מתח גבוה

דרור יהב, הקצין והמרצה, ממש לא רוצה שנראה בו את הסיפור הקלסי של החוזר בתשובה שגילה את האור | הסיפור שלו עמוק ומותח הרבה יותר. הוא עובר במפגש עם נערים קתולים בגרמניה, ממשיך בספרי פילוסופיה ופסיכולוגיה מעמיקים, עובר דרך מחקרי עומק על תופעת התשובה בציונות הדתית ועכשיו הוא מואשם כי הוא הופך את החרדים ל'יותר מדי בני אדם' | ריאיון

צילומים: פלאש 90, ישיבת התפוצות ובאדיבות המרואיין

את הסיפור של בעלי התשובה כולנו מכירים. את החלוצים שהלכו לפני המחנה, את תנועת התשובה שהגיעה בעקבותיהם, את הישיבות שנפתחו, את האתגרים ואת קשיי השתלבות של הדור השני. את החיפוש שאצל חלק מהם לעולם לא תם.

אבל אף פעם לא קראנו את זה כסיפור מתח.

במבט ראשון דרור יהב היה יכול לענות על כל הקריטריונים של הסטריאוטיפ המצוי: מבט מאיר וחיוך שלא נעלם, שירות מפואר כקצין ב-8200 ("קצין מודיעין… הוא אמר לך 8200? טוב, תכתוב 8200"), חיפוש אחר משמעות החיים, רגע של גילוי, מאבק פנימי, ואז החלטה אחת חזקה שעקרה את החיים ממסלולם ושתלה אותם בבית השם. וכן, כיום גם יהב – מרצה בבר אילן – עוסק בעצמו בקירוב, משוחח עם יהודים צמאי דעת ופוגש מקרוב את אלו שעושים את צעדיהם הראשונים, לעיתים מהוססים, לעיתים נחשוניים, בדרך חזרה אל חיי תורה ומצוות.

אבל יהב לא רוצה שתראו אותו ככה.

"אני, לא עברתי מסלול רגיל. אני לא בן אדם שפתאום ראה את האור ויאללה – שם ציצית וכיפה".

כרגע, אני לא רואה את דרור יהב בכלל. את השיחה הזאת אנחנו מנהלים בכלל בטלפון. בלי זום. בלי פגישה פרונטלית. שיחה כמעט ספונטנית, שבה אני לא יכול לראות את הפנים שלו, את צבע החולצה, ואת אורך הזקן. רק לשמוע את הקול המאיר ולנסות להקשיב.

הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל אמר שלתכונת השמיעה יש מעלה על פני ראייה: היא יכולה לעבור גם דרך קירות אטומים. וזה מה שאני מנסה לעשות כאן: להאזין לדמות שמשוחחת איתי מבעד לקיר. לשמוע, בלי להצמיד תוויות.

אובדן בקהילת בון

מהפכה חדשה-ישנה. ישיבת אש התורה

אתה כותב על עולם התשובה. ואתה גם חוקר אותו. אתה פעיל בתחום ולמעשה גם אתה בעצמך עשית את המסלול הזה. אבל איפה הסיפור שלך מתחיל?

"גדלתי בבית לא דתי ולמדתי בתיכון חילוני ממלכתי, נער כמו כל הנערים. בשלב מסוים, אני חושב בסביבות גיל שש עשרה–שבע עשרה, התחילה להעסיק אותי השאלה של משמעות החיים. פשוט לנסות להבין: מה קורה פה בעולם הזה? לאן אני הולך? מה המטרה הסופית של כל הדבר הזה שנקרא חיים?"

עד כאן נשמע מוכר: חיפוש אחר משמעות… איפה חשבת לחפש?

"התחלתי בפסיכולוגיה. יש לי דוד שהוא פסיכולוג, ושאלתי ממנו ספרים של פרויד ושל יונג (קרל יונג, נ"פ), אבל בשלב מסוים ראיתי שהתחום הזה לא מפענח את חידת החיים. מה שאותם תאורטיקנים ניסו לעשות היה לתת תשובות על נפש האדם – אבל לא על הדבר המהותי יותר שנמצא ברקע, החיים בעצמם. עברתי לדתות המזרח, לעיסוק בפילוסופיה. קראתי הרבה פילוסופיה, אבל יהדות לא באה בחשבון, כמובן".

