הם שכנים ותיקים שחולקים גורל משותף: שני הבנים שלהם, שאבטחו את אירוע הדמים ברֵעים, נחטפו לעזה | הם חולקים גם עמדה משותפת שקשה להבין את נחישותה: "אנחנו אומרים 'לא' לעסקת חטופים" | והם בטוחים שכשיחזרו, איתן ואליקים ישמחו לשמוע על כך | אליהו ליבמן וצביקה מור בריאיון משותף ומלא עוצמה
כבר יותר מחודש ימים שחייהם אינם חיים. הדמעות זולגות כמים, השפתיים לא פוסקות מתהילים ותפילות, והלב שרוי במתח, לא יודע מנוח. הם מתאמצים להילחם בפחד, להיאבק במחשבות שאוכלות אותם מבפנים ולעשות קצת סדר בראש. אולם לא תמיד זה אפשרי. יש רגעים, בעיקר בלילות חשוכים ושקטים, שהקושי חזק מדי, חזק מכל, וקור הרוח נעלם פתאום.
בערבים, כאשר הם נמצאים עם בני משפחותיהם, התחושות מקבלות ביטוי נוראי הרבה יותר מאשר במשך היום. הם רואים את ילדיהם האהובים יושבים סביב השולחן, כולם יחד, מלבד בן אחד שעקבותיו אבדו וכעת מוחזק בידי ארגון טרור. הם לא יודעים מה קורה איתו ואין להם גם דרך לברר פרטים נחוצים על מיקומו וגורלו. ואז הדמעות זולגות ללא הרף, המחשבות שוב מתערבבות והפחדים חוזרים לכרסם.
ובכל זאת, חרף מציאות חייהם שהשתנתה לבלי היכר, אליהו ליבמן וצביקה מור משדרים עוצמה יהודית סוחפת. בדרך ניסית, שמקור כוחה נשגב מבינת אנוש, הם מתרכזים במשימה העיקרית העומדת לפתחו של כל יהודי בימים אלה והיא "חיזוק הרוח היהודית בדרך לניצחון בעזרת השם". רגע אחד הם דומעים מחשש, וברגע שלאחריו הם כבר מוחים את הדמעות וממשיכים לפעול בדרכם למען אותה משימה חשובה.
התעקש ללכת להציל. החטוף, איתן מור
מה שמדהים כל כך הוא שהם מוכנים לעשות הכל כדי שעם ישראל ינצח. הכל. אפילו להשהות לזמן רב ככל שיידרש את חזרתם של בניהם האובדים לחיק משפחותיהם הדואגות(!). הם מבינים היטב את גודל השעה ואת עוצמת האירוע, והם מכירים בכך שכרגע עליהם להשהות את הבקשות הפרטיות החשובות למען צורכי הכלל. כנראה שרובנו לא היו עומדים בניסיון כה קשה, אולם מסתבר שהיהודים הגדולים הללו קרוצים מחומר אחר.
אגב, ליבמן ומור הם ידידים ותיקים. מאז הגיע מור לקריית ארבע היא חברון לפני כעשרים וארבע שנים, הפכו השניים לחברים בלב ובנפש. הם מתגוררים בסמיכות זה לזה. ברגע הראשון לפגישתם כעת הם מתחבקים חיבוק ספונטני ממושך, כאילו לא נפגשו זמן רב. "ככה זה חברים", הם אומרים. בשבועות האחרונים, מאז חטיפת בניהם האהובים, החברות המדוברת קיבלה ממד נוסף וגורלם של השניים נכרך יחד.
ליבמן, בן למשפחת מתיישבים ותיקה, הוא ראש מועצת קריית ארבע מאז שנת תשס"ח (2008). קודם לכן שימש כקצין הביטחון של היישוב היהודי באזור והיה פעיל באירועים ביטחוניים הצרובים היטב בזיכרונם של תושבי המקום. מור, אף הוא תושב קריית ארבע כאמור, מטפל בבעיות קשב וריכוז, עוסק בהדרכות הורים, ומרצה בכיר במכללת 'צמרת' בבני ברק, המכשירה מטפלים ומאמנים מקרב הציבור החרדי בתחום.
