נוער במצור

הם היו צעירים שחיו בתוך בועת החיים התוססת, עד שחלו פתאום והוצרכו להתאשפז חודשים ארוכים בבית החולים. אימהות למאושפזות ואנשי מקצוע מדברים על החיים בפלנטה אחרת, שכולה כאב, דאגה ופחד, ואתגרים והתמודדות רבים גם בזירה הרוחנית • בית חולים הוא לא מקום מתאים לילדים ואף אחד לא נכנס לשם מרצונו הטוב. אבל כל בן משפחה, חבר, ידיד או איש חינוך צריך להיות מודע איך להתנהג כלפי נער או נערה מאושפזים: 'מידור חברתי' כן או לא? ביקורים תכופים? עזרה מרחוק? ובעיקר – איך מתמודדים עם בעיות רוחניות • רפואת הנשמה, רפואת הגוף

בסמינר אחד, אחד הגדולים בארץ, למדה נערה אחת. עד שחלתה. היא אושפזה בבית החולים, וחברות התפללו עליה שתצא משם. יום אחד הגיעה לאוזניה של ההנהלה שאחותה הצעירה, גם תלמידת הסמינר, אמורה לישון במחלקה.

מחלה מתמשכת היא ניסיון לכל המשפחה, וההורים היו מוכרחים את עזרתה בלילה ההוא. האחות ביקשה מחברה לבוא איתה. ההנהלה הטילה וטו על הליווי. הודיעה שהסמינר אוסר אותו.

בערב, כשהאחות הגיעה למחלקה, חיכו לה ליד מיטת האחות החולה המנהל ואשתו. הם לא יכלו לאשר את בואה של החברה לבית החולים. לא יכלו להשאיר אותה לבד.

מעשה שהיה, ותמצית הכתבה הזאת.

פעם-פעם כשהייתי ילדה, עמית ליסטוונד שר את שירו המפורסם 'יש אמונה'. עד היום לא שוכחת את המילים המצמררות: 'בית חולים הוא לא מקום מתאים לילדים'.

בית חולים הוא לא מקום מתאים גם למבוגרים. ובטח לא לאלה שמתנדנדים על קו התפר בין ילדותם לבגרותם; נוער במצור.

וָאָרֶץ שָׁפַל רוּמִי, וְגָדַל שִׁבְרִי, (מתוך סליחות לעשרה בטבת)

אבא, אמא ובת מגיעים לבית חולים, למחלקה האונקולוגית.

רייזי: "את אומרת אבא ואמא ומתחשק לי לצחוק. וגם לבכות. אני חושבת שזה היה הדבר שהכי המם אותי, בעיקר בימיה הראשונים של המחלה. הדיסוננס הזה בין התפקיד שלי והצורך להיות 'אמא' – מבוגרת ומאמינה וכל יכולה – ובין הצורך לצרוח לעולם: לא, לא, אתם טועים. אני ילדה קטנה. מה אני יודעת?! מה אני מבינה?! מה אני יכולה בכלל?!"

מלכה: "המחלה של אסתר הייתה מכה קשה מאוד שפערה בנו המון בורות, ויש לה השלכות עד היום. חייתי את חיי באופן מסוים, ודברים הלכו באופן מסוים, ופתאום הכל התהפך. כשאסתר אובחנה, היא הייתה כמעט בת שש עשרה. הרבה הורים במחלקה ריחמו עלי בגלל הגיל שלה. מצד אחד, ילדה. מהצד האחר, מבינה הכל, הכל, הכל! אי אפשר להסתיר או אפילו לנסות להסתיר שום דבר. יש להם רדארים בגיל הזה.

"אחת הנערות במחלקה חזרה אליה שנתיים אחרי שהבריאה. המחלה חזרה. בעלי שמע על זה. אני שמעתי על זה. אסתר שמעה על זה. אף אחד מאיתנו לא פצה פה, לא סיפר. רצינו לגונן זה על זה על זה…

"אסתר אמרה לנו לא מעט פעמים: 'אני לא מפחדת על עצמי. אני מפחדת עליכם'. אני מתארת לעצמי שהיא פחדה עלינו כי היא פחדה על עצמה, אבל זה ה'בונוס' של המחלה בגיל הזה. יש מספיק מודעות וכלים לתפוס כמה ההתמודדות מורכבת, וכמה העול על ההורים גדול. זה רובץ על בני הנוער החולים, וחוזר במשקל כפול להורים…"

כִּי פָנָה הַיּוֹם (מתוך סליחות לעשרה בטבת)

אתם הורים. היא בת. במקום שבו ניצב עד כה הדיבר החמישי צומחת פתאום חומה.

רייזי: "כל הגבולות מתרופפים כשיש מחלה. גם הגבולות של הדיבר החמישי. רחלי המהממת שלי, שתמיד הצטיינה כל כך במצווה הזאת, הייתה מתפרצת עלי לא מעט במהלך האשפוזים. בכתה, צעקה, האשימה. הזכרתי לעצמי שוב ושוב שהיא ילדה, אף שהיא מתבגרת. ולא סתם ילדה. ילדה חולה. ועדיין היו פעמים שהחוצפה והיחס שלה כלפיי צרמו לי ופצעו אותי.

"במקרים כאלה הייתי קמה, ממציאה תירוץ למה אני צריכה לגשת לעמדת האחיות, או למה אני מוכרחה לצאת מהחדר. יוצאת. בורחת למרפסת של המחלקה. שואפת אוויר, משחררת תפילה. מבקשת כוח. ולפעמים באמת, כל מה שנדרש כדי לעבור את הרגע היה להזכיר לעצמי שהיא ילדה ואני בת אדם. אנושית. חלשה. ואני אמנם אמא שלה ואמורה להתעלות מעל הכל, אבל קשה לי, ומותר שגם הפצע הזה יציק".

מלכה: "זכיתי לאורך כל התקופה בליווי של חברה קרובה שהיא גם יועצת ומטפלת, והייתה שם בשבילנו באהבה ובמסירות, ואני חייבת לה את חיי. היא פקחה את עיניי שוב ושוב. והיה לה משפט אחד שאימצתי כדגל: 'התופעות הפיזיות משפיעות ה מ ו ן. זאת לא היא. לא הילדה שאת מכירה. אלה כוחות חזקים ממנה שפועלים עליה'.

"ואכן, הזכרתי לעצמי כל הזמן שהאופן שאסתר מתנהגת כעת הוא לא נגדי, לא נגדנו. רע לה ולכן זה ככה. ואני לא אמורה ולא יכולה למחוק את הכאב. זאת המציאות. לא אני הבאתי אותה עליה. מה לא הייתי עושה בשביל לשנות אותה? אבל ככה השם החליט. ואלה הכוחות שהוא נתן לי, כאמא שלה; מוגבלים מאוד. ואם אין לי אפשרות למחוק את הכאב, אני יכולה רק לחבק. לתת לה לבכות. להגיד 'זה באמת עצוב'. ולא לקחת ללב.

"אנקדוטה חמודה שאולי מתמצתת את המצב ואת המורכבות: הייתה במחלקה ילדונת מתוקה בת שש. ברוך השם, היא עברה השתלה והרגישה טוב יותר ויכלה גם להשתולל… יום אחד היא עברה את הגבול ואמא שלה גערה בה. אז המתוקונת אמרה לה: 'נכון המצב שלי משתפר? אני יודעת כי את כבר מעיזה לכעוס עלי…'"

וַיֵּרֶד ד' בֶּעָנָן (מתוך סליחות לעשרה בטבת)

ואני תפילה. כך היה? כך הייתן?