גם זה נשמע מוכר: חיפוש אחר משמעות בכל מקום, חוץ מבחצר הקרובה לבית.

"היו לי כל מיני תחנות בדרך, עד שלאט לאט התחלתי להבין שבעצם מה שאני מחפש הוא משהו ספציפי מאוד, למרות ההתנגדות הפנימית. אבל שני אירועים היו משמעותיים במיוחד לאורך התהליך הזה: סיפור אחד התרחש בזמן שעדיין הייתי תלמיד תיכון. כחלק מהתוכנית של בית הספר עשינו חילופי משלחות עם משלחת של נערים קתולים מגרמניה. אנחנו ישבנו אצלם שבועיים ואחר כך הם באו אלינו לשבועיים. הגרמנים הללו היו חבר'ה דתיים ומאמינים מאוד. אנחנו הישראלים, איך לומר, קצת פחות…

"באחת השבתות בגרמניה הלכנו לבית כנסת בבון עם אותם נערים. שבת בבוקר, התפילה מתחילה. אחד מהחבר'ה הגרמנים ניגש אליי ושואל אותי אם אני יכול להגיד לו איפה אנחנו אוחזים בתפילה… ואני בביטחון פותח את הסידור – מין סידור מוזר כזה, חצי בגרמנית, חצי בעברית– מתחיל לדפדף ופתאום אני קולט שאין לי מושג מה אני מחפש. אני לא יודע מה קורה פה בכלל, אני לא באירוע הזה. כל מה שיש לי הוא רק הרצון, כמו כל אחר, להגיע לתחנה הבאה.

"התביישתי. הנה אנחנו פה, בגרמניה, באנו ללמוד ולציין את השואה – השמדת העם היהודי, היינו במחנה ריכוז רק לפני יומיים, אמרנו שנזכור ולא נשכח – אבל איך אני יכול לזכור כשאין לי מה לזכור בכלל? אני לא יודע אפילו מה אני אמור לזכור. כל מה שאני יודע הוא איך יהודים מתים, אין לי שום מושג איך יהודים חיים. שם, בעצם, נכנס לי איזשהו ניצוץ למוח. החלטתי שאני לא מוכן שזה יקרה שוב. התביישתי מאוד. זה היה איזשהו זרע שנזרע ולימים הוא התפתח".

אבל הזרע לא נבט מייד. החיפוש אחר משמעות מפנה את מקומו למשהו הרבה יותר פרקטי ובעיקר: מחובר לחיים. דרור יהב מגלה את עולם ההלכה היהודי ונשבה בקסמו.

"באותם ימים התפרסם טור קבוע של אדם ברוך בעיתון 'מעריב'. היינו מנויים לעיתון ובאיזשהו שלב התחלתי לקרוא. בכל יום שישי כשחוזרתי מבית הספר הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לערמת העיתונים, להוציא את מוסף שישי, להפוך את העיתון ולקרא את השער האחורי – שם התפרסם המדור. אדם ברוך היה מתחיל תמיד בשאלה הלכתית שמישהו שלח לו ועובר לפרשת שבוע, והטור שלו הפך להיות הקשר הראשון שלי עם העולם היהודי בכלל ועם עולם ההלכה בפרט. העולם הזה היה שונה כל כך מהעולם שהייתי חווה דרך ערוצי התקשורת, שם החרדים מוצגים בצורה נלעגת לרוב. פתאום אני פוגש את החוכמה היהודית ואת ההלכה ורואה אלו דברים מדהימים יש פה: בין אדם למקום, בין אדם לחברו, ולאט לאט נכנסתי לעניין".

כעת דרור יהב כותב על המסע הזה ספר. ולא סתם ספר, אלא ספר מתח, המיועד למתקרבים או אפילו לרחוקים ממש:
'אל תראו אותי ככה'.
זה לא ספר הפונה לקהל החרדי, אלא כזה שפונה לציבור הישראלי ומדבר אליו בשפה שלו.

מחברותא למעשה

הדור הראשון חתך. הרב אורי זוהר זצ"ל

כשאתה מדבר על התופעה של בעלי התשובה, אתה מדבר בעצם על דור שונה מאוד מהדור הראשון, דמויות כמו הרב אורי זוהר זצ"ל.

