תחילת הסיפור: מרתון תיאומים. בט”ז או בכ”א? במושב או בכפר? אטרקציות מבחוץ או תוכניות מבפנים? ומי מכינה חביתה לכולם??? | אמצעו של הסיפור: מגיעים בתאריך המתוכנן למקום המתוכנן, ומתחילים ליהנות כמתוכנן, הבה נקווה | סוף הסיפור: נע בין ‘חזרנו עייפים אך מרוצים’ לבין ‘חזרנו מרוצים אך עייפים’ לבין ‘חזרנו לא מרוצים’ לבין ‘חזרנו לא עייפים’, עם כל החוויות שבאמצע | וכמובן, שם הסיפור: חופש אחד גדול לכ–ו–ל–ם
היכן תופס אותך הגיליון הזה? האם את יושבת במרפסת המוצלת לצד פרוסת אבטיח ומתענגת על השקט, נופשת בחיק משפחתך הגרעינית בבית או אי שם, או שמא מבלה בקמפוס של פנימייה או ישיבה כלשהי, לצד עשרות בני משפחה שהגיעו לנופש מאורגן?
הפעם בחרנו למקד את המבט באופציה השלישית – הנופש המשפחתי המורחב והמאורגן, שהפך בשנים האחרונות לסוג של מוסכמה הכרחית במשפחות מסוימות. האם הוא מתאים לכם, כפי שהוא מתאים לכולם (אם וכאשר)? האם הוא בהכרח מהנה ומעניין הרבה יותר מנופש מצומצם של המשפחה הגרעינית? ומה קורה כאשר דברים לא בדיוק מסתדרים כפי שתכננו מראש?
בואו פשוט נבדוק את כל זה מקרוב.
זה נופש או מנוחה?
“במשפחה שלנו יש חמישה עשר ילדים, מתוכם תריסר נשואים שגם להם משפחות גדולות, ברוך השם”, מספרת פייגי רוט, גרפיקאית וציירת. “האפשרות של נופש משפחתי מאורגן קסמה לנו בעיקר מהצד הכלכלי. במקום לשלם אלפי שקלים עבור נופש מצומצם של המשפחה הגרעינית, נוכל להסתפק באלף–אלפיים שקלים לכל משפחה – ולהרוויח כמעט שבוע של מפגש משפחתי מורחב. וזה לא רק הכסף, אלא גם עצם החוויה שבמפגש הממושך, בו יתאפשר לנו לראות את האחיות והגיסות לפרק זמן של יותר ממפגש חפוז בבית ההורים או בשמחה משפחתית. הילדים ייהנו להיות עם בני הדודים, וכולנו נרוויח ימים מלאים וגדושים בתוכניות מסביב לשעון, עם מקסימום הנאה ומינימום הוצאה.
“זכינו ויש במשפחה הרבה מאוד כישרונות, יוזמתיות ויצירתיות, אלמנטים קריטיים להצלחת פרויקט כזה”, ממשיכה פייגי. “הפרויקט הראשון היה מציאת מקום מתאים לאירוח של כמאה איש, משימה שהוטלה על כתפיו של גיסי הגדול, מנהל ישיבה שמכיר הרבה מאוד אנשים ובעיקר קולגות. בסופו של דבר הפור נפל על מתחם של ישיבה בצפון, שהוסב למתחם נופש למשפחות חרדיות. המקום התאים לנו מבחינת מספר החדרים, חדר האוכל המרווח, והחצר שהמארגנים הספיקו לצייד במתקנים שילדים וגם מבוגרים אוהבים. רק בריכה הייתה חסרה, אבל ממילא די חששנו ממנה בשל הסיכון לילדים והצורך להשגיח עליהם בכל רגע.
“אחותי הבכורה הייתה הפרויקטורית בתחום המזון. היא החליטה על התפריט וחילקה בינינו את הארוחות לפרטי פרטים, מה שדרש מכל משפחה להשקיע לא מעט. גיסה נוספת, רכזת חברתית במקצועה ובנפשה, דאגה לארגון התוכניות. היא החליטה על ‘יריד’, שבו כל משפחה תתפעל חדר אחר במתחם. לפי התוכנית שלה היה חדר פיצה (ארוחת צהריים), חדר יצירה (לקטנטנים), חדר הקרנות (לבנות הבוגרות), תיאטרון בובות, חדר בריחה, ואפילו קוסם ומערת שדים. אחד הגיסים, ר”מ בישיבה, קיבל עליו לארגן ‘זיץ’ לנערים ולילדים הגדולים יותר בערב, וחמותי, מורה בחסד, הבטיחה סיפור מרתק לעזרת הנשים באותה שעה, אחרי שהקטנים יירדמו כמובן”.
