נגינת האריה

צלילים בני אלפיים – הרנסנס של שירת הלוויים | מקהלה פילהרמונית של 4,000 משוררים ויותר מ־700 כלים! | תווים אבודים וכלי נגינה שהתגלו כעבור אלפי שנים | על יצירותיו המוזיקליות של כנניהו המנצח האגדי | סיפורו של אחד מחכמי ישראל המופלאים שהקדיש שנות מחקר לחוכמת המוזיקה היהודית הקדומה

שנה שמריעין לה
ראש השנה שחל להיות בשבת ה'שי"ד (9 בספטמבר 1553), כיכר קַמְפּוֹ דִּי פְיוֹרִי (Campo De Fiori), רומא.
באותו יום השתנו פני היהדות באיטליה, ושמא בעולם כולו.
התזמון לא היה יכול להיות מצמרר מזה.
בשעה שבבתי הכנסת עומדים יהודי רומא וממליכים את בוראם, נערמים בכיכר המרוצפת, מאות ספרים מכורכים ושאינם.

הלוויים על דוכנם. ציור חמש עשרה המעלות שעליהן עומדים הלוויים (הציור באדיבות 'קול הלשון')

שוויה הכספי של כמות ספרים שכזו במאה ה־16 לא יסולא בפז, אבל מה שהעסיק את יהודי איטליה היה ערכן הרוחני של האותיות העבריות הצפופות שנגזלו בכוח מבתי היהודים והושלכו בכיכר העיר, מצפות לגזר דינן.
לא היו להם הרבה תקוות.
חמישה ימים לפני כן העלתה האינקוויזיציה על המוקד את קורנליו מונטאלצינו, נזיר פרנציסקני שהואשם בהתייהדות. כעת ניגשו ראשי הכנסייה לטפל בשורש ה"בעיה" – התלמוד הבבלי.
בסיועם של משומדים יהודים הבין האפיפיור יוליוס ה־3 את שמבין ומרגיש כל ילד יהודי שמתחיל 'אלו מציאות': ספר התלמוד הוא מקור הכוח של העם היהודי באלף השנים האחרונות.
"קח את הגמרא מהיהודים ובתוך זמן קצר הם שלך", יעצו המומרים חננאל דה פוליניו, פאולו רומאנו ויוסף צרפתי ששמם הוקע לדיראון עולם.
והאפיפיור שנאבק בנצרות הפרוטסטנטית שהתפשטה בממדים עצומים, והתפרסם כמי שהנהיג את הריאקציה כתגובת נגד לפריחת הרנסנס באיטליה במאה השנים האחרונות, נענה ברצון והוציא צו לשרפת ספרי התלמוד וכרכי אגדות התלמוד 'עין יעקב'.
וכל הסיפור הזה התחיל בכלל מתחרות עסקית בין שני מדפיסים נוצרים שהוציאו לאור דווקא את ספרי הרמב"ם. הסכסוך גלש להלשנות. כל נוצרי האשים את חברו שהוא מדפיס ספרים המכילים דברי גידוף כלפי הדת הנוצרית. המשומדים רק היו צריכים להצית את הניצוץ בחביות אבק השריפה.
האפיפיור אומנם גזר שרפה על התלמוד, אבל מניין יכול שוטר איטלקי להבדיל בין גמרא למדרש רבה או בין 'עין יעקב' לארבעה טורים, כאשר בקושי את השפה שלו הוא מצליח לקרוא?! דייקנות אף פעם לא הייתה הצד החזק של האיטלקים, וכך הם סחבו אל המוקד כל ספר שנכתב בגופן האשורי העתיק.
לשונות האש לא נעצרו ברומא. ארבעים יום לאחר מכן, נשרפו בוונציה יותר מאלף כרכי גמרא ואלפי ספרים אחרים, והלהבות התפשטו לכל רחבי איטליה; אנקונה ופרארה, מנטובה וורונה, ואפילו לאיים היווניים הנתונים לשליטה ונציאנית – קורפו וכרתים.
בקיץ הבא התנפלו קלגסי הכנסייה על כל בתי הכנסת שברומא והחרימו את כל הסידורים והמחזורים. על 'פשע' החזקת פירוש אבן עזרא על התורה, נסגר בית כנסת לתשעה חדשים ונאסרו כמה מראשי הקהילה, מלבד תשלום קנס כבד.
בפי יהודי איטליה עמדה השנה ההיא בסימן הפסוק 'כי המר ש-ד-י לי מאוד' (רות א כ), אבל למעשה, את תוצאות הגזרה הם חשו עוד שנים רבות, והשלכותיה חרגו הרבה מעבר לרומא.
זו נקודת הזמן ההיסטורית שבה באה לעולם קללת הצנזורה, ששיבשה את הנוסח בגמרות של כולנו. החליפה 'משומדים' ב'מומרים' ו'נוכרים' ב'עכו"מים', ובכלל החליפה את השם מ'תלמוד' ל'ש"ס'.
ולשרפה הזו היו השלכות הרבה יותר דרמטיות. אחת מהן היסטורית – עולם התורה השתנה גאוגרפית. אם עד לאותה נקודת זמן, המרכז התורני של יהדות אירופה היה באיטליה, אחרי הגזרה הוא נדד לפולין ולתורכיה.
כדי לסבר את האוזן. בשבעים השנים שלפני השרפה, נדפס התלמוד באיטליה לא פחות מחמש פעמים, למן המהדורה המושלמת הראשונה ועד לדפוס סביוניטה או יוסטיניאן שעותקים רבים ממנו הוחרמו היישר ממחסני המדפיס. ומני אותה גזרה ועד היום, חלפו קרוב לחמש מאות שנה, וארץ המגף לא זכתה להדפיס גמרא אחת בתחומיה.
יהודי איטליה נאלצו להסתפק בתחליפים. במקום גמרא היה להם 'ילקוט שמעוני', רי"ף, רמב"ם וטור. וזו הסיבה שפעמים רבות אפשר להבחין בשינויי לשון בין הנוסח המופיע בגמרות לציטוטים בספרים שנכתבו באיטליה, משום שהם הכירו את הנוסח המקוצר המצוטט בספרים אלו.
יש שמצביעים על הביקוש האדיר שנוצר לספרי מרן ה'בית יוסף' מייד עם הדפסתם – משום שבחיבוריו הוא יורד לשורש כל הלכה בתלמוד, ובני איטליה ראו בו אמצעי להשלמת החסר להם.
השפעה נוספת הייתה הפריחה העצומה של מקצועות תורניים חדשים, כמו קבלה דקדוק וספרי חקירה ופילוסופיה. בהעדר ספרי תלמוד פנו רבים לעסוק גם בתחומים אחרים, ובשנים הבאות קמו מחברים שעשו להם שם לדורות בתחומים אלו, כמו המקובלים רבי מנחם עזריה מפאנו, רבי אברהם הכהן דה הירירה, רבי יהודה מוסקאטו מפרש הכוזרי, המדקדקים רבי ידידיה שלמה רפאל די נורצי בעל ה'מנחת שי' ורבי מנחם די לונזאנו.
עידן חדש בא לאיטליה. ולעידן הזה יש גם מנגינה חדשה.