"אני באמת לא כותב על הדור שלפני חמישים שנה, אבל גם לא על הדור החדש, זה שאנחנו פוגשים היום. כתבתי את הסיפור על התקופה של שנות התשעים. ובנוגע אליו, חלק מהסיפור שאני מנסה לספר הוא ממבט למפרע; מה קורה עשרים שנה אחרי?

"אני מראה בסיפור מצד אחד את היופי של חוויית התשובה, את ההתרגשות, את הגילוי והפליאה שיש לאדם שפתאום מגלה את העולם היהודי, את עולם התורה, את תלמידי החכמים, את החסד של העולם החרדי, את הקהילתיות, את כיבוד ההורים וכל כך הרבה דברים טובים שיש בעולם היהודי. אבל אני גם מתאר את הקשיים, את המחשבות על העבר, שלא נובעות דווקא מחרטה על דרך החיים שבה בחרו הדמויות – אלא מהדרך שבה לפעמים זה נעשה. את קשיי ההסתגלות, המעבר ואת העובדה שלפעמים בדרך, מרוב שמנסים ללמוד ולהיטמע בתוך הקהילה החדשה, האדם יכול בטעות לשכוח את עצמו.

"חשוב לספר גם את החלק הזה של הסיפור. את המשבר, או את הקושי, שהרבה פעמים נובע מההתכחשות לזהות האישית של האדם שגדל בעולם מסוים והוא רוצה למחוק אותו לגמרי – אבל לא תמיד מצליח".

כלומר?

"אחד האתגרים הגדולים שיש לבעלי התשובה נוגע לשאלה מה אני עושה עם העבר שלי. יש כאלה הרוצים לעשות 'ווייפ' על העבר שלהם. 'ווייפ' הוא מושג מעולם המחשבים. כשאתה משתמש בו אתה מוחק משהו עד הסוף. בניגוד ל'דליט', שם אתה יכול איכשהו לשחזר, ב'ווייפ' הזיכרונות הולכים לבלי שוב. וזה מה שהרבה בעלי תשובה היו רוצים לעשות: למחוק לחלוטין, לא להשאיר זכר מהעבר. אבל אם זה נעשה בצורה לא נכונה, האדם יכול בטעות למחוק גם את עצמו בתהליך".

זה מעניין מאוד. היו בעלי תשובה גדולים שידעו 'לחתוך'. גם הגאון ר' ישראל סלנטר זי"ע מדבר בספרו 'אור ישראל' על כך שיש מהלך של תשובה על דרך שינוי מהיר וחד, אבל מרבית העיסוק שלו באיגרות מדבר דווקא על הדרך השנייה: ההתקדמות האיטית והעקבית באמצעות 'קבלה קטנה' או עצות נוספות שמטרתן לחולל שינוי עמוק לאורך זמן. איפה הסיפור הזה פגש אותך? אתה מתאר שינוי שקרה לאט. גרעין שנזרע בשלב מסוים ואז גדל איתך יחד. מתי הגרעין הזה הופך להיות פרי?

"אני לומד חברותא עם חבר ובשלב כלשהו אני מבין שאני כבר רוצה לקיים את מה שאני לומד. אני רוצה שזה יהיה חלק מהחיים שלי. ואז באמת עשיתי את הצעד הזה. התחלתי".

בסוף יש רגע של הכרעה.

"בהחלט. אני זוכר אותו מצוין: חמישי בערב, אני הולך לחנות בגבעתיים – גור חשמל קראו לה – קונה דוד שבת ופלטה, חוזר הביתה ומסביר לזוגתי ההמומה שמחר שבת, ולכן אנחנו צריכים פלטה…"

הצעד הזה לא התקבל בהבנה, בלשון המעטה. "השבת השחורה, קראנו לזה", מציין יהב. "זה היה מאוד דרמטי. לא ידעתי איך נעבור את המשבר הזה. אמרתי לקב"ה: 'תעשה טובה, אני לא אפרק את החבילה. העסק התחיל מזה שרציתי לעשות את מה שאתה אומר, אז בבקשה, סדר את הבלגן הזה. לא יודע איך, אבל אתה בטוח יכול לעשות את זה'".

והקב"ה באמת סידר. מה שנראה בהתחלה כמשבר בלתי עביר הופך לצעד שמושך אחריו את כל הבית. משפחת יהב נכנסת לסיפור של התשובה, צעד אחרי צעד. שיעורי תורה, לימוד הלכה, קיום מצוות. אבל משהו מסוים מפריע: הזהות עדיין דוקרת, ההיטמעות בתוך חברה.

