שבר על שבר חיזוק על חיזוק! | המונולוג המרטיט של הגאון רבי טוביה פולק, המשגיח ואיש המוסר שההספד המרגש בהלוויית בתו הרעיד את כל הציבור החרדי מסמך מלא חיזוק
"תודה, אבא. תודה, ושוב תודה!" חוזר ואומר הגאון רבי טוביה פולק למנחמים הרבים שעולים לביתו השבוע, לאחר ששכל את בתו אסתר ביילא ע"ה, עשרה חודשים לאחר פטירת רעייתו > "נכון, צער הפרֵדה הוא גדול מאוד, גדול מאוד – אבל לא שוכחים לרגע שהכל שלו. בורא עולם, זה לא שלי, זו לא הבת שלי – זו הבת שלך" >"אמרתי לה כל הזמן, איזה מאושר יהיה מי שיזכה בך! בורא עולם, עכשיו אתה המאושר! אתה זכית בה! איזה כיף שאתה המאושר! "אבא מתוק, תגיד את הקדיש אתה, ואנחנו נענה 'אמן'. עם כל הכוח" > יונתן בירנבוים ישב שעות ארוכות בבית שהפך לבית של חיזוק להמוני-המונים – וחזר עם מסמך שאיש לא יישאר אדיש למקראו
שבר על שבר. מודעות האבל בכניסה לבית משפחת פולק צילום: אלחנן קוטלר
המודעות הלבנות והדוממות מכסות כל סנטימטר בחומת האבנים הירושלמיות המקיפה את הבניין ברחוב בית-וגן. "הנערה הצדקנית אסתר ביילא פולק ע"ה, בת הרה"ג ר' מאיר טוביה פולק שליט"א", זועקות האותיות המפויחות את שמה של מי שנכנסה אל תוך סידורי התפילה וספרי התהילים של רבים כל כך שקרעו שערי שמים לרפואתה – בימים הספורים שבהם הייתה תלויה בין שמים וארץ; בין כאבי ראש סטנדרטיים לגילוי מבעית של גידול בגזע המוח. זה עתה נתייתמה, ועתה נלחמת בעצמה על החיים.
שורה אחת נוספת מתחת לשמה של הנערה הצדקת ע"ה – לימדה על האבל הכפול של האב הגדול, משגיח בישיבת 'עטרת ישראל' לצעירים, כמו גם של המשפחה כולה: "בת מרת חיה ורדה ציפורה ז"ל". הרבנית פולק, רעיית המשגיח הגאון רבי מאיר טוביה פולק שליט"א, אם המשפחה – שהזדככה בייסוריה עד לפני פחות משנה. הכותרת – "שבר על שבר השברנו" שהתנוססה על גבי המודעות, קיבלה ממד מרטיט, מעורר ושובר עקמומיות שבלב.
בהדי כבשי דרחמנא – – –
עוד בטרם מלאות י"א חודשי האבל לאֵם – כעת גזרו משמים שבתה הגדולה תצטרף אליה להיכל הנשמות.
הבת, אסתר ביילא ע"ה, תפקדה בעשרת חודשי היתמות הראשונים כמו גם בתקופת המחלה של אימה – כעיקרו של בית. התמסרה, סייעה בניהול הבית ובגידול אחיה ואחותה; ניסתה למלא חלק מזערי מהחלל שהותירה האם.
עד שבשבוע שעבר, אור ליום שישי י"ז בטבת תשפ"א – היא נקראה לגנזי מרומים. הנערה אסתר – "יראת ד' ואצילת המידות, מופלאה בצניעות ובאהבת תורה" – נטמנה בהר המנוחות, לצד אימה.
הציבור החרדי בכל העולם, כך דומה, ליווה את כאבה של המשפחה, בכה יחד איתה, ובעיקר – התעורר והתחזק, דמע והתרגש מהספדו המרטיט ורווי האמונה של האב, שיחות מוסר שמסר במשך שנים מומשו על ידו בדבריו המאופקים, האציליים, נוקבי התהומות, שהשמיע מול מיטתה של בתו.