קודם שנפגשנו היה אפשר לשער שנפגוש באבות שבורים, עם פנים מרוסקות. אך לא היא: ההורים הללו חזקים הרבה יותר ממה שניתן להעלות על הדעת. את הדאגה לבן האובד אפשר לגלות בעיניים, אך בכל הקשור ליוצא מפיהם – ליבמן ומור מתנהלים בקור רוח, כמו בשדה הקרב. הם דואגים ולחוצים, אך מצליחים להתעלות מעל הכל בעוז ובנחישות.
בשורה מתעתעת
חזרנו לבוקר הנורא ההוא.
איך עבר עליכם חג שמחת תורה? מתי שמעתם על מה שקרה?
מור: "מאז שאיתן השתחרר מהצבא, הוא שכר עם חבר דירה בירושלים. לכן בשמחת תורה הוא לא היה איתנו בקריית ארבע, אלא נשאר בדירתו בירושלים. כרגיל, רבע שעה לפני שבת שוחחנו, בירכתי אותו בברכת הבנים דרך הטלפון, והוא סיפר לי איפה הוא הולך להתפלל ואפילו מה הוא בישל לחג. למעשה, איתן היה אמור להיות בירושלים, ולולא שקראו לו לעבוד כמאבטח באירוע ברעים, הכל היה אמור להיראות אחרת.
"למפרע אנחנו מבינים שבמהלך הלילה הוא נקרא לשמש כמאבטח, כנראה עקב התראה ביטחונית כלשהי. בשעות הבוקר של החג אמר לי מישהו בבית הכנסת: 'צביקה, בשדרות יש מחבלים'. בהתחלה זה נשמע תלוש ואפילו קצת מנופח, ולכל היותר שיערנו שמדובר בעשרה מחבלים, חוץ מזה שהיינו בטוחים שעד שהידיעה הזו הגיעה לקריית ארבע – כוח הימ"מ כבר בוודאי הספיק לחסל את המחבלים".
עד מוצאי שבת לא ידעה משפחת מור דבר וחצי דבר על המתרחש. הם ידעו כי הבן איתן נמצא בירושלים וממילא אין שום סיבה לחשוש.
"במוצאי החג, לאחר שאני מסיים לנקות את בית הכנסת שבו אני משמש כגבאי, אני מגיע הביתה ורואה את כולם מתייפחים בבכי. אני שואל ומברר למה ומדוע, ואז הם מספרים לי שאיתן היה מאבטח באותה מסיבה שבה מצאו את מותם מאות יהודים".
באותו זמן היה לכם מושג אם הוא הרוג או חטוף?
"באותו זמן רק ידענו שהוא נעדר. אף אחד לא יודע להגיד לנו מה עם איתן, אין מי שראה או שמע. כלום. ביום שישי שלאחר מכן, זמן קצר לפני שבת, אני מקבל טלפון ממטה החטופים של גל הירש ואומרים לנו: 'יש קצין שמטפל בתיק שלכם, במידה ויהיה מידע חדש בקשר לבן – נעדכן אתכם במיידי'. חיברו אותנו לקצין יקר שעד היום מטפל בנו ברגישות יוצאת דופן, וכעבור ימים אחדים, בסביבות השעה חמש בערב, אני מקבל טלפון נוסף מהמטה".
ברגע אחד נדרכו כל חושיו של צביקה מור. הוא הבין כי ייתכן שעכשיו עתידים למסור לו מידע דרמטי בקשר לבנו האובד, לטוב או למוטב. "בשיחה נאמר לנו שהערב בשעה שמונה יבוא הקצין יחד עם צוות הרווחה של המועצה המקומית, להודיע על שינוי סטטוס".
שיערת מה הם הולכים לומר לך?
"האמת? אנחנו התכוננו לשבעה. קודם השעה היעודה הלכתי עם הילדים להתפלל ערבית, היות שחששנו שנקבל בשורה רעה, חלילה, ואחר כך נהיה בגדר 'אונן' האסור בתפילה".
מה התחושות בשעה קשה כזו?
