נשכחנו כמת מלב

המחדל, הזעזוע והבריחה | בני המשפחות של קרבנות האסון במירון זועקים על הרשלנות, מאוכזבים מההתעלמות, ומאשימים בלב כואב:

העם היהודי לגווניו ולחוגיו שולח חיזוקים ומבטא השתתפות בצער העצום – אבל כל הגורמים הממשלתיים, המשטרתיים והפוליטיים שאמורים לתת תשובות אחרי האסון במירון נעלמו וברחו מאחריות • אחרי שהניסיון להקמת ועדת חקירה ממלכתית הפך לכלי ניגוח בין פוליטיקאים – בני משפחותיהם של קרבנות האסון מתייצבים לרב-שיח שבו הם מדברים על ההתמודדות והאמונה ודורשים קבלת אחריות: "אנו מצפים לוועדת חקירה רצינית, שלא תעגל פינות. די לעשיית פוליטיקה על גבנו"

45 קרבנות. 43 משפחות. 0 מענה מצד הרשויות.

חודש עבר מאז האסון הנורא. הציבור החרדי כולו מתקשה להתאושש מההלם – אבל עבור בני המשפחות, הקרובים אל ארבעים וחמישה הקרבנות הטהורים, הכאב הוא יום יומי. הם נעים בין אמונה איתנה וידיעה ברורה שכך גזרה חכמתו יתברך ואין לאיש הבנה בחשבונות שמים – לבין תחושת תסכול איומה לנוכח בריחת כל האחראים, התעלמות הרשויות, ואוזלת היד של כל אנשי הציבור. כן, גם אנשי הציבור החרדיים.

ב'שבעה' הם פיזרו אמונה יוקדת לכל עבר. במהלך ה'שלושים', עיקר העיסוק שלהם הוא סביב הנצחה רוחנית וחיזוק לעילוי נשמות הנספים. אבל ככל שהם מנסים לחזור לשגרה – כך עולה תחושת החמיצות על כך שאיש לא מטפל, אף אחד מהגורמים הרשמיים לא מתעניין ואין מי שמוכן לקבל אחריות על העבר ועל העתיד. האכזבה הזו מטפסת ועולה, מחניקה את הגרונות ולא נותנת להם מנוח. על גזירת שמים אין מהרהרים; על שרשרת מחדלים בידי אדם, שאיש לא מוכן לקבל עליה קמצוץ של אחריות – יש הרבה כאב.

ניכור. התעלמות. בריחה מאחריות. אלה המונחים שבהם משתמשים נציגי המשפחות שעימם שוחח 'משפחה' בפאנל מיוחד וכאוב לקראת ה'שלושים'. בשבוע שבו מתברר שהאסון האזרחי הגדול והמחריד בתולדות המדינה הפך לכלי ניגוח פוליטי מכל הצדדים – להם לא נותר אלא לזעוק ולנו לא נותר אלא לתת את מלוא הבמה. למקושרים, לבעלי האינטרסים, לרשויות ולאחראים – יש לובי חזק. למשפחות שנותרו לבד – יש אותנו, הציבור, שיבטא את הכאב וישמיע את הזעקה. לשם כך כינסנו נציגים מבני המשפחות – שמבטאים את כאב הבדידות ומדברים על תסכול ההתעלמות. הרבה שאלות לגורמים הממשלתיים ולגופים האחראיים – ואפס תשובות.

השמות מגוונים: ועדת חקירה, ועדת בדיקה, ועדה ממלכתית, ועדה ציבורית – אבל מכל אלה עולה תחושה ברורה של מריחה אחת גדולה, טיוח ובריחה.

בהתחלה עוד המהמו משהו על הצורך לבדוק – עכשיו הכל מתמסמס. השרים, חברי הכנסת, המשטרה, משרדי הממשלה – כל אחד מגלגל את האחריות על האחר, והתחושה היא שהגורמים שעד ערב ל"ג בעומר התפארו ועשו הר של יחסי ציבור – פשוט נעלמו. כל כך הרבה שותפים לשרשרת המחדלים שהובילה בדרך הטבע לאסון – ואף אחד שמוכן לקבל אחריות.

רוב בני המשפחות שעימם שוחחנו – דורשים ועדת חקירה עם שיניים, כזו שתחתור לחקר האמת ולא תעגל פינות. מובן שלא ניתן היה לכנס את כלל המשפחות – אולם כל הנציגים מדגישים כי מתנהל תיאום הדוק ביניהן, וכי הדרישות זהות – לחקור את המחדל במטרה להבטיח שסכנה כזו לא נשקפת שוב במירון, ולדאוג לצורכי המשפחות. אולם הרושם הוא שאיש לא פועל אפילו עבור פחות מכך. "הופקרנו לגורלנו" – הם אומרים, איש בסגנונו.

ובמקום שאין אנשים – כל שנותר להם הוא לזעוק. וכל שנותר לנו – הוא לשמש מגביר קול לזעקה המצמררת הזו.