נער האשכולות ממנטובה
ובתוך כל הסערה הזו היה נער צעיר, ילד בן אחת עשרה וחצי בשם אברהם ממנטובה, שבדיוק באותם ימים למד בישיבת בולוניה אצל רבי יעקב מפאנו.
בולוניה הייתה המקום השני באיטליה שבו הפכו הספרים הקדושים למאכולת אש. כבר בחג הסוכות הסמוך גם הישיבה נסגרה.
הנער אברהם חזר לבית אביו, רבי דוד משער אריה. 'שער אריה' הוא תרגום עברי של המילים פּוֹרְט לֶאוֹנֶה. זה היה שמה של השכונה שבה התגוררו אבות המשפחה.

התחושות שהופכות לצלילים. כליזמר יהודי באוקראינה

כמו רבים מאחיהם באיטליה, הייתה משפחת פורטלאונה משפחה של רופאים. ר' דוד משער אריה היה נכדו של רבי בנימין, רופאו של מלך נפולי, ואת מקצועו המשיכו צאצאיו עוד ששה דורות לפחות.
אין אנו יודעים לפרט את כל רבותיו של רבי אברהם, אך בספריו הוא מזכיר שקיבל תורה מפי גדולי הדור המובהקים, כמו רבי משה פרובינצאלו, רבי יהודה מוסקאטו והרמ"ע מפאנו.
במנטובה הוא למד אצל רבי אברהם פרובינצאלו, אחיינו של רבי משה פרובינצאלו, והם השתמשו בכמה ספרים שהצליחו להינצל מידה הארוכה של הכנסייה. מפיו של רבי אברהם קיבל הנער אברהם את רוב חוכמתו. חוץ מלימודי גמרא ופוסקים, לימדו רבי אברהם גם לטינית ודקדוק, ולאחר שהוסמך להוראה, נסע יחד עם תלמידו לאוניברסיטת פאביה, שם למדו הרב והתלמיד יחד את לימודי הרפואה.
אגב, לימים ינסה רבי אברהם, יחד עם אביו רבי דוד, להקים מכללה יהודית ללימודי רפואה מדע ומתמטיקה ולמנוע הידרדרות רוחנית של סטודנטים יהודים באוניברסיטאות האיטלקיות.
שלוש שנות לימוד הספיקו באיטליה של המאה ה־16 עבור קבלת תואר דוקטור, ובראש חודש ניסן ה'שכ"ג, ביום הולדתו העשרים ואחת של אברהם הצעיר, הוא זכה לתואר רופא. כעבור שלוש שנים נוספות החל לעסוק בפועל ברפואה כממלא מקום אביו הזקן.
בגיל 31 הוא כבר היה רופאו של הדוכס גּוּלִיֵּילְמוֹ גוֹנְזַגָּה, שליט מנטובה, חרף האיסור שהטילה הכנסייה על ריפוי נוצרים על ידי יהודים. הוא גם כיהן באופן רשמי כרופא הקהילה היהודית וריפא חולים עניים תמורת קצבה מהקהילה.
18 שנים ארכו לכנסייה להתמודד עם הרופא היהודי טוב הלב, שטרף את הקלפים במנטובה, עד שבשנת שנ"א נאלץ מלאך רע לענות אמן בעל כורחו, והאפיפיור גרגוריוס ה־14 העניק לו רישיון לרפא רשמית גם חולים נוצריים.
הרפואה הייתה רק פן בסיסי מאוד בחייו של רבי אברהם משער אריה. מלבד העובדה המשמעותית בעיניו שהוא זכה למול בחייו 360 תינוקות, בביתו של רבי אברהם שכנה אחת הספריות הגדולות ביותר בקהילת מנטובה, וכפי שנראה מספריו, היו הספרים בשימוש תכוף.
