אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר| בריאיון ראשון לתקשורת הישראלית: רבה הראשי של איראן, הרב יהודה גראמי, מדבר מטהרן על קשריו עם צמרת המשטר האיראני ועל החיים היהודיים במדינה השיעית
על הקיר בסלונו של הרב יהודה גראמי, רבם הראשי של יהודי איראן, מתנוססת תמונה ועליה הפסוק 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד' – ביטוי להישרדות יהודית נחושה תחת השלטון האסלאמי הקשוח בעולם. את יהודי איראן הוא מנהיג ביד רמה, עם צמרת המדינה האיראנית הוא מנהל קשרים הדוקים, הוא נושא דברים באירועי הזיכרון לחומייני, משתתף בטקסים לזכרו של קאסם סולימאני ומבקר בחריפות את מדינת ישראל. בפעם הראשונה בהיסטוריה ניאות הרב גראמי לחשוף בשיחה נדירה עם אריה ארליך את מה שהוא חושב באמת על המשטר, על מדינת ישראל ועל הקשר עם יהודי העולם המערבי.
"גיבור לאומי נערץ", כינה הרב יהודה גראמי את גנרל צבא איראן, קאסם סולימאני, לאחר שחוסל בידי חיל האוויר של ארצות הברית – ומיליוני יהודים בכל העולם תהוּ, האם הרב בעל החזות הישיבתית המרשימה, המראה העדין והרצינות בעיניים, מתכוון באמת למה שיוצא מפיו. האופציה השנייה היא, שהממשל האיראני הכתיב לו את הטקסט המדויק שעליו לשאת בהצהרתו לתקשורת העולמית.
הוא רק בן 35, ובשנים האחרונות כוכבו עולה כרבם הראשי המוערך של יהודי איראן. הוא מנהיג את הקהילה ביד רמה, מנצח על תנופה תורנית ענפה במדינת האייתוללות ומחזיר את מוסד הרבנות של יהודי איראן לתור הזהב שלו. גם עובדת היותו תלמיד חכם אמיתי – מעוררת כבוד כלפי דמותו של מי שמחזיר את עטרת יהודי פרס ליושנה.
אבל מה הוא חושב באמת? האם הוא אכן רואה בקאסם סולימאני, מפקד כוח קודס בצבא איראן, גיבור לאומי? האם כשהוא מדבר בשבחו של שלטון האייתוללות ולא חוסך במילים קשות וחריפות נגד מדינת ישראל – פיו וליבו שווים? תוכו כבָרו? או שהוא אנוס על הדיבור ונתון לאימתו של משטר שלא כדאי להסתבך איתו?
את החידה הזו, איש לא הצליח לפענח עד כה. משנתו של הרב גראמי – הרב הכי מסקרן והכי חידתי כנראה בכל העולם – נשמעת סדורה ועשויה היטב. הוא מדבר בביטחון רב ובשכנוע פנימי ניכר. אבל כשמחברים את הטקסט הפרו-איראני ואוהד המשטר עם הדמות החרדית הקלאסית והמהוקצעת שמשמיעה אותם – משהו מאוד לא מסתדר.
פריצתו העיקרית של הרב גראמי לתודעת העולם שמחוץ לאיראן, הגיעה בעקבות חיסולו של סולימאני. זה היה לפני יותר משנה, בשעת לפנות-בוקר מוקדמת של יום שישי פרשת ויגש, ו' בטבת תש"פ (3 בינואר 2020). כוח אווירי של חיל האוויר האמריקאי ביצע תקיפה אווירית קטלנית בנמל התעופה הבינלאומי של בגדד. בתקיפה נהרגו לפחות שמונה אנשים. הבכיר והמבוקש שבהם הוא קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני, האיש שהטיל את אימתו על תושבי מדינת ישראל והמזרח התיכון כולו. לצידו חוסל אבו מהדי אל-מוהנדס, סגן מפקד כוחות הגיוס העממי, המכונים 'אל-חשד א-שעבי'.
בתוך זמן קצר נפוצה השמועה בעולם: צבא ארה"ב, בפיקודו של המפקד העליון, הנשיא דאז דונלד טראמפ, הצליח לעלות על נתיב נסיעתו של הגנרל הבכיר בצבא איראן, שהסב כאב ראש גדול לארה"ב ולמדינת ישראל, מי שבעולם המערבי מיוחסות לו פעולות טרור נרחבות נגד יעדים ישראליים ואמריקאיים. בארץ חגגו, בארצות הברית פתחו שמפניות, ויהודים רבים הפטירו את הפסוק 'כן יאבדו כל אויביך השם'. בעיניים יהודיות לא-איראניות, לא ראו בו שום צד חיובי – בטרוריסט עוטה הדרגות שחוסל על ידי האמריקאים.
רק פניו של הרב יהודה גראמי נותרו מכורכמות. הוא, וקומץ היהודים שעדיין מתגוררים באיראן – הצטערו על החיסול, כפי שהם לא שבעים מנחת עם כל סבב נוסף במלחמת החיסולים החשאית שמנהלת מדינת ישראל, לפי פרסומים זרים, על אדמת איראן. הם נמצאים בדיוק במקום העדין הזה, בין הפטיש לסדן; בין היותם בנים לעם היהודי שרובו מזוהה עם המדינה – לבין נאמנותם למולדת שבה הם גרים. לפעמים ניתן לזהות בהם מעין פטריוטיות איראנית, שקשה להסביר אותה למי שאינו מתגורר באיראן.
אם לשפוט לפי הצהרותיו של הרב כשעמד מול המצלמות מחוץ לביתה של משפחת סולימאני כחלק ממשלחת של אנשי דת איראנים – חיסולו של הטרוריסט הבכיר נתפס בעיניו כמעשה מתועב. "העולם המערבי", אמר בהצהרה שהכתה גלים בתקשורת העולמית, "לא מבין שסולימאני הוא גיבור לאומי אצלנו באיראן. הוא גילה אומץ רב במלחמת איראן-עיראק ובמלחמה בסוריה והביס את דאע"ש. הביקור שלנו היה במטרה לכבד את זכרו אחרי כל מה שעשה. אנחנו רוצים להדגיש שלא מדובר במלחמת דת".
אם בכך לא די – סמוך לביקור התנחומים הופיע הרב בערוץ 3 האיראני ומול המצלמות הקריא מסר תקיף: "אנחנו, יהודי איראן, רוצים לשלוח את המסר הזה לציונים ובראשם לנתניהו. דעו לכם שאתם, הציונים, לא מיצגים את היהדות ולא מיצגים את העם היהודי. אתם מייצגים רק רעיון ותנועה פוליטית, שרעיונותיה וערכיה נוגדים את הרעיונות והערכים של תורתנו הקדושה והדת היהודית. אנחנו, יהודי איראן, מוקיעים ומגנים בתוקף את המעשים והתוקפנות שלכם, ומדגישים לכל העולם: יש הבדל גדול בין היהדות לציונות".
קו טהרן-ביתר
אז מיהו הרב הראשי לאיראן – הרב יהודה גראמי, שהתיעודים מהנהגתו את קהילת יהודי איראן נפוצים לאחרונה בכמות מוגברת, ועל-הדרך מהווים חלון הצצה מרתק לחיים מאחורי המסך הפרסי? האם הוא יהודי אנטי-ציוני עם דעות פרו-איראניות מובהקות – או יהודי שפשוט מכיר את רזי הדיפלומטיה של הפוליטיקה האיראנית, מיטיב לְהַלֵך במיומנות במשעוליה ומשתדל להשמיע בפני המשטר בדיוק את הצלילים שהוא רוצה לשמוע, כמו מנהיגים יהודים בכל הדורות – מרבן יוחנן בן זכאי שיצא לחלות את פניו של המצביא הרומי אספסיאנוס קיסר ועד לרבי יוסף חיים זוננפלד שחילה את פניו של האמיר עבדללה מלך ירדן?