נשמע כמו תוכנית בנויה לתלפיות.
“אכן, כך זה היה אמור להיות, ולמעשה באמת התוכניות זרמו כמתוכנן. לא היה כמעט רגע דל. ואם היה רגע כזה, הוא נוצל לספירת מלאי של הילדים, בעיקר הקטנטנים, שהתרוצצו במתחם הענק, שאף על פי שהיה מתוחם ולא היה אפשר לצאת ממנו, עדיין כלל סכנות בדמות מדרגות או חלונות לא מסורגים בקומה השנייה. לא נחנו לרגע.
“הילדים בכל הגילים נהנו עד הגג. הכל היה מקסים, חווייתי, עשיר ומרתק ובעיקר מתוכנן לפרטי פרטים. חמותי רוותה נחת לראות את כולנו, וכולם היו תמימי דעים שהמחיר הסופי ששילמנו, כאלף שקלים לכל משפחה ללילה, היה מגוחך ממש יחסית להנאה. היה לנו ברור שכל בית מלון, או לחלופין חבילת נופש למשפחה גרעינית בלבד, היה עולים הרבה יותר. מה גם, שהחוויה המרכזית הייתה בעצם השהייה יחד, במשפחה מורחבת גדולה כל כך, כשלכל ילד יש לפחות בן דוד אחד בן גילו ממש.
“חזרנו הביתה מרוצים, אבל עייפים מאוד. למעשה, אחרי הנופש הרגשתי סחוטה ממש. לפני החופשה עבדתי קשה מאוד כדי לארוז מזוודות לעשר נפשות, לקנות לחמניות ומוצרי חלב לארוחת הבוקר הראשונה שאני הייתי צריכה להכין, ולתכנן את חדר היצירה שהופקדתי עליו, כולל רכישת חומרים לעשרות הילדים. בחופשה עצמה לא נחתי לרגע. תיזזתי בין הילדים, הפעילויות, הארוחות, וגם המריבות בין הילדים, מצב בלתי נמנע. כשהקטנים נרדמו אחרי מסכת ארוכה של השכבה מייגעת, הגיעו תוכניות הערב, השיחות המתמשכות עם אמא שלי, אחיותיי וגיסותיי שהיו אומנם חוויה לא רגילה, אבל לא במצב שצריך להחזיק בכוח את העיניים פקוחות.
“האם נהניתי? בוודאי. הכל זרם כמתוכנן? אפשר לומר. לאף אחד לא היו תלונות. אבל אין ספק שנופש המוני כל כך מתאים לילדים, לנערים, ואולי לזוגות צעירים או עדיין צעירים. לא בטוח שהוא מתאים לאנשים טיפה יותר מבוגרים, כאלו שרוצים לצאת לנופש כדי לנוח. אבל בינינו, מי יכול לחלום על דבר כזה?”
לעומתה, לציפי לייבוביץ, מטפלת בפסיכודרמה וב-CBT, יש ניסיון עם נופש משפחתי מורחב, שאחד המוטיבים המרכזיים שלו הוא פשוט מנוחה.
“את השבוע האחרון של ‘בין הזמנים’ אנחנו מקדישים לנופש בכינרת בפורמט משפחתי מורחב”, היא מספרת. “יחד עם שתי אחיות נוספות אנחנו מגיעים למתחם סמוך לחוף הנפרד, מקימים אוהלים, פורסים מזרנים, מוציאים כיסאות נוח ופשוט נחים. הילדים שלנו כבר גדולים יחסית, כך שאנחנו לא צריכים להתרוצץ סביבם ולהשגיח בלי הפסקה, וכך אנחנו פשוט לוקחים פסק זמן מהחיים. מתמכרים לשקט ולאווירה המשחררת.
“אנחנו מביאים איתנו ספרים, משחקים לילדים, אופניים או קורקינט וכל מה שמשמח ומשחרר. הילדים נהנים לשחק עם בני הדודים, וגם אנחנו, המבוגרים, נהנים ביחד, בלי תוכניות מיוחדות. כמובן, אנחנו יורדים לשחות בכינרת, ואפילו מבלים באטרקציות הימיות. הולכים לקברי צדיקים או לטייל בעיר בשעות הערב, אבל בגדול אנחנו פשוט נהנים לשבת על החוף, להביט בנוף, ולא לעשות שום דבר מיוחד”.