'פוליטיקה על גבנו'

את האיזון החד ביותר בין האמונה האבסולוטית לבין הציפייה לקבל תשובות – השמיע בפאנל הזה הרב אביגדור חיות, מי שהפך בחודש האחרון למנוע עצום של אמונה. הוא מסתובב ברחבי הארץ עם פתקאות קטנות ומרגשות של קבלות טובות ומונולוגים אישיים שבנו, ידידיה ז"ל, כתב לעצמו והשאיר במגירה – מהם עולה תמונה של בן עלייה של ממש.

"אין לי שמץ של ספק שהבן והתלמיד שלי (משה לוי ז"ל) לא היו נשארים בחיים עוד רגע אחד אחרי חצות הלילה של יום חמישי, ל"ג בעומר", הוא מגדיר. "אין עצה ואין תבונה, וכך גזר הקדוש ברוך הוא. אבל צו התורה הוא שלא נשאיר את הבור הזה ברשות הרבים. שנדאג לסלק את המכשול. שמי שצריך לקבל אחריות – יקבל אחריות ולא יטייח. ברור שיד השם הייתה פה – אבל בעוד אחד-עשר חודשים, כשנעלה שוב למירון בל"ג בעומר – המשפחות רוצות לדעת שעשינו הכל בדרך הטבע שלא יקרה אסון נוסף".

אתה תומך בהקמת ועדת חקירה?

"אני תומך בכל דבר אמיתי שייתן תוצאות לעתיד ושיסיר את שרשרת המחדלים הזו".

אתה סבור שוועדת חקירה ממלכתית היא ההשתדלות הנכונה?

"אני לא איש פוליטי ולא מבין בדברים הללו. אבל כפי שזה נראה לי – ועדת חקירה עם שיניים תגיע לתוצאות נכונות. אני סבור שבמקרה הזה יש צורך לבקש דעת תורה, כפי שאנחנו עושים תמיד".

את התחושות מאז ה'שבעה' – הרב חיות מחלק לשניים: "מצד אחד קיים הקושי הגדול שלנו, המשפחה. לאט לאט מעכלים את השבר, מתרגלים למציאות החיים החדשה שנכפתה עלינו. עם כל הכאב, אני מודה כל יום לבורא עולם שמזכה אותי להעביר את המסר של האמונה ואהבת ישראל, מסר שמחלחל ללבבות. בסייעתא דשמיא אין סופית, הדברים נופלים כמים קרים על נפש עייפה של הציבור שמאס במחלוקת ובפילוג".

אבל במישור הציבורי, האכזבה של הרב חיות מהתנהלות המדינה במשבר, מוסיפה יגון וכאב נוסף על כאבו האין סופי: "המדינה מתעלמת מאיתנו לגמרי, עסוקה רק בעצמה. אין לי עניין לחפש אשמים, אבל חייבים לגרום לתיקון מיידי של כל הליקויים. ועדת החקירה לא תחזיר את הקדושים לחיים, אבל כן תוכל למנוע את האסון הבא. אבל גם הוועדה הזו לא קמה. המדינה גוררת רגליים, ואני רואה בכך סוג של זלזול.

"לפי האמונה שאנחנו הולכים לאורה, יש צורך לעשות השתדלות כדי לשמור על החיים. אנחנו נוכל להיות רגועים רק כאשר נדע שעשינו את המקסימום למנוע את האסון הבא. בינתיים אפילו המינימום לא נעשה".

הרב חיות מספר, כי בימי ה'שבעה' פנה אליו כתב מאחד מכלי התקשורת וטען באוזניו שהאסון קרה מכיוון ששביל הנירוסטה היה חלקלק, בשל אלפי בקבוקי מים שהיו זרוקים במקום. "שאלתי אותו, מדוע אתה חושב שדווקא בשטח הזה, מכל איזור מירון, התקבצו כל הבקבוקים? הוא לא ידע לענות. השבתי לו שהם נזרקו אלינו בכוונה תחילה לא לפני האסון אלא בעיצומו. המים הללו עזרו לאנשים רבים לשרוד, וגם אני הרטבתי את שפתיו של בני שמואל והמים אפשרו לו להמשיך להתמודד עם הלחץ הנורא והוא ניצל ברוך השם. זו רק דוגמה קטנה עד כמה המציאות יכולה לבלבל ועד היכן מגיע הצורך בבדיקת עומק של הגורמים שהביאו לאסון, במטרה להפוך את מירון למקום בטוח".

אתה מרוצה מהתפקוד של הפוליטיקאים?

"לצערי, לפי מה שאני רואה – כרגע מנסים לעשות פוליטיקה על גבם של ההרוגים, על גבן של המשפחות. אנחנו נסחב את האסון הזה איתנו לכל החיים, אבל הוא צריך להיות תמרור אזהרה ענק לכלל הציבור. מאז האסון – הייתי במירון פעמיים. אני מתבונן סביבי ולא מבין איך המקום הקטן הזה ובעיקר אזור הציון, אמור בכלל להכיל את כל המוני האנשים שבאים להתפלל שם. לא רק בל"ג בעומר, אלא לאורך כל השנה. חייבים להסדיר את המקום בצורה טובה יותר.