פרטי הביוגרפיה הללו בהחלט מרשימים, אך לא הם שגורמים לנו להתעניין בו מאות שנים אחרי פטירתו. רבי אברהם היה זכאי בהחלט לתואר 'איש אשכולות', המקובל כאמצעי להגדרת אנשי רוח באיטליה של השנים ההן.
המונח הזה לקוח מהמשנה במסכת סוטה (פ"ט מ"ט) "משמת יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות". אשכול – 'איש שהכל בו', כלומר, תורה ויראת שמיים וגמילות חסדים (רש"י תמורה טו:) – הפך בפי היסטוריונים ככינוי חוּלִיני לאנשי רוח ומדע שחוכמתם הקיפה את כל התחומים שהיו ידועים בזמנם. המוכרים ביותר כאנשי אשכולות היו לאונרדו דה וינצ'י, שהיה צייר, מהנדס, ממציא אונטומיסט, מתמטיקאי ואדריכל, או גלילאו גלילי שהיה פיזיקאי, מתמטיקאי, פילוסוף ואסטרונום.
אם גם בכם מתעוררת תחושת קבס למראה התואר הנאצל הזה מוצמד לגוי איטלקי, בוודאי תסכימו שאת רבי אברהם משער אריה שהיה עטור בתורה יראת שמיים וגמילות חסדים הוא הולם להפליא. הוא אכן היה מושלם בידיעותיו בכל תחומי המדע: מוזיקה, כימיה, בלשנות, פילוסופיה, בוטניקה, מדעי הטבע ומדעי המלחמה, פיזיקה ומתמטיקה.
בגיל 42 חיבר ספר מדעי בלטינית על סגולותיה הרפואיות של המתכת הנחשקת ביותר – הזהב, בשם De Auro Dialogi Tres (שלושה דיאלוגים על הזהב), וזאת לבקשת פטרונו הדוכס גונזגה. בספר ניפץ רבי אברהם את המיתוסים שרווחו בין אלכימאים וחובבי זהב, וקבע כי סגולותיו הרפואיות של הזהב אינן חורגות באופן יחסי מסגולותיה של כל מתכת אחרת.
הספר לא נכתב עבור יהודים ואין בו כמעט מקורות יהודיים מלבד ההדגשה של האמונה בבורא עולם. רק סימן קלוש למפעל חייו העתידי של רבי אברהם ניתן למצוא באזכור הזהב הרב שהיה במקדש שלמה.

השיתוק שהוליד אנציקלופדיה
למרות שלל החוכמות שהתעטר בהן רבי אברהם, ובראשן גדולתו בתורה, סביר להניח שאילולא היה לוקה בשיתוק בחצי גופו בעשור השביעי לחייו, לא היו חובשי ספסלי בית המדרש מכירים את דמותו.
בחודש תמוז שס"ה אירוע מוחי שיתק את מחצית גופו השמאלית של רבי אברהם בן ה־63. כתשעה חודשים היה מוטל במיטתו במצב קשה. בחודשים אלו פשפש במעשיו, וכדרכם של גדולי ישראל תלה את מחלתו כעונש על ביטול תורה, והתעסקות במדעים זרים. כך הוא מתאר זאת בלשונו:
"גדלה צעקת ביטול תורה לפני ה', כי בילדי חכמי היוונים ספקתי, הגבהתי עוף ללכת אחרי הפילוסופיא והרפואה, אשר בחלקלקות אמריהן הציקוני ללחום לחם רשע בדרך אפלה, ולא הגיתי במורשת קהילת יעקב כדין וכשורה".