"נוראיות. בכינו בלי סוף, כי בתוך־תוכנו היינו בטוחים שאנחנו הולכים לשמוע את הגרוע מכל. ממילא, כדי שלא נשמע את הדפיקות המקפיצות בשעה היעודה ונגיע למצב נפשי גרוע, העדפתי להשאיר את הדלת פתוחה כדי שלא לשמוע את הקצין נוקש בדלת ולהיות מתוח יותר".
בשעה שמונה הגיע הקצין האחראי על בנם. פמליה של אנשי רווחה נכנסו לבית משפחת מור. "הם מתיישבים ואומרים: למרבה השמחה, יש אינדיקציה ברורה שהוא חצה את הגדר לעזה. באותו רגע התחלנו לרקוד, שמחנו, יש לנו בן חטוף בעזה! חשבנו שהוא איננו, והנה – ככל הנראה ה
אנחנו מוכנים למסור את הנפש. אליהו ליבמן וצביקה מור בראיון עם כותב השורות (צילום: אלחנן קוטלר)
וא חי וקיים, ובעזרת השם גם נזכה לראות אותו!"
מור לא ידע באיזו סיטואציה נחטף בנו ומה עבר עליו באותו יום, ובעצם לא ידע עליו דבר וחצי דבר. בעזרת אליהו ליבמן, שכנו וידידו הטוב, צביקה מור שמע גם את סיפורו ההרואי של בנו איתן.
מסירות נפש בזירה
ליבמן: "את שמחת תורה חגגנו בעיר הקודש צפת והיינו בהתרוממות רוח גדולה מאוד. כשהתעוררתי בבוקר סיפרו לי שהתחילה התקפה בדרום. מישהו מקריית ארבע מתקשר אליי. כראש רשות באזור רגיש אני מחזיק לידי באופן תמידי טלפון שמאפשר לקבל שיחות ללא נתונים, למקרה של פיקוח נפש. הבנתי מייד שזה בדיוק המקרה, ולכן קיבלתי את השיחה. האיש מעבר לקו אומר לי: 'הכל מוכן למלחמה גם אצלנו'.
"אני שואל אותו על איזו מלחמה בדיוק הוא מדבר, ואז הוא אומר לי: 'בוקר טוב ראש מועצת קריית ארבע. התחילה מלחמה קשה מאוד, יש מחבלים בכל הדרום. יש טבח נוראי בעוטף עזה, וכו' וכו". תוך כדי שאני מתחיל להקפיץ את מערך החירום בקריית ארבע ומוודא שהצוות שלנו מוכן לכל תרחיש, הבן שלי אליקים שהיה מאבטח באירוע ברעים, מתקשר אליי ושואל אותי למה במשך שעתיים הוא מפנה פצועים ועדיין אין כוחות סיוע, כאשר האזור שורץ מחבלים. כאן התחלתי להבין שמדובר באירוע מטורף שלא חווינו מעולם".
באיזשהו שלב הבן אליקים מתחיל לדבר בלחש, והאבא מבין שכנראה מצויים מחבלים בקרבת מקום. "כשהבנתי כך, אמרתי לו שיכתוב לי בהודעות".
בהתכתבות מטלטלת שהגיעה לידינו שואל האב את בנו: "יש מחבלים, נפגעים, חטופים?" הבן עונה: "אנחנו מוקפים טנדרים, מלא פצועי ירי". ליבמן מגיב: "מטפל". אליקים ממשיך לכתוב: "…שצריכים פינוי דחוף, והמחבלים סביבנו". התכתובת מסתיימת בכך שהאב כותב: "מקפיץ כוחות".
"את מה שאני מבין ממנו", ממשיך ליבמן לספר, "אני מעביר למפקדים שהכרתי במהלך שירותי כמג"ד במילואים, כקצין ביטחון וכראש מועצה. כולם אומרים לי פה אחד שמטפלים במצב ואני מעט נרגע, מתוך הבנה שהמצב כעת בשליטה. כאשר אני חולף במחלף קריית גת בדרך חזור מהצפון, אני מתלבט בין אליקים שבעוטף עזה לבין תושבי קריית ארבע. אך מפני שאני, כראש מועצה, מרגיש אחריות על 10,000 יהודים כ"י שחיים כאן – אני מגיע לפה ומפקח שהכל בשליטה. בינתיים אני חותם על נשק ארוך, ובשעות הערב אני יוצא לאליקים, לאזור הבוער".