לדבריה, גם ההכנה לנופש לא דורשת התארגנות מעייפת מדי. “החלטנו שבשבוע הזה לא אוכלים ארוחות מבושלות. יש לנו רכב, ומדי יום אחד מבני המשפחה מתנדב לקנות לחמניות ובגטים, פיתות או פיצה, יוגורט ומעדנים, וכך מעבירים את השבוע. אם רוצים ממש, אפשר לצאת לאכול במסעדה באזור. סוף סוף זה חופש. ביום חמישי אחר הצהריים אנחנו אורזים הכל, ונוסעים הביתה בשמחה רבה”.
תעדכנו את הנופש
לפעמים, טוענת לאה רצון, אשת שיווק מבית שמש, מה שמתאים למשפחה מסוימת בשנה אחת, הופך לאכזבה עמוקה ומפח נפש שנה או שנתיים אחר כך.
“לפני כשש שנים שכרנו וילה מאובזרת באזור הדרום, לנופש שכלל שני לילות וכמעט ארבעה ימים”, היא נזכרת. “הווילה הייתה במושב שלא היה קרוב לשום מקום, אבל הכילה כל מה שצריך לנופש: חדרים ממוזגים, מיטות בכמות מספיקה (אפילו לא מזרנים) ובעיקר חצר גדולה עם מתקנים לילדים, מנגל גדול (שלא השתמשנו בו בשל בעיות כשרות), ערסלים ונדנדות, ושתי בריכות שהיו מגודרות כדבעי, עם שער נעול ומפתח, והן בעצמן היו גבוהות מספיק.
“באותה תקופה היו במשפחה שלושה זוגות נשואים פלוס ההורים וארבעת הילדים שטרם נישאו, כך שחמשת החדרים בווילה הספיקו לנו ‘בול’. הבריכות קסמו לנו מאוד, ובמיוחד העובדה שנוכל להקצות אחת לבנים ואחת לבנות בלי צורך אפילו להמתין. העובדה שהווילה הייתה באמצע שומקום לא הפריעה לנו במיוחד, כי ממילא תכננו לנוח וליהנות ביחד ולא לנסוע לאטרקציות. עם בעיית ההגעה למושב, שהיה רחוק מכל תחבורה ציבורית מסודרת, הסתדרנו היטב: לנו אין רכב, אבל גיסי הזמין אותנו לנסוע איתם ברכב שלהם, שהכיל מספיק מקומות גם עבורנו – זוג צעיר שנישא ארבעה חודשים קודם לכן”.
לדבריה, השבועיים שלפני הנופש הוקדשו לתכנונים נמרצים שכללו פירוט מדוקדק של הארוחות, רכיביהן ומה מכין או קונה כל אחד, לצד שלוש תוכניות גיבוש לזמנים שבין תפילה/ארוחה/בריכה/ או סתם כך מנוחה בחצר הגדולה. “וכמובן”, היא מציינת, “כל אחת מאיתנו הייתה צריכה לתאם את החופשה השנתית שלה ליומיים המרוכזים הללו, פרויקט לא פשוט בעליל, בהתחשב בעובדה שאף אחת מאיתנו לא עובדת הוראה.
“זו הייתה הפעם הראשונה שבמשפחתו של בעלי ארגנו חופשה מרוכזת. לפני כן כל אחד תכנן חופשה בצורה פרטית, כך שהתכוננו לסוג של גיבוש יותר מאשר לחופש. והיה מוצלח ממש. אף על פי שלכאורה לא היה בנופש הזה שום אטרקציה, כולם נהנו מאוד. כל הזוגות היו צעירים יחסית, הנכד הבכור היה רק בן שמונה, והחצר עם המתקנים וכמובן הבריכות הספיקו כדי לתת תחושה של ריענון ושחרור. החוויה הייתה עוצמתית כל כך, שהבטחנו לעצמנו שבשנה הבאה נחזור עליה שוב, באותו מקום בדיוק”.
אבל בשנה הבאה פרצה הקורונה לעולם וגנזה את התוכניות, וגם בשנה שלאחריה היו סגרים ובידודים. בשנה השלישית נערכה במשפחה חתונה בשבוע שאחרי תשעה באב, כך שלא היה פנאי ופניות לנופש. ובשנה הרביעית – משפחת רצון, שכללה כבר ארבעה זוגות נשואים, אכן חזרה לאותו וילה באותו מושב.
אבל הפעם הם התאכזבו, ובגדול. “אם נתחיל בנסיעה, היא הייתה סיוט אחד גדול. עדיין אין לנו רכב, ולנסוע עם מישהו מהגיסים כבר לא התאפשר כי המשפחות שלנו ושלהם גדלו, ברוך השם, ולא היה לנו מקום. נסענו בשני אוטובוסים ואחר כך גם במונית, כך שזה היה פרויקט מייגע.