ובקיצור, האם הרב גראמי אכן מאמין בדברים שהוא משמיע, או שהוא רב שמבקש לשרוד עם קהילתו תחת משטר אסלאמי קשוח (שמצידו אכן מעניק ליהודי הרפובליקה שוויון זכויות וחופש דת)?
כדי לפתור את החידה הזו – יצרתי קשר עם הרב גראמי עצמו. לא האמנתי שאצליח להשיג שיתוף פעולה, אבל אמרתי שכדאי לנסות. התוצאה: שעתיים וחצי של שיחה בלתי אמצעית, ראשונה מסוגה בפתיחותה, באורכה ולמעשה בעצם קיומה בצורה הזו. במהלך השיחה הזו, הרב גראמי נחשף כפי שלא נחשף מעולם: בראש ובראשונה – דמותו מתגלה כדמות של רב תלמיד חכם וגאון בתורה, בוגר ישיבות על כל המשתמע. מנהיג בעל לב חם, דאגה לצאן מרעיתו, נעימות הליכות, סגנון דיבור כובש ושכנוע פנימי עמוק. גם אם דעותיו שורפות את אוזנו של אזרח ישראלי ממוצע – גם של חרדים רבים – השתכנעתי שהאמת הפנימית שלו אינה יכולה שלא להרשים.
השיחה שאנו מנהלים – היא הסוריאליזם בהתגלמותו. אני יושב לי בהתנחלות ישראלית מעבר לקו הירוק, מחייג למספר טלפון שנושא את הקידומת +98 – קידומת החיוג של הרפובליקה האסלאמית של איראן השיעית. הוא עונה לי מביתו בשכונה בורגנית במרכז טהרן ומדבר איתי בעברית צחה שמזוגה במבטא איראני בולט.
הוא ואני – לעולם לא נוכל כנראה להיפגש פיזית, בטח לא כל עוד יימשכו היחסים בין המדינות כפי שהם כבר ארבעים שנה: זו מאיימת בהשמדת מדינת ישראל ודוהרת לנשק גרעיני לתדהמת המערב, וזו בונה קואליציות בעולם המערבי לעצירתה, תוך דיבור פומבי על האופציה הצבאית שעל השולחן, פעולות דוגמת גנבת ארכיון הגרעין וכל מיני טקטיקות מסתוריות.
כל עוד המצב המתוח הזה נמשך – הרב גראמי לא יכול לקפוץ לגיחה בארץ ואני לא יכול לבקר באיראן. אין לנו שום צ'אנס להיפגש. אבל נפלאות הטכנולוגיה מחברות בינינו ואנחנו מנהלים שיחה קולחת בעברית.
אפרופו טכנולוגיה: ביקשתי מהרב גראמי לקיים את השיחה באמצעות תוכנת 'זום', הפופולרית בתקופת הקורונה. הרב הבהיר לי כי תוכנת ה'זום' חסומה באיראן (אפשר רק לדמיין מאלו סיבות) והציע כחלופה לקיים שיחה ויזואלית באמצעות תוכנה אחרת, שאינה חסומה. חייגתי ובתוך שניות החלה שיחה, שגם ברגע זה, כשאני כותב את השורות ומתמלל את הריאיון – אני לעיתים צובט את עצמי כדי להאמין שהדבר התאפשר בכלל.
ככלל, הרב גראמי כמעט ואינו מקיים שיחות טלפון לארץ. הפעם ראה חשיבות להשמיע את משנתו ולהציג את ההבדל החד בין אהבת עם ישראל שממלאת את ליבו ללא סייגים, לבין סלידה מוחלטת מרשויות מדינת ישראל, שמעמידות לדעתו את גורלם של יהודים בעולם בסכנה.
אבל חכו. זו לא ההפתעה היחידה שציפתה לי בשעתיים וחצי של השיחה המרתקת.
מאיראן ל'עטרת ישראל'
שש שנים לפני שהרב יהודה גראמי נולד, התחוללה המהפכה האיראנית הגדולה. בטבת תשל"ט, השאה האחרון של איראן, מוחמד רזא שאה פהלווי, הודח בבושת פנים. זה היה שיאה של התקוממות אסלאמיסטית באיראן, שזעמה בעיקר על תהליכי החילון שהשאה הוביל במדינה בעלת השורשים האסלאמיים האדוקים.
פהלווי נאלץ להימלט ממולדתו. לאחר שבני בריתו במערב בגדו בו – נאלץ השאה הגולה לנדוד בין מצרים, מרוקו, איי בהאמה ומקסיקו. כמה חודשים לאחר המהפכה תקפה אותו מחלה והוא קיבל אישור מהנשיא דאז, ג'ימי קרטר, לנחות בארצות הברית כדי לקבל טיפול רפואי דחוף. הטיפול הרפואי שהעניקו האמריקאים לשנוא נפשם של אנשי המהפכה האיראנית, עורר את זעמו של המשטר החדש. התגובה האיראנית הגיעה בדמות חטיפה אלימה של אנשי השגרירות האמריקאית בטהרן – חטיפה שהובילה למשבר בני הערובה הידוע. השאה אולץ לעזוב את ארצות הברית לשהות קצרה בפנמה ולאחר מכן, באב תש"מ (1980), מת במצרים, מובס ושבע צרות.
את מקומו של השאה תפס משטר האייתוללות, בראשות המנהיג הדתי העליון ששולט באיראן ועל פיו מתנהלת הרפובליקה האסלאמית. תחילה היה זה רוחללה מוסאווי חומייני (עד לשנת תשמ"ט), וכיום זהו יורשו – המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. ח'מאנאי הוא בעל הבית האמיתי, ותחתיו מכהנת ממשלה ונשיא נבחרים שאמורים לסור למרותו.
אל תוך המציאות הזו – מדינה שיעית אדוקה שאוכפת את חוקי הדת בנוקשות ומנהלת יחסים עוינים עם מדינת ישראל – נולד הרב גראמי, למשפחה יהודית חמה ושומרת מצוות, בעלת שורשים עתיקים בפרס. אביו, ד"ר שלמה גראמי ז"ל, היה רופא מנתח ועבד במרכזים רפואיים רבים בבירת איראן, בהם המרכז הרפואי היהודי 'ספיר' בטהרן, שנותן שירות לכלל האוכלוסייה.
שורשיה של הקהילה היהודית באיראן טמונים במדינה עוד מלפני יותר מ־3,000 שנה ואוכלוסייתה מונה את מספר היהודים הרב ביותר במזרח התיכון מחוץ למדינת ישראל.
קל לחיות תחת משטר שאוכף את חוקי השריעה?
הרב גראמי: "אני אגיד לך את האמת. אני רואה במהפכה האסלאמית דבר מבורך ליהודים באיראן. בזמן השאה – רוב היהודים לא שמרו תורה ומצוות. היו רחוקים מהיהדות, בגלל שזו הייתה האופנה באותה תקופה. השאה היה נגד דת באופן כללי. הוא היה ליברלי וחילוני. דווקא אחרי המהפכה, היהודים התקרבו לדת. אף חנות יהודית לא פתוחה בשבת. בזמן השאה הרבה חנויות יהודיות היו פתוחות בשבת, יהודים רבים לא שמרו כשרות. היום כולם שומרים כשרות.