ברוך גוזר ומקיים
עמדנו שם למטה, בשביל המוביל אל הכניסה לבניין, חושבים מה לומר ואיך. מנחמים באים והולכים, מטפסים את גרמי המדרגות בפנים חתומות – שדוק של עצב ניכר בהן, ויורדים בפנים שוחקות – שדוק של אמונה ותקווה מרוח עליהן. רק לאחר שהיינו שם בפנים – הבנו.
רבי טוביה פולק. אלו מילות המפתח המסבירות יותר מכל את פשר ההבדל שבין העלייה לנחם – לירידה שלאחר הניחום. ירידה שהיא בעצמה – כך מתברר – עלייה.
הגאון רבי טוביה פולק, משגיח ישיבת 'עטרת ישראל' לצעירים, בנו של איש הציבור הוותיק הרב יהושע פולק ומי שאחראי על מאות ועדי הדרכה ומוסר לבני הישיבות בדורנו, מקיים בעצמו 'נאה דורש – נאה מקיים'. די לפתוח את מאגר שיעורי 'קול הלשון', להקליד בשורת החיפוש את מילות הקסם 'הרב טוביה פולק' – ולקבל מאות תוצאות של שיעורים וּועדים שנאמרו בנושאים כמו 'הטוב האמיתי', 'כח האמונה', 'אהבת השם', 'גם זו לטובה', 'עולם הזה מול העולם הבא', 'התמודדות עם קשיים' – כדי להבין מאיזה מאגר שואב רבי טוביה את כוחות הנפש העל-טבעיים שלו.
המעיין הנובע דברי חיזוק ואמונה, שבימים כתיקונם משקה ומרווה צימאונם של אחרים, מתמלא בעת כאב ויגון – מחולייתו, ומשקה את עצמו. גדלות האדם ממש.
וכך, בלי תפאורה וללא גינונים, יושב רבי טוביה האבל מול המנחמים הרבים, שופע דברי נחמה ומשפיע דיבורי אמונה. הוא מהנהן בראשו שוב ושוב – "מה יש להגיד, ככה ד' רצה" – ומבליח חיוך מר כשהוא מספר על "המתנה הנפלאה שקיבלנו לעשרים ואחת שנה". ופניו זורחות כשהוא ממשיל את פטירתה הטרגית של בתו ל"מציאת המתג של האור בחושך הגלות".
***
המנחמים יושבים ונדמה כי הם ממאנים לקום. באופן אבסורדי לגמרי – כל כך נעים כאן בפנים; כל כך רגוע. בחוץ סערה, משבר, צרות ואסונות, אבל כאן בפנים – הכל טוב, הכל מאיר, הכל סביב שופע אמונה ותקווה, אהבה ושלמות.
רבנים לצד עמך ישראל, בעלי שיבה לצד בני תשחורת. כולם באים לכאן. כולם עולים לנחם, אבל יותר מכך, הרבה יותר – להתנחם. חלק מהם אף העידו כי הם מגיעים לכאן מדי יום לכמה רגעים, כמו באים הם לשמוע עוד אחד מהוועדים המפורסמים של המשגיח, לשאוב את העידוד היומי ולצאת מכאן מחוזקים יותר.
כולם גם הזכירו את ההספד המרטיט שנגע בלבבות רבים, גם כאלה שעדיין קצת רחוקים. "זה מה שהקב"ה רצה", מצא הרב פולק את הסיבה לאסון הכבד שניחת עליו בפעם השנייה בתוך פחות משנה. "זה בדיוק מה שהקב"ה רצה, שהציבור יזדעזע, שהציבור יתחזק". ועוד לפני שמי מהיושבים יספיק לשאול, להרהר בסגנון 'אבל למה דווקא היא?' – ממהר רבי טוביה להכריז: "הוא יודע מה שהוא עושה. לא סתם הוא בחר בה, כמי שבזכותה יתחזקו ויתקרבו כל כך הרבה אנשים".
צילום: אלחנן קוטלר
מציץ מן החרכים
את ההספד שהרעיד את בית הלוויות שמגר בירושלים, לא ישכחו הנוכחים לעולם. "כמו מאה ועדים", הגדירו המנחמים שציטטו שוב ושוב קטעים מההספד שיצא מן הלב – ליבו של אב שכול ואלמן טרי – ונכנס אל הלב. "כמו ועד, רק עם הרבה יותר משתתפים", הפטיר אחריהם הרב פולק.
