הוא היה בחור ישיבה שציפה להקים בית, צייר חלומות בצבעים ברורים, תכנן להיות בעל טוב ותומך, עד שהמציאות תפסה אותו אמיתית ונוקבת, והוא נבהל מהשאלות ששאל את עצמו | ברוכים הבאים לחיים האמיתיים: מציאות שיש בה מישהו שהוא גם קרוב, וגם אחר. כל כך אחר, עד שעלי לעשות דרך ארוכה מתוך תוכי כדי להגיע אליו. ולא מספיק לעשות את הדרך הזו, צריך גם לעשות אותה מהסיבה הנכונה | איך חיי הנישואין הנכונים הופכים את האדם להיות טוב באמת? מהי הגישה הנכונה לחיים של עול? ומתי אמור הבחור להתחיל להכיר את השפה החדשה הזו? | טוב בבית
"אין אדם מתחתן אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות". ככה מלהגים בני הישיבות ובנות הסמינרים רגע לפני שה'שטות' החכמה בעולמות נכנסת בהם. רגע לפני שחוויית ה"לא טוב… האדם לבדו" מתגברת. רגע לפני ההבנה האמיצה הזו: אנחנו חזקים מספיק כדי לחוש את הנזקקות, הצורך והכמיהה לבית המבליחים בנו.
לפני שהיא נכנסת אפשר לצחוק, להמציא משפטים שנונים, לדבר בסרקזם אירוני. כן כן. כל עוד לא הבנו שאנחנו חזקים מספיק להרגיש את הגעגוע לחלק השני של הנשמה שאבד לנו.
ואז? אז הטוב האולטימטיבי הוא שנצא לחפש רק בגלל הנפש המבקשת, ולא כי החֶברה מסביב מלחיצה אותנו. אבל גם אם אלו שמסביב מלחיצים, זה בסדר. אחרי הפעולות יימשכו הלבבות.
אלא שהלבבות חייבים להיות מוכנים, להבין מה עומד לפניהם. נכון שבהרבה מהמסעות רגע החיתום הוא בשבירת הכוס, אבל החיים האמיתיים, כך אמרו מדריכי החתנים, מתחילים רק אז. והם לא תמיד כל כך פשוטים לעיכול.
חכמים היו הציניקנים שדיברו על רוח השטות, ובורים גמורים, כי הם לא מבינים לאילו מחוזות של בניין ושכינה מובילה הרוח הזו.
ישיבע בוחר
אלחנן, אברך משי, ביקש לספר על המסע שלו מתוך תחושת שליחות של ממש. היום הוא יודע שחשוב לדעת מראש: צריך להכין את הנפש. לא רק את הכיסים.
"פעם חשבתי שבחור שמתחתן צריך להתחיל ללמוד 'שפה חדשה'", כותב לנו אלחנן, נשוי ואב לתינוק מתוק. "היום אני חושב אחרת. לדעתי, בחור ישיבה שמגיע לחיי נישואין צריך ללמוד בערך שבעים שפות חדשות, והיריעה קצרה מלהסביר אותן. אבל אולי אפשר לגעת בשפה של ה'להיות'.
"אצל בחור ישיבה – בחור בעל מידות טובות הוא בחור בעל נכונות לעשות. זה הבחור שיאסוף את הספרים בסוף היום, הבחור שישמור אוכל לחבר, הבחור שיתגמש על המזגן בחדר, ושיארח בחדר עוד בחור בלי מיטה. בבירורים יגידו עליו: 'אשתו תהיה המאושרת עלי אדמות'.
זה בטוח?
לא בטוח.
"כי במגרש של החברים, בישיבה, מה שצריך הוא לעשות ולוותר. במגרש של חיי הנישואין, מה שצריך הוא לא רק לעשות, אלא להיות. להיות. אבל מי ילמד אותנו את סוד ה'להיות'?"
אנחנו חושבים שמי שצריך ללמד את שפת ה'להיות' – כפי שמכנה אותה אלחנן ושתכף הוא גם יסביר מהי השפה הזו – אלו מדריכי החתנים. אבל האם באמת אפשר בפרק זמן קצר כל כך ללמוד שפה שלמה, רגישה ועדינה, שלא כדאי לטעות בה?