רבי אברהם חש שהקדיש יותר מדי זמן לרפואה ולשאר החוכמות ולצורכי ציבור, וקיבל על עצמו לתקן זאת לכשיבריא. בעודו במיטת חוליו סידר לעצמו ולבניו סדר לימוד יומי בכל חלקי התורה: מקרא, משנה וגמרא, מדרשים וספר הזוהר, בדומה ל'חוק לישראל'.

שער הספר 'שלטי הגיבורים'

הנס קרה. גופו של רבי אברהם התחיל להתאושש מהשיתוק, ביום הולדתו ה־64, ראש חודש ניסן שס"ו. והוא כמובן קיים את הבטחתו. מייד לאחר חג הפסח ניגש למפעל חייו – חיבור ספר 'שלטי הגיבורים' שבו עסק בשנה ומחצה הבאים.
השם 'שלטי הגיבורים' לקוח מן הפסוק 'אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגיבורים' בשיר השירים (ד ד). שלטי הגיבורים הם מגיני הגיבורים, והספר מחולק לשלושה 'מגינים'.
מטרתו הרשמית של הספר היא להדריך ולשרטט סדרי לימוד ותפילה עבור בניו של רבי אברהם. בפועל רוב הספר מוקדש לסדרי המקדש ועבודתו, ואילו שלושת המגינים שהם 'סדר היום בעבודת בית המקדש', 'סדר אנשי המעמד במקדש', ו'סדרי התפילה והלימוד' – תופסים את חלקו הקטן.
הפרויקט עצום. הספר הוא אנציקלופדיה תורנית מקיפה שמתורגמת לשפה המדעית ולמונחים שהיו מדוברים בזמנו של המחבר. יש בו הנגשה של המושגים המדעיים ללומדי התורה.
התפקיד שהמחבר נטל על עצמו, לדלג על פער של כ־2,000 שנה ולתאר את ההתנהלות היום יומית בבית המקדש הראשון על כל פרטי פרטיה ודקדוקיה, הוא משימה כבירה שרק בעל היקפים כה עצומים כרבי אברהם פורטלאונה מסוגל לנהל. מספיק להציץ במפתח השמות שבהקדמת המחבר שבו מנה 98 שמות של חכמי ישראל שהוזכרו בספר. כדי להבהיר את המושגים, הוא נעזר בלא פחות מעשר שפות שונות, וציטוטים מעוד כמאה מחכמי עשר אומות שונות.
בכך כנראה ביקש רבי אברהם לכפר על ביטול התורה שנגרם באותן שעות של לימוד חוכמות חיצוניות, על ידי השימוש בהן כמסייעות ללימוד התורה הקדושה ומלאכת הבית. ביטולה של תורה הפכה לקיומה.
התֵּמַה המרכזית העומדת בבסיס חיבור הספר, חושפת בפנינו את תומתו ורגשת נפשו של רבי אברהם.
זמן לא רב לפניו התעורר העולם הנוכרי מאפלת ימי הביניים. ארצות אירופה החלו להיחלץ מבערות בת אלף שנים ויותר, המלומדים שעד אז הסתמכו על מסורות כנסייתיות בעיקר החלו להעז, ובמקום היקשים פילוסופיים מפולפלים החלו פשוט לנסות. התוצאה הייתה שורה של המצאות שראשיתה בהמצאת הדפוס, והאחרונה עוד לפנינו.
ההתקדמות המטאורית בכל תחומי החיים הולידה התנשאות על הדורות הקודמים. אך כיהודים מאמינים אנו יודעים כי הזלזול הזה הוא אסון. אנו חשים כננסים על גבי ענקי הדורות הקודמים, ואת הרעיון הזה ביקש רבי אברהם לעורר.
בימינו כנראה קשה למצוא מי שחושב שהמצאת הבינה מלאכותית מוכיחה עליונות מוסרית או אינטלקטואלית, ולא צריך להתאמץ במיוחד כדי להסביר את ההפך, אבל בימיו של רבי אברהם לא הייתה התובנה הזו נחלת כולם, והוא בא בטענה מעניינת:
'אין כל חדש תחת השמש' אמר החכם מכל אדם: כל אותן המצאות מתקדמות אינן 'חידושים' אלא 'גילויים'. הקדמונים בחוכמתם ידעו והכירו את מלאכת הדפוס, אסטרטגיית המלחמה וחוכמת המוזיקה. ברבות הימים באו ימי אופל, גלינו מארצנו ועם אובדנה של חוכמת חכמינו, איבדנו גם את ההמצאות הללו. ה'קשת הנחושה' שבה הביס דוד המלך את אויביו ככתוב בתהילים, הייתה לא אחרת מאשר רובה ה'מוסקט' הכבד, והאורדבלוס שהיו מנגנים בו בשמחת בית השואבה (ירושלמי סוכה פ"ה ה"ו) אינו אלא האורגן המוכר לנו.
בקיצור, אין התפתחות טכנולוגית. לא המצאנו כלום, בסך הכל מצאנו את מה שכבר היה ידוע בדורות הקודמים.
תחושתו של הקורא לאור בתשעים פרקי הספר היא של ימות המשיח או ימות הבית הראשון. המחבר נוטל את הקורא ומטייל איתו בתוככי בית המקדש, בליווי הסברים מפורטים; לא פוסח על שום פרט החל מהורדת ההלכות לשפת המעשה ומציאת פתרונות מעשיים, כמו אופן תליית הפרוכת של קודש הקדשים, דרך הסבר מפורט על מקום המחצב של כל אחת מאבני החושן וסגולותיה, ועד להסבר מדוקדק על תהליכי הכנת הקטורת וזיהוי סממניה או טקטיקות קרב מתקדמות.
במסגרת זו לא נוכל כמובן להקיף את הספר כולו. נסתפק אפוא בסקירה על אחד הנושאים האהובים על רבי אברהם, נושא שלשמו יוחד גיליון קולמוס הנוכחי.
חוכמת הנגינה.