זר כי היה נקלע אז ל'שמגר', היה חושב כי בת נולדה לו לאיש העומד על הפודיום ומודה לאבא שלו, בקול בוטח, שוב ושוב, על המתנה ועל הפיקדון. "כל הזמן אמרתי כי מי שיזכה בה יהיה מאושר, ועכשיו בורא עולם זכה בה והוא מאושר" – זעק האב, שבמקום להוביל את בתו לחופה לקול מצהלות, הוביל אותה אל מנוחת עולמים לקול בכיות.
ביקשנו לעבור שוב על ההספד, לטעום מתעצומות הנפש של האב הגדול, להזדעזע מהמסרים הפשוטים והנוקבים שבו, ולהיות שותפים ל"מציאת המתג, רגע לפני שהאור נדלק", כמו שהמתיק הרב פולק להגדיר. בין השיטין, הנחנו מקום משלנו, לחרוט עלי גיליון דברים ששמענו ב'שבעה' מהאב הגדול, כמשיח לנו לפי תומו. לפי תום אמונתו.
"אסתר מן התורה מנין?" – אסתר זה הסתר, זה חושך. התורה זה שיא האור. גם כשיש זמן של הסתר, זמן של חושך – צריך לדעת שהכל נובע משיא האור. 'מה גדלו מעשיך השם, מאוד עמקו מחשבותיך'. מאוד! זה עמוק מאוד. אי אפשר להבין את זה. אין כזה דבר הסתרת פנים.
"הקב"ה מאיר תמיד, אבל אנחנו לא רואים את זה שהוא רואה אותנו. יש 'משגיח מן החלונות', ויש 'מציץ מן החרכים'. בחלונות – אנחנו רואים אותו ורואים שהוא רואה אותנו; בחרכים – הוא רואה אותנו ואנחנו לא רואים אותו שהוא רואה אותנו. אבל אין כזה דבר שהוא לא רואה אותנו. 'הנה זה עומד אחר כותלנו', עם כל הקיר הענק, הוא עומד, הוא משגיח, הוא אוהב, הוא שומר, כל הזמן. הוא אוהב אותנו מאוד, מאוד, מאוד. אנחנו לא מבינים, לא מבינים, אנחנו בורג קטן במערכת. לא מבינים. 'פרשה זו סתומה'. אנחנו לא מבינים".
***
וב'שבעה' השבוע, שמענו את אותן תובנות מלאות עוצמה – במילים אחרות ובהגדרות עוצמתיות עוד יותר.
"גם כשנדמה לנו שאנחנו לא מבינים", נפנה רבי טוביה למנחמיו, "אך פשוט וברור הוא, שכאשר יהודי יודע שהכל משמים והכל לטובתו – אין סיבה שחוסר ההבנה שלו יוביל אותו לחוסר אמונה. הרי יש כאן תוכנית שמימית ענקית שאנחנו בקושי רואים חלקים קטנים ממנה. בדיוק כמו אחד שרואה חלק אחד מפאזל או שני חוטים ממכונה ענקית – הרי אין לו מושג איך המכונה עובדת. אם כן, איך הוא יתיימר לנסות להבין אותה ואת כל אלפי הפריטים הקטנים המרכיבים אותה?
"ננסה", מציע רבי טוביה למנחמים, "להיכנס לעיניים של ילד פעוט: כיצד הוא רואה את אביו הגדול? יש כל כך הרבה דברים שהאבא עושה והילד לא מצליח להבין למה אבא שלו עושה כך ולמה הוא לא עושה אחרת. אבל אנחנו יודעים את האמת. אנחנו יודעים ומבינים שהילד פשוט לא יודע ולא מבין, ורק בגלל זה הוא מלא שאלות ותהיות".
'רבש"ע, זו הבת שלך'
נהרות של דמעות זרמו שם, בבית ההלוויות, שעה שרבי טוביה עמד ונשא את המשפטים הבאים:
"מה הפשט? צעירה כל כך. עשרים ואחת שנים. הקדוש ברוך הוא יודע טוב טוב מה שהוא עושה. אנחנו לא מבינים חשבונות שמים, לא יכולים להבין. סומכים עליו בעיניים עצומות. אבא טוב, אתה לא לוקח אף פעם; אתה רק נותן; זה הכל שלך. לא לקחת לנו שום דבר זה הכל שלך, כולנו שלך. נתת לנו פיקדון טהור, פיקדון נקי.