הרה"ג יעקב צבי בוצ'קובסקי, ראש כולל 'דורשי ציון' ומחבר סדרת הספרים 'בעצתך תנחני', מסביר מהי השפה שבחור ישיבה מכיר:
"פעמים רבות הגישה של בחור לחיי הנישואין היא שהוא רוצה להמשיך ללמוד, אלא שאם עד היום היו לו הורים שסייעו לו, מעתה והלאה תהיה אישה שתסייע לו. הבחור מתחתן, רוצה להמשיך ללמוד כמו קודם יומם ולילה, ואז הוא מגלה לפתע שיש לו אישה, ואישה היא לא סטנדר. צריך ליצור איתה קשר וזה דורש זמן ומחשבה.
"שנה וחצי לאחר מכן כבר יהיה לו ילד, בעזרת השם, ואז הוא כבר יצטרך פה ושם להושיט יד, אשתו תרוץ לעבודה והוא יצטרך לקחת את התינוק למטפלת בבוקר ולהחזיר בצהריים, ופה ושם לקחת אותו לרופא. לא נורא. אבל בעוד כחמש שנים כבר יהיו לו שלושה ילדים, ובעוד עשר שנים – שישה. הילדים יגדלו, ועימם ההוצאות והדאגות והקשיים והבעיות החינוכיות. בעוד כחמש עשרה שנים הוא יצטרך לממן בר מצווה וישיבה קטנה וביגוד לילדים מתבגרים וכו'. בעוד עשרים שנה הוא יתחיל לחפש שידוכים, לחתן ולגלגל חובות ולשלם משכנתאות.
"בחורים הם חופשיים כציפורי דרור, ואם יש להם שכל הם מנצלים את זה ללימוד. חוץ מתורה אין להם שום עול חיצוני. יש להם התמודדויות אישיות לא קלות, אבל אין עליהם עול. אברכים, לעומתם, צריכים לשלב בין עול התורה לעול החיים. ועול החיים לוקח זמן וכוחות, אין מה לעשות. זאת עובדה. הגמרא כבר אומרת: 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!' (ערכין כב)
"הדבר הזה אומר דרשני. הבחור שהתחנך להשקיע את כל חייו בתורה בכל כוחו, ואשריו, נכנס למערכת שצריך להכיר אותה בצורה מושכלת. מה מטרתה של מערכת דרישות זו? מדוע הקדוש ברוך הוא בנה כך את החיים?
"ההבנה של העניין חשובה מאוד, כי אם הגישה היא שכל הדברים חוץ מלימוד הם שוליים או שהם בגדר ניסיונות – לא משקיעים כראוי בחיי הנישואין. אחר כך באות התוצאות הלא נעימות, ולא מבינים למה האישה כועסת ולמה הילדים גדלים לא ממושמעים. בשביל להצליח בבניין הבית צריך להשקיע, ובשביל להשקיע צריך להבין מה המטרה".
וההקדמה הזו – היא קריטית. כי זו תורת הבית, ולימוד היא צריכה. וכדי להסכים ללמוד, וכדי להסכים להשקיע – צריך לדעת: יש כאן רובד עמוק של סיבת היותנו כאן בעולם, וחשוב להכיר את הרובד הזה. איך נתהלך כאן, בעולם, בלי להכיר את הסיבה והדרך?
שפה חדשה
זה נראה כל כך קל: בחור טוב מבית טוב, רואה אבא ואמא טובים, והופ – נכנס לתפקיד.
הרב בוצ'קובסקי מסביר למה זה לא כל כך פשוט: "סוד הדברים מופיע בקונטרס 'וידעת כי שלום אהלך' להגר"ח פרידלנדר זצ"ל, וזה לשונו: 'אין האדם יכול להיות טוב אם הוא לבדו. 'מחוק הטוב להיטיב'. וככל שהאדם מטיב יותר נעשה הוא יותר טוב. על כן ברא וחילק השי"ת איש ואישה לשני בני אדם, כדי שיוכלו להיטיב זה עם זה'.