"המקום קדוש, וחייבים לשמור על הצביון בו", הוא מחדד. "אי אפשר לתת לאנשים חילונים לקבוע שם את הסדרים. עם זאת, אין ספק שלקראת ל"ג בעומר הבא חייבים לעשות הכל כדי שאנשים יגיעו בבטחה, בלי להסתמך על ה'סמוך'".

'יש בעלי אינטרסים'

"האסון הזה כואב, והשבר הוא של כל עם ישראל", מצטרף ר' שמעון ישראל אלחדד, שאיבד באסון את שני אחיו – יוסף דוד ז"ל ומשה מרדכי ז"ל. "אסון בממדים כאלה לא קרה מעולם. במיוחד בהילולה של רבי שמעון. אנחנו, בני המשפחות, מרגישים שיש בעלי אינטרסים שמנסים לטרפד את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית ובלתי תלויה, והם עושים זאת מסיבות לא ענייניות. אי אפשר שמירון תשפ"ב ייראה כמו בתשפ"א".

אתה בעד הפקעת אזור הציון לידי המדינה?

"השינוי חייב להיות, אבל בד בבד עם השמירה על הציון. צריך ללכת בין הטיפות, אבל להפיק לקחים. לא להשאיר את המצב כמות שהוא, עם כל המבנים והחזקות. יש בעיות משפטיות וקנייניות בנושא הבעלות על המקום שאי אפשר לפתור ביום אחד, אבל המדינה יכולה להכיל את האירוע ולקבל אחריות גם כשעדיין ישנם אנשים בשטח שטוענים לבעלות. אני רוצה כמובן שמירון ינוהל בקדושה, לא על ידי גורמים שלא מבינים מה זה מירון, אבל המדינה חייבת להפיק לקחים".

יש מי שמציעים להסתפק ב'ועדת בדיקה'…

"אנחנו לא מאמינים בשמות הללו, יש הגדרה בחוק של ועדה בלתי תלויה, ועדת חקירה שהיא ועדה יחידה עם שיניים. ועדה בלי כוח, כזו שמנהל ראש עיר לשעבר או מישהו שמונה על ידי פוליטיקאים – לא מקובלת עלינו".

אלחדד גם כאוב ומאוכזב מהתעלמותם של חברי הכנסת, שלא נראו בשטח מאז תום ה'שבעה'. "הם הגיעו לנחם, צילמו אותם יפה בתמונות, אבל מאז אף אחד מהם לא פנה אלינו והציע עזרה. אפילו טיפול רגשי לא קיבלנו, ואנחנו מנסים לנחם ולעודד אחד את השני. הפנייה היחידה שקיבלנו היתה מלשכת הרווחה העירונית. זה גוף עירוני. המדינה לא מנסה אפילו לסייע.

"אפילו על פיצויים אף אחד לא מדבר. אני חושב שהיה צריך לקום גוף בעל תקציבים, שיוכל לאחד את המשפחות ולקבוע את רמת הפיצויים. אבל אפילו זה לא קרה. אבא שלי אומר, שהוא ידע היטב שבסוף הוא יישאר לבד עם האסון, אבל הוא לא חלם שזה יקרה כל כך מהר".

לדעתו של אלחדד, המדינה הפקירה את המשפחות פעמיים: פעם אחת בעצם האסון, כאשר הכתובת הייתה על הקיר במשך שנים רבות ולא נעשה דבר, ובפעם השנייה לאחריו, בסחבת באבו כביר ובהתנהלות הנוכחית. "המדינה התרשלה בשמירה על ביטחון התושבים. הייתה הפקרות נוראה באירועי ההילולה. יד ימין לא ידעה מה יד שמאל עושה, וגם אחרי האסון איש לא משלם את המחיר. כל אחד עסוק בלשמור על הכיסא שלו".

אלחדד מדגיש, שאף על פי שמדובר ב-43 משפחות – יש תיאום וכולן מסונכרנות ביניהן. לדבריו, כולן חושבות שוועדת חקירה היא הפתרון היחידי. "איבדנו את היקרים לנו ביותר. אי אפשר לתת לאסון כזה לעבור מתחת לרדאר".

באופן אישי, בני המשפחה פועלים להנציח את זכרם של שני הילדים הטהורים באמצעות פרויקט של לימוד תרי"ג מצוות לנערים לפני בר המצווה. "אנחנו חושבים על חלוקת ספרים, עריכת מבחנים ומלגות למצטיינים. הקמנו גם עמותה למען קדושי מירון, ואנחנו בודקים במקביל רעיונות נוספים שינציחו גם את יתר הקדושים שנספו באסון".