12 הסולמות יחד
עשרה פרקים ארוכים הקדיש רבי אברהם לעבודת הנגינה בבית המקדש, מלבד הפרקים שייחד לנושא המוזיקלי, בכל מקום שהוא מגיע לאחד התחומים הנושקים למוזיקה, הוא גולש בטבעיות אל התווים האהובים עליו, בין אם מדובר בטעמי המקרא ובין אם בסדר שיר של יום.
הנחת היסוד של רבי אברהם היא ששירת הלוויים הייתה ברמה המוזיקלית המקצועית הגבוהה ביותר. הוא מוכיח את טענתו מהעובדה שנדרשו חמש שנים של חניכה לצעירי הלוויים כדי להפוך למשוררים. בשביל מוזיקה פרימיטיבית אין צורך בלימוד כל כך תובעני וארוך.

כאן הכל התחיל. המקום שבו נערכה שריפת התלמוד

הוכחה נוספת סטטיסטית: מתוך ארבעת אלפים לוויים שהיו בימי דוד המלך, נבחרו לשיר רק קבוצה קטנה של מאתיים שמונים ושמונה משוררים, הנמנים בספר דברי הימים.
לנוחות הקורא היהודי באיטליה של שנות הש' המאוחרות מקדים רבי אברהם הסבר על יסודות המוזיקה מימי אפלטון ואריסטו ועד לגדולי המוזיקאים בימיו.
חובבי המוזיקה שיטרחו להשיג את הספר יתענגו מתיאור אומנותי בשפה תורנית על שבעת התווים, הטונים וחצאי הטונים, סולמות הנגינה והמעבר בין אוקטבות. במסגרת זו נסתפק בתמצית הדברים, במסקנות התורניות ובחידושים בפירוש סוגיות המקדש הקשות.
חכמי המוזיקה חילקו את סוגי הקולות לשמונה קולות פשוטים ושלושה עשר קולות מורכבים, שהם האקורדים העיקריים בכל סולם מוזיקלי. העובדה שישנם שבעה טונים וחמישה חצאי טונים קובעת את כלל הברזל שמספר המשוררים הגבוה ביותר במקהלה אחת הוא שנים עשר, כמניין הסולמות באוקטבה, וכך מופקד כל משורר על סולם אחר כדי שהשירה תתבצע בתכלית הדיוק. אפשרות נוספת היא שהלוויים שרו ביחד בכמה אוקטבות בו זמנית.
הסבר זה תואם לשיטת הרמב"ם על המשנה במסכת ערכין (פ"ב מ"ו) שאין פוחתין משנים עשר לוויים המשוררים על הדוכן בפיהם.
וכאן אנו מגיעים לחידוש הגדול: המספר של שנים עשר משוררים שכל אחד משמיע טון אחר בעיתו ובזמנו, מעמיד את שירת הלוויים באופן מופלא: לא הייתה זו שירת מקהלה רגילה שבה שרים רוב חברי המקהלה בטון אחיד, ומיעוטם מלווים בקול שני ושלישי, אלא ביצוע כביר של שירה ב־12 סולמות, שיוצרים הרמוניה מופלאה ובלתי נתפסת.
לא הייתה זו שירה אלא יצירה מורכבת שכמותה אין אנו יכולים לתפוס כלל בשכלנו: כיצד אפשר לשיר בשנים עשר הסולמות יצירה אחת?
זו כנראה אחת הסיבות שאין אנו יכולים לחקות את שירת הלוויים, ואין בידינו משיריהם. כי לא הייתה זו שירה אלא ביצוע ווקאלי אדיר בפני עצמו, מלבד הביצוע הפילהרמוני.
מדברי המחבר נראה שהצליל העיקרי לשירה לא היה בולט במיוחד, אלא היה רק חלק מצלילי השירה בכללותה, והיו קולותיהם של הלוויים עולים ויורדים, מלווים ורודפים, ומקיפים את הנשמה בצלילים שונים בו זמנית.