"בספר 'נעשה אדם' להגרא"י קוק שליט"א הביא בזה אמירה מיוחדת בשם מרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל: 'המשגיח זצ"ל התבטא פעם שהמבחן האמיתי לאדם אם אכן גדל ועלה בתורה ויראת שמיים הוא יחסו כלפי אשתו – אם מכבדה כראוי או לא. כוונתו לומר שזהו המבחן עד כמה התורה נקלטה בקרבו והפכה אותו ל'אדם'. עבודה מיוחדת היא לבנות בעצמנו צורת אדם'".
זאת אומרת שלמבחן הזה צריך ללמוד, וללמוד היטב. בלשונו של אלחנן – צריך ללמוד את השפה, את שפת ה'להיות', והוא מסביר:
"ב'להיות' כלולים כמה חלקים. דבר ראשון: המרקם העדין בין מתי לוותר ומתי לא לוותר.
"אבל יותר מזה, הקונפליקטים האמיתיים בחיי הנישואין, הם לאו דווקא אלו שמוצגים בספרי ההדרכה שקראנו, כמו אשתך רוצה משהו ואין לך כוח לעזור לה, או שהיא בוכה ואתה לא מבין. גם לא שהיא עייפה וחלשה ואתה לא מכיל.
זה – כיתה א'.
"עולים לכיתה ב': אתה רוצה להיות שניכם. שניכם, עם כל האופי, עם כל הנוכחות, וזה לא הולך. יש נקודות מהותיות באופי שלך, שסותרות את האופי שלה. אתה נמרץ – והיא נינוחה. זה מסחרר אותה. אתה מסודר – היא מבולגנת. אתה מאבד את זה.
"אני מוכן לוותר. אבל האם נכון לוותר? לוותר זה לעזוב את עצמי, כי זה אני ממש. ואני לא רוצה שאת תוותרי, כי את צריכה ורוצה להישאר את, ואני רוצה את מי שאת.
"אבל אני לא מצליח להביא את עצמי כשהאופי היקר של רעייתי תופס את המרחב וסותר את שלי.
"אז מה עושים?
לפני שעושים, קודם מבינים שיש פה שפה חדשה.
להיות. במקום לעשות.
איך להיות, במקום כמה לעשות.
"זה היופי בחיי הנישואין", מרגיש אלחנן, "שהמפגש הוא ב'היות', ולא ב'עשות'. זה הקושי בנישואין, שהמפגש הוא ב'היות', ולא ב'עשות'".
מכיר באחר
פרופ' מירב רוט, אנליטיקאית, מציגה במאמרה 'הפרדוקס של התלות' לוגיקה מרתקת: "אני תלויה באחר, והאחר מוגדר דרך היותו לא אני. במילים אחרות, הוא מוגדר דרך האוטונומיה של אחרותו".
קל לדעת את עצמי: אני יודעת (טוב, במקרה הטוב) איך אגיב לעצמי, איזו מתנה תשמח אותי ומה אני צריכה כשמישהו יפתיע אותי בארוחת הערב. אבל זה בדיוק העניין: אם אני אפתיע את עצמי, זו תהיה חוויה במעגל סגור. אני זקוקה למישהו אחר שיפתיע ויקנה, והאחר – הוא לא אני.
זה מדהים, כי היינו רוצים לפעמים שהוא יהיה בדיוק כמוני. יחשוב כמוני. יפעל כמוני. יצחק ממה שמצחיק אותי וייקח ללב את מה שאני לוקחת ללב שלי. אבל אם הוא יהיה ממש כמוני, הוא לא יהיה אחר. ואם הוא לא יהיה אחר, שוב אישאר במעגל הסגור, המצומצם, של אני והידוע לי. וזה לא בדיוק מה שאנחנו רוצים, הרי.