"השמרנות האסלאמית טובה גם ליהדות", סבור הרב הראשי לאיראן. "היא אנטי-תזה למתירנות המערבית. אין לנו שום בעיה עם זה. אולי יש הרבה שחושבים, נניח לגבי צורת הלבוש של הנשים, שהולכים פה עם בורקה ומסך על הפנים. לא הולכים עם מסך על הפנים. זה באפגניסטן, לא באיראן. כאן שמים צעיף על השיער, כפי שגם ההלכה היהודית מחייבת".
הוא גדל בטהרן. שם, בבתי כנסת עתיקים שמתפלליהם דורכים על מצע של שטיחים פרסיים מסוגננים, החלה זהותו הרוחנית להתגבש. בהמשך יספר לי שגם הוא, כנער צעיר, לא חלם שיום אחד תוביל אותו ההשגחה העליונה לכהן כרועם הרוחני של יהודי איראן. אולם בל נקדים את המאוחר.
איפה למדת?
"למדתי בבתי ספר מקומיים, לא יהודיים", אומר לי הרב גראמי בתגובה. "יש אמנם גם בתי ספר יהודיים – אבל הוריי שלחו אותי לבית ספר איראני רגיל ובמקביל למדתי בתלמודי תורה שמתקיימים כאן מחוץ לשעות הלימודים. הייתי משתתף בשיעורי תורה בבתי כנסת כאן בטהרן".
הִכרת רבנים בילדותך?
"לא היו כאן רבנים", הוא מבהיר. "היו אנשים שמסרו שיעורים בסיסיים. לא הרבה".
התפנית בחייו החלה בגיל חמש-עשרה. לגודל ההפתעה, עלה בידו לנסוע לארץ(!) ואף ללמוד במשך שנה בישיבה ליטאית נודעת בירושלים: "למדתי בישיבת 'עטרת ישראל' בבית וגן", הוא מפתיע.
של הגרב"מ אזרחי?
"כן. למדתי אצלו לפני עשרים שנה".
איך זה התאפשר?
"דרך מדינה שלישית. טורקיה. אז זה היה קל יותר. היום זה כבר בלתי אפשרי".
וכמה זמן למדת בארץ?
"בערך שנה. קצת פחות".
וכאן למדת את השפה העברית?
"גם באיראן ידעתי עברית. אבל בארץ שיפרתי את השפה".
מאיפה ידעת עברית?
"למדתי בספרים. הייתי לוקח ספרי קודש ומצמיד להם מילון עברי-פרסי, וכך למדתי באופן עצמאי. למדתי תלמוד, למדתי פוסקים-ראשונים".
לאחר כשנה ב'עטרת ישראל' – הנער יהודה גראמי חזר לאיראן מולדתו. כעבור שנה נוספת – נסע לארצות הברית, כדי ללמוד בישיבת 'נר ישראל' בבולטימור, בראשותו של הגאון רבי אהרן פלדמן.
אתה בקשר כיום עם ראשי הישיבה שלך?
"לא, לצערי אני לא יכול להיות בקשר איתם. כשאני נוסע לאמריקה אני מבקר אצל הרב פלדמן, אבל בטלפון אני לא מדבר".
המשטר האיראני ואני
כאשר אני משוחח עם הרב גראמי בתקופת פורים, הוא מספר לי בהתרגשות כי הוא ורעייתו חבקו בשעה טובה את בתם השלישית. וייקרא שמה בישראל: אסתר, על שמה של גיבורת נס פורים, שליחת ההשגחה להושיע את עם ישראל לאחר שמלך פרסי עתיק ביקש להשמידם. לא במקרה, אסתר הייתה אזרחית פרסית וסיפורה התרחש באותה מולדת שבה מנהיג הרב גראמי את קהילתו. זכרה של אסתר, וזכרו של בן-דודה מרדכי היהודי הצדיק – הם מרכיב חשוב בזהותם של יהודי איראן, כפי שהרב גראמי יספר לי בהמשך.
לפני תשע שנים חזר הרב גראמי לאיראן, לאחר לימודיו ב'נר ישראל'. הוא נישא לרעייתו, ילידת איראן כמוהו. "השווער שלי איראני", הוא אומר לי בטבעיות ומסגיר את הישיבתיוּת שלו. כל משפחת רעייתו מתגוררת כמוהו בטהרן. מיד לאחר חתונתו החל למסור שיעורי תורה בקהילה.
מכיוון שתחומי הדת – כשרות, בית דין, מקוואות – היו פרוצים ולא מוסדרים, הרב גראמי נכנס אט אט במקום שאין אנשים, עד שקיבל את הכרתו כרבם הראשי של יהודי טהרן. המינוי הוא מטעם קהילת יהודי איראן – שמתרכזת בעיקר בבירה טהרן וגם בערים שיראז ואיספהאן – ואילו את ההכרה הרשמית הוא מקבל מהשלטון האיראני שמזמין אותו לוועידות בין-דתיות. לדבריו, השלטון האיראני מסייע בכל מה שהוא זקוק לו כרבה הראשי של איראן.
איפה לומדים הילדים?
"בבית ספר יהודי – 'אברישאמי'".
המורים יהודים?
"המורים ללימודי קודש הם כמובן יהודים. יש גם מורים לא יהודים שמלמדים אותם פרסית, מתמטיקה וכדומה". לדברי הרב גראמי, בטהרן ישנם שני בתי ספר יהודיים לבנים ועוד אחד לבנות, שבו לומדות קרוב למאה תלמידות. "בשני בתי הספר לבנים לומדים כמה מאות תלמידים, מהגיל הרך עד לגילים שבהם נערים במקומות אחרים הולכים לישיבה".
יש ישיבה?
"יש ישיבה אבל לא כמסגרת רשמית. אחרי שעות הלימודים בבית הספר, בערב, הולכים לבתי כנסת ולומדים. גם צעירים שכבר סיימו בית ספר והשכלה גבוהה – באים ולומדים בכולל בטהרן. לאחר שהם משלימים את לימודיהם – הם מקבלים כל מיני תעודות: סמיכה לרבנות, סופרי סת"ם, שוחטים וכדומה".
יש מערכת כשרות?
מעבר למסך אני רואה את פניו של הרב גראמי זורחות באושר. מסתבר שתחום הכשרות הוא ה'בייבי' שלו. התחום שבו הוא מצליח לחולל מהפכה. "יש כשרות מסודרת", הוא אומר. "יש לנו הרבה משגיחים שפועלים במסעדות היהודיות, מפקחים על השחיטה באטליזים. אני נותן תעודת כשרות ודואג שיהודי איראן יאכלו כשר".
כמה מסעדות כשרות יש באיראן?
"בטהרן יש לנו חמש מסעדות כשרות. גם בשיראז יש מסעדה כשרה וכך גם באיספהאן".
גם גויים באים?
"לא כל כך. אולי קצת. המסעדות הן בעיקר ליהודים".
יש אצלכם מוהלים ושוחטים?
"אני בעצמי מוהל וזוכה להכניס ילדים בבריתו של אברהם אבינו. יש כאן עוד מוהלים. יש גם הרבה שוחטים. אחת לתקופה מתקיימת כאן שחיטה של בהמות. אני בעצמי לא שוחט, אבל נתתי סמיכה לשוחטים בכל הערים – טהרן, שיראז, באיספהאן, בכרמאנשאה (עיר במערב איראן) ויזד. הרבה תלמידים למדו כתיבת סת"ם וברחבי הערים יש לא מעט תלמידי חכמים שאני בקשר ישיר איתם. כל יום הם מצטטים שיעורים שלי. לומדים תלמוד וגם 'שולחן ערוך'. בדיוק לפני כמה שבועות סיימנו את חלק 'יורה דעה' ב'שולחן ערוך', בשיעור שאני מוסר לתלמידים מכל רחבי איראן. עכשיו התחלנו 'חושן משפט' במסלול של לימודי דיינות".