מלכה: "בתחילת הדרך שלנו כהורים לבת חולה, הוזמנו לשבת של ארגון 'רפאנו וניוושע'. הרב גואל אלקריף, שבתו התמודדה עם סרטן והבריאה, ברוך השם, מסר הרצאה. לצערי, לא זוכרת כל מילה שלו בעל פה, אבל חשוב לי להעביר את רוח הדברים. הוא סיפר שבאחד האשפוזים הבת שלו הקיאה והקיאה והקיאה. והוא הגיש לה את הקערה, ושטף אותה, ושוב. ועברה בו מחשבה: 'בכל העולם מתפללים עכשיו על הבת שלי, וזה מה שאני עושה? מתעסק עם קיא?' ואז הוא ענה לעצמו שזה מה שהוא צריך לעשות עכשיו. זה התפקיד שלו במערך האלוקי.

"זאת הייתה גם הגישה שלנו. אמרנו לעצמנו: זאת עבודת השם שלנו עכשיו. ההתמודדות עצמה היא תפילה ועבודה. ואותה השם דורש מאיתנו עכשיו. לא עקבתי אחרי אסתר אם היא מתפללת או לא. היו פעמים שראיתי שהיא מתפללת. אבל לא הוטרדתי מהפעמים שהיא לא. הבנתי שאם היא לא מתפללת כעת מסידור, היא לא יכולה להתפלל כעת מסידור, אבל כל המהות של חודשי המחלה שלה הייתה תפילה אחת, ארוכה ועמוקה. רק התפללתי שנחזור לשגרה ולהרגלים שאפיינו אותה, והרפיתי".

רייזי: "סדר היום בבית חולים אפילו לא מתחיל להיות דומה לסדר היום בסמינר. בסמינר קיימת שגרה ש'מוציאה את כולן צדיקות'. יש זמנים לתפילות, יש שיעורי קודש, יש הוויה חרדית. אחד הדברים שכאבו לי ממש היה העובדה שרחלי הפסיקה להתפלל בזמן האשפוזים. ארזנו את הסידור ואת התהילים, ובימים הראשונים הייתי מגישה לה את הסידור, אבל היא דחתה אותו, אמרה שהיא לא מסוגלת להתרכז בתפילה.

"השתתקתי. הבנתי שאני לא מבינה. אני אמא שלה וכואבת אותה, אבל לא באמת חוויתי על בשרי את ההתמודדות שלה. שמתי בצד את הכאב שלי, הזכרתי לעצמי שהמלחמה עכשיו היא על חיי הגוף ולא על חיי הנפש. ובסתר-בסתר עשיתי הסכם, כביכול, עם הקדוש ברוך הוא, שאני אתפלל עליה. מעין כפל תשלומים".

וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם (מתוך סליחות לעשרה בטבת)

העולם בחוץ מבקש להיכנס פנימה, למחלקה ולכאב. פתחתם דלת?

מלכה: "הייתה לנו חלוקה הוגנת לגבי המבקרים שביקשו להגיע: כשאסתר בבית ובמיטבה, יחסית, היא נפגשת עם העולם החיצון. בבית החולים, ברגעים הקשים באמת, רק אבא ואמא לידה. זה היה נכון לה, וממילא גם לנו.

"היו פעמים בודדות מאוד שבהן אמא שלי וגיסתי ליוו אותה לביקורות. היא בחרה, כמובן, מי תלווה אותה. האחים של אסתר לא באו בכלל לבית החולים. חשבנו שהם חווים מספיק בבית, ובית חולים הוא לא מקום קל. לא למבוגרים, ובוודאי לא להם, הקטנים.

"כשדיברנו על המבקרים, דיברנו גם על החברות של אסתר. יחד איתה החלטנו שחברות לא תבואנה לבית החולים. הן באו לא מעט כשהיא הייתה בבית. אבל במהלך האשפוזים התקשורת איתן הייתה רק טלפונית. אני יודעת שזה לא ככה אצל כולם, ויש מטופלים מתבגרים שהחברים לא עוזבים אותם גם באשפוז. אבל אנחנו החלטנו על 'מידור חברתי' בבית החולים. לא היה לנו כוח לדאוג גם לרוחניות של החברות. הבנו את המצב, שמנו לב מה קורה בבית החולים, ולא היו לנו אנרגיות לשימור רוחני של החברות שלה, נוסף על הכל.

"למפרע, התברר שזו הייתה החלטה טובה, ולא רק בפן הרוחני. באשפוזים אסתר הרגישה רע מאוד, לא חוויה שבנות גילה יכולות להתמודד איתה. וכיוון שהחלטנו מראש לא לאפשר ביקורים שלהן, לא היינו צריכים לספק תשובות למה היום אי אפשר לבקר, אולי מחר, נראה מחר".

רייזי: "רחלי אוהבת מאוד את הנכדה הבכורה שלנו, בת החמש של אחותה. ובתחילת הדרך, כשהיינו כל כך מבולבלים ולא ממש ידענו מה נכון לעשות, וכמה גלים המחלה עוד תכה בנו, הבת הגדולה שלי באה עם הבת שלה לבקר את רחלי. הבת שלה תמיד מצחיקה את רחלי, והיא קיוותה שהביקור יעשה לה טוב. במציאות, זה היה מפגש מזעזע לשתיהן. רחלי בכתה כי היא הייתה חלשה ומבוהלת, והפחידה אותה העובדה שככה האחיינית האהובה עליה רואה אותה. גם לא הייתה לה סבלנות לשטויות שלה שתמיד הצחיקו אותה, וזה הבהיל אותה יותר וגרם לה לבכות יותר. והנכדה שלי בכתה כי היא בת חמש, ובית חולים הוא באמת לא מקום מתאים לילדים. ובלי להבין יותר מדי, היא ראתה ושמעה את הכאב והוא היה גדול עליה בעשר מידות.

"לקחנו את הביקור הזה כלקח לעתיד. החלטנו שאין כניסה לצעירים. גם לא לאחיה של רחלי שכבר חגגו בר מצווה. כל עוד הם צעירים ממנה, נחסוך מהם את הכאב הזה. נדרשנו לתובנה עדינה שבית החולים אמנם הפך לבית של רחלי, אבל זה בית שלא היינו בוחרים בו מלכתחילה, ואין שום סיבה שנכניס אליו גם את אחיה. וגם בשבילה, הבנו, זה לא נכון ולא מחזק.

"כשהמבקרים היו מבוגרים ממנה, היא הרשתה לעצמה להישען עליהם, לבכות, להיתמך. מה שהיה לה בלתי אפשרי כשבאו צעירים ממנה, וגם החברות, בנות גילה. מהר מאוד עצרנו את הביקורים שהכיתה יזמה. הקצינו קו טלפון לתקשורת החברתית. בכנות, היו פעמים שגם התקשורת הזאת העיקה עליה מאוד. היא הייתה מקשיבה לווטסאפ הכיתתי, מתרגשת ומודה על התפילות. אבל כל מה שעבר עליהן היה רחוק ממנה – המבחנים, התוכניות – ובו זמנית, סטר לה חזק וקרוב".

תִּזְכֹּר הַיּוֹם לְזֶרַע יְדִידֶיךָ (מתוך סליחות לעשרה בטבת)

צרת רבים, קרובים אך רחוקים – חצי נחמה או התמודדות שלמה?