“גם כשהגענו למקום ראינו שזה לא זה: הווילה לא הייתה מתוחזקת, מה שגרם לבלאי של המזגנים שעבדו פחות טוב, ובחדר אחד המזגן לא עבד כלל. בחום ששרר במקום לא היה אפשר בכלל להיות בחדר הזה, כך שבלית ברירה אחת המשפחות התמקמה בסלון, וזה לא היה נעים בכלל. הבריכות היו מלאות בעלים שנשרו מהעצים הסמוכים, ואף אחד לא העז להיכנס אליהן. גם הנדנדות היו חורקות וחלקן קרועות. הילדים, שגדלו בינתיים, נהנו בתחילה לפגוש את בני הדודים, אבל אחרי כמה שעות הם כבר רצו אטרקציות קצת יותר משמעותיות מאשר נדנדה או באולינג. התלונות שלהם העכירו את האווירה, אף על פי שחמותי עשתה מאמצים רבים כדי להשרות מצב רוח טוב, ובשלב כלשהו אחד הגיסים לקח את הבנים לחוף ים שנמצא במרחק של שעת נסיעה, כדי שירגישו שהם ‘עשו משהו’.
“הנופש הסתיים לא לפני שהתקשרנו לבעל ה’ווילה’ ודרשנו פיצויים על הבריכות הלא מתוחזקות והמזגן המקולקל. הוא אכן ניאות לתת הנחה, שהייתה אפילו משמעותית, אבל בסופו של דבר הרגשנו ש-900 השקלים שהוצאנו על היומיים הללו היו מיותרים. אומנם היה לנו גיבוש, ואפילו מצוין, ודווקא מכיוון שהיינו משפחה בהרכב כזה שהיה לנו מספיק כיף להיות ביחד. אפשר בהחלט לומר שהחלפנו אווירה. אבל אולי, אילו לא היינו נהנים כל כך בפעם הקודמת, לא היינו מרגישים החמצה כזו גדולה”.
נופש לא רגוע
אם חשבתם שנופש משפחתי מורכב עלול להיות מעייף או מאכזב – גילה בכרך, פסיכולוגית ויועצת זוגית, טוענת שיש גם מצבים גרועים הרבה יותר. “אחת המטופלות שלי, אישה בשנות הארבעים לחייה שהגיעה לטיפול בשל פוסט טראומה, הגיעה יום אחד למפגש הקבוע בינינו כשהיא מפורקת ממש. היא סיפרה על נופש משפחתי שהיא השתתפה בו, על חוויה לא נעימה שחוותה בו, ועל מפח הנפש שהיא מתקשה להכיל.
“מה קרה שם? לא משהו דרמטי. בסך הכל הקרנה שגיסתה הצעירה של המטופלת הצליחה להשיג. כולן צפו בהנאה בדרמה הדרמטית קצת יותר מדי. הצעירות צרחו כמקובל, עד שלפתע פרצה בטירה העתיקה שרפה שהפכה את המסמכים הרגישים של בעליה, אין לי מושג מי ומה, למאכולת אש.
“את הרגע הזה המטופלת שלי התקשתה להכיל. ‘פתאום חזרתי באחת לשרפה שפרצה בבית שלי’, היא תיארה. ‘נזכרתי ברגעים המפחידים שבהם הערתי את הילדים ונמלטתי מהבית, מביטה מבחוץ על האש שפורצת מהחלונות. הזיכרון הזה הפך למוחשי כל כך, שבאיזשהו רגע פרצתי בצווחה נוראה שלא יכולתי לעצור בעדה.
“’ברגע הבא הרגשתי את העיניים של כולן נעוצות בי’, היא המשיכה, ‘וחשתי בושה נוראה. זו הייתה המשפחה של בעלי, וזה היה ממש מביך. אף אחת לא אמרה מילה, אבל היה לי ברור שהן מבינות היטב מדוע צרחתי, והצלחתי לשער מה הן חושבות לעצמן על הגיסה המוזרה שלהן, שבוודאי פגועת נפש ברמה קשה כל כך. אני חושבת שדווקא מכיוון שזו הייתה אמת, זה הכאיב לי כל כך.