בורחים מאחריות

ר' שלמה גולדברג, אחיו של הרב אלעזר ז"ל, המשמש מחנך ומדריך פדגוגי (גם אחיו ז"ל עסק במקצוע החינוך, ושניהם ממשיכים בדרכו של האב, המחנך הוותיק הרב שמואל גולדברג) – נותן זווית משלו לכאב ההפקרה: "לגבי ועדת חקירה – אני פחות מבין בזה. הייתי רוצה לדעת שיש ועדת חקירה שחותרת להגיע לחקר האמת בלי לעגל פינות. אבל כל אחד יודע שכאשר אין גוף אחד שאפשר להאשים אותו, ועדת חקירה לא תוכל למלא את הייעוד. מה יקרה אם המסקנה תהיה שבמקום שמספיק ל-3,000 אנשים הגיעו 20,000? את מי יעמידו לדין ומה יהיו המסקנות? וזו רק דוגמה אחת מני רבות".

איפה נקודת הכישלון מבחינתכם?

"אין ספק שאין למירון בעל בית, וזה דבר גרוע. אבל מה הפתרון? אני מבין שיש חשש מהלאמת המקום. יהיו חייבים להשאיר את האתר בידי הציבור החרדי ולמנות גוף אחראי שיקבל שליטה על הנעשה. לא משנה מי הגוף שיערוך את השיפוצים ואת תיקון הליקויים, העיקר שהדבר ייעשה. משיחות שהיו לנו עם חברי הכנסת שהגיעו לנחם – התרשמתי שהם רוצים לעשות דברים טובים, אבל במצב שנוצר, ידיהם כבולות".

דווקא על המשטרה יש לו מילים טובות: "השוטרים עזרו לנו מאוד, גם באבו כביר וגם במהלך ה'שבעה'. אבל אין ספק שצריך לשנות במירון את כל התשתיות. אי אפשר להמשיך לעלות למירון במצב הנוכחי, כשהתשתיות לקויות כל כך".

חשוב לרב גולדברג להוסיף: "לפני שמתחילים לדבר על פתרונות, יש צורך להדגיש – אי אפשר לנתק את הציבור מרבי שמען, ואין אפשרות להגביל את מספר העולים למירון. על המדינה מוטלת האחריות לדאוג שהמקום יוכל לקלוט את מאות האלפים. הייתי רוצה שיהיו יותר מתחמים, שהמתחמים הללו יהיו רחבים יותר, שיהיו בהם כניסות ויציאות רחבות ומסודרות, תאורה וכל סידורי הביטחון. אין ספק שבכל מתחם ספורט היו יותר פתחי מילוט מאשר במתחם ההדלקה. הכתובת הייתה על הקיר הרבה מאוד זמן, ונס אמיתי שהאסון לא קרה קודם לכן. היה מספיק שמישהו אחד ייהרג כדי לזעזע את המדינה. כשזה קורה בכפולות של 45 הרוגים – המינימום שהייתי מצפה זה שמישהו יקבל אחריות ושלא יגלגלו את זה הלאה. ממדי האסון הם בלתי נתפסים".

על התחושות מאז ה'שבעה' מספר הרב גולדברג: "אף על פי שחז"ל קבעו את יום השלושים כיום האבל האחרון של כל מי שאינם ילדיו של הנפטר – הכאב עצום והחסר נמצא כל הזמן. לראות את ההורים שלנו באבלם הקשה, את האלמנה והיתומים שנשארו בלי משענת נפשית וכלכלית – זה קורע את הלב, אבל אנחנו מקבלים כל העת חיזוק מעם ישראל. אנשים לא מפסיקים להתקשר, לעודד ולחזק, וגם לתרום לאלמנה, כשכל שקל הוא הצלה לעתידם של היתומים.

"אנחנו מעדיפים להמשיך להיות מאוחדים, לתמוך איש ברעהו ולחשוב על אפשרות ההנצחה של הנפטרים. כך למשל, בתלמוד תורה בביתר שבו לומדים ילדיו של הנפטר, הקדישו את לימוד כל המשניות לעילוי נשמתו. היו מקומות רבים שהקדישו את הלימוד של 'אבות ובנים' לזכותו. הדבר שחימם לנו את הלב בצורה ממשית ממש היה השמועה על יהודי יקר מחו"ל המבקש לתרום 45 ספרי תורה לעילוי נשמות כל הנפטרים, כאשר כל משפחה תוכל לתרום את ספר התורה למקום שבו היא חפצה.

"וכולנו, כל המשפחות, מאוחדות בדעה שחייבים לעשות הכל כדי שלא יקרה אסון כזה שוב".

'שיחזירו את המפתחות'

אל הדרישה הנחרצת מצטרף ר' ישעיהו פוגל, שאיבד באסון את בנו ידידיה ז"ל. בינתיים הוא מנסה לשאוב עידוד מהחיבוק של עם ישראל, בניגוד לגורמים הרשמיים שמתעלמים. לדבריו, האהבה באה לידי ביטוי לא רק ב'שבעה', אלא ממשיכה עד היום הזה. אבל דווקא בצילה של אותה אחדות השורות – הוא מאוכזב מאוד מיחסה של המדינה לאסון.