לאן בדיוק?
"למיקום האחרון שאליקים שלח לי. מאתיים מטר מהכביש הראשי לתוך השטח".
מה אתה רואה בדרכך לזירת האירוע?
"בדרך נגלה לעיניי כביש שכולו בוער באש וכל כמה זמן עוצרים אותי ואומרים לי: 'יורים פה בהמשך, אל תתקרב'. אבל אני חדור מטרה ולא ממש רואה בעיניים. תוך כדי שאני באזור הלחימה נוצר פנצ'ר בגלגל המכונית שלי. בזמן שאני מחליף גלגל, מישהו לא מוכר יוצא מאיזה מקום וחושב שאני ערבי. הוא מתלבט אם אני מחבל וכמעט יורה, ואז אני אומר לו משהו שקשור לשמחת תורה כדי שיבין שאני יהודי. הוא מניח לי.
"לאחר שאני מגיע לתוך השטח ונכנס בזהירות, אני רואה את כל המהומה, ומחפש – אולי אליקים נמצא שם. כשאני מבין את הממדים האסטרונומיים של האירוע, אני אומר לעצמי שמוטב שאתקדם לעבר היעד. אני מנסה לחפש את אליקים, עד שבאיזשהו שלב נהיה לי קשה מכל מה שראיתי ואני מפסיק לחפש.
"בינתיים מגיע הלילה, ובגלל החשש מירי דו־צדדי של יהודים על יהודים – שכן אז שרר פחד מאוד גדול, וכל אדם לא מוכר היה מוגדר כ'ספק מחבל' – אני מתחיל בלב כבד מאוד לנסוע חזרה לקריית ארבע. לפנות בוקר אני מגיע לקריית ארבע, קרוע מהמראות שראיתי, ועדיין מתקשה לעכל את העובדה שהבן ששוחח איתי רק אתמול בבוקר – עוד לא נמצא".
בן יקיר לי. אליהו ליבמן והבן אליקים
הצלחתם להגיע למישהו שראה אותו באותה השבת?
"ביום ראשון אנחנו מגיעים לבחור בשם משה, שראה את הבן שלנו לאורך היום והצליח להינצל. הוא מספר לי שאליקים חילץ אנשים עד שתיים בצהריים במסירות נפש ובלי נשק, בזמן שמסביב הכל רועש וגועש.
"הבחור מספר לי שבהמשך לקח איתו אליקים קבוצה קטנה של אנשים שברחה לעבר הגבול, בהם הבן של צביקה מור, היות ששם הם הניחו שימצאו מקום להתחבא בין חורשות העצים. בסביבות השעה שתיים בצהריים נאמר להם שיש שתי נערות פצועות בשדה הסמוך אלינו. הם יצאו למקום להגיש סיוע, כדי שלא יחטפו אותן. הם עשו שם עבודת קודש של הצלת נפשות וחסד של אמת. משה מספר שהוא הציע להם לברוח, אבל אליקים ואיתן התעקשו ללכת ולהציל, ומאז ניתק הקשר.
"בהמשך ביקשתי ממשה שיבוא איתי לאותו מקום, וביום שני שלאחר מכן הוא בא איתי לשטח. בהמשך עשיתי עוד כמה פעמים סריקה על מנת לדלות כל בדל מידע אפשרי, עד שביום העשירי למלחמה הגיע אלינו הביתה קצין ואמר שאליקים חטוף".
לא לעסקת חטופים!
ברגע שבו נודע לבני המשפחות כי בניהם איתן ואליקים עודם בין החיים, הם יושבים ומסבירים לעצמם את המצב. "סידרנו את המחשבות ואמרנו לעצמנו: עכשיו המצב לא פשוט. מצד אחד יש פה מלחמה על הקיום (מור מעיר: 'מלחמה שגם אני הייתי אמור לקחת בה חלק, אילולא בעיה טכנית כלשהי'), ומצד שני אנחנו נמצאים עם משפחות החטופים האחרות שלוחצות בכל הכוח לכיוון עסקת שחרור. אחרי שחשבנו ושוחחנו על כך בשקט ובהתבוננות, החלטנו שאנחנו נרתמים למען הצלחת עם ישראל".