ורוט ממשיכה: "אם אני מכירה באחרותו של האחר, בנפרדותו ממני, אני נאלצת להכיר בכך שאין באמת אחדות שבה ללא מילים נבראת התייצבות נטולת סייגים של האחר לספק את צרכיי, לאהוב אותי, להכיל את פחדי וסערות נפשי, למחול על זעמי והרסנותי. יתרה מכך, האחר ניחן בחֵירות לסרב ובחֵירות לעזוב".
וזה… זה כבר פער, לפעמים בלתי נסבל, בין הצורך הנואש בקרבה, בביטחון, ברצון ל'אהבה ללא תנאי' ובתחנונים ש'יבינו בלי שאגיד', לבין מציאות שבה יש מישהו שהוא גם קרוב, וגם אחר. אם הוא לא היה אחר – לא היינו רוצים בו, הוא היה אנחנו. אם אנחנו רוצים בו – הוא אחר. והאחרות הזו, לא פעם, מכאיבה.
בים של החיים
אלחנן משתף במילים כאובות, כמוסות, שהוא כתב לעצמו ביום אחד שבור:
"אולי יבוא רגע כזה. כל ימיך, מרגע שאתה קורא מילים אלו, כל ימיך תתפלל שלא יבוא רגע כזה, אבל אולי הוא יבוא. הרגע שתשכב על המיטה בסוף יום קטסטרופלי, ותשאל את עצמך מלא שאלות.
"ופתאום, מתוך כל השאלות אתה רואה 'אותה' מתקדמת בצעדי ענק, ואתה מפחד ממנה. אתה לא רוצה ש'היא' תבוא, אתה לא יודע מה יהיה לך לומר 'לה'.
"והיא באה. השאלה שחששת ממנה. לא מרחמת על בחור צעיר שרק לפני כמה חודשים התחתן, ובקושי ידע מהם החיים, ותמיד אמר לעצמו שהוא יקפוץ לתוך המים, כי הוא שחיין מעולה, ו… הוא קפץ, התכוון לחתוך את הים הגדול ולצלוח אותו, ומישהו נשגב רוקן את המים, וזה כבר לא רלוונטי שהוא שחיין, כי אין מים לשחות בהם, אין אפילו גלים לצלוח אותם, אין מציל (הוא על כל פנים לא רואה), מישהו רוקן את הבריכה.
והיא באה, השאלה:
אלה הם חיי נישואין?
"לא, אני לא אגואיסט. לא מחפש שהיא תיתן. אפילו לא שתבשל או תכבס. אם אני צמא ואת לא אומרת 'שתה', ואני אפילו כבר לא אומר 'הגמיאיני נא מעט מים מכדך', כי כבר אין כד, הוא נפל נשבר…
"מה פתאום, חיי הנישואין שלי לא בנויים על קבלה, הם יותר בנויים על נתינה מאשר על קבלה. אבל גם לקבל את לא מוכנה, אה, לא מסוגלת, אולי טכנית… והכל כל כך מרוחק…
"ואני חשבתי בתור ישיבע בוחער פרוע מחשבות, שגם כשאשתי תהיה עצובה ובודדת, אני האביר מקלדוניה אופיע, אושיע, אתמוך, אחצה את הג'ונגל כדי להביא לך שיקויים. כך דמיינתי וחשבתי כשהכנתי את עצמי לתרחישים קשים אפשריים. וואו איך זה יכול להיות מרגש, חשבתי…
"ועכשיו, במציאות, אני לא אביר, ואשתי כן מותשת, אבל עיניה לא כמהות לאביר שלה שיתמוך בה, ויחזיק את קשייה בכפו החסונה והמצולקת. סתם… סתם… סתם… את אפילו לא צריכה אותי, ואין לך כוח אלי, ללב הגדול שלי שמחכה לך, לתמוך. אלי, לעיניים שלי… איך לך כוח, ובאמת אין לך כוח. אז מה יש בינינו? והנה היא באה, חובטת השאלה: האם אלו חיי נישואין?