"התורה הקדושה מתייחסת למצב שבו נמצא חלל במקום הסמוך לעיר. אף על פי שלא ברור מה סיבת המוות, הזקנים וראשי העדה חייבים להביא קרבן ולהצהיר ש'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. במקרה הזה, סיבת המוות ברורה וידועה, הכתובת הייתה על הקיר ועל המדרגות, אבל אף אחד לא מנסה לקבל אחריות.

"עוד הרבה לפני ועדת החקירה, ציפיתי שחברי הכנסת, המשטרה, ראשי ההקדשות וכל יתר הגופים יתפטרו מתפקידם. לא די שהם לא עשו כך, אלא שמעתי שמפקד המחוז שכר עורך דין צמרת, כדי שיוציא אותו מהסבך המשפטי. אם לא הייתה לו סיבה לחשוש – הוא לא היה נוקט צעד כזה, ואם הוא מבין שהוא אשם – מדוע הוא לא מניח את המפתחות? גם השר אוחנה, כמו המפכ"ל, חייבים להתפטר. אם המשטרה אומרת שהיא התכוננה לאירוע חצי שנה ואלו התוצאות – יש לה אחריות, והיא לא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה".

המחדל, לדעתו של פוגל, הוא כפול ומכופל: אף על פי שמדובר באירוע עם מאות אלפי משתתפים – אין מצלמות, אין מרכז שליטה ובקרה ובשעת האסון ארך זמן רב ויקר עד שהגיעו כוחות ההצלה.

איך לדעתך צריך הר מירון להיראות בעתיד?

"אני סבור שהמקום צריך להישאר בידיים חרדיות. אי אפשר להפקיר את המקום ולהלאים אותו, כי אחרת נקבל משהו טוב ואפילו מעולה, אבל לא את מירון. אבל איפה האחריות – לאחר שנשפך שם כל כך הרבה דם? ילדים, נערים ואבות נהרגו, ואי אפשר לומר שידי הרשויות לא שפכו את הדם. היה מישהו שאבטח את האירוע – היכן הוא היום? אם היה קורה אסון באירוע ספורט להבדיל – כל צמרת המשטרה הייתה מחזירה את המפתחות. למה כשמדובר באירוע חרדי לאיש לא אכפת?!"

'אעתור לבג"ץ'

לדברי פוגל, תחושת המשפחות היא שאם תהיה דרישה לפיצויים בלבד – יהיה ניסיון לגמד את האירוע ולהסתפק בפיצויים. "למרות זאת, אני חושב שחובה לתת פיצויים. יש אלמנות ויתומים שצריכים לדאוג להם לפת לחם. אבל כשאיש לא נושא באחריות, גם הנושא הזה מתמסמס".

אתה מתכוון לפעול בנושא בנמרצות?

"הנושא בוער בעצמותיי, גם בגלל המחויבות שלי לידידיה ז"ל וליתר הקרבנות, וגם בשל האחריות הציבורית. הצטרפתי למשפחה שלא רציתי להיות חבר בה, אבל זו משפחה נפלאה. מדובר באנשים צדיקים, עדיני נפש, שלא כולם יכולים ללכת עד הסוף בכל הכוחות, ואולי בגלל העדינות הזו עושים עלינו סיבוב. אני מתרשם באופן אישי שיש מישהו שמנצל את עדינות הנפש והאמונה כדי לטייח את הדברים".

אתה סבור שוועדת חקירה היא הפתרון?

"אמנם זה רעיון שהעלה יאיר לפיד, ואף על פי שאני רחוק מאוד מלהיות מתומכיו – אני חושב שאין ברירה אחרת. אבל הייתי מצפה לראות בראשות הוועדה הזו דיין רציני ומוערך, אחד שלא חת מפני איש ולא זקוק לטובות משום אדם. אחד שלא מקושר לפוליטיקה ושום דבר לא יפריע לו להגיע לחקר האמת. אני לא רוצה לראות בראשות הוועדה ראש עיר לשעבר ואנשים ממערכת המשפט, שעשתה הכל כדי להשניא את עצמה על הציבור והעניקה לי ברוב טובה את כל הסיבות לא לתת בה אמון".

איך היית רוצה לראות את מירון בשנה הבאה?

"יש צורך להביא מהנדסים שיתכננו את המקום מחדש. צריך להרחיב את ההר ולהביא את הרכבת כמה שיותר קרוב למירון. יש למצוא מקום נוסף להדלקות, להרחיב את המעברים ביניהן, להקים מרכז שליטה אוטומטי שייתן כיתובים בזמן אמת בשלל שפות ולתת את הדעת לנעשה בציון עצמו. המקום צפוף כל כך, ונס שאסון כזה לא אירע שם.