מה הכוונה?
"הכוונה היא שאנחנו לא מצטרפים לאמירה שקוראת לשחרר מחבלים בעד החטופים".
למה לא, בעצם?
מור: "אלמלא הייתי אבא לבן חטוף לא הייתי מעז לומר את זה, אבל כאשר יש איום על עם ישראל – הפרט צריך למסור את נפשו למען הכלל. בדיוק כמו ששוטרים קיפחו את חייהם בשבת ההיא כדי להגן על התושבים, ובדיוק כמו שהחיילים עזבו בחודש האחרון את בני משפחותיהם ונכנסו לתוך האש, כך גם אנחנו, משפחות החטופים.
"בעסקת שחרור", אומר מור, "אנחנו רואים ביזיון מאוד גדול וגם סכנה. מעבר לכבוד היהודי שנרמס פה, יש גם העניין שארגוני הטרור לומדים שאנחנו לחיצים וסחיטים, וכך הם מתחזקים ברוחם ומבינים שאפשר לנצח אותנו בעסקאות מפוקפקות ומסוכנות".
מור וליבמן מציינים את ההיסטוריה השחורה בנושא החזרת שבויים תמורת שחרור מחבלים: "מאז עסקת ג'יבריל בתשמ"ה (1985) ועד עסקת שליט בתשע"א (2011) – תמיד תמיד המחבלים המשוחררים חזרו לרצוח. העובדה שהם היו בשבי זמן מה, לא מנעה מהם בפועל להמשיך לתכנן פיגועים או לפגע בעצמם.
"שילמנו מחירים כואבים שחקוקים בדם בעד כל עסקה כזאת. אנחנו מבינים לחלוטין שמטה משפחות החטופים, בדברורו של רונן צור, קורא להחזיר את החטופים באמצעות עסקת חילופי שבויים כוללת, אבל מקבלי ההחלטות צריכים לדעת מה נכון לעם ישראל וזהו הקול שאנחנו משמיעים".
כיצד לדעתכם היה נכון להתנהל בעסקת שליט, לדוגמה?
"במקום לשחרר מחבלים שידיהם מגואלות בדם, מדינת ישראל הייתה צריכה לעצור חשמל ומים לעזה למשך זמן קצוב, תוך שהיא מודיעה שעד שהחטוף לא חוזר – אין חשמל ומים. אם מדינת ישראל הייתה עושה מהלך כזה, ומוסיפה לאיים בהשמדה מהאוויר של רחוב בעזה במידה והחטוף לא ישוב עד פרק זמן מוקצב, גלעד שליט היה חוזר לכאן במרצדס. הבעיה שלנו היא שאנחנו חנונים, 'עם רחום וחנון'".
אז מה אתם מציעים? לשחרר מנושא החטופים למשך זמן המלחמה?
"בהחלט לא. בעוד רבים חושבים שזה שחור או לבן – כלומר, או שמפקירים את החטופים ומתרכזים במלחמה או שפועלים עבור החטופים ומוותרים על הניצחון בשדה הקרב – אנחנו אומרים: 'אפשר גם וגם'".
מה זה 'גם וגם'?
"דרך האמצע שאנחנו מדברים עליה, מורכבת מיכולות צבאיות ומיכולות דיפלומטיות. לדוגמה: מי שמממן את ארגון הטרור חמאס היא נסיכות קטאר. קטאר יכולה לקבל לחץ אטומי מכל מדינות העולם שיוריד אותה על הברכיים. אם מדינת ישראל תדע לפעול בחכמה עם מדינות ארצות הברית ואירופה, כך שקטאר תספוג לחץ ממדינות רבות כדי שתביא לשחרור החטופים – בעזרת השם נראה את החטופים שבים בהקדם".
אתם מביאים בחשבון גם פעולת חילוץ צבאית?