אם נפתח את ספר דברי הימים (א כה ז) נראה שדוד המלך חילק את המזמרים לשתים עשרה קבוצות שבכל אחת שנים עשר משוררים בדיוק!
אם עלול אי מי להקשות מפסוקי חנוכת הבית בימי שלמה, שם נאמר שהמחצצרים והמשוררים כולם השמיעו קול כאחד, מציג המחבר בצורה נפלאה כיצד מתחלק המספר העצום של ארבעת אלפים משוררים: 60 צלצלים, 120 חצוצרות, 144 חלילים, 180 נבלים, ו־240 כינורות, לשתים עשרה קבוצות שכל אחת מהן הייתה מופקדת לשורר בטון מסוים. על פי החשבון היו בכל קבוצה 333 לוויים, 12 חצוצרות, 5 צלצלים, 12 חלילים, 15 נבלים, ו־20 כינורות!
מי שהיה מופקד על מלאכת הניצוח הגרנדיוזית הזו היה אדם בשם כנניהו 'שַׂר הַלְוִיִּם בְּמַשָּׂא', עליו נאמר (דה"י א טו כב) 'יָסֹר בַּמַּשָּׂא כִּי מֵבִין הוּא'. את המילה 'יָסֹר' מפרש רבי אברהם על פי הגמרא בערכין (יא.) כ'יָשִׁר'. ה'משא' הוא מלאכת הניצוח על שירת מזמורי תהילים המכונה 'משא', כשם שאנו מכנים בימינו הרצאה בשם 'משא', וכן, משום הנפת הידיים בעת הניצוח.
תפקידו של כנניהו, שעליו כתב הרד"ק שהיה גדול ברוח הקודש ובנבואה, היה גם להתאים את לחן השיר למילים. כי כמובן אינה דומה נעימת הלוויים בפסוק 'עד מתי תשפטו עוול' בשיר של יום שלישי, ללחן העליז המושר בשמחת בית השואבה, אך בעיקר להשמיע את מילות השיר שהיו מבצעים בחירי המשוררים באופן הדומה לדיאלוג אופראי: כאשר אחד מגביה קולו בנימת התאוננות במילים 'עד מתי רשעים ה", חברו מטפס לעומתו 'עד מתי רשעים יעלוזו', או בעל קול הבריטון משמיע בדרמטיות את 'אלקים נצב בעדת ק-ל בקרב אלקים ישפוט', ורעהו מתרעם בקול נוגה 'עד מתי תשפטו עוול…'
ההבנה ששירת הלוויים במקדש לא הייתה שירה ספונטנית פשוטה, אלא עבודה מקצועית שתוכננה בחוכמה נפלאה, מביאה אותנו למסקנה שגם ספרי מוזיקה לא חסרו להם, והייתה בידם שיטה מסוימת לכתיבת תווים, בדומה לטעמי המקרא.
ואיפה היו מאכסנים את הפַּרְטִיטוּרוֹת (ספרי התווים של תפקידי היצירות המורכבות במיוחד) שבהן נכתבו היצירות המורכבות? גם לכך דואג רבי אברהם. לדבריו הם היו מאופסנים בלשכת כלי השיר.

המרדף אחרי הכלים
כלי הנגינה אף הם לא הוזנחו במקדש. רבי אברהם מונה לא פחות משלושים ושישה כלי נגינה שמוזכרים בתורה שבכתב ושבעל פה, והוא מטפל בכולם. ראשית הוא מחלק את כלי הנגינה לכמה קטגוריות.
ישנם כלים שמשמיעים קול פשוט ואינם מתאימים לשירה, כמו השופר, המשרוקית או התוף. לפני שנמהר להקשות מהפסוק 'הללוהו בתקע שופר' או 'שאו זמרה ותנו תוף' – נעיין בהסברו של רבי אברהם שהכוונה לפעולת ההקשה ב'כנור נעים עם נבל' ולא לכלי המכונה 'תוף'.