"אם אראה לקראת ההילולה הבאה ששום דבר לא קורה, ואין תוכנית רצינית שתמנע את האסון הבא, אני מתכון לעתור לבג"ץ ולסגור את מירון לגמרי בל"ג בעומר. זאת למרות שאנשים מבני המשפחה שלי, ואפילו ידידיה בני אולי, לא היה שמח עם הרעיון הזה. אבל חיי אדם קודמים לכל. אני מרגיש שזו השליחות שלי. אני גם לא רוצה להיות שותף עם אף אחד בעתירה הזו, לא עם התנועה לאיכות השלטון ולא עם אחרים. גם אם זה יהיה נטל כלכלי גדול, אני רוצה שהמאבק יהיה לשם שמים בלבד. הלוואי שלא אזדקק להגיע לזה, והרשויות ייקחו את הנושא ברצינות".

פוגל דומע כאשר הוא משתף את חבריו לפורום המשפחות השכולות מאסון מירון בציטוט שאותו בחר לחרוט על מצבתו של בנו: "ואשרי העומדים על סודך, לבושי חושן תומיך ואוריך".

רק ועדה ממלכתית

מנדי צדיק, שהתייתם באסון מאביו הרב אריאל צדיק ז"ל, אומר שמשפחתו סבורה כי הקמת ועדת חקירה ממלכתית היא חובת השעה. "אנחנו לא רוצים לערוף ראשים או לבוא חשבון עם פקיד כזה או אחר, אבל אנחנו רוצים להגיע לחקר האמת. שכל מי שצריך לתת את הדין – לא יימלט מאחריות, כדי שהליקויים יתוקנו אחת ולתמיד. בלי ועדת חקירה זה לא יקרה, והסיכוי שהכשלים יטויחו יהיה גדול הרבה יותר".

צדיק מספר: "במהלך ה'שבעה' ביקר אצלנו שר הביטחון בני גנץ והצהיר שהוא יעשה הכל כדי להקים ועדת חקירה ממלכתית, אבל עבר כבר חודש וזה לא קרה. אבל לא רק גנץ אשם: גם ממפלגות אחרות לא פנו אלינו. היינו מצפים שלפחות בנושא הזה תהיה אחדות. כל יהודי צריך שיהיה לו אכפת ש-45 אנשים מצאו את מותם באסון שמיימי שהיה בו המון אחריות בידי אדם. המסר שעולה מאסון שכל כך הרבה אנשים, מכל כך הרבה רקעים, נהרגו יחד – הוא שאנחנו צריכים להתאחד. והשלב הראשון זה להתאחד סביב הלקחים והדאגה שלא יקרה דבר כזה שוב ח"ו.

"הייתי בטוח שכל המפלגות יתאגדו כדי להקים את הוועדה כבר לאחר ה'שבעה'. כשזה התחיל לקרות, היו פוליטיקאים ששיקולים צרים וקטנוניים גרמו להם להצביע נגד. אני חושש שיש להם סיבה נסתרת, או שהם לא רוצים שהאמת תצא לאור. אם לא היה משהו שמפריע להם – הם היו תומכים בהקמה של ועדת חקירה.

"לא רק הפוליטיקאים ממלאים פיהם מים. שום גורם רשמי שקשור למירון לא פנה אלינו. גם המשטרה שהראתה את פניה כשישבנו 'שבעה' – הייתה צריכה לתת הסברים. הם חזרו מהר מאוד לסדר היום. אנחנו בטוחים שמדובר בכשל מערכתי, וכולם מנסים לברוח ממנו".

צדיק מציין, כי כל המשפחות מאוחדות סביב הצורך להקים ועדת חקירה ממלכתית. "יש רעיונות לכאן ולכאן, אבל הרוח נושבת לכיוון הזה. אין ספק שכל דרך אחרת תמנע מהאמת לצאת לאור". לדבריו, יש לדרוש תשובות גם מהגורמים הקשורים להדלקות ההמוניות. "כל מי שקשור לביטחון הציבור, כל מי שהכיר את הכניסות והיציאות הצרות, ידע על מספר המשתתפים הצפוי ולא ניסה לתת את הדעת לנושא הבטיחות – חייב לתת דין וחשבון, כדי שאסון כזה לא יוכל לקרות שוב בדרך הטבע".

ניסיתם לקבל תשובות?

"בוודאי. פנינו לחברי הכנסת אבל לא קיבלנו תשובות. וזה מוסיף כאב על הכאב הנורא שיש לנו".

מדוע זה בוער בכם?

"את הכאב שלנו הוועדה לא תרפא, אבל אני סבור שהקדושים הללו תובעים מאיתנו לא להרפות. לצד החיזוק ברוחניות כמובן – שזה העיקר. לצערנו, בציבור שלנו לא שמים דגש על כללי הבטיחות, ובלי לזעזע את המערכת ואת הציבור שיבינו כמה מסוכן להידחק – שום דבר לא ישתנה".