שיחותיי עם המשטר
לפני תשעה חודשים התפרסם בתקשורת העולמית תיעוד ממעמד 'חליצה' שערך הרב גראמי עבור אישה שבעלה נפטר ללא ילדים. האישה ואחי הבעל המנוח הוזמנו לבית הדין והרב גראמי צירף אליו שניים מתלמידיו.
האישה חלצה את נעלו של היבם, ירקה לפניו על הארץ כדת וחזרה אחרי ראש בית הדין, הרב גראמי, על הפסוק: "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". אחר כך חזר הרב שלוש פעמים והאישה חזרה אחריו: "בית חלוץ הנעל, בית חלוץ הנעל, בית חלוץ הנעל".
התיעוד האותנטי היווה הצצה נדירה לחיי היהדות הפעילים בטהרן ועורר התרגשות רבה.
יש לכם בית דין מסודר?
"בוודאי. יש לנו בית דין בטהרן שמסדר גיטין. אני מניח שראית את החליצה שעשינו".
אתם מקבלים עזרה מבתי דין מחוץ לאיראן?
"במקרים סבוכים אני מתייעץ עם גדולי ישראל מארצות הברית".
מאיפה אתם משיגים תשמישי קדושה?
"חלק מגיע מחוץ לאיראן. אבל יש גם ייצור מקומי: באיראן כותבים מזוזות ותפילין. אבל זה לא מספיק. רוב ספרי התורה שלנו הם עתיקים, בני מאות שנים. נכתבו בבגדד. הסופרים שלנו מגיהים ומתקנים את ספרי התורה כשצריך. תלמידים שלי כותבים תפילין ומזוזות".
יש לך קשר טוב עם ראשי המשטר?
"ליהודים יש קשר טוב. אין לנו שום בעיה".
השלטון עוזר לכם?
"כן, בהחלט".
במה למשל?
"יש לנו חופש דת מוחלט. השלטון האיראני מכבד את הדת היהודית וגם את שאר הדתות הרשמיות. יש לנו בתי מדרשות פעילים, כולל אברכים, מקוואות שאני מפקח על כשרותם. יש קברי צדיקים – כמו קבר מרדכי ואסתר וקברי דניאל הנביא וחבקוק הנביא. יש לנו משחטות ויש מסעדות כשרות. כל העניינים שיהודי צריך – יש לנו כאן באיראן ובכל הדברים האלה השלטון מסייע לנו. מכיוון שאיראן מכירה בדת היהודית בתור דת שלישית – מאפשרים לנו לקיים את הדת באופן מלא".
באיזה בית כנסת אתה מתפלל?
"בית כנסת 'יוסף עבאד'. זהו בית כנסת מרכזי בטהרן, עם 800 מקומות ישיבה. עכשיו, בקורונה, בית הכנסת הוא חצי סגור ומתפללים בו כמה עשרות לפי ההנחיות. יש גם את בית הכנסת 'אברישאמי' ברחוב פלסטין. קרוב לבית הכנסת הזה גרים הרבה יהודים".
כמה בתי כנסת פעילים יש בטהרן בכלל?
"באיראן יש יותר משישים בתי כנסת. חלקם פתוחים גם בימי חול וחלקם רק בשבתות".
לדברי הרב גראמי, אין סטטיסטיקה מדויקת שמודדת את מספרם של יהודי טהרן, אולם להערכתו – קרוב ל-15,000 יהודים מתגוררים ברפובליקה האיראנית.
כמה מתוכם שומרי מצוות?
"רוב היהודים באיראן הם שומרי מסורת. לא תלמידי חכמים, אבל מאוד מכבדים ושומרים את המסורת. הרבה מהם לא חונכו על דקדוקי הלכה, כי לא היה להם מאיפה ללמוד. אבל כולם מקיימים קשר קרוב מאוד למסורת. עכשיו יש מהפכה תורנית: צעירים רבים לומדים ויודעים הלכה. לגבי המבוגרים – לא היה להם היכן ללמוד, אבל יש להם תודעת מסורת והם מאוד מכבדים אותה.
"אני משקיע בצעירים", אומר לי הרב בסיפוק ומגדיר את פעילותו בקרב צעירי איראן היהודים כ"אחד התפקידים החשובים שלי. מה שאני משקיע בו יותר מכל – זה ללמד את האנשים. ללמד דעת ולחנך את הצעירים. הדור היהודי הצעיר באיראן הוא משכיל ברוך השם. יש בהם הרבה תלמידי חכמים שמכירים את היהדות וההלכה.
"אני זוכר איך בילדותי, לפני עשרים שנה, אף אחד כאן לא ידע תלמוד, 'שולחן ערוך', משניות, שום דבר. היום הרבה צעירים לומדים תלמוד, לומדים 'שולחן ערוך'. אפילו ברמה גבוהה מאוד. לומדים ראשונים ואחרונים. יש תלמידי חכמים שממש בקיאים בתלמוד. הם מקבלים שיעורים באיראן – וגם רבנים מחוץ לאיראן מוסרים שיעורים בצורה דיגיטלית".
הקהילה ספגה מכה בקורונה?
"לצערי כן. הייתה תחלואה גבוהה. היו גם כמה נפטרים. לא באותם מספרים שהיו בציבור הלא יהודי, אבל היה בהחלט. זו הייתה תקופה קשה. מהרגע הראשון הוריתי להתפלל ביחידות או במקומות פתוחים. הצעדים שננקטו סייעו להורדת התחלואה, אבל לצערי – כמה מבני הקהילה נמנו עם הנספים כתוצאה מתחלואה בנגיף".
מערכת הבריאות האיראנית היא טובה?
"יש גם בתי חולים טובים. אגב, יש גם רופאים יהודים. אבי היה רופא מנתח ועבד בכמה מרכזים רפואיים. איראן, אולי בניגוד למה שמספרים בחוץ – היא מדינה מתקדמת מאוד. נכון שלא כמו אמריקה, אבל בטח לא כמו שחושבים במערב".
אתה אוהב את התרבות האיראנית?
"זו ארץ שנולדתי בה ואני אוהב את הארץ הזו. ואני אוהב שאני יכול לעזור לקהילה כאן".
יש עוד תלמידי חכמים?
"יש לנו כולל אברכים, יש בחורי ישיבות שלומדים בבית כנסת והרבה שיעורים ברוך השם. שיעורי תלמוד, 'שולחן ערוך', אפילו לומדים גמרא בעיון, לומדים עם כל הלומדע'ס הישיבתי, אבל יותר בגישה של עיון ספרדי. הדגש הוא על הראשונים, הרי"ף, הר"ן, רשב"א, תוספות, ולאסוקי שמעתתא – לומדים 'שולחן ערוך' עם ש"ך וט"ז, 'מגן אברהם' ו'פתחי תשובה'. עכשיו סיימנו 'יורה דעה'".
מה עוד לומדים?
"אני לא מלמד מוסר וחסידות, אבל יש אפילו שיעור בספר ה'תניא'. יש רב אחד מקליפורניה שמוסר שיעור חסידות בפרסית בצורה דיגיטלית".
התיאורים שלך, כבוד הרב, מאוד מפתיעים.