פרח של ילד. אליקים עם הגר"ד לאו
"בימינו, ובמיוחד במצב שנוצר, זה לא כמו בטרמינל של אנטבה, ולא כולם מרוכזים במקום אחד. גם באנטבה זה לא היה דבר קל. קל וחומר כאשר 240 חטופים ויותר מחולקים לקבוצות קטנות בעזה תחתית, בכל מיני מקומות מסתור ומרתפים חשוכים. והיות שכאן מדובר באירוע מורכב מאוד, שלא התנסינו בו מעולם, צריכים להשתמש בכל הכלים – בדגש על המישור הדיפלומטי שהוא מאוד משמעותי וחשוב – בתנאי שזה לא מחליש את מדינת ישראל".
'הכלל קודם לפרט'
כמו שאתם מכירים את אליקים ואיתן, כאשר הם יחזרו בעזרת השם לבית בריאים ושלמים, הם ישמחו לגלות שהתנגדתם לעסקת שחרור בעד השבתם?
ליבמן ומור שותקים לרגע. הם נזכרים בבן האוהב שאבד, ומדמיינים אותו עונה על השאלה הזו במקומם. לאחר שתיקה קלה מור מתנער ואומר: "כשאיתן יחזור הוא יהיה מרוצה ממה שאנחנו אומרים. אני מכיר אותו. הנושא הזה כבר עלה לא פעם בבית שלנו, ואני יודע היטב מהי דעתו ומה היה עושה במקומי".
ליבמן מהנהן ומוסיף: "אליקים לא יהיה מוכן להסתובב עם אות הקלון הזה, שבשבילו שחררו אלפי מחבלים שירצחו יהודים אחר כך. אני מכיר אותו היטב וברור לי מה הוא היה עונה לו היו שואלים אותו שאלה כזו".
נכון לשעת כתיבת שורות אלו עד היום התקיימו שתי פגישות של משפחות החטופים עם ראש הממשלה. הראשונה כשבוע לאחר שמחת תורה והשנייה נערכה שבועיים לאחר מכן, בשבת פרשת לך-לך. למרבה הפלא על הפגישה הראשונה שמעו ליבמן ומור מהתקשורת. "לא רצו שנשמיע לראש הממשלה את הקול שלנו ושל משפחות נוספות שמתנגדות לעסקת שליט שנייה", הם מסבירים. "מהסיבה הזו הם העדיפו לבחור משפחות מסוימות שידעו מראש את דעתן בעניין, מתוך כוונה להשתיק קולות כמו שלנו".
מה עשיתם?
"הלכנו ועמדנו בעמדת הש"ג של בסיס פיקוד העורף, ואמרנו בפשטות שאנחנו הורים לילדים חטופים וגם אנחנו רוצים לשוחח עם ראש הממשלה. ביקשנו שוב ושוב, עד שבאיזשהו שלב פשוט הכניסו אותנו".
זה יכול להישמע כאילו נכנסתם בדלת האחורית.
מור: "רוגל אלפר כתב עליי ב'הארץ' דברים מאוד קשים, ובין השאר הוא טען שנכנסנו מהחלון ואין לנו זכות לומר את מה שאמרנו וכולי. אבל אני שאלתי: מי קובע מי נכנס בדלת הקדמית? מדוע שלנו לא תהיה זכות לומר את דעתנו, הרי גם לנו בן אהוב שנחטף לעזה?"
ואיך הורי החטופים האחרים הגיבו למה שאמרתם?
"היה לא נעים. בדיוק כמונו, גם הם נמצאים במצב ממש לא פשוט. אי אפשר לדון אותם בשום אופן. הלב שלהם יוצא מדאגה וגעגועים. לכן חטפנו קצת צעקות אבל כאמור, אנחנו מבינים את זה לגמרי. מותר להם, הלב שלהם שבור. גם אנחנו מרגישים אותו דבר.
"כדי שלא יצא רושם מוטעה", הם מחדדים, "חשוב לנו להבהיר שהמטה עוזר לנו ולמשפחות האחרות בהרבה דברים ומסייע לצרכינו המון, אבל יש סוגיות שבהן אנו חלוקים. בדברים שמתאימים לרוחנו ולדעתנו – אנחנו הולכים עם אנשי המטה. בדברים שאנחנו חושבים אחרת – אנחנו לא נצמדים לאותם מסרים. למטה יש צוות משלו, ואנחנו לא יושבים עם הצוות הזה".