מקום של השראה. הגטו היהודי במנטובה

המקור המרכזי שבו יש להביט כדי להבין את עבודת הלוויים בכלי הנגינה במקדש, הוא הפסוקים בדברי הימים א פרק כה המתארים את חלוקת הלוויים למשמרות על ידי דוד, שבה הוזכרו מצלתיים, נבלים וכנורות.
מכאן ניגש רבי אברהם לעבודה הקשה של זיהוי הכלים העתיקים. התוף למשל הוא אב הטיפוס של התוף המוכר – עור מתוח שמתופפים עליו: דרבוקה אם תרצו; המחול הוא הכלי שאותו רגילים לצייר בידי מרים הנביאה בים סוף; המשרוקית היא חליל רועים; צלצלי השמע – הם הטרומבון, והנבל – הוא כלי שמזכיר גיטרה.
אבל העבודה הזו קלה יחסית. יש כלים עמומים שקשה יותר לזהותם. כאן מתגלה רבי אברהם כממציא דגול. מתוך רצון לקיים את דברי רבותינו ז"ל, הוא מפליא לשרטט כלי נגינה מורכבים שלא היו קיימים כלל בימיו.
סנסציה זוטא מעורר המחבר בזיהוי הכינור, שהוא הכלי שאנו רגילים לקוראו נבל.
מתברר שציורי דוד המלך הפורט על הנבל כבר היו נפוצים בימיו של רבי אברהם, והוא מצדיק את 'ציורי הגננות' מסברה פשוטה: הכלי היחיד שמשמיע קול כאשר יעמדו מיתריו לכיוון צפון הוא הכלי הזה, ואם כך, אין ספק שעדות חכמינו על הכינור שהיה תלוי מעל מיטתו של דוד המלך והיה מנגן מאליו בשעה שנשבה בו רוח צפונית, מכוונת לכלי זה.
עם זאת, מעיר רבי אברהם, אין הכוונה שהיה הכינור מנגן יצירה של ממש, אלא צלילים מוזיקליים, אלא אם נסבור שמדי לילה היה מתרחש מעשה ניסים, דבר שאינו נכון משום שלדעת רבי אברהם "ה' אלוקינו לא ישדד הטבע וירצה בניסים אלא בעיתים מיוחדים".
לא אחת נאלץ רבי אברהם להכריע. כמו למשל בזיהויו של העוגב, שבתרגומי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל מזוהה ככלי נשיפה, אך בספר תהילים נמנה עם כלי המיתרים ובשל כך מזהה אותו המחבר כסוג של 'ויולה' שהייתה נפוצה בימיו בשם 'וִיּוֹלָה דֶה גַמְבָּה' (Viola de Gamba): כלי בעל חמישה או שישה מיתרים עשויים ממעי כבש, והיו מחזיקים אותו בין הברכיים בדומה לצ'לו.
שיטה שלישית ישנה בירושלמי שהעוגב הוא האורגן, ולא היה בשימוש הלוויים על דוכנם מפני עוצמת קולו המקהה את קולותיהם של הכלים האחרים, אלא בשמחת בית השואבה.
רבי אברהם לא קיפח את מי שמעוניין בהדרכה מעשית, וייחד פרק שלם ללימוד צורת הנגינה בכלי המיתרים, בו הוא מלמד את הקורא כיצד יש לנגן אקורדים.

קומפוזיציה או עממי?
מי שרוצה להבין באמת כיצד הייתה מתבצעת ועתידה להתבצע שירת הלוויים על הדוכן, מוזמן לעיין בהסבר המפורט של רבי אברהם:
שנים עשר לוויים עומדים היו על הדוכן לשורר. כל משורר בסולם אחר, ולעזרתם של המשוררים שנים עשר מנגנים, בסדר הבא מימין לשמאל: נבל, שלושה כינורות, ארבעה חלילים, שלושה כנורות ושוב נבל.