"אנחנו לא חיים תחת דיכוי. אנחנו חופשיים לעשות את כל מצוות הדת שלנו. לממשלה או לעם האיראני אין שום בעיה איתנו. אנחנו חופשיים לעשות את כל מה שהתורה מצווה עלינו, חופש דת מלא. ברוך השם אחינו האיראנים המוסלמים מכבדים אותנו".
דרשה לכבוד חומייני
עמוק לתוך השיחה, אני מרהיב עוז לשאול לפשר ביקור הניחומים המתוקשר בבית משפחתו של גנרל הטרור סולימאני. "המשפחה של סולימאני כיבדה אותי מאוד. בני המשפחה הם הקשיבו למסר שלי והפנימו אותו", אומר הרב.
אתה יודע שיהודים בכל העולם הרימו גבות, כן?
"זה היה מוכרח להיעשות. הייתי מוכרח לעשות את זה – להראות שהדת לא קשורה בשום צורה לפוליטיקה. גם ראשי הדת של הנוצרים ביקרו איתי במקום. רצינו להדגיש שאנחנו לא מרוצים ממה שנעשה, וזו לא מלחמת דת חס ושלום. זה עניין שחוסה בגדרי הפוליטיקה, לא עניין שקשור לדת. זו לא מלחמה כמו זו שהייתה בעבר בין המוסלמים לנוצרים – כשהדת עמדה במרכז. מה שהם (האמריקאים. א"א) עשו – זה לא קשור לדת".
קיבלת ביקורת על הביקור הזה?
"את זה אתה כבר יודע".
אני חושב שרוב האנשים הבינו את הסיטואציה שלך.
"אתה חושב שרבן יוחנן בן זכאי רצה ללכת לאספסיאנוס ולומר 'שלום עליך קיסר'? מה אתה חושב? הוא רצה 'תן לי יבנה וחכמיה'! הוא רצה את טובת היהודים! זה לא משהו שהוא עשה בגלל כל מיני רעיונות. זה מה שמוכרח לעשות".
איך אתם מתקבלים בקרב העם האיראני?
"העם האיראני מאוד הוא סובלני ביחס לעמים אחרים. אני יודע שמעבר לאיראן, בארץ ישראל ובאמריקה – לא חושבים ככה. אבל זה הדבר הנכון. מאז גלות אשור – יהודים גרים באיראן רבתי. לא איראן של היום – איראן הייתה אז הרבה יותר גדולה – והשתרעה על כל ממלכת פרס הגדולה. אבל מאז ומעולם, העם האיראני רגיל לקבל דעות אחרות, דתות אחרות. לחיות בשלום – זה מוטמע בתרבות האיראנית".
נפגשת פעם עם המנהיג העליון?
"לא. לא היו ניסיונות כאלה להיפגש".
ועם ההנהגה הפוליטית?
"בהחלט. אנחנו משתתפים בכינוסים בהשתתפותם של ראשי השלטון. כנסים שקשורים לעם האיראני. גם אנחנו, בתור יהודים, משתתפים ומכבדים".
איך אתה מצליח להסביר לעם האיראני את היחסים המורכבים בין היהדות לציונות?
"היהודים באיראן תמיד הדגישו שיש הבדל בין פוליטיקה לדת. זה לא משהו שאני חידשתי. זה משהו שיהודים מדגישים פה מאז ומתמיד. אנחנו לא קשורים לתנועה פוליטית. יהדות היא דת של משה רבנו, דת של תורה. אין לזה קשר לעניינים פוליטיים ומדיניים. אנחנו לא אוהבים להיכנס לפוליטיקה".
אתם לא נחשדים בנאמנות סמויה למדינת ישראל?
"ממש לא. למה שזה יהיה?! אין לנו קשר למדינת ישראל. כל היהודים רוצים לחיות חיים נורמליים, לקיים את דתם ולחיות. לא נכנסים לפוליטיקה. גם אני לא אוהב להיכנס לפוליטיקה. לפעמים אני מוכרח לצאת קצת לתקשורת המקומית, לתת ריאיונות. אני עושה את זה רק כדי לחדד את העניין הזה, לטובת היהודים. אבל אני בעצמי לא אוהב פוליטיקה. אני לא איש פוליטי – אני איש דת".
תפקידו הבכיר של הרב גראמי כרבם הראשי של יהודי איראן – הוא מינוי מטעם הקהילה, כאשר השלטון האיראני מכיר בסמכותו ומתנהל מולו בשיתוף פעולה מכובד. "אני משתתף בטקסים רשמיים בתור נציג הדת היהודית", מספר הרב ל'משפחה'.
באילו אירועים מדובר?
"עכשיו בקורונה אין הרבה טקסים. אבל אני משתתף באירועים פוליטיים ואזרחיים".
נוח לך להיות באירועים הללו?
"האמת? הייתי מעדיף לשבת וללמד. אבל זה חלק מהתפקיד, אז אני עושה זאת מתוקף תפקידי. הייתי לפני כמה חודשים באירוע לציון יום השנה לגנרל סולימאני וגם ביום פטירתו של מייסד המהפכה האיראנית חומייני – השתתפתי בטקס הזיכרון. אפילו נאמתי שם".
מה אמרת?
"אנחנו תמיד מדברים על אחדות בין הדתות. אמרתי שהתורה מלמדת אותנו, שכל בני האנוש הם מאב אחד – אדם הראשון – וכולם נבראו בצלם אלוקים. 'חביב אדם שנברא בצלם'. סיימתי עם דברי המשנה במסכת סנהדרין (פרק ד' משנה ה') שבו נאמר ש'לפיכך נברא האדם יחידי – מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך'. אמרתי בדרשה: לכולנו אבא משותף. לא משנה אם זה יהודי, מוסלמי או בן דת אחרת. חייבים לכבד האחד את הדעות של השני".
'החיים באיראן נוחים'
הזמן שבו אנו משוחחים היה ליל שלג בירושלים ובגלילותיה. סיפרתי לרב גראמי על פתיתי השלג שמטפטפים על חלון ביתי שבהרי יהודה ועל צלחת המרק המהבילה על שולחני. הוא סיפר לי בתגובה, ש"אצלנו בטהרן יש עכשיו מזג אוויר נאה". מעולם לא דמיינתי שאוכל להחליף חוויות מזג אוויר עם מישהו באיראן – לא כל שכן עם הרב הראשי של איראן.
כמה שבועות לאחר הריאיון, יצרתי שוב קשר עם הרב גראמי. היה זה ראש חודש ניסן. החמאתי לו על תיעוד שהופץ, בו הוא נראה יחד עם כמה מבני קהילתו כשהם מברכים את ברכת האילנות במתינות, במבטא פרסי קסום – הרב קורא, וצאן מרעיתו עונה אחריו. התיעוד ריגש אותי.
"בירכנו ברכת האילנות ליד עץ אפרסקים שצומח בחצר הבית שלי. היה חשוב לנו לברך כבר בראש חודש, כי זריזין מקדימין למצוות", אמר. הגבתי שמחזה כזה – יהודים שמבררים ניצוצות בטהרן – לא יכול שלא לרגש את כל מי שגר מחוץ לאיראן. ואגב העלאת ניצוצות, הזכרתי את ששמעתי פעם – שהסיבה לכך שאין מברכים את ברכת האילנות בשבת, היא כיוון שברכת האילנות פועלת בירור ניצוצות ויש כאן מלאכת בורר.