מלכה: "באחד השלבים הראשונים, כשעוד היינו ממש מטושטשים, יצרה איתי קשר אישה יקרה שהכירה מקרוב התמודדות עם נערה במקום כזה, וכמה שזה אולי נשמע לא רגיש ולא טקטי לדבר על כאלה דברים 'שוליים' כשהאדמה נשמטת מתחת לרגליים, היא ביקשה בעדינות לעורר את תשומת ליבי ל'מחלקה הרוחנית' בבית החולים. סיפרה על נערה שהכירה, שסיימה טיפולים בבריאות אבל לא חזרה לסמינר. פנתה לכיוון אחר. סיפרה על נער שהיה מאושפז תקופות ושני חברים סעדו אותו במסירות, אבל כשהוא ישן או היה תשוש, הם מצאו לעצמם תעסוקה שהרחיבה את אופקיהם, ולא במובן החיובי. היא פשוט עוררה אותי לזירה שהיה לוקח לי המון זמן לשים לב אליה. לא עשינו שינויים מפליגים בגללה, לא היו לנו כלים להעלים אותה. אבל הרגישות לנושא הייתה חשובה מאוד.

"ילד זה ילד, אבל נער או נערה שמגיעים לבית החולים מגיעים אליו בעיניים פקוחות ואוזניים כרויות ויכולת הבנה של מבוגר. והצוות מתייחס בהתאם. בפעם הראשונה שהגעתי עם אסתר לחדר המיון, האחות שקיבלה אותנו ביקשה ממני לזוז הצידה ושאלה את אסתר על הקשרים שהיא מתחזקת. זה חזר על עצמו שוב ושוב, ואסתר עצמה לא הבינה מה בדיוק היא נשאלת. זו מציאות מורכבת ועדינה. הצוות בבית החולים הוא מקצועי וחם ולא חרדי. הוא מתייחס לבני הנוער שלנו כפי שהוא מתייחס לבני הנוער 'שלהם'. בטוח שהם יודעים הכל. כמה שהם נחשפים לציבור שלנו, אין להם מושג כמה הנערים והנערות שלנו הם שמורים, ואף ה'פתוחים' שבהם מבינים באופן חלקי ומופשט מאוד בענייני העולם הזה.

"המצב העדין והמורכב הזה פגש אותנו גם אחר כך, במחלקת הילדים. הצוות במחלקת הילדים הוא משפחה. שם את כל הלב בטיפול ובקשר עם החולה והמשפחה שלו. נוצרות שיחות עמוקות וחברויות של ממש. יש להם מטרה להתחבר ולהתחבב במטרה להקל. הפקידות והאחיות מספרות על המשפחות שלהן, מראות תמונות, מתעניינות ומכירות את המשפחה שלנו. היו כמה נשים בצוות שנכנסו לנו ללב ולא יצאו ממנו עד עכשיו. בכל ביקורת אסתר ואני הולכות לפגוש אותן, ויש חיבוקים ודמעות מרוגשות. למי מספרים כשהבדיקות תקינות, ברוך השם? ואת מי נשתף בהתרגשות עצומה בשיער שמתחיל לצמוח? אלה דברים שרק אנשים מבפנים יכולים להבין. וככה הרגשנו, שהצוות הוא 'מבפנים', ובו זמנית הבנו שאנחנו צריכים להתייחס לקשרים איתם ברגישות ובעדינות. וללכת בין הטיפות. ולו רק בשביל אסתר.

"או קחי דוגמה נוספת, דומה אך שונה: בנות השירות המתוקות, שהן כל כך דומיננטיות במחלקה ואי אפשר בלעדיהן. וכמה זה היה רגיש מול הבת שלי שקטנה מהן רק בשנתיים. הן נערות מדהימות, והן באות עם המון רצון להיות, ומול עיניי ראיתי איך נוצרות חברויות בינן ובין המאושפזות האחרות בנות גילן. הייתה לנו שיחה ארוכה עם אסתר על הנושא הזה, והחלטנו שהיא לא נותנת להן את המספר של הנייד האישי שלה.

"כשהיא הייתה מאושפזת, היא דיברה איתן ושיחקה, והן הצילו אותה לפעמים. אבל כשהיא הייתה בבית, לא הייתה להן דרך לתקשר איתה. אם הן היו צריכות משהו מסוים, הן היו מתקשרות לנייד שלי, ואלה היו שיחות קצרות וממוקדות. הן קלטו, ברגישותן, את המחסום שהקמנו, וזרמו איתו.

"לפעמים, בזמנים משמימים מאוד, ויש לא מעט זמנים כאלה בבית החולים, הייתי גולשת בעצמי לדבר איתן על החיים ועל העולם, ואז הבנתי שוב כמה הגבול הדק ששרטטנו היה חשוב ונכון לאסתר. בכלל, במהלך האשפוזים נוצרו לנו חברויות, הזויות מעט, עם טיפוסים מגוונים ושונים מאוד מאיתנו. היו לצידנו הורים חרדים שלא אפשרו את החברויות האלה, שמרו יותר. אנחנו שמרנו ונשמרנו, אבל לא הגבלנו מאוד. בחרנו למקד משאבים בהתמודדות עם המחלה.

"אגב קשרים שרק בית חולים יכול לייצר, לאסתר היו כמה חברות טובות במחלקה – אימהות של נערים שאושפזו בה. עם כל רחמיי על הבת שלי, כשראיתי שם את הבחורים החרדים, ליבי יצא אליהם. נערים שמורים, בחורי ישיבות, ופתאום הם במקום אחר והפוך. הם הכי מסכנים שם. האימהות שלהם היו מדברות עם אסתר, מנסות ללמוד מהניסיון שלה למען הבנים שלהן.

"היו הרבה טלפונים שבורים שנועדו לשמר את שני הצדדים… גם אני תיווכתי פעם בין נער חולה לבת שלי. הוא ביקש ממני לשאול אותה איך היא מתמודדת עם תופעת לוואי מסוימת. היא שמעה את השאלה, השיבה לי. ציטטתי אותה. הוא הקשיב, הקשה שוב. היא ענתה לי, ואני עניתי לו. תלת שיח שיכול להתקיים רק אצלנו".

בצל כנפיך נחסה ונתלונן (מתוך סליחות לעשרה בטבת)

רייזי: "אשפוז הוא 'בום טראח' עם החיים שמעולם לא חיינו ועם תרבות שהשתדלנו מאוד לשמור מרחק ממנה. פתאום, בהבזק של שעות מהבוקר שעבר על רחלי בסמינר, היינו בבית החולים. עולם אחר לחלוטין. ופתאום היא חשופה לגמרי. לכל. לתכנים שמעולם לא חלמתי שתיחשף אליהם. לחברה שמעולם לא האמנתי שתסתובב בה. ואין דרך לשלוט ולסנן.

"זה בית החולים. כאן נכון לה להיות מטעמי 'ונשמרתם'. זאת החברה. נכון, אלה חברות שלא הייתי מאחלת לה בחיים, אבל גם חיים כאלה לא הייתי מאחלת לה. והסבל מגבש אותן זו לזו ומזין אותה בכוח. לא יכולה לגזול לה אותו.

"הכרתי אימהות שפירקו בכוח קשרים שנוצרו במחלקה. אני לא הייתי מסוגלת. כבר סיפרתי כמה הייתי חלשה. כן השתדלתי מאוד מאוד להציע את חברתי כל הזמן. הקפדתי שרחלי תדע שאני כאן, ואני זמינה לה, וקשובה. אני חושבת שהחברות שהצעתי לה ריסנה מאוד את הנהירה שלה אחרי מאושפזות שלא היו לרוחנו. איך אמרה לי אמא אחת, בוגרת המחלקה הזאת? 'את רוצה שהילדה שלך לא תעשה שטויות בזמן שאת לא לידה? פשוט תהיי לידה. כל הזמן. אין דרך אחרת להכיל את הפרדוקס הזה'".