“בשלב הזה גיסתי עצרה את הסרט. היא אמרה שלא כדאי שנמשיך לצפות בו, אף על פי שכולנו ידענו היטב שרק אני האובייקט. אמרתי לה שמה פתאום ומקסימום אני יכולה לצאת, אבל פתאום כולן גילו סולידריות והחליטו שהסרט לא מתאים גם להן. הרגשתי מובסת ממש. לא רק שקיבלתי תווית כזו, אני גם גורמת לאחרות לסבול מהמצב שלי. מאותו רגע הנופש שלי נהרס. רק חיכיתי שהכל יסתיים, ואחזור לפינה השקטה והמגוננת שלי. לא הפסקתי להלקות את עצמי מדוע בכלל הסכמתי להגיע לנופש כזה, כשאני עדיין במצב נפשי שברירי כל כך’”.
גם לדסי יעקב מורה ממודיעין עילית, הייתה חוויה מפחידה למדי בנופש משפחתי מורחב. אבל לדבריה, דווקא מכיוון שהיו שם עשרות ילדים, הפחד הפך לחוויה.
“היינו בנופש אי שם בקמפוס בצפון. הייתה שעת אחר צהריים נעימה, וכולנו ישבנו על הדשא לתוכנית קליקרים שאחת האחייניות הפיקה בעמל. לפתע נשמעה צרחה נוראה. זו הייתה הבת של אחותי, ילדה כבת עשר, שסיפרה בקול מבוהל שבדיוק לידה עבר נחש שחור ומפותל, ובדיוק עכשיו הוא נכנס לחדר האוכל, שבפתחו היא ישבה.
“את הצווחות שהיו במקום אני לא יכולה לשכוח, אף על פי שעברו כבר שמונה שנים. כולנו נעמדנו על הרגליים, לקחנו את הילדים והתחלנו לבלוש אחרי כל מה שנראה כזנב או כראש של נחש. היו כמה בחורים נועזים בקהל שהחליטו שאולי אכן הילדה צודקת והנחש נכנס לתוך המבנה, והם החליטו להיכנס ולחפש אותו, אבל ההורים סירבו בתוקף.
“אחרי כמה דקות החלטנו להזמין לוכד נחשים. ארך לנו הרבה זמן למצוא מישהו זמין באזור, וכאשר כבר מצאנו מישהו שהסכים, ארכו לו שעתיים להגיע, כשבינתיים כולנו נמצאים מחוץ למתחם וממתינים לו בכיליון עיניים. בינתיים הגברים הלכו להתפלל, ואנחנו, האימהות והילדים, נשארנו בחוץ. הקטנים כבר היו רעבים, והיו כמה תינוקות שדרשו בקולות תרועה רמים את בקבוקי החלב, אבל אף אחת לא העזה אפילו לחשוב להיכנס למתחם.
“סוף סוף הגיע לוכד הנחשים. הוא סרק בדקדקנות את הדשא ואחר כך נכנס לבניין. מבחוץ ראינו כיצד הוא מדליק את האורות, ועובר מקומה לקומה. שעה תמימה נמשכה הבדיקה, ובסיומה הוא הודיע שהבניין נקי. ‘כנראה הילדה דמיינה משהו’, הפטיר. ‘לא השארתי מרצפת אחת בלי לבדוק אותה. בדקתי גם את הארונות, הרמתי מזרנים ובלשתי בכל מקום. לא מצאתי זכר לנחש’.
“נפרדנו מכמה מאות שקלים, ונכנסנו לבניין בחשש מה. למרות ההבטחות, לא היינו רגועים. השעה כבר הייתה אחת עשרה בלילה, זמן מאוחר מספיק כדי להשכיב לפחות את הילדים. אבל האחרונים היו ממש נסערים. בכל חמש דקות הופיע מישהו אחר וצעק שהוא ראה נחש שמסתובב בדיוק ליד המיטה שלו. בפעמים הראשונות נלחצנו, והמבוגרים שבחבורה הגיעו לחדר המדובר וניסו לאשש את הקביעה, ללא הצלחה. כשהדבר חזר על עצמו בפעם הרביעית הבנו שמדובר בסוג של דמיון, טראומה או אולי שעשוע. הפסקנו להתייחס, אבל הילדים לא הצליחו להירגע. בכל פעם שאי מי קרא ‘ראיתי את הנחש’ קפצו כולם מהמיטות והגיעו בשיירה למקום האירוע, סורקים את השטח ומרגיעים את הצרחן התורן, עד לאזעקה הבאה שלא איחרה לבוא. לאט לאט הפך העניין לסוג של משחק חווייתי. הילדים שכחו מהעייפות, התרוצצו מחדר לחדר כשהם צווחים בבהלה. אנחנו המבוגרים היינו יותר עייפים, אבל מי יכול ללכת לישון כשהאדרנלין בשטח דומיננטי כל כך?