"זה 'כף החיים' מפורש", אמר לי הרב של איראן בתגובה. לאחר מכן, אכן מצאתי את הדברים בספר 'כף החיים' של הגאון רבי יעקב חיים סופר זצ"ל (סימן רכ"ו אות ד'): "בשבת אין לברך ברכת האילנות. ונראה שלפי דברי המקובלים, שעל ידי ברכת האילנות מברר ניצוצי קדושה מן הצומח ויש איסור נוסף משום בורר בשבת".
זו לא הייתה הפגנת הידע התורני הפנומנלי היחידה במהלך סדרת השיחות שניהלנו לאחרונה, לקראת הכנתה של הכתבה הזו. אין ספק, יהודי איראן זכו לרב משלהם, צעיר אך בעל שיעור קומה.
הרב יכול לבקר בארץ?
"לא".
יש געגועים?
"בוודאי. ארץ הקודש. אין ספק".
ומה עושה לכם הידיעה שרק בביאת המשיח תוכלו לחון את עפר הארץ?
"בינתיים זה לא אפשרי. עושים מה שצריך".
איך הכלכלה באיראן?
"קשה. בגלל הסנקציות של המערב – המצב הכלכלי כאן קשה מאוד".
זה מוביל להתקוממות. אנחנו שומעים על הפגנות שנערכות במדינה…
"לפני שנה זה גרם להפגנות, אבל הן דעכו. המצב נרגע".
והיהודים מחוץ למשחק?
"בוודאי, אין ספק! אנחנו לא נכנסים לעניינים כאלה. זה לא עניין שלנו".
הרב מספר על מערך התמיכה הקהילתית באיראן: "יש לנו ארגוני צדקה. יש ארגונים שמחלקים אוכל לאנשים, וארגונים שנותנים כסף כל חודש למשפחות נזקקות. הארגונים שלנו נותנים אפילו לגויים. הרי הגמרא אומרת (גיטין ס"א): 'מפרנסים עניי נכרים עִם עניי ישראל'".
איך אפשר לתרום לארגוני הצדקה שלכם?
"אנחנו לא מקבלים תרומות מחוץ לארץ. כל מה שאוספים זה מיהודים מקומיים".
יש אצלכם יהודים עשירים?
"רוב היהודים משתייכים למעמד הביניים. הם מתפרנסים ממקצועות חופשיים: רבים מהם בעלים של חנויות טקסטיל ויש גם רופאים, מהנדסים וכדומה. החיים כאן נוחים בסך הכל".
כשהמתיחות בין מדינת ישראל לאיראן עולה – זה משפיע עליכם?
"זה משפיע על דעת הקהל וזה לא משהו שאנחנו אוהבים".
אתם סובלים מזה?
"למדנו לחיות לצד כל הפוליטיקה הזאת ולהתרחק ממנה כמה שאפשר".
יש אנטישמיות?
"אין אנטישמיות באופן מאורגן. אבל תמיד, בכל העולם, אתה מוצא אנשים שונאי יהודים. אבל אין התנגדויות מאורגנות כלפי יהודים. גם באירופה ובאמריקה אפשר להיתקל במחזות של שנאת יהודים. אבל רוב העם האיראני הוא לא אנטישמי בכלל".
באיזו הופעה הרב צועד ברחובות טהרן?
"אני לא הולך ברחוב עם מגבעת, אבל עם כיפה בהחלט. ואני לא נתקל בשנאה".
מה שרואים מטהרן
הקונפליקט מול מדינת ישראל, אמרתי לרב גראמי, הוא כאב ראש גדול עבורכם.
"נכון, כאב ראש ואתגר גדול. אבל מבחינת חופש הדת – איראן פתוחה יותר אפילו ממדינות אירופאיות. במדינות סקנדינביות, למשל, אתה לא יכול לערוך שחיטה כשרה. בגרמניה העבירו פעם חוק שאסור למול, אני חושב שעכשיו ביטלו את זה. אצלנו אין דברים כאלה. כל מה שההלכה מחייבת – אפשר לעשות בחופשיות, בלי הגבלות. באירופה, שמתיימרת להיות מקום עם חופש דת – נחקקים בפועל חוקים נגד דת. הם טוענים כמובן שאלו 'חוקים הומניים', אבל המקור של החוקים האלה לדעתי הוא אנטישמיות טהורה. באיראן אין שום הגבלות על הדת".
העובדה שאיראן היא מדינה דתית אדוקה – עוזרת לכם?
"בהחלט. מהסיבה הזו האיראנים מכבדים את הדת היהודית. בכל עניין שנוגע לקידושין, גיטין, ירושות וכדומה – בתי המשפט המקומיים שולחים לשאול אותנו, לפני שהם מכריעים בתיק שבו מעורבים יהודים. הם שולחים לשאול: 'מה הדין שלכם בגט, בקידושין, בירושה'. אנחנו נהנים ממעמד חוקי רשמי".
…
על פניו של הרב גראמי מצטיירת עווית של כאב.
"אני לא רוצה להוציא לעז על ארץ הקודש, אבל לצערי, דווקא בארץ ישראל יש הרבה יהודים שאני ממש מתבייש כשאני רואה את מה שהם אומרים ועושים. איך הם שונאים את הדת, שונאים את היהדות. אני קורא חדשות, מתעדכן הרבה ואני ממש מתבייש לפעמים במה שאני רואה. המון דברים שממש גורמים לי להתכווץ בבושה".
ממי למשל אתה מתקומם?
אני לא רוצה לדבר נגד אף אחד, אבל לצערי רואים את זה בכל מיני מפלגות בפוליטיקה הישראלית, שמסיתות נגד הדת ועוסקות בעיקר בשנאה".
אתה מרגיש אכפתיות מתהליכים פנימיים שקורים אצלנו במדינת ישראל?
"איזו שאלה?!"
כשיש הסתה נגד יהודים שומרי מצוות בארץ – זה מציק לך?
"בוודאי, זה מציק לי מאוד. אבל אני חושב שלפעמים גם החרדים אשמים. אבל אשמים אנחנו. זה לא שאנחנו בסדר גמור והבעיה היא רק אצל החילונים. אני בעצמי חרדי, למדתי בישיבות, זו דרך החיים שלי. אבל אני חושב שלפעמים לא נוהגים בחכמה.
"נגיד, לאחרונה בקורונה: נכון שיש הרבה הסתה חמורה נגד המגזר החרדי, ונכון שבכל המגזרים היו אנשים שלא שמרו על ההנחיות. אבל כשאני רואה שבשיא התחלואה עושים חתונה בגודל של אלפי אנשים, בלי שום מסכה – אני חושב לעצמי: 'הם ממש טועים'. יש לי ביקורת עצומה עליהם. לא רק בגלל שהם עושים לדעתי חילול השם – אלא גם בגלל שהם עוברים על סכנת נפשות, עוברים על דיני פיקוח נפש ואני לא יודע על מה הם סומכים.
"אם לא הייתי יהודי דתי והייתי רואה את הסיקור על הציבור החרדי בתקופת הקורונה – ייתכן שהייתי נגד דת. ההתפרעויות שהיו בכביש בר אילן בימי הקורונה, הבטון שמישהו שפך על מסילות הרכבת, האוטובוס שנשרף בבני ברק. מי עושה דברים כאלה? אני מצטער מאוד כשאני רואה את זה. אני לא מצטער רק ממה שהכופרים והחילונים עושים, אלא גם ממה שאחינו החרדים עושים".
התקשורת האיראנית מתעסקת בפוליטיקה הישראלית?
"כן, בהחלט. מראים באור שלילי מאוד. היו בחודשים האחרונים כותרות דוגמת: 'היהודים האורתודוקסים במדינת ישראל לא שומרים על הנחיות הקורונה'. זה לא רק חילול השם בתוך מדינת ישראל – אלא גם מול אומות העולם".