איך אתם מרגישים בפגישות עם אנשי המטה?
"כשהגענו בפעם הראשונה לאוהל משפחות החטופים כדי להכיר ולראות את המשפחות האחרות, ראינו שהמיקום של האוהל הוא בדיוק במקום שבו עמד האוהל של מחאת קפלן. הבנו כי ב־7 באוקטובר 'מטה המחאה' עבר שינוי השם ל'מטה החטופים'. לכן, כדי למנוע ערבוב של פוליטיקה ומחאה עם הנושא של הבנים שלנו – ביקשנו להעביר את האוהל לאזור ניטרלי יותר. ואכן, המטה העתיק את הפעילות לרחוב המקביל, ברחבת המוזאון".
כיצד התייחסו אליכם לאחר שהבעתם את עמדתכם?
"האמת שהתייחסו אלינו בצורה פוגענית, כי היו בטוחים שאנחנו לא קשורים לאירוע. ברגע שהם ראו אנשים עם כיפה, ציצית ונשק – אוטומטית התנגדו לדעתנו, בלי לדעת שגם לנו יש בן חטוף ואנחנו בדיוק כמותם".
מור אומר בכאב: "שאלתי את עצמי, האם כדי לבוא ולהגן על עצמי שלא יסלקו אותי אני צריך לבוא עם תמונה של הבן שלי שתגן עליי?"
כיצד התנהלה הפגישה עם ראש הממשלה?
מור: "ראש הממשלה היה בפגישה פי שלושה זמן ממה שתכנן, והעוזרים שלו ניסו לדחוק בו בכל כמה דקות לצאת. הוא רצה לדבר ולשמוע את מה שיש לכל אחד להגיד, והראה הקשבה ואכפתיות באופן יוצא דופן. אנחנו נכנסנו לפגישה הזו עם משפחות נוספות.
"רוב האנשים, כמובן, היו בקו של לפעול עכשיו בעד עסקה, אולם ראש הממשלה הכריע שזה לא סותר. הוא הסביר שאפשר לפעול גם בלחימה בשטח, ובד בבד להניע מהלכים דיפלומטיים לשחרורם. עכשיו הממשלה והצבא עסוקים בהצלה של כלל ישראל, להסיר את האיום, שכל העולם יראה שאנחנו מגיבים מאוד-מאוד חזק. זה בעצם בדיוק כמו שאנחנו חושבים".
לרומם את רוח העם
ליבמן מוסיף: "לאחר אירועי השבת השחורה, חשנו שהדרגים הבכירים לקו בהלם טוטלי. זה אולי לא ניכר בשטח, אבל הייתה תחושה מאוד לא טובה. בפגישה עם ראש הממשלה ניצלנו את הבמה כדי להביע עמדה חזקה ובלתי מתפשרת, כדי שהרוח העוצמתית שאנחנו מביאים תביא לקידוש השם ולחיזוק הרוח היהודית. אנחנו מקווים שהצלחנו".
אתם יודעים על מאמצים כלשהם שנעשים כעת למען החטופים?
"מלבד המאמץ המלחמתי בשטח", אומר מור, "אני יודע מהקצין שמופקד על איתן, שרק על הבן שלי יש עשרות חוקרי מודיעין שהופכים כל אבן לדעת מה עלה בגורלו. בשבוע שעבר שוחחנו שעתיים עם ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, והוא אמר שהמדינה פועלת באמצעים שלא השתמשו בהם באף הזדמנות אחרת, כדי לדלות כל רסיס מידע על כל אחד מהחטופים. זה מאוד מרגיע ומאוד חשוב לנו לשמוע מילים כאלה, ואנחנו סומכים על הגורמים שיעשו את הדברים הנכונים עבור עם ישראל".
יש אמירות נגד האחראי לנושא החטופים גל הירש, דוגמת טענות על כך שהוא לא פועל מספיק למען החטופים ומשפחותיהם. אתם מסכימים עם הקולות הללו?
"בנימוס הראוי נציין שמדובר באמירה חסרת שחר. אנחנו מרגישים שהתפקוד מצוין, ואנחנו בהחלט מקבלים הכל ומרוצים לחלוטין. ברגע שגל הירש תפס את הפיקוד קיבלנו קצין שאחראי על כל מה שאנחנו צריכים, ואנחנו אכן מטופלים היטב".
