. אני לא יודע אם הפרסים זוכרים את כורש, אבל היהודים זוכרים אותו, כי לפני 2,500 שנה הוא התיר לנו לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים, ובגלל ששמו נכתב בתנ"ך שלנו. משום כך הוא זכור והוא תמיד ייזכר לטובה אצל עם הנצח.
"אני חושב שההחלטה על ירושלים היא החלטה הרבה יותר משמעותית מכפי שרבים רוצים לחשוב, בגלל חשיבותה לעם ישראל בכל הדורות. לפעמים אתה צריך את המבט ההיסטורי כדי להעריך זאת. צ'רצ'יל אמר בעת הקמת מדינת ישראל שזה היה מאורע שצריך להסתכל עליו לא במבט של דור אחד או שניים – אלא בפרספקטיבה של אלף שנים. אני חושב שהוא הבין את הרגע ההיסטורי, ובעיניי, גם אני הבנתי את זה לגבי ירושלים. זה יהיה רגע שיהדהד עוד המון זמן".