איש האשכולות. ספר הרפואה הלטיני שכתב רבי אברהם לבקשת הדוכס

עלינו לדעת שאינה דומה עבודת השירה בסתם יום של חול לשירה בימי חג ומועד. בראשי חודשים היו מוסיפים עוד משוררים, וברגלים היה המספר מגיע לשיא של שלושים וששה לוויים על הדוכן. מכיוון שכזכור אי אפשר להרבות את מספר המשוררים לכל קבוצה יותר משנים עשר, היו מחלקים את המזמור לשלושה חלקים (פרקים), וכל פרק היה מושר על ידי קבוצה של שנים עשר משוררים. ההשערה של רבי אברהם נתמכת בדברי רש"י (סוכה נג:) והרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פ"ו ה"ז) שכתבו שלכל שיר היו שלושה פרקים.
במקביל למשוררים שולשו כמובן גם כלי הנגינה, עד ל־120 חצוצרות, 18 כינורות, 12 חלילים ושישה נבלים.
ההרמוניה הגיעה לשיא בסוף כל פרק: היו תוקעים בחצוצרות שלוש פעמים, ב־12 טונים בו זמנית, החצוצרות חולקו ל־12 קבוצות, וכל עשרה מחצצרים היו תוקעים בטון אחיד.
גם בסוגי החלילים היה שינוי לפי לוח השנה. לדעתו של רבי אברהם ביום ראשון של פסח ובימי חול המועד מנגנים היו בחליל מסוג 'פְלַאוּטָה דַ'אמוֹר' (flauto d'amore), חליל בינוני בגודלו הנקרא גם חליל טנור, היכול לנגן בסולם נמוך ובחצאי טונים, והוא משמש ככלי טרנספוזיציה – מעבר בין טונים וסולמות מוזיקליים, ואילו בימים אחרים, כמו יום שני של פסח שבו הביאו את קורבן העומר, או בחג השבועות וחג הסוכות – היו מנגנים בחלילי קרן מסוג 'קוֹרְנַטוֹ' (cornetto). כלי זה הוא כלי נשיפה עתיק שיש לו תכונות של כלי נשיפה מתכתיים, שבימים עברו היה מיוצר מקרן של פרה או עז שבה נקדחו חורים, והמחבר מכנה אותה 'קרן'. נגינת כלי זה היא כנראה חגיגית או עליזה יותר מחליל הטנור.
את השינוי בסוג החליל בין הימים מפרשים בדרכם של כמה ממפרשי הרמב"ם, שכתבו שהחליל שהיה מכה בשנים עשר ימים מיוחדים בשנה לפני המזבח (ערכין פ"ב מ"ד) – היה שונה מן החליל שהיו מנגנים בו על הדוכן בכל יום.
החגיגה המוזיקלית הגדולה בבית המקדש הייתה כמובן בלילות חג הסוכות, בשמחת בית השואבה. נניח רגע להסברו המפורט על אבני השיש שחיפו את בניין הורדוס המתוארים בפרק החליל במסכת סוכה, ולניתוח הפילולוגי אגב כך של המילה 'דיופלוסטון' המובאת באותה סוגיה, ונצלול לתזמורת הפילהרמונית המרהיבה שהייתה מסתדרת בעזרה.
בשמחת בית השואבה היו מנגנים בכל הכלים האפשריים, כולל השופר או הצלצלים. כמובן אין מדובר בתקיעות דומות לתקיעות ראש השנה המיועדות להחריד את הלב, אלא לתקיעות מוזיקליות מדורגות.
ההבדל הגדול בין שמחת בית השואבה לשיר שבכל יום, היה אופי הנגינה. בעוד בשיר של יום היה עיקר השירה בפה וכלי הנגינה טפלים לה, עד שעל המנגנים היה להיזהר לא להגביה את קולם יותר מהלוויים ששוררו את פסוקי התהילים בפיהם, הרי שבשמחת בית השואבה הייתה הנגינה אינסטרומנטלית בעיקרה. כלי הנגינה עמדו במרכז, ושירת הלוויים לא הייתה חלק עקרוני מהשמחה.
כמשתמע מדברי רבי אברהם היה אופייה של שירת הלוויים שבכל יום מורכב לביצוע, והלחנים היו בנויים כיצירות. הבאים לבית המקדש נכנסים היו בכובד ראש, בפרט אם באו להקריב חטאות או אשמות, ולא צריך להיות גאון מוזיקלי לקבוע את המלודיה המתאימה למזמורי התהילים המושרים בשיר של יום.
בשמחת בית השואבה לעומת זאת, כאשר השמחה הייתה גואה על גדותיה וגדולי ישראל מרקדים באבוקות של אור ומלהטטים בגביעי יין או לפידים, היו המנגנים פוצחים בלחנים עממיים וקלילים, ובתרגום לשפה עכשווית: ניגונים חסידיים סוחפים.
אין אנו רשאים למנות את זכויותיו של אותו אדם גדול כרבי אברהם פורטלאונה, אבל אין ספק שבארבע מאות השנים האחרונות – תודות לספרו המיוחד – קיבלה הבקשה המתנגנת בימי המועד 'והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם', משמעות חדשה בליבם של רבים.
מי ייתן ונזכה במהרה.

תשו"ח לאחי היקר, אביר המשוררים, רש"ב לרנר, על עזרתו בהכנת החלקים המוזיקליים של המאמר.
לצורך הכנת המאמר נעזרנו במהדורה המצוינת של 'מכון שלמה אומן' שעל ידי ישיבת שעלבים, שעשו עבודת קודש בהוצאת הספר לאור במהדורה מוערת בשיתוף עם מכון ירושלים, ובלעדיהם היו חלקים גדולים ממנו כספר החתום.