אתם לא מפחדים לגור בקריית ארבע בתקופה כזו? אתם לא חוששים ממאות אלפי הערבים ששורצים בגזרה?
"מסביבנו יש 400,000 פלסטינים, ואנחנו לא חושדים שהם פתאום יתחילו לחבב אותנו. אבל יש כלל מאוד פשוט: טרוריסטים מבינים את שפת הכוח. תשמע סיפור: לפני שבועיים הייתה בסמוך לכאן הפגנת תמיכה בארגון הטרור חמאס בהשתתפות כ־7,000 צעירים פלסטיניים. הם התקרבו יותר מדי לכיוון היישוב היהודי, וכוחות הביטחון והשמירה כרזו להם לעצור. כשהם המשיכו ירו בברכיהם של הצועדים בשורה הראשונה, וכשהם התקדמו עוד – כבר ירו בראשיהם של הצועדים בשורה השנייה וההמון התפזר. בקיצור, כאשר אנחנו נדבר בשפת הכוח גם אלו שלא יודעים עברית יבינו אותנו היטב".
בכלל, איך נראים החיים במקום כזה?
"מדי פעם אנחנו מקבלים הודעה מכוחות הביטחון המקומיים: 'הלילה יהיה ריב חמולות, אז זה בסדר'. כלומר, אל תיבהלו מרעשי היריות. אנחנו צריכים להבין משהו: השפה הפלסטינית מהולה בדם, והרוח ברחוב הפלסטיני מאוד רצחנית. בראש שלהם הכל נע סביב הרג ונקמה, ולכן עלינו לדעת לדבר איתם בשפה שהם מבינים".
מאיפה הכוחות שלכם? איך אתם מצליחים להפעיל שיקול דעת במצב לא נורמלי שכזה?
מור: "אני חושב שזה תלוי בתורה שלמדנו ובחינוך שקיבלנו. היות שאנחנו מבינים את משמעות המאבק על ארץ ישראל מבחינה רוחנית ויהודית, הרבה יותר קל לנו להקריב למענו".
הקרב על התודעה
ליבמן ומור סבורים שבאופן כללי המלחמה כיום נערכת בעיקר במישור הרוחני ולאו דווקא הפיזי, במאבק על התודעה: "היום המלחמה הגדולה היא לא בסמטאות חאן יונס או ביירות, אלא דווקא על התודעה של העם. אם גדלים פה ילדים בחינוך הכללי שאין להם מושג מה כתוב בתנ"ך ולמה אנחנו כאן – זו בעיה חמורה מאוד.
"התודעה במחוזות מסוימים היא פשוט ריקה", אומר מור. "אם אתה מכניס לכאן את התרבות הפוסט־מודרנית, הגורסת שאין סיפור אמיתי בעולם אלא לכל אחד אמת משלו, וממילא גם לפלסטינים סיפור 'אמיתי' משלהם – אז אנחנו כבר לא צודקים יותר מהם, כי אין לנו מקור או משהו שמקנה לנו אחיזה בארץ ישראל יותר מעמים אחרים. ואם אין לנו כאן ממשות בארץ הזאת, ערך רוחני, למה לגור בארץ ישראל ולא בניו־זילנד? כדי לחיות בארץ ישראל אתה חייב להיות מוכן למסור את הנפש, וזה מה שאנחנו עושים".
ליבמן מוסיף: "אנחנו מאמינים שבזכות מסירות הנפש של איתן ואליקים, ובזכות מסירות הנפש של המשפחות שלנו, שרואות את הערך של שמונה מיליון יהודים אחרים והדאגה שחלילה לא ייפגעו בעתיד כתוצאה מעסקה כזו או אחרת, בעזרת השם הילדים האהובים שלנו ישובו במהרה בריאים ושלמים. וזו ההזדמנות להזמין את עם ישראל למסיבת הודיה בעיר האבות קריית ארבע היא חברון, במערת המכפלה, עם שובם של איתן ואליקים במהרה עם כל שאר השבויים".