"ככה היא עמדה מולי, השאלה, מביטה בי בעיניים מזרות אימה, לא נותנת לי להתחמק. אמרתי לה, שנייה, אני צריך שנייה לצאת לסלון, לקרוא איזה ספר… היא לא נתנה לי. חסמה אותי בגופה, היישירה אלי מבט ארוך ו… זהו, חיכתה, שאתמודד איתה. ניסיתי לברוח, היא הייתה חזקה ממני.
"…ואז הוא הגיע לעזור לי. ניצוץ קטן הגיע והאיר את הרגע. לא רק לאותו הרגע, למשך חודשים ארוכים. ואולי, אולי גם לכל חיי. ומהיכן הוא הגיע, הניצוץ הנשגב שיש בכוחו להביס שאלות שחורות וגדולות?
"מעומק נשמתי הוא הגיע. מבעירת אש קודש שיוקדת לה בלבבי, מאותו רגע של 'הרי את מקודשת לי'. נשבענו.
"אז, מבחוץ זה היה נראה חוויה, ותזמורת וצלם ושמלת כלה וכיף ורוח ועננים. אבל בתוך כל העטיפות הללו, מבעד לכל האור והנצנוצים, בעומק עומק בתוכה, הייתה שם, מונחת בפינה, כפנינה מודחקת, כי אפילו אנחנו בקושי ידענו על קיומה:
ברית.
"ברית שהבטחנו שנהיה יחד. שנחלוק את חיינו. נשבענו שאנחנו מקימים בית לשמו ולכבודו.
"גם אם תהיי מסמורטטת (את אמרת, לא אני), שכבר לא אכפת לך איך את נראית, שכבר לא אכפת לך איך אני נראה. ששום דבר כבר לא אכפת לך, אפילו להקיא את נשמתך כבר לא אכפת לך.
אבל זה את. ואני. והשבועה. וזהו, זה מספיק.
וזה הכל.
כל הבסיס, כל התוך.
וכשייגמר החלום הרע הזה.
וישובו העננים להאיר את נשמתנו, ויביאו בכנפיהם אי אילו טיפות ללחלח את נשמותינו הצחיחות, והכל ישוב להיות כמו שהיה.
לא! לא ישוב.
"יתווסף לו משהו, עמוק. האור שגיליתי היום, היכן גיליתי אותו? הווי אומר, בתוכי גיליתי אותו, מנשמת נשמתי מצאתיו, יהיה מסוך שם אורה של השבועה, של הברית. שנשבענו אז, שמצאתיה עתה.
אטול אותו.
"ובידיים חשופות ומצולקות אחפור בור עמוק-עמוק, ואניח אותו בעומק האדמה, הכי עמוק ששייך. כי הוא חייב, היסוד האלמותי הזה, להיות היסוד של הארמון שלנו".
אדם טוב בבית
פרופ' מירב רוט כותבת שאהבת אמת מכילה אתגר של תביעה אתית: להקשיב לאחר האהוב, ולא רק להשתקפות של עצמי בתוכו. להסכים לנוע מהעיסוק של מה המשמעות שלו עבורי, ולהסכים לפגוש את המשמעות שלי – עבורו. להקשיב הקשבה של ממש להזדקקות של האחר כלפיי ולהיות ערה לאפשרות שאפגע בו. וזו? אם נרצה ואם לא, עבודת חיים של ממש.
אבל לא רק עבודת חיים ולא רק גלים זועפים בים שלהם. זו, זו ממש, עבודת השם בעולמנו, והרב בוצ'קובסקי מסביר את זה:
"נעמיק קצת בדברים: הקב"ה נתן לעם ישראל עבודה שבנויה על שלושה עמודים: תורה, עבודה וגמילות חסדים. המטרה של גמילות חסדים היא לשנות את האני הטבעי שבנו ל'אני' זך ונקי יותר. לא מספיק שנהיה בעלי חסד. אנו צריכים לשנות את החלק הטבעי שבנו, את האדם הטבעי שבנו, להפוך את עצמנו לטובים. להיות אנשים בעלי לב טוב. אחרת לא התקדמנו למטרה.