מלכה: "באחת הפעמים שאסתר נשלחה לבדיקת פט סיטי, היא הייתה בפנים, ואני הייתי בחוץ. לא נתנו לי להיכנס בגלל הקרינה. במשך שעה היא הייתה שם לבד, שתתה חומר, לצד עוד אנשים ששתו חומר, רחוקים מחייה מאוד. המסכים דלקו ברקע, ובדיוק שודרה כתבה על נושא מזעזע שלא מדובר אצלנו בכלל. ולכי תשמרי עליה, אמא. שלא תיחרץ הנפש.

"ככה בבת אחת, מכלום טהור אל הכי גרוע ומכוער. היא סיפרה לי אחר כך שהיא ניסתה לסתום אוזניים ולעצום עיניים. אני חושבת שזה היה אחד הרגעים שהבנתי שוב שאני יכולה לגדל ילד בדרך מסוימת מאוד, ופתאום בבת אחת, בלי שבריר שנייה של הכנה, כל המסכים מוסטים, כל הגדרות נפרצות, והילד עומד מול החיים. מול הכל. הכל חשוף לו. ואין לך אפשרות להתמודד בשבילו, לגונן בגופך ובנפשך על גופו ונפשו.

"היא קיבלה טאבלט. חסום, כמובן. אבל הוא העסיק אותה. בעיקר בתכתובות עם בנות משפחה. בחלק ניכר מהאשפוזים היה לה קשה לקרוא (חודשיים אחרי שאסתר סיימה את הטיפולים, היא בישרה לי באושר שהצליחה לסיים ספר. שלוש מאות עמודים שלא הייתה לה אפשרות לצלוח קודם. זאת הייתה חגיגה!) אז היא שיחקה משחקי כדור מטופשים שלא דרשו ממנה ריכוז. היו לה בטאבלט סרטונים ושירים, מבוקרים אמנם, אבל רחוקים מהתרבות שהיא צרכה עד המחלה. וחשבתי על כך שאם השם לקח נערה שמורה והכניס אותה לתופת הזאת, על כל סעיפיה וכאביה, אנחנו רק יכולים לעשות השתדלות ולבטוח בו שהוא ישלים את המלאכה וישמור עליה.

"עשינו מה שיכולנו. התפללנו על מה שלא. כן הקפדנו לא להשאיר אותה לבד. כשאני לא הייתי לצידה, בעלי היה לצידה, ולהפך.

"ברוך השם, אחרי שאסתר הבריאה וחזרה לסמינר, היא בעצמה זנחה דברים. גם הטאבלט שפעם היה דבוק לאצבעותיה, הייתה יכולה לשחק במשחק הכדורים ההוא בקהות חושים הזויה ומיוסרת, והיום הוא זרוק בארון נידח בבית. ברוך השם. לא דיברנו על זה. היא בעצמה הורידה מינונים וחזרה לעצמה. כמו הדברים האחרים שחזרו לעצמם".

גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי (מתוך סליחות לעשרה בטבת)

גם הנפש תימלא בכאב. איך מרפאים אותה?

רייזי: "מחלה היא מראה לחיים. זה מפגש חזיתי עם החיים במלוא כאביהם וכיעורם. גם לנו כמבוגרים קשה לתפוס לפעמים שזאת המציאות. שלא לדבר על המפגש עם המוות שאותו בכלל קשה לעכל. להגיד שיש לי כלים מיוחדים, תובנות נדירות לתת? הלוואי. אני כן יכולה לומר מה שאמרתי לרחלי: 'עכשיו אנחנו במחנה אימונים קשוח בנגב. והכל סביבנו מדבר, וצחיח, וצהוב, ומזיע. ולא כיף לנו. וקשה לנו לזכור שאי שם, במרחק קילומטרים שאפשר לחצות בחצי יום, יש גולן, והוא קריר, ומושלג, וירוק, ונעים. אבל גם הוא קיים'.

"מחלה היא באמת מפגש עם הצד החשוך של החיים, והמשימה העיקרית היא להזכיר לעצמנו כל הזמן שזה רק צד אחד. יש עוד צד, ותכף יתהפך הכל לטובה ונהיה שם. רק עוד כמה קילומטרים. הכל זמני, וזה הנוף הזמני שלנו, וככה השם גזר עלינו עכשיו, אבל יש גם נופים אחרים בחיים. נחיה ונראה".

מלכה: "במלחמה הזאת הכל נזרק לזירה: הגוף, כמובן. אבל גם הנשמה. והנפש. המפגש עם המוות, למשל. אסתר התיידדה עם נערה אחת נהדרת, חולה. הן היו מדברות הרבה, ונקשרו זו לזו מאוד. ולצערנו, החברה ההיא נפטרה. זה הניסיון הכי קשה. רק עליו אפשר לכתוב עשר כתבות נוספות. אבל קחי פצעים עמוקים פחות, כואבים אף הם: שידוכים, לדוגמה. כמה שיחות 'הרצנו' על הנושא הזה במחלקה. מה יקרה, למה. כמה נתפשר, איך. נושא לא פשוט.

"או אפילו נושא התדמית החיצונית. הילדים הקטנים במחלקה פחות התעסקו בה. לא הפריע להם איך הם נראים, מה חושבים עליהם. בני הנוער המאושפזים עסוקים בה מאוד. הנערות החרדיות במחלקה מסתירות את הקרחת, לדוגמה. מסתובבות בכובע או בנדנה. החילוניות הולכות בראש חשוף, ובגאון. היו לא מעט דיונים בין הנערות על הנושא הזה. בכלל, לבני הנוער 'שלנו', ולא רק שלנו, חשוב מאוד ליחצ"ן את עצמם, להיות נחמדים לכולם, להיראות טוב כמה שאפשר בכל מצב ובכל זמן. זה גם שואב מהם הרבה אנרגיות. ובו זמנית, נותן. גם להם. גם לאחרים.

"קחי לדוגמה תת-התמודדות לא פשוטה. כחלק מהמורכבות של המחלה, הצוות הרפואי ממליץ על פרוצדורה שתמנע  בעיות בעתיד. זה נושא מורכב, ומשתק. ובציבור שלנו זה גם נושא שלא מדברים עליו בכלל. הורים מתמודדים איתו לבד. בחדר לידנו הייתה נערה חילונית שלא הסכימה לשמוע עליו. הייתה מיוסרת. ואמרה שהשאלה אם יהיו לה ילדים בעתיד, לא מעניינת אותה כרגע. היא לא מוכנה לעבור עוד טיפול וזהו. אמא שלה התענתה נוראות מהעניין.

"בוקר אחד אסתר והנערה ההיא דיברו. היא שאלה את אסתר על הפרוצדורה. אסתר סיפרה לה ועודדה אותה. אני לא נכחתי בשטח. אבל שמעתי מה קרה שבוע לאחר מכן, כשהאם של אותה נערה פגשה אותנו, חיבקה את אסתר וסיפרה שהבת שלה הסכימה לעבור את התהליך. הצהירה שהילדים שיהיו לה בעזרת השם הם רק בזכות אסתר. מרב הסיכויים שיהיו לה ילדים גם באופן טבעי, בעזרת השם, אבל כך היא אמרה, וכך היא כנראה הרגישה.

"לפעמים הייתי מרגישה ממש שאסתר נמצאת במחלקה כי יש לה שליחות בה. גם היא הרגישה ככה, וכמוה גם הנערות החרדיות האחרות. כשסיימנו את הטיפולים, ברוך השם, אמר לה אחד הרופאים החילוניים: 'ברוך השם, את סיימת את התפקיד שלך פה. לא רוצה לראות אותך כאן יותר'".

עֶרֶב יֵהָפֵךְ לְבֹקֶר (מתוך סליחות לעשרה בטבת)

ובחזרה לשגרה.