"נכון, יש טבע שהטבעת בנו – אנחנו קשורים לילדים שלנו, בוודאי. צער הפרֵדה הוא גדול מאוד, גדול מאוד – אבל לא שוכחים לרגע שהכל שלו… בורא עולם, זה לא שלי, זו לא הבת שלי – זו הבת שלך. לא לקחת לי כלום אף פעם, בורא עולם, אתה רק נותן לי! אתה לא לוקח לי כלום, אני שלך וכולם שלך. אתה אוהב אותנו מאוד.
"כמה השגחה פרטית, כמה אהבה. זה אתה, כן, זה אתה בורא עולם! זה אתה של החומש, אתה של הסידור, אתה של הר סיני! עליך אנחנו מברכים כל יום 'אוהב עמו ישראל'; עליך אנחנו מברכים 'הבוחר בעמו ישראל באהבה'. אתה שומר, אתה מגן, אתה מציל אותנו כל הזמן, נותן לנו כח להבין, נותן לנו לחיות, הכל ממך.
"אתה כזה אבא טוב. אין יותר ממך בעולם. אתה כל החיים שלנו. אין כאן שאלה ותשובה, אין בכלל שאלות. זה אתה בורא עולם. תודה רבה, תודה רבה, אין מילים להודות, על הכל, על כל הזמן, איזה מלך טוב, איזה אבא טוב".
***
וב'שבעה' – שמענו את ההשלמה לדברים שגרמו למאות אלפים, בכל מקום, לבכות ולהתחזק.
"כולנו", אומר רבי טוביה למנחמיו, "מאמינים שאבא שבשמים אוהב אותנו. אבל אפשר בהחלט להגיע לרמה כזו שגם מרגישים את אהבת השם אלינו עד שזה ישפיע על כל החיים שלנו. איך?"
שתיקה משתררת. המנחמים מביטים בפני המשגיח שלימד דור שלם אמונה עזה ועצומה מהי – ורבי טוביה חותך את הדממה.
"איך מגיעים לזה? פשוט מאוד! להפוך את זה למפעל חיים. לעבוד על הנקודה הזו כל הזמן. תמיד לחפש ולחשוב איפה עוד אפשר לראות את אהבת השם, איך דווקא במצבים קשים נוכל למצוא את אהבת השם. כמה דברים עברנו בחיינו שבמבט לאחור נוכל להבין שהכל קרה לנו מאהבת השם אלינו. לא לחפש 'ווארטים' טובים על אהבת השם ולחשוב שאנחנו כבר חיים עם זה. רק על ידי עבודה עצמית רצופה שמטרתה לחוש את השם ואת אהבתו אלינו בכל רגע, בכל מקום ובכל מצב".
'לא מגיע לי כלום'
היה רגע שם, במעמד המרטיט ב'שמגר' – שבו התערבל העצב התהומי עם נעימוּת שאין לה קץ; נעימות של אמונה, של תקווה, של ידיעה ש'הננו בידך לבד', של הרגשה חיה ומוחשית שכל הטרגדיה הזו היא תכלית הטוב האמיתי.
"'חיכו ממתקים' – אומרים חז"ל: היש לך חך מתוק מזה? אבא, אתה מתוק! אבא, אתה טוב! תעזור לנו להרגיש את זה עם כל הלב, שנרגיש כמה אתה טוב. אבא, אין כלום חוץ ממך! מי לוקח? מי לוקח? – אבא, זה אתה! אבא, זה שלך! אבא זה הכל אתה! מי מנשים אותנו? זה הכל ממך… תודה אבא, תודה אבא, תודה! איזו מתנה! איזו מתנה!
"זה לא שהיו צריכים להיות מאה ועשרים שנה והורידו מזה תשעים ותשע שנה. לא! בורא עולם, לא! לא מגיע לנו כלום! נתת לנו עשרים ואחת שנה, איזו מתנה, איזו בת יראת שמים, איזו שמחה, איזו אמא טובה, איזו חכמת חיים, איזה שכל, איזו טהרה, איזו צניעות! איזה מאור פנים, איזה מצב רוח לשמח כל אחד, כל האווירה בבית… איזה כח של תפילה, אילו תפילות… איזה לב זהב, איזו אמונה, איזו אמת.