"ולכן התפקיד שלנו להיות אדם טוב הוא דווקא בבית, כי בבית האדם חייב להיות טוב באמת, מתוך תוכו. לא רק ממערכת ההפעלה של הצדק והמצפון, אלא מתוך מערכת ההפעלה הטבעית. הרגשות הפועמים בלב האדם כלפי אשתו וילדיו הם טבעיים. באופן טבעי אדם אוהב את ילדיו, ובאופן טבעי הוא רוצה לעזור לאשתו ולהיות לה בעל טוב. גם אם הוא נשחק לפעמים, ביסוד הדברים זה קיים.
"מי שמצליח להפעיל את המערכת הזו היטב, מזכך ומרומם את הרובד הטבעי שבנפש. מי שנותן לעצמו לחיות טוב עם אשתו וילדיו, ומפתח את רגשותיו הטבעיים המושכים אותו לאהוב את בני משפחתו, ולא רואה ברגשות אלו דבר פחות אלא דבר מרומם, בונה את אישיותו הפנימית. הרגשות האבהיים של קבלת האחריות והרצון לסייע לכל מי שהקב"ה נתן תחת חסותו, יתפתחו ויגדלו, וכך הוא ישתנה במהותו להיות איש טוב באמת".
וכמה נפתולים נפתלים הרגשות האלו. רק נניח שהאיש רוצה לשבת בכולל ולא לבקש לעצמו משרה, אף על פי שזה היה חלומה של אשתו. רק נניח שהאיש רוצה ליטול משרה והאישה דומעת: היא רצתה אברך.
רק נשמע סיפורים של איש שביקש לו אישה ביתית והיא מבקשת לעבוד מבוקר עד לילה. או שהוא מתוודע לאכזבה אחרת, כואבת.
לפעמים, במקום נכונות להכיר את החלקים האלו – הזרים והאחרים, יתרחש ניסיון לשלוט עליהם. לא לאפשר לאחר להיות אחר: אתה! תיקח! את! המשרה! וזו יכולה להיות דרך פתלתלה יותר – לכבוש את רצונותיה, את אחרותה.
"אין מקום למסתורין, לסקרנות הנצחית כלפי זה שלעולם לא ייכבש באופן מוחלט… במקום זה מופעלים מנגנוני הכחשה ושליטה המציפים את החיים באור לבן שאין בו צללים ואין בו חלומות", כותבת רוט.
צללים זה מפחיד לפעמים, כמו זרות. אבל איך אפשר לחיות בלי חלומות, בלי מישהו שהוא – אחר? ואחר תמיד יהיה גם זר, ולחלום תמיד יתלווה צל. ככה, חיים.
היות אדם
מרגש להבין שזו לא רק עבודת נפש, זה הרבה יותר מכך – זו עבודת השם, כמו שכבר התחלנו לומר. הרב בוצ'קובסקי ממשיך:
"חיי נישואין הם מערכת של חיים שבונה את האני הפנימי שלך. הקדוש ברוך הוא נתן לך אישה כמתנה, כי הוא רוצה לעזור לך לחיות ולבנות את האישיות הפנימית שלך. וממילא הגישה אל הנישואין צריכה להיות מתוך רצון ליהנות יחד מהחברה ההדדית ומתוך רצון לבנות קשר אמיתי. לא בתור גמ"ח חיוכים, אלא בתור משהו טבעי וטוב שמגיע מתוך הלב. גישה כזאת עושה את האדם לאדם טוב בתוך תוכו.
"בשביל לזכות ליופי של הנישואין ולבניין שהם תורמים לנפש – הבחור חייב לגשת אליהם בגישה של קבלת עול, עול החיים. 'עול' הוא מצב שמקיף את כל החיים. הוא דבר שקמים איתו בבוקר והולכים לישון איתו בלילה. עול החיים מקיף את כל השטחים ומכניס את האדם לעולם מסוג שונה לחלוטין.