"אחד האתגרים הגדולים שהיה לנו היה העובדה שבציבור החרדי יש יחס אחר לנשים מזה שהורגלנו, זה היה קשה בפרט עבור אשתי".

לא נושא שיחה מומלץ לגינה בשבת אחרי צהריים…

"ככה זה הרגיש. הרגשנו שאנחנו צריכים מאוד להסתיר את עצמנו, וההסתרה הזאת גבתה מאיתנו מחיר. ואז מצאנו את קהילת 'נהורא' ברמת גן שהיא קהילה מעניינת מאוד של בעלי תשובה. אנשים מגיעים לשם מבני ברק כי הם רוצים להיות חלק מהמקום הזה שבו הם מוצאים אותנטיות: לצד בעלי תשובה יש שם גם ליטאים, חב"דניקים, חסידי ברסלב ורחמסטריווקא".

השאלה של יום

בין זהויות. בתקופת שירותו הצבאית

אני רוצה לחזור רגע למעבר שלך. התחלת בשאלות פילוסופיות מאוד על משמעות, עברת משם למשהו קצת יותר מחובר לקרקע – הסיפור שלך סביב הזהות היהודית שאתה מוצא בבית כנסת בגרמניה, אבל בסוף החזרה לא מגיעה מפילוסופיה מנותקת, אלא מהמפגש עם ההלכה והחיים בעצמם.

"במקרה שלי, החלק של הפרקטיקה ההלכתית הוא התשובה הפילוסופית הכי חזקה. אני זוכר שקראתי ספר של פילוסוף סקוטי שקראו לו דיוויד יום. הוא כתב על סיבתיות: כל המדע מבוסס על העובדה שיש עצם ויש סיבה ותוצאה. אבל איך אנחנו יכולים לדעת שיש בכלל סיבתיות בעולם? אתה זורק את הכדור על הקיר והוא חוזר אליך. מי אמר שגם בפעם המיליון זה יחזור? איך אפשר להקיש מן הפרט אל הכלל?

"ברגע שקראתי את הספר הזה אמרתי: 'וואו, באמת שאלה טובה. תשמע, הבן אדם שואל משהו. וואו. אולי הכל אשליה?' ואז אני מדפדף עוד כמה עמודים ואני קורא שהוא כותב: 'אני בדיכאון כי אין לי תשובה, איך אני יודע אם להניח את הרגל בבוקר, אם יש שם אדמה, ומה אני אעשה עם זה?' אני ממשיך לקרוא ואני קורא שהוא חי עוד כשלושים שנה אחרי כתיבת הספר הזה. הוא כתב עוד ספרים, הוא נסע למקומות, הוא חי את החיים. אמרתי לעצמי: 'רגע, מה קורה כאן? שאלת שאלה אמיתית ולא נתת תשובה עליה. איך המשכת לחיות?' יש פה פער בין החשיבה הפילוסופית לבין הפרקטיקה. אלו שני עולמות שונים. יש לו רעיונות יפים, וכמו הסיפור המפורסם על אריסטו, מה הקשר בין החיים לבין הרעיונות?

"פתאום אני פוגש את עולם ההלכה ואני מגלה עולם שבו הרעיונות הכי עמוקים חודרים עד למציאות הכי פרקטית שיש: איך לקשור את השרוכים בבוקר, מה לאכול ואיך לדבר… ההלכה היא הביטוי הפרקטי ביותר של הרעיון הגדול שהשם אחד. זו דרך שאפשר לחיות על פיה. ואז הבנתי שזה כנראה מה שחיפשתי כל החיים. ובאמת אני אוהב מאוד ללמוד הלכה עד היום".

יהב גם אוהב ללמוד על גדולי ישראל באמצעות עיון מעמיק בפסיקותיהם ההלכתיות. "את עבודת הגמר לתואר השני שלי כתבתי על פסיקת ההלכה של הפוסק רבי משה שטרנבוך ביחס לחוזרים בתשובה. למדתי את כל התשובות העוסקות בנושא בספרו: 'תשובות והנהגות'".

ומה ראית שם?