“בשעה ארבע לפנות בוקר שקט סוף סוף הקמפוס. צנחתי על המיטה, כשבחלומותיי מככבים נחשים בצבעים שונים ומשונים. בבוקר קמנו טרוטי עיניים, מופתעים לגלות את הילדים שלנו ערים כולם, ובמלוא המרץ מתחילים שוב במרדף אחרי הנחש, שכמובן הצליח שוב ושוב לחמוק בלי שעין אנושית תשזוף אותו.
“כשחזרנו הביתה והעברנו חוויות, הילדים היו תמימי דעים שסיפור הנחש היה החוויה הכי מעניינת בנופש הזה, אף על פי שעשינו לא מעט אטרקציות והתוכניות היו ברמה מעל המשוער. התברר שגם בני הדודים שלהם חשבו בדיוק כך. כשהם נזכרו במעשה הזה, העיניים שלהם ברקו ממש, עד שאחותי אמרה שאולי במקום לתכנן תוכניות ולהוציא מאות שקלים, ניצור נחש מלאכותי, נצמיד לו סוללות ופשוט נעביר אותו בין החדרים כדי לייצר לילדים עונג מושלם.
“מאז אותו נופש לא חזרנו שוב לאותו קמפוס, אף על פי שהוא היה לדעתי מעולה ממש. בשנים הבאות היו לנו הרבה נופשים משפחתיים בהרכב זהה, כולם מוצלחים וחווייתיים. אבל לדעתם של הילדים, שום נופש לא היה דומה למה שאירע ב’נופש הנחש’. אפילו מיתוג הוא קיבל, הנחש הזה”.
***
חייבים נופש? מי אמר?
האם נופש משפחתי מורכב כל שנה הוא רק חיובי? האם הוא מחויב המציאות כמו שרבים חושבים?
שלומית חזן, מייסדת תוכנית ‘ריסטארט’ להצלחה, סבורה שהתשובה היא: ממש לא. כל משפחה ותנאיה, הרכבה ומצבה הכלכלי, ולא כל מה שמתאים לשכנים טוב גם לנו. הרעיון הוא פשוט לא להיסחף בטרנד הנופשים המורחבים, אלא לבדוק בצורה מושכלת: זה באמת מתאים לנו?
שלומית מעלה כמה נקודות למחשבה, שיכולות לעזור לנו בשיקול הדעת:
“אם מדברים על נופש משפחתי מורחב ממש שכולל סבא וסבתא, דודים ובני דודים ואפילו ארבעה דורות, אני חושבת שיש מצבים שהוא המוני מדי. חשוב מאוד לשמור על קשר וגיבוש, אבל אפשר לעשות זאת במפגש של כמה שעות בפארק, או להקדיש לחתונה משפחתית כמה שעות לא רק כדי לומר מזל טוב, אלא גם כדי לדבר עם בני המשפחה יותר מכמה מילים.
“כמה שחשובים הקשר והגיבוש, בנופש משפחתי מורחב בן כמה ימים עלולות לצוץ בעיות רבות. קשה להסכים על מועד שיתאים לכולם, לדוגמה. פעמים רבות יש משפחות שאין להן הכסף הדרוש אבל הן מתביישות לומר זאת, לכן הן משתמטות בתואנה כזו או אחרת, ואז לא מבינים אותן ואפילו רואים אותן כסנוביות או מוזרות, או שהן עושות מאמצים גדולים כדי לגייס את הכסף הזה מהלוואות או על חשבון דברים אחרים. יש גם מקרים שבהם יש ויכוחים על חדרים, או שבסופו של דבר אין מספיק חדרים לכולם ואז עושים חדרים משותפים לילדים, חדר לבנים וחדר לבנות, ולא תמיד זה מתאים לכולם.
“בכל משפחה מורחבת יש נשים במצבים שונים שהיו מעדיפות לוותר על הנופש, ורק בגלל הלחץ המשפחתי הן מגיעות. יש משפחות עם קטנטנים שנופש כזה הוא נטל על הוריהם שצריכים להתרוצץ כדי לשמור עליהם במרחבים פתוחים, בלי שלילדים עצמם יש בכלל הנאה מנופש כזה, ועוד ועוד. יש גם אנשים איסטניסטים שלא אוהבים לישון בכל מקום, ועדיין לא דיברנו על הבדלים בין משפחות שעשויים לגרום להורים להימנע מלחשוף את ילדיהם לקשר עמוק עם בני דודים ראשונים או שניים.
“לעומת זאת, בנופש משפחתי גרעיני מצומצם אפשר להגיע לגיבוש אמיתי של המשפחה שלנו בבית, ולבנות קשר הדוק בין ההורים לילדים. בנופש כזה מתאימים את החוויה לאמצעים הכלכליים, לגיל הילדים, למועד המתאים ולמה שמעניין אותנו, בלי להיות תלויים באחרים.