יש לך מחשבות לגבי הדחיפות שהיו במקום?

"הציבור לא אשם. הציבור נדחק בעל כורחו, לא ידע להיכן הוא נכנס. לאירוע יש מארגנים והם צריכים לתת את הדין. שמעתי שאותו דוחק נורא היה בשביל הזה כל שנה והיה מי שהתריע על כך. אז למה אף אחד לא התייחס ברצינות?!

"אבל ברור שגם אנחנו, כציבור, צריכים להשתנות. אין ספק שאילו היו שואלים את רשב"י הקדוש – הוא היה אומר שמצוות 'ונשמרתם' חייבת להיות בראש. זה הבסיס.

"המחדל שהכי מקומם", הוא מוסיף, "זה חוסר הטיפול במצוקת המשפחות. נותרו אלמנות, יתומים, אנשים שאיבדו את מטה לחמם. כל שבוע שעובר מדרדר את המצב הכלכלי שלהם, ואין מענה באופק. כרגע המשפחות מנסות להתאגד, ואולי ביחד נצליח יותר".

לדעתו, קרן האור היחידה נמצאת בנושא ההנצחה של הנפטרים. "אנחנו במשפחה חשבנו על כמה אפשרויות להנציח את זכרו של אבינו היקר. הוא היה מגיע כל יום שישי, בכל עונות השנה, לכותל המערבי כדי להניח תפילין לאנשים כהוראת הרבי מליובאוויטש. גם הנושא של אהבת ישראל היה אצלו ראשון במעלה. אנחנו חושבים לאמץ את שני הדברים החשובים הללו בשלל פעילויות מעשיות, לעילוי נשמתו".

המטרה: לברוח מאחריות

את הכאב נוכח התנערות הרשויות מבטא בריאיון ל'משפחה' גם ישי צרפתי, בנו של קרבן האסון הרב אוריאל צרפתי ז"ל. "לא מגיע לנו היחס הזה. אף אחד לא מעדכן אותנו מה קורה, איש לא פונה ולא רוצה לשתף אותנו או לשמוע בכלל את דעתנו. אין לנו כתובת לפנות אליה, ואנחנו מרגישים שנשכחנו כמת מלב. אין לי הגדרה טובה יותר. רק אנשי הביטוח הלאומי פנו אלינו בינתיים".

מה ציפית שיקרה?

"הדבר הראשון והחשוב מכל, הוא להבין מה קרה שם. אנחנו רק ניזונים מתיעודים פרטיים וממידע לא אמין. אף אחד לא תחקר מה הוביל לאסון. כמו שבצבא יש תחקירים אחרי אסון, כאשר המטרה של התחקירים הוא למנוע את האסון הבא – היינו מצפים שזה יקרה כאשר מדובר באסון אזרחי. אבל לצערנו המדינה רק הכריזה על יום אבל לאומי ולא מגדירה את מה שקרה כאסון לאומי. זה לא קורה סתם: המטרה היא לא לקבל אחריות ולא לעשות בדיקה בתוך עצמנו".

ישי סבור, שהמדינה, יחד עם המשפחות, צריכה להקים ועדת חקירה ממלכתית בהרכב שיתאים לאופיו של הציבור החרדי. "אפשר למצוא נוסחה נכונה, דרך המלך, כדי שחברי הוועדה יהיו מקובלים עלינו, ולשתף אותנו בכל מהלך הבדיקה. כשלא עושים את זה – זו תעודת עניות לכולנו. אילו היה מדובר בהרוגים מכל מגזר אחר – אמות הסיפים היו רועדות וועדת החקירה הייתה קמה מיד".

קיבלת הסברים להתנגדות של חברי כנסת חרדים?

"פנה אלינו אחד מחברי הכנסת והתנצל שהוא לא יכול לתמוך בוועדה שבראשה עומד שופט שרוצה להתיר מכירת חמץ בפסח. אני מבין את החשש הזה, אבל לא את העובדה שלא מדברים איתנו, ובטח לא את העובדה שמנסים למסמס. אפשר להקים ועדה מקבילה שתמליץ על שינויים מעשיים, אפשר לשלב בוועדה גורמים חרדיים או רבניים – אבל אי אפשר לחשוב רק על נוחות פוליטית. חשוב שהוועדה תהיה נטולת אינטרסים, לחצים ושיקולים לא מקצועיים שיטרפדו את הניסיון להגיע לחקר האמת.

"באופן אישי, אין לי מושג אילו המלצות ועדה כזו צריכה להמליץ. אני לא מכיר את נושא ההקדשות, אבל אני מבין שהפתרון הוא שהמושכות יהיו בידי המדינה, בד בבד עם עיגון זכותו של הציבור החרדי לראות את מירון כמקום בעל צביון חרדי מובהק וחד משמעי. יש צורך להכריז שמירון הוא מקום תפילה, לא אתר תיירות".