"ישנה סוגיה גדולה מאוד העוסקת ביחס לחילונים – האם צריך לראות אותם כ'מומרים', כמי שהשתמדו, או כ'תינוקות שנשבו'".

זאת סוגיה שמתחילה כבר אצל הפוסקים הראשונים. ישנה שיטת רבנו תם והרמב"ם…

"נכון. מה שמעניין בהקשר הזה הוא שאם שבתשובות הראשונות הגר"מ שטרנבוך נותן הרבה משקל לגישה המחמירה שרואה אותם כמומרים, בתשובות מאוחרות יותר, לאחר שתנועת התשובה מופיעה, יש משקל גבוה יותר גם לשיקולים נוספים. ההבדלים האלו מקבלים משמעות כשמביאים בחשבון את העובדה שבמהלך הזמן הוא מגיע לדרום אפריקה, נעשה שם לרב ופוגש מנהיגי קהילה שאינם שומרי תורה ומצוות שאיתם יש לו עימותים – אבל גם פוגש חוזרים בתשובה. הוא מתחיל למסור להם שיעורים ופתאום אתה רואה שהיחס משתנה; שצריך להביא בחשבון עוד משתנים. הוא מביא את הסברא 'חלל עליו שבת אחת בשביל שישמור שבתות הרבה' – כלומר, שצריך להביא בחשבון ביחס לחילוני גם את האפשרות שאולי הוא יחזור בתשובה".

בעל תשובה מזרוחניק

ואז הוא מפתיע בעוד חידוש.

"אני מסיים לכתוב עבודה לדוקטורט על תנועת התשובה בציונות הדתית".

תופעה מעניינת כשלעצמה. אפשר לומר שהציונות הדתית החמיצה לחלוטין את הדור הראשון של תנועת התשובה…

"נכון, אני מנסה להבין למה הם החמיצו".

בזמנו כתב חנן בן פורת מאמר שעסק בתנועת התשובה. הוא דיבר על כך שהחילוניות לא מצליחה לתת תשובה לדור הצעיר, אבל גם מנגד, לדעתו הציבור החרדי לא רלוונטי עבור אותם צעירים, כי הוא הוציא את עצמו מהמשחק. רק הציונות הדתית, לדבריו, יכולה להיות הגשר שבין שני העולמות. הוא טעה בגדול, זה ממש לא מה שקרה בפועל. הגל הראשון של תנועת התשובה נצבע בשחור–לבן.

"האמת היא שאין מספרים מדויקים, כי בעצם אי אפשר למדוד את זה, מה גם שבציונות הדתית קשה מאוד לזהות את החוזרים בתשובה, מאחר שהתהליך שלהם מטבע הדברים יותר איטי והגבולות נזילים יותר. הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, קרא לתופעה הזאת 'תשובה דממילא'. זה כאילו 'על הדרך'. במשך שנים זאת הייתה התפיסה.

"אבל הייתה עוד סיבה. בגדול, אני חושב שהציונות הדתית היא בעצם די קרועה. מצד אחד, כל הרעיון של הציונות הדתית הוא בעצם שותפות עם התנועה הציונית. זו ההכרעה הערכית שלה: אנחנו שותפים בבניית המדינה בביטחון, בצבא, בהתיישבות, בכל המשימות הלאומיות. השאיפה שלה הייתה שברגע שנחזור לארץ ישראל, תבוא הגאולה וכולם יחזרו בתשובה. אבל השאיפה הזאת נשארה כמוסה. זו הייתה שאיפת הלב, אבל הם לא היו יכולים להגיד את זה בקול, כי אם הם יגידו את זה בקול רם, הציונים 'ייכנסו' בהם. כך נוצר מצב שבאופן אירוני השותפות של הציונות הדתית עם החברה החילונית מנעה ממנה לפעול להגשמת החזון שלה להשפיע עליה".

הציונות הדתית טענה שהחרדיות פסיבית ביחס לגאולה, אבל דווקא הבחירה להיות אקטיביים ביחס למשימה של יישוב ארץ ישראל דרשה פסיביות ביחס למשימת ההשפעה הרוחנית על העם…

"שותפות פירושה היעדר היררכייה. בעולם החרדי זו לא בעיה, העולם החרדי בטוח שיש לו מה לתת לעולם החילוני ושהעולם החילוני צריך להתקרב אליו. אבל הציונות הדתית סנדלה את עצמה: אתה לא יכול לגור אצלי בבית ולנסות לשנות אותי. זה מייצר הרבה אנטגוניזם. ובאמת, ברגע שהציונות הדתית ניסתה להשפיע בצורה אקטיבית יותר, נגרם משבר אמון גדול מאוד בינה לבין החברה החילונית. לכן הציונות הדתית כמעט לא עוסקת בקירוב".