"בחור לא מבין מה זו דאגת פרנסה, אין לו עול מהאוכל ומהביגוד שלו, אין לו עול לדאוג לכך שעוד מישהי בעולם תהיה שמחה ומרוצה בחיים, אין לו אחריות על כמה נשמות קטנות שתלויות רק בו, לא מוטל עליו לדאוג לבריאותם ולאושרם. הוא חופשי לנפשו. נכון, יש לו מחויבויות, ויש לו קשיים לא קטנים לפעמים, אבל אין לו עול של אחריות.
"אבל אברך הוא אדם שמשועבד למשפחתו. אין לו פריווילגיה להיות במצב כזה שפתאום אין לו כוח והוא נכנס למשבר וצריך לנסוע לחיזוק. אין לו פריווילגיה לזרוק את כולם ליום-יומיים. אין לו פריווילגיה לקחת חופש מעול המשפחה. הוא משועבד. כשור לעול וכחמור למשאוי.
"מבחינת הרגע העכשווי – נחמד יותר להיות בלי עול. אפילו מבחינה רוחנית קל יותר ללמוד היטב כשאין מחויבויות מקיפות כל כך. אבל במבט הרחב והכולל – כשאנחנו מדברים על בניית האישיות ובניית עובד השם אמיתי, הבנייה האמיתית היא דווקא על ידי השעבוד, הן מבחינה רוחנית והן מבחינת מבנה האישיות. המדרש אומר על הפסוק 'טוב לגבר… ישא עול בנעוריו' שהכוונה לעול אישה. העול הכבד הזה הוא טוב.
"מה כל כך טוב בעול? אדם עם עול הוא אדם שכל מהלך חייו שונה. הוא לא עושה מה שמתחשק לו אלא מה שהוא צריך ומחויב לעשות. עבדות לקדוש ברוך הוא פירושה הכרה בכך שאני מחויב למי שמעלי. אני מתאמץ למלא את רצונו. ורק מי שמקבל עול משפחה מסוגל להבין מה זה להיות מחויב. הוא עולה לקומה גבוהה שבחור לעולם לא נמצא בה: הוא מקבל עול. העול הזה מפנים בו את התחושה של הרצינות והאחריות. הוא ממשיך לחייך ולשמוח, אבל הוא נהיה אדם אחר, גבוה ומרומם יותר. אדם המחויב לאחרים ואחרים תלויים בו, והוא נושא עליו את העול לדאוג לרווחתם ולשלומם.
"רק כך האדם נהיה אדם יציב שאחראי למשפחה. זה אדם אחר לגמרי. זה קשה – אבל בונה. 'אדם לעמל יולד', הפשט הוא שאם אינו עמל הוא נהרס, כי הוא לא במצבו הטבעי שאליו נברא. הוא נברא לעמול. התמסרות רצינית למילוי תפקיד, מתוך קבלת עול – היא עמל אמיתי הבונה את האדם. ההבנה שהחיים הם עול היא הבנה בסיסית של עצם החיים".
מוכן לשמוע
כל זה לא מתחיל ביום בהיר אחד כשהוא "מתחיל לשמוע". לא. לא.
כמו תמיד, זה מתחיל בראשית: ברגעים האלו, הכי ראשוניים, כשאמא הסתכלה בעיניים של התינוק שלה, הבינה אותו בלי מילים, התעוררה לפני שהוא רצה לאכול, והרגישה, בכל החושים, שעכשיו כואבת לו הבטן – אפילו שהוא לא ידע להגיד לה שום מילה.
זו הבראשית, וממנה נותר הגעגוע. הגעגוע הנצחי הזה למישהו שיבין אותנו בכל כולנו, בלי מילים, גם כשאנחנו צורחים.
אבל מהר מאוד גן העדן הזה נמוג. התינוק מרגיש שאמא לא מצליחה לקחת ממנו את כאבי הבטן, והיא לא תמיד זמינה עם הבננה בשנייה שהוא מתחיל להיות רעב. אז עולה התסכול, אז מתחילות להגיע החרדה והתוקפנות הפנימית, אז מתחיל המאבק והאיזון, וההבנה, צעד אחרי צעד, של העובדה הפשוטה של החיים: יש אני, אבל יש גם אחר, ולאחר הזה יש צרכים ורצונות משל עצמו.