“לכן, לפני שמתחילים לחשוב על נופש, איך וכיצד, נעצור לרגע ונחשוב מה המטרה שלנו: האם להיות כמה ימים עם בני המשפחה כדי ליצור קשרים חמים יותר איתם, או כדי לנוח וליהנות, מה שנופש המוני פחות יאפשר? ואולי בכלל אנחנו לא צריכים נופש בשביל עצמנו אלא יותר כדי להיות ‘כמו כולם’? אחרי שנגדיר את המטרה, נוכל לדעת איזה סוג של נופש ישרת אותה. ואם נחליט על נופש משפחתי, צריך להביא בחשבון את הנושא החשוב ששמו מובחנות”.
תסבירי בבקשה.
“המובחנות היא היכולת שלי להיות נאמן לעצמי תוך שמירת קשר עם הסביבה. זו בגרות רגשית ממקום של בחירה ואחריות. אני יכולה להיות אחראית רק לעצמי ומעשיי, אבל במפגש משפחתי יש המון סוגי טיפוסים, ומטבע הדברים עשויה להיות התנגדות לדעות שלי. כך יכול להיווצר מצב שבו אנשים באים ברצון טוב, מרץ ומוטיבציה לארגן דברים, והם מופתעים או מתוסכלים שמישהו מתנגד וחושב אחרת, ולמעשה מוציא להם את הרוח מהמפרשים”.
איך מתמודדים עם מצב כזה?
“ברגע שמאפשרים לצד המתנגד לבחור, ועדיף בין כמה אפשרויות, ההתנגדות פוחתת. אני מציעה להתחיל לשאול שלוש שאלות שהתשובה עליהן תהיה חיובית כמו: האם חשוב לצאת לנופש? האם צריך לאכול בו? האם העבודה צריכה להתחלק בין כולם? ברגע שמתחילים בכיוון חיובי, המשך השיחה יזרום בקלות רבה יותר.
“דבר נוסף שעוזר מאוד הוא לערוך התאמות קטנות. למשל, אם מישהו מתנגד לצאת למקום מסוים או לתוכנית מסוימת, נשאל אותו מה נוכל לשנות במקום או בתוכנית כדי שיהיה מרוצה. ברגע שהוא מקבל את התחושה שמתחשבים בו ולא מוחקים את הדעה שלו, סביר להניח שהוא יהיה זורם וגמיש יותר”.
***
נופש בגרסת מותג הבית
איך אפשר לגרום לחופשה משפחתית להיראות מיליון דולר בהשקעה פעוטה יחסית?
רחל קורלנסקי, קמפיינרית שעוסקת במיתוג ופרסום של עמותות ומוסדות, החליטה לקחת את המקצוע שלה ולשדרג בעזרתו את המפגשים, שבתות הגיבוש והנופש המשפחתי כמובן. לדעתה, כל משפחה יכולה לאמץ כמה טיפים כדי שהחופשה הפרטית שלה תיראה הרבה יותר טוב.
“הדבר הראשון והחשוב הוא חלוקת תפקידים”, היא פותחת. “כל אחד אחראי למשהו אחר, הכל בהתאם לכישורים ולנתונים האישיים. גם אם אין תוכניות מיוחדות, צריכים אחראים לבחירת המקום וסגירה עם הבעלים, קניות, הכנת הארוחות, להיכן נוסעים וכיצד מעבירים את הימים הללו. מומלץ לרשום הכל בצורה מסודרת, וכך אין דברים שנופלים בין הכיסאות. מי שנוטל את התפקיד של בחירת מקום הנופש, לדוגמה, חייב לנסוע ולראות את המקום לפני הסגירה. שמעתי על מקומות שבהם לא היה מזגן בחדר האוכל, או התברר שרמת הניקיון מזוויעה ממש. אנשים שילמו במיטב כספם עבור מקומות כאלו, ומפח הנפש שנגרם להם האפיל על כל החוויה.
“כשהולכים לבדוק מראש אפשר לברר אם המיקום מתאים למי שאין לו רכב, ואם יש בסביבה מקום שאפשר להצטייד בו במוצרי מזון כך שלא צריך להביא הכל מהבית. אפילו דבר בנאלי כמו חלוקת חדרים חייב להיות מתוכנן מראש, כי תמיד יהיו החדרים הטובים פחות, אלו שקרובים לכל ואלו שרחוקים מדי. בתכנון מוסכם מראש אפשר למנוע בס”ד הרבה ויכוחים ועוגמת נפש.