יהדות בקצב שלך

פסיקות לבעלי תשובה. מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א

כיום אתה מתעסק בדור השלישי של תנועת התשובה – שלא בטוח שעדיין אפשר לקרוא לה תנועת התשובה. לפעמים זו פשוט תנועת החיבור. כתבת גם ספר ששמו 'רק מתעניין: יהדות בקצב שלך'. השאלה היא אם מדובר בקצב של התקדמות או בקצב של עמידה במקום. באנגלית יש לכך שני ביטויים שונים לגמרי.

"אבחנה יפה. התרגום שבחרנו בו באנגלית לדעתי ביטא התקדמות. אני חושב שעבור הדור החדש, שאני אולי קצת זקן בשבילו, זו באמת ההבנה שתשובה לא תמיד מתבצעת בן לילה. זה תהליך פנימי שיש לו רכיב זהותי, לכן הוא צריך להיעשות בצורה הנכונה. הגר"מ שטרנבוך מזהיר ממי שמעמיס במהירות רבה מדי על החוזרים בתשובה. למאמר שכתבתי על משנתו קראתי על שם הציטוט שלו: 'מתחילים עימו כמו עם ילד קטן'. הראי"ה קוק זצ"ל אמר ש'עיקר התשובה, שישוב האדם אל עצמו'. לצערי, אני פוגש הרבה חוזרים בתשובה שלא עשו את זה ככה, הם פשוט שכחו את עצמם".

זה מזכיר לי – אתה יודע מה השאלה הראשונה שמופיעה בתורה?

"אַיֶּכָּה. זו ממש השאלה, היכן אתה. אני מכיר היום הרבה אנשים, וודאי חוזרים בתשובה מהדור הקודם, שפתאום מסתכלים אחורה ושואלים את עצמם: איפה אני? במקומות שאני מלמד אני באמת שם את הדגש על העובדה שהתשובה והקרבה לקב"ה לא אמורות לגרום לך לשכוח את עצמך. להפך, אתה אמור למצוא את עצמך בזכותן. אולי זה יארך קצת יותר זמן, אבל אז זה גם ייבנה בצורה נכונה ויחזיק מעמד. אני אומר לחוזרים בתחילת הדרך: אל תעשו דברים שאתם עוד לא מוכנים אליהם, אחרת אתם עלולים להישבר ולעזוב הכל, חלילה.

"אני זוכר את הפעם שבה הבטתי בשלושה חבר'ה שהגיעו לבית הכנסת שלנו בחליפות וכובעים ולאט לאט הבנתי שאלו שלושה חברים שחזרו בתשובה ביחד. מרחוק הם היו נראים הכי בסדר בעולם, אבל המבט שלהם היה כבוי. זה לא אמור להיות ככה. קרבת השם היא דבר משמח והיא צריכה להקרין מהפנים של האדם. לכן חשוב לשים את האצבע על הקשיים ועל הטעויות שלפעמים נעשות במהלך הדרך כאשר אין הדרכה נכונה".

ישנה גם הזווית האנושית: היחס לבני החברה החרדית כבני אדם עם הרבה מעלות שאינן מוכרות בכלל בציבור שבחוץ, לדרור יהב חשוב להציג אותה לציבור הכללי. עד כדי כך, שהיו שטענו נגדו שהוא מציג את החרדים 'יותר מדי כבני אדם'.

"אנחנו לעיתים מסתכלים על אנשים דרך התוויות ושוכחים שבתוכנו יש עולם פנימי עשיר מאוד, עולם שתוויות קשיחות הן לא הדבר היחידי שמגדיר אותנו. עולם סוער דינמי מאוד, שבו אנחנו לא תמיד יודעים מהסוף, עולם שיש בו ציפייה ואכזבה, שינוי וחזרה, עולם שבו אנשים רוצים שיראו אותם. שלא סתם 'יראו אותי ככה'. זה הסיפור של הדור שלנו היום".