"כמה היה אכפת לה לחזק את עם ישראל, את כל המשפחה, שכולם יתחזקו. כמה היה אכפת לה מהעם היקר הזה… ולעצמי, שאני אהיה פנוי לחזק את עם ישראל. העם היקר הזה… והנה, הנה עכשיו בשבוע הזה, הכמות של החיזוקים שהיו בעם ישראל ובפרט בפרט בשלושת הדברים העצומים האלו, שזה כל החיים שלה: צניעות, שמחה ואמונה. תודה בורא עולם, תודה בורא עולם, אין לי מילים להודות. תודה רבה! אתה אוהב אותנו יותר מכולם.
"כתוב בזוהר, שאם בני אדם היו יודעים כמה הקב"ה אוהב אותנו, היו שואגים כמו כפירים ואריות: אתה אוהב אותנו. אין צד שני בכלל… אין הווה אמינא בכלל, חס ושלום. אתה אוהב אותנו תמיד, תודה בורא עולם על הכל… אבא יקר.
"היא סיפרה, בדרך אגב, שלא העיזה מעולם להעתיק במבחנים. למה? כי עדיף לי מאה למעלה מאשר מאה למטה. עדיף לי לקבל מאה בשמים מאשר מאה בארץ. איזה רגש יהודי, אילו מושגים טהורים! בורא עולם תודה רבה על הנחת… איזו מתנה בורא עולם, איזו מתנה. תודה רבה בורא עולם! לא מגיע לנו כלום, אתה נותן ונותן ושומר ומגן, תודה רבה בורא עולם, תודה רבה!"
***
כשמדברים כאן, ב'שבעה', על הבכי שמאפיין רגעים קשים – רבי טוביה משתף בתובנת זהב:
"ה'עולם' חושב, שבכי מעיד על חוסר באמונה. ממש לא. אדרבה, הקב"ה טבע באדם את הרגש ואת הצורך לבכי. אל לנו להילחם בדחף טבעי זה. בחז"ל מובא, שהקב"ה לוקח את הדמעות שהזילו על אדם כשר והוא מניח אותן בבית גנזיו. והרמב"ם אומר, כי מי שלא מתאבל – הוא אכזרי. יחד עם זאת צריך להבין, שהבכי לא סותר את האמונה שלנו שהכל ממנו והכל לטובה. וכמובן, הכל צריך להיעשות במידה הנכונה. על מה לבכות? כמה לבכות? מה הבכי גורם לך לעשות?
"בפרשת 'ויחי' יש פסוק: 'ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים'… ופסוק נוסף: 'ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה'… משני הפסוקים האלה רואים, שיש מקרים שאין בהם בכלל התערבות של אנשים, אין בכלל בחירה להחליט אם לעשות ככה או לעשות ההפך. גם כאן, הקב"ה לא נתן לנו בכלל את האפשרות לבחור. הכל קרה כל כך מהר. 'אלוקים חשבה לטובה' וזהו.
"אלפי אנשים בלוויה שמעו את מה שהיה חשוב לבת שלי, ואילו דברים אפיינו אותה. זה יהיה לחיזוק גדול ולתועלת שהציבור יתחזק גם כן בדברים הללו. הרי במה שקרה, הקב"ה ביקש לעורר אותנו. ולמה דווקא בה הוא בחר כדי להעיר אותנו? כי היא היתה סמל של צניעות, שמחה ואמונה. השמחה שלה כללה הארת פנים לכל אדם ואהבת כל אחד מישראל. היא ממש רצתה ודאגה שלשני יהיה טוב. בתקופה הזו אנחנו במיוחד צריכים לקחת את הדברים האלו ולהתחזק בהם עד כמה שאפשר. זה מה שהקב"ה דורש מאיתנו".