רייזי: "עוד לפני החזרה הגדולה, היו המון חזרות קטנות, כי בין אשפוז לאשפוז הייתה סימולציה של מציאות תקינה. רחלי חזרה הביתה, התאוששה כמה ימים, ניסתה להשתלב בסמינר. בפועל, ההשתלבות הייתה לה קשה מאוד. היא לא מצאה את עצמה בלימודים, ולא מצאה את עצמה בחברה, ולא מצאה את עצמה בבית, ובכלל, בסדר היום הרגיל.

"פעם, בערב שבת, כשזירזתי אותה להתארגן, היא התפרצה ואמרה שהיא מתגעגעת לבית החולים. כי שם היה מקום למחלה שלה, ולא היה צורך להעמיד פנים ולנסות לקיים בכוח שגרה רגילה.

"הדברים שלה ערערו אותי מאוד, וגם איזנו. הבנתי שאני אמנם רוצה להרגיש שיש שגרה והכל כאילו בסדר בין אשפוז לאשפוז. אבל היא לא באמת מרגישה ככה, והיא עדיין חולה ועדיין מתמודדת עם כל מה שעובר עליה. וכיוון שהיא הגיבורה הראשית במערכה הזאת, זכותה לבחור. אולי במקומה הייתי בוחרת להעמיד פנים, לקיים מעין שגרה, אבל היא מעדיפה קצב אחר.

"קיבלתי. הלכתי בקצב שלה. לא עודדתי אותה יותר לחזור לסמינר בין אשפוז לאשפוז, ללמוד, לפגוש חברות, לעזור בבית. קיבלתי כל החלטה שלה להיות בשגרה, לא להיות. התמקדתי בתפקיד שלי – להיות אמא שלה".

מלכה: "החזרה לשגרה ראויה לכתבה בפני עצמה. זה פרק חיים קשה ולא מדובר מספיק. החברים והסביבה רוצים לעשות וי על ההתמודדות, ואנחנו עדיין מבוססים בבוץ. כבר לא קיימים הכוחות שגויסו לקרבות הגדולים, וכל דבר קטן נראה כמו הר בלתי עביר. והבדיקות התכופות, והמתח מהתוצאות. והיא ילדה גדולה. אי אפשר להסתיר ממנה שאני מתוחה, שאני דואגת. שיש סיבה לדאגה, או שאין. והדילמה שפגשנו המון; זה התיק הרפואי שלה. כמה לספר לה? כמה לשתף אותה?

"ברוך השם, היא בריאה עד מאה ועשרים. ומהממת. ומדהימה. אבל אני בטיפול פסיכולוגי מאז שהסתיימו הטיפולים הרפואיים ועוד לא מתחילה למצות את הכאב. הלכתי רק אחרי שהסתיימו הטיפולים, כי לא הייתה בי פניות, אפילו לא טכנית, רגע קודם.

"בהערת אגב חשובה אני מוסיפה שיש אגודות שמסבסדות טיפולים אצל אנשי מקצוע מסוימים. אצל חילונים זה נפוץ יותר, אבל הרבה אימהות חרדיות גם הולכות לטיפול, מתוך הבנה שגם הנפש שלהן פצועה ומבקשת מענה.

"בפעם הראשונה שהייתי אצל הפסיכולוגית דיברתי בלי הפסקה ובכיתי בלי הפסקה. כאילו נשטף ממני בבת אחת הכל. אף פעם לא הזדמן לי לספר הכל לאדם זר, והתמונה השלמה הממה אותי. ורק בשבילה היה שווה לגשת לטיפול. כי ביום יום זאת התמודדות בלתי פוסקת עם המצפון, ובלילה – ספקות בנוסח 'מה עשינו לא נכון', 'איך היינו צריכים להתנהג' ו'איפה טעינו'.

"אבל אחרי שיצאתי ממנה, הלכתי הביתה. והדהדה לי בראש המחשבה: 'וואו, אנחנו מדהימים. אנחנו מדהימים. באמת'".

זְכֹר לִי בְּרִית אָבוֹת, בְּפָרְשִׂי לְךָ כַּף וְשַׁעַל, מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל  (מתוך הסליחות לעשרה בטבת)

• • •

אֶזְכְּרָה מָצוֹק אֲשֶׁר קְרָאַנִי

המחנך הרב פנחס ברייער, שהרצאותיו מונגשות לנשים במערכת 'לגדל', מקשיב לקולם של ההורים, לתפילת 'וזכני לגדל'. משיב על שאלותיהם.

האם ניתן לסמוך על בני נוער שישמשו מלווים לסבא / הורה / אח חולה?

"בתשובתי אתייחס לשני סעיפים שמוטב לענות אליהם באופן פרטני: הזירה הרגשית והזירה הרוחנית.

"מבחינה רגשית, התשובה תלויה באופיו של הילד ובמצבו של החולה. אם מדובר בהחלמה אחרי ניתוח קל שדורשת סיוע לזמן קצר, או שמדובר בליווי חולה במצב קשה שחושף את המלווה הצעיר לפחד מוות מוחשי, אווירת נכאים ותחושת חידלון. ככל שהמחלה קשה יותר, והאווירה מאיימת יותר, כך גדול הנטל הרגשי ומוטב לוותר על הליווי של הנער. אלה השנים שבהן הוא מגבש את אישיותו, והחוויה בבית החולים משפיעה לא מעט. אם אין ברירה ואי אפשר לוותר על עזרתו, חובה לבדוק את מבנה הנפש של הנער ולהכין אותו רגשית לתפקיד ולדברים שהוא עלול להיחשף אליהם.

"במקרה שמדובר בבן משפחה מקרבה ראשונה, כשהנער חשוף בלאו הכי לפחד, לכאב, לדמיונות ולחששות מהבלתי ידוע, שהייה שלו לצד מיטת החולה דווקא יכולה לעזור לו להתמודד עם המציאות. הוא פוגש אותה עין בעין, לא פוחד מהדברים שאולי מסתירים ממנו, וזה עדיף על מתבגר שחי מחוץ למציאות וסובל מתחזיות קודרות ושחורות בעקבות ההסתרה.

"מבחינה רוחנית, בית חולים הוא מקום שמזמן לא מעט ניסיונות רוחניים. הן מצד הצוות, הן מצד המאושפזים והמבקרים. ההתמודדות המשותפת משברת את המחיצות ונוצרת קרבה של 'אחים לצרה' שעלולה להיות מסוכנת רוחנית.

"לעיתים זה נובע מתחושה שגויה של האנשים הנמצאים בסביבתו של החולה והנער המלווה אותו. הם מרגישים שהם עוזרים לו, בכך שהם חושפים אותו ומשוחחים איתו על נושאים שהוא לא יודע כיצד לעכל אותם. וצריך לזכור, זה קורה כשהנער לא מוכן בכלל להתמודדות הזאת. זה לא נער שיצא לטייל ברחוב דיזינגוף והביא בחשבון את הנופים האפשריים. זה נער שבא לסעוד את סבא המאושפז, ופתאום החולה במיטה הסמוכה 'מפיל' עליו את תל אביב…

"לכן אני ממליץ עוד פעם, בחום, למעט בשליחת נערים לבתי החולים ללא ליווי מבוגר, יד מכוונת והכנה מראש לכל תרחיש שעלול לקרות, חלילה".

איך נכון, כהורים, להתייחס לסכנות הרוחניות המצויות בבית החולים?