באיראן לא היו בקורונה סערות מהסוג הזה?
"גם באיראן יש. אבל ההבדל הוא שאנחנו – היהודים – אמורים להיות אור לגויים. כל הגויים מסתכלים על עם ישראל. יש כשמונה מיליארדי אזרחים בעולם. היהודים הם אפילו לא אחוז בודד מסך האוכלוסייה העולמית. כמה התקשורת העולמית עוסקת ביהודים – מול האחוז הבודד שהם מייצגים?! חצי מהחדשות עוסק ביהודים. כולם מסתכלים עלינו. אנחנו עם סגולה. 'עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'. אבל לפעמים – מה שאנחנו עושים זה ההפך מזה".
ועל דבריו של הרב גראמי אמר שלמה בחכמתו (משלי כ"ז): "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" – – –
'במה המדינה יהודית?!'
האם בקהילה שלכם לא היו מקרים של חילול השם בקורונה?
"בכל מקום יש את זה. באחד מגלי הקורונה הוריתי לסגור את כל בתי הכנסיות במדינה. במכתב שהפצתי בכל הקהילות באיראן, כתבתי כך בפרסית: 'יש לסגור עוד פעם את כל בתי המדרשות ובתי הכנסת, בגלל גל שני של קורונה וסכנת נפשות. איסור גורף להתפלל במניין בבתים ובכל מקום אחר. איסור גמור לערוך מסיבות או אירועים שונים. מי שחייב לומר קדיש – ירבה בלימוד תורה ונתינת צדקה ופטור מלומר קדיש במניין'.
"היו יחידים שפתחו את בתי הכנסיות. קרתה שם תחלואה וכמה נפטרו לדאבון הלב. ככה זה: בכל המקומות, בכל המדינות, יש אנשים שהולכים בקיצוניות ולא חושבים על ההשלכות".
והתקשורת באיראן עסקה בהפרות אצלכם?
"לא בסדר גודל מרכזי כמו בארץ. אבל קצת דיברו על זה".
זה העמיד אתכם במבוכה?
"כן. כשאני רואה דברים כאלה באיראן או בחוץ לארץ – אני ממש נבוך. לפעמים אני נאלץ להסביר את זה בפורומים שונים. אני חושב שההסבר הכי פשוט הוא, שבכל דת, בכל עם וכל מדינה – יש אנשים שלא נוהגים בשכל. זה לא קשור לדת, אלא לאנשים שנוהגים בקיצוניות".
…
אני שואל את הרב גראמי על מתקפותיו התכופות למדי נגד מדינת ישראל, והוא מבקש לעשות סדר:
"אני אומר בכל הזדמנות, שהציונים לא מייצגים את הדת. זה לא שהוכרחתי לומר דבר שקר. אני לא חסיד של 'נטורי קרתא' – תדע את זה. אבל הציונות זו פוליטיקה. זו לא דת. העניין הזה אמור להיות ברור כשמש בצהריים לכל מי שמוח בקודקודו".
הציונות מציגה את עצמה בתור בית לעם היהודי. איך אתה מתמודד עם זה?
"זו תנועה לאומית, לא עניין שקשור לדת. הרי בתחילה רצו להקים מדינה באוגנדה. נכון שכשהיהודים בגלות – הייתה שואה. אבל הקמת המדינה הייתה עניין פוליטי לאומי. לא דתי. האם חוק השבות במדינת ישראל הוא על פי ההלכה? בוודאי שלא. מה התנאי להתקבל כיהודי? מספיק שהסבא-רבה מצד האבא היה יהודי ומכירים בו כיהודי. כך קיבלו לארץ יותר ממיליון יהודים מרוסיה וברית המועצות, שחלקם הגדול אינם יהודים על פי ההלכה. אז אתה יכול להגיד שציונות זה יהדות? בוודאי שלא! זה מה שאני מסביר. זה מה שאני חושב".
לפני כמה שנים, כשראית את משלחת אנשי 'נטורי קרתא' מניו יורק ואנטוורפן שהגיעו לטהרן כדי להתחבק עם אחמדינג'אד – איך הסתכלת על זה?
"אני לא יודע מה הם חושבים. אני לא רוצה לדון אף אחד ולא רוצה שאף אחד ידון אותי".
הרב גראמי מזדעק: "תראו את בג"ץ. הוא פוסק שמותר למכור חמץ במרכזים רפואיים – זה מתאים למדינה יהודית? כשפוסקים שמותר למכור בשר חזיר – זה מתאים למדינה יהודית? כשפוסקים שמותר לפתוח מרכולים בשבתות – זה מה שיהודי עושה? כשרוצים להעביר את חוק ברית הזוגיות – זה מדינה יהודית? כשמכירים בגיורים של רפורמים – זו יהדות? רק בדיני גיטין וקידושין מדינת ישראל נוהגת עדיין על פי ההלכה, זה השריד היחיד – וגם את זה רוצים לבטל. אז איך אפשר להגיד שציונות זו יהדות? ויש עוד המון דוגמאות".
הרב גראמי אינו מרפה מדברי הביקורת: "כשמדינת ישראל נלחמת נגד הדת – היא נלחמת נגד העם היהודי. מה שמר עלינו בכל הדורות? התורה. אחרת היינו מתבוללים באומות ולא היה נשאר מאיתנו כלום. כמעט אלפיים שנה לא הייתה ליהודים מדינה. היינו מפוזרים ומפורדים בכל העולם. מה שמר עלינו? תנועה פוליטית? לא, התורה. שמירת המצוות שמרה עלינו".
אתה בטח יודע שכאן, בארץ, משתמשים באיראן כדוגמה שלילית למדינה עם כפייה דתית אגרסיבית.
"אני שומע את מה שהם אומרים ומה שאני עונה זה שהטענה הזו מעקרת את היכולת לטעון שהם מייצגים את העם היהודי והיהדות. הציונים מייצגים מדינה דמוקרטית, תנועה פוליטית. אבל זו לא יהדות. לפני שנה אמרתי שציונים לא מייצגים את היהדות והרבה אנשים אמרו: 'מה הוא אמר?' אבל אני אמרתי את האמת".
מצד שני, אתה חושב שהמודל האיראני הוא נכון? שמדינה מתערבת לאזרחים בחיי הדת בצורה קיצונית כזאת? שאנשים נתלים ברחובות אם הם עוברים על חוקי הדת?
"אני לא חושב שמדינת היהודים צריכה לנהוג כמו באיראן. לא צריך להתערב כל כך בחיי הדת של האנשים. אבל יש דברים שהם סמל. סמלים של היהודי. אז לפחות לא ללחום בזה. יש גם דברים באיראן שיש לנו מחשבות לגביהם. אבל אנחנו יודעים שדינא דמלכותא דינא. אנחנו, היהודים בכל מקום – מכבדים את חוקי המקום. זה דין התלמוד".
אחרי כמה דקות, הרב גראמי מבקש להוסיף סייג לביקורת הקשה שלו: "חשוב לי להדגיש שאני אוהב כל יהודי – ולא משנה לי מה הדעות שלו: דתי, חילוני, חרדי. אפילו על כופרים שנלחמים בדת – אני מתפלל שיחזרו בתשובה".
עד שניפגש
מאחוריו, בסלון, אני מזהה בשיחה הוויזואלית תמונה שמכילה אותיות גדולות בכתב עברי מסוגנן. אני שואל אותו מה כתוב ביצירה – שמא מדובר בפסוק שמדבר על הכמיהה לירושלים, למשל – ובתגובה הרב ניגש אל הקיר, מסיר את התמונה ומציג אותה בפניי.