'אבא, תגיד קדיש'
"אמרתי לה כל הזמן", שיתף רבי טוביה בלוויה, "איזה מאושר יהיה מי שיזכה בך! בורא עולם, עכשיו אתה המאושר! אתה זכית בה! איזה כיף שאתה המאושר! נותנים לך אותה מכל הלב, היא ממילא שלך! לשמח את השם – איזה כיף שאתה שמח! כל החיים שלנו זה רק לשמח אותך, בורא עולם! זה כל החיים שלנו – רק לשמח אותך. תודה רבה שנתת לנו לשמח אותך. כזאת בת מחונכת, כזאת רוחנית, כזאת טהורה. אבא תודה שנתת לנו לשמח אותך. אבא…
"אבא, תעזור לנו הלאה לעבוד אותך עוד בשמחה, להתקרב אליך עוד ועוד בלי סוף, עוד באמונה, עוד בביטחון – בלי שנפסיק. אין לך שום בעיה לחזק את כולם. 'ובידך לגדל ולחזק לכל'. מבקשים עוד, כדי שנוכל להתקרב אליך יותר.
"בתנו היקרה, תעלי לשמים עכשיו, בעזרת השם, לאמא היקרה. תעלי לאבא הטוב, איזה כיף לך, את קרובה למלך, איזה כיף לך!!! את רואה? את רואה את המלך המתוק הזה? איזה כיף לך! תתפללי אליו שישפיע טוב על כולנו, על כל עם ישראל, שכולם יחזרו בתשובה.
"ואבא יקר, יש לי בקשה אחת מעומק הלב, יש לי בקשה, אני מתחנן, אבא אני מתחנן… בבקשה, אבא, בבקשה, אבא אני מתחנן… אבא, אני מתחנן… בבקשה תקיים אותה, אבא. אין מי שיגיד קדיש, אבא. אני מתחנן, רק דבר אחד אני רוצה ממך, רק דבר אחד אבא – תגיד אתה קדיש… אבא… תגיד אתה את הקדיש!!! איך תגיד את זה? תקדש את שמך בעולם! שכולם ידעו שאתה המלך וכולם יחזרו בתשובה.
"אבא מתוק, תגיד את הקדיש אתה, ואנחנו נענה 'אמן'. עם כל הכוח. אתה עושה את זה הכי טוב… אבא, אתה יודע מה שאתה עושה. אבא תודה על העבר, אבא מתפללים על העתיד, שיהיו לנו כוחות. הכל לכבודך, הכל בשבילך, תעזור לכל עם ישראל, לכל המשפחה היקרה… שכולם יהיו שמחים, שכולם יהיו מאושרים, שיהיו לנו כוחות לאהוב אותך תמיד. תעזור לנו הלאה והלאה, רק לעשות רצונך בלבב שלם. את הקדיש – ריבונו של עולם – אתה תגיד, ואנחנו נכריז את ה'אמן'. הקב"ה יעזור, מלך טוב, מלך אהוב, מלך אוהב. תעזור לנו יותר לאהוב אותך, גם כשאתה לוקח עצם מעצמינו, בשר מבשרנו. זה הכל שלך, זה הכל ממך. תעזור לנו שיהיה שמחות לכל עם ישראל ויבולע המוות לנצח ולהיות עבדי ד' באמת. אבא, תודה, תודה, תודה".
***
על הקיר, מול דלת הכניסה לבית, תלויה מסגרת בולטת במיוחד. למעלה, בצד השמאלי, נכתב: "מזכרת נצח מאמנו היקרה". למטה, באותיות קטנות: "לעילוי נשמת מרת חיה ורדה צפורה פולק ע"ה" – אם המשפחה שבקושי חלפו עשרה חודשים מפטירתה.
אבל מה שתפס את באי הבית במסגרת הזו, היה דווקא פרק התהילים שנכתב באמצע לכל אורכה – 'מזמור לתודה' – – –
רק כאשר חוזרים להספד של אבי הבית הגדול הזה, המשגיח שלימד את הציבור כולו שיעור באמונה אין-סופית, וסופרים כמה פעמים נאמרה בו המילה 'תודה' – רק אז אולי ניתן להתחיל להבין, ולו במעט, כיצד אפשר לעבור 'שבר על שבר' באמונה כזו, באהבת השם כזו ובנעימות מופלאה, ומעל הכל – בהכרת הטוב על המתנה שהייתה בבית הזה עשרים ואחת שנה.