"יש הבדל בין נער המסתובב בבית החולים כמלווה לבין נער המאושפז בו. מטבע הדברים, המאושפז כאוב וסובל, וזה מצב שנוצר מחוסר ברירה. כך שהסכנה פחותה יותר. במקביל, חשוב להזכיר מה מתאים לנו, מה פחות. להזכיר שיהודי הוא יהודי בכל מצב ובכל מקום. ולהתמקד יותר ב'עשה טוב' מב'סור מרע'. לא רק להסביר מה אסור ולמה, אלא גם ובעיקר לדאוג לתעסוקה חיובית. לספק חומרי קריאה ושמיעה איכותיים ומבוקרים. לקבוע לימוד בחברותות. להזמין קרובים וליזום ביקורים. למזער את הסכנה בעזרת מעטפת חמה וממלאת.

"במקרה של אשפוז ממושך חשוב לשמור על סדר היום במידת האפשר. פגשתי בעבר בני נוער שהחזרה לשגרה הייתה להם קשה יותר מהאשפוז בגלל תשומת הלב המרבית שהורעפה עליהם במהלכו והסתיימה עם תום האשפוז. כדאי לוודא שהם לא מרגישים צורך לייצר סיבות חדשות לתשומת לב…"

אילו כלים כדאי לתת לבן נוער שנקלע למצור הזה?

"אמונה. היא הכלי הראשון. אבל מתוך מקום של הבנה והזדהות, ושלא תיתפס כהטפה. בביקוריי השונים בבתי החולים נדהמתי לראות איך אנשים שבאמת באו במטרה לעזור לחולה ולמשפחתו רק הכבידו עליהם. תמיד כדאי וצריך לבדוק למה החולה זקוק. האם הוא זקוק כעת לחיזוק? ואולי להבנה? ולקשב? אין כללים במציאות הזאת. יש חולים שמתחזקים מההכרה בכאב ובחולשה שלהם. ויש אחרים שמתחזקים דווקא בזכות הסביבה שרואה בהם גיבורים. כל מחלה והתרופה שלה. כל חולה וכליו".

איך אפשר להתמודד עם הגעגועים לבית, למשפחה ולשגרה?

"זאת התמודדות קשה מאוד. לא לשווא, בברכת 'גבורות' בשמונה עשרה המילים 'רופא חולים' צמודות ל'מתיר אסורים', כי בית חולים הוא בית סוהר בדרכו… יש חולים שהביאו איתם חפצים ואלמנטים שונים שהעניקו להם תחושה מסוימת של בית. בהזדמנות הזאת ראוי לציין את ארגוני החסד שעושים מלאכת קודש ומכניסים הרבה אור למחלקות השונות ומוודאים ששום יהודי לא ירגיש לבד".

כיצד אפשר לוודא שהחברה אינה מזיקה לנער השמור שלנו? האם נכון להתערב בקשרים הנוצרים במסגרת האשפוז?

"אי אפשר להתערב בדינמיקה חברתית, אבל אנחנו יכולים להעניק לנער תפקיד, כאשר נסביר לו שעצם האשפוז הוא שליחות, והוא מייצג בבית החולים את היהדות. כאשר הנער מבין שכל התנהגות שלו משפיעה, הוא הופך ממושפע למשפיע, וכלל ידוע: 'איידי דטריד למפלט לא בלע' – כלי שעבר הכשרה פולט ואינו בולע.

"אפשר לאתגר את הבחור המאושפז, בסיום מסכת מסוימת, לדוגמה, ולהבטיח שבתום האשפוז נערוך לו סעודת מצווה כפולה – על ה'סיום' וההודיה. לבחורות אפשר לרכוש יצירות או להציע להן לתעד את ההתמודדות שלהן בפרקי חיים שתכתובנה בעצמן. גם בחורים יכולים לכתוב בכל יום רעיונות רוחניים שהתחדשו להם במהלך האשפוז. ולאחר מכן אפשר לקבץ אותם ולהוציא אותם לאור כחוברת חיזוק לנערים מאושפזים.

"כל רעיון שיהפוך את הנער למשפיע ויזיז את הנערה מעמדת המשועממת לעמדת היוצרת, הוא רעיון מבורך".

• • •

עושים בית ספר לנפש

השיעור הראשון שציפי בורנשטיין, מנהלת המערך הפסיכיאטרי של המרכז הרפואי 'מעייני הישועה', מלמדת אותי הוא שיעור אזרחות. "בני נוער שמאושפזים מעל שבוע, ולא משנה היכן הם מאושפזים ובאיזו מחלקה, זכאים לליווי מטעם בית הספר.

"ילד בגיל חינוך, על פי מערכת החינוך, הוא ילד מגיל שש עד גיל שמונה עשרה. או עד גיל עשרים ואחת במסגרת חינוך מיוחד. גם המערך הפסיכיאטרי מוגדר כחינוך מיוחד. יש מחלקות לא פשוטות בבית החולים, כוויות, אונקולוגיה ועוד, ובני נוער עלולים למצוא עצמם בהן זמן ארוך מאוד. מערכת החינוך מחויבת לספק להם את צורכיהם, אם מבחינה לימודית, אם מבחינה רגשית.

"מבחינה לימודית, התלמיד המאושפז מקבל מערכת שיעורים, ואיש צוות מטעם בית הספר מוודא שיש לו דרך להשלים את החומר שהחסיר. מבחינה רגשית, בית הספר אמור לברר מה שלומו של התלמיד וכיצד הוא מרגיש. במסגרת החינוך של בית החולים יש שיעורים שונים, יש הדרכת הורים, יש תרפיה באמנות, במוזיקה ועוד. ויש גם יועצת שזה התפקיד שלה, לנטר את המציאות, לראות מה קורה ולהתערב בעת הצורך".

בואי נעבור להום סטיילינג. הם לא מגיעים לבית הספר במחלקה מהמסדרון. איך נראים החדרים?

"בדיוק כמו חדרי ילדים ונוער. כיוון שהאשפוז עלול להיות ממושך, היחס שלנו למקום הוא: זה הבית כעת. ונתייחס אליו כבית. יש לנו במחלקה רק שתיים-שלוש מיטות עם מסגרת מתכת, למקרה של נפילה, חלילה. אבל רוב המיטות הן מיטות איכותיות, נוחות. כאלה שאפשר למצוא בכל בית שגדלים בו בני נוער.

"החדרים של הבנות מטופחים, ולרוב יפים יותר מהחדרים שלהן בבית. הן באות לאשפוז עם מזוודה, מצעים מהבית, דובי פרווה, מראות. מסדרות מקום לכל החפצים שלהן. אנחנו שמחות שהן מרגישות בבית, אבל רוצות לשמור על איזון עדין. זה הבית כעת. בדגש על כעת. הרבה פעמים הבנות שמגיעות אלינו מפתחות חיבה לחדר, למחלקה. לא רוצות לחזור הביתה. בבית הן בנות השבע עשרה שמוכרחות לעזור. אצלנו הן מטופלות מקצועית ומחובקות על ידי כל הצוות. וזו תחושה שעלולה לטשטש את ההבדלה בין הבית האמיתי לבית שאנחנו נותנות להן. לכן אנחנו מרשות להביא חפצים אישיים, לא מרשות להביא תמונות מהבית. פוחדות שהן תתחלנה להתבלבל אם גם הקירות 'ידברו' אליהן בשפה שהבית מדבר. אנחנו רוצות שתזכורנה שכאן זה הבית, באופן זמני מאוד, ויעידו הקירות".

הזכרת את חדרי הבנות. נזכיר גם את חדרי הבנים הקיימים אצלכם.