“לפני שסוגרים על המקום צריך לברר מה רוצים בני המשפחה להפיק מהנופש הזה: האם אנחנו רק רוצים לבלות יחד, להחליף אווירה ולנוח, או שאנחנו משפחה שרוצה לצאת ולטייל, ואז צריך לברר אם יש אטרקציות או מסלולי הליכה באזור, או פינת חי לקטנטנים, אם הם חלק אינטגרלי מהמשפחות.
“אם אנחנו לא יכולים בלי מים, נבדוק קרבה לים או לבריכות, ואם אין רכב לכל משפחה נברר את הנגישות לתחבורה ציבורית, מצרך הכרחי במצבים כאלו. אם האופציה היא רכבים פרטיים, נבדוק אם יש משפחה שיכולה להסיע משפחה נוספת, או חלק ממנה, כמה ייכנסו בכל רכב ואם לא ייווצר מצב שבו יהיו כאלו שלא יוכלו להגיע למקום. את כל הדברים הללו לא מתכננים ביום הנסיעה אלא במועד שבו סוגרים על המקום”.
לדבריה, אחרי שהדברים הללו סגורים, נחמד מאוד למתג את הנופש כדי ליצור אווירה של ציפייה ולשדרג במידה משמעותית את החוויה, במיוחד של הילדים ובני הנוער, וכמובן לתרום לגיבוש.
“נתחיל בבחירת שם לנופש, משהו שיכול לסמל את המשפחה, הערכים שלנו, מקום הנופש ואפילו העיתוי. אחר כך ניצור לוגו שיהיה הבסיס לכל מה שיקרה בהמשך: שלטים בחדרים, שלט ענק בחדר האוכל, עריכה של השולחן, חבקים של מפיונים עם הלוגו, בקבוקי שתייה, עטיפה של בקבוקי מים, התוכנייה שתחולק לכולם, ואפילו הדפסה על כובעי שמש או חולצות לבריכה, אם רוצים להשקיע במיוחד. המיתוג הזה יכול להפוך גם קמפוס אפרורי של ישיבה למקום צבעוני וחמוד. בשם שבחרנו לנופש ובמיתוג נוכל להשתמש גם כדי לשלוח הודעות בימים שלפני הנופש, כדי ליצור עניין וציפייה”.
רחל מוסיפה ומציינת, שמיתוג כזה לא חייב דווקא להיות במקום של נופש משפחתי המוני. “הייתה תקופה שעשיתי לילדים שלי מבצע מעניין לקיץ שכלל גם גיבוש בחיק המשפחה הגרעינית. לא יצאנו החוצה, כך שהמיתוג הזה יצר למעשה את הנופש בבית. היה לנו חשוב באותה תקופה להכניס את הערך של פרגון ועין טובה, כדי ליצור בבית אווירה של כיף ומילים טובות. כך יצרתי באמצעות המדפסת הביתית שלי לוגו חמוד עם משקפי שמש על העיניים (עין טובה) וקלפי נייר, היו גם שטרות של כסף שכל ילד קיבל על מחמאה ומילה טובה לאח, ובסוף יכול היה לקנות בו דברים מעניינים, אפילו דקות משחק בגיימבוי יוקרתי שקנינו אז. קנינו פינוקים מעבר למה שאנחנו רוכשים ביום יום כפרסים. בסופו של דבר זה היה נופש מוצלח מאוד, בהשקעה כספית נמוכה יחסית, עם הנאה ותועלת מרובה.
“גם בשנה שאחרי הקורונה לא רצינו לצאת למקומות אחרים, והחלטנו על נופש בבית. שיתפנו את הילדים ברעיונות וביצוע, נתנו לנופש שם, יצרנו לוגו והכנו תוכנייה מה עושים בכל יום. נתנו לכל ילד להכין תוכנית או ארוחה, והדבקנו מדבקות עם הלוגו על שקיות הכריכים או בקבוקי המים. תלינו שלטים על דלתות החדרים, הייתה גם תוכנית שבה כל ילד ישן בחדר אחר, הקמנו ‘בית כנסת’ וחדר אוכל בבית, והיה מרתק ממש.
“לילדים גדולים יותר אפשר להציע להכין ערכה של קלפים משפחתיים, שאלון טריוויה, משחק עם כרטיסי זיכרון על חוויות שעברנו או אפילו חידון קליקרים. מניסיון, הילדים זוכרים למשך שנים את הדברים הללו הרבה יותר מאטרקציות יקרות בהרבה, ודווקא המיתוג, ההכנה מראש והשותפות של כולם מטמיעים את תחושת החוויה”.