וממעמקי השבר הגדול – מפציע אור גדול של תקווה וחיזוק להמונים. דמות פלדה של יהודי עם אמונה שמפכה כמעיינות אין-סופיים; יהודי שהדברים שהשמיע בשעה הקשה ביותר בחייו – חקקה אמונה בריבואות לבבות, לדורי דורות – – –
'שני קרבנות ציבור'
"זכיתם שעל ידיכם מנעתם צרות ממשפחתכם ומכל כלל ישראל" >>> דפי התודה, הפסוק ממגילת אסתר, והמכתבים האישיים של גדולי ישראל
על גבי הקיר הנמוך שחוצץ בין המטבח לסלון – מונחים היו ספרי המשניות לחלוקה וקופת צדקה. לצידם, ערמות של דפים בגדלים וצבעים שונים. על אחד הדפים, המלאים בשורות ריקות, נכתב בכותרת 'ותילקח אסתר אל בית המלך – איזה כיף לך, שאת ליד המלך', ציטוט מפעים מההספד.
"זה בשביל מי שרוצה לקבל עליו קבלות טובות לעילוי נשמתה", הסביר לנו מי מבני הבית. ערמה אחרת הייתה גדולה יותר וצבעונית הרבה יותר. "וזה הכינו מיוחד חיזוק בעניין מאה ברכות כל יום".
על השולחן במטבח פזורים היו מכתבי חיזוק שנשלחו לכאן ממשפחה ומכרים, לצד מאמרים שהרב פולק עצמו כתב לזיכוי הרבים. אחד הדפים תופס את עינינו במיוחד. "הרב ש. י. חיים קניבסקי" – היתה הכותרת, אשר הסגירה את פרטי שולח המכתב – מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א.
"מכתב תנחומין להרה"ג ר' טובי' פולק שליט"א וכל משפחתו שיחיו", כתב מרן הגר"ח. "בצער רב שמענו על פטירת בתכם היקרה, שבר על שבר הוכפלו הצרות. איננו יודעים חשבונות שמים אך ודאי שזכיתם שעל ידיכם מנעתם הרבה צרות ממשפחתכם ומכל כלל ישראל"…
על גבי מכתב נוסף שצד את עינינו נרשם בחלקו העליון: "י. גרשון אדלשטיין". במכתב ארוך ומלא דברי נחמה כותב מרן הגרי"ג אדלשטיין שליט"א בכתב ידו: "נמס כל לב אל שמועה כי באה… הנה אין אנו יודעים דרכי שמים, אמנם בסילוקה של נערה מאירה בצורה שכזו, נשאלת השאלה 'מה זאת עשה אלוקים לנו', כי הדברים מכוונים לא רק למשפחה, אלא לכל אחד ואחד… והיינו, שהאבא וכל בני המשפחה הם חשובים, שהצער שלהם מכפר על הדור ומעורר לתשובה, וזהו על ידי שמתעוררים להתבונן לחפש דרכינו ומעשינו ולא להסיח דעת מהדברים הצריכים תיקון, וזהו תנחומין למשפחה החשובה, שהצער שלהם חשוב לכפר על כל הדור".
לאחר שהביא בדבריו את עניין מות נדב ואביהוא, מסיים הגרי"ג את מכתבו: "וממילא אנו רואים את הגדלות שלה, שזכתה על ידי פטירתה שיתקדש שם שמים, ואם כן – בודאי היא מאושרת עכשיו בישיבה של מעלה וטוב לה שם, כי לא הפסידה כלום, ואדרבה זכתה לזכויות גדולות כאלו, שיתקדש שם שמים על ידי סילוקה… אבל אנו מתאבלים על מה שחסר לנו, ויש געגועים, וזה דבר נכון וטבעי, ועל זה האבלות, אך אין מה להצטער, אלא לדעת ולהאמין כי הכל בידי שמים, וכל דעביד רחמנא לטב עביד"…
וכך הזכיר אחד המנחמים – ידידו ורעו של הרב פולק – משמו של המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א:
"שני קרבנות ציבור הוקרבו מהבית הזה. שני תמידין כהלכתן. עכשיו אנו מתפללים ומבקשים: 'עליה השלם כל הקרבנות כולם'".
זהו. זו האחרונה.