"אנחנו המחלקה הראשונה בארץ שבה קיימת הפרדה מוחלטת בין בנים ובנות. בכל בתי החולים יש הפרדה לחדרים שונים, אבל המסדרון הוא משותף. אצלנו המחלקה נפרדת. יש מחלקה לנערים שמתמודדים עם הפרעות פסיכיאטריות, יש מחלקה לנערות שמתמודדות עם הפרעות פסיכיאטריות, ויש מחלקה לנערות שמתמודדות עם הפרעות אכילה. עם הצוות נמנים פסיכולוגים ועו"סים, שתי פסיכיאטריות, אחות, מרפאות בעיסוק, מורה למוזיקה, מורה להתעמלות, מורה לאמנות ועוד.

"בתרגיל חשבוני ניתן לומר שיש כמעט שני אנשי צוות על כל מאושפז/ת. הנערות שמאושפזות אצלנו מקבלות תשומת לב במינונים שלא קיבלו מעולם. מנהלי המחלקות, האחיות האחראיות, הצוות הטיפולי והחינוכי מתווים את הדרך, והערכתי הגדולה להם".

איך נראית מערכת השיעורים בבית הספר?

"יש סדר יום אישי לכל 'תלמידה' בהתחשב במצבה ובמה שמתאים לה. חלק מהשיעורים נלמדים בכיתות הלימוד, מקצועות כמו דינים ופרשת השבוע. המקצועות הריאליים נלמדים באופן פרטני בגלל הפרשי הגיל והידע.

"יש חמישים אנשי הוראה בצוות שאחראי על התחום החינוכי-לימודי. זה לא בית ספר סטנדרטי, אין בו הפסקות קצובות ושיעורים תבניתיים. אפשר לומר שבית הספר מתנהל ממש בשיטת 'חנוך לנער על פי דרכו'. יום הלימודים בבית הספר מסתיים בשעה ארבע אחרי הצהריים, ואז יש חוגים, הכשרות, ביקורי משפחות ומעט זמן חופשי".

ההורים מבקרים בתדירות גבוהה?

"לא תמיד. הם נמצאים כאן ביום הראשון של האשפוז. לפעמים אנחנו מזמנים אותם לפגישות משותפות עם הבת והצוות. אם מנסיבות משמחות כמו שחרור, אם מנסיבות מצערות יותר, כמו הצורך להשעות את הבת מהמחלקה. הרבה פעמים, בתחילת האשפוז, הבנות מבקשות שההורים לא יבואו. הן מוצאות חברויות חדשות, אינטנסיביות במחלקה, ויש קשר חזק מאוד בין המאושפזות שמחפה על החסר. בדרך כלל חברות מהכיתה לא תבואנה לבקר, כי הבנות בוחרות שהחברות ה'וותיקות' שלהן לא תראינה אותן במצבן הנוכחי.

"הרבה פעמים האשפוז הפסיכיאטרי הוא בגדר סוד, והחברות לא מודעות לו בכלל. אבל גם אם הבנות מספרות את האמת, הן מטשטשות אותה. בכל מקרה שחברה מבקשת לבוא לבקר, לא נכניס אותה למחלקה. נרשה לקיים את הביקור הזה רק בלובי, במקום ניטרלי יותר.

"אני רוצה להתייחס שוב לביקורי ההורים ולהמליץ לא להוריד את העין מהילדה. גם אם ההורים לא יכולים להגיע, פיזית, הם יכולים להתקשר. הם יכולים לשלוח גיסה, אחות בוגרת. אי אפשר לשים אצלנו את הילדה וללכת. אני מבינה את ההורים שקשה להם לבקר, אבל הבת שלהם עוברת תהליכים מהותיים ומורכבים, והם מוכרחים להכיר בהם, להיות חלק מהם".

איך הקשר בין ההורים למחלקה?

"רוב ההורים מחוברים מאוד. עושים מה שצריך. שומרים על קשר עם הצוות, מבקשים להיטיב עם בני הנוער שלהם. יש הורים אחרים שלא מבינים מה עובר על הבת שלהם, מה צריך לקרות. מעבר למודעות ולהבנה שהבת שלהם צריכה אותם כעת, חשוב לא לדחוק בתהליך, לא ללחוץ על הצוות לזרז שחרור ולא להאשים את הילדה בעובדה שהיא עדיין כאן.

"חלק מההורים, לא כולם ברוך השם, אבל חלק מהם חושבים ש'הכל בראש'. אמא יכולה לומר לי: 'אני לא מבינה מה הבעיה אצלה. היא לא באמת חולה. היא רק צריכה לאכול יותר. שתאכל!' פגשתי בעבר גם סבתא מסורה שבאה הנה, הציעה לנכדה שתקנה לה תכשיט יקר, העיקר שתסכים לאכול. היא לא מבינה שהנכדה שלה מסכימה למות ולא לאכול. צמיד לא ישנה את דעתה.

"יש פה שלוש שפות. ההורים אומרים: היא לא רוצה לאכול. הילדה אומרת: אני לא יכולה לאכול. אנשי המקצוע אומרים: היא לא יכולה לרצות.

"זה המקום הפגוע אצלה, הרצון. היא לא עושה 'דווקא' כדי להכעיס את ההורים, אבל לפעמים עובר זמן רב עד שהם מבינים מה המחלה. פעם, אחד ההורים של אחת הבנות 'הגניב' לה סוכרייה לפני בדיקת סוכר, כי הוא רצה שתשתחרר. הוא לא הבין מה הוא עושה. הצהיר: 'אנחנו נשמור עליה בבית, נדאג שתאכל'.

"לא מעט מהבנות המאושפזות אצלנו מגיעות ברגע האחרון, כי ההורים לא באמת הפנימו שהפרעת אכילה היא מחלה, ולא מחלה קלה. יש לה עוצמות ויכולת הרסנית שהורים לא תופסים לפעמים. הם לא מודעים לעובדה שעשרים וחמישה אחוזים מהמקרים לא זוכים לסוף טוב, לצערנו".

אב לנערה בת חמש עשרה שאושפזה במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים אחר סיפר בצער שגם כאשר הסוף הטוב קיים בזירה הפיזית, הוא לעיתים רע מאוד בזירה הרוחנית…

"לצערי, זאת מציאות רווחת. רוצה לספר בהזדמנות זאת על הקמתה של מחלקת הנוער אצלנו. זה היה החלום של דוקטור רוטשילד ז"ל, אבל ניהול מחלקת נוער פסיכיאטרית הוא פרויקט מורכב מכל הבחינות, וההקמה שלו נדחתה שוב ושוב.

"יום אחד הגיע אלינו אבא עם הבת שלו שסבלה מהפרעת אכילה חמורה. היה ברור שהילדה צריכה טיפול דחוף. אמרנו לו שאין אצלנו אשפוז לבני נוער, שייסע עם הילדה לאחד מבתי החולים האחרים במרכז שמתחזקים מחלקה לנוער. הוא אמר: 'לא, שמעתי שמאה אחוז מהבנות הדתיות שנכנסות למחלקה ההיא יוצאות ממנה חילוניות'. הבהרנו לו שוב שהבת שלו צריכה אשפוז, ולנו אין אפשרות להעניק לה טיפול דומה. יכולנו להציע אז רק אשפוז יום. והוא אמר בתקיפות: 'מוטב ייפגע הגוף ולא תיפגע הנפש'. הבנו אותו וכאבנו איתו. הבת שלו הייתה המאושפזת הראשונה שלנו…

"אנחנו משתדלים מאוד לשמור על הנשמות שמופקדות אצלנו. אבל במקביל, ובלי סתירה, חשוב להבין שהנערות שירדו מהדרך לא ירדו ממנה רק בגלל האשפוז שלהן בבית חולים לא חרדי. בדרך כלל הפרעת אכילה לא מגיעה לבד. היא מגיעה יד ביד עם הפרעת אישיות מתפתחת או עם פוסט טראומה. יותר מתשעים אחוז מהנערות שסובלות מהפרעת אכילה הן נפגעות אלימות. מדובר בקומפלקס של בעיות. וחלק מהן מתמודדות עם שאלות קשות של אמונה. אין כאן מתכון קל: 'הכל יהיה בסדר אם רק תעלי במשקל'. הנפש עוברת מסע, והוא ארוך ומורכב. ואף שהצוות שלנו חרדי ושמור, אין לנו יכולת להבטיח שמאה אחוז מהמאושפזות שלנו תישארנה שמורות כל חייהן".