על התמונה נכתב באותיות מעוטרות: 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'. קלאסיקה של יהודי בין האומות, שחי במציאות שנתפסת לעיתים כהזויה, אך זוכר בכל רגע את אמונתו ולא נוטש לרגע את מקור חיותו. יהיה המשטר שסביבו אשר יהיה – המוטו 'ובכל זאת שמך לא שכחנו' מלווה את רבם הראשי של יהודי איראן וצאן מרעיתו.
הרב גראמי מתגורר בשכונה במרכז טהרן, בה מתגוררים יהודים רבים. חלק מקרובי משפחתו של הרב מתגוררים בארץ, אולם לדברי הרב גראמי – הם ממעטים לתקשר טלפונית, "בגלל המצב".
יש לך בבית תמונה של הכותל?
"בבית שלי אין".
מה אתה מרגיש כלפי המקומות הקדושים בארץ?
"מה שכל יהודי מרגיש. מה השאלה בכלל. געגועים וערגה – אם כי אני יודע שלא אוכל לבקר בשנים הקרובות בדרך הטבע. המחסום הזה רק מגביר את הכיסופים לקדושה".
עד שיהיה שלום?
"צריך להתפלל שיהיה שלום בעזרת השם. 'שלום' זה אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא".
כשאתה אומר 'ותחזינה עינינו בשובך לציון' בתפילה – על מה אתה חושב?
"אני לא מכוון את כוונות הרש"ש… מה שכל יהודי מכוון. הגלות היא אותה גלות. רוב העם היהודי נמצא בגלות. גם בגלות ברחבי העולם, אבל גם בארץ ישראל לא מניחים לנו. זו גלות השכינה ממש".
יש בכם קנאה ביהודים שגרים בארץ ישראל?
"כל יהודי מתגעגע ורוצה להיות במקומות הקדושים, זה ברור. אבל השליחות שלי היא בכל מקום שבו אני נמצא. היה לי קל יותר להיות באמריקה, ללמוד בכולל או להיות רב בית כנסת באיסט סייד במנהטן. יש לי אזרחות אמריקאית ויכולתי לקבל משכורת מכובדת, בלי שום כאב ראש. אבל ההשגחה הביאה אותי לכהן כרבם של יהודי איראן. חז"ל אמרו לנו: 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'. אז אני משתדל לעשות מה שצריך.
"יש לי קהילה ברחבי המדינה, שזקוקה לרב שידאג לכל הדברים היהודיים. להשגיח על הכשרות, לפקח על המקוואות – יש לנו כאן מקוואות מהודרות – זה התפקיד שלי וזה תפקיד שמשפיע על דורות. כמו קברניט שלא יכול לעזוב את הספינה. אם כבר קיבלתי את האחריות הזאת – אני חייב לעמוד בה. אז נכון, היה הרבה יותר קל לגור בעיר כמו לוס אנג'לס ובולטימור ולהיות שם רב בית כנסת של יוצאי איראן או משהו כזה. הבנים שלך הולכים לישיבות, לומדים בבתי ספר יהודים, הכשרות היא מן המוכן ובמגוון גדול והכל מוכן ומזומן. אבל יש לי תפקיד. אי אפשר לנטוש את המערכה".
זה מדהים, אני אומר לרב. אנחנו משוחחים משתי מדינות שעוינות זו את זו, אבל מרגישים שהלב היהודי של שנינו פועם באותו קצב.
"הלב היהודי תמיד פועם ביחד", אומר לי הרב הראשי לאיראן. "כשכואב ליהודי בארץ – כואב ליהודי בכל מקום. כשכואב ליהודי באיראן – כואב גם ליהודים בארץ ישראל. אנחנו מרגישים את זה. כל העניינים הפוליטיים המעיקים – לא יכולים לעצור את הערבות היהודית הפשוטה הזאת" – – –
…
ד"ש ממרדכי ואסתר
כיוון שהשיחה המקורית עם הרב הראשי לאיראן נערכת בסביבות חג הפורים – הרב גראמי מספר לי על מנהג נאה שהוא נוהג בשנים האחרונות: "מדי שנה, בתענית אסתר, אני נוהג לנסוע לקבר מרדכי ואסתר בעיר המדאן, מרחק ארבע או חמש שעות נסיעה מטהרן, שם אני קורא במגילת אסתר".
זה קבר מוסמך?
"מוסמך במסורת חזקה מאוד. רבי בנימין מטודלה כבר העיד על המקום הזה. אני יודע שגם בארץ יש מקום שמצוין כ'קבר מרדכי ואסתר', אבל שם זה לא אמיתי".
המקום מתוחזק במשך השנה?
"כן. בהמדאן כמעט שלא מתגוררים כבר יהודים כמעט, אולי משפחות בודדות, אבל יש יהודי ששומר על הקבר. עבורי זו התרגשות גדולה לבוא לקבר שני גיבורי המגילה. כשאתה מבקר במקום שבו טמונים מרדכי ואסתר הצדיקים שהצילו את העם היהודי מכיליון – בוודאי שזו התרגשות. השנה ערכתי שם 'חלאק'ה' לאחד מילדי הקהילה. בכל העולם יהודים קוראים מגילת אסתר ומשלוח מנות. לעיתים הם לא שמים לב – שהכל התחיל באיראן".
איפה נמצאת כיום שושן הבירה?
"שושן הבירה היא עיר בדרום מערב איראן. במחוז חוזאן. היום קוראים לעיר הזו, 'שוּש'. בתקופת השושלת האחמנית (ממלכה ששלטה באיראן ובחלקים מאסיה בשנים 539 לפנה"ס עד 331 לפנה"ס. במהלך כמאתיים השנים הללו שלטו בפרס דרייווש ואחשוורוש. א"א) – שוּש הייתה אחת מערי הבירה של ממלכת פרס. היו כמה ערי בירה. גם שושן וגם פרספוליס, עיר עתיקה שקרובה לשיראז, לצד אחמתא, היא המדאן – היכן שמרדכי ואסתר קבורים. אחמתא נמצאת בצפון מערב איראן, ושושן בדרום מערב.
"אגב", מציין רבה של איראן ל'משפחה', "שושן נמצאת במקום חם מאוד – גם בחורף חם בעיר הזו. מזג האוויר בה נוח. בקיץ חם מאוד שם, יותר מארבעים מעלות חום. אבל בהמדאן קר בקיץ ויש שם חורפים קשים. בדרך כלל המלכים היו הולכים בקיץ לשהות באחמתא, המדאן ובחורף היו נמצאים בשושן, כדי להימלט ממזגי האוויר הקיצוניים. יש אנשים שטועים. הם חושבים ששושן זו המדאן. ראיתי יהודים לא איראנים, שלא מכירים את איראן, החושבים כך. אז צריך לומר זאת: אלו שתי ערים נפרדות.
"בשושן", אומר הרב, "נמצא קבר דניאל הנביא. יש על זה מסורת: מיקום הקבר מוזכר בספר מסעות מלפני 800 שנה. קבר מרדכי ואסתר וקבר דניאל – אלו שתי מסורות שלא פסקו במשך דורות. מאב לְבן. ביקרתי במקום כמה פעמים, וגם שם המקום מתוחזק. אין שומר יהודי, אבל הגויים מאוד מכבדים ובאים להתפלל. אפילו המוסלמים קוראים לעיר שוּשֶה-דניאַל, על שמו של דניאל הנביא".