מחזקים ומתחזקים

ר' ראובן קולטאי, אביו של קרבן האסון אליעזר יצחק ז"ל בן ה-13, מבטא את תובנותיו בצורה שונה מעט מיתר המשפחות: "ברור לנו שמדובר בגזירת שמים, שאי אפשר היה למנוע אותה. ברור שהתפקיד של הרשויות הוא למנוע מאסון כזה להישנות, אבל זו לא צריכה להיות דרישה שלנו בלבד. לחברי הכנסת שבואו לנחם אותנו בימי ה'שבעה' אמרתי: 'אין לנו תלונות עליכם, ולא ציפיות מכם. היה לנו יהלום בבית, שהופקדנו לשמור עליו. החזרנו את הפיקדון אחרי 13 שנה ועשרה חודשים בדיוק'".

לדבריו, מה שמעניק להם את הכוח להמשיך הוא החיזוק מהציבור הרחב, בארץ ובחו"ל. "אנשים שאנחנו לא מכירים אותם, מהצפון ומהדרום, הגיעו בהמוניהם לנחם. אחרים שלחו מכתבים וסיפרו לנו על דברים נפלאים שהם קיבלו עליהם לעילוי נשמתו של בננו.

"קיבלנו לידינו מחברת עם 3,500 קבלות של אנשים שהגיעה אלינו עוד בעיצומם של ימי של ה'שבעה'. גם ילדים קטנים קיבלו עליהם ללמוד משניות ודברים אחרים לעילוי נשמתו, וזה ריגש מאוד. יש לנו משפחה גדולה בארה"ב, שרובם לא יכלו להגיע ולנחם, אבל הם התקשרו וחיזקו אותנו כל הזמן. הרב אהרן כהן, מרבני הקהילה בניו ג'רזי שבה היינו חברים עד לעלייה לארץ – הצטרף לניחום האבלים דרך ה'זום', אבל ראינו שהוא מצטרף שוב ושוב במהלך ה'שבעה'. כשביררנו את העניין הוא הסביר שהוא לא יכול לוותר על החיזוק באמונה שהוא שואב כל יום מחדש".

חושבים על הנצחה?

"יש הרבה דברים שעומדים על הפרק, בין היתר הכנסת ספר תורה ובעיקר תוכנית חדשה שאנחנו מריצים בשם 'מיקרו מצווה' – חיזוק דווקא במצוות קטנות, אבל לעשות זאת בכוונה. אנחנו מבקשים מאנשים לתת רעיונות איש לרעהו אילו קבלות קטנות הם יכולים לקבל עליהם, גם אם זה יבוא בצורה אנונימית. זה היה המוטו של אלעזר יצחק ז"ל בחייו. הוא היה אומר בוקר טוב לכל עובד עירייה, הקפיד על דברים רבים שנראים קטנים לכאורה, אבל הוא עשה אותם בכוונה שלמה. אין ספק שהדבר יגרום לו לקורת רוח בעולם שבו הוא נמצא".

• • •

זווית אמונית נוספת מעניק ר' ליאור אחדות, אביו של הבחור אריאל ז"ל: "אנחנו שותפים ביחד, כל בני המשפחות, בחיזוק הדדי ובמתן סיוע האחד לרעהו. כשיש דברים חשובים מעדכנים אותי, אבל בינתיים לא הייתה כל התקדמות, לא במגעים להקמתה של ועדת חקירה כזו או אחרת, ואפילו לא בנושא הפיצויים. אני מקווה שמי שצריך לפעול יפעל – אבל אני עסוק באמונה ובהנצחה.

"אנחנו מאמינים שהגאולה קרובה", אומר אחדות. "ברור שהאסון הזה קירב אותה עוד יותר, וגם כל מה שבא לאחר מכן. רואים שהעולם לא נוהג כמנהגו, ואין ספק שבורא עולם רוצה שנהיה מאוחדים, כדי שנהיה מוכנים לכל הטוב שהוא עומד להשפיע עלינו. האחדות הזו באה לידי ביטוי בצורה נפלאה כל כך בימי ה'שבעה' וחבל לקלקל אותה. אין סיבה להתעסק במחלוקת ושנאת חינם. עם כל הכאב שלנו, את המלאכה צריך להותיר בידי המקצוענים, בתקווה שהם יעשו מה שצריך".

אתה חשוב שמירון צריך להישאר כמות שהוא?

"אני לא מהנדס, ויש מספיק אנשי מקצוע שצריכים להתעסק בנושא הבטיחות והתשתיות. המשימה שלנו היא להתחזק, להמשיך בחיים, לעודד את אלו שלקחו את האסון באופן קשה כל כך. אני רק מקווה שעוד לפני שיקימו את הוועדה, ובטרם יספיקו להזיז אבן במקום – תבוא הגאולה השלמה ותהיה תחיית המתים, ואז כבר ממש לא יהיה משנה מה יהיה שם".