מה המעטפת הרוחנית שמציעה להם המחלקה?

"הספרים והתוכניות שנביא לבני הנוער יהיו שייכים ליוצרים חרדים. הרשת מסוננת היטב. הם יכולים להשתמש בה, אבל הפיקוח עליה גבוה. אם אחד מבני הנוער מנסה להיכנס למקום אסור, מחלקת המכשור תקבל על כך התראה ותדווח לנו מייד. אין ניידים לא כשרים. ולא רק בגלל ההיבט הרוחני. מנהל המחלקה לא מרשה לבנות להחזיק ניידים שיש בהם אפשרות לצלם, כדי לא לפגוע בזכויות הפרט של המאושפזות האחרות. הצוות שלנו הוא ירא שמים ואיכותי. יש אצלנו כמה נשים בצוות שאין לי ספק שאם הן לא היו פסיכולוגיות, הן היו רבניות. ועדיין, כמו שאמרתי, אי אפשר לשמור במאה אחוז. בשורה התחתונה, יש פה ילדה פגועה, ומשפחה פגועה. וגם להורים הכי מסורים בעולם אין אפשרות לבטח את העתיד של הילדים שלהם. אולי זה השיעור הכי חשוב שאנחנו צריכים ללמוד כהורים: לדעת שנתנו לילדים שלנו מקסימום משאבים לחיים שיכולנו לתת, ומשם והלאה אפשר רק להתפלל שיגיעו למקום הנכון ויבחרו בטוב".

מה קורה כאשר קשר לא בריא מתפתח בין מאושפזות?

"כשהצוות מזהה קשר לא בריא, לדוגמה, צד אחד שמלמד את הצד השני איך להקיא, או חושף אותו למושגים לא טובים מבחינה רוחנית, הוא יקרא לצד הבעייתי, יזהיר אותו. אם זה לא יעזור, הוא יושעה.

"אנחנו מנטרים גם את הקשרים במחלקה, מתוך הבנה שהנפש ניזונה גם מקשרים. הדאגה שלנו היא שכל אחת מהבנות תצא בדיוק כמו שנכנסה מבחינה רוחנית. אבל גם מבחינה רפואית, הצוות ער ועוקב אחרי בנות שעלולות לדרדר את המחלקה, אם הן בעלות השפעה לא חיובית על האחרות".

קיים הבדל בין הבנים לבנות בזירה הרוחנית?

"אין אצלנו מחלקה לבנים שסובלים מהפרעות אכילה. יש מחלקה לבנים שמתמודדים עם הפרעות פסיכיאטריות, מחלות נפש שונות. מטבע הדברים, סדר היום של בחורים הוא אחר. יש בצוות אנשי מקצוע לצד אנשים תורניים. בצד ימין עומדים הסטנדרים. בצד שמאל נמצאים המחשבים. מגיעים אלינו בחורי ישיבות שהיו רגילים רק ללמוד גמרא, ופתאום אנחנו מחויבים לתת להם, על פי חוק, גם שיעורים אחרים. לא יכולים להעביר אותם מייד לסדר יום שקיימות בו היסטוריה ומתמטיקה, אז אנחנו משלבים בין השיעורים והאפשרויות. יש להם מדריכים תורניים שמונחים על ידי הפסיכולוגים ודואגים להעשרה התורנית וללימודי הקודש של הבחורים. חלק מהם לא רוצים לפתוח גמרא. אחרים רוצים מאוד.

"כשהם מועמדים להשתחרר ולחזור לשגרה, הרבה מהם מבקשים שיעורי קודש נוספים, בודקים שהם מסתדרים עם המסכת הנלמדת בישיבה, שלא יהיו מנותקים לגמרי. הצוות מכין אותם לחזרה לחיים ולשגרה. במובן הזה, אין הבדל בין הבנים לבנות. מספיק שבת תשהה אצלנו חודשיים במחלקה והיא כבר בעולם אחר שדורש תהליך סבלני ונחיתה רכה לחיי הסמינר".

כשאני מבקשת מציפי מילים מסכמות, היא מפתיעה אותי: "בבקשה, תשתדלו להישאר בבית".

הפתעת!

"אנשים לא מודעים לכוחו של הטיפול בבית ובקהילה. נכון, לפעמים אין ברירה וחייבים להתאשפז ולקבל טיפול ממושך, אבל חשוב להבין: אשפוז על רקע של הפרעות אכילה יכול להתמשך חודשים ויותר. גם אשפוז על רקע הפרעות נפשיות הוא לא אשפוז של יום יומיים. אין לנו חדר מיון לנוער. תהליך הקבלה למחלקה הוא קצר, ומדי מהר נסתמת לנו המחלקה ואין לנו אפשרות לקבל בני נוער נוספים שזקוקים לעזרה שלנו.

"ממקומי החנוק אני מתפללת שהורים יזהו מהר יותר שמשהו קורה. אם שחושדת שמשהו עובר על הבת שלה יכולה להתחיל איתה טיפול בקהילה או דרך אשפוז יום, וזה יהיה מבורך, כי אם היא תזניח, חלילה, ותגיע בעוד חודש למצב שדורש אשפוז, לא בטוח שיהיה לה היכן לאשפז. העומס הוא נוראי, וגם בלי קשר אליו, ההמלצה שלנו היא לא להתעלם מהתסמינים, לזהות בזמן את המצוקה, כי ההבדל בין טיפול במחלקה לטיפול במסגרת הביתית גדול יותר מההבדל בין שמים לארץ.

"שום מאושפז אצלנו לא נמצא במחלקה כי חיפשנו דרך לעשות קופה. ההפך הוא הנכון. מחלקת הפרעות אכילה, לדוגמה, זקוקה לתרומות כדי לשרוד. המחלקה מלאה כי אנשים צריכים את העזרה המקצועית שלנו. אנחנו נותנים אותה מכל הלב, מציעים מעטפת מלאה. ובו זמנית, אומרים: אם יש אפשרות למנוע אשפוז, לטפל דרך קופת החולים, במסגרת הקהילתית, במחלקת אשפוזי יום – מה טוב. ככה הבחורה יכולה ללכת לסמינר בבוקר, לבוא בצהריים לטיפול, לסיים בערב, לשמר שגרת חיים מבורכת. מודעות דקה קודם. זה משפט המפתח. ודלת לחיים.

"ועוד מילה לאנשים שכן מגיעים לאשפוז אצלנו. השמים לא צריכים ליפול. זו תקופה של משבר, ואחריה תהיה חזרה לחיים, בעזרת השם. רוב הסיורים שאני עורכת במקום נגמרים באכזבה כלשהי, כי 'ציפינו לראות אנשים אחרים, שלא להגיד משוגעים, אבל הם היו נראים כמוני וכמוך'. זאת תובנה חשובה ממש. באשפוז הפסיכיאטרי נמצאים נוער, צעירים ומבוגרים במצבי משבר. זה הכל. אנחנו מלווים אותם בשעתם הקשה, נותנים כלים לדרך, והם ממשיכים בה".