ההרגשה הזו היא לא בדיעבד. היא לא אמורה להגיע ממקום של "מה לעשות, לא תמיד אנשים יכולים לעשות בשבילי הכל, אז אתחשב בהם". לא. את ההרגשה הזו צריך לטפח מלכתחילה: את ההתחשבות. את ראיית הזולת. את הנשיאה בעול כדי להיטיב.
הרב בוצ'קובסקי מצביע על השלב הקריטי שבו המיומנות הזו צריכה להירכש: "התפקיד שלנו כהורים לבחורים מתבגרים הוא להחדיר בהם את העול. עול האחריות על הצרכים שלהם, עול האחריות על הסובבים אותם, לשים לב שלא להכביד על ההורים ולהתחשב בבני המשפחה. לסייע בבית, לשמור על האחים הקטנים, ללכת לקניות, להושיט יד כשצריך, להתחשב בעת מצוקה כלכלית. לא לחיות כפרפר נטול אחריות.
"החינוך הזה חשוב גם כהכנה לחיי נישואין וגם כבסיס ליצירת קשר טוב עם הבן. הורים רבים חושבים שהפינוק של הבחור ומילוי כל צרכיו הם שיגרמו לו לאהוב את המשפחה. ההפך הוא הנכון. הנשיאה בעול – היא שמחברת. כך גם כתוב בתורה, בחומש בראשית (לא מו). מסופר שם על מפגש בין יעקב ללבן, שבו לבן דורש מיעקב לכרות ברית ולהקים גל עד. יעקב זקוק לעזרה בהקמת הגל, והוא פונה לבניו לבקש עזרה. לשון הפסוק הוא: 'ויאמר יעקב אל אחיו לקטו אבנים' – יעקב פונה לבניו כאל אחים.
"מה ביאור לשון זה? רש"י שם אומר: 'שהיו לו אחים, ניגשים אליו (כלומר, נכונים לעמוד לעזרתו) לצרה ולמלחמה'. דווקא משום שהם נכונים לעמוד לעזרת אביהם לצרה ולמלחמה – נוצר ביניהם יחס של 'אחים', של אהבה ושותפות.
"האדם נולד להיות נותן, להיות מטיב. אדם שעוסק בנתינה הוא אדם מאושר, ומחזק את אישיותו. לעומתו אדם שעוסק בקבלה ולקיחה מקטין את קומת האדם שבו. אדם נותן הוא מעורר הערכה, הוא גורם לרצון להתחבר אליו, להיות קרוב אליו. אדם שנותן מרגיש רצוי ומוערך, וזה גורם לאהבתו להתעצם.
"חשוב מאוד שהבחור ישתלב בדינמיקה של הבית. שיהיה חלק מהמערכת, לזכויות ולחובות. שישתלב בעשייה ויתרום לה מעצמו. שישרה סביבו אווירה של נתינה, לא של לקיחה.
"וגם בנוגע לעול הכלכלי, יש לפקוח עיניים ולשים לב למצב בבית. אם ההורים לחוצים – לא לבוא בבקשות, רק אם ממש חייבים. מלבד זאת, מן הראוי לשאת בעול בצורה ממשית. בחור מרוויח כסף בהזדמנויות שונות: מבחנים, ישיבות בין הזמנים וכדומה. מותר וראוי שבחור יממן את עצמו במידה מסוימת. לפחות בפינוקים שהוא לוקח לעצמו. החיים עולים כסף, וכסף שווה עבודה ודאגות. כל בחור בר דעת אמור לזכור זאת.
"בחור מתחשב, שאינו רק לוקח אלא גם נותן, שותף לעול החיים – מרווה את הוריו בנחת, הם מרגישים שיש להם פרטנר, והוא מרגיש שהם רואים בו פרטנר".
וכך מתחילים הצעדים האלו בשבילי החיים, שהם לא תמיד ממלאים עונג רגעי, לפעמים גם קשה לנשום לעומק את אוויר הפסגות, אבל עוד רגע אחד הארמון ייבנה, ומנחם יהיה לגור בו.
